רודולף שטיינר

GA63

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 4

אודות המוות

27.11.1913 ברלין

לאחר שדיברתי בשלוש השיחות הראשונות באופן כללי על הטבע והגישה של מדע-הרוח, ברצוני כעת לדון בדברים מיוחדים. אני מציין מלכתחילה שהשיח הנוכחי וזה של השבוע הבא יוצרים שלמות אחת. הם עוסקים בשאלות של חיי נפש האדם הקשורים למוות ועם מה שנובע עבור האדם מהמוות, ומה שהייתי רוצה לכנות תחושת האלמוות האנושי.

באופן כללי בזמננו לא קל לדבר על נושא כזה רק במהלך ערב אחד, כי יש הרבה מכשולים חיצוניים ופנימיים נגד החשיבה על המוות בזמן הנוכחי. מעל לכל אני צריך להסב את תשומת לבכם – כדי למנוע כל אי-הבנה כיום – לעובדה שלמדע-הרוח הזה הרבה יותר קשה מאשר בכמה תחומים מדעיים אחרים. בהתחשב בתחומים שעליהם מדבר מדע-הרוח, הוא תלוי במובן המחמיר ביותר בהבחנה לוגית מתחומים סמוכים.

אני חייב לומר זאת משום שלדיונים שעלי לקיים היום ובפעם הבאה, יש משמעות רק לגבי ההתנסות האנושית, ומכיוון שמדע נטורליסטי יותר בתקופתנו נוטה להרחיב את מה שמבינים כמוות לכל מה שחי. עכשיו, רק מדע-הרוח מראה שמה שהוא זהה מבחינה חיצונית עבור הישויות השונות יכול להיות שונה מאוד בנוגע לטבעם הפנימי, וכנראה תהיה לי הזדמנות במהלך השיחות להפנות את תשומת לבכם למשמעות המוות בממלכת הצומח ובממלכת בעלי-חיים. כיום אני מתכוון לדבר רק על המוות של האדם. עם זאת, ישנם כמה מכשולים אחרים. ברצוני להראות את טבעם של המכשולים הללו – מבלי להיכנס למאפיינים כלליים – רק מתוך גישת מדע-הרוח המבוססת על עובדות בודדות.

מכשולים אלו מבוססים על פחד מבעיית המוות שלא מתעורר בבירור בתודעה האנושית. צריך רק לחשוב על הפחד הזה לגבי הרוחות הנאורות ביותר של ההווה. אפשר להצביע על אנשים נאורים רבים שתמצאו אצלם דבר דומה. אני רוצה לעשות זאת בהתייחס לחוקר הדת והמזרחן הגדול מקס מילר.^[1] אם לוקחים בחשבון את מה שהוא כתב פה ושם אודות המוות, מה שמושך את תשומת הלב יותר מכל, מה שמעמיד אותנו גם מול אנשים רבים בני זמננו הוא: ההססנות לדמיין את האפשרות לחקור משהו אודות המוות. אפילו מקס מילר הגדול הצליח לומר שכל המחשבות האנושיות, החורגות מחיי האדם שבין לידה למוות, גם אם מקורן במשורר כמו דנטה ב'קומדיה האלוהית' שלו, הן רק שירה ילדותית. אף על פי כן, אומר מקס מולר, אם מלאך ירד מהשמיים לאדמה וירצה לומר משהו לאדם אודות תנאי חיי האדם לאחר המוות, האדם יבין את ההצהרות הללו מעט כמו שילד שזה עתה נולד היה מבין אם מישהו היה משוחח איתו באיזושהי שפה אנושית על תנאי החיים הנוכחיים. סלידה מסוימת קיימת אפילו בקרב הדמויות הנאורות ביותר של זמננו בהתייחסם לעניינים אלה. חוץ מזה, מקס מילר אינו בעל תודעה שלילית ביחס לעניין האלמוות האנושי; הוא עצמו נלהב מביטחון דתי מסוים בנוגע לחיים שלאחר המוות. הוא רק לא רוצה להעניק לאדם את האפשרות להשיג ידע כלשהו אודות החיים שלאחר המוות. הוא מדגיש שוב ושוב כי האדם אינו יכול לדעת דבר על התחומים שהם מעבר למוות.

עובדה זו מראה באופן סימפטומטי אילו קשיים קיימים כיום בנוגע לנושא שלנו. עם זאת, אפשר גם לומר שההשקפה המדעית המודרנית, שהוזכרה שוב ושוב בשיחות הקודמות, היא כה משמעותית עד שהיא מסיחה את דעתו של האדם מהרעיון להשיג ידע כלשהו אודות החיים שלאחר המוות.

בשיחות הקודמות דיברתי בהערכה רבה על דרך החשיבה המדעית הזו, ובאופן כה מחמיא על מה שהיא חשפה, עד שהיום יבינו אותי נכון אם אומר בקצרה מדוע קשה בדרך החשיבה המדעית להודות בכך שאפשר לחדור אל התחומים שמעבר למוות. על מה מבוססת דרך החשיבה המדעית הזו? למה היא הפכה להיות כה עצומה? כי היא ביססה את עיקרון ההתבוננות החושית האנושית ויישום הפעילות האינטלקטואלית על התבוננות חושית זו, במובן המחמיר של המילה.

עכשיו אתם תוכלו להבין עניין אחד בקלות. אם הופכים לעיקרון הבלעדי של המחקר את עיקרון ההתבוננות החושית ויישום האינטלקט על ההתבוננות החושית, בהחלט רוצים לחקור את מה שהאדם מקבל עם גופו על ידי לידתו ומפתח בחייו הפיזיים. לא רוצים לחקור כל דבר שאפשר להתייחס אליו בתור "אלמותי" שיש לו חיים רוחיים מלפני הלידה, או ההתעברות, ומעבר למוות ואי אפשר להציבו בשדה ההתבוננות החושית והמחקר האינטלקטואלי הקשור לחושים. עם הגוף שלו, האדם בהחלט מקבל את מה שמקיף את ישותו, את מה שמארגן את חושיו ואת ההיגיון שלו הקושר את עצמו לחושים. האדם בהחלט רוכש זאת בתחום הזמניות שהמחקר בדרך המדעית המודרנית עושה במובן המדהים ביותר. זה שייך לתחום שבו ישותנו מתפרקת אם נעבור בשער המוות. לפיכך, ללא כל ספק מדעי הטבע עובדים לחלוטין עם כלים, אשר חולפים במוות כפי שמקורם בלידה. לא נהיה מופתעים שכאשר הופכים את העבודה עם הכלים האלה לעיקרון הבלעדי של המחקר, לא ניתן יהיה לחקור את מה שהכלים האלה לא יכולים להגיע אליו.

