רודולף שטיינר

שלוש הרצאות לקהל הרחב שנישאו בארנהם, הולנד, יולי 1924

GA319

תרגם מגרמנית: בנימין בן-צדוק

יצא לאור בעברית לראשונה בשנת 2001 בהוצאת הומני

לרכישת הספר ראו כאן

הרצאה שנייה

21.7.1924

בהרצאת המבוא ניסיתי לתאר את שיטת המחקר האנתרופוסופית, השואפת למהות השלמה של האדם המורכבת מגוף, נפש ורוח. בהמשך דבריי ניסיתי להראות שאפשר להגיע להכרה מעמיקה של בריאות וחולי רק כאשר פרושה לנגד עינינו ישות האדם בשלמותה. כמו כן תיארתי כיצד ניתן לבנות את הגשר מן הפתולוגיה אל הריפוי מתוך הכרת היחסים הממשיים, השוררים בין התהליכים המתרחשים בגוף האדם ובין אלו המתרחשים בטבע.

בהרצאה הנוכחית ברצוני לאשש את סקירתי הכללית על ידי תיאור פרטים. בנקודה זו חשוב בעיקר להבין נכונה, כיצד מתרחש בגוף האדם באופן מתמיד תהליך הרס מצד אחד ותהליך בנייה ושיקום מצד שני, כצמד קבוע. לפי האמור בהרצאה הקודמת, עלינו להבחין באדם: א) גוף פיזי, הניתן לתפישה חושית באמצעות החושים הפיזיים ואשר גילוייו מתבארים לנו על ידי שכלנו. ב) יש לנו, במובן האמור בהרצאתי הקודמת, ”גוף” על-חושי ראשון: ”הגוף האתרי” או ”גוף החיים”. שני איברים אלה של הישות הכללית של האדם משמשים לתהליכי בניין והתחדשות בגופו. הגוף הפיזי מתחדש תדיר על ידי קליטה ופליטה של חומרים. הגוף האתרי כולל בתוכו את כוחות הצמיחה והעיכול. נוכל לקבל מושג אודותיו כאשר נתבונן בעולם הצומח, המלבלב ומשגשג באביב, כי הצמחים, בדומה לאדם, מכילים גם הם גוף אתרי או גוף חיים. בשני איברים אלה של האדם יש לנו קו רצוף עולה של בניין וצמיחה.

מתוך כך שהאדם הוא יצור חש ומרגיש, הוא נושא בקרבו גם: ג) ”גוף אסטרלי” – אין השם הזה צריך להפריע לאיש, משום שיש להפנות את תשומת הלב למהות הנידונה כאן, שהשם רק מציין אותה – המשמש ביסודו של דבר כנושא הרגשות, כלומר מכיל את ישותנו הפנימית המרגישה. גוף אסטרלי זה אינו מכיל עוד כוחות של בניין, אלא כוחות של הרס וכיליון. כשם שבאמצעות הגוף האתרי צומח גוף האדם ומשגשג, כך נהרסים תהליכי צמיחה אלה על ידי פעולת הגוף האסטרלי.

הודות לתהליכים הרסניים אלה בתחום הפיזי והאתרי, מתאפשרת באדם פעילות נפשית ורוחנית. טעות גמורה היא לחשוב שהפעילות הנפשית והרוחנית באדם מבוססת על תהליך ביולוגי של צמיחה ובניין, על התפתחות רציפה העולה באופן מתמיד עד הגיעה לבסוף לשלב שבו היא תשמש נושאת הנפש-רוח במערכת העצבים או במקום אחר, כפי שסבורים. לא כך פני הדברים! אם החקירות מעוררות ההתפעלות בשדה מדעי הטבע תתקדמנה בדרך בה הן הולכות עתה, אזי יוכח הדבר שבתהליכי העצבים מתרחש בעיקרו של דבר תהליך הרס. תהליכי הבניין, שהם טפלים כאן לתהליך העיקרי, באים רק כדי לאפשר בכלל את קיומם של העצבים. אולם תאי העצבים נמצאים בהתפוררות מתמדת, אם כי איטית, בתהליך של הרס. מתוך כך שהחומר הפיזי נהרס, מתפנה מקום לפעולת הרוח-נפש.

במידה רבה עוד יותר אמור הדבר לגבי ה”אני” של הישות האנושית ד), אשר בזכותו מתנשא האדם מעל כל היצורים אשר בסביבתו. ה”אני” הוא ביסודו של דבר תמיד הרסני, והוא בא לידי גילוי במידה הרבה ביותר במקומות שבהם מתבצעים תהליכי הרס בגוף האדם.

אם נעמיק חקר במבנה מופלא זה של גוף האדם, ניווכח שקיים בכל איבר ואיבר בגופנו תהליך של בנייה, המשמש לגידול ולצמיחה ומהווה בכך את ההתפתחות הביולוגית העולה, ולעומתו ניצב תהליך של הריסה, המהווה התפתחות ביולוגית שלילית, נסיגה ביולוגית, אשר מאפשר באופן זה את פעילות הרוח-נפש באדם. כבר בפעם הקודמת אמרתי כי שיווי-המשקל בין בניין לבין הרס, המיוחד לכל איבר ואיבר, עלול להיות מופָר. תהליכי הגידול והצמיחה עלולים לגדול פרא, אזי לפנינו מצבים פתולוגיים, או שתהליכי ההתפוררות עלולים להיות בעלי עוצמה רבה מידי, ואז שוב לפנינו מצבים פתולוגיים.

אם נתבונן בישות האדם בדרך זו – לעת עתה אעשה זאת במידה מסוימת של הפשטה, על הדברים המעשיים נדבר בהמשך – בדייקנות מדעית, הנרכשת על ידי התחנכות על ברכי ההסתכלות המדעית בתחום החומר, אשר הגיע בימינו למידה כה רבה של שלמות, ובמקום דיבורים סתמיים וכוללניים על קיומם של תהליכי צמיחה והתפוררות נבדוק באמת כל איבר ואיבר מבחינה זאת, אזי נגלה את מצבי שיווי-המשקל האופייניים לאיברים השונים במצבם התקין, ובכך נקבל תמונה מקיפה של האדם הבריא. באם סוטה שיווי-המשקל השורר כרגיל באיברי הגוף, באופן כלשהו בכיוון של בניין או בכיוון של הרס, הרי שלפנינו תהליך פתולוגי.

