מדע הרוח כבסיס לצורות חברתיות
רודולף שטיינר
סדרה של 17 הרצאות שניתנו ב-1920 בדורנאך GA199
תרגמה מאנגלית: מרים פטרי
תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל
ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן
הרצאה 8
22 באוגוסט 1920
הייתי רוצה לסכם שוב את מה שאמרתי אתמול בדבר ההבדלים במבנה הנפש בין העמים השונים ובכלל בין בני האדם ברחבי העולם. הצבעתי על כך שבקרב עמים שונים באזורים שונים על פני כדור הארץ קיימות נטיות ואיכויות נפשיות מגוונות. לכן, האוכלוסייה של כל אזור בכדור הארץ יכולה לתרום לכל מה שהאנושות משיגה מבחינת הציביליזציה כולה. אתמול היה עלינו לציין שלעמים במזרח ולכל אנשי אסיה יש נטייה טבעית מיוחדת לפתח את אותו אלמנט שתורם לחיי הרוח של האורגניזם החברתי. אנשי המזרח מחוננים במיוחד בכל דבר השייך קודם כול להתפתחות הרוחנית באנושות, ומכאן בידע ובהמשגה של המימד העל-חושי. הדבר קשור לעובדה שאנשי המזרח נוטים במיוחד לפתח מושגים ורעיונות על האופן בו האדם ירד לקיום ארצי זה מתוך עולמות הרוח, בהם הוא חי מאז מותו האחרון ועד ללידתו בגלגול זה. התפיסה או התורה של קיום קודם, המבוססת על העובדה שהאדם עבר קיום רוחי לפני שהוא נכנס לגוף פיזי כאן, הינה היבט עיקרי בנטיות אלה בקרב העמים של המזרח. לכן, קיימת אצלם גם יכולת להבין חיים ארציים חוזרים ונשנים. אדם יכול לדגול בהשקפה שהחיים נמשכים לאחר המוות, נמשכים לנצח מבלי שהוא יחזור לחיים ארציים. אך אי אפשר מבחינה הגיונית לדגול בהשקפה שהחיים הארציים הינם המשך של קיום רוחי, מבלי לקחת כמובן מאליו את הרעיון שהחיים האלה חייבים לחזור שוב ושוב. לכן, לאדם המזרחי הייתה נטייה מיוחדת להבין שהוא חי בעולמות הרוח לפני חייו הארציים, שבמובן מסוים הוא קיבל את האימפולסים לחיים הארציים מעולם הרוח האלוהי.
הדבר קשור לכל הדרך בה האדם המזרחי הגיע לידע שלו, לכל מבנה הנפש שלו. כבר ציינתי זאת בפני חלק מכם. כעת נוכחים כאן מספר חברים נוספים, והייתי רוצה לתאר שוב משהו שכבר הצגתי בפני כמה מכם.
אנו יודעים שהאדם הינו ישות המורכבת משלושה איברים, שהוא מחולק לאדם של עצבים-וחושים, לאדם הקצב – הכולל את הפעילות המתבטאת בנשימה, מחזור הדם וכו' – והאדם המטבולי, עם כל מה שקשור למטבוליזם של האדם. שלושת האיברים הללו של מבנה האדם אינם באים לידי ביטוי באופן זהה בכל מקום בכדור הארץ; הם מתבטאים באופן שונה באזורים שונים של העולם.
כשמדברים על המזרח, כל זה נמצא בתהליך של ניוון במובן מסוים; הוא מודחק ורדום כיום באדם המזרחי. ענייננו כעת איננו מצבו הנפשי הנוכחי, אלא עלינו להכיר בעיקר הלך נפש שהיה לו בעבר הרחוק. דווקא מהסיבה שהלך נפש זה הידלדל, האנושות באסיה נמצאת על סף קבלת הבולשביזם באותו להט ובאותה התמסרות דתית שבהם הוא קיבל בעבר את התורה של ברהמה הקדוש – לא יעבור זמן רב עד שהאירופאים והאמריקאים יתחילו להיות מודעים לכך, לאימתם הגדולה. איזה איבר של ישות האדם מתוך השלושה מתבטא באופן מיוחד אצל האדם המזרחי? האדם המטבולי. האדם המזרחי הקדום היה זה ששכן כולו במטבוליזם. עובדה זו לא תהווה תמונה דוחה עבור אף אחד שאינו רואה את החומר אך ורק כגושים של מָטֶרְיָה, אלא מבין שהרוח חי בכל חומר. הרוחניות הנשגבה והראויה להערצה של המזרח נבעה ממה שעלה מתוך התהליך המטבולי, והוקרן משם אל תוך התודעה. כמובן, מה שמתרחש במטבוליזם האנושי קשור באופן אינטימי למהות העולם החושי החיצוני. מעולם זה אנו מקבלים את מה שהופך בתוכנו לחומר. אנו יודעים שמאחורי עולם החושים החיצוני הזה ישנו רוח. למעשה, אנו ניזונים