מאת רודולף שטיינר

GA328

תרגם מגרמנית: בנימין בן-צדוק

תודה לבנימין בן-צדוק ולהוצאת הומני על תרומת תרגום ההרצאה לארכיב!

לספר ראו כאן

הרצאה רביעית: ציריך, 12.2.1919

האדם והחברה

קהל נכבד,

אני מקווה שהצלחתי להראות בהרצאותיי, כי מצבה של האנושות מושפע באופן עמוק מן החשיבה החברתית ושאיפותיה, כפי שהתגבשה מאז תחילת העת החדשה ועד ימינו אלה.

השאיפות החברתיות משפיעות בעוצמה רבה על חייו של כל אחד מאיתנו, והשפעה זו עוד תלך ותגבר. היא תשלוט גם על ההתנהגות האינטימית של הפרט. לא נוכל להבין במלואו, כיצד עומד הפרט בתוך החיים החברתיים, אם לא נאתר את שני המקורות של החשיבה החברתית ומטרותיה, משום ששני זרמים אלה, שאינם פוסקים גם בימינו [החשיבה הקפיטליסטית והחשיבה הסוציאליסטית], מעצבים את החיים החברתיים גם כיום.

בהרצאותיי על הבנת התהליכים ההיסטוריים, הצבעתי על כך שאי אפשר להבין את אירועי ההיסטוריה, כאשר מנסים לפרש אותם בדרך של סיבה ותוצאה מיידיים, כלומר, שכל אירוע נגזר ישירות מאירוע הקודם לו.

לעומת זאת, ניסית להראות שההיסטוריה האנושית, כולל המשברים המופיעים במהלכה, דומה למהלך חיי האדם הבודד. גם בחיי האדם היחיד אין התפתחות ישירה העולה כל הזמן ברציפות, שבה נובע שלב ב’ ישירות משלב א’. ואזי, יש לפרש את האימרה הישנה “הטבע אינו מבצע קפיצות” בצורה שונה במקצת. יש להצביע על כך, כי בחיי היחיד מופיעים משברים, המהווים כעין תחנות-מעבר מגיל לגיל. בגיל 7-6 צץ משבר הקשור בהתחלפות השיניים. ובגיל 14-13 מתפתח משבר גיל ההתבגרות עם הבשלת המניות.

ומי שמכיר היטב את חיי האדם, יודע אל-נכון, כי מהפכים ומשברים כאלה מופיעים גם בגיל מאוחר יותר, גם אם אינם בולטים כל כך לעין השטחית. יש צורך להתבונן היטב במהפכים משבריים המופיעים בהיסטוריה, על מנת להבין את התהליכים ההיסטוריים. דווקא בימינו, יש חשיבות רבה להפנות את המבט, בהדגשה רבה, לתופעות אלה.

אחד המהפכים הגדולים האחרונים שאירעו בהיסטוריה, התרחש במפנה מן המאה ה-15 למאה ה-16. המהפך ההיסטורי הזה לא היה רק אירוע חיצוני. הייתה לו השפעה אדירה על נפש האדם, על מאווייה ודרישותיה. חל שינוי מהותי בהתייחסות החברתית של האדם לחברה. בתקופות קודמות חש האדם את השתייכותו לחברה מכוח האינסטינקטים החברתיים שלו. החברה נבנתה על סמך אינסטינקטים חברתיים ובני האדם אף פעלו על פי הכוונתם.

אולם עם הופעת העת החדשה, התחיל האדם לפעול על סמך חשיבה ושאיפה מודעת, ולא עוד על פי אינסטינקטים עמומים. התהליך הזה היה אומנם איטי והדרגתי, אולם מצב האנושות השתנה עקב כך באופן קיצוני לעומת המצב ששרר בימי הביניים או בעת העתיקה. ובנקודת מעבר זו התגבשו שני זרמים של החשיבה החברתית ושאיפותיה.

הזרם האחד יוצג על ידי השכבה השלטת עד היום בחברה האנושית [מעמד הביניים].

הזרם השני, שנוצר קצת מאוחר יותר, יוצג על ידי מעמד הפועלים.

הזרם המנהיג עד היום את החברה האנושית מיוצג על ידי חוגי המשכילים של מעמד הביניים. חוגים אלה קשורים להיווצרותה של המדינה המודרנית ומוסדותיה. הם קשורים, בשאיפותיהם, עם מדינת-החוק, כלומר עם המבנה המדיני שאחראי על היחסים בין בני האדם, בין אדם לחברו.

על פי המסורת של חוגים אלה, הם מחוברים היטב למדינה, וחשיבתם פועלת בכיוון זה. אולם, ככל שהכלכלה הולכת ומסתעפת, ומקיפה למעשה את העולם כולו, מנסים חוגים מדיניים אלה לשלב את הכלכלה בתחום האחריות של המדינה, ועל ידי כך, להפוך את המדינה למעצמה כלכלית.

ההשלכות של תפיסה זו הן, שענפי כלכלה לא-מעטים עוברים לבעלות המדינה. הזכרתי בפעם שעברה כמה ענפים כאלה. המגמה העיקרית של חוקים אלה היא כיבוש הכלכלה ושלוחותיה למען המדינה.