נבדוק כעת את יחסו של גוף האדם לשלוש ממלכות הטבע הסובבות אותו: ממלכת הדומם, הצומח והחי, מהם אנו נוטלים את תרופותינו. אם נחקור באופן מקיף וממצה – שרטטתי זאת בקווים כלליים בלבד – את מצבי שיווי-המשקל השוררים באיברי גוף האדם, נמצא כי גוף האדם מתגבר על כל התהליכים והחומרים הבאים אליו משלוש ממלכות הטבע, ומשנה אותם בהתאם לצרכיו.

ניקח את הדבר הפשוט ביותר: חום הגוף. אסור שחום חיצוני יחדור לתוך גוף האדם מבלי שייבלם ו”יתעכל” תחילה על ידי הגוף. אם נעקוב אחר תופעות החום בטבע, נמצא שהחום מעלה את הטמפרטורה של העצמים בעולם הדומם, ואנו מסבירים זאת באופן הרגיל כך: החום חודר לעצמים האלה וממלא אותם. אילו היה החום חודר באופן כזה גם לגופנו, אילו היינו מהווים לגבי החום רק ”עצם”, היה החום הורס את בריאותנו. רק כאשר ביכולתנו, הודות לעוצמת גופנו ואיכותו, לקדם באופן מיידי את פניו בגופנו, אנו נמצאים בקו הבריאות. אנו ניזוקים על ידי חום או קור ברגע בו מופעלים עלינו קור או חום ואין ביכולתנו לקולטם באופן פעיל ולשנותם בהתאם לצורכי גופנו.

לגבי חום וקור העניין ברור לכל אדם. אולם הדבר נכון גם לגבי כל שאר תהליכי הטבע. רק חקירה קפדנית הנעזרת בשיטת המחקר האנתרופוסופי, מביאה אותנו להכרה, שכל תהליך המתרחש בטבע עובר שינוי מהותי בגוף האדם. כך שגופנו מתגבר תדיר על השפעות הסביבה הטבעית.

אם נתבונן כעת בישות האדם בשלמותה, ניווכח שתיתכן סטייה באחד משני הכיוונים הבאים: כאשר נחלש כוחו הפנימי של גוף האדם, ואין בכוחו לשנות את התהליכים החיצוניים הפועלים עליו תדיר – למשל בקליטת חומרי המזון – אזי פועל החומר או התהליך החודר לגוף האדם מבחוץ כגוף זר, והאדם מתמלא בחומרים או תהליכים הזרים לאורגניזם שלו. אפשרות הפוכה: האדם מפתח את איבריו העילאיים, שכיניתים פה בשם: גוף אסטרלי ו”אני”, במידה מופרזת, אזי ביכולתו לא רק לשנות את התהליכים החיצוניים החודרים אליו מבחוץ, במידת הצורך הנאותה, אלא לשנותם במידה מופלגת, מעבר למידת הצורך. כתוצאה מכך מתרחשת בתוכו האצה של התהליכים החיצוניים האלה, החודרים לגופו מן הטבע, הם עוברים את גבולות האנושי, נעשים ”רוחניים” יתר על המידה, ושוב לפנינו הפרעה בריאותית.

מה שתיארתי כאן כעיקרון מופשט, קיים למעשה לגבי כל איבר בגוף האדם בצורה אופיינית לו, ולכן עלינו לחקור את המצב הייחודי של כל איבר ואיבר. ברור על כן שכושרו של האדם, על ריבוי איבריו, לשנות את התהליכים החיצוניים, הפועלים עליו, הוא באמת מסורבל עד מאוד.

רבותיי הנכבדים, כל מי שינסה להרחיב את ידיעותיו מעבר לאנטומיה ולפיזיולוגיה המקובלות – שאין עליהן עוררין – מתוך כך שייגש תחילה ללימוד גופת המת ומקרי המחלה הקליניים, ואחר כך יהפוך את הידיעות האלה לתמונה חיה של גוף האדם בפעולתו – לא של תצורה חסרת-חיים – יעמוד בפני האורגניזם האנושי בכל עת בעצם חסר-אונים למדי. משום שככל שנלמד להכיר את גוף האדם ביתר דיוק וביתר חיוניות, כן הוא יתגלה לנו כמסובך יותר ויותר. אף על פי כן ישנם קווים מנחים, אשר בעזרתם ניתן להתמצא במבוך הזה. יורשה נא לי לשלב כאן הערה אישית, שהיא גם עניינית בהחלט.

חיפוש קווים מנחים כאלה, המאפשרים את הבנת ישות האדם בשלמותה, העסיקו אותי במשך שלושים שנה, עד אשר בשנת 1917 דיברתי על כך לראשונה בפומבי. כאדם צעיר, בשנות העשרים הראשונות שלי, שאלתי את עצמי את השאלה הבאה: האם קיימת אפשרות להגיע להבנת גופו המסובך של האדם בעזרת קווים מנחים מסוימים, אשר יעניקו לנו תמונה מקיפה אודותיו? וכאן התברר כאמור – מה שאני מרצה כאן בקצרה, היה נושא עבודתי במשך שלושים שנה – שאפשר להתבונן במכלול גוף האדם משלושה אספקטים, ובכך לחלק את האורגניזם לשלוש מערכות:

1. מערכת העצבים והחושים.
2. המערכת הריתמית.
3. מערכת חילוך החומרים והגפיים.

