תשובות לשאלות לעובדי הגיתהאנום

רודולף שטיינר

GA349/2

12 שיחות עם עובדי הגיתהאנום בדורנאך

מפברואר ועד יוני 1923

תרגמה מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי

 תיקונים: דניאל זהבי

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

שיחה 11    7.5.1923

על כריסטוס, אהרימן ולוציפר ויחסם לאדם.

ד"ר שטיינר: בוקר טוב, רבותיי. האם חשבתם על נושא שתרצו שנדבר עליו היום?

שאלה: האם תוכל לומר משהו על ישותם וטבעם של כריסטוס, אהרימן ולוציפר, ועל הקשר שלהם עם האדם?

ד"ר שטיינר: לשם כך נצטרך לבחון את טבעו של האדם מזווית שונה. אחרת, כל זה ישמע לכם, כמובן, כמעין אמונה תפלה.

הייתי רוצה לומר משהו שמתבסס על דברים שכבר דיברנו עליהם. על פי התודעה של זמננו, נראה כאילו האדם כולו הינו ישות אחת הומוגנית; אך אין זו האמת. כל אחד מאיתנו נמצא תמיד במצב שבו הוא חי, קם לתחייה, ומת שוב ושוב. איננו נולדים רק בלידה, ואיננו מתים רק במוות, אלא (כפי שכבר הסברתי זאת בהזדמנויות אחרות) אנו כל הזמן מתים וחוזרים שוב לחיים.

למשל, כשמתבוננים בראש שלנו, אנו מגלים שכל החלק הפנימי של הראש מורכב למעשה ממה שניתן לכנות רקמה עצבית. כידוע לכם, העצבים בדרך כלל עוברים בכל האורגניזם רק כמו חוטים, אך הפנים של הראש הוא כולו עצב. אם מציירים אותו, הוא נראה למעשה כך:

פנים הראש הוא כולו עצב, גוש סמיך של חומר עצבי. חלק מגוש זה של עצבים יורד לחוט השדרה. משם, חוטי העצבים עוברים לכל הגוף. כלומר, מה שעובר כחוטים בגוף כולו נוכח בראש כגוש אחיד של רקמה עצבית.

אם נתבונן כעת לתוך הבטן של האדם, נמצא גם שם עצבים רבים מאוד. יש שם חלק שנקרא מקלעת השמש. היא גם מכילה רקמה עצבית רבה. אבל בזרועות, בכפות הידיים, ברגליים ובכפות הרגליים שלנו, העצבים הולכים ונהיים צרים כמו חוטים.

אך אם נתבונן במשהו שונה לחלוטין, בכלי הדם, נגלה שהם עדינים ודקים למדי בתוך הראש. לעומת זאת, באזור הלב כלי הדם מפותחים במיוחד, ובגפיים יש ורידים עבים גם כן. אם כן, אנחנו יכולים לומר: מצד אחד יש לנו את מערכת העצבים, ומצד שני את מערכת הדם.

המצב הוא שאנו נולדים מחדש שוב ושוב מתוך הדם שלנו, בכל יום, בכל שעה. המשמעות של הדם היא תמיד התחדשות. כך שאילו היה לנו רק דם בתוכנו, היינו ישויות שכל הזמן צומחות וגדלות, היינו תמיד מלאי מרץ, רעננים וכו'. מצד שני, אילו היו לנו עצבים בלבד, אילו היינו בנויים אך ורק מעצבים, היינו כל הזמן עייפים ותשושים. למעשה היינו מתים בלי הרף. אם כן, יש שני עקרונות מנוגדים בתוכנו – מערכת העצבים שגורמת לנו להזדקן כל הזמן, ואף מוסרת אותנו לידי המוות ללא הרף, ומערכת הדם, אשר קשורה למערכת העיכול וכל הזמן מצעירה אותנו.  

 ניתן להמשיך ולפרט את מה שכרגע הסברתי. כידוע לכם, ישנם אנשים שמשתנים בגילאים מבוגרים, שאפשר לומר עליהם שהם מסתיידים, שמתחיל להתפתח אצלם תהליך הסתיידות או סקלרוזה. כאשר כלי הדם מסתיידים, כלומר קירות כלי הדם מתקשים, האדם יכול להגיע למצב שיש לו קושי בתנועה. ואם ההסתיידות חמורה במיוחד, אז האדם לוקה במה שנקרא שבץ או אירוע מוחי כתוצאה מכך שכלי הדם שלו מסתיידים ואינם יכולים לעמוד בעומס.

