מבוא למישנה החברתית (החברה התלת-מיגזרית) – 03

מבוא למישנה החברתית (החברה התלת-מיגזרית) – 03

מבוא למישנה החברתית

(החברה התלת-מיגזרית)

מאת רודולף שטיינר

GA328

תרגם מגרמנית: בנימין בן-צדוק

תודה לבנימין בן-צדוק ולהוצאת הומני על תרומת תרגום ההרצאה לארכיב!

לספר ראו כאן

הרצאה שלישית: ציריך, 10.2.1919

השקפת העולם האנתרופוסופית מול פתרונות-שווא

קהל נכבד,

בהרצאותיי בשבוע שעבר, הצבעתי על כך שהמצב החברתי נבלם בהתפתחותו עקב כך שההבנה בין המעמדות השונים לא נראתה באופק.

למעמד המוביל בחברה, מעמד הביניים, יש הרגלי חשיבה ושאיפות המכוונים אותו, וקיימת תהום בין הרגלי-חשיבה אלה לבין הרגלי-החשיבה של מעמד הפועלים המודרני, וכאן יש לראות את שורש הבעיה החברתית.

מי שמתאמץ לחדור למעמקי החיים החברתיים, יודע כי הרבה יותר חשוב להתבונן בדחפים התת-מודעים של בני-האדם, מאשר באלה המופיעים ברמה המודעת. כי כדי להגיע לשיפוט נכון של העובדות החברתיות, נוכל לשאוב הרבה יותר ידע ממה שנמצא מאחורי ההשקפות המובעות במפורש. כאן יש לפסיכולוגיה החברתית משקל רב מאוד.

התבוננות כזו תבהיר לנו, עד כמה גדול הפער התודעתי בין חוגי מעמד הביניים, שעדיין מנהלים את המדינה, לבין חברת הפועלים השואפת להשתתף בשלטון. הפער הזה הוא עובדה היסטורית וגם עובדה חברתית בימינו.

עיני העולם נשואות לוועידות הבינלאומיות המתכנסות בפריז ובברן [1919]. אולם מתברר, כי בשני הכנסים האלה אין מדברים בשפה אחת, והמרחק הרגשי בין הצדדים גדול. מכאן הקושי הרב להצביע על הכוחות החברתיים העיקריים הפועלים בחברה, כאשר אני מציג את הדברים, הן בפני מעמד הביניים והן בפני חוגי הפועלים.

כי התהליכים ההיסטוריים אינם שווים בערכם. יש אירועים היסטוריים שיש להם השפעה אדירה ומכרעת על החברה. ואילו תופעות חברתיות אחרות, אשר במבט שטחי מייחסים להן חשיבות, אין להן שום השפעה.

מי שעוקב בעשרות השנים האחרונות, אחר תנועת הפועלים, ייתקל בעובדה חשובה אחת. והיא, שתנועת הפועלים השכילה להביע את חזונה, על פי השקפותיה, לגבי שקיעת הסדר החברתי הישן וצמיחת סדר חברתי חדש במקומו. יש פה עובדה, שזכתה ללעג מרובה, אולם ברצוני להתמקד בעובדה היסטורית רצינית של עניין זה. כאשר נשאלו נציגי תנועת הפועלים המודרנית מה, לפי דעתם, צריך לבוא בחברה העתידית, הם תמיד ענו: זה לא מעניין אותנו כעת. לנו חשוב בראש ובראשונה לגרום לפירוקה של החברה הנוכחית. מה שיבוא במקומה, יתברר בעתיד. תמיד הובעה הדעה, שתנועת הפועלים צריכה להגיע לשלטון. וכאשר השלטון יהיה בידה, כבר יימצא הפתרון המתאים. רעיון זה היה כלול בתוכנית הפעולה שלה.

אולם ברצוני להעיר, כי חשיבה כזו אינה עניינית ואף אינה מציאותית. כי עלינו לשאול, מהי המשמעות ההיסטורית של תנועת הפועלים המודרנית? ופה אנו מוסטים מן ההשקפות של נציגי הפועלים ודבריהם ומוכוונים לרגשות המתייחסים לחייהם וליחסם למעמדות האחרים בחברה, לסטאטוס הקיומי של חייהם.

גישה זו [שלהם] ניתן לנסח בצורה הבאה: תנועת הפועלים חווה את עצמה כביקורת הסדר החברתי הנובע מן הטכנולוגיה והקפיטליזם. כלומר, אנו מקבלים את התשובה מחיי הפועלים עצמם, ולא מן התיאוריה שהם מטפחים. התהוותה של תנועת הפועלים מטילה את האשמה על הסדר החברתי הקיים.

זו הסיבה לכך, שתנועת הפועלים אימצה לעצמה תיאוריה מופשטת, העומדת על קביים מדעיים וחדורה בשאיפת החיים של הפועל המודרני: הלוא היא תורתו הכלכלית של קרל מרקס, המרקסיזם.

