רודולף שטיינר

שלוש הרצאות לקהל הרחב שנישאו בארנהם, הולנד, יולי 1924

GA319

תרגם מגרמנית: בנימין בן-צדוק

יצא לאור בעברית לראשונה בשנת 2001 בהוצאת הומני

לרכישת הספר ראו כאן

הרצאה שלישית

24.7.1924

בשתי הרצאותיי הראשונות הבאתי בפניכם עקרונות כלליים, בעזרתם מסוגל המחקר האנתרופוסופי להפרות את הרפואה ולקדמה. היום ברצוני להשלים את דבריי על ידי פרטים ודוגמאות, אשר ידגימו לנו כיצד אפשר להגיע בשדה הרפואה, בעזרת האנתרופוסופיה, לפעילות תכליתית ברוכת תוצאות, המקדמת את חיי המעשה של האדם.

בשתי הרצאותיי הקודמות ציינתי שהאנתרופוסופיה מוכרחה לחלק את מכלול הישות האנושית לארבעה איברים:

1. גוף פיזי, המתגלה לנו באמצעות חושינו החיצוניים. במהלך חיינו הארציים הוא נמצא בתהליך מתמיד של התהוות וכליה, בניין והרס.
2. בתוך הגוף הפיזי חי הגוף האתרי – כפי שקראנו לו – או ”גוף החיים”. הוא מכיל בקרבו את כוחות הצמיחה והעיכול ומשותף לאדם ולצמח.
3. אנו מבחינים במערך רגשותיו של האדם, המשמש גם ראי פנימי לעולם החיצוני. קראנו לו הגוף האסטרלי. כבר אמרתי, אין הכינויים האלה צריכים להפריע לאיש, ויש להתייחס אך ורק לתוכנם, המפורש כאן. הגוף האסטרלי משותף לאדם ולבעלי-החיים.
4. האדם מתנשא על שאר ממלכות הטבע אשר בסביבתו על ידי כך שהוא נושא בקרבו את ה”אני”.

אילו היתה זו רק חלוקה עיונית-כללית, לא היינו מבינים בעצם איזה ערך יש בה. אולם כאשר תעמדו על המשמעות הממשית של ארבעת איברי הישות האנושית, לא תראו בהם עוד מסכת מושגים פילוסופית גרידא, או חלוקה מדעית של התופעות המתגלות באדם. כי אם תיווכחו לדעת שחלוקה זו נותנת בידינו כלי עזר רב ערך להבנה מעמיקה של הישות האנושית. ניקח למשל את התופעה היומיומית בחיינו: הסירוגין של ערות ושינה. יום יום אנו רואים את האדם עובר ממצב בו הוא מפעיל את איבריו מבפנים כלפי חוץ, קולט רשמים מן העולם החיצון ומעבד (”מעכל”) אותם בפנימיותו, למצב בו הוא שוכב ללא ניד וישן, משולל תודעה, אם אין החלומות צפים ועולים. אם לא נקבל את ההנחה שחיי הנפש של האדם, המסתכמים בחשיבה, פעילות רגשית ורציי, מתאיינים בשעת ההירדמות, ומופיעים מחדש יש מאין בשעת היקיצה, נצטרך לשאול את עצמנו: מהו בעצם היחס בין האדם הער לבין האדם הישן?

המחקר האנתרופוסופי, אשר ביכולתו לחקור את האיברים העילאיים, הרוחיים, של הישות האנושית, מגלה שהאדם הישן במיטתו מכיל רק את הגוף הפיזי ואת הגוף האתרי, ואילו הגוף האסטרלי וה”אני” ניתקו את עצמם משני האיברים האחרים. בהרצאה זו ביכולתי כמובן רק לציין בדרך רמיזה את תוצאות המחקר האנתרופוסופי, אשר מהימנותן איתנה כמו תוצאה מתמטית או עובדה אחרת בתחום מדעי הטבע.

מכאן נגיע לבדיקת עובדות נוספות בשטח זה. מלבד המצב הקיצוני הזה הקיים בשעת השינה, בו נוטשים הגוף האסטרלי וה”אני” כליל את הגוף, קיימים מצבי ביניים של שינה חלקית גם בזמן הערות. עלינו רק להיזכר במצבים המהווים כעין התחלה של שינה, אך אינם שינה גמורה, כמו: מצבי עילפון, חוסר הכרה, עירפול חושים וכיו”ב. אלה הם מצבים בהם נכנס האדם במידה מסוימת למצב התחלתי של שינה, אך אינו מגיע לשינה גמורה והוא מרחף בין שינה וערות. מה בעצם מונח ביסודם של מצבים אלה?

בכדי להבין את התופעות האלה, עלינו להעמיק חקר בנבכי הישות האנושית. נוסף לכך עלינו להיזכר בתוצאות המחקר האנתרופוסופי, שהבאתי בפניכם בהרצאה הקודמת. אמרתי כי ניתן לחלק את כלל גופו של האדם לשלוש מערכות:

1. מערכת העצבים והחושים.
2. המערכת הריתמית, המכילה כתפקודיה את כל התהליכים הריתמיים בגוף.
3. מערכת חילוף החומרים והגפיים.

כמו כן אמרתי שמערכת חילוף החומרים והגפיים מנוגדת באופן קוטבי למערכת העצבים והחושים, בעוד שהמערכת הריתמית ממצעת בין שתיהן. אנו יכולים להמחיש לעצמנו את הדבר באופן סכמתי על ידי האיור המובא להלן, בו סימנתי את מערכת העצבים והחושים כעיגול א, את מערכת חילוף החומרים והגפיים כעיגול ג, ואילו עיגול ב מסמן את המערכת הריתמית, הנמצאת בין שתי המערכות האלה ומקשרת ביניהן.

זהו כמובן תיאור סכמתי בלבד. ארבעת איברי ישות האדם: הגוף הפיזי, הגוף האתרי, הגוף האסטרלי וה”אני”, נמצאים ופועלים בכל שלוש מערכות הגוף.

אולם מסתבר, שהישות האנושית מורכבת ומסובכת עד מאוד. מצב השינה, בו נוטשים הגוף האסטרלי וה”אני” בשלמותם את הגוף האתרי ואת הגוף הפיזי, אינו המצב האפשרי היחידי. עשויים, כפי שאמרתי, להתקיים מצבי ביניים אחרים. עלול לקרות שהגוף האסטרלי וה”אני” ישטו רק את מערכת העצבים והחושים. מאחר שמערכת העצבים והחושים מרוכזת בעיקר בראש – אם כי היא משתרעת על פני הגוף כולו – הרי במקרה זה אנוס הראש לפתח מעין ”שינה”. אך האדם כולו (מלבד איבר הראש) אינו ישן כל עיקר, שהרי מערכת חילוך החומרים והגפיים והמערכת הריתמית מכילות עדיין במלואן את הגוף האסטרלי ואת ה”אני”. שני האחרונים נטשו אך ורק את הראש. כתוצאה מכך, נוצר באיבר הראש מצב של ערפול חושים, עילפון. בעוד ששאר חלקי הגוף פועלים כמו במצב של ערות.