מה קורה בעצם לאדם שמתרחש אצלו תהליך של הסתיידות או סקלרוזה? זה כאילו שהקירות של כלי הדם שלו מנסים להפוך לעצבים. זה הדבר המוזר. העצבים חייבים למות כל הזמן, כביכול. לאורך כל חיינו, הם חייבים להיות במצב שבו לכלי הדם אסור להיות. כלי הדם חייבים להיות תמיד רעננים וצעירים. העצבים צריכים למות כל הזמן. אבל, מצד שני, אם לאדם יש עצבים שנהיים רכים מדי, ולא מספיק מסתיידים – אם אפשר לתאר זאת כך – אז הוא משתגע. כפי שאתם מבינים, אסור שהעצבים יהפכו להיות דומים לכלי דם, ואסור שכלי הדם יהפכו להיות דומים לעצבים.

זה מחייב אותנו להסיק שהאדם מכיל בתוכו שני עקרונות: עיקרון העצבים ועיקרון הדם. עקרון העצבים גורם לנו להזדקן כל הזמן. מהבוקר ועד הערב, אנחנו מזדקנים קצת בכל יום, ובמשך הלילה הכול מתחדש הודות לדם. תהליך זה נמשך כל הזמן, כמו תנועה של מטוטלת: מזדקנים, נעשים צעירים; מזדקנים, נעשים צעירים. כמובן, כאשר אנחנו ערים מהבוקר ועד הערב, אנחנו מזדקנים, וכאשר אנחנו ישנים מהערב עד הבוקר, אנחנו נעשים שוב צעירים; אבל תמיד נותרת שארית קטנה. המצב אכן משתפר כשאנו ישנים בלילה, אבל נותר תמיד קצת הזדקנות שמצטברת. כאשר ההזדקנות המצטברת גדולה מספיק, האדם מת באמת. כך זה קורה: יש שני דברים בישות האדם שעובדים זה נגד זה – הזדקנות והתחדשות.

כעת, לאחר שהסברתי את הדברים מנקודת המבט של הגוף, נתבונן בעצמנו מנקודת המבט של הנפש. כאשר תהליך ההתחדשות מתרחש במידה עוצמתית מִדַּי, אנשים מפתחים דלקת קרום הריאה או דלקת ריאות. האמת היא שתופעות שהן טובות או אפילו מצוינות כאשר הן נשארות בין גבולותיהן, כשהן יוצאות מכלל שליטה מובילות למחלות. המחלה אצל האדם אינה אלה תוצאה של העובדה שמשהו שהוא תמיד זקוק לו משתלט על הדברים. החום נגרם מהתהליך של התחדשות שמתחזק יותר מדי בתוכנו, ואנו כבר לא מסוגלים לשאת זאת. אנו נעשים יותר מדי רעננים בכל הגוף, ואז אנו מפתחים חום או דלקת ריאות או דלקת קרום הריאה. עכשיו נתבונן בעניין הזה גם מנקודת המבט של הנפש. יכול לקרות גם שאנשים יתייבשו בנפשם, או יתרחש בנפשם משהו שמקביל למה שקורה בגוף בזמן חום גבוה. הדבר כרוך בתכונות אנושיות מסוימות, שאנו לרוב מעדיפים לא לשמוע עליהן מפני שהן כל כך נפוצות היום. אחת מתכונות אלה היא שאנשים הופכים להיות יותר מדי דקדקנים או פדנטיים וצרי אופקים.[1] אתם יודעים, יש אנשים בורים בכל מקום כיום. ישנם אנשים שנהיים פדנטיים, ישנם אנשים שנהיים בורים וצרי אופקים. למשל, מורים צריכים להיות תמיד רעננים ומלאי חיים, אך בעצם קל מאד להתייבש בתור מורים. זה דומה בנפש להסתיידות או להתייבשות של כלי הדם בגוף. אפשר גם להתייבש מבחינה נפשית.

מצד שני, אנו יכולים גם להפוך לרכים מדי בנפש. זה קורה כשמישהו נהייה יותר מדי פנאטי או מיסטיקן או תֵּאוֹסוֹף. מה בעצם קורה אם אנחנו אנשים מסוג זה? אנחנו לא מוכנים לחשוב באופן מסודר, כמו שצריך; אנחנו מנסים להשתמש בדמיון שלנו כדי להגיע לכל מיני עולמות, אבל מבלי לחשוב כראוי. זה מקביל להתפתחות חום גבוה בגוף. כאשר אדם הופך למיסטיקן, פירוש הדבר הוא שהוא מפתח חום בנפש.  