זו תופעה חד-פעמית בהיסטוריה, שמעמד של בני-אדם בעלי-לב פתוח וחיוניות כה רבה, אימצו לעצמם תיאוריה מדעית כמו זו של המרקסיזם. תיאוריה מסובכת זו נקלטה בקלות על ידי נפש הפועל, ומיליוני פועלים ברחבי העולם התלהבו מתורה מופשטת לכאורה.

אבל מה כוללת תורה זו? גם זה קו אופייני, שתורה זו אינה כוללת כלל אידיאל חברתי. אין פה חזון של מדינה עתידית או מבנה חברתי עתידי, אלא כל מה שכלול במרקסיזם מסתכם בביקורת נוקבת של סדרי החברה והכלכלה הבורגניים. המרקסיזם אומר לעצמו: כאשר אני מפנה את תשומת-לב הפועלים לביקורת הכלכלה הטכנולוגית-קפיטליסטית, הרי אני מכוון אותם לכוחות הרעננים שעדיין נמצאים בבעלותם וברשותם. אני מציג להם, כמו בתמונת ראי, את הווייתם העצמית.

מי שסובר כי חלף זמנה של התורה המרקסיסטית עבור תנועת הפועלים, פשוט אינו מבין, כי ייתכן מצב, שהשקפות מסוימות עשויות לעבור מן העולם, או להשתנות לחלוטין, ויחד עם זאת הדחף הייחודי שחי בתנועה חברתית ימשיך לחיות ולבעוט ביתר שאת.

בדברים אלה רציתי לציין עובדה חברתית אשר חשובה בעיניי יותר מאשר ויכוחים אידיאולוגיים, משום שהיא מצביעה על תופעה פסיכולוגית-חברתית. וגם אם אין פה תשובה ישירה, היא מביאה אותנו בכל זאת לנקודת-ראות חשובות ביותר לגבי החיים הממשיים של תקופתנו.

איזו תחושה אנו מקבלים כאשר אנו מתייצבים מול עובדה זו ללא משוא פנים? אנו מגלים כאן תכונה ייחודית של החיים המודרניים בכללותם. החיים המודרניים, על כך עמדתי פעמים רבות בהרצאותיי כאן בציריך, פיתחו הרגלי חשיבה שחשיבותם רבה מאוד עבור ענפים רבים של מדעי הטבע. החשיבה המודרנית גם ניסתה להבין ולחדש את החיים החברתיים ואף לתקנם. אולם אז התברר שאין בכוחם של הרגלי החשיבה העכשוויים להבין לעומקם את התופעות המורכבות של החיים החברתיים.

המושגים שפותחו בימינו אינם מסוגלים כלל לתפוס את התהליכים החברתיים, משום שמושגים אלה מופשטים ותבניתיים מדי. הם אינם מסוגלים לחדור אל החיים הממשיים, המתרחשים בתוך הגוף החברתי. וחשיבה זו, שאינה מסוגלת להכיל תהליכים ניידים ולחדור לרובד העמוק שלהם, הפכה גם לנחלתה של תנועת הפועלים ודבקה בשאיפותיה.

וכך הגענו למצב שהחשיבה הזו אומנם מספיקה לביקורת הסדר החברתי הקיים, אך אינה מסוגלת כלל לעצב שאיפות חיוביות למען העתיד. כאן היא מתגלה במלוא חולשתה.

לעובדה זו השפעה רבה על כל החיים בהווה. כיום בני האדם ניצבים מול בעיות מציקות ובוערות בדחיפותן, אולם אין להן את הכלים [דהיינו את החשיבה הראויה], כדי להתמודד איתן. יש לבני האדם רצון טוב, אך לא חשיבה שמסוגלת להתמודד עם המצב הבעייתי הנוכחי.

ובמקום לפתח חשיבה שתהלום את המשברים הקשים של תקופתנו, צומחת נטייה לפתח התלהמות הזייתית. הזיות נלהבות אלה, המופיעות במסכות שונות, הן אלה המקשות עלינו להגיע לפעילות עניינית. מהי מהותן של הזיות אלה? עיקרן הוא בזה שהן בנויות על תפיסת-חיים בלתי-מציאותית, וחסר להן את עוצמת החיים הפנימיים, הפורצת דרך לחיי היומיום.

אנו רואים כיצד אנשים רבים דוגלים בתורות מופשטות המטפלות בכל מיני בעיות מוסריות-דתיות במרומי קן הקוקייה. מוצעות תורות רבות על פיתוח מעלות נפשיות, אהבה לזולת, גאולה וחסר וכו’. וכל התורות האלה שואפות בעצם להחזיק את חסידיהן במרומי הרוח והנשמה.