מערכת העצבים והחושים היא מערכת אחדותית, אשר קווי הייחוד שלה בולטים יותר מאשר אלו של שאר שתי המערכות. היא משמשת מצע, בסיס גופני, לפעולות החשיבה והדימוי באדם. מאידך, אף מה שכיניתי בשם ”המערכת הריתמית” של גוף האדם, היא מבחינה מסוימת מערכת שלמה ובעת ייחוד משלה. היא כוללת את ריתמוס הנשימה, ריתמוס מחזור הדם, ריתמוס השינה והעירות, ועוד פעולות רבות המתבצעות באופן מקצבי בגוף האדם. דווקא על יסוד הבחנה מהותית מדויקת בין המערכת הריתמית לבין מערכת העצבים והחושים, הגעתי בשלב ראשון לחלוקת גוף האדם לשתי המערכות הללו. שאלתי את עצמי, לפני כארבעים שנה, בשעה שהבעיות הפיזיולוגיות העקרוניות העיקו על לב בני אדם יותר מאשר כיום: האם נכון הדבר, אם לשפוט לפי ניסיון החיים הממשי, לראות את כל חיי הנפש, הכוללים חשיבה, פעילות רגשית ורצייה, צמודים אך ורק למערכת העצבים והחושים? התגלתה לפניי סתירה בלתי אפשרית: האם למערכת העצבים והחושים יהיו קשורים ניגודים כה בולטים כמו חשיבה, רגש ורצון גם יחד?

אינני יכול כעת כמובן להרצות על כך בפרוטרוט, ואני נאלץ להסתפק ברמיזות בלבד. כאשר נגיע לדיון בתחום התרפויטי (הריפויי), יתבררו ויתלבנו לנו דברים רבים בקשר לכך. אם נבחן למשל מתוך ראייה פיזיולוגית מדוקדקת את השפעת המוזיקה על גוף האדם, במיוחד את הקשר ההדוק של החוויה המוזיקלית עם התהליכים הריתמיים בגוף האדם, ומצד שני נעמוד על הצד הנפשי של המוזיקה, הצד הרגשי בתפישת המלודיה וההרמוניה, אזי נגיע למסקנה: כל חיי הרגש אינם קשורים באופן ישיר למערכת העצבים, אלא למערכת הריתמית. רק כאשר מעלים אנו את חוויותינו המוזיקליות, שהתנסינו בהן באופן רגשי באמצעות המערכת הריתמית, לרמת הדימוי, יתבסס הדימוי של החוויה המוזיקלית גם על מערכת העצבים. בדרך זו מגיעים אנו להכרה שמערכת העצבים נבדלת במהותה ותפקודה מן המערכת הריתמית.

קחו את הפיזיולוגיה של ימינו על כל אוצר ידיעותיה. במיוחד קחו את העובדות הפיזיולוגיות המתייחסות לבסיס הגופני של החוויה המוזיקלית, ותבדקו את אוזן האדם מבחינת קליטת צלילים מוזיקליים בודדים, אזי תגיעו למסקנה: הצליל נקלט קודם כל על ידי המערכת הריתמית, משם הוא מגיע על ידי תנודותיו למערכת החושים, ומשם למערכת העצבים, וזו האחרונה מעלה את הצליל לידי דימוי חשיבתי. המערכת הריתמית קשורה בקשר ישיר עם חיי הרגש. לעומת זאת קשורה מערכת העצבים, המשמשת מצע פיזי לחשיבה, עם חיי הרגש בקשר עקיף בלבד, מתוך כך שאנו נעשים מודעים לרגשותינו על ידי דימויים חשיבתיים, המתבססים על מערכת זו.

בדרך דומה נגיע גם לאבחנת בדילותה (עצמאותה היחסית) של מערכת חילוף-החומרים והגפיים. אולי ייראה הדבר מוזר שאני מזווג שני דברים אלה: חילוף-חומרים וגפיים. אולם עליכם רק לזכור כיצד פועלים כל התהליכים המוטוריים, כל הפעולות התנועתיות הקשורות בגפיים, על חילוף החומרים, ותיווכחו שאמנם מערכת חילוף-החומרים והגפיים מהווה חטיבה אחדותית שלמה בפני עצמה.

אם נבחן את העובדות הפיזיולוגיות באופן מדויק, יתחוור לנו שמערכת חילוף החומרים והגפיים היא המצע הפיזי הבלתי אמצעי של התופעות הרצוניות באדם. כאשר דחף רצוני כלשהו, המוצא את ביטויו הפיזי במערכת חילוף החומרים והגפיים כמצע הרציות של האדם, פועל מעלה בכיוון המערכת הריתמית – קיים קשר בין שתי המערכות האלה בגופנו – הוא נהפך לרגש. כאשר אנו מפתחים רגש, המתייחס לרצון מסוים, מתרחש התהליך באופן דלהלן: הרצון מתבסס באופן ישיר על תהליכי חילוף החומרים, באופן ישיר! במערכת הריתמית אנו מתנסים ברצון זה באופן עקיף כחוויה רגשית. בשלב השלישי אנו בונים לנו מחשבות אודות רצוננו, על ידי כך שמערכת חילוף החומרים והמערכת הריתמית פועלות מעלה עד למערכת העצבים והחושים.

חלוקה זו נותנת בידינו קווים מנחים להבנה מעמיקה של גוף האדם. אם נשווה כעת את מערכת העצבים והחושים עם מערכת חילוף החומרים והגפיים – נניח לעת עתה שהמערכת הריתמית נמצאת בין שתי אלה – נמצא שקיים ביניהן ניגוד מוחלט מכל הבחינות. מערכת העצבים והחושים ומערכת חילוף החומרים והגפיים מנוגדות אחת לשנייה באופן קוטבי: במקום שמערכת חילוף החומרים והגפיים בונה, שם הורסת מערכת העצבים והחושים ולהיפך. זאת ועוד דברים רבים מצביעים על ניגוד קוטבי הקיים בין שתי המערכות האלה.