מרוח, והרוח הזה הופך לחומר קודם בתוכנו. עם זאת, מה שאנו צורכים באופן זה יצר רוח בתוך האדם המזרחי גם לאחר שהוא נצרך. לכן, אדם שמבין את הדברים הללו רואה את ההישגים הפואטיים הבלתי רגילים של הוודות ההודיות, את הגדוּלה של הבהגוודגיטה, את הפילוסופיה העמוקה של הוודות והוודנטה והפילוסופיה ההודית של היוגה מבלי להעריך אותם פחות – מפני שהוא יודע שהם נבעו מתוך התהליך הפנימי כתוצר של המטבוליזם, בדיוק כשם שהפריחה של עץ הינה התוצאה של המטבוליזם שלו. כשם שאנו מתבוננים בעץ ורואים בפריחה שלו את מה שהאדמה דוחפת אל האוויר ואל האור, כך אנו רואים את מה שבני האדם בהודו הקדומה יצרו בוודות, בפילוסופיה של הוודנטה והיוגה כפריחה של הקיום הארצי עצמו. מה שאנו רואים כתוצר של האדמה בפריחת העצים, הינו מוקדש במובן מסוים לאוויר ולאור. אך עם זאת, הוא התוצר של האדמה באותו מובן כמו החיטה והדגנים הגדלים בשדות, והפירות שעל העצים, שלאחר מכן האדם מבשל אותם, נהנה מהם, ומעכל. באופי המיוחד של ההודי הקדום, זה – במקום להפוך לפריחה ופירות של צמחים – הפך להיות הניסוח הנפלא של הפילוסופיה של הוודות, הוודנטה והיוגה. עלינו לראות את ההודי הקדום כמו שאנו רואים עץ. שניהם דוגמאות למה שהאדמה מסוגלת ליצור במטבוליזם שלה – בעץ, דרך שורשיו והלשד, באדם דרך מזונו. כך אנו לומדים לזהות את האלוהי במשהו שהספיריטואליסט בז לו, מפני שלדעתו החומר הוא דבר כל כך נמוך.
יתרה מזו, להודי הקדום היה אידיאל. האידיאל שלו היה להתעלות מעבר לחוויה מטבולית זו, ולהגיע אל האיבר הגבוה יותר של הטבע האנושי, למערכת הריתמית. לכן הוא ביצע את תרגילי היוגה שלו, את תרגילי הנשימה המיוחדים שלו, והתאמן בהם בקפדנות. מה שהמטבוליזם העלה מתוכו כפריחה רוחית של האבולוציה הארצית התרחש ללא מודעות. מה שהוא עשה במודע היה להביא את המערכת הריתמית, את מערכת הנשימה והדם, לתנועה סדירה, שיטתית. מה הוא עשה בכך שהוא קידם את עצמו באופן זה, מאחר וזאת הייתה צורת ההתקדמות המיוחדת שלו? מה הוא השיג? מה קרה במערכת הריתמית שלו? אנו נושמים אוויר מבחוץ; אנו נותנים לאוויר הזה משהו שבא מהמטבוליזם האנושי – פחמן. בתוכנו מתרחש תהליך מטבולי בין משהו שהינו התוצאה של המטבוליזם שלנו ומשהו שנמצא באוויר אותו אנו נושמים פנימה. השקפת העולם המטריאליסטית של היום מוצא חנקן וחמצן מעורבבים באוויר – כשהיא בכלל אינה מודעת לטבעם האמיתי – ורואה באוויר משהו לגמרי חומרי. ההודי הקדום ראה באוויר תהליך שמתרחש כאשר האלמנט שנובע מתוך המטבוליזם מתאחד בתוך האדם עם מה שהוא נשם פנימה ואז הוא נספג. כשההודי הקדום הגשים את האידיאל הטבוע בפילוסופיה של היוגה, הוא קלט במחזור הדם את סודות האוויר, כלומר את מה שקיים באופן רוחי באוויר. דרך הפילוסופיה של היוגה הוא הכיר את מה שרוחי באוויר. מה לומדים להכיר שם? מתחילים לזהות את מה שבא לתוכנו, כי הפכנו להיות ישויות שנושמות. אנו לומדים לקלוט מה נכנס לתוכנו כאשר ירדנו מעולמות הרוח לתוך גוף פיזי זה. ואז מטפחים את הידיעה של הטרום-קיום, של החיים לפני הלידה. לכן, במובן מסוים, החדירה למסתורין של החיים לפני הלידה הייתה הסוד של אלה שהתאמנו ביוגה.
אנו רואים שההודי הקדום חי בתוך המטבוליזם שלו, למרות העובדה שהוא יצר דברים רבים שהיו יפים, גדולים ועוצמתיים, והוא העלה את עצמו באופן מלאכותי למערכת הריתמית. אך כל זאת הדרדר והתנוון. היום כל זה רדום באסיה. הוא מורגש רק באופן מעורפל בצורות מופשטות בנפשות אסייתיות כאשר אנשים מוארים, כמו רבינדרנת טאגור[1], מדברים על האידיאל של אנשי אסיה וחוגגים אותו.
