רודולף שטיינר

GA63

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 5

משמעות האלמוות של נפש האדם

4.12.1913    ברלין

היום ברצוני לדבר על משמעות האלמוות של נפש האדם בלוקחי בחשבון את ההרצאה הקודמת. במקרה של התבוננות רוחית-מדעית כזו, אני לא אדבר באמצעות הגדרות מושגיות או דיונים תיאורטיים. אני מעדיף לתת מספר רמזים מתחום מחקר מדע-הרוח שיכולים להאיר נושא זה.

משיחתנו האחרונה התברר שמחקר הרוח רוצה לחדור אל המהות האלמותית של האדם. אמרתי שמחקר זה מסוגל לחדור לתחום הידע האנושי שבו נמצאת מהות אלמותית זו הנובעת מהתפתחות הנפש האנושית, שהיא הכלי היחיד שבאמצעותו נוכל לחדור באמת לעולם הרוח. רמזתי פעמים רבות שהכול תלוי במחקר הרוח לגבי העובדה שאנשים יחידים מסוגלים, באמצעות התרגילים הנזכרים, לבצע פעילות רוחית-נפשית פנימית, מנותקת מהגוף הפיזי, מנותקת מהכלי שבאמצעותו כל יתר פעילות נפש האדם מתבצעת במהלך חיי היומיום. על ידי תהליכי התפתחות אינטימיים של הנפש, ניתן לשחרר אותה מהגוף. כמו כן, ציינתי כי עבור חוקר-הרוח שבאמת למד לחבר משמעות למילים "חוויה חוץ-גופית", עולה הנפש האנושית הזו עם תכונותיה המוכיחות מעצמן שחיי נפש זו מתעלים מעל לידה ומוות.

במהלך ההתבוננות היום נבין שהתבוננות כזו – שהושגה על ידי חניכה של נפש האדם – נותנת משמעות למילה אלמוות. עם זאת, ברצוני להדגיש תחילה, שאנו באמת חיים בתקופה שבה החשיבה האנושית העמוקה יותר וההתבוננות הרצינית יותר בחיי האדם, עשויה להשפיע על כך שהם בהדרגה יצאו לדרך שבה מדע-הרוח פורש את בעיית חיי הנפש האלמותית האנושית. אני רוצה להצביע רק על עניין אחד כדי לקבל מנקודת מבט זו משמעות לגבי האלמוות האנושי. ברצוני להצביע על אותה רוח הנחשבת לאחד המורים המובילים של הנאורות, על לסינג,^[1] שניסה להגיע למשמעות לגבי רעיון האלמוות.

במה שכתב לסינג כאשר נתן את עדותו הרוחית לאנושות, הוא חידש את הרעיון העתיק של גלגול נשמות, כפי שהוא האמין בו; הוא לקח זאת על עצמו, משום שהוא חש נאלץ להבין את החיים ההיסטוריים השלמים של האנושות עלי אדמות כאמצעי חינוכי. אפשר לפסול בקלות את הצוואה הזאת שהוא נתן כהשלמה לאמירתו השאפתנית: "גם רוחות גדולות מזדקנות ומכריזות הרבה על חלום באספמיה."

עם זאת, מי שלמד לכבד את החיים והעיסוק הרוחיים, אינו יכול לבטל בצורה כזו את 'חינוך הגזע האנושי' של לסינג (1780), יצירתו הבשלה ביותר. אני לא יכול להיכנס לפרטי כתיבתו. אני יכול להצביע רק על העובדה שאצל לסינג מופיעה ההיסטוריה בצורה כזו שהאנושות עולה מתנאי חיים והשקפות פרימיטיביות יותר אל מפותחות יותר ויותר. לסינג מבין את האבולוציה הזו של המין האנושי כחינוך מסתורי שעולם הרוח מעניק למין האנושי. הוא מבחין בתקופות בודדות של האנושות המתקדמת, ומעיונים אלה עולה השאלה לגבי מי שעדיין לא יכול לעמוד על הקרקע של מדע-הרוח המודרני שלנו: כיצד ניתן למקם את חיי הנפש הבודדים של האדם באבולוציה ההיסטורית של האנושות?

הוא אומר לעצמו שחיי הנפש הבודדת יכולים למקם את עצמם במהלך ההתפתחות ההיסטורית רק אם מניחים שנפש האדם חיה שוב ושוב על פני האדמה. אם מדמיינים שהנפש שחיה היום חיה שוב ושוב בתקופות קודמות שבהן ספגה את מה שעידנים אלו יכלו לתת לנפשות. כך נפתרת ללסינג השאלה בצורה מספקת: מה עם הנפשות שחיו בתקופות קדומות ושלא לקחו חלק בפיתוח כוחות נפש גבוהים יותר? התשובה העולה עבור לסינג היא, כי אלו היו אותן נפשות שחיו בתקופות קודמות אשר העבירו את פירות תקופות העבר לקיומן הנוכחי ואשר כעת זוכות בפירות נוספים לעצמן, אשר ההווה יכול לתת להן. הן הולכות עם הפירות הללו לאחר המוות דרך חיים רוחיים לחלוטין והן מעבירות אותם לעידנים עתידיים כדי להשתתף בהתקדמות האנושות. לפיכך, באותו זמן מתבהרת עבור לסינג כל המשמעות של ההתפתחות ההיסטורית בתחושת האלמוות של נפש האדם. לכן מתעוררת בעבורו משמעות זו, וכך נוצרת עבורו מיד האפשרות לזכור כי חייו של האדם הבודד גדולים ומקיפים יותר ממה שניתן לבטא בחיים שבין לידה למוות.

כפי שמסתכלים על התגשמות אחת, שהנפש האנושית האחת חיה מלידה ועד מוות, כמתאימים למה שהחיים האלה יכולים לתת, ואז היא עוברת דרך שער המוות, משליכה את הגוף הפיזי, וחודרת לעולם הרוח כדי לחפש את המשך התפתחותה. כך אפשר לדמיין את ההתפתחות ההיסטורית השלמה של האנושות ושל כדור הארץ במובן של לסינג. מה שהאנושות חווה על פני כדור הארץ הוא ה"נפש" של כדור הארץ, וכל מה שגיאולוגיה, ביולוגיה ומדעים אחרים חוקרים הוא "הגוף הפיזי" של כדור הארץ שפעם נפל מהנפשות האנושיות המאוחדות כפי שגוף האדם נושר מהנפש הבודדת בעת המוות. אולם אז, לאחר שהגוף נפל מכדור הארץ, הוא מתקדם להתגשמות עתידית ביקום כדי לעלות לגבהים רוחיים וחומריים עתידיים. כך מבינים שתחושת הקיום האנושי ושל האבולוציה של כל כדור הארץ, נובעת מהמחשבה הזו של לסינג. לא ניתן היה להרתיע את לסינג ממחשבה זו על ידי העובדה שניתן היה לטעון שזו מחשבה שהייתה לאנושות בתנאים הפרימיטיביים ביותר של התפתחות הנפש; אולם אז היא נעלמה מההתפתחות התרבותית. להיפך, לסינג אומר בסוף חיבורו על 'החינוך של הגזע האנושי', "האם הרעיון הזה פחות חשוב כי הוא העתיק ביותר, כי הוא ניצת בנפש האדם לפני שההתחכמויות של בית הספר שיתקו והחלישו אותו?" לסינג מדמיין ללא ספק שהתפתחות רוחית-עתידית תביא שוב לנפשות את מה שהן בינתיים איבדו.