יחד עם זאת אנו רואים, שאין בכוחן של תורות אלה לבנות גשר בין התכונות הטובות של בני האדם לבין מה שסובב אותנו בחיי היומיום, כמו: הון, שכר עבודה, צריכה, ייצור, מחזור הסחורות, אשראי, בנקאות ובורסה. אנו רואים שני זרמים שאינם נפגשים כלל. מצד אחד, נוהגי-חשיבה המרחפים בגבהים רוחניים, ומאידך דרכי-התנהגות המשמשים במסחר, מבלי שייבנה גשר ביניהם.

אבל החיים בנויים כאחדות אחת. החיים יכולים לשגשג רק כאשר הכוחות המוסריים-דתיים יורדים לפעול בחיי היומיום, בחיי החולין, אל החיים שנראים לנו פחות אציליים. כי אם נזניח את בניית הגשר בין שני התחומים האמורים, המציאות הארצית תתנקם בנו. אז עלול לקרות, שהאדם ישאף לאידיאלים נעלים, אך יעמוד חסר-אונים מול הדחפים הנובעים מן הכלכלה. משום שהוא אינו מצליח לחבר ולגשר בין מושג כמו החסד האלוהי וכד’ לבין מה שמתרחש בחיי היומיום. חיי היומיום יהפכו אז למשהו שאין לו קשר לאידיאלים נעלים. והחיים המוסריים-דתיים החד-צדדיים, המתרחקים מן המציאות הממשית, יהפכו לשקר פנימי של האדם.

לאנשים רבים יש כיום רצון טוב לחיות בשלום עם שכניהם, לפעול אך טוב עבורם, אך למעשה מחמיצים כל הזדמנות לממש רצון זה, כי הם לא רכשו רגש חברתי המעוגן בהרגלי-החיים המעשיים.

אנו חיים כעת בשעה היסטורית כלל-עולמית, שבה הבעיות הן מוחשיות ודוחקות ביותר. ודווקא פה עליי להזהיר מפני מטיפים-הוזים, הקוראים לציבור לפנות עורף למטריאליזם, שאכן הוביל אותנו לאסון המלחמה, וממליצים לנו לחזור להשקפת עולם רוחנית של החיים. האוטופיות שמציירים לנו הוגים מסוג זה, הן אכן שנונות למדי. אולם יש להדגיש, לא השנינות חשובה ואף לא הרצון הטוב, כי אם, האופן שבו הרעיונות הכלליים האלה מתייחסים לחיים הריאליים. לא הקריאה לרוח היא העיקר, כי אם האופן והדרך שבה הרוח תשכון ותפעל בתוך האורגניזם החברתי.

לשם כך דרושה קודם-כל חשיבה אחרת, חשיבה שהולמת אורגניזם חי, כמו החברה האנושית. נוכל לשרת את האנושות בצורה הטובה ביותר, כאשר נצביע על כך, כיצד פועלת הרוח בחיי המעשה.

לגבי חלק מן האוטופיות האלה קל לגלות שאין להן שום עוגן בקרקע המציאות. דווקא האוטופיות שנראות כמעשיות הן המסוכנות, משום שהן משלות את הציבור לגבי פתרון המבוכה הקיימת בימינו. החשיבה האידיאליסטית כביכול היא הכובלת את החשיבה האנושית בצורה כזאת, שהיא אינה מסוגלת לחדור לממשות הריאלית.

מול החשיבה ההזויה והמעורפלת ברצוני להציב חשיבה הולמת-מציאות, הנובעת מהשקפת העולם האנתרופוסופית. מהו העיקר בהשקפת-עולם זו?

מהותה של הגישה האנתרופוסופית היא בכך, שהיא אינה רואה בעולם הרוח תמונת-ראי של עולם החומר, אלא בהתבסס על חוויה ממשית של עולם הרוח, היא יכולה למסור לנו תכנים רוחניים ממשיים, המתייחסים גם לעולם החומרי. לשם כך חייב אדם להרגיש, כי הוא חי בתוך עולם רוחני ממשי. אמונה בתכנים רוחניים-התגלותיים עשויה להיות דבר יפה. אבל זה עלול להוביל לריחוף הזייתי שנעשה מתוך רצון טוב. בראש וראשונה צריכה לשרור התחושה הברורה כי הרוח החיה פועלת ברעיונות המאירים את נפש האדם. הרוח הממשית הזו חיה בתוכנו.

כאשר אנו חיים בתוך החשיבה הרוחנית, ולא רק חושבים עליה, אזי נובע מתוך חשיבה חיה זו דחף להגשים את הרוח בתוך העולם הארצי. דחף זה זהה לשאיפה, לחוות את הרוח כממשות ולהגשים אותה, שלא כדרך אלה שמדברים על הרוח במליצות בלבד.