לכן, נראה שאין דבר טיפשי יותר מאשר להניח שיום אחד יהיה אפשר לחדור בפרקטיקות של מדעי הטבע לתחומים מסתוריים שהם מעבר למוות. מכאן, שמנקודת המבט המדעית קרה גם שלא הרוחות הגרועות ביותר של המאה התשע-עשרה הכחישו לבסוף את החיים שאחרי המוות. מכיוון שבין הרבה שבחים יוצאי דופן לדרך החשיבה המדעית השולטת בחינוך ובחשיבה הכללית, יותר ממה שאדם מאמין, בהחלט גם מוצדק שהיא חינכה את האדם כך שאין לדעותיו הקדומות, לרצונותיו ולשאיפותיו – לסובייקטיביות שלו – אין אמירה כשזה נוגע לחקירה מדעית של משהו. אנשים פשוט זוכים לכבוד גדול אם באמת רואים את המאמצים של דרך החשיבה הזו ועובדים איתה על ידי ניסויים: פועלים בתצפית באופן אובייקטיבי בלבד, באופן כזה שכל דבר סובייקטיבי של האדם אינו משחק תפקיד. מדוע אין לזה קשר לשאלת המוות? עם זאת, האם לא תמיד הרגשות, השאיפות והרצונות האנושיים מילאו את התפקיד הגדול ביותר אם האדם ענה לשאלה זו? בעוד שבמחקר המדעי התייאשו מכך שהדברים האלה ממלאים תפקיד, פשוט האנשים הלא גרועים מבחינה אתית של המאה התשע-עשרה סירבו לאפשרות של חיים אחרי המוות.

אם מחפשים את הסיבות לכך שהרוחות הללו סירבו לאפשרות של חיים לאחר המוות, מוצאים מניעים נאצלים. צריך להודות בכך בלי להכביר במילים. כמה הוגים חומרניים מהמאה הקודמת אמרו שזה שייך לאגואיזם האנושי לייחל שהאדם יגיע עם ה'אני' הקטן שלו, אל מעבר למוות. אצילי יותר, אמרו, שהאדם ימזג את מה שהוא פועל, את מה שהוא רוכש בין לידה למוות בחיים האנושיים הכלליים, בזרם ההתפתחות ההיסטורית, ושידע שה'אני' הזה לא שורד, אלא מקריב את עצמו על מזבח האנושות הכללית. כמה אנשים מוסריים ומשכילים אקדמיים ראו הקרבה כזו, מיזוג כזה של מה שנרכש בחיים, כדברים שאפשר לומר על מותו של האדם.

אכן ישנם דברים רבים אשר אינם עולים בקנה אחד עם הרגשות והמשאלות האנושיות נגד התמזגות כזו בזרם הכללי של האנושות. הכרחי שלכל זה לא תהיה השפעה בתשובה לשאלה שלנו המתבססת על הכרה אמיתית. עם זאת, יש דבר אחד שיכול להוביל את האדם, גם אם לא לתשובה, לפחות לשאלה נכונה הנוגעת למוות ולחיים שאחרי המוות. גם אם נמנע מכל משאלות, מכל פחד מוות, אם נמנע מכל מה שאוהבים כתשובה לגבי החיים שאחרי המוות, ולמעשה, אם נסתכל רק על מה שרשאים להסתכל, כלומר על ההיבט של החיסכון ביקום, אז צריך לענות אולי את הדבר הבא: אם נותנים ערך למה שאנו רוכשים במהלך החיים בפנימיותנו, מה שמתחייה שם בנפש כרכושנו הפנימי ביותר וכרכושנו לגבי מה שאנו יכולים לעשות למען אהבה, מסירות ואימפולסים אחרים לעצמנו ולסביבתנו, ואז נשאל את עצמנו: מה הוא בעל הערך הגבוה ביותר – זהו משהו אינטימי ואינדיבידואלי לכל נפש אנושית, כך שלמעשה, אי אפשר למסור אותו לזרם הקיום הכללי בגלל אופיו האינטימי. אנו באמת יכולים לתת לזרם הכללי של הקיום כל כך הרבה – היקר ביותר, הקשור בעוצמה רבה עם נפשנו, לא היינו נותנים לו לשקוע באופן מוחלט באיזשהו לא כלום כללי, אם לא נעבור כמשהו משמעותי דרך שער המוות. שכן היקר ביותר, מה שנפש האדם השיגה ועבדה עבורו, יאבד ללא ספק עבור החיסכון העולמי אם חיי האדם היו נגמרים עם המוות. אולם זה סותר את מה שאחרת אנו מבחינים בו בכל מקום ביקום. אנו מבינים שבשום מקום ביקום אין כוחות שבהתחלה מתפתחים עד לגובה המקסימלי שהם יכולים להתפתח ואחר כך מתמוססים לכלום; אלא בכל מקום נוצרים כוחות בצורה כזו שהם רק משתנים, שהם ממשיכים לפעול בעולם. האם יש לדון את האדם כך שרק ישיג משהו שלא יעובד עוד ביקום, אלא יצטרך להתמוסס ללא כלום?

בשום פנים ואופן אין להתייחס לכך כתשובה, אלא לפרש זאת כהצבת השאלה הבאה, שהיא די בלתי תלויה ברצונות ובהעדפות האנושיות: איך זה יתכן לגבי המטרות של חיסכון עולמי כללי, שמה שהאדם רוכש על ידי נפשו במהלך החיים יתמוסס לכלום? למעשה, באמצעות המחקר החיצוני אי אפשר להתקדם יותר מאשר להציב שאלה זו. מכיוון שללא ספק יש לחפש את האלמוות של האדם מעבר לחוויה החיצונית. החוויה החיצונית מתקרבת אלינו באמצעות החושים, והתנסות פשוטה מראה שגם כל מה שיכול לנבוע מההיגיון שייך לחוויה החיצונית, ושכל זה יכול להתפתח רק בתוך הגוף הפיזי שאנו מקבלים בלידה או בהתעברות, ואשר מתמוסס בעת המוות. אולם איתו אין לנו כלים המאפשרים לחקור את בעיית המוות.

בשיחות המבוא כבר דיברתי על העובדה שהאדם מסוגל לפתח את נפשו בשיטות מדע-הרוח, אכן, בצורה כזו שהיא מנותקת מהחוויה הגופנית כמו בכימיה רוחית. בכך הוא באמת משיג נקודת מבט שעליה הוא לא יכול להתבטא רק כפראזה, אלא כחוויה פנימית מיידית: אני יודע מה זה אומר לפתח בתוכי פעילות רוחית-נפשית שהגוף לא משמש לה ככלי. האם אנו יכולים לקוות שניתן לומר משהו על המוות על ידי כל דבר אחר מאשר על ידי חקירתו באמצעים של הכוחות הקוגניטיביים שתיארנו במקום באמצעות החוויה החיצונית? אם חושבים באופן מדעי בלבד, חייבים לומר שצריך לחוות את מה שיש לחקור. עם זאת, ללא כלי חיצוני ניתן לחוות את המוות שפשוט לוקח מאיתנו את הכלים החיצוניים.

לפיכך, ניתן לחקור את המוות רק בהנחה שזה אפשרי בכלים שאינם קיימים בתוך חיי הגוף. הפניתי את תשומת לבכם לעובדה שהאדם יכול לחזק את חיי נפשו על ידי תרגילים אינטימיים פנימיים מסוימים, כך שבאמת הרוחי-נפשי שלו מנותק מהגוף, כמו בזמן בו המים מתפרקים לחמצן ולמימן. לפיכך, תרגילים אלו מנתקים את הרוחי-נפשי של האדם מהגוף ודרכו האדם יכול לחוות את הפנימיות ברוחי-נפשי. אם הוא חווה בצורה זו באופן פנימי את הרוחי-נפשי, אם הוא מגיע לכך שגופו ניצב כאובייקט חיצוני לצדו, אז הוא נעשה מודע למה שהתכוונו חוקרי-הרוח בכל הזמנים כשהם דיברו על קירבה בין שתי חוויות: חווית ההתקדשות, כפי שהיא נקראת, וחוויית המוות.