מצבים אלה של חוסר הכרה וכיו”ב, שתיארתי בפניכם, אינם באים בהכרח עקב סיבות גופניות פנימיות בלבד. ביכולתנו לחולל מצבים אלה באופן מלאכותי על ידי חומרים חיצוניים, למשל על ידי כמות מסוימת של עופרת ותרכובותיה. כלומר, המצב הזה של ערפול חושים, חוסר הכרה וכדומה שהגדרתי כמצב שינה חלקי, ואשר נגרם בשל ניתוק הגוף האסטרלי וה”אני” ממערכת העצבים והחושים באיזור הראש, עשוי לבוא כאשר נספק לגוף כמות מסוימת של עופרת.^[1]

אנו למדים שחומר-הטבע עופרת, כשהוא ניתן לאדם במינון מסוים, מגרש את הגוף האסטרלי ואת ה”אני” מאיבר הראש. בדרך זו העמקנו להבין את הישות האנושית ואת יחס הגומלין שלה עם סביבתה. כמו כן למדנו להכיר את דרכי השפעתם של חומרים חיצוניים על גוף האדם.

אולם נניח כעת שאנו מוצאים אצל אדם מסוים מצב הפוך לזה שתיארתי לעיל. גופו האסטרלי וה”אני” שלו ”התחפרו” עמוק מידי באיבר הראש, ופועלים בו בעוצמה רבה מידי. הביטוי למצב זה יתברר לנו אם נבחן את דרך פעולתו של איבר הראש על כלל גופו של האדם, וכן את המקום שהוא תופס בהיווצרות הגוף והתפתחותו. אנו רואים שבאדם נוצרים חלקים קשים – השלד ועצמותיו – וחלקים רכים – השרירים וכיו”ב.

אם נעקוב אחר התפתחות גוף האדם מראשית גדילתו, נמצא כבר בהסתכלות ראשונית שהראש הוא איבר אשר מבנהו החיצוני מורה על כך שהוא נוטה להתגרמות. יתירה מזאת, ההתגרמות היא עיקר מהותו. כמו כן יתגלה לנו שאיבר הראש מקרין במשך כל חיי האדם כוחות בוני-שלד ובכך פועל להתגרמות הגוף כולו. מכאן נוכל להסיק מהי משימתם של ה”אני” והגוף האסטרלי באיבר הראש:פעולתם מתבטאת בכך שהאדם מקרין מראשו בעיקר כוחות המחוללים התגרמות והתקשות בגוף, הגורמים לבסוף להתגבשות חלקים גרמיים מן הערכת הנוזלית של הגוף. על כן, במקרה שהגוף האסטרלי וה”אני” פועלים בעוצמה רבה מידי באיבר הראש, אזי מוקרן מן הראש תהליך חזק מידי של התקשות. התוצאה היא מצב המתגלה בגוף בעת הזיקנה, נטייה להתגרמות הגוף, המתבטאת במחלת טרשת-העורקים (הסתיידות העורקים). גורמי ההתגרמות הפועלים בדרך כלל על השלד בלבד, חורגים בשעת המחלה מתחום זה ופועלים במידה חריגה ומופרזת בגוף כולו. עניין לנו כאן עם פעילות יתר של ה”אני” והגוף האסטרלי. שני אלה שקעו עמוק מידי בגוף האדם.

כאן מתחילה ההשקפה על האיברים הרוחיים של האדם לקבל צורה מוחשית מאוד. אם נותנים אנו עופרת לאדם בריא, הרי אנו מרחיקים בכך את הגוף האסטרלי וה”אני” מאיבר ראשו. מאידך, במקרה ששני אלה ננעצו עמוק מידי באיבר הראש, ואנו מספקים לגוף מנה מתאימה של עופרת, הרי אנו פועלים כיאות בהרחיקנו במקצת את הגוף האסטרלי ואת ה”אני” מאיבר זה, שהרי בכך אנו מרפאים את מחלת טרשת העורקים.

כאן ראינו כיצד אפשר לפעול באמצעים חיצוניים על מערך האיברים הרוחיים של האדם: עופרת הניתנת לאדם בריא, מביאה עליו מחלה, איבוד הכרה, עילפון, עקב העובדה שהגוף האסטרלי וה”אני” נוטשים את ראשו. אולם אם שני אלה התבצרו עמוד מידי באיבר הראש, דבר המתבטא בכך שהאדם נעשה ערני יתר על המידה, הרי כתוצאה מכך יתרחש תהליך של התגרמות בגופו, והוא יקבל טרשת עורקים. משום כך בצדק נפעל במקרה זה להרחקת הגוף האסטרלי וה”אני” במקצת מאיבר הראש. הודות לכך שביכולתנו להבחין באיברים הרוחיים השונים של האדם, אנו מבינים גם כראוי את השפעתה של התרופה עליהם.

הבה ניקח כעת את המקרה ההפוך: נניח שיש לנו את אותן התופעות לא במערכת העצבים והחושים, אלא במערכת חילוף החומרים והגפיים. במצב של שינה גמורה, נוטשים הגוף האסטרלי וה”אני” גם את מערכת חילוף החומרים והגפיים. אולם ביכולתנו לסלק באופן מלאכותי את הגוף האסטרלי ואת ה”אני” ממערכת חילוף החומרים והגפיים מבלי שהללו ינטשו את איבר הראש. כשם שעופרת מרחיקה את הגוף האסטרלי ואת ה”אני” מן הראש, כך ביכולתנו להרחיק את שני אלה ממערכת חילוף החומרים והגפיים על ידי מנה מסוימת של המתכת כסף (AG) או תרכובתה. כתוצאה מכך תיווצרנה הפרעות במערכת העיכול, התקשות ההפרשות וכיו”ב.

אולם נניח שאצל אדם מסוים פועלים הגוף האסטרלי וה”אני” בעוצמה רבה מידי בתחום מערכת חילוף החומרים והגפיים. מאחר ששני האיברים הרוחיים הללו הם המפעילים הראשיים של מערכת העיכול, כחלק ממערכת חילוף החומרים והגפיים, הרי פעולה חזקה מידי מצידם, תגרום לתהליך עיכול נמרץ מידי. העיכול יתבצע במהירות יתירה, אך באופן שטחי מידי, וכתוצאה מכך יקבל האדם שלשולים וכל הכרוך בכך.

פעילות יתר של מערכת חילוף החומרים תגרור אחריה סיבוך נוסף. בגופו של האדם קשורים כל איבריו ומערכותיו אלה עם אלה בקשרי גומלין. על כן, תשפיע פעילות יתר של מערכת חילוף החומרים והגפיים לרעה על המערכת הריתמית וכן גם על מערכת העצבים והחושים. אולם בעיקר ישפיע הדבר על המערכת הריתמית, שהרי אליה מגיעים במישרין מוצרי חילוף החומרים. המזון המעוכל נהפך לדם, והריתמוס הפועם בדם מותנה בטיב החומרים שהוא קולטם. אדם, אשר בו פועלים הגוף האסטרלי וה”אני” בעוצמה רבה מידי במערכת חילוף החומרים, יקבל עקב כך חום.