בצורה שונה לחלוטין מתגבש הדחף החברתי בתוך מעמד הפועלים. תנועת הפועלים לא הייתה קשורה בשאיפותיה לתחומי המדינה. היא עמדה מחוץ לשאיפות המתייחסות למדינה. אבל דווקא מעמד הפועלים נסחף בעוצמה רבה אל תוך המעגל הכלכלי. וכל חשיבותו ושאיפותיו מהווים כעין ראי של התהליכים הכלכליים.

במשפט מסכם:

שאיפות מעמד הפועלים נקבעו על ידי המבנה החברתי של הכלכלה.

שאיפות חוגי המשכילים ממעמד הביניים על ידי מטרות מדינת-החוק והמבנה המדיני.

וכך נוצר פער, ממש תהום, בין אופן חשיבתם ושאיפותיהם של אנשי מעמד הביניים המובילים את המדינה לבין חוגי הפועלים. וזו בעצם הטרגדיה של ההיסטוריה בעת החדשה, שהפער הזה אינו מאפשר הבנה הדדית בין שתי שכבות האוכלוסייה, ובעקבות זאת התייצבו שני המחנות למאבק ביניהן. והמאבק הזה, ההולך ומתגבר, ועלול להגיע למימדי-ענק, מתבטא בכך שמצד אחד חוגי ההנהגה מקרב מעמד הביניים שואפים לכבוש את הכלכלה עבור המדינה, ויחד עם הכלכלה גם את כוח-העבודה של הפועלים. וממולם ניצב מעמד הפועלים, השואף לכבוש את השלטון במדינה, כדי לממש את שאיפותיו הכלכליות.

זהו עיקרו של המאבק, שיש לו השפעה כה קשה על חיי האנושות בזמננו. המאבק הזה מתחולל אומנם ברמה המודעת, אך במעמקי הנפש מסתתרת שאיפה משותפת לשני הזרמים המנוגדים, והיא: מימושה המלא של אישיות האדם, אשר יהלום את העת החדשה. זו תופעה שלא הייתה מוכרת בתקופות קודמות. כאן נעוץ למעשה מוקד הבעיה החברתית, הלובשת צורות שונות בתנאי-חיים שונים.

וכך קרה, שמאבק, שהיה צריך להיות מאבק משותף לכל בני האדם על כבוד-האדם, הפך למאבק בין אינטרסים מנוגדים, כלומר בין מעמדות שונים, וזורע ארס והרס בחברה האנושית. הגורם האמיתי למתח החברתי לא הופיע באופן גלוי, וזאת משום שהאדם לא למד להפנות את מבטו החוקר לעומק, ובכך לחשוף אותו לעיני כל.

בתקופות קודמות, שבהן פעלו השאיפות החברתיות באופן אינסטינקטיבי, ניתן היה לעצב את האורגניזם החברתי בצורה עמומה יותר. אולם מאז שהשאיפות החברתיות הגיעו לרמת התודעה האנושית (אם כי עדיין לא במלואן), הרי הדבר החשוב ביותר הוא, שההבנה החברתית תחדור לנפשו של כל אדם ואדם. הבנה זו אינה צריכה להיות דווקא הבנה של מלומדים, כי אם הבנה החיה ברגש, ואשר מתבטאת גם בצורך האדם להשתלב בחברה.

על כן גם השתדלתי בהרצאותיי אלה, להפנות את מבטכם אל המגמה, המעורפלת עדיין, של האנושות המודרנית, השואפת להגיע לאור המלא של התודעה. הפניתי את תשומת-לבכם לכך, שהאורגניזם החברתי צריך להפוך למבנה, שאפשר להבין אותו אות תפקודו בצורה חיה, ולא באופן תיאורטי.

משום כך הצבעתי על כך שבריאותו של האורגניזם החברתי תלויה בכך ששלושת איבריו לא יעורבבו באופן כאוטי, כדי שלא תיפגם התפתחותם התקינה. רק באופן זה יתפתחו הכוחות הפועלים באיברים אלה כיאות, והם ישתחררו מתלות הדדית, לא ייבלעו עוד על ידי אחד האיברים שהתעצם יתר-על-המידה. עליהם להתפתח זה-בצד-זה, ורק לאחר מכן, מתוך עמדה עצמאית, ישתפו פעולה זה עם זה.

עד כה בני אדם התנגדו לעצמאות זו של איברי המבנה החברתי, ממניעים שונים. אולם ההבחנה הברורה של המיגזרים בתוך התסבוכת שנוצרה, היא שאלת חיים עבור החברה האנושית בימינו. משעה שבני אדם התעוררו תודעתית, היתה קיימת תחושה לגבי היחסים בין המדינה לכלכלה, בכיוון הרעיונות שהצגתי לפניכם.

במאה ה-18 התפתח הזרם הקרוי פיסיוקראטי, שהתייצב נגד המגמה השלטת, אשר דגלה ברתימת חיי הכלכלה לעגת מוסדות המדינה. הוגי הכלכלה הפיסיוקראטית שאפו לשחרר את הכלכלה משיעבודה לעריצותה של המדינה. הם רצו לתת לחיי הכלכלה להתנהל על פי החוקים הטבעיים העצמיים, התואמים את בחירותיהם החופשיות של בני האדם.