עלינו רק לזכור שמחקר רוחי היה קיים בכל הזמנים. מחקר רוחי נעשה כבר בתקופות העתיקות ביותר של האנושות במה שנקרא 'מיסטריות'. מי שרוצה לדעת יותר על כך יכול לקרוא בספרי 'הכריסטיאניות כעובדה מיסטית ומסתרי העת העתיקה'.^[2] אולם, באותה תקופה לא ניתן היה לערוך מחקר רוחי כמו בזמננו. בני האדם משתנים במהלך האבולוציה באופן מהותי למדי; ולפני שאמשיך בזה, ברצוני להסב את תשומת לבכם לעובדה שבימי קדם היה צריך לפתח בנפש כוחות שונים לגמרי. זוהי הסיבה שבאתרים, שהיו, אפשר לומר, באמצע הדרך של אמנות, מדע ודת, הובא האדם בתהליך ההתקדשות לנקודה שבה עולם הרוח נראה לו על ידי התפתחות כוחות נפשו.

בזמננו יש לפתח כוחות נפש שונים מאלו של פעם, לאחר שהנפשות חונכו במאות השנים האחרונות באופן מדעי. לכן, בזמננו מדע-הרוח חייב להיות שונה ועליו להיות המשך של מדעי הטבע. בכל אופן, זה תמיד הביא את שתי החוויות הללו: פיתוח יכולות הנפש המאפשרות לחוות את עולם הרוח ללא קשר לגופני, ולחוויית המוות. שוב ושוב אנו מוצאים מבוטא בכתבים השונים כי האדם שהובא לחוויית עולם הרוח, תהליכיו וישויותיו התקרב במיסטריות אל "שער המוות". הכוונה היא שהוא חווה משהו שהוא יודע באופן מיידי שהוא דומה לחוויית המוות, או שזה משהו שאפשר לדעת דרכו גם את הקשר למוות אם מזהים אותו. המתקדש ידע שעליו להתקרב לגבול המוות. תמיד אמרו זאת. בספרי "דרך להכרה עצמית",^[3] אני מתאר חוויה, שכבר הזכרתי כאן, שהאדם זוכה בה אם הוא פותח את עצמו למדיטציה וריכוז במשך שנים רבות. אמרתי שם שאם האדם מבצע את ההתפתחות של נפשו כך שבאמצעותה היא צומחת מחוץ לגוף לפרקים קצרים, לחוויה נטולת גוף, הוא מגיע לרגע בעל משמעות אינסופית שמטלטל את נפשו כשהיא מופיעה עבורו בפעם הראשונה. מאוחר יותר חוקר-הרוח חייב לחזור על כך לעיתים קרובות; אבל כשהיא מופיעה בפעם הראשונה, זוהי חוויה המערבת אותו באופן עמוק. אם מגבירים ללא גבול פעילות זו של הנפש שאחרים מכנים אותה תשומת לב והתמסרות, כוחות הנפש חסרי הגוף מתחזקים באופן שרגע מסוים מופיע בחיי הנפש.

הוא עשוי להופיע בהמולת חיי היומיום; זה אפילו לא מפריע אם עולים לחוויה כזו על ידי התפתחות כפי שתיארתי אותה בספרי "כיצד קונים דעת העולמות העליונים?"^[4] והחוויה היומיומית הרגילה יכולה להימשך בנפרד ממנה. הרגע הזה יכול להופיע גם בשינה. ואז מרגישים את זה פתאום, או מרגישים אינספירציה או אינטואיציה במהלך חיי היום זורמים לתוך החיים הכלליים. אני רוצה לתאר באופן טיפוסי את מה שחווים כך. זה יכול להיות שונה מאות על גבי מאות פעמים לגבי כל אדם, אבל תמיד יש בזה משהו ממה שהייתי רוצה לתאר כעת. אנסה לבטא זאת במילים; אולם כשאני עושה זאת, אני מודע לכך שאני יכול לבטא זאת במילים בצורה לא מושלמת בלבד. האדם מרגיש כאילו מעירים אותו בגסות, ויש לו הרגשה שמשהו שואל: מה קורה איתי? זה כאילו הבזק עובר בחדר שבו אתה נמצא וכאילו הוא מנפץ את הכלי של הגוף הפיזי החיצוני. ברגע כזה של ידע מוגבר אתה לא רק מרגיש משהו מתגנב ההורס את הגוף הפיזי החיצוני, אלא אתה מרגיש כמעט מלא במה שהורס את הגוף הפיזי. אתה מרגיש שאתה רק יכול לשמור על עצמך מהחוויה הזאת באמצעות כוחות הנפש הפנימיים המחוזקים, ואתה אומר לעצמך עכשיו: אני יודע מה יכול להתקיים בעולם החיצוני כדי לנתק ממני את הגוף הפיזי שבו אני נמצא. מרגע זה אתה יודע שיש משהו רוחי-נפשי באדם שאינו תלוי בגוף הפיזי. הגוף הפיזי מתייחס לרוחי-נפשי כמו מכשיר וכלי חיצוני. מרגע זה אתה יודע באופן פיגורטיבי מהו מוות.

אכן, בתחילה זוהי ידיעה לא ודאית, חוויה לא ודאית; אך היא נותנת לנפש את הלך-הנפש ואת האחיזה הפנימית של מציאות רוחית שבאמצעותם היא יכולה להיכנס למה שמאפשר לנפש לחדור לתחומי חיי הרוח. זוהי התנסות אינטימית; אבל זוהי התנסות מהסוג האנושי הכללי למדי, כי היא כל כך רצינית שהיא מפרידה בינך לבין מה שקשור במובן הצר עם המשאלות והכוונות האישיות ומאפשרת לך להכיר את מה שנמצא, בעצם, תמיד רק מאחורי החיים. עם זאת, היא מראה משהו אחר בצורה ברורה למדי: ההבדל בין השגת ידע מדע-הרוח האמיתי לבין ידע חיצוני. אתה משיג מדע חיצוני, ידע חיצוני כשאתה לומד דבר זה או אחר, אתה מכניס את עצמך לשאיפה זו או אחרת; אז אתה משיג את מה שאתה משתוקק ללמוד. אתה משיג לעצמך על ידי עבודה את מה שעליך לדעת.