אם אנו יודעים שבאמצעות מנה מסוימת של המתכת כסף ניתן להרחיק את הגוף האסטרלי וה”אני” ממערכת חילוף החומרים והגפיים של האדם, הרי נגיע למסקנה, כי במצבים בהם שני האיברים העילאיים האלה התבצרו עמוק מידי במערכת חילוף החומרים, נוכל להרחיקם במקצת ממערכת זו באמצעות תרופה, אשר הוכנה מן המתכת כסף או תרכובתה. מדוגמה זו אפשר לראות שוב כיצד ביכולתנו ללמוד להסדיר את תפקודיהם של מערכות הגוף השונות.

בדרך זו מחפשת האנתרופוסופיה את תרופותיה בכל ממלכת הטבע. בפעם הקודמת הראתי לכם את העיקרון למציאת תרופות בתחום ממלכת הצומח. היום דיברנו על שתי תרופות מן הדומם: עופרת וכסף. אנו לומדים להבין את היחס הקיים בין האדם לבין הטבע הסובב אותו על ידי כך שאנו מגלים כיצד פועלים חומרי הטבע על איברי הישות האנושית.

כעת ניקח דוגמה נוספת אשר תראה לנו כיצד ניתן בעזרת המחקר האנתרופוסופי, החודר לפנימיותו של גוף האדם, להגיע מתוך אבחנת המחלה לדרך הריפוי. לשם כך עליי להקדים פה דבר מה. בגופנו מתרחש בעצם תהליך מתמיד של ריפוי. זהו תהליך שהאדם נזקק לו תדיר – אין זה ניסוח מדויק, אולם בהמשך דבריי תבינו את כוונתי – בכל אדם קיימת נטייה של ה”אני” והגוף האסטרלי לחדור עמוק מידי לגוף הפיזי והאתרי. הדבר מתבטא בכך שאדם כזה נוטה לבהות סביבו מתוך קיהיון חושים, הוא אינו מעוניין להיות חרוץ, אלא להיפך: “לתפוס שלווה”. יש לו חיבה מיוחדת לחיי בטלה. בכל אדם מקננת המחלה הזו של הרצון לנוח יתר על המידה והיא דורשת את ריפויה. אנו נמצאים במצב של בריאות רק אם תהליך הריפוי העצמי הזה פועל כראוי. למטה זו נמצא הברזל בתוך הדם.

הברזל פועל בגוף תמיד בצורה כזאת שהגוף האסטרלי וה”אני” לא יתחברו עם הגוף הפיזי והאתרי בחיבור חזק מידי. בגופנו מתחולל תהליך מתמיד של ריפוי עצמי: ריפוי באמצעות הברזל. ברגע בו סובל האדם מחוסר ברזל, מתעוררת בו הכמיהה למנוחה ורפיון. ואילו האדם האוגר בגופו עודף ברזל, נעשה שלא מרצון פעלתני מידי וחסר מנוחה. הברזל הוא החומר המסדיר את היחס הנכון בין הגוף הפיזי והאתרי מצד אחד, לבין הגוף האסטרלי וה”אני” מצד שני. במקרה שקיימת הפרעה ביחס הזה, נוכל לומר: הוספה או הפחתה של כמות הברזל בגוף תביא להבראת המצב ותכונן את היחס המתאים בין האיברים העילאיים הנ”ל.

הבה נתבונן כעת במחלה, שאין הרפואה מעריכה אותה ביותר, ואפשר להבין היטב מה הסיבה לכך. היא נראית לכאורה כה מבולבלת, שאין מבינים תחילה מה טיבה. על כן קיימות עבורה בשוק תרופות מתרופות שונות, וכאשר הרוקח ממליץ בפני אדם על תרופה אחרת, הוא מוסיף מיד: “עבור המחלה הזאת כבר המציאו יצרני התרופות תרופות לאין ספור.” זו מחלה שאין הרפואה מעריכה אותה ביותר – כפי שכבר אמרתי – אולם לגבי אנשים הסובלים ממנה היא מהווה חוויה מאוד בלתי נעימה: כוונתי למיגרנה. המיגרנה עושה רושם מבולבל, משום שהיא באמת מחלה מסובכת למדי.

אם נתבונן באיבר הראש, הרי נמצא בכיוון מרכז המוח את שלוחות עצבי התחושה כפי שהן משתלבות ומתקשרות ביניהן בעופן מעורר התפעלות. ואילו מרכזו של המוח עצמו (החומר הלבן), המהווה את מרכז הפעולה התחושתית, הוא בעצם מבנה פלאי. זהו למעשה המבנה המושלם ביותר בגוף האדם, משום ששם מטביע ה”אני” של האדם את חותם פעילותו באופן האינטנסיבי ביותר בגוף. לפי צורת הימשכותם של עצבי התחושה פנימה והשתרגותם ההדדית לכעין מערכת פנימית מיוחדת בגוף, ניכר שכאן עולה גוף האדם על גוף בעל-החיים במידה רבה מאוד. זהו בניין פלאים.

כאן עלול לקרות שה”אני” – האיבר העילאי ביותר באדם – לא יפעל כראוי לזמן מה, דווקא משום שבמקום זה מוטל עליו להירתם לפעולה אינטנסיבית על מנת להסדיר את תפקודו של מבנה הפלאים הזה. כתוצאה מכך, נעזב החלק הפיזי של המוח לגורלו והחוקיות הפיזית משתלטת עליו. אם כן, המצב אשר ייווצר בחומר הלבן של המוח יהיה כדלקמן: ה”אני” אינו חזק במידה מספקת בכדי לחדור לחומר הלבן ולהסדיר שם את פעולותיו. הגוף הפיזי והגוף האתרי משתחררים משליטת ה”אני”, ובמקום חוקיות ה”אני” מתחילה לפעול כאן חוקיות זרה לאיבר הזה.

החומר הלבן של המוח עטוף בחומר האפור, אשר עדינות מבנהו פחותה מזו של הראשון. אומנם הפיזיולוגיה המקובלת רואה בחומר האפור דווקא את החשוב יותר, אולם אין הדבר כך לאמיתו של דבר. חשיבותו נופלת מזו של החומר הלבן משום שהוא קשור הרבה יותר מידי לתהליכי הזנה (חילוף חומרים). בחומר האפור קיימת פעילות הרבה יותר נמרצת של הזנה ואגירת חומרים מאשר בחומר הלבן, הנמצא יותר בפנים המוח ואשר משמש מצע לפעולות הרוחניות של האדם.