ההוגים האלה טענו בערך כך: מדוע צריכה המדינה לחוקק מערכת חוקים שיסדירו את חיי הכלכלה? הרי בסיכומו של דבר, החוקים האלה יהיו זהים בדיוק לחוקים שהכלכלה מחוקקת לעצמה, ואשר נובעים בדרך כלל ממשחק כוחות חופשי של הכלכלה, או שהחוקים האלה יהיו מנוגדים לחוקי הכלכלה החופשית. במקרה הראשון, החוקים האלה מיותרים לגמרי. במקרה השני, יפעלו חוקי המדינה במגמה הפוכה לחוקי הכלכלה, יחסמו ויזיקו להם.

הוגים רבים תקועים עדיין בדרך החשיבה הזו ואינם רואים מוצא מן הסבך התיאורטי. אולם הדבר נובע רק מאופיה של דרך חשיבה הזו, הסוברת, שאפשר לפתור בעיות על ידי עקרונות מופשטים ויצירת תוכניות עתידיות. אולם האורגניזם החברתי הוא גוף חי, והוא צריך לחיות ולהתפתח בהתאם למהותו.

כל מי שעוסק במדעי החיים, יודע כי גוף חי כולל בתוכו, מעצם טבעו, ניגודים וסתירות. על כן, האורגניזם החברתי חייב אף הוא לכלול ניגודים והפכים. כך שמצד אחד צריך לאפשר לאיבר הכלכלי להתפתח על פי דרכו עד שיתפקד באופן עצמאי. מאידך, האיבר המדיני רשאי ואף חייב למתן ולהגביל פעילות כלכלית, אשר חורגת מגבולותיה ומאיימת להשתלט על כל חיי האנושות ללא הצדקה. שהרי חיי האדם כוללים גם תחומים כמו תרבות, אמנות וכן כללי התנהגות בין אדם לחברו, אשר עלולים להינזק על ידי כלכלה פרועה.

המערכות הביולוגיות העיקריות בגוף האדם פועלות באופן עצמאי יחסית. אבל כאשר האיזון ביניהן מופר, ואחת המערכות גדלה פרא, ישתדלו המערכות האחרות לצמצם ולהגביל אותה, להחזיר אותה לממדיה הטבעיים. הוא הדין גם במערכות החברתיות. לכל מערכת חברתית תהליכים ותפקודים ייחודיים, והיא מסוגלת לפעול בשיתוף פעולה הדדי, מתוך מעמד עצמאי יחסית.

אם נבטא זאת בניסוח קצת יותר מופשט, נוכל לומר: בכלכלה כל תהליכי הייצור, מחזור הסחורות והצריכה מסתיימים בערכו של המוצר [דהיינו מחירו]. ערכו של המוצר נקבע על ידי התאמה המרבית לצריכה. את המוצר יש להציע לצרכן בצורה כזאת שהוא ניתן לצריכה בצורה היעילה ביותר ובמשך זמן אופטימלי [ולא ישמש לאגירה או לצבירה].

אילו כוח-העבודה האנושי היה נרתם כולו לתוך התהליך הכלכלי, הרי הייתה מוצדקת השקפתם המרקסיסטית של תנועת הפועלים, שעבודת הפועל עצמה נהפכה לסחורה, הניתנת לצריכה במלואה.

ואכן, לאיבר הכלכלי של האורגניזם החברתי נטייה ברורה, לצרוך ולבלוע גם את האדם. דבר זה עלול לקרות, אם תהליכי הכלכלה יגדלו-פרא, ללא הגבלה. חוגי מעמד הביניים, השולטים בחברה, לא הבחינו בהיווצרות הבעיה הזאת, ותרמו לכך שבמהלך התיעוש הפך הפועל עצמו לסחורה קניינית. מובן על כן מאבקו של הפועל, להשתחרר מסוג זה של עבדות.

שחרור מוצדק זה לעולם לא יוכל להתבצע כל עוד המדינה שולטת בכלכלה, על פי תפיסתה וחוקיה. הבראת חיי הכלכלה תתממש כאשר החוקיות הפנימית של המשק תתפתח ללא הפרעה מבחוץ. ורק לאחר מכן ייכנס לפעולה האיבר המדיני ויגביל ואף יתקן את נזקי החריגות של האיבר הכלכלי, בדומה לפעילות המווסתת והמתקנת של מערכות ביולוגיות. פעילות כזאת תוביל להבראת החברה האנושית, משום שחוקי החיים חלים גם על האורגניזם החי של החברה.

אין לי כל עניין בשאלה, כיצד יש להגדיר את שלושת האיברים או המיגזרים האלה, אלא בעובדה, ששלושתם יתפתחו זה בצד זה, וכל אחד יבלום ויתקן את נזקי חברו רק בשלב מאוחר יחסית. זהי מהות החיים הביולוגיים, ועל כן גם חייו של האורגניזם החברתי, אשר פועל על פי חוקי החיים. חיים חברתיים בריאים ייווצרו כאשר כל מיגזר חברתי יתנהל על פי חוקיותו הפנימית, וגם ינהל ויווסת את עצמו. אם בשלב ראשון מיגזרי החברה יתפתחו אחד לצד השני, הרי בשלב שני הם יתקנו ויגבילו אחד את השני.

את הבעיה החברתית אי אפשר לפתור רק בתיאוריה, ואף לא באמצעות חקיקה, אלא על ידי יצירת מערכת-כוח כלכלית שתתייצב ליד מערכת-הכוח המדינית ותפעל ברמת המציאות החומרית. שתי המערכות יתפתחו אחת בצד השנייה, וגם אחת יחד עם השנייה, מבלי לפגום בעצמאותן.