זה לא המקרה עם הידע של מדע-הרוח. אכן, זה לא בצורה כזו שמישהו צריך להאמין שאדם צובר את הידע של מדע-הרוח בצורה כזו שברגע שהנפש מוארת אז היא סוקרת את עולם-הרוח. אכן, יש אנשים שמדמיינים שאדם משיג את הידע של מדע-הרוח ללא כל מאמץ. אך זה לא המקרה. אם מישהו אמר שמצד מחקר-הרוח אומרים דברים רבים שההיסטוריון יכול להביא לידי ביטוי רק במאמצים ובעבודה של שנים מהמסמכים והמקורות, ואז בא חוקר מדע-הרוח ואומר משהו בלי להמתין, כאשר דברים כאלה אפשר לומר רק אחרי מחקר של שנים; אז זוהי שחצנות. על זה יש לענות שחוקר מדע-הרוח חייב לא רק להשקיע את העבודה הדרושה לחקירה ארוכת שנים כזו של מסמכים או ניסויים, אלא עליו לבצע על עצמו את כל העבודה הדרושה במשך שנים. עם זאת, לעבודה זו יש מטרה נוספת, אופי אחר במובן מסוים.

מה שאפשר לבצע כחוקר מדע-הרוח לא באמת מוביל לידע, אלא הוא רק הכנה אליו. כל מה שאמרתי בספרי 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים?' מאפיין רק את מה שעל הנפש לעשות כדי להתכונן לאותו רגע בו עולם הרוח מתגלה. הכנה – לא עיבוד מפורט כמו במדע החיצוני – היא מה שעל חוקר-הרוח לבצע בהתחלה. אכן, לומדים לזהות זאת אם לומדים לחבר היגיון עם המילים: אני חווה את עצמי כישות רוחית-נפשית בתוך עולם הרוח.

ואז עדיין מחברים את ההיגיון עם משהו אחר, כלומר עם מה שלמעשה לא נראה כל כך חשוב, כמו שאלת המוות, כי התודעה הרגילה מורגלת לזה, כלומר בשינה. לומדים להכיר את אופי השינה. מזהים את השינה ואת האופן בו הישות האנושית הרוחית-נפשית עוזבת את הגוף הפיזי בכל פעם עם ההירדמות כפי שהמימן עוזב את החמצן אם המים מתפרקים. עם זאת, נפש האדם אינה חזקה מספיק בשינה כדי לשמור על הכרתה. בחיים הרגילים, האדם יכול לשמור על תודעתו רק אם הוא שוקע עם הווייתו הרוחית-נפשית בגוף הפיזי המשקף לו את חוויותיו הנפשיות כמו במראה. הוא יכול לחוות את החוויה הזו רק כמו בהשתקפות בתודעה הנפשית שלו. זה בצורה כזו, כאילו האדם שומר על הכרתו רק בגלל שהוא עובר, כביכול, ליד מראות ותוך כדי הסתכלות במראות הוא יחוש וירגיש את עצמיותו. אולם אם האדם רואה את עצמו במראה, הוא יודע שלא המראה היא הסיבה לתמונה, אלא מי שעומד מולה.

האדם החווה התפתחות רוחית-מדעית מתחיל לדעת שמה שהוא חושב, מרגיש ותופס בחיים הרגילים הוא כמו השתקפות, ושבחוויה הרוחית הוא ישות התופסת את עצמה כמו בהשתקפות אם היא שוקעת בגוף. הגוף הופך את הנפש לחזקה מספיק כדי שתוכל לתפוס את עצמה; לעומת זאת, אם האדם נמצא מעבר לגופו, הוא אינו חזק מספיק כדי לדעת את עצמו. אם האדם מגיע למצב שהוא חש ומרגיש את קיומו הרוחי-נפשי העצמאי, כפי שהוא, הוא יודע שקיום זה נמצא במציאות מאחורי המראה של התודעה הרגילה. ואז הוא מתחיל לדעת, לא רק כביטוי, אלא על ידי התנסות מיידית, שמההירדמות ועד להתעוררות הוא נמצא בישותו הרוחית-נפשית האמיתית ושהוא חווה בה את מה שהוא לא יכול לקבל בתודעה בהתנסות האנושית הרגילה.

חוקר-הרוח לומד לחוות כפי שחווים בשינה, אך רק בהבדל הגדול שבשינה הרגילה האדם לא מודע, בעוד חוקר-הרוח חווה במודע את נפשו בהכנה הפנימית וצובר כוחות מול החוויה הגופנית-פיזית. אז חוקר-הרוח חווה לחלוטין את מהותו הרוחית-נפשית. חוץ מזה, לחוויה אחת יש משמעות מיוחדת. אפשר לכנותה: "השינוי של חווית ה'אני'". ה'אני' שחייב להיות לנו בחיים אם על החיים להתקיים, ושנדלק מנקודה מסוימת של הילדות. זוהי הנקודה בחיים שעד אליה אנו זוכרים. אם אנחנו יכולים לזכור, אנחנו יודעים איך כל מה שחווינו קשור ל'אני'. אנחנו יושבים, כפי שזה, ליד ה'אני' שלנו ומרגישים מאוחדים עם כל החוויות המודעות שלנו. ה'אני' שלנו מוצדק רק בגלל שאנחנו מרגישים עם ה'אני' מאוחדים עם כל החוויות המנטליות. אם חוקר-הרוח מגיע לנקודה זו, שבה הוא יכול לִגרוֹד את הליבה הרוחית-נפשית שלו מהגוף הפיזי, אז מתרחשת טרנספורמציה גדולה של חווית ה'אני' שלו. לשינוי זה צריך להיות מוכן כדי לא להיות מבולבל. הרבה ממה שתיארתי בספרי 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים?' נועד להכין את הנפש לחוויה זו.

מה קורה ברגע מסוים שבו הנפש משתחררת מהגוף? את מה שקורה שם, את מה שהופך להתנסות מיידית אפשר להראות בערך, ואני רוצה לנקוט בדרך הבאה:

אם היינו לוקחים את גוף האדם כפי שהמדע החיצוני חוקר אותו בכליו החיצוניים, כבר היתה ברורה, על ידי סיבות לוגיות חיצוניות, העובדה שמשהו חייב לחדור לגוף האדם הזה, כדי שלא יפעל לפי חוקיו וצרכיו הפנימיים. באילו חוקים וצרכים מדובר? הם מופיעים במוות כאשר הגוף הפיזי מתפורר ונשאר למשאביו, לחוקיו. אפשר להסיק בהיגיון מסוים, שגם אותו כבר הסברתי כאן, שבאדם חייב להתקיים משהו גבוה יותר מהגוף הפיזי הזה. עם זאת, כששוקלים זאת בהיגיון, רוגע מסוים חייב להישאר שם תמיד שמאפשר להתנגד, אם מלכתחילה לא קיימת תחושת אמת בריאה עבור מה שמדע-הרוח יכול לחקור מבסיס הקיום הראשוני. אולם מהו זה שבאמת מתרחש דרך ההתקדשות שבאמצעותה חוקר-הרוח חווה את עצמו באופן פנימי בנפרד מגופו הפיזי? שם יש לו באמת את הגוף הפיזי שלו ליד עצמו, הוא מכיר את עצמו מעבר לגוף פיזי זה, הגוף לא נמצא סביב עצמו; ואיך הגוף נראה לו? אסור להאמין שזה כל כך נחמד ויפה לרחף מעל הגוף בעוד הגוף שוכב במיטה.

