רודולף שטיינר

9 הרצאות שניתנו בדורנאך 1924       GA234

תרגם מאנגלית: עלי אלון

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה ראשונה   19.1.1924

האנתרופוסופיה כמהות לה כמהים היום בני האדם

בניסיון לתת מעין מבוא לאנתרופוסופיה אשתדל לציין ככל שניתן, את הדרך בה אפשר להגישה לעולם כיום. הבה ואתחיל במספר הערות מכינות. אין אנו נותנים דעתנו בדרך כלל במידה מספקת לרוחי כלהוויית מציאות חיה שיש ליטול אותה במלוא החיים. כשאנו חשים את עצמנו חברים בחברה האנתרופוסופית ונושאי התנועה, אין עלינו לפעול לפי ההנחה שהתנועה האנתרופוסופית מתחילה יום יום מחדש. למעשה, היא קיימת כבר שתי עשרות שנים והעולם נטל עמדתו כלפיה. ועל כן, בכל דרך שהיא שתתייצבו לפני העולם כאנתרופוסופים עליכם לזכור זאת.

התחושה שהעולם מחזיק כבר בעמדה כלפי האנתרופוסופיה צריכה להיות ביסוד הדברים, אם אין ברשותכם תחושה זו וסבורים אתם שתוכלו, כך פשוט, להגיש את הנושא כדבר המובן מאליו – כפי שהיה מסוגל מישהו לעשות לפני עשרים שנה – תמצאו עצמכם שוב ושוב מגישים את האנתרופוסופיה באור כוזב. דבר זה נעשה לעתים תכופות מידי והגיעה העת שייפסק. על פגישתנו החלה בחג המולד לציין תחילת פעילות בכיוון מנוגד. אין עליה להסתיים ללא תוצאות – כפי שכבר התוויתי בכיוונים רבים ושונים.

כמובן שאין אנו יכולים לצפות מכל חבר וחבר של החברה שיפַתח, בדרך זו או אחרת, יוזמה מחודשת – אם אין הוא בנוי לכך. יכולנו להבהיר זאת באורח זה: לכל אחד ואחד הזכות להיות חבר המתעניין באורח פאסיבי, המרוצה לקבל מה שניתן. אף כל מי שנוטל חלק בכל צורה שהיא, בהפצת האנתרופוסופיה בפני העולם אינו רשאי להתעלם ממה שזה עתה הסברתי.

מעתה ואילך צריכה לשרור אמת מוחלטת בכל מילה ומעשה. אין ספק שעוד אשוב ואחזור על מילים פותחות אלה. ועתה נתחיל במעין מבוא להשקפה האנתרופוסופית בעולם.

מי שמחליט לדבר על האנתרופוסופיה צריך להניח, ראשית כל, שמה שברצונו לומר הריהו בדיוק מה שאומר לבו של המאזין. ואכן – שום מדע המבוסס על התקדשות לא התכוון מעולם להביע דבר אלא זה שהיה דברם הכן והאמיתי של הלבבות הללו שברצונם היה להקשיב לו. לפגוש את הצרכים העמוקים ביותר של לבבותיהם של הללו שמבקשים אחר האנתרופוסופיה – צריכה להיות הכוונה היסודית, במשמעות המלאה ביותר של כל הגשת עניינים.

כשסוקרים אנו כיום את אלה המעמיקים לחדור אל מעבר לאספקטים השטחיים של החיים אנו מגלים שהנה שבות ומתחיות מעידן לעידן תחושות קודמות המצויות בכל נפש אנוש. בחייהם התת-מודעים של הגברים והנשים בימינו עוגנות שאלות רציניות. הם אינם מסוגלים אף להביען במחשבות ברורות ועוד פחות מזה למצוא תשובות במה שהעולם המתורבת עשוי להציע בנידון. אך שאלות אלה עומדות וקיימות, ומספר עצום של בני אדם חש בהן לעומק. למעשה מצויות שאלות אלה בכל מי שחושב באורח ממשי. אך כאשר מנסחים אנו אותם במילים, הן נראות בתחילה כמו רחוקות מהישג יד. ועם זאת כה קרובות הן, כה קרובות באינטימיות אל הנפש של כל אדם חושב. אנו יכולים להתחיל בשתי שאלות שנבחרו מתוך כל הקושיות המעיקות על האדם בימינו. הראשונה מציגה עצמה לנפשו של האדם כשמתבונן הוא בעולם שמסביבו ועל הוויית הקיום האנושית שלו. הוא רואה ישויות אנוש נכנסות לחיים הארציים דרך הלידה. הוא רואה חיים המתנהלים בנתיבם בין הלידה, או ההריון, לבין המוות הפיזי, וכפופים הם להתנסויות רבות שוני ביותר מהן פנימיות ומהן חיצוניות. הוא רואה את הטבע החיצון בגודש רשמים העולים בפני האדם וממלאים בהדרגה את נפשו.