כאשר עוברים מאסיה למרכז אירופה, אנו מוצאים שאת האדם האירופאי, בתנאי שהוא באמת כזה, ניתן לאפיין על פי משפטו של פיכטה שהבאתי אתמול: "העולם החומרי החיצוני הינו הסובסטנציה של חובתי שהפכה לנראית; לבד, אין לו קיום. הוא נמצא רק כדי שיהיה לי משהו שאיתו אוכל למלא את חובתי." האדם החי באזורים המרכזיים של כדור הארץ על בסיס זה, שוכן במערכת הריתמית, כשם שההודי הקדום חי במערכת המטבולית. האדם אינו מודע לאלמנט בו הוא חי. ההודי עדיין שאף למעלה למערכת הריתמית כאל אידיאל, והוא נעשה מודע לה. האדם של מרכז אירופה חי במערכת הריתמית ואינו מודע לכך. כשהוא חי באופן זה במערכת הריתמית, הוא מביא להיווצרותו של כול מה ששייך לאלמנט הממשלתי החוקי, הדמוקרטי במבנה החברתי. הוא יוצר אותו באופן חד-צדדי, אך הוא יוצר אותו במובן שתיארתי אתמול, מפני שהוא מוכשר במיוחד בעיצוב העניינים הקשורים במערכות יחסים בין אנשים, ובין האדם לסביבתו. אך גם לו יש אידיאל. יש לו את האידאל לעלות לשלב הבא, לאדם של עצבים וחושים. כשם שההודי ראה בפילוסופיה של היוגה את האידיאל שלו, הנשימה האמנותית שמובילה לתובנה באופן מיוחד, כך האדם החי במרכז אירופה רואה את האידיאל שלו בהתרוממות למושגים שבאים מתוך הישות של עצבים וחושים, למושגים שהינם אידיאות טהורות, המושגות דרך התרוממות פנימית, בדיוק כמו שההודי, על ידי הקידום העצמי שלו, הגיע לפילוסופיה של היוגה.
לכן, הכרחי לקלוט שאם אנו באמת רוצים להבין אינדיבידואלים שעבדו מתוך בסיס כמו זה של פיכטה, הגל, שלינג וגתה, עלינו להבין אותם באותו אופן בו ההודי הבין את אלה שעברו חניכה ביוגה. אך הלך נפש מיוחד זה מעמם את הרוחניות האמיתית. עדיין ניתן לראות מודעות ברורה לכך, למשל, באופן בו הפילוסוף הגל רואה ברעיונות מציאויות. להגל, לפיכטה ולגתה הייתה המודעות הברורה הזו שהרעיונות הם אמיתות, מציאויות. אנו אפילו מוצאים משפט כמו זה שאמר פיכתה: "אין לעולם החושים החיצוני כל קיום משלו; הוא אינו אלא הסובסטנציה של חובתי שהפכה לנראית." אך לא מגיעים למימוש המלא של הרעיונות שהיה לאדם המזרחי. ניתן להגיע לנקודה בו אומרים, כמו הגל: "ההיסטוריה מתחילה, ההיסטוריה חיה. זוהי התנועה החיה של הרעיונות." ועם זאת, בני האדם מגבילים את עצמם רק למציאות החיצונית הזו. רואים את המציאות החיצונית הזו כרוח, כרעיון, כאידיאה. אך במיוחד אם נמצאים במקומו של הגל, אי אפשר לדבר לא על אלמותיות ולא על אל-היוולדות. הפילוסופיה ההגליאנית מתחילה עם ההיגיון; כלומר היא מתחילה עם מה שהאדם תופס כסופי; ואז היא מתרחבת לפילוסופיה מסוימת של הטבע. אך יש לה פסיכולוגיה, שעוסקת רק בנפש הארצית. יש לה גם תורת ממשל. ולבסוף, היא עולה לפסגה שלה כשהיא מגיעה להיבט המשולש של האמנות, המדע והדת. אך משם היא אינה ממשיכה עוד. היא אינה נכנסת לעולמות הרוח. באופן הרוחני ביותר, אנשים כמו הגל ופיכטה תארו את מה שקיים בעולם החיצוני; אבל דיכאו כל דבר שרוצה להתבונן מעבר לעולם החיצוני. כך שאנחנו רואים שדווקא האלמנט שאין לו מקביל בעולם הרוח, ספרת הזכויות, חיי המדינה, משהו ששייך לגמרי לעולם הזה, מהווה את הגדולה של מבני החשיבה שמופיעים כאן. הם רואים את העולם החיצוני כרוח, אבל אינם מסוגלים להגיע מעבר לו. ועם זאת, בתהליך הזה מאמנים את החשיבה ומלמדים אותה משמעת מסוימת. ואז, אם מייחסים ערך להתפתחות פנימית מסוימת, ניתן להשיג זאת, מפני שעל ידי חינוך עצמי דרך מה שניתן לרכוש בתחום זה על ידי עיסוק מחשבתי בממלכת הרעיונות, האדם נדחף במובן מסוים לתוך עולם הרוח. זהו באמת דבר ראוי לציון.