כך משיגים כוחות אמיתיים המעבירים את תוצאות העת העתיקה אל ההווה. לפיכך, אדם מתגבר על נקודת המבט הבלתי אפשרית שבה אומרים ש"רעיונות" יעילים בהיסטוריה של האנושות, כאילו "רעיונות" יכולים להיות יום אחד מציאות! עם זאת, רעיונות אינם יכולים להיות יעילים בהיסטוריה, מכיוון שרעיונות הם רק הפשטות, הם אינם ממשיים. לסינג מדמיין שהחיים האמיתיים על האדמה ממשיכים כי המציאות של נפשות האדם נושאת את התוצרים שלהם מתקופה אחת לשנייה, הם עוברים מתקופה לתקופה. אנו עומדים שם על הקרקע של מציאויות רוחיות המחזיקות יחדיו את התקופות ההיסטוריות של האנושות.

כעת אתם יכולים לשאול את עצמכם, מה יש למחקר-הרוח שלנו לומר למחשבה זו שהשיג לסינג על בסיס צרכים היסטוריים מסוימים? מחקר הרוח מוצא את דרכו להסתכל על מה שעובר בין הלידה לבין המוות. כדי להוכיח זאת עליי להצביע שוב במספר מילים, על מה שמציג את עצמו בפני חוקר-הרוח בחוויה הנפשית האמיתית. הוא פותח את עצמו לתרגילים שנאמרו בשיחה הקודמת, וחי באופן רגשי בדרך זו, אחרי שהנפש עצמה מושכת את עצמה מהפיזי ומגיעה לחוויה ברוח. אז יש לנפש זו את הגוף הפיזי לצדה או לפניה, והיא חווה אותו בצורה כזו שהיא נתונה למוות כמשהו חיצוני. בעוד שאחרת חיי היומיום מתנהלים באופן כזה שהאדם מפתח תודעה רק אם הוא נמצא בתוך הגוף הפיזי שלו ומשתמש בו ככלי כדי להפוך את סביבתו למושא תודעתו, כלומר העולם הפיזי-חושי.

נתאר לעצמנו בחיוניות את החוויה של חוקר-הרוח כשהוא מוציא את נפשו מחוץ לגופו, כשהוא חיזק את כוחות הנפש הפנימיים כך שאינו תלוי בתפיסה רק בעזרת הכלים הגופניים, אלא יכול לשלוט בהם ללא כוחות הגוף. אז מגיע חוקר-הרוח לידיעה מסוימת: מהיכן מגיעה ההבנה שיש לאדם תודעה בחיי היומיום החושיים.

אם חוקר הרוח באמת שיחרר את חווית הנפש שלו מהגוף הפיזי, והגוף הזה נמצא לידו או לפניו, אז הוא לומד לזהות איך נוצרים חיי נפש יומיומיים אלה. אני רוצה להשתמש בהשוואה. חוקר-הרוח אינו משנה את חיי הנפש הקיימים. מה שהוא משיג זה את היכולת לראות באופן רוחי את מה שמתרחש בחיי היומיום. שם מזהה חוקר-הרוח שפעילות הרוחי-נפשי פועלת על הגוף באופן כזה שבהתחלה איברי העצבים של האדם מטופלים כך שאפשר להשוות עבודה זו לכתיבת אותיות על נייר. אני מבקש מכם להתבונן על מה שחוקר-הרוח מזהה בהתחלה כפעילות רוחית-נפשית שהיא לא החשיבה, לא הרגש, לא הרצון וגם לא מה שמכירים בחיי היום-יום כפעילות נפשית. בהתחלה זה מה שפועל באיברי הגוף שלו ומעבד אותם בצורה כל כך פלסטית שהם מקבלים את התנועות האלה שרק עליהן מדברת השקפת העולם החומרנית. למעשה, קיימות התנועות הללו במוח, במערכת העצבים וכו', ובמובן זה יש להסכים לחלוטין עם השקפת העולם החומרנית. התנועות האלה, התנודות האלה במוח קיימות כשאני רושם את האותיות על נייר. כאשר הפעילות שלי היא של כתיבה, הפעילות הראשונה שהאדם מפתח היא שהוא גורם לתנועות, תנודות במערכת העצבים שלו כ"אותיות" שבהן נפשו מסתכלת שניתנות להשוואה עם מראה האותיות שכתבתי.

ההבדל הוא רק בזה שאני כותב את האותיות במודע על הנייר ויכול לקרוא אותן שוב במודע. אולם, אם אני מתייחס לעולם החיצוני, אני כותב את הפעילויות הגופניות שאמורות להתבצע במערכת העצבים באופן לא מודע עם הרוחי-נפשי. אם כתבתי אותן, הן בורחות, אני מביט בהן, והמבט הזה הוא חיי הנפש המודעת.

כך אנו מבינים שהרוחי-נפשי במובן האמיתי של המילה עומד מאחורי מה שמתפתח כרוחי-נפשי בחיי היום-יום, ושבין הרוחי-נפשי האמיתי, שבו חי חוקר-הרוח אם למד לחוות ללא תלות בגופו, ובין הרוחי-נפשי בחיי הנפש היומיומיים, מתקיימת החוויה הגופנית השלמה. הגוף שלנו נמצא בין החיים הרוחיים-נפשיים האמיתיים שלנו לבין החיים המודעים היומיומיים. כך שמה שגוף זה חווה, האופן שבו הגוף הזה מכניס את עצמו לפעילות אורגנית מתמדת, ומאפשר לתודעה להיווצר כמו שמראה משקפת תמונה, היא תוצאה של הרוחי-נפשי. מאחורי הגוף שלנו, אנו עומדים עם הרוחי-נפשי שלנו, וברוחי-נפשי זה מתקיימת המהות האלמותית של האדם.

אם מאפיינים בצורה כזו, לא מחפשים עוד את משמעות האלמוות בהמשך קיומם של אותם תכני-נפש שחווים בין לידה למוות; אלא יש לחפש את המקור הבסיסי האמיתי של האלמוות במה שמאחורי חיי היומיום. כעת עלינו לקבל מושג על מה שעומד מאחורי חיי היומיום הללו. האדם יכול לעשות זאת בהתבוננותו על הטבע האמיתי של מחקר-הרוח.

ממה שדיברתי עליו זה עתה עולה שהתודעה היומיומית היא מהגוף, כיוון שבאופן יחסי התמונה שלנו משתקפת במראה. מי שלא מחפש את הרוחי-נפשי מאחורי התמונה, אלא מאמין שהרוחי-נפשי מקורו בגוף כפונקציה, כהשפעתו של הגוף, מי שחושב כך באופן מטריאליסטי דומה לאדם האומר: אני רואה מראה לפני עצמי; זה מוזר שהיא מאפשרת לתמונה שלי לצאת מהחומר שלה. אולם היא לא נותנת לה לצאת מהחומר שלה, וזה שטויות להאמין שהמראה מייצרת את התמונה; אלא המראה משקפת את התמונה.

לפיכך, הגוף משקף את הפעילות הרוחית-נפשית שלנו. אתם יכולים להשוות את הגוף שלכם למראה המשקפת את הפעילות הרוחית-נפשית שלנו, רק בהבדל שאנו מתמודדים עם המראה בצורה די פסיבית, אבל מתייחסים תחילה לגוף בפעילות הרוחית-נפשית, אנו כותבים בו את הפעילות הזו המתבטאת בתודעתנו לאחר מכן. ההשוואה תהיה נכונה רק אם אבצע פעילות מהגוף שלי. פעילות זו תגרום לתהליך בזכוכית שגורם להשתקפות כשאני עומד באופן אקטיבי מול המראה ופולט קרינות מסוימות וכו' הגורמות להצטלבויות וכדומה הגורמות לתוכן התודעה היומיומית ומאפשרות שהאדם יופיע בפני עצמו. מכאן נובע שהאדם זקוק לאמצעי משקף-כנגדו לחיים שבין לידה למוות בו יוכל לשקף את פעילותו הרוחית-נפשית. אם הייתם צריכים לפתח תוכן כזה של תודעה ללא גוף, לא הייתם יכולים לעשות זאת בחיים שבין לידה למוות. אם הגוף לא מילא את תפקידו ככלי, לא היה לכם שיקוף-נגד; לא יהיה לכם דבר שישקף את הפעילות הרוחית-נפשית.