קיימת נפש אנוש בגוף אנוש. היא רואה דבר אחד לפני כל שאר הדברים: את כל מה שרואה נפש אנוש, הטבע קולט לעצמו מהוויית הקיום הארצית-הפיזית. כאשר עובר האדם דרך שער המוות הטבע קולט את הגוף האנושי בדרך זו או אחרת (זה משנה אך במעט אם נעשה הדבר באמצעות קבורה או שריפה) ומה עושה הטבע בגוף פיזי זה? הוא הורס אותו. אין אנו לומדים בדרך כלל את האופן שנוטל בזה כל יסוד ויסוד מיסודות הגוף. אך אם נערוך תצפיות במקומות בהם מתנהל אורח מיוחד במינו של קבורה הרי שנעמיק התרשמות זו המתהווה על ידי מחקר לימודי אודות מעשהו של הטבע באשר למרכיבו הפיזי, הבר-חישה של האדם בעוברו דרך שער המוות. אתם יודעים שקיימים כוכים תת-קרקעיים בהם שומרים בבידוד שרידי-אנוש, אך אין הם בבידוד לגבי האוויר. הם מתייבשים. ומה נותר מהם לאחר זמן מסוים? דמות אנוש מעוותת המכילה פחמת סידן, שהולכת ומתפוררת. גוש זה של פחמת הסידן דומה, בצורה מעוותת, לגוף אנוש, אך אם רק הנידו אותו קמעא ייהפך לאבק. דבר זה מסייע לנו להיווכח בחיות מהי החוויה של הנפש בראותה מה קורה לכלי הפיזי שבאמצעותו פועל האדם בכל הדברים בין הלידה לבין המוות. או אז אנו פונים אל ממלכת הטבע לה חבים אנו את כל הידע שלנו ואת ראייתנו לפנים הדברים ואומרים: ממלכת הטבע אשר בוראת מרחמה את התבניות הגבישיות הנפלאות ביותר, המעלה כבקסם מדי אביב באביב את הצמחים הנובטים והמנצים. הנוצרת למשך עשרות שנים את העצים עטופים בקליפתם, והמכסה את האדמה בסוגים מגוונים ביותר של בעלי חיים, מהחיות שממדיהן עצומים ועד לחיידקים הקטנטנים. המעלה את מימיה אל העננים ואשר לעבר פניה שולחים הכוכבים את קרני המיסתורין שלהם – כיצד מתייחסת ממלכת הטבע הזאת אל מה שהאדם כחלק ממנה, נושא בו בין הלידה לבין המוות. היא הורסת זאת, היא שוחקת זאת לאבק חסר צורה. לאדם מהווה הטבע וחוקיו גורם הרס. כאן, מצד אחד, מצויה תבנית אנוש, אנו לומדים אותה על כל הפלאים שבה. אכן היא נפלאה, כי היא מושלמת יותר מאשר כל תצורה אחרת המצויה על האדמה. ולעומת זאת, הנה הטבע על האבנים שבו, בעלי החיים, העננים, הנהרות וההרים על כל אשר קורן מטה מִיָם הכוכבים, על כל אשר קורן מטה כאור וכחום מהשמש על האדמה. ועם זאת אין ממלכת הטבע יכולה לשאת את התבנית האנושית במערכת החוקים שלה. הישות האנושית שלפנינו התמעטה עד לאבק כאשר נמסרה לפיקוחה. אנו רואים כל זאת. אין אנו הוגים בכך אך זה מושרש לעומק בחיי הרגש שלנו. מידי התייצבנו בפני המוות משתרשת תחושה זו היטב במוחנו ובלבנו. לא רק מתחושה אנוכית בלבד ולא מתקווה שטחית בלבד של הישארות בחיים הנה הולכת ומתהווה שאלה תת-מודעת במוח ובלב – שאלה שאין ערוך לחשיבותה עבור הנפש, הקובעת לגבי אושרה ואומללותה של זו אף כשאיננה מובעת במילים. באשר לחיינו המודעים, כל הגורם לאושר או לאומללות של יעודנו הארצי, פעוט הוא בהשוואה לאי-וודאות התחושה הנגרמת למראה המוות. כי אז לובשת השאלה צורה: "מנין באה תבנית אנוש זו? אני מסתכל בגביש המעוצב באורח נפלא, בצורות הצמחים ובעלי החיים, רואה אני את ההרים ואת כל מה שמכילים העננים, והכוכבים הנוגהים מטה אל האדמה – אני רואה כל זאת", אומר האדם לעצמו – "אך אין התבנית האנושית עשויה להתהוות מהללו. הללו מכילים בהם כוחות הרס בלבד עבור התבנית האנושית, כוחות ההופכים אותה לאבק".