אנחנו תמיד זקוקים לשני המצבים הללו בתוכנו. איננו יכולים להבין דבר אם איננו מסוגלים להשתמש בדמיון שלנו, ואיננו מסוגלים לחבר בין הדברים בעבודה שלנו אם אנחנו לא קצת פדנטיים, אם אנחנו לא רושמים כל מיני דברים וכו'. אם אנו עושים זאת במידה הנכונה, הנפש שלנו היא כמו שהיא צריכה להיות. תמיד יש בתוכנו דברים שחייבים להיות נוכחיים בדיוק במידה הנכונה, אבל אם הם יוצאים מכלל השליטה, הם גורמים למחלה, או בגוף או בנפש.

אותו הדבר נכון גם לגבי הרוח. איננו יכולים לישון כל הזמן; אנחנו צריכים גם להתעורר מידי פעם. תארו לעצמכם איזה זעזוע זה כשאנו מתעוררים! תארו לעצמכם איך זה כשאתה ישן: אתה שוכב שם ולא יודע דבר על סביבתך. אם אתה שקוע בשינה טובה, לא תתעורר אפילו אם מישהו ידגדג אותך. חישבו על ההבדל – ברגע שהתעוררת, אתה רואה ושומע את כל מה שקורה סביבך. זה הבדל עצום! נכון, אנחנו בהחלט זקוקים לכוח פנימי כדי להתעורר, אבל אם אנו מתעוררים כל הזמן ואיננו יכולים לישון בכלל, למשל, אז הכוח הפנימי שמעיר אותנו חזק מדי בתוכנו.

יש גם אנשים שלעולם לא מתעוררים לגמרי. אנשים אלה מבלים את חייהם במצב של דמדומים, חצי חולמים, ורוצים לישון כל הזמן. כן, אנשים אלה לא מסוגלים להתעורר. אנו זקוקים ליכולת להירדם כמו שצריך, אבל גם היכולת הזו לא צריכה להיות חזקה מדי בתוכנו. אחרת נישן ולא נתעורר שוב לעולם.

לכן ניתן לומר: קיימים שלושה רבדים שבהם ניתן להבחין מצבים מסוימים אצל האדם. הראשונה קשורה לגוף. בגוף יש מצד אחד את מערכת העצבים, שיש לה נטייה מתמדת להסתיידות או התקשות. כך שאנו אומרים:

בגוף הפיזי:    התקשות                     

                   הסתיידות     

חוץ מאדם אחד שיושב שם ביניכם, כולכם בגיל מספיק מבוגר כדי שמערכת העצבים שלכם כבר תהיה במצב של הסתיידות מסוימת. כי אילו הייתה לכם עדיין את מערכת העצבים שהייתה לכם כשהייתם בני שישה חודשים, כולכם הייתם משוגעים. אי אפשר שעדיין תהיה לכם מערכת עצבים כל כך רכה. רק לאנשים לא שפויים יש מערכת עצבים כמו זו של הילדים. כך שאנו זקוקים לכוח ההתקשות בתוכנו, אבל מצד שני, אנו גם זקוקים לכוח המחדש, המרכך, המצעיר. שני כוחות אלה חייבים להיות באיזון.

בגוף:                  התקשות             התרככות

                         הסתיידות           התחדשות  

אם אנו מתבוננים בכך ברמת הנפש, אנו יכולים לומר: ההתקשות מתבטאת מבחינה נפשית בפדנטיות, בורות, צרות אופקים, נוקשות, מטריאליזם, אינטלקט יבש.

עלינו להבין כתמונה כללית: כולנו חייבים להיות קצת נוקשים, אחרת נקפוץ מדבר לדבר. עלינו להיות קצת פדנטיים, או שלא נוכל לשמור על סדר בדברים שלנו; נתלה את המעיל בתנור במקום בארון. להיות קצת נוקשים וקצת פדנטיים זה בסדר גמור, אבל זה לא צריך להפוך לחזק מדי.