אולם באורגניזם האנושי קיים קשר גומלין בין כל האיברים, שהרי כל איבר פועל גם על כל האיברים האחרים. ברגע שה”אני” מתחיל לנטוש את פעילותו בחומר הלבן של המוח, נגרר מיד גם החומר האפור לאי-סדירות. הגוף האסטרלי והגוף האתרי אינם יכולים עוד לפעול בו כראוי. כך שתפקודו של כל פנים הראש אינו תקין עוד. ה”אני” מתרחק מפנים המוח (החומר הלבן), ואילו הגוף האסטרלי והגוף האתרי נסוגים משולי המוח (החומר האפור). כלומר, כל המערך הפנימי באיבר הראש מתערער וסוטה ממקומו. פנים המוח חדל לשמש מצע לפעולות החשיבה והדימוי, ובמקום זאת נעשה דומה יותר למוח האפור. הוא מתחיל לפתח פעילות של עיכול והזנה הזרים לטבעו.

החומר האפור מצידו מגביר עוד יותר את פעילות העיכול שלו, ומפריש חומרים המידה רבה מידי. המוח מתמלא חומרי פסולת מופרשים, חומרים זרים לגוף. כל הפעולות החריגות האלה במוח משפיעות מצידן על המערכת הריתמית: על תהליכים עדינים של הנשימה ובמיוחד גם על התהליכים הריתמיים של מחזור הדם.

אם כן, יש לנו כאן הפרעה בולטת, אומנם לא חריפה מידי, בגוף, ועלינו לשאול כעת את השאלה: באיזה אופן נוכל להשיב על כנה את פעילות ה”אני” בפנים המוח, כלומר באיבר המהווה את ליבתה של מערכת העצבים, בהיותו המוקד של כל העצבים הבאים מן ההיקף? איזה אמצעים נוכל לנקוט על מנת להביא לידי כך שה”אני” ישוב לתפקודו בחלקים הפנימיים של המוח, מהם התרחק ונסוג?

נוכל להשיג מטרה זו באמצעות החומר אשר את אופן פעולתו תיארתי לכם בהרצאותיי הקודמות: הצורן הדו-חמצני. אולם אם ניתן לחולה המיגרנה צורן דו-חמצני בלבד, נביא לידי כך שה”אני” אומנם יחזור לתפקודיו בפנימיותה של מערכת העצבים והחושים אשר באיבר הראש (בחומר הלבן), אולם לא היינו משפרים את המצב מסביב, כלומר בחומר האפור של המוח. עלינו להסדיר בד בבד גם את התהליכים הנמרצים מידי של המוח האפור מבחינה ריתמית, ולדאוג לשילובו במערך התקין של הגוף. על כן אנו מספקים לחולה בו-זמנית גם ברזל, המציב את המערכת הריתמית באופן נאות בתוך כלל מערכות הגוף.

נוסף לכך כבר שמנו לב לעובדה שחולי מיגרנה נוטים לאי-סדירויות בחילוף החומרים של המוח. בגוף האדם גוררת כל הפרעה באופן מיידי תקלות במקומות נוספים. מתברר שמתחוללות כאן הפרעות עדינות בכל מערכת חילוף החומרים של האדם. אם נבדוק כדרכנו את חומרי-הטבע וקשרם לגוף האדם, נגלה שגופרית ותרכובותיה יביאו להבראת מערכת חילוף החומרים כולה ולהסדרת פעילותה.

אם כן, הגענו למציאת שלוש הנקודות העיקריות הקובעות את ריפוי מחלת המיגרנה:

א) הסדרת חילוף החומרים, אשר אי סדירותו הראשונית נתגלתה לנו במוח הגדול.

ב) הסדרת פעילות מערכת העצבים והחושים מבחינת ה”אני” באמצעות הצורן הדו-חמצני.

ג) הסדרת הריתמיות הלקויה של מחזור הדם בעזרת הברזל.

כך ניצב לנגד עינינו בבירור התהליך כולו.

אומנם מזלזלת הרפואה המקובלת במחלה זו במקצת, אולם זו האחרונה נעשית שקופה וברורה עד מאוד באם אנו מצליחים להגיע להבנה מעמיקה של גוף האדם. כמסקנה הכרחית מעובדות אלה, אנו רואים שהגוף עצמו מכתיב לנו לייצר תרופה המורכבת מצורן דו-חמצני, גופרית וברזל, המעורבבים ביחס מסוים. כפרי המחקר האנתרופוסופי קיבלנו בדרך זו את התרופה הנפוצה והידועה כעת ברחבי העולם בשם “ביודורון”. תרופה זו מסדירה ומבריאה ביעילות רבה את פעולתו של ה”אני” במערכת העצבים, את ריתמוס מחזור הדם ואת חילוף החומרים על כל שלוחותיו.

כל המכיר את גוף האדם, יודע כי משלושה צדדים אלה נובעות הפרעות בריאותיות רבות עד מאוד באורגניזם. המיגרנה היא בסופו של דבר רק סימפטום לכך שהגוף האתרי, הגוף האסטרלי וה”אני” אינם פועלים כראוי בתוך הגוף הפיזי. על כן אין פלא בדבר שהתרופה הזאת “נגד מיגרנה” מסוגלת בעצם להסדיר באופן כולל את פעולת הגומלין בין שלושת האיברים העילאיים האלה לבין הגוף הפיזי.

כאשר חש האדם שהאיברים העילאיים הללו אינם פועלים בקרבו כראוי, אזי תוכל התרופה הזאת – שאינה “תרופה נגד מיגרנה” בלבד, כפי שנוהגים לכנותה – לעזור לו בכל הנסיבות. זוהי תרופה נגד מיגרנה במובן זה שהיא פועלת על תהליכי מחלה הבאים לידי ביטוי קיצוני בסימפטומים של המיגרנה. בדוגמה זו יכולתי להמחיש לכם כיצד בוחנים לפי עקרונות המחקר האנתרופוסופי את טיבה של המחלה, ולאחר מכן, כאשר יודעים במדויק את אופן פעולתם של חומרי הטבע השונים על איברי הגוף, מכינים את התרופה המתאימה.

לגבי התרופות המיוצרות בדרך זו, חשוב הדבר להכיר נכונה את היחס בין גוף האדם לטבע הסובב אותו. עלינו לשאוף לחקור ביסודיות את היחס הזה לפרטיו. בפעם שעברה הראיתי כיצד מגלים תרופות מעולם הצומח, והבאתי את הדוגמה של השבטבט. בדומה לכך, אפשר למצוא לגבי כל צמח וצמח את דרך פעולתו הרפואית, ועל איזה איבר הוא פועל. צריך למשל להיות ברור לנו, כאשר ברצוננו להשתמש בצמחי מרפא, כי קיים הבדל גדול בין אותו הצמח באביב ובסתיו. צמח המלבלב ומשגשג באביב מכיל כוחות פיזיים ואתריים בדומה לאלה המצויים בגוף הפיזי ובגוף האתרי של האדם. אם לעומת זאת נשאיר את הצמחים בקרקע גידולם כל הקיץ, ונקטוף אותם רק בסתיו, נקבל אותם במצב כמוש ונבול, ובהתאם לכך תהיה גם השפעתם הרפואית.