כך מציגה עצמה השאלה שנימת-חשש שזורה בה: אם כן, היכן מצוי העולם שממנו באה תבנית אנוש? ואף למראה המוות עולה השאלה מלאת החרדה: היכן מצוי העולם, אותו עולם שממנו באה תבנית אנוש? אל תאמרו, ידידיי היקרים, שלא שמעתם עדיין שאלה זו המנוסחת כך. אם רק מקשיבים אתם למה שהאנשים מביעים במילים מתוך התודעה שבראשיהם, כי אז לא תשמעו זאת. אך אם תתקרבו לבני האדם והם ישטחו לפניכם את טענות לבם תוכלו, אם מבינים אתם את שפת הלב, לשמוע זאת כשעולה הדבר בשאלה מתוך חייו הבלתי מודעים: היכן מצוי אותו עולם שונה שממנו באה תבנית אנוש? כי האדם בתבניתו שלו, אינו שייך לעולם זה. בני אדם חושפים לעיתים קרובות את טענות לבם, בהיאחזם בדבר פעוט כלשהו בחיים, בהתבוננותם בו מנקודות ראות שונות ובהניחם לחישובי ראות אלה לתת גוון לשאלת ייעודם כולה.

וכך ניצב מול האדם עולם שהוא רואה, חש וחוקר ושעליו בונה הוא את המדע שלו. זה נותן לו את הבסיס לפעולות האמנות שלו ותשתית להערצה הדתית שלו. עולם זה ניצב מולו, והוא עומד על האדמה בתחושה שמקננת בעומקי נפשו: אינני שייך לעולם זה, מוכרח להיות קיים עולם שונה שמִרֶחֶם הפלא שלו הגחתי לצורתי הנוכחית. לאיזה עולם שייך אני? זה מתפעם כיום בלבבות בני האדם. זוהי שאלה מקיפה. ואם בני האדם אינם מרוצים ממה שנותן להם המדע הרי זה מפני ששאלה זו קיימת והמדעים רחוקים מלגעת בה. למעשה, היכן העולם שאליו משתייך האדם? – כי הרי אין זה העולם הנראה לעין.

ידידיי היקרים – אני יודע היטב שלא אני הוא האומר מילים אלה. אני רק מנסח מה שאומרים לבבות אנוש. זוהי הנקודה העיקרית. אין כאן עניין של הבאת דבר לבני אדם שאינו ידוע לנפשותיהם. אדם העושה כך אמור לעשות זאת מבחינת הסנסציה שהוא מביא, אך בשבילנו זהו עניין וזה בלבד, של עיצוב במילים של מה שאומרות נפשות אנוש עצמן. מה שרואים אנו ביחס לגופנו שלנו, או של זולתנו, ככל שנראים הם לעין, אין להם מיקומם הנאות להם בשאר העולם הגלוי לעין. אנו יכולים לומר: בעצם, אף אצבע מגופי אינה שייכת לעולם הנראה לעין כי זה מכיל בו כוחות הרס בלבד לכל אצבע ואצבע.

וכך ניצב האדם, ראשית דבר, בפני הנעלם הגדול ועליו לראות עצמו כחלק ממנו. באשר לסביבותיו של האדם, הרי שבכל מקום בו לא מצוי אדם – מצוי, באורח רוחי, אור. ברגע שהוא מביט לאחור, בו בעצמו – מחשיך כל העולם והוא מגשש באפילה בשאתו בפנימו את חידת קיומו שלו. ואותו דבר קורה כשהאדם מסתכל על עצמו מבחוץ בראותו בעצמו ישות שמחוץ לטבע. אין הוא יכול, כישות אנוש, לבוא במגע עם עולם זה.