מצד שני, יש לנו בנפש גם כוחות שמובילים לפנטזיות וחזיונות, לפנאטיות, למיסטיקה, לתאוסופיה. כאשר כוחות אלה נהיים חזקים מדי, אנו נעשים פנאטיים ובעלי חזיונות. אסור שזה יקרה, אבל גם אסור לנו לוותר לגמרי על הדמיון. הכרתי פעם אדם ששנא כל דמיון ומעולם לא הלך לתיאטרון, למשל, ובטח לא לאופרה, כי הוא אמר ששום דבר לא אמיתי שם. לאדם זה פשוט לא היה לו בכלל דמיון. אבל אם אין לנו בכלל דמיון, אנו מתייבשים לגמרי; אנו עוברים את החיים כמו מעין צללים, במקום שנהיה בני אדם אמיתיים. הדברים לא צריכים להגיע לידי קיצוניות.

בנפש:                 פדנטיות                     פנטזיה

                         קונבנציונליות              פנאטיות       

                         מטריאליזם                 מיסטיקה

                         היגיון יבש 

אם נתבונן בזה כעת מבחינת הרוח, כוח ההתקשות נוכח בהתעוררות. כשאנו מתעוררים, אנו אוחזים בחוזקה בגוף ומשתמשים בגפיים. הכוח שנוכח בגוף בתהליך ההתרככות או ההתחדשות פועל בהירדמות. אנו שוקעים לתוך החלומות וכבר איננו שולטים בגוף.

ברוח:          התעוררות        הירדמות

אנו יכולים לומר שהאדם תמיד נמצא בסכנה של הגזמה בכיוון זה או אחר, של נפילה לקיצוניות בתהליך ההתרככות או בתהליך ההתקשות.

אם יש לכם מגנט, אתם יודעים שהוא מושך ברזל. אנו אומרים שיש שני סוגים של כוח מגנטי או משיכה במגנט, וזה נכון; יש מגנטיות חיובית ומגנטיות שלילית. אחת מושכת את המחט המגנטית, השנייה דוחה אותה. הן פועלות כהפכים.

כאשר מדובר בתופעות גופניות או פיזיות, אנו לא מהססים לתת להן שמות. אנו זקוקים לשמות. תיארתי לכם כעת משהו במונחים של הגוף, הנפש והרוח, משהו שכל אחד מכם יכול לשים לב אליו, משהו שכל אחד יכול להיות מודע לו באופן ברור. אבל אנחנו זקוקים לשמות. במקרה של המגנטיות החיובית, עלינו להבין באופן ברור שהיא לא הברזל עצמו, אלא משהו בתוך הברזל. יש משהו בלתי נראה בתוך הברזל.

כל מי שאינו מוכן להכיר בנוכחות של משהו בלתי נראה בברזל יטען: "אתה באמת אדם טיפש. האם אמורה להיות מגנטיות בחתיכת הברזל הזאת? הרי זו פרסת ברזל. אני שם אותה על הרגל של הסוס שלי!" האדם הזה הוא הטיפש מפני שהוא לא מאמין שיש משהו בלתי נראה בתוך הברזל שהוא שם על רגלי הסוס שלו. ניתן להשתמש בפרסה הזאת למטרות אחרות לחלוטין כאשר שיש בה מגנטיות.

באופן דומה, יש משהו בלתי נראה, על-חושי, בתהליך ההתקשות. לישות הבלתי נראית, העל-חושית הזאת (שניתן להתבונן בה אם יש לנו את היכולת לכך) אנו קוראים כוחות אהרימניים. אם כן, הכוחות שכל הזמן רוצים להפוך את האדם למעין גווייה הם כוחות אהרימניים. אילו היו קיימים כוחות אהרימניים בלבד, היינו כל הזמן הופכים לגוויות, והיינו בני אדם פדנטיים, דקדקנים, שהתאבנו לגמרי. היינו כל הזמן ערים ולא היינו מסוגלים לישון.

הכוחות שמרככים ומחדשים אותנו, הכוחות שמובילים אותנו לדמיון, לפנטזיה, הם כוחות לוציפריים. אלה הכוחות שאנו זקוקים להם כדי לא להפוך לגוויות בעודנו חיים. אך אילו היו נוכחים רק הכוחות הלוציפריים, היינו נשארים ילדים לאורך כל חיינו. הכוחות הלוציפריים חייבים להיות נוכחים בעולם כדי שלא נהיה בעלי שיער שיבה בגיל שלוש. שני הכוחות המנוגדים הללו חייבים להיות נוכחים בכל אדם.

העיקר הוא ששני הכוחות המנוגדים הללו יהיו מאוזנים. אסור שאף אחד מהם ייצא מכלל שליטה. איפה נמצא האיזון?