עלי להודות בפניכם שכל פעם שאני קורא כתבים של נציגי הסכולסטיקה, הם מעוררים בי רגש שגורם לי לומר שהם יודעים לחשוב; הם יודעים כיצד לחיות במחשבות. במובן מסוים אחר, המופנה יותר אל הספרה הארצית, עלי לומר את אותו הדבר לגבי הגל, פיכטה או שלינג. הם יודעים איך לחיות במחשבות. אפילו באופן הדֶּקָדֶנְטִי בו הסכולסטיקה מופיעה בנֵאוֹ-סכולסטיקה, אני מוצא חיי חשיבה מפותחים הרבה יותר מאשר ניתן למצוא, למשל, במדע המודרני, בספרים פופולריים, או בעיתונות. שם, החשיבה כולה כבר התנדפה ונעלמה. זאת פשוט האמת שבימינו, למשל, אינדיבידואלים בעלי אינטלקט סכולסטי טוב חושבים במושגים מדויקים יותר מאשר הפרופסורים לפילוסופיה באוניברסיטאות שלנו. די מפתיע שכאשר אנו מאפשרים למחשבות הללו להשפיע עלינו, למשל כאשר קוראים ספר סכולסטי, ואפילו טקסט סכולסטי-קתולי אמיתי, ואנו מרשים לו להשפיע עלינו, ומשתמשים בו כמעין חינוך עצמי, הנפש שלנו נישאת מעבר לעצמה. ספר מסוג זה פועל כמו מדיטציה. דרך ההשפעה שלו, האדם מגיע למשהו שונה שמביא להארה. כאן אנו פוגשים עובדה מוזרה מאד.
אילו דומיניקנים, יֵשׁוּעִיים מודרניים או כמרים השייכים למסדרים אחרים, ששקועים במה שנשאר מהסכולסטיקה, היו מרשים להשפעה החינוכית של צורות החשיבה הסכולסטיות לפעול עליהם עד הסוף, הם היו כולם מגיעים דרך משמעת זו, באופן יחסית קל, להבנה של מדע הרוח. אילו היו מרשים לאלה שלומדים נאו-סכולסטיקה להיות נאמנים להתפתחות הנפש שלהם, לא היה עובר זמן רב עד שאותם כמרים, במיוחד של המסדרים הקתוליים, היו הופכים לחסידים של מדע הרוח. מה היה צריך להיעשות כדי שזה לא יקרה? ניתנה להם דּוֹגְמָה שמגבילה לימוד שכזה, ואינה מאפשרת את ההתפתחות של מה שהיה יכול לעלות מתוך הנפש. אפילו היום, מישהו ששואף להתפתח בכיוון מדע הרוח יכול לקחת כטקסט למדיטציה את הספר הסכולסטי שנכתב על ידי ישועי בן זמננו, ושהראיתי לכם כאן פעם.[2] אך כפי שאמרתי לכם, הספר נושא עליו את האישור של ארכיבישוף מסוים. בכך נקטעה ההארה שהייתה מתרחשת אצל אדם, אילו היה לגמרי חופשי להתמסר לה.
עלינו לדעת לראות את האמת מאחורי דברים אלה. כי אז נבין עד כמה חשוב לחוגים מסוימים למנוע בכל דרך את ההשלכות של מה שהיה מתפתח, לו היו נותנים חופש פעולה להשפעות של הדברים האלה בנפש. השאיפה המרכז- אירופאית הינה, אחרי הכול, להתרומם מתוך האדם הריתמי, בו אנו שוכנים למעשה, אל האדם של עצבים וחושים, ששומר את מה שהוא משיג עבור עצמו בספרה האידיאלית. עבור אנשים אלה, ישנה נטייה מיוחדת להבין את החיים הארציים כמשהו רוחני. הפילוסוף הגל עשה זאת באופן המקיף ביותר.
כעת נעבור לאדם המערבי. אתמול אמרתי שלאדם המערבי, במיוחד כפי שמייצגים אותו מוחות מבריקים מהעבר כמו בייקון ואחרים, ואחריהם בנטהם, ג'ון סטוארט מיל, ספנסר, באקל, תומס ריד, והכלכלן אדם סמית, יש נטייה מיוחדת לפתח את סוג החשיבה שניתן להשתמש בה בחלק הכלכלי של האורגניזם החברתי.
אם אנו בוחנים את הפילוסופיה של ספנסר, למשל, אנו מבינים שזוהי חשיבה הנובעת במלואה מהאדם של עצבים וחושים, שהיא בכל המובנים תוצר של החושים והעצבים. היא תהיה מתאימה ביותר כדי ליצור ארגונים ואגודות תעשייתיים. היא אינה במקום רק כאשר ספנסר משתמש בה לפילוסופיה. אילו היה משתמש באותה החשיבה כדי להקים בתי חרושת וארגונים חברתיים, היה זה יישום במקום הנכון. היא לא הייתה במקום הנכון כשהוא השתמש בה לפילוסופיה.
עובדה זו באה מכך שהאדם המערבי אינו חי עוד במערכת הריתמית, אלא עשה צעד למעלה, וחי לרוב במערכת העצבים והחושים. טבעו של האדם המזרחי הוא לחיות במערכת המטבולית שלו. בטבעו של האדם ממרכז אירופה לחיות במערכת הריתמית. טבעו של האדם המערבי הוא לחיות במערכת העצבים והחושים (ראה את הציור). האדם המזרחי חי במטבוליזם; הוא שואף למעלה, ומנסה להגיע למערכת הריתמית. האדם ממרכז אירופה חי במערכת הריתמית. הוא שואף לעלות למערכת העצבים והחושים. האדם המערבי כבר חי שם. לאן הוא רוצה לעלות? הוא עדיין לא שם, אבל יש לו אימפולס לשאוף למעלה מעבר לעצמו. הדבר מופיע קודם בצורה קריקטורית, מוגזמת, אותה תיארתי אתמול כמאופיינת בהכחשת החומר ובאוטוסוגסטיה של האדם, במדע הנוצרי של גברת אדי. למרות העובדה שזו עדיין קריקטורה, היא בכל זאת מבשרת את המטרה אליה חייב לשאוף האדם המערבי. המטרה צריכה להיות משהו על-אנושי, ואינני מתכוון לרמז בכך שאדם ששואף מטה לתוך הלא מודע, וכדומה, במקום לשאוף מעבר למערכת העצבים והחושים, יהפוך בכך לעל-אנושי.