יתרה מזאת: לא ראשינו כי מעמקי חיינו התת-מודעים מציבים שאלות משניות לשאלה הכוללת שזה עתה דנתי בה. בהעמיקו להתבונן בחייו שבעולם הגשמי המהווה לו כלי קיומו בין הלידה לבין המוות, נוכח האדם לדעת שאיננו יכול להיות בשום פנים ואופן בלי לקחת בהשאלה ללא הרף מעולם נראה זה. כל נתח מזון ששם אני בי וכל לגימת מים באים מהעולם הנראה לעין שאין אני שייך אליו כלל ועיקר. אינני יכול להיות בלעדי עולם זה ועם זאת, אם אוכל אני פירור ממשהו (המהווה בהכרח חלק מהעולם הנראה לעין) ועובר מיד לאחר מכן דרך שער המוות – נעשה פירור זה בבת אחת, לחלק מכוחות ההרס של העולם הנראה לעין. אין הוא נעשה כזה בפנימי כל עוד חי אני. ומכאן שישותי שלי שומרת עליו מכך. ואף על פי כן, אין למצוא את ישותי בשום מקום בחוץ, בעולם הנראה לעין. אם כן, מה אני עושה בפירור מזון זה, בלגימת מים זו שאני נוטל לפי? מי אני? זוהי השאלה השניה והיא נובעת מהראשונה.

כשבא אני בקשר עם העולם הנראה לעין לא רק אני הולך באפלה כי גם פועל באפלה מבלי לדעת מיהו הפועל, מי הוא הישות שמכנה אני – אני עצמי. אני מתמסר לעולם הנראה לעין ועם זאת אינני שייך לו.

כל זה מרים את האדם אל מחוץ לעולם הנראה לעין בהסבו לו להיראות לעצמו כמשתייך לעולם שונה לחלוטין. אך החידה הגדולה, הספק שמתוך החרדה ניצב מולו: היכן מצוי העולם שאליו אני שייך? ככל שמתקדמת הציביליזציה האנושית ועימה בני האדם הלומדים לחשוב באינטנסיביות, כך חשים הם בחרדה בשאלה זו. היא שוכנת לעומק בלבבות בני האדם כיום. שאלה זו מחלקת את העולם המתורבת לשני פלגים: הללו המדחיקים שאלה זו, המחניקים אותה, שאינם מבררים אותה בינם לבין עצמם, אך הם סובלים ממנה בכמיהתם העזה לפתור את חידת האדם הזאת. האחרים אוטמים עצמם בפני שאלה זו. מסממים את עצמם בכל מיני דברים בחיים החיצוניים. אך באוטמם את עצמם כך הם קוטלים בפנימם את תחושת הביטחון של ישותם הם. ריקנות יורדת על נפשותיהם. תחושת ריקנות זו מצויה בתת-מודע של ישויות אנוש ללא ספור כיום. זהו הצד האחד – השאלה הגדולה האחת ולצידה השאלה המשנית שהוזכרה. היא מציגה עצמה כשהאדם מביט בעצמו מבחוץ ובמעומעם בלבד, בהשיגו בתת-מודע את זיקתו, כישות אנוש שבין לידה לבין מוות, אל העולם.

השאלה השניה מציגה עצמה כשאדם מסתכל בישותו הפנימית שלו. כאן מצוי הקוטב השני של חיי אנוש. כאן מצויות המחשבות המעתיקות את הטבע החיצוני שהאדם מבהיר לעצמו באמצעותן. הוא מפתח תחושות ורגשות ביחס לעולם שמחוצה לו ופועל בו באמצעות רצונו. תחילה מתבונן הוא לאחור בישותו הפנימית ומצויים לפניו הגלים המתנחשלים של החשיבה, הרגישה והרצייה. כך ניצב הוא בנפשו בהווה. אולם נוסף לכך קיימים הזיכרונות של התנסויות שחלפו, זיכרונות של מה שראה לפני כן בחיים העכשוויים. כל אלה ממלאים את נפשו. אך מה הם אלה? ובכן האדם, בדרך כלל, אינו מעצב מושגים ברורים על מהות הדברים שמחזיק הוא בפנימו, אך התת-מודע שלו צר מושגים כאלה. והנה – התקפה אחת ויחידה של מיגרנה שמפזרת את מחשבותיו, מעמידה בפניו בבת אחת כחידה את ישותו הפנימית. מצבו מדי הירדמו, כששוכב הוא ללא תנועה, לא מסוגל לקשר עצמו דרך חושיו אל העולם שמחוצה לו, עושה שוב לחידה את ישותו הפנימית שלו.