זה לא המקרה. אלא, לאחר הכנה מתאימה, אתה קולט משהו מאוד מוזר. אתה לא תופס את הכוחות החיוניים של הגוף, אלא את כוחות ההרס שכבר קיימים במהלך כל החיים ככוחות מתמוססים. אם אתה רוצה לבטא את עצמך באופן מלומד, אתה יכול לומר שאתה לומד להכיר את המוות הסמוי בגוף. בכל מקום מכירים את הנטייה של הגוף להשתלב ביסודות האדמה ולהתפרק. אפשר לבטא זאת על ידי השוואה; אבל אני לא מתכוון כאן רק לתמונה, אלא אני משתמש בה כדי להביע חוויות פנימיות שאדם חייב לעבור.

תסתכלו על להבת נר. הנר הולך ומתכלה. חומר-הדלק נהרס. כל עוד יש דלק, הלהבה יכולה להיות שם. למה הלהבה שם? אך ורק בגלל שהדלק נשרף בהדרגה ומתמוסס. אם אתם רוצים להימנע מכך שהדלק יתמוסס, עליכם לכבות את הלהבה. אתם לא יכול לדרוש שהנר יישאר שלם והלהבה עדיין תבער. אתם יכולים לקבל רק את המראה והשימוש בלהבה, בזמן שהדלק צורך את עצמו.

כמו להבה שכזו, כך הגוף הפיזי עצמו נראה בראייה העל-חושית בזמן שהוא מנוצל. הגוף נראה כמו נר על להבה קטנה. אתה יודע מה מתרחש בגוף כי בגוף תמיד קיימת הנטייה לצרוך את עצמו. כפי שלהבת הנר מקורה בצריכת הדלק, ה'אני' האנושי יוצא מכוחות המוות. לעולם לא תחווה 'אני' זה אם לא היית נושא את המוות בגופך. זה חל על ישות האדם. שימו את עצמכם באופן היפותטי בגוף אנושי שיוחדר לתוך העולם כך שלא יוכל למות, שלא יהיו לו את הכוחות המכלים אותו. ה'אני' שלו יכבה; ה'אני' כבר לא יהיה שם! זהו הידע המרשים שאתה משיג כחוקר-רוחי, אותו יש לסכם במילים הבאות: אנו נושאים לא רק את הכוחות החיוניים, אלא גם נושאים בתוכנו את כוחות המוות. דבר זה נותן לנו את האפשרות לתודעת 'אני' בחיים שבין לידה למוות.

אכן, מרגישים שינוי המתרחש על ידי תהליך פנימי אם כעת, כחוקרי-רוח אתם נמצאים מחוץ לגוף הפיזי. ה'אני' הופך למשהו שלא אוהבים. מתוך מחשבה, שאחרת מלווה אתכם תמיד בחיים, שמבלעדיה אתם לא שם בזמן העירות, ה'אני' הופך למשהו שלא נמצא בתוככם, שאתם מתמודדים איתו כמו להבה היוצאת מתמונת המוות הפיזי: ה'אני' הופך לזיכרון. זהו המעבר המשמעותי להכרה רוחית שיש לכם את ה'אני' רק כזיכרון על עצמכם שעליו אתם יודעים שהוא שם, שעליו אתם יכולים להתבונן כמו על זיכרון, אך אינכם יכולים כעת לקבלו בתוככם. אתם לומדים להכיר את המוות באופן מדעי-רוחי ואת הקשר שלו עם ה'אני' בחיי האדם הרגילים.

כעת יכולה להימשך החקירה הרוחית. אפשר לחלק את מה שאנו חווים בנפש לשלוש קבוצות. אני רוצה להצביע על שתי קבוצות כמשמעותיות, כלומר החשיבה המדמיינת והרצון. עלינו ללוות את חיי היומיום במחשבותינו. מה היינו כבני אדם אם לא היינו הולכים וחושבים בעולם, אם לא היינו יכולים ליצור מחשבות על הדברים? מה היינו כבני אדם אם לא היו לנו את הדחפים לעשות ולהשיג דבר זה או אחר? הרצון והחשיבה הם כוחות הנפש המלווים תמיד את האדם בחיי היומיום שלו.

אם אתה מתקדם במחקר רוחי לחוויה נטולת הגוף, אתה מבין שאינך מסוגל לקחת את החשיבה לחוויה נטולת הגוף. אתה צריך להשאיר את המחשבות היומיומיות בחוץ, גם את אלה של המדע הרגיל, העוקבות אחר חווית החושים החיצוניים; הן מתות בזמן שאתה נכנס להכרה נטולת הגוף. חוקר הרוח מבין לגמרי אם מישהו שרוצה לסמוך בדרך כלל רק על חיי המחשבות, כמו למשל פרופסור פורל,^[5] אומר: ההכרה נרדמת במהירות אם אין לה מה לדמיין מבחוץ. זה מובן. כי אתה לא יכול לקחת איתך את הרשמים המגיעים מהעולם החיצוני לתוך השינה וגם לא לתוך החוויה הרוחית-מדעית. למי שרוצה להיות חוקר רוחי זה גורם למשהו מדכא ביותר שבאמצעותו הוא מרגיש מחוץ לכל מה שהוא קשור אליו בחיים החיצוניים, מחוץ לכל מה שהוא מחשיב כבעל הערך הרב ביותר, שעליו הוא אפילו יכול לומר לעצמו, בחיים הרגילים: אתה נרדם אם אין לך את זה.

בתור חוקר-רוח אתה חייב ללכת בחיים שבהם אתה לא יכול לקבל את מה שאתה חייב להניח מאחור לגבי מה שהיית רגיל לחשוב עליו בחיים הרגילים. מה אתה חווה אז לגבי מה שמתבטא בחיים הרגילים כחשיבה, אם המחשבות, שאין לך אותן עוד כהרגלן, מתות אם הן נשארות לפני סף עולם הרוח? אתה חווה בהתחלה את מה שהשינה עושה. זוהי חוויה משמעותית למדי לדעת איך השינה עושה זאת. עכשיו אתה לומד להסכים אפילו באופן צנוע למדי, עם ההוגה החומרני שאומר שהמוח נחוץ לחשיבה, ותנועות מסוימות חייבות להוות את הבסיס למחשבות במוח שלנו. ממש נכון, נכון מאוד! צריך לדחות כל התנגדות נגד החומרנות לגבי זה שהמחשבות יכולות להיות שם גם בלי מוח. כיוון שהחשיבה אינה זאת שעל פיה אנו מתיישבים בעולם הרוח. אנחנו לא מוצאים אותה שם. אף על פי כן, אנו מוצאים את זה שממנו רק נובעות המחשבות במוח. מה מגדיר את המוח בתנועות מסוימות, כך שהוא הופך למראה של המחשבות? אלו הם רק הכוחות הרוחיים-נפשיים. מאחורי החשיבה – לא בחשיבה – פועלים הכוחות הרוחיים-נפשיים שחוקר-הרוח מוצא. לפיכך, הוא מסכים עם מה שהחוקר החומרני – אם יישאר בגבולות התחום שלו – יכול לומר לגבי זה שהמחשבות היומיומיות הן תוצאות של המוח. עם זאת, מה שנוקט פעולה במוח, שתמיד הופך את הגוף הפיזי למראה המשקפת את החשיבה, הוא הפעולה של הרוחי-נפשי מאחוריו. אנו באמת מגיעים כחוקרי-רוח אל מאחורי חיי היומיום, אל התחום היצירתי של העולם. לפיכך, אנו גם לומדים להבין את השינה ולחוות כיצד מה שעומד מאחורי תופעת-השינה מתקן את החלקים השחוקים של המוח שלנו בלילה.