כידוע לכם, אנו נמצאים בשנת 1923. מאז נקודת המפנה של הזמנים ועד 1923 התכונה המאפיינת את העידן שלנו היא שהאנושות נמצאת בסכנה שהיא תיכנע לכוחות האהרימניים. חישבו על העובדה שבכל מקום בו אין מדע רוח, בני האדם מקבלים חינוך אהרימני. הילדים שלנו הולכים לבית הספר היסודי וצריכים ללמוד דברים שבוודאי נראים להם מוזרים מאוד, דברים שהם בכלל לא יכולים להתעניין בהם, כפי שכבר ציינתי זאת. הם תמיד ראו את האבא שלהם, והם יודעים איך הוא נראה – איזה שיער, אוזניים ועיניים יש לו – ואז הם אמורים ללמוד שכאשר כתוב "א-ב-א", זה האבא שלהם. הדבר זר להם לחלוטין, ואין להם כל עניין בזה. אותו הדבר נכון לגבי כל מה שהם אמורים ללמוד בבית הספר היסודי ממש מן ההתחלה. זה בכלל לא מעניין אותם.

 לכן עלינו לייסד שוב בתי ספר נבונים, בהם הילדים מתחילים בכך שהם לומדים דברים שהם יכולים להתעניין בהם. אם ההוראה תימשך כפי שהיא היום, אנשים יזדקנו מוקדם מאוד, מפני שכך משפיעים הכוחות האהרימניים. הדרך שבה מלמדים היום את הילדים בבית הספר היא כולה אהרימנית. ובכלל, כל האבולוציה של האנושות באלף תשע מאות השנים הללו נוטה לכיוון אהרימני. לפני כן המצב היה שונה.

אם חוזרים, למשל, לתקופה בין 8000 לפני הספירה ועד לנקודת המפנה של הזמנים בשנת 0 לספירה, הדברים היו שונים. אז הסכנה הייתה שאנשים לא יוכלו להזדקן. בזמנים הקדומים האלה לא היו בתי ספר במובן המודרני. היו קיימים בתי ספר רק עבור אנשים שכבר הגיעו לגיל מכובד והיו אמורים להפוך לאנשים מלומדים באמת. היו בתי ספר בזמנים העתיקים עבור אנשים כאלה, אבל לא עבור ילדים. הילדים למדו תוך כדי החיים; את מה שהם ראו, הם למדו. לא היו בתי ספר עבורם, ולא נעשה כל מאמץ ללמד את הילדים דברים שהיו זרים להם. בזמנים ההם הסכנה הייתה שאנשים ייכנעו לגמרי לאלמנט הלוציפרי, כלומר ייפלו להתלהבות פנאטית. ולמעשה זה אכן קרה. כפי שכבר אמרתי, הייתה חוכמה רבה בתקופות עתיקות אלה, אבל כמובן קודם היה צורך לרסן את האלמנט הלוציפרי; אחרת אנשים היו רוצים לספר כל היום סיפורים על רוחות! זה מה שהם אהבו לעשות במיוחד.

אם כן, נוכל לומר שבזמנים הקדומים מאד, בערך משנת 8000 לפני הספירה ועד לנקודת המפנה של הזמנים, היה עידן לוציפרי, ואחריו בא עידן אהרימני.

נתבונן כעת בעידן הלוציפרי. לאנשים המלומדים בזמנים ההם היו חששות מסוימות. הם חיו במבנים בצורת מגדלים. מגדל בבל, שעליו מסופר בתנ"ך, היה רק אחד מהם. שם חיו המלומדים האלה. הם אמרו: יש לנו חיים טובים כאן. יש מרחב גדול לפנטזיה שלנו, והיינו תמיד רוצים להיעלם בעולם הרוחות, בספירה הלוציפרית. אבל יש לנו גם מכשירים. אנו מתבוננים בכוכבים ואנו רואים כיצד הם נעים. זה מרסן את הדמיון שלנו, מפני שאם אני מביט בכוכב ורוצה שהוא ינוע לכיוון מסוים, זה לא קורה. עובדה זו מרסנת את הדמיון שלי.

כלומר, האנשים המלומדים ידעו לרסן את הדמיון שלהם באמצעות הידע שלהם על תופעות העולם. או היו להם מכשירים פיזיים. הם ידעו: אם אדמיין שאוכל לבנות מדורה ענקית אם אחמם חתיכת עץ קטנה – אני יכול לומר זאת בפנטזיה, אבל כאשר אנסה לעשות זאת במציאות, חתיכת העץ הקטנה תיתן לי רק מדורה קטנה.