יש איפוא הבדל גדול, בין אם נאמר: אני חושב על הרוח, אני מאמין ברוח, או שנאמר: בתוכנו חושבת הרוח, בתוכנו חיה הרוח. מושג האמונה הרגילה מאבד את משמעותו לעומת חוויית הרוח בתוכנו. מן החוויה הרוחנית זורמת אל תוך ההיסטוריה עוצמה נפשית-רוחנית. ומתברר שעוצמה זו עשויה לשמש תרופה לאידיאולוגיה המשתקת והמדכאת שמעמד הפועלים אימץ לעצמו.

במהלך ההתפתחות ההיסטורית מאז תחילת העת החדשה [מן המאה ה-15] נחלשה והתקהתה התודעה הרוחנית עד כדי כך, שבני האדם כבר לא ידעו, שהרוח פועלת בתוכם כרוח חיה שביכולתה לפעול ולהפעיל. ובעקבות זאת, סבר מעמד הפועלים, כי בתחום הרוח קיימת אידיאולוגיה בלבד, כעין רשת-עכבישים. ואילו המציאות קיימת, לפי סברה זו, בממשות הכלכלית ובמאבק הבין-מעמדי. ומתוך הממשות הריאלית הזאת עולה כעין אד החודר לנפשות בני האדם ומתבטא בתמונות נפשיות המבטאות את תוכני ההתגלות [דת], המדע, המוסר והאמנות. כל אלה מהווים בניין-על, מעין גגון פיקטיבי, לבניין הממשי שמתחתיו.

גם אם מדענים מודים לפעמים שבניין-העל הזה משפיע באופן עמוק על יסודות הבניין שמתחתיו, עדיין הם מתייחסים אליו כאל אידיאולוגיה, כלומר משהו בלתי-ממשי. אולם מתברר, שאי אפשר למצוא תרופה באידיאולוגיה, שאין מתייחסים אליה כאל משהו ממשי, כדי להבריא את תחלואי החברה האנושית. התרופה לבעיות החברתיות הקשות תימצא רק מתוך חיי הרוח הממשיים.

נזקי האידיאולוגיה ניתנים לריפוי רק על ידי התעמקות במציאות רוחנית אמיתית ותופעותיה בעולם רוחני על-חושי ממשי. כי אם מלעיטים את הנפש באידיאולוגיה, האדם יחוש רק ריקנות ואי-נחת, כי אין בכוחה של זו להעניק לאדם כוח-חיים ומרץ לפעילות. מתוך הריקנות הנפשית הזו צמחו הלכי-הנפש ואווירת הנכאים המהווים את אחד ממרכיבי הבעיה החברתית בימינו. כל זמן שלא תתרפא נטיית האדם לדבוק באידיאולוגיה, לא יוכלו נציגי הפועלים לקבל את הדחפים הבריאים לפעילותם, והם ימשיכו רק להתרכז בביקורת שלילית של הסדר החברתי הטכנולוגי-קפיטליסטי. גישה חיובית ניתן להשיג רק על ידי כניסה לראיית-עולם מעשית, שאינה בנויה מתיאוריות, גם לא מתיאוריות דתיות, שמופצות היום, אלא בנויה על חיים ממשיים, ואשר גם יוצרת חיים ודחפים חיים.

לשם כך נחוץ משהו שהאדם בן-ימינו נרתע ממנו, משום שהוא רואה בכך משהו קיצוני. אך אין בני האדם רואים, כי משהו קיצוני הרבה יותר מאיים עלינו כעת. דברים אלה מתייחסים לכל אחד משלושת איברי האורגניזם החברתי הצריך לצמוח מתוך תנאי-החיים של האנושות המודרנית, כפי שתיארתי זאת בקווים כלליים בשבוע שעבר.

טענתי אז, שאסונה של האנושות המודרנית, טמון בכך שהיא מערבבת שלושה מיגזרים שונים לתערובת כאוטית, שאינה מתפקדת עוד כיאות. שלושת המיגזרים האלה, הם איברים מובחנים של החברה, שאומנם פועלים אחד אל תוך השני, אך שומרים במידה רבה על עצמאותם.

על מנת להימנע מאי-הבנות, ברצוני להעיר: איני רוצה לעודד מהפך אלים, שיתרחש מהיום למחר. דבריי הם בבחינת קו-מנחה שיוכל להדריך לגבי כל בעיה שתתעורר בתחום האזרחי-מדיני, בתחום התרבות והרוח ובתחום הכלכלי. אין שום צורך להפוך את מה שקיים היום כמדינה, באופן מיידי למשהו אחר. אבל השאיפה והרצון הטוב נחוצים כדי לנקוט צעדים נכונים ובכיוון הרצוי, כאשר נעמוד בפני הכרעות רציניות.

כי הערבוב של מין שאינו ממינו במסגרת המדינה האחידה, דומה לערבוב שלושת מערכות גוף האדם. בשני המקרים יופיעו סימפטומים חולניים. גוף האדם והחברה האנושית לא יתפקדו באופן בריא.