אם כעת יצליח חוקר הרוח, על ידי התרגילים הנזכרים, להרים את הרוחי-נפשי שלו אל מחוץ לגופו הפיזי, יתברר גם כי אינו יכול עוד להפנות את ראייתו הרוחית-נפשית אל העולם הפיזי החיצוני. עולם חושי זה נעלם מאוֹפק תודעתו באותו רגע שבו חוקר הרוח מעלה את הרוחי-נפשי אל מחוץ לגוף הפיזי. ברצוני לציין זאת רק כדרך אגב לגבי אלו המאמינים שאולי אפשר על ידי מחקר הרוח להסיח את הדעת מהמראה הנעים של העולם הפיזי-חושי על עושרו. הו לא, זה בכלל לא ככה. רק מי שהפך לחוקר-רוח מבין מתי הוא חי בנפשו הרוחית ומראה הפיזי-חושי נעלם; אולם הוא מעריך את יופיו ואת ערכו האמיתי על פי כמה וכמה. הוא חוזר שוב ושוב, כל עוד זה מוענק לו, מחוזק מהשהייה שלו בעולם הרוח; הוא מפתח עניין גדול יותר ביפי העולם הפיזי – וזוכה לתמיכה מיוחדת כדי להכיר ביפי העולם הזה ובמשימותיו שחמקו ממנו בעבר ללא מחקר רוחי. כל מי שטרם התקרבו למחקר הרוחי מביעים התנגדות.

אם זה באמת כך שהעולם הפיזי נעלם, אם אין לנו את ההתנגדות של הגוף כדי לתפוס – ולחוקר-הרוח גוף זה נמצא מחוצה לו והוא לא משתמש בו ככלי, אז נשאלת השאלה: כיצד נוצרת התודעה הרוחית האמיתית? האם התודעה הרוחית אינה זקוקה להתנגדות? האם הנפש לא צריכה שום דבר שבאמצעותו היא יכולה להשתקף אם היא רוצה להיכנס לתודעה הרוחית?

מחקר-הרוח עונה על שאלה זו בצורה כזו שהאדם רוצה התנגדות משקפת גם כאשר הוא עוזב את גופו הפיזי עם הרוחי-נפשי שלו וחי ברוחי-נפשי, דבר שכעת יהווה מראה עבורו. משהו שיהפוך עבורו למראה שיש לסבול באמת עוד לפני המוות אם הוא נחווה במחקר הרוחי רק בצער. שם אנו עומדים שוב בנקודה שבה אני חייב להצביע על העובדה שמחקר-הרוח מוביל לא רק לאושר, אלא גם למצבי רוח טרגיים, שניתן לסובלם רק בכאב גדול. אולם על חוקר-הרוח לרכוש ידע גבוה רק בכאב. כך שמה שעולה אז כהתנגדות משקפת הוא החיים שלנו שעברנו מנקודת הילדות עד למקום שנוכל לזכור. אולם, יש לנו זאת בתמונת הזיכרון בחיי היום-יום בצורה כזו שאנו נמצאים בו, כביכול, שאנו משולבים בו. ניתן לומר שאנחנו עצמנו, המחשבות שלנו, החוויות שלנו, הכאבים שלנו, כל הזיכרונות – אנחנו בתוכם, אחד איתם. עם זאת, אצל חוקר-הרוח קורה שמה שיש לאדם, באופן אחר, בזיכרון, יוצא ממנו כמו מתוך כיסוי. זה שאחרת אתה אחד איתו, ועליו אתה אומר לעצמך, חוויתי את זה, ועכשיו אני מרגיש משולב במחשבות, בתחושות וברגשות שלי עם מה שחוויתי – אתה מרגיש זאת עכשיו כמו חיזיון חיצוני, כמו חיזיון תעתועים לפני עצמך. אתה מרגיש שהוגדל מה שיוצא ממך, שבו הרוחי-נפשי משתקף.

שם אתה מבין שאתה חייב להחזיק מעמד בחוויה הרוחית-נפשית, בהתקדשות – לא לאחר המוות – חייך מהווים את הבסיס המהותי של החוויה במקום הרשמים הגופניים החיצוניים. זה בניגוד למה שאתה יכול לתפוס מבחינה רוחית. אתה מבין שם באיזו מידה הפכת למראה טובה או רעה לעולם הרוח. שם אתה לומד קודם כל מה זה אומר להתמודד עם מה שחווית. כי זהו כעת המשטח המשקף שדרכו כהתנגדות נראה עולם הרוח. בִמקום שהגוף שלך יהיה הכלי שלך לתפיסה, יש לך ככלי את האני שלך, את האני המונצח שלך ואת החוויות שלך. חוויותיך חייבות להתמזג עם מה שאתה חווה מבחינה רוחית; הן חייבות לשקף את מה שאתה חווה מבחינה רוחית. ועכשיו אתה שם לב – כשאתה כבר לא חווה את הפנימיות שלך בתוך הגוף שלך, אלא היא כמו חיזיון תעתועים מחוצה לך – שברגע זה הפנימי הזה מציג את עצמו כמו ישות אתרית שהופכת גדולה יותר ויותר כי היא באופן פנימי קשורה לכל היקום הרוחי.

אתה מרגיש כמו נספג מהיקום הרוחי. אם עברת את החוויות שציינתי, אתה מרגיש כאילו משהו קיים בחיי האדם בין לידה למוות הכלול בכוחות הגוף הפיזי. כאשר עזבת את הגוף הפיזי עם ההתקדשות, משהו הופך חופשי מכוחות הגוף הפיזי המוחזק יחד עם הגוף האתרי. ואז מה שהפך לחופשי יש לו נטייה להתפשט בעולם הרוח, הוא הופך להיות יותר ויותר בלתי מורגש – ואתה מסתכן שהעצמי שלך, העצמיות של המחשבות, יתמוסס ביקום הרוחי, ובכך תאבד את היכולת לראות אותו, כי ההשתקפות כבר לא קיימת לאחר הפירוק.

לפיכך, אנו מבינים כיצד חוקר-הרוח גורם למצב הזה על ידי חוויותיו שחייבות להיווצר בהתחלה עם האדם לאחר המוות. קודם כול אתה לומד מה קורה מייד לאחר המוות. עם זאת, אתה גם לומד להכיר בכך שתפסת רק את הזמן הראשוני לאחר המוות. בספרי 'מדע הנסתר בקוויו העיקריים'^[2] ציינתי את אורך הזמן הראשוני הזה לאחר המוות. הוא נמשך רק מספר ימים לפי אופיו של האדם. הזיכרון של החיים שעברו לוקח מספר ימים. הוא נמשך כל עוד הכוחות של הגוף הפנימי העדין יותר, שמדע-הרוח מגלה, יכולים להימשך.

אם אתה מתבונן על התנאים באופן הזה, אתה שואל את עצמך, מה גורם לאורך התקופה שבה זיכרון זה יכול להתרחש? אם משווים זאת לאורך הזמן שאדם זה או אחר יכול להישאר ער בחיים הרגילים, אז יש לך את התקופה שבתוכה מתרחש זיכרון זה של החיים שעברו. אפשר לומר שבהתאם ליכולת הגוף האתרי שלו האדם פותח את עצמו לחיים מבלי להירדם, מבלי להזדקק לשינה כפיצוי, תמונת הזיכרון של החיים שעברו נמשכת זמן רב יותר או קצר יותר ומציגה את עצמה כמו חיזיון תעתועים חי.