הגשמת הרעיונות האלה היא כורח היסטורי, אשר החומץ לצערי. החמצה אשר גררה תוצאות חמורות. זהו כורח עבור חיי ההווה וגם עבור העתיד הקרוב, אשר נועד להבריא את האורגניזם החברתי.

חיי הכלכלה יתבססו על התאגדויות שיביאו ליצירת אגודות של תת-מיגזרים, כמו: איגודים מקצועיים, אגודות חקלאיות וכד’, שתפקידן הראשון יהיה לפרוק מעל עצמן את הדגם הכלכלי שהמשטר המדיני הישן הטיל עליהן. כי האגודות האלה צריכות להיות גופים הפועלים ברוח כלכלית טהורה. הן יתבססו על קשריו של האדם עם חומרי הגלם צד אחד, ועם תפקידו, לשלב את המוצרים למחזור הסחורות, ולווסת את הצריכה ביחס לייצור ולמסחר, מאידך.

המורכבות של חיינו כופה עלינו להקים מערכת שלמה של אגודות בהתאם למגוון המוצרים, החל מן הבסיס החומרי שלהם ועד להובלתם לאתרי הצריכה. האגודות אלה יוקמו מתוך קשריו של האדם עם הכוחות הכלכליים. אולם אז יתברר, שלתהליכי הכלכלה נטייה לצרוך לא רק מוצרים, כי אם גם את האדם עצמו. על כן, בצד חיי הכלכלה צריכים להתייצב החיים המדיניים כאיבר עצמאי, אשר בניגוד לאיבר הכלכלי יתבסס על העיקרון הדמוקרטי. שהרי החיים המדיניים מקיפים את יחסי אדם לחברו, כלומר את כל התחומים המשותפים לכל בני האדם באופן שווה.

כשם שחיי הכלכלה מבוססים על ערכם של הסחורות והמוצרים, כך יתבססו החיים המדיניים על המשפט הציבורי, המסדיר את היחסים בין אדם לאדם. האיבר המדיני גם יפעל להגביל ולצמצם את התופעות השליליות של האיבר הכלכלי. אומנם נעשו כבר התחלות בכיוון זה. אך נחוצה פה השקפה חברתית רחבה יותר. יהיה הכרח בגוף מדיני, אשר יגן על הפרט והחברה מפני הגוף הכלכלי, שיש לו נטייה לצרוך ולבלוע, שכל כולו ממוקד בצריכה, והוא עלול לטרוף גם את העובד עצמו. כשם שהעיקר באיבר הכלכלי יתבטא בסופו של דבר בערך הכספי של המוצרים, כך צריך האיבר המדיני-משפטי להתרכז בחיי המדינה. האם נוכל לומר שהמדינה הגיעה בנושא זה עד היום למדיניות ברורה? יש הרבה דיונים תיאורטיים על מהות המשפט, אולם אל לנו לשכוח שהמשפט מופיע תמיד בצורות קונקרטיות. וכאשר מגיעים לרמת המציאות, מתחילים לגלות שאנו נתקלים בקשיים רבים, כפי שמצא ידידי המשפטן לוודוויג לייסטנר במחקרו ”משפט העונשין” (1872), שחקר את יחס החברה לענישה. נעשו כמובן ניסיונות להבהיר את מהותו של המשפט הקונקרטי, שבו עוסק המיגזר המדיני. היו הוגים שביססו את המשפט הציבורי על כוחה של החברה, ואילו אחרים נטו לגזור את סמכותו מתחושות אנושיות קמאיות.

איני רוצה להיכנס להגדרות האלה, אלא להאיר יותר את התוצאות של סמכות המשפט הציבורי. המשפט מקנה לאדם או לציבור זכות בלעדית לגבי עניין או תהליך. אבל הזכות הזאת מבוססת על כך שהאדם או הציבור יבצע את משימתו ויגשים את זכותו בדרך הטובה והאנושית ביותר, על פי קני-מידה אוניברסליים. העיקרון הזה יהיה בתוקף גם לגבי ביעות המשפט הבינלאומי שעולות בימינו יותר ויותר. זכויות של עמים ייקבעו על פי קני-מידה אוניברסליים שיעדיפו את טובת האנושות כולה על פני אינטרסים צרים.

כך נגיע במדינה הדמוקרטית ליצירת כוחות-ציבוריים אשר יסדירו את היחסים בין אדם לאדם, ויבטיחו לעובדים הגנה מפני נזקי הכלכלה באמצעות ביטוחי בריאות, אבטלה וכד’. עלינו לפתח הבנה לא להגדרות מופשטות של החוק והמשפט, כי אם לראות את השלכותיו, את התוצאות שהוא גורר בכל מקרה קונקרטי. גם זה יתרום להבראת החיים החברתיים.

אני סמוך ובטוח שחיים משפטיים כאלה של האיבר המדיני, יהיה בכוחם לסלק מן העולם את נקודת התורפה הכלכלית, שהפכה את הפועל לסחורה שאפשר לקנותה. דבר זה לא ניתן לממש על ידי דעות, עקרונות או תוכניות, כי אם על ידי החיים עצמם.