המטרה האמיתית של מוסדות השכלה עתיקים אלה הייתה לרסן את הדמיון הפרוע של בני האדם. המלומדים חששו כי הם הבינו שיש את כל האנשים האחרים, שלא יכולים להפוך כולם למלומדים. ואז הם הפיצו את הלימוד, תורות שחלקן היו אמיתיות, וחלקן שקריות. אלה היו התורות הדתיות העתיקות, שמקורן היה בידע, אך הכוהנים התנוונו, כמובן, גם הם. ולכן לדורות הבאים נמסרו תורות לא אמיתיות, שקריות, בעוד שהתורות האמיתיות הלכו לרוב לאיבוד. כך נבלם האלמנט הלוציפרי.  

מה המצב עם האלמנט האהרימני אתם כולכם יודעים. המדע של היום שואף יותר ויותר אל האלמנט האהרימני. למעשה, המדע שלנו היום כולו גורם לנו להתייבש, מפני שהוא מכיר רק את ההיבט הפיזי של הדברים, את ההיבט החומרי שהסתייד. זהו האלמנט האהרימני בכל התרבות שלנו.

 בין האלמנט הלוציפרי לאלמנט האהרימני עומד מה שנקרה במובן האמיתי של המילה כריסטיאניות. חברים יקרים, אין מספיק ידע כריסטיאני בעולם. אם נקרא למה שאנו מכירים בעולם "כריסטיאני", אז נצטרך להילחם בו, כמובן.

הישות שעליה דיברתי איתכם בפעם שעברה – שנולדה בנקודת המפנה של הזמנים וחיה 33 שנה – לא הייתה כפי שאנשים מתארים אותה, אלא למעשה התכוונה לתת לאנושות כולה תורות שיאפשרו איזון בין האלמנט האהרימני לאלמנט הלוציפרי. להיות כריסטיאני משמעותו לחפש את האיזון בין האלמנט האהרימני לאלמנט הלוציפרי. לפי מה שאנשים מכנים לעתים קרובות "כריסטיאני" היום, אי אפשר להיות באמת כריסטיאני.  

למשל, מה זה אומר להיות כריסטיאני מבחינה גופנית? זה אומר לרכוש ידע על האדם. בני האדם יכולים להיות גם חולים. אדם יכול לפתח דלקת קרום הריאה. מה זה אומר? זה אומר שיש בו יותר מדי אלמנט לוציפרי. כאשר אנו יודעים זאת, אנו חייבים לחשוב כך: אם יש לי מאזניים, וצד אחד עולה יותר מדי, עלי להוריד משקל מהצד הנגדי. אם הוא יורד יותר מדי, עלי להוסיף משקל מסוים בצד השני. כאשר לאדם יש דלקת קרום הריאה, זה אומר שהאלמנט הלוציפרי חזק מדי והאהרימני חלש מדי, ואז עליו להוסיף משהו אהרימני כדי להחזיר את האיזון.

אם אני יודע שלאדם מסוים יש דלקת קרום הריאה, איך אני יכול לעזור לו? אוכל לקחת למשל חתיכת עץ לִבְנֶה,[2] שגדל במהירות גדולה באביב. עץ הלִבְנֶה הוא טוב מאוד במיוחד בחלק הקרוב לקליפה, מפני שיש כוחות צמיחה חזקים טובים מאוד בקליפה. אני ממית אותם, כלומר אני שורף את חתיכת העץ, ואז אני מקבל פחם מהלִבְנֶה.[3] מה עשיתי עם עץ הלבנה הטרי שמתחדש כל הזמן? הפכתי אותו לפחם, למשהו אהרימני. אז אני עושה ממנו אבקה ונותן אותה לאדם הסובל מדלקת קרום הריאה, שיש לו יותר מדי מהאלמנט הלוציפרי. הוספתי משהו אהרימני כדי לאזן את הכוחות. לתת במקרה של דלקת קרום הריאה פחם מעץ הלִבְנֶה, כאשר נוכח יותר מדי מהאלמנט הלוציפרי, דומה להוספת משקולת לצד אחד של המאזניים כאשר הצד השני עולה יותר מדי. הפכתי את העץ לחומר מינרלי, לחומר אהרימני, על ידי הפיכתו לפחם.