חיים רוחניים חיי המדינה חיים כלכליים 
המערכת הריתמית איש העצבים והחושים מערכת העצבים והחושים
מטבוליזם המערכת הריתמית
אתמול, אמרתי לסיום שבאופן זה מחולקים הכישרונות האנושיים באזורים השונים של העולם, ושחייב להיווצר שיתוף פעולה אמיתי. אנחנו נמצאים כיום במצב בו, מבחינת הציביליזציה, אנחנו תלויים לחלוטין באדם של עצבים וחושים מהמערב. השתמשתי בפרדוקס, אבל פרדוקס זה משקף את המציאות באופן ברור מאד. המחשבות בווינה ובברלין אינן המחשבות העולות מתוך רוח העם, והגיעו לשיאם אצל פיכטה או הגל. הרוח של פיכטה ושל הגל נקברו. מה שנכתב היום בספרים והעיתונים באירופה המרכזית, בווינה או בברלין, אינו נובע מצורות המחשבה של פיכטה; זהו שקר כשאנשים מצטטים את פיכטה היום. האמת היא שמה שמגיע לציבור בברלין או בווינה היום יותר קרוב למה שחושבים בשיקגו או בניו יורק, מאשר למה שחשבו פיכטה או הגל.
אך מה שהיה צריך לקרות הוא ששלושת האיברים הללו, שמתוכם האיבר הזה (במזרח) היה, מן ההתחלה, בעל נטייה מיוחדת לחיים רוחניים, העבירו את החיים הרוחניים רק כמסורת של צורתם המקורית, האלמנטרית, שהייתה קיימת פעם במזרח. שם במזרח, האדם חי באופן מלא בתוך החיים של הרוח עצמו כמו שהאדם באירופה חי היום מעוגן חזק בחיים הפיזיים. ניתן למצוא במרכז אירופה רק השתקפות מעורפלת של חיים רוחניים אלה, ובמערב אירופה רק את המסורת שלהם. מערב אירופה מאופיין בנטייה להיות תחת ההשפעה של החיים לאחר המוות, כפי שהאדם מדמיין את החיים הללו לאחר המוות. אמרתי לכם אתמול שבאמריקה כבר מתפתחת מודעות, אם כי רק בכתות מסוימות, שהאדם לא צריך להיות רק פסיבי לגבי חייו הנפשיים הארציים אם ברצונו לשאת משהו דרך המוות ולהמשיך לחיות בעולמות הרוח. עליו להשיג כאן, דרך עבודתו ומעשיו, את מה שהוא רוצה לשאת עימו דרך שער המוות. קיימת המודעות לכך שהאדם מתפורר אם הוא אינו דואג לאלמותיות שלו כאן, אם הוא אינו מפתח חוש לאידיאלים. מודעות זו כבר עולה בכתות מערביות מסוימות, למרות שאידיאל זה מופיע עדיין בצורה מעוותת.
מצד שני, למה שמהווה את חיי המדינה שואף מה שנמצא במערכת הריתמית, וניתן לשאת זאת למעלה אל תוך המחשבות. דבר זה מופיע ברור במיוחד אצל האדם באמצע (ממרכז אירופה). מכאן, זה השפיע על המערב. מדובר כאן בתופעה שניתן להבין אותה רק כשמתבוננים בהיבט הפנימי שלה. עד כמה שזה נשמע מוזר, משהו רחש במרכז אירופה. מיותר לציין שבמערכת הלימבית נשארה הנטייה לחיים קהילתיים, לחיי חברה ביחד בחופש. אימפולס זה נשאר, בהתחלה, עמוק בתוך הלא מודע (ראו את הציור למטה). אך האמת היא שאימפולסים נוכחים בקרב בני האדם גם אם הם אינם מודעים להם. לכן, בואו נומר שמשהו מסוים חי, בהתחלה באופן לא מודע, במרכז אירופה במאה ה-18; הוא לא היה יכול לעלות למודעות, אך ההשפעות שלו הועברו למערב. אך מאחר שהוא לא התפתח באופן פנימי, לאחר שהוא התקבל שם הוא הפך לתשוקה ולרגש, ובסופו של דבר למהפכה הצרפתית.
לשילר היו מחשבות על כך. כאן (הכוונה לציור בעמוד 10), יש את המהפכה הצרפתית. ישנו אפילו אירוע סמלי שמעיד על העובדה ששילר תהה לגבי מה שהתרחש שם באמת. אתם יודעים שלשילר הוענקה אזרחת צרפתית לאות כבוד. לכן הוא הרהר בכל מה שקרה, אך בהתחלה, הכול חי במערכת הריתמית שלו. ואז, דרך ההבנה שלו, הוא העלה זאת למודעות שלו וכתב את המכתבים אודות החינוך האסתטי של האדם.