אנו מסתכלים על התחדשות זו של הגוף; אנו מכירים את פעילות השינה. כחוקרי-רוח, אנו מתוודעים מהצד השני למחשבות הפונות אלינו ביום מהצד האחד. בכל פעם שמחשבה יכולה להופיע במראה של המוח, אנו מכירים אותה מהצד השני אם הגוף ישן, כאשר היא חיה בתוך המוח וממריצה את המוח לפעילותו ביום. כך אפשר להכיר את החשיבה מהצד השני. זה חלק אחד שבו לומדים להכיר את החשיבה.

עכשיו לחלק האחר, איך אפשר להכיר את החשיבה, זהו משהו השייך למחקר-הרוחי שבהתחלה לא אוהבים, אם לא הכנתם את עצמכם היטב לכך. לומדים להכיר את העבודה הפנימית, את התחושה הפנימית, את החוויה העצמית הפנימית של הנפש. לומדים להכיר את הנפש כמשהו בעל ניידות פנימית; לומדים להכיר פעילות של הנפש שמתוכה אפשר לשאול: מה הפעילות הזו רוצה? היא רוצה ליצור מחשבות. עם זאת, באופן כזה כפי שהיא נראית, היא לא יכולה ליצור מחשבות. לומדים להכיר חלק מפעילות הנפש המשמשת בשינה לתיקון המוח המותש; אולי מסתפקים בזה. לומדים להכיר עוד חלק בפעילות הנפש שבו אתה נוגע בכל המוח הפיזי כמו מבפנים, שממנו אתה יכול להגיד לעצמך: יש לך את זה עכשיו. בזמן שאתה מתחיל לחקור יותר במדויק, אתה מבין שיש לך את זה לפי מה שחווית מלידה ועיבדת בנפשך; אבל זה הפך בכך למשהו שנוגע במוח שלך; אין אפשרות שזה יתרחש כמחשבות רגילות של חיי היומיום. חוקר-הרוח מתמקם במצב שבו הוא מרגיש כלוא בגופו, בכלי החשיבה המופלא שלו. הוא מרגיש כל כך נגוע בכך שהוא אומר לעצמו: כעת אתה יכול ליצור מחשבות מהפעילות הפנימית שלך אם המוח שלך לא היה שוכב שם כמו מסה כבדה ולא ניתן לעוררו למה שהנפש רוצה.

לא פעם מדברים על העובדה שהשיטות שעל חוקר-הרוח לעבור, מובילות לסבל מסוים. הסבל תמיד מורכב מהעובדה שמשהו שאדם היה רוצה לבצע בנפש נמנע. אפילו כאבים פיזיים מורכבים מזה; עם זאת, אני רוצה לדבר על האחרון בפעם אחרת. הסבל תופס את חוקר-הרוח בהתפתחותו ובזה שרוצה להפוך למחשבה אך אינו יכול להפוך למחשבה. היות והמוח טוב רק למחשבות שמתקבלות בחיים הרגילים. אולי אתם מבינים בדיוק בנקודה זו שחקירת בעיית המוות הופכת, בכל זאת, למות קדושים פנימי של הנפש. ניתן לעשות את זה רק בגלל שלאדם יש את הצמא הדרוש לידע בתוך עצמו כדי לגלות את סודות החיים. כן, אתם גם מבינים שחקירה זו לא מתבצעת לעיתים כה קרובות כי האדם מתקדם, אכן, בדרך כלל רק אם הוא יכול להיות הרבה מעבר לכל מה שאחרת הוא אוהב בחיים. לפיכך, רק אם מדברים במלנכוליה מסוימת וברצינות עמוקה על מה שציינתי עכשיו, אז מסוגלים יותר ויותר להסתכל לא רק על החוסר בחוויה הרוחית-נפשית, אלא לומדים לוותר על יצירת מחשבות ממה שחווים עם הגוף. את הלמידה הזו לוותר אפשר לבטא בקלות; עם זאת, הוויתור הזה שייך לבעיות הרציניות של החיים. וויתור זה קשור למרירות, המצדיקה את עצמה רק משום שהיא מובילה רק לידע – אם חווית שלא יכולת למצוא ביטוי במחשבה לגבי מה שהשגת, אז אתה חווה את זה רק באופן פנימי. מה אתה חווה אז? אתה חווה את מה שמתאים להתערב, אכן, לא בגוף, כי הגוף מונע זאת, אלא בזה שיוצר את המקור של גוף פיזי חדש שאנו בונים לחיים הבאים עלי אדמות, אם עברנו חיים לאחר המוות בעולם רוחי לחלוטין – אני אדבר אחר כך על החוויות בזמן שבין המוות ללידה הבאה.

ניסיתי להראות באמצעות חוויות פנימיות, שיש לחוקר-הרוח, כיצד הוא חווה את המהות הפנימית, הרוחית-נפשית שלו, שחייבת להופיע, בגלל השונות שלה, בחיים הבאים עלי אדמות. דבר זה מתרחש בוודאות כמו שנבט מתפתח לצמח חדש. מכיוון שאינך זוכה להכיר את מה שבאדם מתגבר על המוות, בזמן שאתה מעלה לגביו השערות, אלא רק בזמן שאתה מזהה את מה שמכין את עצמו לחיים שמעבר למוות, אם אתה מחפש את מה שאינך יכול לראות בחושים ואינך יכול לחשוב בהיגיון העוסק בחושים. מדע-הרוח אינו משער או מתפלסף על אלמוות; אלא הוא רוצה להכין את נפש האדם בצורה כזו שהמהות האלמותית שלה נמצאת שם, אפשר לומר, "מוכנה רוחית". כך גם כאשר חוקרים משהו במדעי הטבע, מחלצים אותו בעזרת ניתוח מסביבתו, שבה הוא לא יכול להיחקר בתכונותיו המיוחדות. עד כאן לגבי חשיבה.

ענייני הרצון הם אחרים. גם כאן אתה חווה מהפך. אתה מבין עד כמה הרצון שמביעים בעולם החיצוני תלוי במבנה הגוף, עד כמה רצון חזק בחיים הרגילים קשור בצורה אינטנסיבית לכל המבנה של הגוף שלנו. אפשר לומר שעם כל דחף של רצון אנו מביאים את גופנו לשטח. אולם, כחוקרי רוח עלינו לקבל כעת את הרצון ללא הגוף. שם הרצון מכריז על עצמו באופן מיידי, בדרך אחרת שאתה לא רגיל אליה. אחרת, אתה משתמש, אם יש לך דחף של רצון, להביא את הגוף שלך לשטח; אם הגוף שוכב בחיבוק ידיים במיטה, שום דחף של רצון לא מתעורר. אנו חשים את הדחפים של הרצון תמיד מחוברים לגוף. אולם כעת, הנפש שרוצה לחדור לתוך עולם הרוח, נמצאת מעבר לגוף; לגוף יש תפקיד בדחפי הרצון. זה גורם למתח פנימי מסוים, כאילו הרצון מוגבל מכל עבר, כאילו הוא נמצא בקליפת ביצה בלתי חדירה, כאילו מפריעים לך לחשוב, לדמיין, להרגיש ולתפוס, ללכת ולעמוד.