או ניקח את המקרה של אדם שנראה כל כך עייף וחסר תנועה, שאני יכול לדעת שבקרוב הוא עלול ללקות בשבץ. יש יותר מדי אלמנט אהרימני באדם הזה. עלי לתת לו משהו לוציפרי כדי להביא לאיזון. מה אעשה במקרה זה? אקח צמח; השורש שלו, כפי שאתם יודעים, קשה ומכיל מלחים רבים. הוא איננו לוציפרי. גם הגבעול והעלים אינם לוציפריים. אבל אם אעלה גבוה יותר, אמצא פרח בעל ניחוח חזק. בדיוק כמו הדמיון, שמנסה לברוח, גם הניחוח מנסה לברוח מהצמח. אחרת לא היינו יכולים להריח אותו בכלל. אם אוציא את המיץ מהפרח,[4] שהוא דבר לוציפרי, ואתן אותו לחולה בצורה הנכונה כדי לאזן את האלמנט האהרימני, אני אוכל לרפא אותו.

מה עושה הרפואה המודרנית? הרפואה המודרנית עורכת ניסויים. קורה שכימאי מגלה חומר בשם אצטיל פנטידין. אין צורך שאסביר לכם מה זה; זה עניין מורכב. אתה לוקח את האדם לבית חולים שיש בו, נניח, שלושים חולים. אתה נותן לכל שלושים הפציינטים אצטיל פנטידין, מודד להם את החום, עושה להם בדיקות שונות ורושם את הדברים, ואם משהו יוצא מכל זה, אתה קובע שהחומר הזה הוא תרופה. אבל אין לך מושג איך למעשה הדבר פועל בתוך גוף האדם. אתה לא מעיף ולו מבט קטן לתוך הגוף.

אתה תעשה את הדבר הנכון רק כאשר תדע שבדלקת קרום הריאה נוכח יותר מדי אלמנט לוציפרי ושעליך לתת לחולה משהו אהרימני. זה מה שחסר באנושות כיום. מבחינה זו האנושות אינה כריסטיאנית דיה, כי האיזון נמצא באלמנט הכריסטיאני. אני מראה לכם מה הדבר הכריסטיאני בכל ריפוי גופני. הדבר הכריסטיאני הוא לחפש את האיזון.

זה בדיוק מה שרציתי לתאר בדמות העץ שתעמוד בגתאנום. למעלה נמצא לוציפר, האלמנט הלוציפרי, אשר מייצג את כל הדברים הקודחים, פנטזיה, הירדמות, בתוך בני אדם. למטה נמצא האלמנט האהרימני, כל מה שנוטה להתקשות. בין השניים עומד כריסטוס.[6]

זה מה שמראה לנו מה נכון לעשות ברפואה, במדע, במדעי החברה – בכל תחום. חלק מלהיות בני אנוש כיום הוא להבין כיצד האלמנט הלוציפרי והאלמנט האהרימני פועלים בישות האדם.

אבל מה אנשים מבינים מכל הדברים האלה? כומר בשם פרונמייר (Frohnmeyer),[7] שהיה מפורסם מאד בבאזל ומעבר לה, נתן פעם הרצאה. הוא לא טרח להסתכל על הפסל שאני מדבר עליו, אלא קרא משהו שמישהו אחר כתב, שאולי גם הוא בעצמו לא ראה אותו, אלא פשוט העתיק משהו שכתב אדם שלישי. לדבריו של פרונמייר, מדובר בדמות אחת: בחלקה העליון היא לוציפרית, במרכזה ישנו כריסטוס, ובחלקה התחתון היא אהרימנית. האמת היא שבפסל מופיעות שלוש דמויות אחת מעל השנייה; למעשה יש יותר דמויות, מפני שאהרימן ולוציפר מופיעים כל אחד פעמיים. אך הכומר הזה ידע כל כך הרבה על הפסל שהוא כתב שהאיש הזה, שטיינר, עושה משהו מזעזע שם בדורנאך – דמות של כריסטוס שיש לו חלקים לוציפריים למעלה ותכונות חייתיות למטה. כמובן, אין לדמות של כריסטוס כל מאפיין לוציפרי, אלא ראש אנושי לחלוטין. אבל פרונמייר ערבב בין הדברים. הוא חשב שיש לדמות של כריסטוס מאפיינים לוציפריים למעלה וחייתיים למטה. והחלק התחתון של כריסטוס אפילו אינו גמור עדיין; הוא עדיין רק בול עץ!

כך תיאר את הדבר אותו כומר כריסטיאני אוהב-האמת, ועכשיו כל העולם אומר שזאת בוודאי האמת, כי כומר אמר זאת! קשה להתווכח עם דברים כאלה כאשר אנשים אינם רוצים לראות, אינם רוצים להבין. הם רצים לכמרים מפני שהם מאמינים במה שהכמרים אומרים. אבל הנה דוגמה של השמצה עד כדי כך פתטית שכמעט אי אפשר לדמיין משהו גרוע מזה.