את התרבות והרוח [כולל חינוך, אמנות וכו’] יש לטפח כאיבר עצמאי. כמו כן יש להתייחס לחיים המדיניים-אזרחיים, במובן המצומצם של המילה, כאל איבר נפרד, שאינו משתלט על חיי התרבות והרוח באופן ריכוזי, אלא בא במגע הדדי עם האיבר הזה, כמשפיע וכמושפע, בלי לטשטש את גבולותיהם.

וכאיבר שלישי צריך להתפתח בחברה: האיבר הכלכלי. כך שנקבל שלושה איברים [מיגזרים] נבדלים:

איבר תרבותי

איבר מדיני

איבר כלכלי

בעשורים הבאים תהיה מגמת הכוחות ההתפתחותיים בחברה, להצמיח את שלושת האיברים האלה באופן עצמאי. זוהי דרישת ההיסטוריה, ומי שיתנגד למגמה זו, יבלום את התפתחותה של החברה המודרנית.

על המיגזר התרבותי לכלול: חינוך ובתי-ספר, חיי דת חופשיים, יצירה אמנותית ותרבותית. אבל גם את המשפט הפרטי ואת הענישה.[1] לכל הפעילויות האלה יש לספק בסיס משותף, שיפעל עצמאית מול שני המיגזרים האחרים.

היסוד החיוני הפועל באיבר חברתי זה צריך לנבוע מתוך המגמה לפתח את כישוריו הגופניים והרוחניים של האדם. כל המאמצים יכוונו לפיתוח האישיות האינדיבידואלית. הכישורים האלה זקוקים למרחב-צמיחה חופשי. מאידך, יש למנוע פעילויות שאין להן ערך בפיתוח כישורי האדם.

דווקא בתחום זה אפשר להביא דוגמאות אחדות, שימחישו את העניין. ברצוני להביא דוגמא מצחיקה, ואני מתנצל מראש על כך שהיא תהיה מגוחכת.

נניח שסטודנט צעיר צריך להגיש עבודת גמר. הוא מקבל הנחיה לעבוד על נושא, שעדיין לא נחקר כיאות. למשל, עליו לבדוק את הקללות בספריו של סופר רומאי עתיק.

הסטודנט מקדיש לנושא שנת לימודים שלמה, מאחר שהמרצים טוענים, שזו עבודה חשובה מבחינה מדעית. אבל יש פה גורם נוסף שיש להתחשב בו, והוא, מקומו של המחקר בתוך מכלול האורגניזם החברתי. הסטודנט הצעיר זקוק לדמי מחיה, והוא צורך הון מסוים. פירוש הדבר, מבחינה חברתית, שאנשים אחרים רבים צריכים לעבוד בשבילו. גדוד של עובדים צריכים לממן את מחייתו במשך שנת המחקר הזו. לכך יש משמעות חברתית.

כיום סבורים בני אדם, כי ניתן להבין עניין כזה ללא ההשלכות החברתיות, כלומר, פשוט מתוך התמסרות למדע. אבל החיים בהווה דורשים שכל דבר ייבחן ביחסו המיידי לכל שאר ענפי החיים.

הבאתי דוגמא זו, כדי להראות לכם, כי יש צורך לפתח רגש חברתי, כדי להבין, כיצד העשייה התרבותית צריכה להשתלב באורגניזם החברתי, באופן שתמצא את צידוקה בתוך מכלול הצרכים של החברה האנושית. כי יש להציג את השאלה בפני החברה כולה: האם באמת יש למחקר כזה ערך כה גדול, שיש להעסיק אנשים רבים שיממנו אותו?

מאידך, כוללת התרבות הרוחנית גם פיתוחים והמצאות מדעיות וטכניות, אשר ייקלטו בשני המיגזרים האחרים. אך אין לשכוח, כי פיתוח מדעי יכול לשגשג רק מתוך חירות ועצמאות מדעית, ולא כאשר גורם זר ישתלט על המחקר.

חיי הרוח צריכים לעמוד על בסיס עצמאי. עליהם להתבסס לא רק על הכרעה חופשית של האדם, אלא גם על עצמאות חיצונית. בשום אופן הם לא יוכלו להיות מונופול של המדינה, שתנהג בהם לפי ראות עיניה. אלא עליהם להוות אפשרות פתוחה, שבאה לקראת צורכיהם הרוחניים של בני האדם.

אדם פרטי יכול כמובן לחבר שירים בזמנו הפנוי ולהתענג על כך. אולם פה כוונתי לייעוד החברתי של חיי הרוח. לחיי הרוח יש הצדקה חברתית כאשר אנשים אחרים חווים הזדהות אמנותית עם איש הרוח, כאשר המשורר הופך לדמות ציבורית. הבסיס הבריא של תופעה כזאת הוא שכל חיי הרוח, החינוך בבתי הספר ובאוניברסיטאות, וכן של חיי האמנות, ישתחררו מחסותה של המדינה ויזכו למעמד עצמאי.