יש לשים לב לעובדה נוספת: כל איבר מן האיברים העילאיים של האדם קשור בקשר הדוק יותר למערכת אחת מסוימת, בה הוא פעיל במיוחד. ה”אני” קשור בקשר הדוק יותר למערכת העצבים והחושים. הגוף האתרי – למערכת חילוף החומרים והגפיים. הגוף האסטרלי – למערכת הריתמית. הגוף הפיזי ממלא את כל המערכות, אולם שלושת האיברים העילאיים מתגברים עליו ושולטים בו. ידיעת כל העובדות האלה דרושה לנו על מנת להבין נכונה את התהליכים הנורמליים והאבנורמליים (החריגים) בגוף האדם.

בכדי לדון בפרטי הדברים, ניכנס כעת קצת בעובי הקורה של עניין זה. ניקח תחילה את מערכת העצבים והחושים. על מנת שלא תגלו בדבריי פנים שלא כהלכה, ברצוני לספר כאן משהו. חוקר-טבע אחד שהתייחס בעוינות למחקריי, טען, כאשר שמע באופי שטחי על חלוקה זו של גוף האדם, שאני מחלק את גוף האדם: למערכת הראש, למערכת בית החזה ולמערכת הבטן, וממקם באיבר הראש את מערכת העצבים והחושים, את המערכת הריתמית בבית החזה ואת מערכת חילוף החומרים בבטן. אולם רבותיי הנכבדים, זהו פירוש מוטעה מאוד, שלא נעשה ברוח טובה. שהרי מערכת העצבים והחושים מתרכזת אומנם בעיקר בראש, אך מצויה גם בשאר איברי הגוף. המערכת הריתמית נמצאת אף היא בעיקר בבית החזה, אך פרושה גם על פני הגוף כולו. וכן מצויה מערכת חילוף החומרים בכל הגוף. כלומר, אין לנו כאן עניין באבחנה בין איברים, הנבדלים אחד מן השני מבחינת מקומם בגוף, אלא זו חלוקה שצריך לתפוס אותה באופן איכותי, והיא קיימת לגבי כל איבר ואיבר.

אם נתבונן כעת לאור תפישה זו במערכת העצבים והחושים, נמצא שהיא פרושה על פני הגוף כולו. אלא שהעין או האוזן למשל, בנויה כך שהיא מכילה באופן אינטנסיבי ביותר את מערכת העצבים והחושים, במידה פחותה את המערכת הריתמית, ובמידה מועטה עוד יותר את מערכת חילוף החומרים. או ניקח לדוגמה את הכליות. בכליות אין יסוד מערכת העצבים והחושים כה מרובה כמו בעיניים או באוזניים, בכל זאת מצויה מערכת זו אף בהן. הכליות מכילות תפקודים רבים יותר של המערכת הריתמית ושל מערכת חילוך החומרים. עם זאת, מצויות בהן כל שלוש המערכות.

בתארנו את גוף האדם, לא נגיע להבנתו אם נאמר: פה נמצאים איברי התחושה ושם איברי העיכול. לא כך הדבר! במציאות שונים פני הדברים מכל וכל. איבר תחושה משמש אומנם בעיקרו של דבר בתפקוד תחושתי, אולם למעשה כל איבר תחושה הוא במידה מסוימת גם איבר עיכול ואיבר ריתמי. איברים כמו הכבד או הכליות הם, מבחינת מהותם העיקרית, איברי עיכול או הפרשה, אך כתפקוד משני הם משמשים גם כאיברי תחושה. אם נבדוק את מיקומה של מערכת החושים (כחלק ממערכת העצבים והחושים) בגוף האדם, נמצא שאומנם מתנסה האדם בעולם החיצון באמצעות חושיו הפריפריים – חוש הראייה, חוש הריח, חוש השמיעה וכן הלאה – אך מאידך נראה כי גופו של האדם כולו חדור מערכת זו. הכליות למשל, משמשות גם כאיברי תחושה עדינים, הקולטים קליטה חושית את תהליכי העיכול וההפרשה. כמו כן משמש הכבד כאיבר תחושה מבחינה מסוימת. הלב מהווה במידה רבה ביותר איבר תחושה פנימי, ורק אז נוכל להבינו אל נכון, כאשר נתפוש אותו באופן זה.

אל נא תחשבו שברצוני לבקר את המדע המקובל בימינו. אני מכיר במדע ובזכויותיו במלואם, ושאיפתי גם שהשקפת עולם זו שלנו תתבסס במלואה על המדע. אולם מאידך, צריך להיות ברור לנו, שהמדע במצבו הנוכחי אינו מסוגל עדיין להכיר את טבע האדם באופן מדויק. שכן, אילו היה דבר זה בגדר יכולתו, לא היה מקרב כל כך את גוף בעלי-החיים לגוף האדם, כפי שהוא עושה זאת כיום.

מבחינת מערכת החושים למשל, נמצא גוף בעל-החיים ברמה נמוכה יותר מזו של האדם. מערכת העצבים והחושים אצל האדם נתונה לפיקודו של ה”אני”, ואילו זו של בעל-החיים משועבדת רק לגוף האסטרלי. חייו התחושתיים של האדם שונים מאלה של בעל-החיים מכל וכל. כאשר בעל-החיים קולט באמצעות עיניו עצם כלשהו, מתרחש התהליך הזה בכל גופו. אין תהליך הראייה מובדל ומופרש כמו אצל האדם, בו הקליטה החושית היא תהליך פריפרי (המצוי בשולי הגוף), המרוכז במשטח החיצוני של הגוף. אפשר להסיק זאת מעובדת קיומם של איברים עדינים מסוימים בגוף בעל-החיים. בגופם של בעלי-חיים נמוכים – אצל בעלי-החיים המפותחים הם קיימים רק באופן אתרי – אפשר למצוא איברים כמו ”הזיז המגלי” או ”המסרק” בעין.^[1] על פי אופן זרימת הדם באיברים אלה אפשר להסיק, שהעין נוטלת חלק בפעילות גוף בעל-החיים כולו, ובכך ממצעת בינו לבין סביבתו. לעומת זאת אנו רואים שהאדם קשור באופן אחר לגמרי עם מערכת העצבים והחושים שלו, ולכן גם חי באמצעות מערכת זו, במובן הרבה יותר נעלה מבעל-החיים בעולם החיצון הסובב אותו, בעוד שבעל-החיים מכונס ומסוגר יותר בתוך עצמו.