על תקופה כזו, ועל אלו הבאות שמיד עוד אדבר עליהן, אתה לומד לדבר בתחום מחקר-הרוח מתוך התבוננות פנימית, לא על ידי מדידה חיצונית. מה שאתה חווה שם בשחזור לאחור בהתקדשות מופיע בצורה כזו שאתה יודע: הוא מכיל את הכוחות שהאדם חייב לשמור, לפני שהשינה תנצח אותו. אתה חווה את החיים שעברו במשך ימים. אולם מה שקורה אז גם נובע ממחקר הרוח. מה שחווית בחייך בין הלידה לרגע הנוכחי לא מופיע במחשבות שאתה שווה נפש להן; אלא מופיע גם מה שחווית מבחינה מוסרית או, בתחומי היעילות שלך, בכושרך לחיים.

בכל אופן, זה מופיע באופן מיוחד; אני רוצה לדון בזה באמצעות דוגמה קונקרטית. אנו מסתכלים לאחור על חיינו, מסתכלים שם לזמן שעשינו בו משהו שגוי. שגיאה זו מופיעה לנו כעת באותו חיזיון תעתועים של החיים הקודמים. עבור חוקר-הרוח ההתרשמות היא כזו שקודם כול, כמו בתמונה לא מעניינת, כמו בתמונה, החיים האלה מופיעים ובהדרגה יוצא מהם משהו – ובעשותו כך חוקר-הרוח רואה עוד ועוד קונפליקטים טרגיים – לגביהם אפשר לומר שכל הערך האישי נובע ממה שעשה וחווה. אם עשית משהו שגוי, שגיאה זו קודם כול יוצאת מתמונת החיים שעברו בצורה כזו שאתה מסתכל על התמונה בלבד, בידיעה שעשית זאת. ואז לתמונה הזו חודרים כוחות רגשיים העולים מתוך הרוחי-נפשי, ואתה חייב לומר לעצמך שאתה לא יכול להיות האדם שעליך להיות אם אתה חייב תמיד להסתכל על מה שעשית שם. אתה יכול להיות אותו אדם רק אם מחקת שגיאה זו מתפיסת הגורל הפנימי, מהקארמה. ככל שאתה מצליח להישאר עם מה שמציג את עצמו כמו מראה רוחית, וככל שאתה מתבונן בה יותר, כך מופיעות החוויות הרגשיות החזקות יותר, והן אומרות: אתה חייב להסתכל על המעשה שלך כמשהו שגוי, עד שתכבה אותו!

אכן, על חוקר-הרוח לעבור דרך זה. הוא חייב לראות אז שבחיזיון תעתועים שמנגד לו, זה הופך לסכום של אינספור תוכחות עצמיות המראות לו את ערכו בצורה ברורה ועד כמה הוא התקדם, ועם מה הוא צריך להתמודד כדי להפוך את עצמו לאדם אמיתי בלבד. ידיעה עצמית – זה מוזר שהיא הופכת יותר ויותר טראגית, יותר ויותר קשה, ככל שמתקדמים בה, ושאתה מתמודד עם כל דבר כתוכחה עצמית מיוחדת שלא היית צריך לעשותו, כך שאתה כל כך מקובע עליו שלא ניתן להרחיק ממנו את מבט הרוח, לפני שהוא יכבה.

עד לכאן, כבר זיהה אריסטו^[3] את המראה של החיים הרוחיים האנושיים. הוא גם זיהה מה חייב להיות קשור לחיזיון התעתועים הזה. אריסטו כבר ידע שהאדם, אם עבר את שער המוות, באמת חי בישותו, ומביט לאחור במבט מקובע במעשיו הרעים. עם זאת, הוא עדיין לא היה רחוק כחוקר-רוח כדי שיגיע מעבר למבט לאחור זה. לדבריו מבט לאחור זה נמשך לנצח. אריסטו לא יכול היה לזהות כיצד האדם יכול לברוח ממנו יום אחד; כך שהייתה לו עוד הסתכלות לאחור לאחר ההסתכלות לאחור הקצרה הראשונה, המציגה לנצח את עצמה בדמותו לפניו. זהו היבט חסר סיכוי למדי של הפילוסופיה שלו, אם מבינים אותה נכון. אריסטו מאמין שהחיים הקצרים עלי אדמות הם שם כדי להכין את החוויה בעולם הרוח שבה האדם, במבט לאחור, יהיה מקובע למראה הקיום הלא מושלם בין לידה למוות; וחייו לאחר מותו יהיו מורכבים מהעובדה שהוא יהיה מקובע במראה הזה.

עולמו יהיה להסתכל על עצמו בצורה כזו כפי שהוא היה בחיים שבין לידה למוות; וכפי שאנו רואים עולם של חיות, צמחים, אבנים, הרים, ים וכן הלאה, כך נהיה מקובעים למראה החוויות של מעשינו בזמן שלאחר המוות. פרנץ ברנטנו,^[4] החוקר המצוין של אריסטו, הצביע על כך בבירור בספרו 'אריסטו ותפיסת העולם שלו' (1911). מה שאמרתי זה עתה נובע לחלוטין מאריסטו – גם אם דבריו של אריסטו הם לפעמים בצורה כזו שאפשר להתווכח לגבי מה שהוא התכוון לגביהם. הוא עדיין לא ידע שזהו מעבר, כפי שיכול להראות רק מחקר הרוח המודרני המציג את עצמו בפני האדם כמבט לאחור שכזה החודר לחוויות רגשיות פנימיות.

מה מציג את עצמו בפני חוקר-הרוח אם הוא חודר למרחב הזה שאליו נכנס האדם כאשר הוא צועד דרך שער המוות?

אם הוא התקדם עד כדי כך שגופו לא מחזיר אותו מהר מדי, אז התוצאות מוצמדות לחיזיון התעתועים הלא מעניין כשיחזור לאחור. מאחר וחוקר-הרוח יכול לעלות בדרכו בצורה כזו שהוא רואה בהתחלה באופן ברור חיזיון תעתועים זה של אירועי חייו וכמה מהחוויות הרוחיות שלו; אז הגוף שלו יכול להחזיר לעצמו את הגוף האתרי העדין הזה בתוכו, והוא נכנס שוב כמו מחלום-חניכה אל המציאות היומיומית. עם זאת, אם הוא ממשיך את התרגילים עוד ועוד, הוא מגיע עד כדי כך שהוא אפילו רואה מה מתרומם מעצמו מחיזיון תעתועים זה, כך שאם הוא, למשל, עשה משהו שגוי, יופיע זה שהוא עדיין לא מה שעליו להיות. הוא עדיין לא ביטל שגיאה זו; אבל עליו להפוך למישהו שמבטל את השגיאה.