עלינו להבין באופן יסודי את תפקידה הייחודי של העבודה במכלול חיי האדם ובמבנה החברה. כך נוכל לנסח חוק שאקרא לו: חוק היסוד החברתי של העבודה, שכל אדם שהתבונן בחיים החברתיים, יוכל להיווכח בצדקתו. על החוק הזה הצבעתי כבר בתחילת המאה, אבל אז השמעתי את דבריי לאוזניים ערלות, וגם כיום המצב אינו טוב בהרבה.

החוק הזה אומר כי אף אדם, אשר שייך לחברה האנושית, אינו יכול לעבוד אך ורק למען עצמו. כל עבודה שאדם מבצע, לעולם אינה מביאה שכר לבעליה, כי אם לבני אדם אחרים. ואילו העבודה שבני אדם אחרים מבצעים, צריכה לתגמל את הפרט הבודד.

אין פה דרישה מוסרית הנובעת מאלטרואיזם, אלא חוק חברתי, הפועל כמו חוקיות ביולוגית. האדם פשוט אינו יכול לחמוק מן ההכרח, לעבוד ולפעול למען אחרים, ולהיזון מפרי עמלם של אחרים.

אנו מגיעים לחוק זה כאשר אנו חוקרים את המחזור המעגלי של העבודה בתוך האורגניזם החברתי. אזי נמצא, שהעבודה נובעת מן העובד, ותועלתה מגיעה בסופו של דבר לחברה כולה. ואילו התועלת המופקת מעבודת הרבים, מגיעה לבסוף לאדם הבודד. האדם הבודד אינו מסוגל כלל להתפרנס מעבודתו. דומה הדבר כאילו דרשנו ממנו לאכול את עצמו על מנת להיזון.

למרות שהחוק הזה הוא פשוט להבנה, אפשר כמובן לשאול לגבי המקרה של חייט, התופר כרגיל בגדים ללקוחותיו, ותוך כדי כך תופר גם בגד לעצמו. הרי אז הוא השקיע את עבודתו לתועלתו הפרטית!

למעשה זו אשליה בלבד, אם אני חושב שאני נהנה מפרי עבודתי בלבד. כי גם אם החייט תופר פעם בגד לעצמו, אין בעבודתו זו אלא המשך ליכולתו המקצועית לתפור בגדים לאחרים.

אנו רואים שזוהי המשימה שמקבלת העבודה, כאשר בני אדם חיים בחברה. וכל מי שפועל נגד החוק הזה, פועל נגד החברה האנושית. ולכן, אנו פועלים נגד החוק הזה כאשר אנו מאפשרים לפועל לחיות משכר עבודתו, כפי שהעניינים התפתחו בעידן המודרני. משום שאין זו אמת, החופפת את העובדות, אלא שקר מוסווה, הפועל כגורם הרסני בתוך חיי החברה.

ניתן לתקן את הנזק ולהבריא את המשק, כאשר חיי הכלכלה יתפתחו על פי החוקיות הפנימית שלהם, ולצידם יתפתחו גם החיים המדיניים באופן כזה, שיהיה בכוחם לשלול מן האיבר הכלכלי את האפשרות להצמיד את העובד לשכרו. המיגזר המדיני-משפטי יהיה אחראי לכך, שתפקודה של עבודת-הפועל ייקבע על פי המהלך הממשי של החיים באורגניזם החברתי, באופן הבא:

• לאורגניזם הכלכלי יש נטייה, לצרוך את כוח-העבודה של העובד.
• האיבר המדיני-משפטי צריך לכוון את כוח-העבודה לתפקודו האלטרואיסטי, שהוא טבעו האמיתי.

תמיד יהיה צורך לתקן את העיוותים של חיי הכלכלה על ידי האיבר הדמוקרטי ותקנותיו. עליו תוטל המשימה לשחרר את כוח-העבודה ממלתעות חיי הכלכלה הדורסניים, על פי הסמכות שהמשפט הציבורי מעניק לו. גם פה דומה פעולת התיקון והריסון לפעילותן של מערכות ביולוגיות בגוף האדם. מדינת-החוק, אשר שואפת לנהל גם את הכלכלה, משתקת למעשה את חיי הכלכלה. אך גם הדרך ההפוכה מובילה לשיתוק. כאשר האורגניזם הכלכלי משתלט על המדינה וממית את החיים המדיניים-משפטיים.

חוגי מעמד הביניים, שניהלו את המדינה עד כה, העריצו אותה עד כדי כך, שהם התייחסו אליה כאל אליל. הם לא שמו לב להבדלים הנרחצים הקיימים בין שלושת איבריה. וכך קרה שבעת החדשה, המדינה בלעה גם את חיי התרבות והרוח. קברניטי המדינה סברו שתפקידם של חיי התרבות הוא לייצר ולהפיק, בדומה לחיי הכלכלה: לייצר חינוך להפיק מוצרי אמנות ותרבות, בדומה למפעל תעשייתי. אבל זו דרישה אבסורדית.

ואכן, כתוצאה מהשתלטות המדינה על החינוך בבתי הספר ובאוניברסיטאות, היא הפכה לגורם-בולם של ההתפתחות התרבותית. עובדה זו צריכה להאיר את עינינו למשימה המוטלת עלינו, והיא, לשחרר את חיי התרבות והרוח מן הכבלים שהושמו עליהם על ידי נציגי מיגזר זר להם במהותו.