עם זאת יש לומר שכל הפעולות המתבצעות על ידי ה”אני” במערכת העצבים והחושים, זקוקות לבסיס חומרי של העולם הפיזי ותהליכיו. אם נבחן כעת במדויק את מערכת העצבים והחושים של אדם בריא בהחלט, נמצא שפעולתה התקינה תלויה בחומר מסוים ובתהליכים המתרחשים בחומר הזה. חומר כלשהו לעולם אינו משהו נייח בלבד, אלא מהווה בעצם תהליך, פעולה בלתי פוסקת. גביש הקוורץ למשל, נראה בעינינו כמשהו הקבוע בצורתו רק משום שאין אנו רואים שהוא בעצם תהליך, אף כי תהליך איטי עד מאוד. עלינו להתקדם להבנה עמוקה יותר של גוף האדם, אם ברצוננו להבין את פעולת הגומלין בינו לבין התהליכים והחומרים אשר בסביבתו, עימם הוא בא במגע.

כבר אמרנו, כי חומר או תהליך פיזי חיצוני, החודר לגופו של האדם, חייב לעבור שינוי (או ”עיכול”) על ידי הגוף. כאן מתגלה לנו העובדה המעניינת, שפעולתה של מערכת העצבים והחושים של אדם בריא – זה כמובן דבר יחסי – מותנית בתהליך עדין הנשלט על ידי הצורן הדו-חמצני, הנקלט על ידי הגוף מבחוץ (והופך מתמיסה מיימית לחומצה צורנית). כאשר חודר הצורן הדו-חמצני, אשר מתגבש בטבע לגבישים היפים של הקוורץ, לגוף האדם ומתעכל על ידו, הוא נקלט על ידי מערכת העצבים והחושים. כך שאם ביכולתנו לראות באופן רוחי את הנעשה במערכת העצבים והחושים של האדם, נגלה בה תהליך עדין להפליא, המתרחש בחומריות של הצורן הדו-חמצני.

אם נזכור כעת מה שאמרתי לעיל, שהאדם כולו הוא בעצם איבר-תחושה, ונבדוק את גופו מבחינה זו, נגלה את העובדות הבאות: בשטח החיצון של הגוף – במקום שהחושים מרוכזים בו בעיקרם – מתחולל תהליך רב-עוצמה של צורן דו-חמצני. בפנים הגוף, בו נמצאים האיברים הפנימיים, כמו ריאות, כבד וכו’, חלש יותר תהליך הצורן הדו-חמצני, נעשה ”דק” יותר. במערכת העצמות שוב מתגבר התהליך הזה.

באופן זה אנו מקבלים חלוקה מעניינת של גוף האדם: א) הפריפריה או ההיקף בו מרוכזים בעיקר החושים. ג) מערכת העצמות (השלד) המשמשת משען לגוף. וביניהם נמצא ב) חלק ביניים הכולל את מערכת השרירים, הבלוטות וכו’. בהיקף ובחלק הפנימי (א’ ו-ג’) מתבצע תהליך הצורן הדו-חמצני באופן הנמרץ ביותר. באיברים הנמצאים בחלק הביניים (ב’), מתחוללים תהליכים רפים יותר מאשר בשני קצוות הגוף, בעוצמה משתנה מאיבר לאיבר.

ובכן, עלינו לומר לעצמנו: כלפי חוץ, באיזור המעבר מן העצבים לחושים, נזקק הגוף לצורן דו-חמצני יותר ויותר. בתָווך נזקק הגוף באופן יחסי למעט צורן דו-חמצני. ובמערכת העצמות, המשענת של המערכת המוטורית באדם, שוב נזקק הוא לצורן דו-חמצני במידה רבה יותר.

על סמך חקירת האורגניזם האנושי בשלמותו, למדנו להכיר תהליך מיוחד במינו, המתרחש בו: תהליך הצורן הדו-חמצני. ידיעות אלה מראות לנו עד כמה אין התורות הפיזיולוגיות בימינו מדויקות. ברצוני להדגיש שוב, אין ברצוני להשמיע ביקורת, אלא למסור עובדות.

ניקח למשל, את תהליך הנשימה. התהליך המסובך של הנשימה מתמצה ביסודו של דבר בכך שהאדם קולט חמצן מן האוויר ופולט פחמן דו-חמצני על ידי הנשיפה. זהו התהליך הריתמי המהווה את הבסיס לחיים האורגניים של האדם. אם נתחקה אחריו בגוף האדם, נמצא שהחמצן נקלט מן האוויר באמצעות הנשימה, נספג בגוף ומתרכב עם הפחמן, עד שלבסוף נפלט מן הגוף בנשיפה כפחמן דו-חמצני. אלה הן העובדות, כפי שהמדע הרגיל, המבוסס על הסתכלות חושית בתופעות וניתוחם השכלי, מגלה אותן.