זוהי שוב המועקה הפנימית שמרגישים כאשר מעוררים את כוחות הבדיקה העצמית, הרוצים לפצות על כל מה שלא בסדר מבחינה קארמתית. אתה מסתכל על חוסר השלמויות שלך. אתה רואה אותם. עם זאת, אתה גם רואה יותר ויותר באיזו דרך אתה חייב לעשות זאת, כדי שתוכל למחוק את הלא מושלם, השגוי. אתה רואה לְמה אתה חייב להפוך. זוהי הידיעה העצמית כאשר אתה מרגיש את הכוחות הנובטים בתוכך, שכבר דוחפים אותנו קדימה מעבר למוות, כך שאתה אומר לעצמך: הכוחות הללו חיים בנו לאחר המוות; אם אנחנו משוחררים מהגוף שלנו אנחנו עושים את מה שהם דורשים. עכשיו אני חייב לשמור על הטעויות, הפגמים; עם זאת, אני מרגיש את הכוחות שיכולים למגר את השגוי. עכשיו אתה יודע על ידי הראייה הפנימית שזה נמשך שנים, עד שמה שמציג את עצמו מהתנסות עצמית מקבל בהדרגה את הכוחות שיכולים באמת לפצות על השגוי. עכשיו הם לא יכולים לפצות על זה. הם חייבים לעבור קודם דרך עולם הרוח. כפי שזה נכון שהתודעה הפיזית אומרת לעצמה בהסתכלות על השמש השוקעת במערב, עכשיו את צריכה לחוות את הלילה, ואז השמש תוכל להופיע שוב במזרח. כך זה נכון שחוקר הרוח יודע אם הוא חווה את הכוחות הנובטים בנפש: לאחר שבהדרגה פיתחת את הכוחות, לאחר שהבנת לאחר המוות איך חייבים להיות הכוחות המפצים, או שהבנת זאת לאורך השנים – עליך לצלול לתוך עולם הרוח כדי למצוא את הכוחות. כוחות אלו נאספים כעת, כפי שזה, מעולם רוח זה, כך שהאדם, לאחר שחווה את עולם הרוח שבין מוות ללידה חדשה, בשל להיכנס לחיים חדשים על האדמה עם הכוחות הללו.

אך מחקר רוחי יכול גם לקבל התרשמות ממה שהנפש צריכה לחוות אם היא ניכסה לעצמה את הכוחות הללו מבחינה רוחית מייד לאחר המוות תוך התבוננות בחייה שעברו, לאחר שהבינה מה הם הכוחות החייבים להיות בה אם היא מתכוננת לחיים חדשים על האדמה בעוברה דרך עולם הרוח. כי כל עוד חוקר-הרוח חי על פני האדמה, הוא אינו יכול לשנות את הכוחות הללו. אף על פי כן, הוא מסתכל לתוך עולם הרוח; הוא רואה את החומר הראוי לשינוי הזה. הוא רואה את מקורו בתוך עצמו וכיצד הכוחות דורשים חיים חדשים.

כפי שאפשר לראות בעובר אנושי ריאות שעדיין לא הגיעו לאור היום, ולדעת שהן יכולות לנשום: אם הן נכנסות לאוויר שניתן לנושמו. כך אפשר גם להבין לגבי הנפש המשוחררת מהגוף, שאיברי הרוח, השואפים את האוויר הרוחי בעולם הרוח, מתפתחים רוחית רק כשהם מתקרבים לחיים חדשים עלי אדמות. לומדים להכיר את ההתפתחות העצמית הרוחית הזו בהסתכלות ישירה בלבד, לומדים מה הכוונה בתפיסת החומר הרוחי עם איברי-רוח. אילו רצית להשתמש בביטוי למה שקורה שם עם הנפש, לא היית מוצא שום ביטוי אחר בשפה הרגילה אלא זה שאומר: זוהי חוויה מבורכת במובן מסוים. שכן אלו חיים בפעילות, המעוררים ורוכשים חומר רוחי תמידי בקיום הזה שבין מוות ללידה חדשה, הגורמים לתנאים המוקדמים של חיים חדשים עלי אדמות. בקיום זה, הנפש מרגישה כחלק מעולם הרוח, ועל ידי כך היא מרגישה אותו כמו אושר שמיימי, לאחר שחשה את מה שעליה להתייחס אליו כטראגי בחיים הקודמים, את מה שצריך להתפתח ככוחות הנובטים על בסיס החיים הקודמים.

אספנו כעת את כל מה שנוגע לתחושת המשך הקיום כאשר האדם עובר דרך שער המוות. ראשית, יש לנו התבוננות משחזרת דמויית תעתועים, של החיים הקודמים שנמשכו מספר ימים, ואז אתה מסתכל לאחור רגשית על החיים האלה. מכיוון שהחוויות הרגשיות הללו אינן רק משוחזרות לאחור, אלא אתה חווה את כל מה שביצעת כפגמים, כשגיאות, את מה שצריך להיות שונה, כדי שתגיע אל זה בחיים הבאים שאליהם עליך להגיע, ולקבל באופן הזה את הכוחות שאתה צריך כך שהחיים הבאים יהיו יכולים להיות שונים. כל עוד יש לך מבט לאחור על החיים הקודמים, אתה עובד על הכוחות האלה רק עם המחשבות שלך כדי שתבין: אתה חייב לקבל כוחות אלה או אחרים בחיים העתידיים עלי אדמות. אם חווית ברוח את חייך עלי אדמות פעם נוספת לאחר המוות, אז אתה מגיע לאזור רוחי לחלוטין, ואתה שואף כפי שזה, את כל אותם כוחות רוח, שיורדים אז כדי להשתלב עם מה שהאב והאם העתידיים יכולים לתת כחומר פיזי וליצור חיים חדשים על פני האדמה.

זה אולי נראה כעת, כאילו המעבר דרך החיים בין מוות ללידה חדשה מחייב שהחיים העוקבים על פני האדמה יהיו מושלמים יותר ויותר. עם זאת, זה ממש לא המקרה, כי זה נכון מה שכבר אמרה רוח גדולה מתוך נפשה הכמעט חולה: "העולם עמוק, עמוק יותר מכפי שהיום חשב".^[5] אנחנו יכולים להגיע רק לאט ובהדרגה למה שמוכנס לתוכנו, ושכוחותינו האנושיים הם די לא מושלמים ביחס למה שהם חייבים פעם להפוך, ולמה שיכול לעמוד בפנינו כאידיאל של אנושיות אמיתית.

ואז מתברר שלא תמיד אנו מסוגלים לסקור לאחר המוות אילו כוחות עלינו לנכס לעצמנו על מנת לפצות על השגוי שנעשה. משתתפים שם כוחות רבים, כך שיכול להיות שהפיצוי יהיה יותר אגואיזם או איוולת לגבי מה שביצענו כאגואיזם או כאיוולת בחיים הקודמים. בכך יכול לקרות שהגלגול הבא יהיה אפילו עוד יותר לא מושלם, ויהווה הכשרה קשה עוד יותר ממה שהיה הגלגול הקודם. עם זאת, בסך הכול מהלך החיים החוזרים ונשנים הוא עלייה. ייתכן שהאדם המתבונן לאחור על חייו הקודמים יכול לטעות באשר לדרך שיש לפצות על משהו ועל ידי כך נגרמות ירידות מדומות או אמיתיות. בסך הכול, עליות חזקות עוקבות לעיתים קרובות אחרי "נפילות" עמוקות של האדם, בעוד שלאחר המוות קורה מצב נורא שאנו מסתכלים לאחור על שגיאה גדולה שביצענו, או על מה שדבק בנו כחוסר שלמות גדול, ואנו חווים עלייה גדולה לאחר נפילה עמוקה.

הרבה דברים מופיעים אם חוקר-הרוח עוקב אחרי החיים בחדות ראייה, שכן לא רק זה מתרחש. אם יש לך את חייך לאחר המוות כרקע, אתה מתמזג עם עולם הרוח, כך שבו זמנית אתה פוגש את הנפש שגרמת לה עוול – אם אתה פוגש משהו לא בסדר שביצעת – ואז אתה עֵד לעוול שביצעת בנפש זו. באופן כללי הרחבת ההתבוננות על משהו רוחי מובילה אותנו בהתחלה לא רק אל נפשנו, אלא אל הנפש האנושית האחרת.