כבר הזכרתי לעיל, כי על המיגזר התרבותי-חינוכי-רוחני לכלול גם את מוסדות השיפוט הפרטי ואת סמכויות הענישה שלהם. מדוע? כי אסור שבתי המשפט האלה יהיו תלויים במיגזרים אחרים, שהרי כך תיפגם סמכותם. מלבד זה, אנו רואים בשופט דמות תרבותית-חינוכית המהווה כעין המשך למחנך הפועל במסגרת בתי-הספר.

יש היום כבר מגמות בכיוון זה, מצד הפסיכולוגיה החברתית, השואפות להדגיש את הרקע האישי והמשפחתי של הפשיעה. כמובן, שאיתור העבריינים עצמו ייעשה על ידי גופי האיבר המדיני. אולם ברגע שהעבריין נתפס, הוא יישפט על ידי שופט אשר מולו הוא יתייצב כאדם מול אדם.

אני יכול לספר לכם מניסיוני, כיליד אוסטריה, על נוהג מבורך שהשתרש שם. כל אזרח רשאי היה לבחור לו את השופט, שמול היה חייב להתייצב, על פי הלאום והשפה שלו. ובאוסטריה לא חסרו לאומים ושפות. אך האזרח לא התחשב בגבולות הלאומים ובחר את שופטיו על פי הרקע האישי שלו, כדי שיבין ללבו.

זה היה כאמור עיקרון מבורך, ששאפו להרחיב אותו גם על בתי הספר ועל השפות שהיו נהוגות בהם. אני חש מועקה ש”ביצת קולומבוס” זו לא התגלתה בשאר המדינות. כי בחירה חופשית של השופטים והסכמה הדדית בעניין זה בין התובע לנתבע, היה משאיר את הסכסוך במסגרת הקהילה, ולא מפקיד את הכרעת הדין בידי שופט מנוכר שהתמנה על ידי המדינה הריכוזית, שסמכותו מוגבלת אך ורק למעצר העבריין ולביצוע גזר הדין, אך לא להתדיינות המשפטית.

על כן דרשתי, שיחסו של האזרח לשופטיו בענייני משפט פרטי ופלילי, יצורף לאיבר התרבותי-חינוכי-רוחני, שאסור לו להיות תלוי במדינה. כי בחירת מנהליו ויזמיו צריכה להיות חופשית ועצמאית. כי אם התפתחותם של המדע, האמנות וחיי הרוח תהיה תלויה בגורמי-חוץ (כלכליים או פוליטיים), הרי הם לא יתפתחו כראוי.

למרות שהרעיון הבא נראה בלתי רגיל, עליי לומר: לכל אחד משלושת המיגזרים האלה תהיה עצמאות מסוימת לבחור את נציגיו ולחוקק את חוקיו מתוך אופיו הייחודי. במיגזר הכלכלי יצמחו הנציגות ותקנותיה מתוך האגודות הכלכליות והמסחריות. במיגזר המדיני: הם ייבחרו באופן דמוקרטי על ידי אזרחי איזור חברתי מוגדר, עבור המדינה הפוליטית, שבה יוסדרו יחסי אדם לאדם ברוח אוניברסלית. ובמיגזר התרבותי הם יצמחו מתוך חיי הרוח עצמם, ללא התערבות המיגזר הכלכלי או המדיני.

את חיי הרוח יש לשחרר מן הכבלים שהושמו עליהם בעבר ובהווה. בעבר הוגבלו חיי הרוח לחיי הדת בלבד, ונציגי הדת הם שבנו את מוסדות החינוך היסודי והגבוה. המדינה המודרנית אומנם שיחררה את החינוך מצורות דתיות מיושנות, שכבר לא יכלו למלא את תפקידן בצורה ראויה. אך לא די בכך. חיי הרוח והתרבות צריכים להשתחרר גם מאפוטרופסות השלטון המדיני. זוהי דרישת המגמה הרוחנית שהצגתי כאן. משום שברור לה שכל היצירתיות של חיי הרוח, כולל ההמצאות הטכניות והרעיונות הטכניים, יכולה להתפתח באופן מועיל לכלל האנושות, מתוך רוח עצמאית חיה, רק באקלים חופשי, ללא תלות בשאר איברי האורגניזם החברתי. רוח האדם תהווה כך את מנוע היצירתיות, כאשר המיגזר התרבותי יהיה עצמאי יחסית, כפי שתיארתי.

האדם ימשיך כמובן לפתח המצאות ותגליות בתחום הטכנולוגיה ומדעי הטבע, גם במסגרת כובלת. אבל הרעיונות היצירתיים, המקדמים באמת את האנושות ואת האנושיות, יוכלו להיוולד אך ורק במסגרת חיי תרבות עצמאיים וחופשיים.

אנשים שהאזינו להרצאותיי, טענו שהרעיונות שלי אינם אלא חזרה על חזונו של אפלטון בדבר מדינה אידיאלית בעלת שלושה מעמדות: המעמד הכלכלי, המעמד הצבאי ומעמד המחנכים. זהו דימיון קלוש. כי מה שהיה טוב ליוון הקדומה, ובמקצת גם אחר כך, אינו יכול כלל להתאים לנו, שהרי בינתיים חל המהפך הגדול בהיסטוריה האנושית במאה ה-15.