המחקר האנתרופוסופי מגלה עובדות נוספות. הוא מגלה, שתהליך הפיכת החמצן לפחמן דו-חמצני הוא רק צד אחד של המטבע, ומלווה בתהליך אחר. התקשרות החמצן עם הפחמן מתבצעת בעיקרה במערכת חילוף החומרים, ובעקבות תהליך זה נפלט הפחמן הדו-חמצני בעת הנשיפה. אולם קיים תהליך נוסף, עדין יותר: החמצן זורם גם אל מערכת העצבים והחושים, ומתקשר – באופן דומה להתקשרות עם הפחמן – גם עם הצורן, וכך יוצר צורן דו-חמצני. בעוד שלגבי מערכת חילוף החומרים יצירת הפחמן הדו-חמצני הוא התהליך העיקרי, הרי לגבי מערכת העצבים והחושים יצירת הצורן הדו-חמצני הוא התהליך היסודי והחשוב. זהו תהליך סובטילי,^[2] שעדיין אין ביכולתנו להתחקות אחריו באמצעות מכשירינו הגסים. אולם קיימים כל הנתונים שנוכל בעתיד לעקוב אחריו באמצעים כימיים-פיזיקליים. כך מורכב תהליך הנשימה משני חלקים: א) תהליך גס יותר, בו מתרכב החמצן מן האוויר עם הפחמן שבגופנו ונפלט כפחמן דו-חמצני. ב) תהליך עדין יותר, בו מתרכב החמצן עם הצורן שבגופנו ליצירת צורן דו-חמצני, ובצורה זו מופרש לתוך הגוף. הודות להפרשה פנימית זו של הצורן הדו-חמצני הופך כל גוף האדם – במידה רבה יותר בקצוות, ובמידה פחותה בתווך – לאיבר תחושה.

אם נתבונן בגוף האדם בדרך זו, נגלה את מבנהו העדין והטמיר ביותר. כמו כן יתחוור לנו כי כל איבר ואיבר נזקק לכמות מסוימת של תהליכים הצמודים לחומרי טבע מוגדרים. הצורן הדו-חמצני שימש לנו כאן רק דוגמה אחת מתוך חומרים רבים לאין ספור. אם ברצוננו להבין בריאות או מחלה באדם, עלינו לדעת בדיוק באיזה אופן מתבצעים תהליכים אלה באיברים השונים בגופנו.

ניקח לדוגמה את הכליות. נניח שכל הסימפטומים מובילים אותנו לאבחנה הרפואית, שמחלה מסוימת מקורה העיקרי בכליות. מתוך כך שאנו נעזרים גם בשיטת המחקר האנתרופוסופי לשם אבחנת המחלה, אנו מגיעים למסקנה שבמקרה שלפנינו תפקודן של הכליות לשמש איבר תחושה לגבי תהליכי העיכול וההפרשה אשר בסביבתן, נחלש מידי, ומאידך התגבר תהליך חילוף החומרים בכליות יתר על המידה. כלומר, שיווי המשקל בין שלוש המערכות בכליות הופר. במקרה כזה עלינו לטכס עצה: באיזה דרך נוכל שוב לחזק את פעילותן של הכליות כאיבר תחושה? נוכל לפתור את הבעיה בצורה כזאת: מאחר שהפעילות התחושתית של הכליות פגומה, עלינו לדאוג לכך שהצורן הדו-חמצני, הנדרש לפעילות זו, יגיע לכליות.

לפי השיטה האנתרופוסופית יש לנו שלוש דרכים על מנת לספק לגוף את החומרים הדרושים לו לשם החלמתו. הדרך הראשונה היא לתת לחולה את התרופות דרך הפה, כמו מזון. במקרה זה עלינו לבדוק אם מערכת העיכול ערוכה בצורה כזאת שאומנם תישא את חומרי המרפא למקומות המיועדים לפעולתם. במקרים רבים מאוד יגיעו חומרי המרפא בדרך זו ליעדם. כאשר אנו משתמשים בדרך זו, עלינו להכיר בבירור את פעולת חומרי הריפוי על כל איברי הגוף הבאים במגע עם התרופה.

הדרך השנייה היא על ידי זריקה. בדרך זו אנו מביאים את התרופה באופן ישיר למערכת הריתמית. כאן פעיל יותר ”התהליך” מאשר החומר, ובעוד שתרופות העוברות דרך מערכת העיכול, פועלות מכוח תכולת החומר שבהן, מכילה הזריקה יותר את התהליך הדינמי ואנו פועלים בדרך זו באופן בלתי-אמצעי על המערכת הריתמית.

פתוחה בפנינו גם דרך שלישית: נוכל לעבד את חומר הריפוי למשחה, הנמרחת במקום הדרוש, או לתרחיץ לשימוש באמבטיה. כלומר, אנו מנסים לפעול על הגוף בדרך חיצונית יותר. מתוך הדרכים האפשריות הרבות, ציינתי שלוש דרכים המקובלות בשיטת האנתרופוסופיה לשם הפעלת חומרי הריפוי על גוף האדם.

נשוב כעת להתבונן בכליות, שהאבחנה הרפואית לגביהן העלתה כי פעילותן התחושתית לקויה. במקרה זה, כאמור, עלינו לספק להן את תהליך הצורן הדו-חמצני במידה הנאותה. אספקת צורן דו-חמצני לכליות מותנית בתהליך התרכבות החמצן עם הצורן, אשר בעקבותיו מתפשט הצורן הדו-חמצני בכל הגוף. מאחר שאספקה זו דלה מידי במקרה הנדון, עלינו לדאוג לכך שהיא תתוגבר. לשם כך עלינו להכיר את האמצעים בהם ניתן לסייע לגוף שאין בכוחו לייצר בעצמו צורן דו-חמצני במידה מספקת.

ובכן, נחפש בטבע תהליך אשר יתאים לתפקוד הלקוי של הכליות. אחרי שנמצא חומר טבע, המכיל את התהליך המקביל לתהליך הפגום בגוף האדם, נצטרך למצוא את הדרך המתאימה, בה ניתן להביאו לכליות דווקא.

והנה מתברר, שפעולת הכליות, במיוחד פעולתן התחושתית, תלויה בגוף האסטרלי של האדם, אשר פעילותו מתבטאת בתהליכי ההפרשה, שהם סוג מיוחד של תהליכי הרס. במקרה זה עלינו להמריץ את פעולתו של הגוף האסטרלי באופן כזה שהוא יוביל את הצורן הדו-חמצני, שאנו מספקים לגוף מבחוץ בדרך כלשהי, כמתוכנן אל הכליות.