אתה לומד להתבונן בנפש האנושית האחרת, כך שאתה מתחיל להתבונן ולעקוב אחר הנפש האחרת שהיא כבר חסרת-גוף – גם אם קשה להאמין בכך. אכן, עלי להסב את תשומת לבכם לדברים הבאים: אם חוקר-הרוח ינסה להרחיב את חייו באופן שיחדור אל תוך מרחב החוויה – על ה"מרחב" יש לחשוב באופן סמלי, כמובן – היכן שנמצאת נפש כלשהי, הוא יכול להיות עד לגורל נפש זו לאחר המוות. אני חייב לומר שבהתחלה אתה עד רק לגורלן של אותן נפשות שאיתן היית קשור בחיים שעברו; אך אם אתה מתקדם בחוויה הרוחית, מופיעים גם ייעודן של נפשות כאלה שאיתן היית קשור בחיים קודמים. חוקר-הרוח מבין שהוא מפתח יחסים כמעט עם כל הנפשות עלי אדמות; עם זאת, קשה במיוחד לזהות אותן וניתן להצליח רק באמצעות עזרים מסוימים.

אם אדבר כך על המשמעות של אלמוות אנושי עשויות להתברר למאזין מספר שאלות. אם תיקח את ההרצאה הקודמת עם ההרצאה של היום, אתה יכול לומר, אני יכול להבין שהתודעה היומיומית יכולה להתפתח רק בעודה עוטפת את הנצחיות של נפש האדם כמו צעיף, ושאנו מפתחים את התודעה החושית כי אנחנו מחשיכים את מה שמתפתח לאחר המוות. עלינו לשאת את המוות בתוכנו, כדי שנוכל לקבל את התודעה הנוכחית. במידה שאנו מפתחים את הכוחות המובילים אותנו אל מותנו הטבעי, כך אנו יכולים לפתח את התודעה היומיומית. העובדה שאנו יכולים למות מאפשרת את היותו של העולם החושי סביבנו.

לפיכך, אפשר להבין שהאדם חייב למות, ניתן לומר, כשהוא חווה את חייו. עם זאת, מי ששומע שמדברים על המשמעות של האלמוות בדרך זו צריך לשאול: מה עם אותם חיים, העשויים להסתיים בשיא החיים מבלי להגיע למלואם, אולי בגלל מחלות פנימיות או חולשות פנימיות או אסונות? מה יכול חוקר-הרוח לומר על מקרי מוות כאלה? כיצד הם מסתדרים במהלך חיי האדמה, ומה הם לאחר המוות?

לא הייתי רוצה לדבר כאן בצורה מופשטת. כבר ניהלתי כאן את השיחות האלה שנים רבות. לפיכך, מובן מאליו שעכשיו מישהו עשוי להאמין שאני מציג תיאורים כאלה כהצהרות בלבד. אתה חווה שוב ושוב שאלו המאזינים לדברים כאלה בפעם הראשונה ולא התוודעו לספרוּת, מעלים התנגדויות שהתבהרו מזמן. עם זאת, לא אוכל להתקדם בהתבוננויות שלנו אם היה עלי לומר אותו דבר כל שנה. מכאן שעלי להתייחס להתנגדויות נכונות לחלוטין אלו, בכך שיש לנסות לחדור לתוך הספרוּת ולקחת בחשבון שהבהרתי התנגדויות כאלה כבר במהלך שיחות רבות.

אנו מתייחסים למקרה שאסון מפסיק חיים אנושיים פורחים. חוקר-הרוח מזהה אז את הדברים הבאים: אם הוא עוקב אחר נפש זו מעבר לקבר, מתברר שהיא ספגה כוחות על ידי האסון, המותאמים להכנת יכולות אינטלקטואליות גבוהות יותר לחיים הבאים ממה שהיא הייתה יכולה להכין לולא נגרם אסון זה. עם זאת, אתה תבין באופן גרוע את חוקר-הרוח אם אתה מחזיק במחשבה, ולו במעט, שיהיה קל מאוד להפוך את עצמך ליותר אינטלקטואלי לחיים הבאים עלי אדמות, אם תיתן למכונית לדרוס אותך. זה לא המקרה. כיוון שמתברר שהתודעה אינה יכולה להחליט על מה שנחוץ בגורל האנושי מעבר לקבר, אלא תודעות עליונות שנעשות אפקטיביות שם לפני הלידה או לאחר המוות בעולם-הרוח כולו.

באמצעות התודעה הרגילה לעולם לא נוכל לבחון אם לאסון יש השפעה עלינו בצורה כזו או אחרת. אף על פי כן, במקרים רבים חוקר-הרוח מבין שאכן, ברוחיות שלפני הלידה נפשנו כבר גרמה לגורל כזה בתודעה רוחית מלאה, שהובילה בכורח מסוים לאסון הזה. לאחר הלידה איננו זכאים להחליט על כך. לפני הלידה אנו מכוונים את קיומנו אל האסון, שדרכו מקבלת נפשנו, ניתן לומר, את האפשרות להרוס את הגוף הפיזי, וכך היא מתנסה ברגע המעבר: איך פועלת האנושות שלנו אם גוף זה נהרס ואינו ממשיך להתפתח באופן טבעי? זה הגיוני – לא עבור התודעה היומיומית אלא עבור ההוויה העל-מודעת שלנו – שגם חיי אדם יכולים להיכחד, אפשר לומר, על ידי אסונות לפני הגעה לגיל הרגיל. זוהי דרך ארוכה לומר דבר כזה בהווה, אך אני חייב להצביע על כך. חוקר-הרוח מבין דרך נפשות רבות שכישרונות אלה או אחרים מגיעים מחיים קודמים והוא רואה כיצד כוחות המצאה, כוחות אינטלקטואלים מתפתחים על ידי אסונות בגיל מסוים שיכולים לספק שירותים לאנושות.

צריך להסתכל רק באופן סביר איך לביצועים כאלה או אחרים שהם ייחודיים, נחוץ גיל אנושי מסוים. ממציאים גדולים מגיעים בגיל מסוים, על ידי מאמץ קיצוני של יכולותיהם, לחשיפת כוחות מסוימים ממעמקי החיים. זו לא חייבת להיות המצאה חשובה; זה יכול להיות גם משהו שמשרת לחלוטין את חיי היומיום הרגילים. זה יכול להתרחש כי נפש זו נאלצה לעבור תנאי חיים שהרסו את הגוף באותו זמן. בכך זוכה הנפש בכוחות המצאה השולטים, מכוונים וחודרים לעולם הפיזי. אתה לא יכול "להוכיח" בהיגיון החיצוני הרגיל שאפשר לחקור דברים כאלה. עם זאת, ניתן לעשות זאת רק דרך מה שהוכח לעיתים קרובות כל כך בשיחות אלו, שחוקר הרוח הגיע כדי להתבונן, במתודולוגיה מווסתת בקפדנות של חיי נפשו, במה מתרחש הלאה כאשר נפש חווה אסון כלשהו המוביל לזה או לזה, או אפילו למוות.