בתקופת אפלטון נחלקה החברה למעמדות חברתיים. ואילו החלוקה שאני מדבר עליה, היא פונקציונלית [תפקודית]. כל אדם, ללא אפליה כלשהי, יכול לפעול בכל אחד מן המיגזרים, ואף בכמה מיגזרים. אדם יכול להיות חקלאי במיגזר החקלאי, ובד בבד גם מדינאי במיגזר המדיני. כל החלוקה הזאת למיגזרים נועדה למנוע שאדם הפועל במיגזר אחד יוכל לגרום נזק למיגזר אחר, גם במקרה שהוא ממלא כמה תפקידים בכמה מיגזרים.

במצב של היום, אדם שיש לו אינטרסים כלכליים, עלול לפלוש איתם לתחום המשפטי ולכפות את שאיפותיו על תחום לא לו. בהרצאתי הקודמת הזכרתי את הדוגמא, שמדינה שלמה שועבדה לאינטרסנטים כלכליים. המיתווה שלי מחלק את האורגניזם החברתי, אך לא את בני האדם, על פי איזושהי חלוקה. האדם נעשה בדרך זו עצמאי ומשתחרר מן העבדות ששלטה בתקופות קדומות, דווקא משום כך, שלא בני אדם יחולקו למעמדות או שכבות (כמו שהיה עוד בימי הביניים), כי אם המבנה החברתי עצמו יופרד למיגזרים תפקודיים.

כאן מתגלה שהחשיבה שלנו הרבה יותר מעשית ומציאותית מן ההזיות המופיעות במפלגות השונות, הן בחוגי הימין והן בחוגי השמאל. אנשים אלה סוברים כי אפשר לבנות תוכניות של מבנה חברתי שישביע את רצון האזרחים. אבל לא מתוכניות כאלה ניבנה. יש לשאוף להקמת אורגניזם חברתי באופן ממשי, גוף שיש לו כוח-חיים. רק כאשר אדם מוצב בתוך גוף חברתי כזה, הוא יחוש שביעות-רצון. כי מעתה יהיה לו בסיס איתן לכל פעילותו ודרישותיו. אבל תחילה יש לשחרר את התשתית הזאת מכבליה. ודבר זה יקרה כאשר ייבנה אורגניזם חברתי בר-קיימא. כשם שהנפש יכולה להתפתח רק בגוף בריא, כך יוכלו בני אדם להתפתח כראוי בגוף חברתי בריא. כך שבניית גוף חברתי בריא היא המשימה הראשונה במעלה.

ניסיוננו המר משנות המלחמה יכול לדרבן אותנו להרחיב את ההסתכלות שלנו, הן מבחינה בינלאומית והן מבחינה היסטורית. כל זה מוביל אותנו למסקנה שהחלוקה התלת-מיגזרית היא הכרחית לאנושות, בהווה ובעתיד הקרוב.

ערב המלחמה הנוראה, הגיעה הערבוביה של שלושת התחומים, השונים כל כך בטבעם, לשיאה. הערבוביה הזאת, שלא איפשרה לשלושת האיברים להתפתח כראוי, הייתה ללא-ספק אחד מגורמי המלחמה. נזכיר כאן רק אירוע-רקע אחד.

הדעה הכללית היא שיחסה של אוסטריה לארצות הבלקן, במיוחד לסרביה, היה נקודת המוצא למלחמה. מי שהכיר היטב את היחסים הכלכליים בין אוסטריה לבין ארצות דרום-מזרח אירופה, במשך עשרות בשנים, הבחין בכך, שיחסים כלכליים אלה היו משולבים בצורה בלתי-טבעית עם אינטרסים פוליטיים טהורים. התכה זו גרמה לכך שהגורמים הפוליטיים הם שחרצו את גורל היחסים הכלכליים. נוצר כאן מצב כוזב, שהגיע לפיצוץ.

המצב היה שונה אילו הייתה קיימת הפרדה בין המיגזרים המדיניים והכלכליים בארצות השכנות [הן באוסטריה והן בארצות הבלקן]. כי אז היו הגורמים הכלכליים והתרבותיים מאזנים ומתקנים את החריגות הפוליטיות, וכל זאת מעבר לגבולות המפרידים בין המדינות. בדרך זו הייתה נוצרת הרמוניה של שאיפות ואינטרסים אשר הייתה בולמת את עריצות הפוליטיקה ומונעת פיצוץ בינלאומי.

יחסים בינלאומיים בריאים, חוצי גבולות מדיניים, היו מתפתחים בעקבות החלוקה התלת-מיגזרית. וכך נוכל לומר, כי כל ההתרחשויות שהובילו למלחמה היו נמנעים בהשפעת החלוקה התלת-מיגזרית.

הרעיונות שהרציתי בפניכם נלקחו מתוך הממשות הריאלית. על כן, תמיד הדגשתי בדבריי: המציאות הריאלית משתנה מיום ליום, וייתכן גם שהמציאות תשתנה במידה כזאת שאוכרח לדבר באופן אחר. לא בניתי תוכנית, כי דבריי נובעים מהתבוננות בתהליכים היסטוריים השואפים למימוש, קודם כל באירופה. ובפניכם הברירה: לנהוג בתבונה או ללכת לקראת מהפכות אלימות ומשברים חריפים. הגל העכור כבר החל להתרומם, והוא עלול לזרוע הרס וחורבן.