נחזור כעת להתבונן בגוף האדם. הוא “צומח ומלבלב” הודות לתהליכי גופו הפיזי וגופו האתרי. לעומת זאת מחוללים בו הגוף האסטרלי וה”אני” תהליכי הרס. אילו היו מתקיימים בגוף תהליכי צמיחה ובנייה בלבד, לא היה האדם מסוגל כלל לפתח תודעה צלולה ומפוכחת. ככל שילכו ויגברו כוחות הצמיחה והגדילה באדם, כן תתעמעם תודעתו. כאשר בזמן השינה מסתלקים ה”אני” והגוף האסטרלי משני האיברים האחרים, אזי שוקע האדם לחוסר-הכרה מוחלט.

הכוחות הבונים אשר באדם, מחוללים את גידולו ומפעילים את כוחות העיכול והספיגה של חומרי המזון. אולם אין ביכולתם של כוחות אלה לשמש מצע, בסיס פיזי, לפעילות הרגשית והחשיבתית. על מנת שנהיה יצורים מרגישים וחושבים, חייבים להתרחש תהליכי הרס ופירוק בגופנו. לשם כך קיימים הגוף האסטרלי וה”אני”. הם מביאים לנו את ה”סתיו” בגופנו. הגוף הפיזי והגוף האתרי לעומת זאת מחוללים בגופנו “אביב”, צמיחה והתחדשות, אך לא שיקול דעת, לא תודעה ולא מאומה מפעילות נפשית-רוחנית. תודות לגוף האסטרלי ול”אני” מתחוללים בנו תהליכי הרס, נבלמת פעילותו של הגוף האתרי, והגוף הפיזי מתייבש ומתקשה. אולם דבר זה הכרחי. על הגוף הפיזי והגוף האתרי להיטלטל באופן מתמיד הלוך ושוב בין תהליכי בנייה לבין תהליכי הרס, בין תהליכי צמיחה לבין תהליכי גוויעה.

בטבע אנו מוצאים חילופין של כוחות אלה מעונה לעונה. עונות השנה נפרדות זו מזו מבחינת זמן תחולתן. לעומת זאת קיים אצל האדם במקום חילופי עונות, ריתמוס ממוקד יותר: כאשר הוא נרדם בא ה”אביב” לגופו, והכוחות הפיזיים והאתריים צומחים ומשגשגים. כאשר האדם מתעורר משנתו, נבלמים תהליכי החיים, ושיקול הדעת מתחיל לפעול בו, לגופו באים ה”סתיו” וה”חורף”.

מכאן אתם למדים כמה שטחית דעה השופטת על פי אנלוגיות חיצוניות בלבד. מי לא היה נוטה לתאר, על סמך הסתכלות חיצונית, את יקיצת האדם משנתו, את המעבר לחיי היום-יום כ”אביב וקיץ”, ואילו את ההירדמות ככניסה לאפילת ה”חורף”? אולם אין הדבר כך במציאות. מאחר שהגוף האסטרלי וה”אני” נוטשים את הגוף בשעה שתרדמה נופלת עלינו, מתגברים בגופנו מיד תהליכי הצמיחה וההתרעננות. הפעילות האתרית, המשמחת את ליבנו בראותנו צמח מלבלב, עולה כפורחת, ה”אביב והקיץ” מופיעים בגופנו. אילו היתה לאדם היכולת לראות מה מתרחש בגופו הפיזי ובגופו האתרי לאחר שנטש אותם בשעת השינה – לשם כך נחוץ כמובן כושר ראייה רוחי, את זאת אי אפשר לראות בעיניים פיזיות הרואות רק את הגוף הנח במיטתו – יכול היה לתאר בפנינו את תהליכי הצמיחה הנמרצים האלה. לעומת זאת אפשר לראות בעזרת התודעה הרוחית, כיצד נכנס האדם למצב של “סתיו” בשעת היקיצה.

נניח כעת שבחיפושנו אחר תרופות מעולם הצומח מצאנו את הצמח גנטיאנה (GENTIANA) וקטפנו אותו באביב. הגנטיאנה מהווה תרופה טובה נגד דיספפסיה (הפרעות עיכול). אם קטפנו אותו באביב ועיבדנו אותו באופן מתאים לתרופה, הרי תפעל תרופה זו לטובה על פעילות הגוף הפיזי והגוף האתרי.

אם יש לנו למשל מקרה של רגנרציה (התחדשות) לקויה או עיכול פגום, אזי נבשל שורשי גנטיאנה, ומן התמצית המתקבלת נכין תרופה, אשר בכוחה לשפר את כוחות העיכול ולסלק את הליקוי הבריאותי הזה. אולם אם נשתמש בשורשי גנטיאנה שנעקרו מן הקרקע בסתיו, כאשר הצמח מאורגן כולו לתהליכי הרס ובכך נוטה להידמות לגוף האסטרלי של האדם, לא נחולל באמצעות תרופה המופקת מצמח זה כל ריפוי. אדרבא, נגביר על ידי מתן התרופה הזאת את אי-סדירות העיכול. על כן, לא די להכיר צמח מסוים ואת פעולתו הרפואית, עלינו לדעת גם מתי עלינו לקוטפו על מנת להכין ממנו את התרופה המתאימה.

עלינו להגיע בהדרגה לידיעת כל תהליכי החיים בטבע, אם ברצוננו לבחור תרופות מעולם הצומח, אשר יש בכוחן להיות יעילות עד מאוד. כי לשם הפקת תרופות כאלה לפי השיטה האנתרופוסופית, יש להתחשב בכל עובדות החיים של עולם הצומח. עלינו לדעת למשל, שלפעולתנו תהיינה תוצאות שונות, אם נקטוף את הצמחים באביב או בסתיו. השינוי הזה בטיב התרופה, עקב הבדל-זמנים גדול, יכול להיגרם גם בעטיו של הבדל-זמנים קטן יותר. עלינו ללמוד אף את ההבדל הדק בין קטיף הגנטיאנה בשבוע הראשון של חודש מאי לבין קטיף בשבוע האחרון של אותו החודש. מה שכלול באדם בפרק זמן של עשרים וארבע שעות, ומהווה כעין מחזור קטן של “אביב”, “קיץ”, “סתיו” ו”חורף”, משתרע בטבע על פני 364 יום. יממה בחיי אדם מקבילה לשנה תמימה בטבע האופף את האדם.

מכאן אתם למדים מה פירוש הדבר להפעיל עקרונות-מחקר אנתרופוסופיים בתחום הרפואה. יש לנו היום מדע רפואי בעל זכויות רבות מאוד. במשך ההרצאות האלה חזרתי פעמים אחדות על כך, מאחר שהדבר טעון הדגשה: אין השירות שהאנתרופוסופיה רוצה להעניק לרפואה בימינו מתיימר להוות אופוזיציה למפעלו של המדע הרפואי המקובל כיום. בראותה ברפואה בת-זמננו מפעל מוצדק מיסודו, שואפת הרפואה האנתרופוסופית לעמוד בהחלט על הבסיס של זו הראשונה.