מזרח מרכז מערב
המאה ה-18
במכתבים הללו מוצאים את מה שניתן היה לומר בתקופה ההיא על אנשים החיים ביחד במדינה חופשיה באמת. לאחר מכן, דייוויד יוּם (Hume) רק לקח את המושג הזה של המדינה, אותו שילר העלה למודעות שלו במכתבים האסתטיים שכתב, ובאופן פדנטי למדי הפך אותו לשיטה. יש משהו בעל חשיבות יוצאת מן הכלל במה ששילר הוציא ממעמקי רוח העם במכתבים האלה אודות החינוך האסתטי. מאחר וזה היה משהו כל כך עמוק, הוא לא הובן לאחר מכן, כאשר האלמנט של אדם העצבים והחושים הפך לדומיננטי בכל מקום.
הזכרתי לעתים קרובות אדם בודד, החי בווינה, ששמו היינריך דיינהרט.[3] הוא כתב מכתבים רבים על החינוך האסתטי הזה של האדם, מכתבים חכמים ביותר. לרוע מזלו, האיש הזה נפל ברחוב ושבר רגל. הרגל טופלה, אך מאחר ודיינהרט סבל מתת-תזונה, הוא לא החלים, ומת משבירת העצם. כלומר, אדם שכבר במחצית השנייה של המאה ה-19 פירש בקפדנות כל כך גדולה את המכתבים האסתטיים של שילר מת מתת-תזונה. והמכתבים של דיינהרט אודות החינוך האסתטי של האדם מאת שילר נשכחו לחלוטין!
שוב, המכתבים האסתטיים הללו של שילר יכולים להיות הכנה טובה לטיהור הנפש ולהתרוממותה על מנת לרכוש מבט רוחני על העולם. שילר עצמו עדיין לא היה מסוגל לעשות זאת. אך תמיד מועיל אם אדם אחר העוסק בהתפתחות הנפש ממשיך משהו שהתחיל אצל אותו אדם שעדיין לא הגיע לעולמות הרוח. אז התוצאה היא שמתאפשר לו לראות אל תוך עולם הרוח. ובאמת, במקום להעריך את שילר, אנשים באירופה מעריצים את ראלפ וולדו טריין, את מרדן[4] ואנשים בעלי אינטלקט שטחי דומה כמפתחי תרופות מיוחדות עבור הנפש, כשהם שוכחים את אותם השקפות שבאמת יכלו להוביל למעלה אל תוך עולם הרוח.
אכן הכרחי שנתפוס את הדברים הללו ושנבין אותם בהקשר השלם של החיים והנסיבות הקיימות בעולם. אנשים חייבים להבין עד כמה שונות היכולות האנושיות באזורים שונים על פני כדור הארץ. ויש לציין את הדבר הבא. עד כה, אנשים לא חסכו כל מאמץ כדי לפרסם את היצירות המוקדמות הפרועות של שילר, השודדים, פייסקו, או מזימה ואהבה. אנשים מתלהבים מאד מהסנטימנטליות של מרי סטוארט, מהסצנות הדרמטיות הרווחיות מאד של הבתולה מאורליאנס או הכלה ממסינה. היום, יש לא רק ללמוד בסודיות את המכתבים האסתטיים של שילר, בהם הוא מתעלה על עצמו מבחינת משמעותם עבור האנושות כולה – גם בהשוואה למחזות השודדים, מרי שטוארט בשלמותו וולנשטיין – אלא גם לאפשר להם להשפיע עלינו. כי היום, תלוי בנו שלא רק נתעסק בדיבורים הריקים של אקדמאים חסרי כל ידע לגבי הסופרים הקלסיים שלנו כגון גתה ושילר, ומעל לכל דבר אחר, שננקוט בעמדה משלנו, ונגלה לבד מהי גדולתם. אנו ממשיכים לחזור על מה שאומרים כבר יותר ממאה שנה אנשי האקדמיה הבורים אודות וולנשטיין, מרי סטוארט וכו'. משימתנו היום היא לתפוס בעצמנו באופן יסודי את הגדולה המגולמת בהם, כי רק אז תוכל האנושות להתקדם. לכן, גם כאן, אנו מגלים את הצורך בטרנספורמציה, בהתחדשות. יש לבדוק מחדש אפילו את מה שאנשים בבתי הספר שלנו קוראים ושומעים אודות מרי סטוארט, ולנשטין, השודדים וכו'. בעידן הקריטי הזה אנו זקוקים להתחדשות מלאה, כי הזמנים אכן גורליים מאד.