ובכן, אנו נזקקים לתרופה אשר: ראשית תמריץ את תהליך הצורן הדו-חמצני בכללו, ושנית תספק אותו באופן ספציפי לכליות. אם נחפש בטבע אחר חומר מתאים, נמצא בתחום ממלכת הצומח את השבטבט. הצמח הזה ניחן בכך שהוא מכיל צורן דו-חמצני בכמות מרובה. אם נספק לאדם צורן דו-חמצני בלבד, הוא לא יגיע לכליות. אולם השבטבט מכיל נוסף לכך גם מלחים חומציים של גופרית. מלחים חומציים של גופרית לבדם פועלים על המערכת הריתמית, על איברי ההפרשה ובמיוחד על הכליות. כאשר קשורים המלחים החומציים של הגופרית בקשר כה אמיץ עם צורן דו-חמצני, כפי שהדבר קיים בשבטבט, אזי הם מפלסים את דרכו של הצורן הדו-חמצני אל הכליות. נוכל לתת את התרופה דרך הפה, אך אם יתברר שהדבר לא ניתן לביצוע, נשתמש בדרכים האחרות שציינתי.

נתתי לכם כעת דוגמה מעשית של מחלת כליות מוגדרת. פעלנו כאן באופן מדויק לחלוטין. לאחר אבחנת המחלה, חיפשנו בטבע משהו היכול לשמש תחליף לתהליך הפגום בכליות. בדרך זו בנינו גשר, שאפשר לעקוב אחר כל חוליה וחוליה שלו, מן הפתולוגיה לתרפיה, לריפוי.

ניקח מקרה אחר: נניח שיש לנו עניין עם הפרעות מסוימות במערכת העיכול, המכונות בשם הכולל: דיספפסיה וכדומה.^[3] כאשר נבחן את המחלה הזו לאור המחקר האנתרופוסופי באופן שהתוויתי בפניכם, נמצא שעניין לנו כאן בעיקר עם פעולה לקויה, רפה מידי של ה”אני” בגוף. נשאלת השאלה: מדוע אין ה”אני” פועל כאן במידה הנאותה? את שורש ההפרעה הזו עלינו לחפש כעת בתפקוד בלתי-תקין של איבר מאיברי הגוף. נגלה שבמקרים מסוימים נעוץ הדבר בהפרשה לקויה של המרה. במקרה כזה עלינו לסייע ל”אני” על ידי מתן תרופה מתאימה, אשר הודות לתרכובתה תגיע לכיס המרה, ושם תסייע ל”אני” בפעולתו. כלומר, בדומה לדרך בה פעלנו באמצעות השבטבט לגבי הכליות, נפעל כאן באמצעות חומר-טבע אחר על פעולת ההפרשה של המרה. כשם שמצאנו שתהליך הצורן הדו-חמצני, כתהליך הבסיסי של מערכת העצבים והחושים תקינה, בהגיעו לכליות ממריץ בהן את פעולתן התחושתית, כך אנו מגלים שתהליכים כמו הפרשת המרה, שהם בתחום פעולתו של ה”אני”, מותנים בתהליך מוגדר מאוד של הפחמן ובני לווייתו בגוף האדם. כאן תתברר לנו העובדה החשובה כי הפחמן – המצוי כמובן בכל צמח – הכלול בעולש התרבותי בנוי כך שהוא יגיע לכיס המרה, כאשר נספק אותו לגוף. אם נפיק מן העולש התרבותי את התרופה הדרושה נגד דיספפסיה באופן המתאים, אזי נגרום לכך שתהליך הפחמן יגיע לכיס המרה בדומה לתהליך הצורן הדו-חמצני, שהגיע לכליות באמצעות השבטבט.

בעזרת הדוגמאות הפשוטות ששרטטתי בפניכם בקווים כלליים, המתייחסות בחלקן למחלות קלות ובחלקן למחלות קשות עד מאוד, ניסיתי להבהיר לכם את העיקרון על פיו מנסה המחקר האנתרופוסופי של גוף האדם מצד אחד, ושל יצורי הטבע על יחסיהם ההדדיים מצד שני, להגיע בהתחלה להבנה מעמיקה של התהליך הפתולוגי, ושנית, לגילוי חומר-הטבע הנחוץ בכדי להביא לנסיגת תהליך החולי. הריפוי נעשה בדרך זו לאמנות שקופה וברורה.

בכך מתבטאת תרומת דרך החקירה, שקראנו לה כאן אנתרופוסופיה, לרפואה בת-זמננו. אין זה עניין דמיוני כלל וכלל. האנתרופוסופיה שואפת לדרבן את המחקר בכיוון כזה אשר יאפשר לתפוש את האדם כולו, על צדדיו הפיזיים, הנפשיים והרוחניים, באופן המדויק ביותר. שהרי בריאותו וחוליו של האדם תלויים בפעילות גופו, נפשו ורוחו. החלוקה התלת-מערכתית של גוף האדם למערכת עצבים וחושים, למערכת ריתמית ולמערכת חילוף החומרים והגפיים, מאפשרת להבחין בתהליכים השונים על דרגותיהם ועוצמתם הרב-גוניים. רק לאחר שנלמד, למשל, להכיר את מהותו של התפקוד התחושתי, אפשר יהיה גם להבחין בפעולה תחושתית הנעשית בכליות. אחרת מצמצמים את התפקודים התחושתיים לפעולתם הגסה יחסית של החושים הרגילים. אולם אבחנות דקות אלה מביאות אותנו להבין את טיבן של המחלות באופן עמוק יותר.

כבר אמרתי, במערכת חילוף החומרים והגפיים פועלים תהליכים הפוכים לאה שמתחוללים במערכת העצבים והחושים. אולם עלול לקרות שתהליכים, אשר לפי טבעם הם תהליכי עצבים וחושים, ומתבצעים למשל, בדרך כלל בעצבי הראש, כלומר מהווים שם תהליכים נורמליים, מועתקים שלא בצדק למערכת חילוף החומרים והגפיים. אזי מתרחשים במערכת חילוף החומרים והגפיים – עקב שינוי חולני בגוף האסטרלי וב”אני” – תהליכים שבאופן נורמלי חייבים להתחולל בתחום מערכת העצבים והחושים.