אין האנתרופוסופיה יכולה להצטרף לשאיפותיהם של אותם הדיוטות המתבססים על הטענה שלימודי הרפואה “ארוכים” מידי, ומתוך כך באים לידי חיפוש כל מיני תרופות אליל בצורה קלה, כי האנתרופוסופיה מכירה בכך שהממשות, כאשר חוקרים אותה בדרך רוחית, היא הרבה יותר מסובכת ממה שהמדע הפיזי יכול לשער. משאלות כאלה, הרוצות להסתפק בלימוד מועט בכדי להכשיר רופאים, חביבות מאוד על אנשים מסוימים, שהרי בכך הם מבקשים לחסוך לעצמם את לימודי הרפואה הארוכים. לאמיתו של דבר אין הצדקה לכל הטענות האלה! האנתרופוסופיה אינה יכולה לחסוך מן הרופאים את לימודי הרפואה המקובלים. להיפך, היא מוכרחה להוסיף ללימודים אלה דברים רבים. אולי יש מקום להנהגת יעילות חסכונית בלימודי הרפואה ובכך לקצר במקצת את לימודי המדע הרפואי שקיבל היום מימדים ענקיים. בכל מקרה יש להוסיף ללימודים אלה דבר נוסף: הבנת מהות האדם.

נשוב כעת לעניין שכבר דנו בו בהרצאות אלה. מערכת העצבים והחושים ספוגה בכל ארבעת איברי הישות האנושית, כלומר בגוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ו”אני”. גם במערכת חילוף החומרים והגפיים פועלים כל ארבעת האיברים האלה של ישות האדם. אולם שתי המערכות האלה נבדלות זו מזו באופן פעולתם של האיברים האלה בתוכן. ה”אני” פועל במערכת חילוף החומרים – בהתאם לכושר הרצון של האדם – בצורה הרבה יותר חזקה מאשר במערכת העצבים והחושים.

לעומת זאת, מה שמציין את מערכת העצבים והחושים הוא: חוסר פעילות, קליטה פסיבית של חוויות פנימיות, דימויים ורעיונות. זהו הבדל מהותי, המתבטא בכך שבמערכת העצבים והחושים יש לגוף הפיזי ולגוף האתרי חלק הרבה יותר נכבד מאשר ל”אני” ולגוף האסטרלי.

לעומת זאת, יש ל”אני” ולגוף האסטרלי חלק מכריע בפעילות מערכת חילוף החומרים והגפיים. במקרה שה”אני” והגוף האסטרלי יפעלו בעוצמה רבה מידי במערכת העצבים והחושים, אזי עלולה כל מערכת העצבים והחושים לגלוש מתחום פעילותה ולפלוש למערכות אחרות. התעצמות יתר של ה”אני” והגוף האסטרלי במערכת העצבים והחושים גוררים את כל המערכת הזו לתוך מערכת חילוף החומרים והגפיים. אומנם הדרכים בהן נגררת מערכת העצבים והחושים אל תוך מערכת חילוף החומרים והגפיים רבות הן ושונות זו מזו, אולם התוצאה היא אחת: נוצרים גידולים סרטניים. נבין את מהותם של גידולים סרטניים אם נראה את סיבתם בפעילות יתר של ה”אני” או הגוף האסטרלי, המאלצת את מערכת העצבים והחושים לפלוש לשאר חלקי הגוף.

נניח כעת שיש לנו מקרה הפוך: במערכת חילוף החומרים והגפיים מתרופפת פעולתם של ה”אני” והגוף האסטרלי, ולעומת זאת מתגברת שם יתר על המידה פעולתם של הגוף הפיזי והגוף האתרי עד כדי כך שהם פולשים לתוך מערכת העצבים והחושים ומציפים אותה בתהליכים ההולמים בעצם רק את מערכת חילוף החומרים והגפיים. התוצאה תהיה היווצרות מצבים דלקתיים, דלקות. מכאן אנו למדים שגידולים סרטניים ותהליכים דלקתיים מהווים הפכים, המנוגדים אחד לשני ניגוד קוטבי. אם נדע כיצד אפשר להדוף לאחור את פלישתה של מערכת העצבים והחושים אל תוך מערכת חילוף החומרים והגפיים, נוכל גם להגיע לריפוי גידולים סרטניים.

מחלת הסרטן היא אחד התהליכים בו צצה מערכת העצבים והחושים ומתגלה בצורה נוראה ואיומה ממש בתוך מערכת חילוף החומרים והגפיים. היא נובעת כפי שאמרנו, מכך שמערכת העצבים והחושים פולשת לתוך מערכת חילוף החומרים והגפיים ומתחילה לפעול בתוכה.

בהרצאתי השנייה ניסחתי את הדבר בצורה כזאת: הגידולים הסרטניים מופיעים במערכת חילוף החומרים והגפיים כתחילים (ניצנים) של איברי תחושה שלא במקומם. האוזן, הבנויה במקומה הנכון היא תופעה נורמלית. אולם אם נוצרים ניצני-גידול של אוזן או של איבר תחושה אחר כלשהו – כמובן שהתחילים הללו הם במצב התחלתי מאוד – במקום הלא מתאים, הרי לפנינו גידול סרטני. עלינו לפעול כעת נגד הנטייה הזו של הגוף ליצור איברי תחושה שלא במקומם. לשם כך עלינו להתבונן היטב בכל ההתפתחות הקוסמית שהביאה ליצירת האדם בדרגת התפתחותו הנוכחית.

אם תעברו על הספרות האנתרופוסופית, תמצאו בה קוסמולוגיה וקוסמוגוניה שונות לחלוטין מאלה שפותחו על ידי תורות מטריאליסטיות. המחקר האנתרופוסופי מגלה שלהתפתחות היקום שלנו קדם יקום אחר, בו עדיין לא היה האדם קיים בצורתו הנוכחית, אף כי היתה זו דרגת קיום גבוהה מבעלי החיים במובן מסוים. באותה עת עדיין לא התפתחו באדם החושים. הם הגיעו לדרגת שלמותם הסופית רק על פני כדור הארץ. אם כי היסוד לבניינם הונח כבר לפני יצירת האיברים האחרים, הרי את המבנה הסופי שלהם, הנוכחי, החדור פעילות ה”אני”, הם קיבלו רק עם היווצרות כדור הארץ. ה”אני” בנה את איברי התחושה בבואו לשכון בגוף במהלך התפתחות החיים על פני כדור הארץ. לכן, אם התעצמות ה”אני” גדולה מידי, אין הגוף מסתפק בבניית איברי התחושה הרגילים, אלא מתפתחת בו הנטייה ליצור חושים נוספים. כך מתהווה מחלת הסרטן. מה עלינו לעשות אם ברצוננו לפעול לריפוי מחלה זו?