אם אנו מביטים במערב, אנו רואים שעם כל מה שהוא יכול להפיק כביטוי של האנושות דרך מערכת העצבים והחושים, המערב מבקש לעלות למה שנמצא מעבר לידע האנושי בעולם הרוח. אמרתי לכם אתמול שכדי שחיי התרבות, חיי המדינה והחיים הכלכליים יוכלו להתבטא באורגניזם החברתי המשולש, עליהם לעבוד ביחד. שלושת האלמנטים האלה חייבים לפעול ביחד. אל לנו רק לומר: Ex Oriente lux! (האור מן המזרח!) אנו יכולים לפנות למזרח, ללמוד את הבהגוודגיטה, את הפילוסופיה של היוגה ואת הוודות; אנו יכולים ללמוד ביסודיות את הנושאים האלה, כפי שהתרגלנו ללמוד ביסודיות נושאים אחרים באירופה. אנו יכולים להתחיל ללמוד ביסודיות פילוסופיה מזרחית אחרי ששאר הנושאים יתחילו לשעמם אותנו. אבל אנו לא נתקדם בדרך זו, כי מה שהיה מתאים פעם עבור כדור הארץ לא יתאים שוב בהווה ובעתיד; הוא יישאר משהו ששייך לעבר. אנו יכולים להעריך אותו כמשהו שפעם היה נכון עבור האבולוציה הארצית; אך איננו יכולים פשוט לאמץ אותו שוב באופן פסיבי, כפי שעושה זאת האגודה התיאוסופית, למשל. באופן דומה, איננו יכולים סתם להעביר את מה שנמסר לנו מהעבר האירופאי לפי המסורת הישנה. איננו יכולים לומר שניתן פשוט לחדש את מה שנמצא בתכונות הלאומיות של המזרח או של מרכז אירופה. במקום זאת, אם ברצוננו להשיג אחדות מציאותית של שלושת האלמנטים האלה שמהווים נטיות אינהרנטיות בטבע האנושי, עלינו לשאול "כיצד נוכל לעשות זאת?" אנו יכולים לעשות זאת רק כאשר אנו מבינים באיזה אופן החיים של העצבים והחושים, שבסופו של דבר השתלטו על כולנו, חייבים להתעלות מעבר לעצמם. במילים אחרות, עלינו לעלות למשהו שונה, שאינו יכול לבוא לא מן המזרח, לא מן המערב ולא מן המרכז. הוא יכול לבוא אך ורק דרך החניכה החדשה, דרך מדע הרוח החדש. הוא יופיע על ידי כך שאנו נעלה מצורת החשיבה הנפוצה ביותר, שחונכה על ידי מדעי הטבע והישות של עצבים וחושים, אל מדע החניכה החדש; בכך שמחניכה חדשה זו אנו נשיג את הדרכים והאמצעים כדי ליצור שיתוף פעולה בין מה שהיה פעם טבעו של המזרח הקדום, מאוחר יותר של המרכז וכעת של המערב. אנו זקוקים למדע חניכה חדש שיכול ליצור אחדות בין השלושה, אחדות חיה. בעידן מודרני זה, לא נגיע לחיי תרבות אם איננו שואפים למדע חניכה חדש זה. לא תהיה לנו מדיניות נכונה, לא יהיו חיי מדינה, אם אנו רק נמשיך באותה הדרך הישנה, אם לא נפנה לענפים המדעיים שנולדו מתוך החניכה החדשה, ואם לא נשאל כיצד יש לעצב את המדיניות של העתיד. אנו לא נשיג גם חיים כלכליים חדשים אם לא נבין את אותה צורת חשיבה שיש ליישם אותה לא בפילוסופיה, כמו ספנסר, ולא בחיי המדינה, כמו אדם סמית, אלא אך ורק בארגון של החיים הכלכליים. אך אז, נצטרך גם לדעת כיצד לשלב את החיים הכלכליים בשתי המערכות הנוספות. בשביל זה, אנו זקוקים למדע החניכה. איננו יכולים להתקדם אם איננו יכולים לומר לעצמנו: מתוך הבנה של מה שהיה פעם הנטייה המזרחית, אנו מגיעים למהותם של החיים הרוחניים, התרבותיים. על ידי הבנה אמיתית של טבע האדם מהמרכז, אנו מגיעים למקום בו ניתן להבין באמת את אופי חיי המדינה. על ידי הבנת הטבע המערבי, אנו משיגים הבנה של מהם החיים הכלכליים. אך שלושתם יתפרקו אם לא נצליח לאחד אותם באחדות גבוהה יותר. ונוכל לעשות זאת רק כשנראה את שלושתם מהפרספקטיבה שנובעת עבורנו מתוך המיסטריות החדשות, שאנו קוראים להן מדע רוח עם אוריינטציה אנתרופוסופית.