אתה מרגיש את הרצון כמוּכל בעצמו, אך כנתקל בכל מקום בקירות שדרכם הוא לא יכול לעבור. אתה צריך לעשות שוב את תרגילי הרוח הפנימיים עד רמה שכזו שאתה קולט לא רק את הצד השלילי הזה של הרצון, אלא שאתה יכול לחוות את החלק הפנימי כמו לחוץ ברצון. אז אתה מבין שאתה רוצה שוב משהו שאתה לא אוהב לחוות. אם אתה מיישם את הרצון בעולם החיצוני, יש לך את דחפי הרצון מצד אחד, ומהצד השני את הסדר המוסרי-חברתי. אתה מטיל על עצמך חובות בחיים, או שהסדר המוסרי-חברתי מטיל אותן עליך. אתה מבחין בהבדל בין רצון טוב לרצון רע, בין נכון לשגוי; אתה מבחין בין הכללים המוסריים לבין דחפי הרצון בעולם החיצוני. זה נכון. כעת, כאשר אתה נסוג מהעולם החיצוני, הרצון נשאר לך באופן די דומה לזה שה'אני' נשאר עכשיו. מה שרצית נשאר כמו זיכרון. אני מתאר כיצד נוצרות החוויות. עלי לתאר את הראייה האימגינטיבית במקרה זה; זה נראה אולי פנטסטי, אבל אני חייב להראות את העניינים בצורה כזו.

אז אתה חווה משהו ברצונך הדחוס, כמו המוסר הכלול ברצון זה. ברצון הזה אתה חווה פעולה, שחייבת להיחשב כרעה עם התודעה החושית החיצונית, בצורה כזו שאתה צריך לפצות עליה. אתה חווה את הרצון בזיכרון בצורה כזו שהכוח המפצה של מה שצריך לקרות, נכלל ברצון, כי הפעולה הבלתי מוסרית דורשת זאת. אני לא יכול שלא לומר, אם עשית משהו רע, הוא חייב להתמקם לידך כמו אויב דמוי רוח-רפאים שעומד לידך, עד שתיפטר ממנו על ידי פעולות פיצוי. אתה חווה את מה שמכנים לעיתים קרובות העבודה הפנימית של הקארמה, כאשר אתה חווה את הרצון בעצמו ובזיכרון את מה שאתה עצמך רצית, כשאתה מתמודד עם הרע מבלי להיכשל בהשפעתו, עד שאתה נפטר ממנו על ידי פיצוי דחפי הרצון.

אז אתה יודע בוודאות: אם אתה חווה מעשה רצוני שרצית, אתה חווה אותו בצורה כזו שאתה מזהה שהוא נעשה. שכן כל מעשה רצון שייך, כמו חשיבה, לזיכרון. אז אתה יודע שזה נעשה, ובמקביל זה תרם לכך שאנחנו מתקדמים בהתפתחותנו. משהו גם מתפשט על תודעתנו שאפשר לקרוא לו היטהרות מאירת עיניים של מה שנעשה. עם זאת, לכל פעולה יש השפעה בצורה כזו שאתה מבין כיצד משולבים המוסרי והמכני שבחיים הפיזיים מופרדים. אתה מבין שמשהו רע או לא מוסרי הוא אפקטיבי, עד שאתה מתאמץ לכבות אותו במידה מסוימת בחיים שבחוץ, עד שתשיג את הכוח לכבות את הרע; כלומר, להפוך אותו לטוב. אנו יודעים, אם אנו חווים את הרצון בהכרה נטולת הגוף, שיש לכך דחפים מוסריים פנימיים בכל מחיר; אנו יודעים שקארמה היא כוח פעיל שממשיך להשפיע בעולם. אנו חווים כעת בכאב את ההכרה שיש הרבה יותר מדי פעולות בחיינו הנוכחיים שאיננו יכולים לפצות עליהן. אנחנו יודעים עליהן, כי אנחנו רואים את המציאות שלהן שהן ממשיכות בחיים הבאים שלנו עלי אדמות ותורמות שם לגורלנו.

את מה שניסיתי להציע בצורה כזו ניתן לכנות חקירת המוות, כי זה אומר לחוות את מה שצועד בשער המוות כאלמותי באדם. מזהים מכל זה שהחקירה האמיתית של המוות היא מחקר אינטימי ופנימי שהוא, עם זאת, יותר אנושי בדרך כלל כי הוא מכוון למה שאפשר למצוא בכל בני האדם. שכן אנו בני האדם המסוימים הללו בחיים שבין לידה למוות, בזכות הגוף החיצוני והעולם החיצוני; הם לא ממשיכים איתנו דרך שער המוות. זה הממשיך איתנו דרך שער המוות, הוא זה שנמצא מאחורי התחום הפיזי-חושי. הוא זה הגורם לתחום הפיזי-חושי ולחוויה החיצונית שלנו בין לידה למוות.

כעת אנו מעלים את השאלה הבאה. מדוע בחיים הרגילים איננו שמים לב לדבר בנפשנו האלמותית? מדוע זה שיכול לחשוף את מיסתורין המוות מתעטף בחושך שכזה? כי הרי אנו חיים בחושך הזה בחיי הנפש הרגילים בין לידה למוות. עלינו לכבות את האלמותי שלנו בתודעה הרגילה, כדי שנחיה בגוף בעולם החושי-פיזי החיצוני, כדי שנתחבב עליו ונבצע בו את משימתנו. אם אנחנו רוצים לחדור אל האלמותי שלנו, עלינו לכבות את חיי היומיום שלנו.

אם עלינו לכבות את האלמותי שלנו בתודעה הרגילה שלנו כדי לקבל את חיי היומיום הפיזיים-חושיים הרגילים, איננו מופתעים מכך שאיננו מוצאים את מה שיכול להודיע ​​לנו אודות המוות בחיי היומיום, שבעבורם יש לכסות רק את מיסתורין המוות. חוקר-הרוח יכול גם להראות מדוע אי אפשר למצוא את מיסתורין המוות בחיים הרגילים. שכן בעוד אנו יורדים עם חלקנו הרוחי-נפשי מגבהים רוחיים אל מה שניתן לנו בקו התורשה על ידי הורינו, בעוד אנו משתלבים עם החומרים הגופניים-פיזיים ושוקעים בהם, התודעה המוגבלת חייבת לכבות את התודעה האינסופית. במוות, שבו התודעה האינסופית נדלקת שוב, התודעה המוגבלת נכבית, ומה שניתן לשמור ממנה קיים כזיכרון. עם זאת, החיים שאחרי המוות מובטחים על ידי ההתפתחות הרוחית-מדעית של נפש האדם, אם היא תתרגל את השיטות שבהן היא כבר חודרת לעולם הרוח בחיים הרגילים ועוברת את שער המוות במודעות מלאה.