עלינו לפנות לשלבי-התפתחות קודמים של היקום, בהם עדיין לא התקיימו היצורים כפי שהם נראים היום על פני האדמה. עלינו לחפש משהו שהוא שריד אחרון, שארית או ירושה ממצבים קודמים לשלב כדור הארץ. בחיפושים אלה אנו מגיעים לצמחים טפילים מסוג הדבקונים, הגדלים על גבי עצים. אין בכוחם של הדבקונים להשתרש בקרקע ועל כן הם נאלצים לצמוח על גבי יצורים חיים אחרים. מה הסיבה לטפילות הזאת? הצמחים האלה התפתחו למעשה לפני התגבשות החומר המינרלי לממלכת הדומם בשלב כדור הארץ. ומאחר שלא יכלו לקבל את האופי הארצי כמו שאר הצמחים, לא היתה להם ברירה אלא לרכוב על צמחים זרים. זה מתאים למצב הטרום-מינרלי של כדור הארץ. מכאן שיש לנו בחומר המופק מצמחי הדבקון, אם נעבד אותו באופן מתאים, תרופה המסוגלת לבלום את הנטייה ליצירת חושים שלא במקומם בגוף האדם, כלומר תרופה למחלת הסרטן.

הבנת תופעות הטבע במובן העמוק מאפשרת להילחם בתופעות הפתולוגיות, הסוטות מההתפתחות התקינה. במחלת הסרטן נעשה האדם “ארצי” במידה מופרזת, הוא מפתח בגופו את הכוחות הארציים יתר על המידה. יש על כן להציב מול הכוחות הארציים המופרזים האלה, כוחות טרום-ארציים, המתאימים למצבו של היקום בשעה שעדיין לא הייתה קיימת ממלכת הדומם, ואף לא כדור הארץ בצורתו הנוכחית. זאת הסיבה לכך שאנו מעבדים בשדה המחקר האנתרופוסופי תרופה נגד סרטן מצמחי הדבקון. ואני סמוך ובטוח כי מתוך הבנת מהות המחלה הזאת, תפותח בעתיד גם התרופה נגדה, עד אשר אפשר יהיה במשך הזמן לוותר כליל על הריפוי הנוכחי באמצעות איזמל המנתחים.

בכך הבאתי בפניכם רבותיי הנכבדים, פרטים מעשיים אחדים מתחום הרפואה האנתרופוסופית. יכולתי להוסיף עוד דברים רבים, משום שהתרופות שאנו מייצרים כבר מרובות למדי.

נביא עוד דוגמה אחת: קיימת אפשרות שמערכת חילוף החומרים והגפיים תפלוש אל תוך מערכת העצבים והחושים בפריפריה של הגוף. דבר זה בא לידי ביטוי במחלה מאוד מוגדרת, והיא קדחת השחת (HAY FEVER). אם כן, כאן לפנינו מצב הפוך לזה שתיארתי קודם לכן. כאשר מערכת העצבים והחושים גולשת למערכת חילוף החומרים והגפיים הרי התוצאה היא גידולים סרטניים. לעומת זאת, כאשר מערכת חילוף החומרים והגפיים פולשת למערכת העצבים והחושים מתקבלות תופעות המתגלות למשל, בדמות קדחת השחת.

על מנת לרפא קדחת שחת עלינו לבלום את התהליכים הצנטריפוגליים של מערכת חילוף החומרים והגפיים, הפועלים בעוצמה רבה מידי בכיוון הפריפריה של הגוף, באמצעות תרופה אשר תוכל להדוף את עודף הכוחות האתריים למקומם. אנו מנסים לעשות זאת על ידי תרופה, המופקת מפירות בעלי קליפות מעוצות. יצירת הקליפה המעוצה בפירות מסוימים היא תהליך הפוך לפעילות הכוחות האתריים במערכת חילוף החומרים. בכך אנו מציבים מול עודף הכוחות הצנטריפוגליים המחוללים מחלה זו, כוחות צנטריפטליים חזקים הסותרים את פעולתם של הראשונים.

גם דוגמה זוז הראתה לנו כיצד ניתן להגיע במדויק לתמונה כוללת של תהליכי המחלה ודרכי ריפויה כאחת. ביכולתי לציין שדווקא ההישגים היפים ביותר של התרופות שלנו הושגו בתחומים בהם אין לרפואה הרגילה דעה ברורה. בתחום קדחת השחת למשל, הושגו הישגים נאים מאוד דווקא באמצעות התרופות אשר הוכנו על פי עקרונות המחקר האנתרופוסופי.

יכולתי להביא בפניכם עוד דוגמאות רבות. כל הדוגמאות האלה תראינה שבעזרת הבנה מעמיקה של מהות האדם, המתאפשרת הודות למחקר האנתרופוסופי, נבנה הגשר בין הפתולוגיה לתרפיה, בין המחלה לדרך לריפויה. נזכור נא: כיצד פועלים בסופו של דבר ה”אני” והגוף האסטרלי בגוף? פעולתם הרסנית! תודות לכושר ההרס הזה אנו יצורים בעלי נפש ורוח. כל הרס הוא תוצאה של תהליכי רעל בגוף. ככל שחזקים תהליכי הצמיחה והשגשוג, כן חייבים להתייצב מולם גם תהליכי הרס חזקים, המאזנים אותם. ה”אני” והגוף האסטרלי הם מחוללי תהליכי ההרס בגוף במצבו התקין. פעולתם הרעילה על הגוף דומה לפעולתם של חומרי טבע רעילים, בין אם אלה מתכות או צמחי רעל. עלינו רק להכיר את הגבול המותר של פעולות הרעל האלה אצל האדם הבריא, אשר חשיבתו וכל חייו הנפשיים מבוססים, כפי שאמרנו, על תהליכים רעילים.

אנו לומדים כעת להבין את הדמיון הקיים בין כוחות הצמיחה והשגשוג של צמחי המאכל הבלתי מזיקים ובין הכוחות הפיזיים והאתריים באדם. לעומת זאת, אנו עומדים על הדמיון הקיים בין פעולת ה”אני” והגוף האסטרלי בגוף לבין פעולת הכוחות והחומרים של אותם הצמחים שאינם משמשים לנו למאכל, משום שהם מזיקים לבריאותנו. דווקא דמיון זה בפעולתם ההרסנית הוא שמאפשר לנו לנצלם כתרופות במקרה הצורך.

כך אנו לומדים לחלק את כל ממלכת הטבע מצד אחד לכוחות בניין, הדומים בטבעם לגוף הפיזי ולגוף האתרי של האדם. אלה הם צמחי המאכל שלנו המקדמים את תהליכי הצמיחה והשגשוג בגופנו. ומצד שני לכוחות הרסניים – אלה הם חומרי רעל, הדומים בטבעם לגוף האסטרלי ול”אני” שלנו. לאחר שהבנו את המתח הקיים בתוך המכלול המרובע של הישות האנושית: הגוף הפיזי והגוף האתרי מחד, לבין הגוף האסטרלי וה”אני” מאידך, הרי נראה כעת את הניגוד בין חומרי מזון וחומרי רעל באור אחר לחלוטין. ראייה זו היא שמאפשרת לנו למצוא תא כוחות המרפא המצויים בטבע. הפתולוגיה תהווה באופן זה המשך והשלמה למחקר האנתרופוסופי של הטבע, ומאידך תראה לנו מצידה את הטבע כולו באור חדש.