האוטופיסט שואף להגשים תוכנית, שהוא הגה על פי עקרונות מופשטים או בהתאם למצע מפלגתי. דרכי שונה לחלוטין. ייתכן מאוד שלכל ההתבטאויות שלי לא יהיה ערך עם חלוף הזמן. אבל לא המילים והשמות חשובים כאן. המשימה היא לתפוס את הממשות בנקודה מסוימת בשתי ידיים. אז גם יתברר כיצד יש להתקדם בדרך, שבה יש ללכת. ייתכן מאוד שכל הניסוחים יצטרכו להשתנות. זה באמת לא משנה, כי לא הדיבורים חשובים כאת, כי אם המעשים הנכונים. האנושות חייבת לפעול, לפני שיהיה מאוחר מדי, והיצרים הפראיים יגיחו מתוך האפלה וימנעו דו-שיח והבנה הדדית, לטווח של שנים רבות.

הדבר הראשון שביכולתנו להגשים, הוא ליצור הבנה חברתית הדדית. ולשם כך דרושה חשיבה אחרת מזו הנהוגה כיום. כי דברים רבים, בתחומים שונים, נפגמו קשות עקב אופיה הצר של החשיבה הרגילה, שלא היה ביכולתה להגות את הרעיון ההולם בזמן המתאים.

אני חש סיפוק שאישים לא מעטים הצטרפו ליוזמות החברתיות שהגיתי, ואשר הסיקו את המסקנות מן האסון שעברנו [במלחמת העולם הראשונה]. כאן בשווייצריה עדיין יש הזדמנויות לדון באובייקטיביות רגועה בדברים ולטפח הבנה לכך, שנחוצות כעת גם פעולות ממשיות. הכאב שנבע ממאורעות העבר הקרוב והאיום שבאופק, לימד את כולנו ללמוד את הלקחים המתבקשים.

אני רוצה לספר לכם גם על קול-קורא שחיברתי, אשר נועד לפרסום בקהל הרחב, ומכיל באופן תמציתי את הרעיונות שהרציתי בפניכם. במינשר זה ניסיתי להסביר, כי הרייך הגרמני הוקם בתקופה [1870] אשר הייתה זקוקה למשימות חברתיות חדשות. אבל בני האדם התעלמו מיעדים אלה שהיו צריכים להוביל לחלוקה תלת-מיגזרית של המדינה. מכאן נבעה גם ההתייחסות העוינת של מדינות רבות לגרמניה. על כן התוויתי במינשר זה את המשימה העומדת כעת בפני עמי אירופה, בשעה שנעשה מאמץ לתקן את נזקי המלחמה. עד כה חתמו על המינשר כ-100 אישים מכל חוגי הציבור, כך שאיני עומד עוד לבדי בפעילותי זו.

ההמשך יתבטא בפעילות למען נאורות חברתית. האנושות המודרנית ניצבת היום פנים אל פנים מול הבעיה החברתית הבוערת. היא תידרש לפתור אותה בעזרת חשיבה שאינה נוחה לה. אנשים רבים מוכנים היום להודות כי דרוש שינוי, לא רק במוסדות החברתיים, כי אם גם במבנה החברתי. אבל דרוש עוד משהו נוסף.

מנהיגי תנועת הפועלים מדגישים תמיד את אימרתו של קרל מרקס, שהפילוסופים הסבירו את העולם, אך המשימה החשובה יותר היא לשנותו. אבל זו למעשה רק אמת לשליש ולרביע. כי מה שדרוש אינו רק להפעיל את הרעיונות לשם שינוי מערכות החברה, אלא לשנות את הרעיונות עצמם. כי רק מתוך רעיונות שעברו טרנספורמציה, יתפתח אורגניזם חברתי בריא. הציבור נוטה בדרך כלל להסכים לשינויים מבניים בחברה, אבל אינו מוכן לפתח חשיבה חדשה, שהיא משימה לא קלה עבורו. אבל לפני שנאמץ חשיבה מסוג זה, לא נוכל להתמצא ולפעול להבראת המערך החברתי.

הבעיה החברתית דפקה על השער זמן רב. כעת היא פרצה פנימה ושוב אי אפשר לזרוק אותה החוצה. היא אינה משפיעה על הצד החיצוני של חיינו בלבד, אלא מעמידה אותנו בפני הברירה: לשנות את חשיבתנו או להוסיף אסון על אסון.

בהרצאות אלה הצבעתי על הכורח שיש לממש, לפני שהיצרים האפלים ביותר יפרצו החוצה וימנעו כליל דו-שיח והבנה בין בני האדם בחברה. הבראתה של החברה תיתכן רק כאשר הסדר החברתי החדש לא יתבסס עוד על החשיבה הישנה, אלא יעז לפתח רעיונו חדשים רבי-עוצמה. כי רק רעיונות חדשים יוכלו להבטיח את חיי הדורות הבאים.

את ההבראה הזו אי אפשר לממש ברגע אחד. הבעיה החברתית נובעת מצמיחתה של העת החדשה, והיא תלווה אותנו תמיד. אך האורגניזם החברתי החי יאפשר לנו שוב ושוב להיאבק למען פתרונה.

כל דור ייאלץ לפתור את הבעיה החברתית בדרכו. זו בעיה המזעזעת עד היסוד את כל מערך החשיבה והשאיפה של האדם. עלינו להתמסר לה בלב ונפש, שאם לא כן, היא תתייצב נגדנו ותמיט עלינו אסון.