בוא ניקח מקרה אחר. אם חיי אדם צעירים נישאים על ידי מחלה, חוקר-הרוח מבין שהחיים האינטלקטואלים אינם מושפעים כל כך בהתגשמות הבאה, אלא חיי הרצון. שוב, אסור לנו לגרום לחיזוק כזה של חיי הרצון שאנו רוצים בתודעה הרגילה, על ידי מחלה שאנו גורמים באופן מלאכותי. אולם, אם בכל ההקשר של הקיום, הנשלט על ידי עולם הרוח, חיי אדם נישאים על ידי דלקת ריאות או מחלה אחרת בשיא הקיום, חוקר-הרוח מבין לעיתים קרובות מאוד שנפש כזו לא יכולה לפתח כזה כוח רצון שכבר היה לה במובן מסוים. הגוף הפיזי החיצוני מתנגד. עם זאת, בעוד שהאדם חווה את המחלה, ובעוד הרוחי-נפשי חווה את ההתנגדות של הגוף הפיזי, בעוברו את החיים שבין המוות ללידה חדשה הוא ימצא כי התנגדות זו היא מה שתעניק לו את כוח הרצון. רק מהתבוננות שכזו, מתברר שהחיים מקבלים את תחושתם מכל הכיוונים.

אכן, תמיד יהיו שם כל הכאבים שאנו חשים בחיים הפיזיים עלי אדמות מול אסונות החיים או גורלנו. הם לא יוסרו לחלוטין, עם זאת, הם יקטנו אם מבינים שהחוכמה פועמת, בכל זאת, דרך חיינו. מנקודת מבט גבוהה יותר מופיעים כל הכאבים המשולבים בחיים כהכרחיים להתפתחותנו, וחוקר-הרוח מניח שמלכתחילה נמצאת החכמה בכל מקום בעולם. הוא מתבונן על חייו, על כל האסונות והברכות שלהם, כתוצאה של חישוב שלא נמצא שם, לפני שהוא ביצע את החישוב. החוכמה לא קיימת בחיי האדם, כל עוד הוא לא שכנע את עצמו במקרים רבים, בהתפעלות, לגבי העובדה שהחוכמה עדיין מהווה את הבסיס לכל חיים. מכיוון שאנו נמצאים בהתנסות שחייבת לקרות על ידי הגוף, האסונות יפעלו כראוי, ייקחו אותנו איתם כבני אדם, וזה היה גורם לחיים בגוף להיראות לא אנושיים אם הוא לא היה יכול להרגיש כאב עם אסונות. אף על פי כן, כפי שהתפיסה החושית מכסה בחיים את מה שהרוחי-נפשי הוא בחשיבותו לנצח, כך ההתנסות בגוף מכסה את אותה נקודת מבט גבוהה יותר שממנה נראית כל התנסות מודעת של האדם מופיעה כחדורת חוכמה.

חוקר-הרוח אינו הופך לדומה לגידולי שדה שהתייבשו על ידי העובדה שהוא יכול להרהר בחוכמה גם במקרה של אסון. לא, רק בגלל שהוא יכול להתרומם לנקודת מבט גבוהה יותר, סקירת החיים נראית לו באופן הגיוני מלאת חוכמה. עם זאת, כאשר הוא נכנס שוב לחיים עלי אדמות וחי בגופו, הוא אדם מרגיש, כמובן, כמו כל אדם אחר. כמו מישהו שעולה לפסגה ורואה משם מראה יפיפה, אך אסור לו לעצור לראות את מה שמתקדם למטה בעמק, כך גם חוקר-הרוח האמיתי לא יכול לאבד חמלה ולהיות עד לאושר ולצער האנושיים אם הוא מתמודד עם אושר ואבל בחיים שבין לידה למוות. אולם, רק מחקר רוח זה מבין כי בהשוואה לנצח, האדם אינו נולד לייאוש, אלא שכל מבט על ממלכת-הרוח מראה לו את העולם המלא בחוכמה ובמשמעות, וכי ידיעת אלמוות אמיתית היא בו-זמנית ידיעה של המשמעות של האלמוות.

יכולתי לתת רק כמה רמזים לאלמוות האנושי, ומתוכם צריכה לעלות המשמעות של האלמוות האנושי. על חוקר-הרוח רק לבטא את אותם עניינים במילים שנמצאות, אפשר לומר, מעבר לחיים הרגילים, אם הוא רוצה להצביע על מה שחווה האדם לאחר שעבר את שער המוות. מה שנחווה בחיים הרגילים אינו מספק שום רמז כדי לאפיין את החיים לאחר המוות, אם עלינו להכיר במהותיות הרוחית שלהם. לפיכך, יש לבחון את העובדה שהאדם אינו מסוגל לשאת עימו את תמונתו של אריה בודד או הר בודד דרך שער המוות, אולם אותה פעילות רוחית-נפשית פנימית מאפשרת לנו להחזיק בתודעתנו כתמונה נפשית את ההר, או לדמיין אריה. אנו נושאים אותם דרך שער המוות. אנחנו בעיקר נושאים דרך שער המוות בדיוק את מה שלא "אמיתי" בחיים. אם אנו רואים אריות שונים, אנו יוצרים את המושג של האריה. כמובן שאתה יכול בקלות להוכיח שמושג האריה אינו קיים במציאות החושית, אלא רק האריה הבודד; גם לא מושג ההר, אלא רק ההר היחיד. עם זאת, כל מה שאנו לוקחים איתנו דרך שער המוות, זה מה שמאפשר לנו לזהות הרים ואריות ולהבין משהו רוחי-נפשי, לזהות צדק, חופש וכן הלאה, זה מה שמאפשר לנו לחיות עם נפש אנושית כמו עם נפשנו שלנו, לחדור לתוך נפש האדם על ידי סימפטיה מסתורית, אותה אריגה מסתורית מנפש לנפש. על השאלה, אם אנחנו שוב ביחד עם מכרינו לאחר המוות, אנחנו יכולים לענות שאנחנו שוב ביחד איתם! אנחנו ביחד עם אלה שקרובים אלינו בחיים. כמו כן, כבר בין לידה למוות קיימים קשרים בין הנפשות השייכות לחוץ-ארצי – רק שלא מזהים זאת כי המבט הנפשי מהופנט מהמראה הפיזי.

חקירת-הרוח פירושה בו-זמנית הכרה בנצחיות רוח זו. הכרה באדם כמשהו רוחי פירושה הכרה בנצחיות הרוח האנושית. למעשה, כחוקר-רוח יש לומר שמי שמתייחס לרוח כבת תמותה אינו מכיר בה במציאות. הפילוסופים שאינם מאמינים באלמוות של נפש האדם הם, בחקר של הנפש, כמו בוטנאים המכחישים את קיומם של צמחים. זוהי הדרך הוודאית של מחקר-הרוח המאפשרת לומר שהנפש מכירה ברוח כמשהו טבעי כפי שהבוטנאי מזהה את הצמח כפי שהוא.

לכן, אנו יכולים לומר שהיקר ביותר עבור החיים האנושיים השלמים לגבי הרוחי-נפשי, לגבי התנהגות נפש האדם לאחר המוות, הוא מה שמוסתר על ידי ההתבוננות החיצונית בחוויה הגופנית-חושית, מה שלא נתפס בהתנסות זו. מי שרוצה להכניס מושגים לחיים שאחרי המוות, שלא רוצה לסבול לאחר המוות מ"רעב למושגים" – אם תרשו לי להשתמש בביטוי זה – חייב להתאים מושגים שכבר כאן על האדמה לא חלים רק על המובחן מבחינה חושית, אלא עולים עליו. אנו יכולים לחיות על המושגים הרוחיים-מדעיים בחיים שלאחר המוות. אם מישהו מאמין שהרעב למושגים יהרוג אותו לאחר המוות, חייבים לומר שהנפש האלמותית יכולה לסבול, אכן, מהרעב הזה, אך לא יכולה למות ממנו, כפי שהגוף הפיזי יכול לגווע ברעב.