יש להבין את העניינים הללו, כי כל מי שמבין אותם יודע שכל השאיפות המוצאות ביטוי כיום מובילות להרס. אנשים פשוט אינם לוקחים בחשבון את הגורמים החשובים ביותר. קחו, למשל, את הסוציאליסטים הרדיקליים ביותר. מבחינה סובייקטיבית, יש להם אולי כוונות מכובדות ביותר בעבור האנושות, אבל הם לוקחים בחשבון רק כוחות של הידרדרות. הם מגיעים לאיזון חיים לא נכון. אנו בוחנים את הדברים נכון רק כאשר, מתוך מדע הרוח, איננו נאחזים סתם בכל דבר שנמצא שם באופן שרירותי, ואומרים שכך זה חייב להיות כדי שהאנושות תהיה מאושרת, אלא אנו שואלים את עצמנו: מה ייווצר כאשר חיי התרבות, חיי המדינה והחיים הכלכליים יובאו ליחס נכון אחד עם השני; איזה סוג של אורגניזם חברתי ייווצר כתוצאה מכך? ואז, גוף חברתי כזה יהיה חדור גם ברוח. הדבר כרוך בנוכחות של חיים כלכליים מציאותיים, לא חיים שאנשים חולמים ומפנטזים עליהם, אלא חיים שיכולים להיווצר כחיים הכלכליים הטובים ביותר שאפשר להשיג. ושוב, השיטה המדינית תהיה הטובה ביותר שאפשרית; וחיי התרבות יאחדו את החיים שלפני הלידה עם החיים שלאחר המוות. חיי תרבות שכאלה יראו באדם, החיי כאן בעולם הפיזי, ישות שמוצאת את דרכה על פי זכויותיה; ישות שבה, בספרה התרבותית, קורנים חייה מלפני שהיא נולדת; ישות שבחייה הכלכליים אינה יכולה להשיג אידיאל, אלא רק חיים טובים ביותר שאפשריים, אך היא מסוגלת דרך מדע חניכה שברצונה להתמיר את היכולות הפעילות בספרה הכלכלית כך שהם יאפשרו לחיים שלאחר המוות להאיר. היות וזה כך, מדע הרוח בעל אוריינטציה אנתרופוסופית אינו סתם עוד תיאוריה, אינו משהו שתופס את מקומו כמפלגה או תוכנית לצד אחרות. האנתרופוסופיה הינה משהו שנולד מתוך הידע שניתן לרכוש כאשר מבינים את האבולוציה של כדור הארץ ואת האבולוציה של האנושות בפעולתן ביחד ובשלמותן.
בתקופה שלנו, עלינו להודות שכל יחס אחר לעולם או לרפורמות זמניות לא יוביל לכלום, כי מה שיכול להביא להתקדמות של האנושות חייב להופיע מתוך מדע החניכה החדש.
היום יש להביע זאת שוב ושוב בדרכים שונות רבות. הבניין שלנו מכיל זאת; מביע זאת בכל הפרטים של המבנה. אפילו כשמתבוננים בחלק הכי קטן שבו, הוא יכול לספר לכם על מה הכוונה כאן, מה מתבטא במילים באופנים שונים ומגוונים. זה מה שנותן לכל העניין כאן אופי אחיד מסוים. יחד עם זאת, בא לידי ביטוי כאן רצון שקשור באופן אינטימי לכוחות של עליה, ולא לכוחות של הדרדרות וירידה באבולוציה האנושית, משהו שהלוואי ואנשים יבינו. לזה אנו רוצים כעת לשאוף באמצעות הקורסים[5] שיועברו כאן בסתיו הזה, שבהם אנו מתכוונים להראות שהידע הנובע ממדע הרוח בעל אוריינטציה אנתרופוסופית יכול לפעול באופן באמת מפרה בענפי המדע האינדיבידואליים. ואז, אולי יבוא היום בו אנשים יבינו מה הכוונה האמיתית כאן, כאשר קיימת מספיק הבנה בעולם כדי שנוכל להגיע מתישהו בעתיד לנקודה בה המבנה הזה, שעדיין אפוף בערפל, יוכל להיפתח. כי כל עוד מבנה זה לא יכול להיפתח, עדיין קיים משהו שמראה חוסר הבנה לגבי הכוונה כאן.
אמשיך עם נושא זה ביום שישי הקרוב, בשעה 8.
מחר בשעה 8, ידידנו הרוזן פולצר,[6] ירצה על הפוליטיקה האירופאית במאה האחרונה בהקשר לצוואה של פטר הגדול. זה נושא מעניין שאנו מקווים שיעורר דיון אחרי ההרצאה. ביום שישי, אמשיך עם השאלות שכבר הוצגו, ועם האופן בו יש ליישם אותן לגבי האדם האינדיבידואלי. ביום שבת, בשעה 8, אמשיך עם אותן השאלות המיוחדות שמתייחסות לסוגיות דתיות. ביום ראשון בשעה 6:30, יתקיים מופע האוריתמיה הבא, ואחריו הרצאה.
——————————————————————————————————————
- רַבִּינְדְרָנָת טָאגוֹר (Rabindranath Tagore) : 1861-1941, משורר ופילוסוף דתי הודי. ↑
- הכוונה היא לאלפונס להמן,Alfons Lehmen, SJ) ) 1847–1910, ולספרו Lehrbuch der Philosophie auf aristotelisch-scholastischer Grundlage, כרך I, פרייבורג, 1917. להשוואה עם ההרצאה בתאריך 10 ביולי 1920, שפורסמה ב-“Blaetter fuer Anthroposophie”, ספטמבר 1953. לא תורגמה. ↑
- היינריך מריאנוס דיינהרט, (Heinrich Marianus Deinhardt), 1821–1879,
“Beitraege zur Wuerdigung Schillers. Briefe ueber die aesthetische Erziehung des Menschen”
פורסם על ידי ווכסמות, שטוטגרט, 1922. ↑
- אוריסון, סווט מרדן (Orison Swett Marden), 1850–1924, סופר אמריקאי. ↑
- התייחסות לקורס הראשון של בית הספר למדע הרוח בגיתהאנום, מ-26 בספטמבר עד 16 באוקטובר 1920. ↑
- לודוויג גראף פון פולצר-הודיץ (Ludwig Graf von Polzer-Hoditz), 1869–1945. הרצאתו פורסמה מאוחר יותר תחת הכותרת “Der Kampf gegen den Geist und das Testament Peters des Grossen,”, שטוטגרט, 1922. ↑