האדם חש שעל גופו הפיזי להיות פעיל על מנת שמחשבות, רגשות ודחפי רצון יעלו בנפשו. אני פונה מהאבן שזה עתה התבוננתי בה ואשר יש לה, אולי, צורה גבישית זו או אחרת. לאחר זמן מה אני פונה אליה שוב. היא נשארה כפי שהיתה. אולם, מחשבתי שלי עולה, מופיעה כתמונה בנפש ונעלמת לה. אני חש בה כחשובה לאין ערוך יותר מאשר השרירים או העצמות שאני נושא בגופי. ועם זאת הריהי בבואה חולפת בלבד. ולא רק זאת אלא שממשית היא פחות מאשר התמונה שאצלי על הקיר. כי זאת תמשיך להתקיים עד שיתפורר החומר ממנו היא עשויה. אולם, מחשבתי, מעופה מהיר הוא, תמונה הבאה וחולפת ללא הרף – המרוצה להוות תמונה בלבד. בהסתכלי בהוויה הפנימית של נפשי אין אני מוצא דבר זולת תמונות אלה, או הצגות שכליות אלה. עלי להודות בכך שחיי נפשי מכילים אותן.

אני מביט שוב באבן. היא מצויה שם במרחב, היא ממשיכה להיות שם. אני מצייר אותה לעצמי ברוחי עתה במשך שעה, שעתיים. בינתיים נעלמת המחשבה ויש לחדש אותה תכופות. אולם האבן נשארת שם בחוץ. מה מחזיק שם את האבן משעה לשעה? מה מניע את המחשבה אודותיה הלוך וחזור משעה לשעה? מה מכבה את המחשבה שוב ושוב כך שיש להדליקה מחדש על ידי חישה חיצונית? אנו אומרים שהאבן "קיימת" שיש לשייך לה "הווית קיום". אך אי אפשר לשייך "הווית קיום" למחשבה. המחשבה עשויה לתפוס את הגוון ואת הצורה אך לא אותו גורם שבעטיו קיימת האבן כאבן. זו נשארת מחוצה לנו ורק תמונתה בלבד נכנסת אל הנפש. כך הדבר ביחס לכל עצם ודבר המצויים בטבע החיצוני בזיקתם אל נפש אנוש.

בנפשו של האדם, שהוא מתייחס אליה כאל ישותו הפנימית שלו, משתקף כל הטבע כולו. ועם זאת, ברשותו תמונות מעופפות בלבד, שכמו 'מרחפות' מפני השטח של העצמים. לתמונות אלה לא נכנסת המהות הפנימית של הדברים. בתמונות השכליות אני עובר בעד העולם, ברחפי בכל מקום על פני השטח של הדברים. מהותם של הדברים נותרה בחוץ. אין מגע בין העולם החיצוני לבין המצוי בפנימי.

והנה – כשניצב האדם כך, למראה המוות, מול העולם הסובב אותו, יש בו צורך לומר: ישותי שלי איננה משתייכת לעולם זה, כי איני יכול לבוא עימו במגע כל עוד חי אני בגוף פיזי. ויתר על כן, כשבא גופי במגע עם עולם חיצוני זה לאחר המוות – מהווה כל צעד שנוטל עולם זה – הרס. שם מבחוץ – מצוי העולם. כשהאדם נכנס בו כולו הוא נהרס. אין העולם נושא בתוכו את ישותו הפנימית של האדם וכן אין העולם החיצוני נכנס לנפשו של האדם. המחשבות מהוות דימויי תמונות ושוהות הן מחוץ להווית הקיום הממשית של הדברים, הווית האבנים, הווית הצמחים, בעלי החיים, הכוכבים והעננים – הללו אינם נכנסים לנפש אנוש. האדם מוקף על ידי עולם שאינו יכול להיכנס לנפשו ונשאר מחוצה לו. מצד אחד מצוי האדם מחוץ לטבע – דבר זה מתברר לו למראה המוות. מצד שני עומד הטבע מחוץ לנפשו של האדם. בחושבו את עצמו לאובייקט גשמי ניצבת בפני האדם שאלה שזורת החרדה לגבי עולם אחר. בהעמיקו להתבונן במהות האינטימית ביותר של ישותו הפנימית שלו – במחשבותיו, בדימויים השכליים, בתחושות, ברגשות ובדחפי הרצון – הוא רואה שהטבע שבתוכו הוא חי, שרוי מחוץ לכל אלה. אין הטבע קניינו שלו.