כפי שאמרתי, הדבר הזה לא יתרחש מהיום למחר. התווינו כאן רק את הכיוון שבו על הדברים להתפתח, כדי שהאדם אכן יהיה עצמאי וחופשי בבחירותיו.

ומכאן נוכל לבנות גזר אל משהו אחר. כבר בספרי ‘הפילוסופיה של החירות[2] השתדלתי להראות, כי חוויית החירות של האדם, אינה יכולה להתבסס על דבר מלבד חיי רוח, הפועלים בתוך הנפש. את חדירת הרוח הממשית אל תוך נפש האדם כיניתי ‘אינטואיציה’. לידת הרוח בתוך הנפש יכולה להתבצע אך ורק באווירה של חופש גמור, חופש בחירה וחופש הכרעה.

מכאן מובנת הדרישה, כי אסור שיונהג פיקוח, מצידו של גוף חברתי כלשהו, על מוסדות החינוך והתרבות. אני יודע שאנשים רבים חוששים, כי ברגע שבית הספר לא ייכפה על ידי החוק, יגדל מספר האנאלפביתים בקרב האוכלוסייה. בהמשך דבריי אפריך את החשש הזה.

ישנן מדינות רבות שבהן טיפוח המדע והמחקר מהווה זכות בלעדית של המדינה, למרות שקיים חוק מפורש, המבטיח את חופש המדע וההוראה. פירוש הדבר, שכל זמן שחיי התרבות והרוח אינם עצמאיים באמת, החוק הנ”ל אינו אלא מליצה ריקה בלבד. כי ברגע שחיי התרבות והרוח תלויים במיגזר אחר של החברה, למשל בבחירת האישים שיפעלו בחיי התרבות, בקביעת התוכן הלימודי המותר או האסור, בהקמת בתי-ספר ואוניברסיטאות, אזי גם התוכן הרעיוני הפנימי יוגבל וייקבע על ידי גורם חיצוני, שיש לו כמובן אינטרסים שאינם תמיד לטובת העניין החינוכי.

כל חיי המדע בימינו נושאים חותם פוליטי, מאז שהמנהיגות הפוליטית השתלטה על חיי הרוח, בתחילת העת החדשה. אולם חיי הרוח אינם יכולים להיות עניינו של מיגזר חברתי אחר. המיגזר התרבותי-רוחני יכול לשמור ולקיים את תכניו, רק כאשר הוא ינבע ויתפתח מן האישיות החופשית.

מול חיי התרבות והרוח מתייצבים חיי הכלכלה, כשם שבגוף האדם מהווה מערכת הראש ניגוד למערכת העיכול. לחיי הכלכלה חוקים ייחודיים משלהם. התיאורטיקנים של תנועת הפועלים ידעו לתאר, מתוך תחושה נכונה, את אופיים של חיי הכלכלה המודרניים. אופן-הראייה הזה של הוגי תנועת הפועלים אומץ גם בחוגים אזרחיים רבים. המבט של אנשים רבים התקבע בחיי הכלכלה, והם ראו בה את הגורם הממשי היחיד באורגניזם החברתי. וכאשר דובר על ההתפתחות התרבותית של האנושות, הודגש בדרך כלל הגורם הכלכלי כגורם הדומיננטי.

אספקט מיוחד הואר כאן על ידי כלכלני תנועת הפועלים באופן בהיר, ועלינו להתבונן בו בתשומת לב. קרל מרקס הצית בלבבות מיליוני פועלים את האמונה שהוא הראשון שהצביע באופן ברור על מה שפוגם בכבודו של העובד, דהיינו על העובדה, שכוח העבודה אינו אלא סחורה, כמו סחורות אחרות הנמצאות במחזור השיווק, ונתון לחוקי ההיצע והביקוש. והפועלים חשו לו תודה על תרומתו להבהרת נקודה זו של הבעיה החברתית.

גם פה יש חשיבות רבה יותר לפסיכולוגיה החברתית מאשר לתיאוריות וויכוחים אידיאולוגיים, שנקשרים לחיי החברה. כוח העבודה נחשב, בעיני בעלי ההון, לסחורה. מכאן עולה השאלה כיצד אפשר להתגבר על עובדה זו, המבזה ומשפילה את האדם העובד. טיעונו של קרל מרקס היה כדלקמן: הסחורות מובאות לשוק ונמכרות שם. בין בעלי הסחורות לבין הקונים מתגלגלות הסחורות. כל סחורה, או מוצר, זקוקה להוצאות ייצור בגובה מסוים.