בפעם הבאה ארצה לתאר את התוצאה המיידית של מה שניסינו לדון כיום מבחינה רוחית-מדעית כמסתורין המוות, הקיים כבר במהלך החיים, ומאפשר את התודעה הרגילה שלנו. כן, קיימת סלידה מהעניינים האלה בהווה; לא אוהבים לחקור אותם. אפילו הוגים טובים ומבריקים נרתעים מלחדור לאותם אזורים, שעליהם הצבעתי היום, הקשורים לבעיית המוות.

זה קרה שאדם כל כך מצוין כמו מוריס מֵטרלינק^[6] מציג את ההשקפות השגויות של בעיית המוות בספרון שלו על המוות שהופיע לאחרונה – שכדאי לקרוא כי הוא כתב אותו באופן מצוין. מי שמסוגל לדבר על כל שאר תחומי החיים בצורה מבריקה מאוד, נאלץ להיכשל בעניין הזה כי יש לו דרך מסוימת לגשת לעניינים; כלומר לתאר את המוות באותם אמצעים קוגניטיביים כמו את העניינים החיצוניים. הוא לא חוקר-רוח. הוא לא יודע שצריך לעזוב את האמצעים האלה אם יש לחקור את התחומים הקשורים לבעיית המוות. מטרלינק נמצא באותו מצב, כמו שפעם היו המתמטיקאים מול הבעיה שכונתה ריבוע המעגל. היו זמנים מסוימים שבהם שלחו פתרונות למעגלים מתמטיים לגבי איך אפשר להפוך מעגל לריבוע באמצעות מצפן. עם זאת, כל הפתרונות היו לא מספקים, וכיום כל מי שעדיין מתמודד עם הבעיה הזו הוא חובבן, כי הוכח בקפדנות שאי אפשר לפתור את הבעיה בצורה זו. בעוד שפעם הייתה הזדמנות להיחשב כגאון אם מישהו רצה לפתור את ריבוע המעגל, היום הוא יחשב כחובבן שעדיין מנסה זאת. בנוגע לאלמוות גם השקפתם של בני האדם תשתנה כפי שהשתנו השקפותיהם של אותם מתמטיקאים. כי כיום מישהו עדיין מנסה לפתור את ריבוע המעגל רק בתחום אחר; אך יש לומר לו, אתה דורש להוכיח את מסתורין המוות באמצעי החיים הרגילים. עם זאת, זה חשוב, יותר מכל, להבין את ההוכחות. צריך גם להבין שההוכחות הרוצות להוכיח את מסתורין המוות והאלמוות באמצעי החיים הרגילים הן בלתי אפשריות מכיוון שבחיי היומיום שלנו כיסינו את כוחות האלמוות, כדי שבארעיות נהיה בני אדם בעלי מודעות-'אני'.

עם זאת, תכונה מסוימת עדיין מופיעה אצל מוריס מטרלינק. אחרי שהוא דיבר בכל מקום במטרות מצטלבות, הוא סוף סוף מסיק – בצורה קצת יותר מבריקה, באופן אמנותי יותר ממקס מולר,^[7] שעשה זאת בצורה קצת יותר מלומדת – שעל הנפש להתרגל לעובדה שבחיים האלה היא לא באמת יכולה לחקור את המסתורין של הקיום. אז הוא מוסיף: כנראה שזה טוב שאי אפשר לחקור אותם. הוא לא יאחל לאויבו הגרוע ביותר שיוכל לחקור את המיסתורין האמיתי. הוא חושש שהעולם ייהפך למשוחרר מהמסתורין אם יחקרו אותו ושהוא יאבד כל זוהר לגבי המסתורין אם יחדרו לתוך מסתורין המוות. הוא רואה בזה ערך שהמסתורין יישאר בגדר מסתורין, כדי שלא תיהרס ההפתעה בנפש אם היא תגיע אל מאחורי מסתורין שכזה.

כבר ציינתי בהקשר אחר שהמסתורין אינו נעשה נחות אם מתמודדים איתו כפי שמדע-הרוח יכול לדבר עליו. מכיוון שמה שאנו חוקרים במסתורין אינו הופך את החיים לשטחיים יותר, אלא רק לעמוקים יותר ויותר. וזה עדיין כך שאם נתבונן במשהו מחיינו הקודמים עלי אדמות, זה לא יפתור את חידת החיים באופן שטחי ובאמת לא ישלול את הזוהר של מסתורי החיים, אלא יהפוך אותם לגדולים עוד יותר, אפילו יותר זוהרים. מחקר הרוח אינו חודר לעניינים כך שהוא מונע ממסתורי הקיום את אופיים הראוי להערצה, אלא כדי שההערצה שלנו עדיין תוכל לגדול כי אפשר לחקור את הסיבות מאחורי העניינים.

לכן, צריך לענות למי שמדבר על המוות, כפי שמטרלינק עושה ואומר שהוא לא מאחל לאויבו הגרוע ביותר שהמסתורין יחקרו, כדי שהמסתורין לא יילקח מהחיים, בזמן שמנסים לחקור אותו. עם זאת, עם מילה טריוויאלית – היא לא טריוויאלית, אלא היא נאמרת די ברצינות – אפשר לבטא את מה שרוצים לומר לאדם הרוצה לשמור על החיים בזמן שהוא רוצה לקבל אותם כ"בלתי נתפסים". אפשר לשאול אותו, האם כאשר מישהו נולד עיוור תרצה לייעץ שאסור לנתח אותו כך שמה שמסביבו יישאר בגדר מסתורין עבורו, ושזוהר העולם לא יאיר את פניו? האם תרצה לטעון שלא איחלת אפילו לאויבך הגרוע ביותר שנפלאות מסתורין העולם יוסרו כי הם יתגלו? – מי שיענה בחיוב יוכל לענות גם בשאלה, שמטרלינק מביע בסוף ספרו: העולם יאבד את הזוהר שלו אם המסתורין שלו ייחקר. מחקרי מדע-הרוח מראים שזה לא המצב אם חוקרים את מסתורי העולם. בזמן חקירת המוות חיי הרגש שלנו רק יתוודעו לכך שהמוות מהווה חוליה הכרחית בכל החיים, ושהמילים של גתה: שהטבע המציא את המוות כדי שיהיה לו הרבה חיים, לא רק נכונות, אלא שעבור חיי האדם גם המילים הבאות נכונות: הטבע זקוק למוות כדי לאפשר תמיד התעוררות של דברים נפלאים חדשים ממקור החיים.

————————————————————————————–

1. Friedrich Max Müller, 1823-1900 ↑
2. יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן. ↑
3. דרך להכרה עצמית. סף עולם הרוח – רודולף שטיינר – יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן. ↑
4. כיצד קונים דעת העולמות העליונים? – רודולף שטיינר – יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל. ↑
5. Auguste-Henri Forel, 1848-1931, פסיכיאטר שוויצרי, חוקר מוח, מירמקולוג (ענף מדעי העוסק בחקר הנמלים). ↑
6. 1862-1949, Morris Maeterlinck, מחזאי בלגי, זכה בפרס נובל ב-1911. ↑
7. Friedrich Max Müller – 1900-1823, פרידריך מקס מילר היה פילולוג, אוריינטליסט וחוקר תרבות גרמני, שעסק בחקר מיתולוגיה, דת ופולקלור. ↑