פירוש הדבר: תהליך תקין במערכת אחת, יכול להפוך את עורו בתחום מערכת אחרת ולפעול שם כגורם פתולוגי. לכן ברור שאם תהליך, השייך למשל, למערכת העצבים והחושים, יופיע במערכת אחרת, יגרום הדבר למחלה. זו גם הסיבה למחלת הטיפוס. במחלת הטיפוס מתחולל תהליך השייך לפי טבעו למערכת העצבים, באשר שם מקומו הנאות במישור הפיזי, במערכת חילוף החומרים. תחילה הוא מופיע כאן בגוף האתרי, ואחר כך מועבר גם למישור הפיזי, וכאן בא לידי גילוי כמחלת הטיפוס. בכך חדרנו להבנת מהותו של תהליך המחלה הזה.

ניקח כעת מקרה אחר: הכוחות הפעילים באיבר תחושה מסוים, כוונתי לכוחות האחראים להתהוותו של האיבר הזה, יפעלו בשינוי מסוים שלא במקומם הנכון בגוף. הדבר אמור למשל לגבי פעילות האוזן. עלול לקרות שהפעילות המיוחדת לאוזן בתחום מערכת העצבים והחושים תתגלה – נוותר כרגע על תיאור הנסיבות – במקום אחר, למשל במערכת חילוף החומרים, בגבול שבינה לבין המערכת הריתמית. אזי תתפתח כאן נטייה ליצירת איבר תחושה שלא במקומו, ודבר זה יתגלה כגידול סרטני. רק אם נאמץ לנו את דרך ההסתכלות הזו, נוכל גם לדעת שהסרטן הוא נטייה ליצירת חושים החורגת ממקומה הנכון במערכות גוף האדם. בשיטה זו עלינו ללמוד לראות את סיבת התהוותן של מחלות מסוימות בגוף האדם בכך שתהליכים נורמליים בתחום מערכת אחת מוסטים שלא-בצדק למערכת אחרת.

כאשר נתבונן בגוף האדם בדרך זו, נוכל להבין לאשורם את מצבי בריאותו וחוליו, ועל ידי כך לבנות את הגשר מאבחנת המחלה לריפויה. כאשר נזכה לכך שהדברים שאמרתי לכם כאן ברפרוף, יזכו לתיאור מפורט ושיטתי, תיווכחו לדעת שאין דבריי עומדים בסתירה לרפואה המודרנית. צעד ראשון בכיוון זה יהווה הספר שעומד להופיע בקרוב, אשר נכתב על ידי גברת ד”ר וגמן, מנהלת המכון הרפואי בארלסהיים, יחד איתי.^[4]

ספר זה יתאר בצורה שיטתית את תרומת האנתרופוסופיה לרפואה: כהשלמה לרפואה המודרנית ולא בסתירה אליה. אז גם אפשר יהיה להיווכח שאין לנו כאן עניין עם גוזמאות, שהן שכיחות בימינו. הספר ינסה להראות בדרך המקובלת במדע את אפשרויות קידומה של הרפואה על ידי המחקר האנתרופוסופי. אם תתעמקו יותר בפרטי העניין מתוך חוש אחריות מדעי, תדעו גם להעריך את המאמצים המושקעים במעבדות הבינלאומיות בארלסהיים (כיום ”ולדה”), בהן מיוצרת שורה שלמה של תרופות חדשות על פי העקרונות שתיארתי כאן.

בהרצאתי השלישית תהיה זו משימתי להרחיב את הדברים שיכולתי לומר עד כה בדרך מרומזת בלבד, לגבי אמנות הריפוי, ולבססם, עד כמה שהדבר ניתן במסגרת הרצאה עממית. זאת אעשה על ידי הדגמת מקרי מחלה מסוימים ואפשרויות ריפויים.

כל המבין את טיבו של נושא דיוננו, לא יירתע ולא יחשוש מבדיקה יסודית ומדוקדקת של הדברים, אשר נרמזו כאן באופן כללי בלבד. יודעני, גם תחום זה יהא גורלו כמו האנתרופוסופיה בכללותה: כל המכיר אותו באופן שטחי בלבד, יבקר אותו לשלילה ויפסול אותו. הביקורת תיפסק רק כאשר אנשים יחקרו את העניין ביסודיות עד לפרטי הפרטים.

על כן, אביא בהרצאתי הבאה פרטים אחדים, מתוכם אפשר יהיה להיווכח שבשדה הרפואה האנתרופוסופית אין אנו פועלים מתוך התעלמות מן המדע המודרני ועקיפתו, כי אם בהתאמה גמורה איתו. אלא שקיימת אצלנו השאיפה להשלימו מתוך המחקר בתחום הרוח. כאשר יובן דבר זה, תעמוד הרפואה על בסיסה הנאות. שהרי הרפואה עוסקת באדם. האדם הוא יצור המורכב מגוף, נפש ורוח. רפואה אמיתית תוכל להתקיים רק כאשר תגיע להכרת האדם כולו, כולל גופו, נפשו ורוחו.

—————————————————————–

1. זיז מגלי – Processus Folciformis. סיגול אין הדג לראייה קרובה ורחוקה אינו נעשה על ידי שינוי קמירותה של העדשה, אלא על ידי התרחקותה מן הקרנית והתקרבותה אליה. שינוי מקום העדשה נעשה על ידי זיז מיוחד דמוי-מגל, עשוי רקמת חיבור שרירית. גידול זה יוצא מן הדמית סמוך לעצב הראייה, חודר דרך הרשתית, מגיע עד העדשה ודבק בה. (מתוך: מרגולין: זאולוגיה, בעלי חוליות. עמוד 75, תשכ”ב) ↑
2. תהליך עדין מאוד עד שקשה להבחין בו. ↑
3. הפרעות עיכול. ↑
4. קוי יסוד להרחבת אמנות הרפואה – ד”ר רודולף שטיינר, ד”ר איטה וגמן – יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן.  ↑