לפועל המודרני אין דבר מלבד כוח העבודה שלו, גופני או שכלי. לשם יצירת כוח העבודה שלו הוא נזקק לאמצעי מחיה, מזון, ביגוד וכו’. אספקת אמצעי המחיה האלה ממלאה את ‘המצברים’ שלו מחדש. אלה הם הוצאות הייצור של המעביד. השכר שהמעביד נותן לפועל עבור עבודתו אינו יכול לחרוג מהוצאות הייצור עבור המוצר. אולם, אם למשל, הפועל מסיים את עבודתו על המוצר בחמש שעות, הרי המעביד דורש ממנו להמשיך לעבוד את כל מכסת השעות הרגילה של שמונה שעות. פירוש הדבר, שהפועל עובד שלוש שעות בחינם. משום שאת שכרו הוא מקבל רק עבור חמש השעות שהושקעו בייצור המוצר. שלוש השעות המיותרות הופכות לעודף הערך הכספי, ואותן הוא מקריב על מזבח הקפיטליזם, והן נצברות בצורת הון בכיסו של המעביד. כלומר, המעביד אינו מתחשב בהוצאות הייצור הנדרשות, אלא מכריח את הפועל לתת לו מה שיש לו, דהיינו, את כוח-עבודתו בתור סחורה. וזו כמובן צורה מודרנית של עבדות שיש לשנותה.

על כך ברצוני להעיר: את הבעיה הזו אי אפשר לפתור באופן תיאורטי. אלא יש ליצור משהו שיהיה לו כוח לפעול בחיי החברה, כדי שכוח-העבודה של הפועל יחדל לשמש סחורה בידי המעביד. יש איפוא ליצור תנאים חברתיים כדי שהאורגניזם החברתי החי יפעל כך, שכל מה שנמצא במחזור הסחורות יופרד בכוח העבודה האנושי, ולא ישולב בו.

את זאת ניתן להשיג רק כאשר מול המיגזר הכלכלי נציב מיגזר מדיני-משפטי שימנע את הפיכתו של הפועל ועבודתו לסחורה. כי המיגזר הכלכלי אינו יכול, מעצם טבעו להגן על זכויות משפטיות. כשם שהקיבה אינה יכולה לנשום או להפעים את פעימות הלב, כך כל מיגזר צריך לפעול לפי החוקיות הייחודית שלו.

לפי טיבו, המיגזר הכלכלי ידחוף אך ורק לצריכה. זוהי החוקיות הפנימית שלו, המבוססת על ייצור והפצת המוצרים. למעשה, נתון המיגזר הכלכלי בין שני קטבים. מצד אחד הוא תלוי בחומרי הגלם שמוצאם מהטבע. ומצד שני עליו להיבלם על ידי מיגזר החוק המדיני-אזרחי, אשר יגן על העובד. מיגזר החוק צריך להתייצב כישות עצמאית מול המיגזר הכלכלי, כפי שמערכת הריאות-לב פועלת עצמאית, במידה מסוימת, לעומת מערכת הראש.

דווקא משום כך שבגוף האדם שלוש המערכות פועלות יחדיו על בסיס עצמאי, הן מגיעות לידי איזון בריא בחיי האדם. הערובה לתיפקודן התקין היא עצמאותן היחסית.

הוא הדין לגבי האורגניזם החברתי. רק כאשר יתקיים איבר עצמאי באורגניזם החברתי החי, אשר יערוב לכך שהעבודה תיחשב לחוקית, תימנע הנטייה הטבעית של הכלכלה, להפוך את כוח העבודה לסחורה. רק כשר לכל איבר חברתי יהיה ייצוג משלו, וגם מינהל עצמאי, ממש כמו שיש למדינות עצמאיות, ונציגי המיגזרים בלבד ינהלו ביניהם משא ומתן, רק אז יובטח תיפקודו הבריא של האורגניזם החברתי.

כאשר כוח-העבודה לא ייחשב עוד לסחורה, כי אם יזכה למעמד משפטי, הוא יהווה גורם שיש להתחשב בו, בדיוק כמו בחומרי הגלם. אם הפקת מוצר מסוים אינה כדאית, שני הגורמים האלה: חומרי הגלם מחד וכוח העבודה מאידך, יחרצו את גורל הייצור בענף הרלוונטי.

פירוש הדבר, כוח העבודה יהיה גורם דומיננטי בכלכלה ולא משהו מדוכא ומשועבד. אבל דבר זה לא ניתן להוציא לפועל על ידי חקיקת חוקים, כי אם על ידי יצירת גוף חברתי חי, שבו פועלים דחפים ושאיפות המועברים מדור לדור, ואשר ידאגו תמיד למנוע מכוח-העבודה להפוך לסחורה. כי למיגזר הכלכלי יש נטייה תמידית לבלוע את כוח-העבודה ולהתייחס אליו כאל מוצר עובר לסוחר. האיבר המדיני-אזרחי צריך לעמוד תמיד על המשמר, כדי למנוע את התופעה הזאת של הפיכת אדם לסחורה משועבדת.