בכדי לעסוק במחקר כזה דרוש רק דבר אחד. בימינו אוהבים אנשי המדע לעסוק במחקרים, כאשר מושא המחקר נמצא במנוחה גמורה. החוקרים שואפים “להרגיע” את מושא החקירה, להביאו לידי מצב נייח, כך שיישאר להם זמן רב ככל האפשר בכדי להתבונן בו מכל צדדיו. האנתרופוסופיה לעומת זאת, מביאה בחקירתה את האובייקט הנחקר לתנועה ופעילות. על כן דרושה לשם המחקר האנתרופוסופי עירנות רוחנית גדולה יותר. אי אפשר להביא את הדברים לחוסר תנועה ואחר כך להתבונן בהם זמן רב. אולם בכך אנו מתקרבים לחיים ולממשות.

דרוש דבר נוסף בכדי לעסוק ברפואה אנתרופוסופית, הקיים למופת במכון הרפואי בארלסהיים, אשר בהנהלתה של עמיתתי גבר’ ד”ר וגמן, והוא: האומץ לרפא. העוז לרפא נחוץ באותה מידה כמו ידיעות בשדה הרפואה. אומץ זה אינו משרה עלינו אופטימיזם מעורפל ודמיוני, אלא אופטימיזם מוצק, המעניק לנו ביטחון. הוא מתבטא בכך שהרופא המתייצב בפני מחלה מסוימת, חותר תחילה להבינה באופן מעמיק ואחר כך אינו נרתע בפני הניסיון לרפא אותה. הוא עושה את אשר ביכולתו ואז גם צומח הריפוי האפשרי. כמובן שלרופא, הרוצה להגיע לביטחון פנימי כזה, דרוש אומץ לתפוס את ישות האדם ואת הטבע בזרימתם, במצב החי שלהם. זו גם הסיבה שייצור התרופות אצלנו עומד בקשר הדוק עם העיסוק החי ברפואה.

גישתנו באה לידי ביטוי בצורה שציינתי כבר בהרצאתי הראשונה: על יד הגתאנום, השואף להגיע להכרות עיוניות, אשר ביכולתן לספק את חיי הנפש של האדם היחיד, ניצב מכון הריפוי – עדיין באופן צנוע, אך אנו מקווים שהוא יתפתח ויגדל – בדומה לכך שבימי קדם נמצא מקום המרפא תמיד ליד המקדש. זאת, משום שיחס כולל של האדם ליקום כולו מקיף את תהליכי הבריאות והמחלה גם יחד.

ראייה מעמיקה של הקוסמוס אפשרית רק כאשר נכיר את אותם הכשרים המובילים באדם למחלה, כמו גם את אלה המוליכים לבריאות. אילו לא הייתה קיימת אפשרות לבלום ולהדוף לאחור את כוחות הצמיחה והגדילה, לא היה יסוד לקיומם של יצורים בעלי נפש ורוח. התופעות, ההופכות במצב קיצוני למחלה באדם, חיוניות עבורו עד גבול מסוים בכדי לאפשר לו את חייו הרוחניים. אילו לא יכולנו להיות חולים, אף לא היינו קיימים כיצורים רוחניים. רק הודות לכושרנו לחלות אנו גם יצורים בעלי רוח.

התהליכים ההכרחיים, הנוצרים בתוכנו תדיר בשעת חשיבה, פעילות רגשית ורצייה, מופיעים בצורה חריגה בזמן מחלה. בכבד ובכליות למשל, מתרחשים בשעת חשיבה, פעילות רגשית ורצייה, אותם התהליכים כמו בשעת מחלה, ההבדל הוא רק כמותי ועוצמתי. אילו לא יכולנו להיות חולים, לא היינו אלא סכלים וטיפשים כל ימי חיינו. אנו חבים את היותנו יצורים חושבים, מרגישים ורוצים לכושר המחלה אשר בקרבנו.

אם חדרנו להבנת ההקשר הזה בין התפתחותו התודעתית של האדם לבין מחלותיו – והאנתרופוסופיה מביאה זאת לתודעתנו באופן מודגש – הרי תהיה זאת לה משאלת לב עמוקה לחקור את תופעות המחלה, המהוות תופעות לוואי הכרחיות להתפתחות רוחנית, מתוך שימת לב להקשר זה עם אפשרות ההתעלות הרוחנית שלנו. אז ייראו לנו ההתפתחות הרוחנית והמחיר שעלינו לשלם עבורה, דהיינו המחלות, כשני קטבים של האנושות האחת, ואנו נרכוש בכך את הגישה הרגשית הנכונה למחלה ולאפשרויות הריפוי.

זהו הצד הנפשי-רגשי של תרומת האנתרופוסופיה לרפואה. היא מסוגלת לפתוח בפני מדע הרפואה אופקים הכרתיים ודרכי מחקר חדשות כפי שהראיתי. אך היא מסוגלת גם לעורר את ליבו של הרופא למסירות ולהקרבה, הנובעות מראייה זו של הקרבה הפנימית בין המחלה והתפתחותו הרוחנית של האדם. ביכולתה של האנתרופוסופיה להעמיק לא את חשיבתנו בלבד, אלא אף את כל מערכי ליבנו, את ישותנו השלמה. זו תשובתי לשאלה שהצבתי בפניכם כנושא ההרצאות האלה: “מה יכולה האנתרופוסופיה לתרום למדע הרפואי?”

הרופא יגיע בדרך זו למצב בו יפעיל את כוחותיו הנפשיים הנובעים ממכלול ישותו האנושית, ולא יסתפק בניתוח שכלי בלבד של המחלה וגורמיה. מעומקי נפשו יבין הרופא לליבו של החולה, ומתוך כך יראה בריפוי את משימתו האנושית ואת שליחותו. ראיית המחלות כצללי ההתפתחות הרוחנית תוביל את הרופא למקומו הנעלה בחברה האנושית, לתפקידו ההיגייני-מניעתי במובן הרחב ביותר. על מנת להכיר את הצללים כיאות, עלינו להתבונן גם באור, כלומר בטבעם ובמהותם של התהליכים הרוחיים עצמם. אם ילמד הרופא להתבונן כראוי בתהליכים אלה, באור הפועל באדם, יידע גם להעריך נכונה את הצללים. במקום שיש בו אור בהכרח קיים גם צל. ההתפתחות הרוחנית של האנושות כוללת בהכרח גם מחלות כצללי התפתחות זו. רק אדם המפנה את מבטו לאור, יוכל להיאבק בהצלחה בצללי המחלות. אם כן, זו התרומה שהאנתרופוסופיה יכולה להעניק לרופא ולרפואה.

——————————————————————-

1. הערת המתרגם: בגלל הרעילות הגדולה של המתכות, משתמשים כאן במינונים הומיאופתיים. ↑