כאן מצוי החיץ שבין האדם לטבע. האדם אינו יכול להתקרב אל הטבע מבלי שיישמד. הטבע אינו יכול להיכנס לישותו הפנימית של האדם אלא בהיותו תדמית בלבד. כשמכוון האדם את עצמו במחשבה לעבר הטבע הוא נאלץ לצייר לעצמו את השמדתו שלו. ובהסתכלו בעצמו בשאלה: מהי זיקתו של הטבע לנפשי? הוא מוצא את התדמית הריקה של הטבע. ואף על פי כן – כאשר נושא האדם בפנימו את תדמית המינרלים, הצמחים, בעלי החיים, הכוכבים, השמשות, העננים, ההרים והנהרות – בשאתו בזיכרונות את תדמית החוויות שהוא עובר בממלכות טבע אלה, כשהוא חווה את כל זה בעולמו הפנימי הנע ללא הרף – בוקעת ועולה תחושת ישותו שלו בינות לכל זה.

כיצד מתרחש הדבר? כיצד חווה האדם תחושה זו של הווית קיומו שלו? הוא חווה זאת בערך כך (ייתכן שניתן להביע זאת בתמונה בלבד):

תארו לעצמכם שמסתכלים אנו באוקיינוס רחב ידיים. הגלים מתרוממים ומתנפצים. גל פה וגל שם. הודות למים המתנחשלים ישנם גלים בכל מקום. גל אחד מסוים, מסב אליו את תשומת לבנו כי אנו רואים שדבר מה חי בו, שאין אלה מים מתנחשלים בלבד. ועדיין סובבים המים דבר חי זה מכל העברים. אנו יודעים אך זאת, שמשהו חי בגל הזה, על אף שיכולים אנו לראות כאן את המים העוטפים בלבד. גל זה נראה כמו שאר הגלים, אך עוצמת ההתנחשלות, הכוח שבאמצעותו הוא מתרומם נותן רושם של משהו מיוחד החי בפנים. גל זה נעלם ומופיע שוב במקום אחר, ושוב מסתירים המים מה שמחייה אותם מבפנים. כך הדבר לגבי חיי הנפש של האדם. דימויים, מחשבות, תחושות ודחפי רצון מתנחשלים. גלים הווים בכל מקום, אחד מהגלים בוקע ועולה במחשבה, בתחושה ובפעולת רצייה. האני מצוי בפנים, אלא שמוסתר הוא על ידי המחשבות או הרגשות או דחפי הרצון כשם שהמים מסתירים את מה שחי בגל. במקום בו יכול האדם לומר רק זאת: "הנה פה מתנחשלת עצמיותי שלי" – ניצבת מולו תדמית בלבד. אין הוא יודע את מהותו שלו. ישותו האמיתית מצויה כאן לבטח אך "תדמית" זו שבנפש מסתירה אותה, כשם שמסתירים מי הגל את הדבר החי הבלתי ידוע – מפני מעמקי הים. האדם חש את ישותו האמיתית שלו חבויה על ידי הדימויים חסרי הממשות של נפשו. יתר על כן – דומה הדבר כמו רוצה הוא להיצמד בחוזקה באורח מתמשך והולך להווית קיומו, כי אינו מסוגל, מתוך החיים המתנועעים של נפשו, להחזיק בהוויה הממשית המהווה לפי הידע שלו אותו עצמו. וכשמגלה הוא שחיי נפש מתנחשלים וחסרי ממשות אלה, עניין להם באותו עולם שונה שהטבע מציגו – נעשה הוא נבוך ביותר. חידת הטבע, מהווה חידה שקיימת בחוויה. חידת נפשו של האדם חיה היא בעצמה. מהווה היא כמו: חידה חיה, הואיל ומשיבה היא על שאלתו החוזרת של האדם: "מה אני"? בהציבה לפניו תדמית בלבד. בהתבוננו בישותו הפנימית מקבל האדם את התשובה הרצופה: אני מראה לך אך ורק תדמית של עצמך. ואם משייך אתה מוצא רוחי לעצמך אני מראה לך תדמית בלבד של הווית קיום רוחית זו בתוך חיי הנפש שלך.

וכך, משני כיוונים ניצבות בפני האדם כיום שאלות שנדרש להן מענה. אחת מהשאלות הללו עולה כשנעשה הוא מודע לכך ש:

הטבע קיים, אך האדם יכול להתקרב אליו רק אז בהניחו לו להשמידו.

נפש אנוש קיימת, אך הטבע יכול להתקרב לנפש אנוש זו רק אז בהיותו תדמית בלבד.

שתי אמיתות אלה שוכנות בתת-מודע של האדם כיום. מצד אחד בפנינו העולם הבלתי ידוע של הטבע, משמידו של האדם. ולעומתו – דימויה חסר הממשות של נפש אנוש שאליה אין הטבע יכול להתקרב. על אף שהאדם עשוי להשלים את הוויית קיומו הפיזית אך ורק בשתפו פעולה עימו. האדם כמו ניצב באפילה דו-כיוונית ועולה השאלה: היכן מצוי אותו עולם שונה שאליו אני משתייך? האדם פונה למה שממשיך להתקיים לאחר שנמסר והגיע מימי קדם – למסורת ההיסטורית. הוא לומד לדעת שהיה קיים אי פעם מדע שדיבר אודות עולם בלתי ידוע זה. הוא מסתכל לעבר התקופות העתיקות וחש יראת כבוד עמוקה בפני מה שהן ניסו ללמד אודות אותו עולם שונה בפנים עולם הטבע. כשיודע אדם כיצד לבוא במגע עם הטבע באורח נאות מתגלה אותו עולם למבט אנוש.

אך התודעה המודרנית השליכה מעליה ידע קדום זה. אין הוא נחשב עוד לבר-סמכא. הוא אומנם נמסר לנו אך אין להאמין בו עוד. האדם כבר אינו חש ביטחון שהידע שנרכש על ידי בני אדם מתקופה עתיקה כמדע שלהם – עשוי להשיב היום על שאלת החרדה שלו הבוקעת ועולה מהעובדות התת-מודעות שנזכרו לעיל.

וכך אנו פונים לאמנות.

וכאן אנו מוצאים שוב משהו ראוי לציון. גישה אמנותית לחומר פיזי, הענקת רוחיות לחומר פיזי, יורדת אלינו מתקופות קדומות. הרבה מגישה זו נשמר וניתן ללמוד זאת מהמסורות. הרי זה דווקא אותו אדם שטבעו התת-מודע אמנותי הוא, אשר חש אי שביעות רצון מירבית בימינו. כי אין הוא יכול לממש לעצמו עוד את שרפאל הצייר עשוי היה להטביע כבקסם בתבנית אנוש ארצית, את השתקפותו של עולם שונה אליו משתייך האדם לאמיתו של דבר.

היכן מצוי כיום האמן שיהא לאל ידו לעצב חומר פיזי-ארצי בצורה אמנותית כזאת?

שלישית קיימת הדת.

גם זו נמסרה דרך מסורת מימי קדם. היא מכוונת את רגשות האדם ואת מסירותו לאותו עולם אחר. היא קמה ועלתה בעבר דרך האדם בקבלו את התגלויותיה של ממלכת הטבע שלמעשה כה זרה היא לו. הואיל ואם נפנה את מבטנו הרוחי לאחור על פני אלפי שנים נמצא ישויות אנוש אשר חשו אף הם שהטבע קיים, אך האדם יכול להתקרב אליו רק אז בהניחו לו להשמידו.

ואומנם כך – בני האדם שחיו לפני אלפי שנים חשו זאת בעומקי נפשותיהם. הם הביטו בגוויה העוברת אל הטבע החיצוני כאל מוֹלֶך עצום וראו אותה בהישמדה. אך הם ראו את הנפש האנושית בעוברה דרך אותו שער שמעבר לו הגוף נהרס. אפילו המצרים ראו זאת כי אחרת לא היו חונטים את מתיהם.

הם ראו את הנפש מתקדמת הלאה. אנשים אלה מימי קדם חשו שהנפש גדלה עוד ועוד ועוברת אל הקוסמוס. ולאחר מכן הם ראו את הנפש שנעלמה אל האלמנטים וכשהיא שבה מהמרחבים הקוסמיים, מהכוכבים. בתחילה הם ראו את הנפש האנושית בהיעלמה לעת המוות דרך שער המוות, ולאחר מכן בדרך לעולם האחר, ואחר כך בשובה מהכוכבים. כך היתה הדת הקדומה התגלות קוסמית משעת המוות ומשעת הלידה. המילים ננצרו. האמונה ננצרה. אך האם לתוכן יש עדיין זיקה כלשהי לקוסמוס? שמור ונצור היא המסורות והספרות הדתית – שלעולם היא זרה.

האדם של הציביליזציה הנוכחית שלנו אינו יכול לראות עוד שום קשר בין מה שמסרה לו מסורת הדת לבין השאלה שזורת החידה המתעמתת לנגדו כיום. הוא מביט בטבע ורק רואה את הגוף הפיזי האנושי העובר דרך שער המוות ונופל טרף להרס. יותר מכך, הוא רואה תבנית אנוש בהיכנסה דרך שער הלידה והוא מוכרח לשאול: מנין היא באה? לאשר הוא מסתכל – אין הוא יכול למצוא את התשובה. לא עוד יראנה בבואה מהכוכבים כשם שלא עוד יוכל לראותה לאחר המוות. וכך נהייתה הדת למילה מרוקנת מתוכן. וכך, בציביליזציה שלו, סובבת את האדם אותה הוויה שהיתה ברשותם של התקופות הקדומות בתור מדע, אמנות ודת. אך המדע של הקדמונים מושלך ככלי אין חפץ בו עוד. האמנות שלהם אינה מורגשת עוד בדביר מהותה, ומה שנוטל את מקומם כיום זהו משהו שהאדם אינו מסוגל לנשאו מעל לחומר הפיזי, בעשותו זאת לכלי הביטוי של הפיזי.

היסוד הדתי נשאר מימי קדם. אין לו שום נקודת מגע עם העולם. כי על אף קיומו ניצבת ועומדת במקומה אותה החידה של זיקת העולם לאדם. האדם מסתכל אל ישותו הפנימית ושומע את קול המצפון. אך מימי קדם היה זה קולו של אלוהים שהינחה את הנפש דרך האזורים ההם בהם מושמד הגוף, והובילה שוב לחיים הארציים בתתו לה את צורתה הנאותה. היה זה אלוהים שדיבר בנפש כקול המצפון. כיום – אפילו קול המצפון נהיה חיצוני ואת חוקי המוסר לא משייכים עוד לאימפולסים אלוהיים. תחילה סוקר האדם את ההיסטוריה. הוא לומד לדעת מה השתלשל מימי קדם ולכל היותר עשוי לחוש במעומעם: הקדמונים חוו את שתי החידות הגדולות של הווית הקיום באורח שונה מזה שחש אני אותן כיום. הודות לכך הם יכלו להשיב עליהן בוודאות. באשר לי איני יכול עוד להשיב עליהן. הן מרחפות לפני ומדכדכות את נפשי, כי הן מצביעות ומראות לי את השמדתי בלבד לאחר המוות ואת תדמית המציאות במשך החיים. כך ניצב האדם מול העולם כיום. מתוך הלך הנפש הזה עולות השאלות שעל האנתרופוסופיה מוטל להשיב עליהן. לבבות אנוש דוברים באורח שתיארנו ושואלים היכן יוכלו למצוא את ידע העולם שיפגוש את הצורך שבהם. האנתרופוסופיה מתייצבת בתור ידע כזה ותדבר אודות העולם והאדם כך שידע כזה עשוי יהיה לעלות שוב. ידע שניתן יהיה להבינו בתודעה המודרנית כפי שהמדע, האמנות והדת הובנו על ידי התודעה הקדומה. האנתרופוסופיה מקבלת את תפקידה הכביר מקולו של הלב האנושי עצמו, ואין היא מהווה אלא כמיהת האנושות כיום. בשל כך על אנתרופוסופיה לחיות. היא עונה על השאלה שהאדם משתוקק לדעתה בכמיהה עזה ביותר לגבי חייו החיצוניים והפנימיים גם יחד. עשוי מישהו לשאול: "התתכן תפיסת עולם כזאת כיום?" על החברה האנתרופוסופית לתת את התשובה. עליה למצוא את הנתיב בו יינתן ללבבותיהם של בני האדם לדבר מתוך תשוקתם העמוקה ביותר. או אז יתנסו הם בשקיקה עמוקה ביותר למתן התשובות.