לפיכך, יכולתי לתת לכם רק רמזים בודדים לגבי משמעות האלמוות של נפש האדם. כמובן, אני יודע באופן הטוב ביותר איזה התנגדות חייבת להיות לרמזים אלה הניצבים במלאוּת מול התודעה של זמננו. אנו חיים בתקופה שמצד אחד עוינת לחלוטין את הקבלה שהתפתחות הנפש, עליה דיברתי כאן, באמת מובילה לגמרי לחוויה רוחית. אולם, באותו זמן אנו חיים בתקופה בה נפש האדם כמהה להכרת הרוח במעמקיה התת-מודעים. יכולים להיות גם בני אדם האומרים, מדוע האדם לא יכול להישאר עם מה שהטבע נתן לו, עם התבונה והחושים שהטבע נתן לו? עם זאת, זה יהיה כאילו מישהו אומר שהילד צריך לעצור במה שיש לו כילד, ולא ללמוד את מה שהוא יצטרך לבצע כמבוגר. בדיוק באותה נקודת מבט יעמוד מישהו האומר שעל הנפש לעצור ביכולות שכבר יש לה.

אנו רואים היכן ניתן להתנתק מהדעות הקדומות הגסות לפיהן האדם תופס את הטבע האמיתי של המהות האנושית. אפשר להבין שהפילוסופים של ההווה מתנתקים לחלוטין מהחוויה הפיזית ומהפרשנות שלה. בכל מקרה, זה מעניין, גם כאשר הם מחמיצים את מטרתם עד כדי כך שהפילוסוף הצרפתי ברגסון^[6] מתייחס לזיכרון כמשהו המוביל לתחום הרוח. עם זאת, רואים בדוגמה כזו שהפילוסופים של ההווה מתקשים להביא את עצמם להכרת עולם הרוח. בנקודות אחרות רואים שוב שחיי נפש בריאים מגיעים לשער הקדמי של מדע-הרוח. זה מאוד מעניין שתשומת לב מוגברת ללא הגבלה נותנת את האפשרות לשנות את האדם. אם מבינים אז לפחות פילוסוף משמעותי מאוד של ההווה, מקגילברי,^[7] שיוצא מבריאות הטבע האמריקאי עד לנקודה שבה הוא אומר: אם רוצים להכיר את ישות הנפש האמיתית, אם רוצים להכיר איזו נפש היא אלמותית, אפשר לעשות זאת רק על ידי פיתוח תשומת לב. מקגילברי אומר שהאדם יכול לדעת על ידי מאמץ, על ידי הגדלת כוחות הקשב, לקבל כפעילות פנימית את תפיסת הרוחי-נפשי שיש לו. אתם מבינים איך ניסיונות כאלה מובילים לשער של מדע-הרוח.

דוגמה נוספת: הרגשתי מרוצה מאוד כשקיבלתי חיבור שכתב מנהל מוכשר מאוד של בית ספר תיכון – דיינהרדט.^[8] שם מבינים איך אדם משכיל מהעבר הקרוב יותר, שלא מכיר את מדע-הרוח, נאבק בשאלות הגבוהות ביותר של החיים. אכן, גם אחרים עשו זאת. עם זאת, מעניין להבין שבשיחה שבה הביא את רעיונותיו על האלמוות, העורך מפנה את תשומת הלב למכתב שקיבל ממורה זה. הוא כותב שם: "אילו היה מתאפשר לו להמשיך בניסיונותיו, הוא היה מראה כיצד הנפש ממשיכה לפעול בחיים שבין לידה למוות על גוף עדין שעובר אז דרך שער המוות." זה מעודד לראות מישהו נאבק באמצע עידן החומריות המתעוררת, עם הבעיה שבה טיפלתי בשתי ההרצאות האחרונות. ניסיתי להראות בהן את תפיסת המהות האלמותית של האדם, המתפתחת עוד ועוד, מבחינת מדע-הרוח, ועוברת בשער המוות כדי להתכונן לחיים ארציים חדשים עם המעבר בעולם הרוח. אותו מנהל מתייחס ל"מהות הרוחית-נפשית" הזו כאל "גוף עדין" שהנפש מארגנת כדי לשאת אותו דרך המוות ובו יכולים הכוחות העדינים יותר לאסוף לעצמם את מה שהנפש צריכה אז כדי להמשיך בהתפתחותה.

גם אם היום המבט מוסט מהרוחי-נפשי בגלל ההישגים הגדולים של המדע החיצוני, ומכאן שעדיין לא מכירים ולא מבינים את האלמוות של נפש האדם, בכל זאת, רואים את המאבק על מושגים אשר יתנו לאדם תמונה של מה שקיים לאחר המוות ויביאו כוח וביטחון לחיים ושיהפכו את האדם רק לאדם שלם. אפשר לומר למי שיכול לחיות בלי "הדברים המטפיזיים" האלה, שהחיים חייבים להתרחש בצורה כזו שהם מעלים ממעמקיהם – גם אם ניתן להחשיך את המבט הנפשי למשך תקופות – את מה שמשחרר את המבט הטבעי לתוך שדות הנצח, בני האלמוות.

לפיכך, אפשר לומר שגם בשביל מה שנראה פרדוקסלי בימינו, מבשיל הזמן שבו יבינו זאת כמו שהישגי המדע תמיד הובנו. הפניתי כבר פעם אחת את תשומת לבכם לעובדה שאנו יכולים להרגיש את מדע-הרוח בהרמוניה עם המדע הנוכחי. לכן, אני רוצה להצביע גם על משהו בסוף התבוננויות הללו שפרץ מתוך נפשו של הפילוסוף היווני הרקליטוס^[9] שערך התבוננויות עמוקות לתוך חווית היקום מנקודת המבט של זמנו. הוא הרגיש את נפשו נלקחת על ידי "זרם ההתהוות" כפי שהוא פירש את היקום כולו. הרקליטוס ראה בהיווצרות חסרת מנוחה את המאפיין האמיתי של היקום. "להיות" הייתה אשליה עבורו. למען האמת מה שקיים שם הוא רק דמיוני.

הכול פעיל בזרם ההתהוות, והנפש שזורה בפעילות זורמת תמידית זו. האש הייתה סמל הפיכתו להרקליטוס, הוא הרגיש את נפשו ממוקמת בתוך אש היקום. כשחי בה רגשית הוא חש את דחף האלמוות כחוויה פנימית, כהתבוננות פנימית מיידית. הוא ביטא דחף זה כך, ודבריו ששונים רק במקצת, יסגרו את התבוננויותינו לגבי האלמוות האנושי.

אם הנפש – משוחררת מהגוף – ממריאה לאתר החופשי, היא נראית לפני עצמה כרוח אלמותית המשוחררת מהמוות!

—————————————————————————–

1. Gotthold Ephraim Lessung. 1729-1781, סופר גרמני, מחזאי, מבקר אמנות. ↑
2. יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן. ↑
3. 384-322 לפנה"ס, Aristotle, פילוסוף ואיש אשכולות יווני, מבכירי הפילוסופים של העת העתיקה, ומאבות הפילוסופיה המערבית. ↑
4. 1838-1917, Franz Brentano, פסיכולוג ופילוסוף אוסטרי. ↑
5. פרידריך ניטשה ב"כה אמר זרתוסטרא" [1883] ↑
6. Bergson Henri, 1859-1941 ↑
7. McGilvary Evander Bradley, 1864-1953 ↑
8. Johann Heinrich Deinhardt, 1805-1867 ↑
9. הֵרַקְלֵיטוֹס מאפסוס היה פילוסוף יווני קדם-סוקרטי, יליד אפסוס שבאסיה הקטנה, שפעל בסביבות סוף המאה ה-6 לפנה"ס ותחילת המאה ה-5 לפנה"ס. ↑