המאורעות שהובילו למלחמת העולם הראשונה, הראו לנו, שהעירוב של שלושת תחומי החברה, השווים באופיים, מביא לאסון. התפוררותה של ממלכת אוסטריה היא דוגמא חיה לכך. בפרלמנט של אוסטריה לא היו נציגים של האוכלוסייה, כי אם של קבוצות אינטרסים, בעיקר כלכליים. ונציגים אלה הם שחוקקו חוקים לפי ראות עיניהם. לפרלמנט כזה לא היה כוח להשתלט על קבוצות-לחץ כלכליות ולמתן את דרישותיהן. החשיבה המדינית הייתה חלשה ומוגבלת מדי, ולא יכלה לחדור אל הממשות החיה של חיי החברה.

הנחת-היסוד הייתה, כי במסגרת החיצונית של המדינה המודרנית, אפשר לערבב את חיי הכלכלה עם החיים המדיניים, ללא הפרדה. אולם מבנה-כלאיים כזה הוביל לבסוף למצב הקטסטרופלי הנוכחי. והתרופה תימצא רק כאשר, בשלב ראשון יופרדו שלושת המרכיבים של החברה, על מנת שיוכלו אחר-כך לפעול יחד בהרמוניה.

נביא עוד דוגמא מהמדיניות העולמית. אם נבדוק את הסיבות לפרוץ המלחמה הנוראה הזו, שלא הגיעה לסיומה האמיתי, כי אם למשבר זמני בלבד, נמצא, שהסיבה העיקרית הייתה צמיחתה המהירה של הכלכלה המודרנית ופלישתה לתחום המדיני. גורמי הכלכלה השתמשו בגורמי השלטון המדיני כדי לקדם את האינטרסים הצרים שלהם. אילו רוסנו הגורמים הכלכליים בעוד מועד והוגבלו לתחומם, הם לעולם לא היו מובילים למלחמה הנוראה. אולם גורמי-הכלכלה השתמשו בגופי השלטון המדיני, אשר שלח את צבאותיו לחזית, למען מטרותיהם.

יש להבין את המשבר הנוכחי כסימפטום אמיתי של חיי האנושות בהווה. כך נוכל להשתחרר ממליצות ריקות ולהגיע לפתרון ממשי של מצבנו. כאשר נדע להפריד בין המיגזר הכלכלי לבין המיגזר המדיני-אזרחי, נוכל לפתור את בעיית כוח-האדם של העובד, ועל ידי כך לסלק את אחת הנקודות הרגישות ביותר בתחושתו של הפועל המודרני – את תחושת העבדות.

בהרצאתי הבאה נמשיך בעיוננו וניכנס גם לפרטים. כך שאוכל להבהיר את התמונה ולסלק ספקות שעדיין עשויים לצוץ היום. אולם ברצוני להוסיף עוד משהו כללי יותר. הרגלי החשיבה המקובעים בימינו יראו ברעיונותיי חולמנות אידיאליסטית, שאין לה אחיזה במציאות. כי בני האדם אינם מסוגלים לראות את הפרספקטיביות המרוחקות יותר של הרעיונות, שלפי דעתי מעוגנות היטב בקרקע הממשות. על כן אביא כאן בפניכם את הסיפור על הנער העני שהפך להיות ממציא הרכבת: ג’ורג’ סטפנסון.

המעבידים של הנער הזה הטילו עליו לשבת ליד מכונת-קיטור מסוג ניוקומן, ולפתוח ולסגור לסירוגין את הברזים, כדי להזרים למערכת פעם קיטור ופעם מים מעובים. ואז בא לו הרעיון הפשוט לקשור את שני הברזים באמצעות חוט. כך שסגירת הברז האחד תגרום לפתיחת הברז השני. “זה פשוט יחסוך לי את העבודה המייגעת ואני אוכל לשבת ולהסתכל בנעשה”, כך אמר הנער וקשר את שני הברזים.

אילו המעביד היה פדנט נוקשה, הוא היה אומר לנער: נער טיפש! עשה רק מה שאומרים לך וסלק את החוטים מן המכונה, אחרת אחטיף לך מכות! אבל גם למעביד התברר, כי כאן לפניו אחת ההמצאות החשובות ביותר של העת החדשה, שהובילה לשכלולה של מכונת הקיטור.

בהרצאות אלה יכולתי רק להפנות את מבטכם לפעילות העצמית של האורגניזם החברתי ולתפקוד ההרמוני של שלושת איבריו. השאר תלוי ביחסים של בני האדם לרעיונות שהצגתי כאן. עוד יתברר לנו, כי אלה המכונים בלעג אידיאליסטים, הם אלה המסוגלים גם לרדת עד לעומקי הממשות הארצית. הם אלה החוקרים את תנאי ההתפתחות של האנושות, ואת הדרך שתוביל לפתרון הבעיה החברתית, אשר ניתן לממשו בחיי המעשה.

————————————————————————————————–

  1. שטיינר רואה בשופט דמות חינוכית, שתפקידו לחנך את האזרחים ולשקם את העבריינים.
  2. יצא לאור בעברית בהוצאת ניצת השחר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *