רודולף שטיינר

9 הרצאות שניתנו בדורנאך 1924 GA234

תרגם מאנגלית: עלי אלון

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה תשיעית 10.2.1924

שלבי זיכרון והעצמיות האמיתית

ראיתם מההרצאות הקודמות שמחקר על כושר הזיכרון אצל האדם עשוי לתת לנו ראיה מעמיקה רבת ערך לחיי אנוש בכללותם והקשריהם הקוסמיים, ועל כן נלמד היום כושר זיכרון זה כהווייתו, בשלבים השונים של גילויו בחיי אנוש, בהתחילנו בגילויו בתודעה הרגילה הנמצאת אצל האדם בין לידה למוות. מה שמתנסה בו האדם בחיי יומיום הממשיים בחשיבה, ברגישה וברצייה – אף בפעילותם של כוחותיו הפיזיים – את כל זה הוא מעביר בטרנספורמציה לזיכרונות שאותם הוא מעלה ונזכר בהם מפעם לפעם.

אך כאשר משווים אתם את אופיין הצללי של תמונות זיכרון אלה, אם עלו ספונטנית או אם הועלו בשיקול דעת, לחוויות הגדולות שאליהן מתייחסות הן, כי אז תאמרו שקיימות הן כמחשבות בלבד או כתמונות שכליות. אתם מובאים לכנות את הזיכרונות 'תמונות' ותו לא. אולם 'תמונות' אלה הן שמעלים אנו באני שלנו מחוויותינו בעולם החיצוני. במשמעות מסוימת אנו נושאים אותן בנו כמו אוצר שזכינו בו מניסיוננו. אם יאבד חלק מזיכרונות אלה, כמו במקרים פתולוגיים מסוימים שכבר דיברתי אודותם, יסבול האני שלנו עצמו בפגיעה. אנו חשים שדביר ישותנו, האני שלנו! יינזק אם יהא עליו לשאת באובדן דבר זה או אחר מאוצר הזיכרונות, כי אוצר זה הוא העושה מחיינו שלמות אחת. ניתן אף להצביע לעבר מצבים רציניים ביותר המסתכמים לעתים במקרים של מחלה אפופלבטית כשחלקים מסוימים של חיי העבר של הפציינט נמחים מזיכרונו. יתר על כן, כשסוקרים אנו את חיינו מרגע נתון מאז לידתנו, עלינו לחוש את זיכרונותינו כחטיבה אחת אם ברצוננו לראות את עצמנו באורח נאות כנפשות אנוש.

מספר קווי אופי אלה מציינים את תפקידו של כושר הזיכרון בחיים הגשמיים, הארציים. אך תפקידו הרבה יותר גדול. מה יהיה עבורנו העולם החיצוני על כל רשמיו המתחדשים ללא הרף, על כל מה שמעניק הוא לנו בחיות כה רבה – מה יהיה הוא לנו אם לא יהא לאל ידינו לקשר רשמים חדשים חוליה אחר חוליה אל הזיכרונות של הרשמים שחלפו! ולאחרונה, אך לא בפחיתות ערך – אנו רשאים לומר שככלות הכל כוללת הלמידה כולה קישור חולייתי של רשמים חדשים לתכולה הנצורה בזיכרון. חלק מירבי מהשיטה החינוכית תלויה במציאת הדרך הרציונלית ביותר לקישור חולייתי של הדברים החדשים שעלינו ללמד את הילדים אל מה שעשויים הם להפיק מגנזך זיכרונותיהם.

בקיצור, מידי היותנו צריכים להביא את העולם החיצוני אל הנפש, להמריץ את חיי הנפש כדי שתוכל לחוש ולחוות בתוכה את הווית קיומה שלה – אנו פונים ככלות כל הקיצין אל הזיכרון. אם כן, עלינו לומר שעל האדמה מהווה הזיכרון חלקם החשוב ביותר והמקיף ביותר של חיי האדם הפנימיים. הבה ונלמד עתה את הזיכרון מנקודת ראות נוספת. בנקל ניווכח לדעת שסך הזיכרונות אותם אנו נושאים בנו מהווה למעשה שבריר בלבד. אנו שוכחים כה הרבה במהלך החיים. אולם מצויים רגעים, שלעתים הם לא צפויים, כאשר מה שנשכח מזה זמן רב עולה שוב לפנינו. אלה הם הרגעים המיוחדים בהם מתקרב האדם אל המוות, ואז בוקעים ועולים דברים רבים שהתרחקו מזיכרונו המודע. ישישים במיתתם נזכרים לפתע בדברים שמזה זמן רב נעלמו מזיכרונם המודע. יתר על כן, כשמעמיקים אנו לבחון ולחקור לעומק את החלומות – ואף הם קשורים חולייתית בזיכרון – אנו מגלים דברים שעולים והם נחוו לבטח, אלא שעברו לידינו ללא שימת לב מצדנו. אולם הם מצויים בחיי הנפש שלנו וצצים ועולים בשינה, כשהמעצורים של האורגניזם הפיזי והאתרי אינם פועלים וכשהגוף האסטרלי והאני מצויים לבדם.

בדרך כלל אין אנו נותנים דעתנו לדברים אלה ועל כן לא עולה בידינו לראות שהזיכרון המודע אינו אלא שבריר של כל מה שאנו קולטים. במהלך החיים קולטים אנו הרבה באותו אופן, אלא שזה נקלט במישרין אל התת-מודע, שם הוא מעובד פנימית. והנה, כל עוד אנו חיים על האדמה, אנו ממשיכים לראות את הזיכרונות העולים ממעמקי נפשנו בצורת מחשבות – כחלקו העיקרי של הזיכרון. מחשבות מחוויה חולפת באות והולכות להן. אנו מבקשים אחריהן. אנו רואים זאת כעיקרי מהותו של הזיכרון. כשאנו עוברים דרך שער המוות לאחר חיינו על האדמה, באים מספר ימים בהן מתייצבות בפנינו תמונות מהחיים שזה עתה הסתיימו ולתמונות אלה פרספקטיבה ענקית. לפתע מצויות תמונות אלה שם: ההתרחשויות שאירעו בשנים שעברו מכבר והללו של הימים האחרונים מתמזגות בד בבד אלה באלה. כשם שהמרחבי משתרע בהווית קיומו ולו פרספקטיבה מרחבית, כך נראות כעת ההתרחשויות שאירעו בזו אחר זו בחיים הארציים – כשזו נמצאת ליד חברתה ולהן 'פרספקטיבת זמן'. תמונה זו מופיעה לפתע, אך במהלך הזמן הקצר שהיא קיימת נעשית היא צללית יותר ויותר, קלושה יותר ויותר. בה בשעה שבחיים הארציים מתבוננים אנו בעצמנו וחשים שתמונות הזיכרון שלנו מקופלות בתוכנו, נעשות תמונות אלה עתה גדולות יותר ויותר. אנו חשים כמו נקלטו הללו על ידי היקום. מה שהתהווה בתחילה בתחומי תמונת הזיכרון כמו בחלל צר – גדל יותר ויותר ונעשה צללי יותר ויותר עד שאנו נוכחים שהנה משתרע הוא עד ליקום בהיותו כה קלוש עד שכמעט ואין אנו יכולים לפענח את מה שראינו קודם לכן בבהירות. עדיין אנו יכולים לגלותו. לאחר מכן הוא נעלם במרחבים הרחוקים ואינו עוד.

זוהי התבנית השניה שנוטל הזיכרון, במשמעות מסוימת, המטמורפוזה השניה – במספר ימים ראשונים לאחר המוות. שלב זה אנו יכולים להגדירו כמעוף זיכרונותינו אל הקוסמוס. וכל זה, אשר כמוהו כזיכרון, מוצמד בקרבה כה רבה על ידינו לחיינו שבין הלידה לבין המוות, מתפשט ונהיה צללי יותר ויותר עד שאובד לבסוף במרחבים העצומים של הקוסמוס. הרי זה באמת כמו היינו רואים את זה שקראנו לו האני שלנו במהלך החיים הארציים כשהוא נעלם אל המרחבים העצומים של הקוסמוס. התנסות זו נמשכת ימים אחדים וכשאלה חולפים אנו חשים שאף אנו בעצמנו מתפשטים. בין הלידה והמוות אנו חשים את עצמנו בתחום זיכרונותינו. אך עתה אנו חשים למעשה את עצמנו בתחומי זיכרונות אלה הנסוגים במהירות והנקלטים במרחבים העצומים של היקום.

לאחר שאנו סובלים מחוסר הכרה או עילפון על-חושיים אלה הנוטלים מעימנו את הסך הכל של זיכרונותינו ואת תודעתנו הפנימית לגבי החיים הארציים – אנו שוכנים בשלב השלישי של הזיכרון. דבר זה מלמדנו שמה שקראנו לו אנו בעצמנו במשך החיים הארציים של זיכרוננו – מתפשט ומשתרע במרחבים העצומים של היקום, ומוכיח בכך את אי-ממשותו עבורנו. אילו היינו אך ורק מה שנוצרים אנו בזיכרוננו בין הלידה לבין המוות כי אז לא היה נותר מאתנו ולא כלום מספר ימים לאחר המוות. אולם כעת אנו נכנסים לאלמנט שונה בתכלית. נוכחנו לדעת שאין אנו יכולים להעלות את זיכרונותינו עוד כי העולם נוטלם מאיתנו לאחר המוות. אך קיים משהו מהותי מאחורי כל הזיכרונות שטיפחנו במשך החיים הארציים. המשלים הרוחי אודותיו דיברתי אתמול נחקק בעולם. ואל משלים זה של זיכרונותינו אנו נכנסים כעת. בין הלידה והמוות אנו חווים דבר זה או אחר עם אדם זה או אחר או עם צמח או עם מעיין בהרים – עם כל מה שמתקרבים אנו אליו במהלך החיים. אין אף חוויה אחת שמשלימה הרוחי אינו חקוק בעולם הרוחי בו נוכחים אנו תמיד אפילו לעת שהותנו על האדמה. לכל לחיצת יד הדדית – משלימה הרוחי שלה. חקוקה היא וקיימת בעולם הרוחי.

והנה, אך ורק במשך מספר הימים הראשונים לאחר המוות אנו סוקרים את חיינו ותמונותיהם עוברות לפנינו. הללו צופנות בהן במשמעות מסוימת מה שהיינו חוקקים בעולם על ידי מעשינו, מחשבותינו ורגשותינו. אך ברגע שעוברים אנו דרך שער המוות אל 'חיים' שמעבר שונים אלה, אנו מתמלאים בבת אחת בתכולת תמונת חיינו, כלומר, בתמונות המשתרעות בפרספקטיבה אחורנית אל הלידה ואף מעבר לה. כל זה נעלם במרחבים הקוסמיים העצומים וכעת אנו רואים את ההשתקפויות הרוחיות הקוטביות של כל מעשינו שעשינו מאז הלידה. כל ההשתקפויות המשלימות הרוחיות שחווינו ללא מודעות בשינה, מתגלות אלינו ובאורח כזה שאנו מוכרחים מיד לשוב על עקבינו ולעבור על כל ההתנסויות האלה שנית. בחיים הרגילים, בלכתנו מדורנאך לבאזל, אנו יודעים שאנו יכולים לחזור מבאזל לדורנאך כי יש לנו מושג נאות על המרחב. אך בתודעה רגילה אין אנו יודעים בלכתנו מהלידה אל המוות שאנו יכולים אף ללכת מהמוות אל הלידה. כשם שבעולם הפיזי יכול אדם לצעוד מדורנאך ועד באזל ולשוב מבאזל לדורנאך, כך אנו פוסעים מהלידה ועד למוות במשך החיים הארציים ולאחר המוות אנו יכולים לשוב מהמוות אל הלידה.

אנו עושים דבר זה בעולם הרוחי כשחווים אנו לאחור את ההשתקפויות המשלימות הרוחיות של כל מה שעברנו בו במשך החיים הארציים. שערו שהיתה לכם חוויה ביחס למשהו שבממלכת הטבע החיצונית, לגבי עץ, הבה ונאמר. ראיתם עץ או כחוטבי עצים כרתתם אותו. לכל זה משלימו הרוחי. יש להדגיש שאם רק ראיתם את העץ או כרתתם אותו או עשיתם לו משהו אחר – לכל זה חשיבות לכל היקום כולו. את מה שהתנסיתם בעץ הפיזי אתם חווים בחיים הפיזיים הארציים.

ועתה, כשחוזרים אתם לאחור מהמוות עד ללידה, אתם חיים ועוברים עתה דרך משלימה הרוחי של התנסות זו.

אם היתה התנסותנו כלפי אדם זולתנו, אם למשל, הסבנו לו לכאב, קיים לכך משלים רוחי בעולם הפיזי. אלא שאין זו התנסותנו שלנו: זהו הכאב שהאדם זולתנו התנסה בו. ייתכן והעובדה שאנו היינו הגורם לכאבו העניקה לנו תחושה מסוימת של שביעות רצון. ייתכן והמניע לפעולתנו היה רגש נקמה וכיו"ב. ועתה, בלכתנו לאחור בחיינו אין אנו עוברים את התנסותנו שלנו אלא את שלו. אנו מתנסים במה שהוא התנסה בפעולתנו. גם זה מהווה חלק מהמשלים הרוחי וחקוק בעולם הרוחי. בקיצור, האדם חי שוב בהתנסותו אלא שבדרך רוחית, בלכתו לאחור מהמוות אל הלידה.

כפי שאמרתי אתמול, חלק מהתנסות זו מתבטא בתחושה שישויות שלעת עתה נכנה אותן 'על-אנושיות' משתתפות אף הן בזה. כשאנו נהדפים כלפי מעלה דרך המשלימים הרוחיים של התנסויותינו אנו חשים כמו היו ישויות רוחיות אלה ממטירות מטה את הסימפטיות ואת האנטיפתיות שלהן על מעשינו ועל מחשבותינו בהתנסותנו בהן לאחור. בכך אנו חשים שלכל מעשה שנעשה על ידינו על האדמה, לכל מחשבה, לכל תחושה או דחף רצון, מקומה הראוי לה בהווית הקיום הרוחית הבלעדית.

בכאב מר אנו מתנסים במלוא הנזק של מעשה מסוים שעשינו. בצמא לוהט אנו מתנסים בתשוקות שהנחנו להן לעגון בנפשנו. ודבר זה נמשך עד שאנו נוכחים לדעת במידה מספקת שלא ראוי הדבר עבור העולם הרוחי שנשתול בנו תאוות ושנפתֵח אותם מצבים התלויים באישיותנו הגשמית ארצית.

בנקודה זו במחקרנו אנו יכולים לראות היכן מצוי למעשה הגבול שבין הנפשי לפיזי. אתם רואים שאנו יכולים בנקל לראות מצבים כצמא או כרעב כפיזיים. אך אני מבקש מכם לדמות לעצמכם שאותם שינויים פיזיים המצויים בגופכם בהיותכם צמאים מצויים היו בגוף שללא נפש. אותם השינויים ייתכן והיו שם, אך הגוף שללא נפש לא היה סובל מצמא. ככימאים עשויים אתם לחקור את השינויים בגופכם בהיותכם צמאים. אך אילו הייתם יכולים, באילו אמצעים שהם, ליצור את אותם השינויים, באותם יסודות ובאותו הרכב כוחות, בגוף שללא נפש כי אז הוא לא היה סובל מצמא. צמא אינו משהו המצוי בגוף. שוכן הוא בנפש, באסטרלי, על ידי שינויים בגוף הפיזי. כך הדבר לגבי רעב. ואם מישהו רווה עונג רב בנפשו בדבר מה שניתן לספקו אך ורק באמצעים פיזיים בחיים הפיזיים, יהא זה כמו היה מתנסה בצמא בחיים הפיזיים. מרכיבו הנפשי חש בצמא, בצמא לוהט לאותם דברים שהתרגל להשביע אותם על ידי אמצעים פיזיים. כי לא ניתן להמשיך ולשאת את תפקודינו הפיזיים כשהגוף הפיזי הונח בצד. על האדם להתרגל תחילה לשכון בישותו הנפשית-רוחית ללא גופו הפיזי. חלקו הגדול של המסע לאחור שאותו תיארתי נוגע בזה.

בתחילה מתנסה האדם באורח מתמשך והולך בצמא לוהט – למה שניתן לספקו דרך גוף פיזי בלבד, כשם שהילד צריך להרגיל עצמו להשתמש באיבריו ועליו ללמוד לדבר, למשל, כך על האדם בין המוות לבין לידה מחדש להרגיל עצמו להתקיים ללא גופו הפיזי כתשתית להתנסויותיו הנפשיות. עליו להיות בשל עבור העולם הרוחי. ישנם תיאורים של התנסות זו, שכפי שאמרתי אתמול היא נמשכת כשליש הזמן של החיים הגשמיים, המתארים אותה כגיהנום אמיתי. בקוראכם, למשל, תיאורים כהללו הניתנים בספרות של החברה התיאוסופית אשר לפי המנהג המזרחי קרויים בה חיים אלה קמלוקה. בקריאה של תיאורים אלה תאחז אותכם בוודאי צמרמורת. ובכן, התנסויות אלה אינן כך, הן עלולות להיראות כך אם תשוו אותם במישרין לחיים הארציים, כי מהוות הן משהו שאליו אנו כה בלתי רגילים. עלינו לסגל עצמנו בבת אחת להשתקפויות המשלימות הרוחיות ולערכים המשלימים של התנסותנו הארצית. מה שחשנו על האדמה כתענוג, קיימת שם שלילתו, שלילתו המרה ואם נדבר ישירות הרי שרק התנסויות שלא היה בהן סיפוק, שהיו מכאיבות או מצערות – משביעות רצון הן כאן. במישורים רבים נורא ואיום דבר זה בהשוואה לחיים הארציים. אך אין אנו רשאים להשוותו כך פשוט לחיים הארציים, כי אין הוא נחווה כאן כי אם בחיים שלאחר המוות, שם אין לנו את השיפוט של החיים הארציים.

ועל כן כשאתה חווה, למשל, לאחר המוות את כאבו של אדם זולתך, עקב כך שהסבת לו כאב על האדמה, אתה אומר לעצמך מיד: "אילו לא חשתי בכאב זה נותר הייתי נפש אנוש בלתי מושלמת כי הכאב שגרמתי לקיומו ביקום נוטל היה משהו ממני באורח הולך ומתמשך. אהיה ישות אנוש מושלמת אך ורק בהתנסותי בתגמול זה". עלול הדבר להסב לנו למאבק פנימי בראותנו שכאב הנחווה לאחר המוות כתגמול לכאב הנגרם לזולת הופך למעשה לברכה. תלוי הדבר במבנה הפנימי של נפשנו אם יסב לנו הדבר קשיים או לא. אך קיים מצב נפש מסוים שבו נחווה תגמול מכאיב זה – לדברים רבים הנעשים על האדמה אף כאושר – זהו מצב הנפש הנובע מרכישת מעט ידע על האדמה אודות החיים העל-חושיים. אנו חשים שבאמצעות תגמול מכאיב זה אנו משכללים את ישותנו האנושית בה בשעה שבלעדי זאת ניצבים אנו למרגלות רמת אנושיות מלאה. אם מסב אתה כאב לזולתך כי אז פוחת ערכך מאשר היה לפני כן. ועל כן כששופט אתה את הדברים בהיגיון כי אז תאמר: "בתוך היקום אני מהווה ישות אנוש רעה יותר לאחר שגרמתי כאב לזולתי מאשר לפני כן". תחוש זאת כברכה אם יהא לאל ידך, לאחר המוות, לקבל תגמול לכאב זה על ידי כך שתתנסה בו בעצמך.

זהו ידידיי היקרים, השלב השלישי של הזיכרון. בתחילה מתעבה המצוי בנו כזיכרון לתמונות, וזה נמשך ימים מספר לאחר המוות. לאחר מכן הוא מתפזר ביקום, ובזה חוזרים כלעומת שבאו כל חייך הפנימיים שבתבנית מחשבות. אך בשעה שאנו מאבדים את זיכרונותינו הנעולים בתוכנו במהלך החיים הארציים – בה בשעה שהללו מבקשים אחר המרחבים הקוסמיים – הרי שהעולם שממרחביו כולם אנו חקוקים בו רוחית, מעניקם לנו שוב בתבנית אובייקטיבית. כמעט ואין הוכחה משכנעת יותר אודות קשריו האינטימיים של האדם עם העולם מאשר זו: שלאחר המוות באשר לחיינו הפנימיים עלינו לאבד תחילה על מנת שינתן שוב לעצמנו ממרחבי היקום. ואנו חווים זאת, אפילו בפניהם של מאורעות מכאיבים, כמשהו המשתייך לישותנו האנושית בהיותה חטיבה שלמה אחת. אנו חשים בעצם שהעולם נוטל לעצמו את החיים הפנימיים שהיו ברשותנו כאן ונותן לנו בחזרה את מה שהטבענו בו. אותו מרכיב שלא נתנו דעתנו עליו, אותו מרכיב שכמו פסחנו עליו, אך רשמנו אותו על הווית הקיום הרוחית בקווים רוחיים – הוא המעניק לנו שוב את עצמיותנו. ואז, לאחר שאנו צועדים בחיינו לאחור דרך הלידה ומעבר לה, אנו מגיעים אל המרחבים העצומים של הווית הקיום הרוחי.

אך ורק עתה, לאחר שעברנו בכל זה, אנו נכנסים לעולם הרוחי ומסוגלים, לאמיתו של דבר, לחיות שם. כושר הזיכרון שלנו עובר עתה את המטמורפוזה הרביעית שלו. אנו חשים שבכל מקום מאחורי הזיכרון הרגיל של החיים הארציים חי בנו דבר, על אף שלא היינו מודעים כלפיו. הוא חקק עצמו בעולם ועתה, אנו עצמנו, מהווים אותו. אנו נוטלים את חיינו הארציים בערכיותם הרוחית. אנו נהיים עתה ערכיות זאת. לאחר מסענו לאחור דרך הלידה ואל העולם הרוחי אנו מוצאים את עצמנו כשאנו ניצבים מולו באורח מיוחד מאוד. במשמעות מסוימת ניצבים אנו עתה במשלימנו הרוחי – בערכנו הרוחי האמיתי – מול העולם. עברנו דרך ההתנסויות דלעיל. התנסינו בכאב הנגרם לזולת. התנסינו בערך הרוחי החופף לחוויה לגבי עץ, למשל. התנסינו בכל זה, אך לא היתה זו התנסות עצמית. אנו רשאים להשוות זאת עם השלב העוברי בחיי אנוש, כי אז, ואפילו במהלך השנים הראשונות של החיים, כל מה שמתנסים אנו בו אינו מגיע עדיין לרמת המודעות העצמית המתעוררת בהדרגה בלבד, ועל כן, בהיכנסנו לעולם הרוחי – כל מה שמתנסים אנו לאחור נהיה בהדרגה אנו עצמנו, תודעתנו העצמית הרוחית. אנו מהווים עתה מהות התנסויותינו. מהווים אנו עתה את ערכנו הרוחי החופף. בהווית קיום זו, המייצגת למעשה את צידה השני של הווית קיומנו הארצית, אנו נכנסים לעולם שאינו מכיל בו כלל מהממלכות הרגילות של הטבע החיצוני – ממלכות המינרלים, הצמחים ובעלי החיים, כי הללו משתייכות לאדמה. אך באותו עולם באות לפנינו מיידית אותן נפשות, קודם כל, של הללו שמתו לפנינו ואשר אליהן יש לנו מעין זיקה של קרבה, ולאחריהן האינדיבידואלים שמהישויות העילאיות הרוחיות.

אנו חיים בתור רוח בינות לרוחות אנושיות ולא אנושיות. וסביבה זו של אינדיבידואלים רוחיים אלה, אנושיים ולא-אנושיים, מרכיבה עתה את התנסותנו. כפי שעל האדמה יש לנו התנסות עם הישויות של הממלכות החיצוניות בטבע, כך עתה מהווה זו התנסות עם ישויות רוחיות מדרגות שונות. וחשוב במיוחד הדבר שחשנו אכן בסימפטיות ובאנטיפתיות שלהן הדומות לגשם רוחי – אם נשתמש במשל מאתמול – שחודרות היו לאותן התנסויות במהלך אותו חלק רטרוספקטיבי של החיים שבין המוות לבין הלידה, אותו תיארתי לכם בקווים כלליים. אנו ניצבים עתה פנים אל פנים מול הישויות הללו אשר לפני כן אך חשנו את הסימפטיות ואת האנטיפתיות שלהן בהיותנו חיים דרך משלימם הרוחי של חיינו הארציים. אנו חיים בינות לישויות אלה עתה משהגענו לעולם הרוחי. אנו חשים בהדרגה שכמו אפופים אנו פנימית בעוצמה, באימפולסים הנובעים מהישויות הרוחיות הסובבות אותנו. כל מה שהתנסינו בו לפני כן מתממש עתה לנו יותר ויותר באורח רוחי. בהדרגה חשים אנו כמו היינו ניצבים באורם או בצילן של ישויות אלה שבהן מתחילים אנו לחיות. לפני כן, בהיותנו בערך הרוחי החופף להתנסות ארצית כלשהי, חשנו בכך או אחרת לגביה, מצאנו אותה בעלת ערך או מסבה נזק לקוסמוס. עתה אנו חשים: "קיים משהו שעשינו על האדמה במחשבה או במעשה. לזה קיים ערכו הרוחי החופף והוא חקוק בקוסמוס הרוחי. הישויות בהן אנו נפגש עשויות לפעול או לא לפעול בדבר הזה – הדבר מונח בכיוון האבולוציה שלהן, או באבולוציה אליה הן שואפות, או שאינו מונח בו". אנו חשים את עצמנו מוצבים לפני הישויות של העולם הרוחי ונוכחים בכך שפועלים אנו בתיאום לכוונותיהם או כנגדן. שהוספנו או שגרענו מחפצן למען האבולוציה של העולם. יתרה מזאת, אין אנו חשים שיפוט אידיאלי בלבד של עצמנו אלא נתינת ערך כנה וממשית, ונתינת ערך זאת מהווה, היא עצמה, הממשות של הווית קיומנו בהיכנסנו לעולם הרוחי לאחר המוות.

בעשותך עוול כאשם בעולם הגשמי מגנה אתה מעשה זה בעצמך אם אתה בעל מצפון ותבונה. או שמעשך מורשע על ידי החוק, או על ידי השופט או על ידי בני אדם זולתך הבזים לך בשל כך. אך אינך מצטמק בשל כך ולפחות אינך מצטמק מאוד, אלא אם אתה בנוי באורח מיוחד מאוד. כשאנו נכנסים לעולם הישויות הרוחיות איננו פוגשים אך ורק בשיפוט האידיאלי שערכנו מועט הוא בשל אשמה כלשהי או מעשה בזוי שעשינו. אנו חשים במבטן של ישויות אלה הנח עלינו כך כמו עומד הוא להכחיד את דביר ישותנו. באשר לכל מה שעשינו שבעל ערך הוא: נופל עלינו מבטן של ישויות אלה כמו משיגים אנו בזה לראשונה את מלוא מהותנו כישויות נפשיות רוחיות. מהותנו תלויה בכל ערכיותנו. אם עצרנו בעד האבולוציה שהתכוונו אליה בעולם הרוחי, כי אז כמו אפלה גוזלת מאתנו את עצם קיומנו. אם עשינו משהו בתיאום עם האבולוציה של העולם, הרוחיות ותוצאותיו מתמשכות, כי אז כמו אור קורא לנו לחיים בעננים. אנו מתנסים בכל מה שתיארתיו ונכנסים לממלכת הישויות הרוחיות. דבר זה מפעיל את תודעתנו בעולם הרוחי ושומר על ערנותנו. חרף כל הדרישות שעלינו למלא שם אנו נוכחים לדעת שזכינו במה שהוא ביקום באשר למהותנו שלנו. שערו שעשינו משהו המעכב בעד האבולוציה של העולם ועשוי לעורר אנטיפטיה בלבד אצל הישויות הרוחיות שאל ממלכתן נכנסים אנו כעת. ההשפעה שלאחר מכן נוטלת נתיבה כפי שתארתי ואנו חשים בהאפלת תודעתנו. מזה נובע עמעום ולעתים כיבוי מלא של התודעה. עלינו להתעורר עתה שוב. בעשותנו זאת אנו חשים ביחס להווית קיומנו הרוחית כמו מישהו היה חותך בבשרנו בעולם הפיזי. אלא שהתנסות זו שברוחי הרבה יותר ממשית היא. על אף שעשויה היא להיות די ממשית בעולם הפיזי. בקיצור – מהותנו בעולם הרוחי מוכחת בהיותה התוצאה של מה שהכינונו בעצמנו. אתם רואים שלאדם יש סיבה מספקת לשוב לחיים הארציים.

למה לשוב? ובכן, באמצעות מה שהוא חוקק בעולם הרוחי האדם מתנסה במה שעשה לטוב או לרע בחיים הארציים. ואך ורק על ידי שיבה לאדמה יהא לאל ידו ליטול למעשה תגמולו עבור מה שאך למד, ככלות הכל, לדעת דרך הווית הקיום הארצית. ולמעשה, בקוראו את ערכיותו לעולם בהבעת פניהן של ישויות רוחיות אלה, אם לנסח זאת מטפורית, הוא חש את הצורך לשוב, כשיהיה לאל ידו, לעולם הגשמי כדי לחיות את חייו אחרת מאשר לפני כן. הרבה יכולות מוחלשות עדיין תהיינה ברשותו ורק לאחר מהלכי חיים רבים על האדמה יתאפשר באמת תגמול מלא. בהתבוננו בעצמנו במשך החיים הארציים, אנו מגלים תחילה זיכרונות. מאלה אנו בונים קודם כל את חיי הנפש שלנו בנועלנו את העולם החיצוני. ומאלה בלבד נובע דמיונו היוצר של האמן. זוהי הצורה הראשונה של הזיכרון. מאחוריה מצויות ה'תמונות' הכבירות הניתנות להשגה מיד לאחר עוברנו דרך שער המוות. הללו נלקחות מאתנו: הן מתפשטות אל המרחבים העצומים של הקוסמוס. בסוקרנו את תמונות הזיכרון שלנו אנו יכולים לומר שחי מאחוריהן דבר המתקדם מיידית לעבר המרחבים הקוסמיים כשגופנו ניטל מאיתנו. באמצעות גופנו אנו מחזיקים בצמידות את זה המבקש להיעשות 'אידיאלי' באמת ובתמים בקוסמוס. אך כשאנו צועדים בחיים ומעלים זיכרונות מהתנסותנו – אנו משאירים מאחורינו בעולם דבר השוכן הרחק מאחורי זיכרונותינו. משאירים אנו אותו במהלך הזמן ועלינו להתנסות בו שוב כשנשוב ונצעד בשלבי חיינו. מהות זו שוכנת מאחורי הזיכרון שלנו בתור 'מבנה' שלישי. ראשית כל יש לנו רקמת זיכרון. מאחוריה – התמונות הקוסמיות הכבירות ש'גלגלנו', ש'קיפלנו' בתוכנו. מאחורי זה שוכן מה שרשמנו וחקקנו בעולם. אך לאחר שחיינו דרך כל זה מהווים אנו בעצם – אנו עצמנו המתייצבים ערומים ברוח בפני היקום הרוחי העוטף אותנו בלבושיו בכניסה אליו.

אכן, עלינו להתבונן בזיכרונותינו אם ברצוננו להגיע בהדרגה אל מעבר לחיים החולפים ועוברים של האדם. זיכרונותינו הארציים חולפים ועוברים ביקום, אך עצמיותנו שוכנת מאחוריהם. העצמיות המוענקת לנו שוב ושוב מעבר לעולם הרוחי כדי שיהא לאל ידינו למצוא נתיבנו מעתה ועד עולם.