זאת בדיוק הבעיה עם הציבור הרחב – אנשים רגילים מהמעמד הבינוני אינם מוכנים לבדוק את הדברים בעצמם בנושאים אלה, אלא פשוט מקבלים את כל מה שהם שומעים. הדברים בוודאי נכונים אם אומר אותם מישהו שנמצא באיזושהי עמדה רשמית בקרב הציבור. לכן יש בתרבות שלנו כל כך הרבה קלות דעת ובמקרים רבים גם רשעות.

העיקר הוא שכיום דרך החשיבה שלנו כולה חייבת להתחיל לזרום בערוצים חדשים, כדי שנבין שוב שאין כל ערך לכל הדיבור הזה על היותנו כריסטיאנים. במקום זאת, עלינו להבין את העובדות. כלומר, עלינו להבין כיצד הרפואה יכולה להפוך לכריסטיאנית. אנו יודעים, למשל, את העובדה הבאה. נניח שמישהו הוכיח בצורה מדויקת למדי שאנשים שאכלו סוכר באופן קבוע, אולי בתור ילדים, נוטים לפתח סרטן בכבד, שמשמעותו שהכבד הפך לאהרימני. אז עלינו לדעת במה עלינו להשתמש כנגד האלמנט האהרימני: עלינו לתת את האלמנט הלוציפרי המתאים.[8] בדיוק כשם שאנו מבחינים בין חום וקור, אנחנו צריכים ללמוד להבדיל מתי מישהו הופך להיות אהרימני ומתי הוא נהייה לוציפרי. כאשר הגפיים הופכים להיות נוקשים, האדם נעשה אהרימני. ואז, אם נשים על הרגליים רטיות חמות, זה משהו לוציפרי וזה יעבוד נגד האהרימניות. באופן דומה, עלינו לדעת מה המצב בגוף האדם, בכל התחומים ובכל הנסיבות. כך הפרקטיקה של הרפואה הופכת להיות כריסטיאנית.

גם החינוך ומערכת החינוך בבתי ספר צריכים להפוך לכריסטיאנים. זה אומר שעלינו לחנך את הילדים באופן שלא יהפוך אותם לזקנים כבר בילדותם המוקדמת ביותר. בבית הספר עלינו להתחיל עם דברים קרובים לליבם של הילדים, עם דברים שהם מעוניינים בהם, וכן הלאה.

אם אנחנו מבינים את הדברים כפי שהסברתי, אין שום דבר שקשור לאמונות תפלות כשאנו משתמשים במונחים אהרימני, לוציפרי וכריסטיאני, אלא הם מדעיים לחלוטין. 

איך התרחשה האבולוציה ההיסטורית? כידוע לכם, מהתקופות המוקדמות ביותר של הכריסטיאניות ועד למאה ה-12, ה-13 או אפילו ה-14, אסור היה למאמינים לקרוא את כתבי הקודש. היה אסור לקרוא את הברית החדשה; רק לכמרים היה מותר לקרוא אותה. מדוע? מפני שאנשי הכמורה ידעו שיש לקרוא נכון את הכתובים. כתבי הקודש הופיעו בתקופה בה אנשים חשבו בתמונות ובדימויים, ולא כמו שאנחנו חושבים כיום. לכן, יש לקרוא את הכתובים בצורה הנכונה. אילו אנשים היו קוראים אותם ללא הכנה נאותה, הם היו מסיקים שארבע הבשורות, הבשורה על פי מתי, על פי מרקוס, על פי לוקס, ועל פי יוחנן, סותרות זו את זו. ומדוע הן סותרות זו את זו? את זה אנו חייבים להבין נכון. כל אדם חצי-אינטליגנטי היה רואה, אפילו במאה הרביעית או החמישית, שהבשורות סותרות זו את זו. כמובן שהן סותרות זו את זו.

דמיינו שאני מצלם את מר בורלה מקדימה ומראה לכם את התמונה. כמובן, הייתם מזהים אותו מהתמונה. אבל אז בא מישהו אחר, ומצלם אותו מהצד, כך שאתם תראו את הפרופיל שלו. אם אראה לכם את הצילום הזה, אתם תגידו: "זה לא מר בורלה; הוא נראה שונה מאוד. עליך להסתכל עליו מקדימה; הוא נראה ככה וככה. מה שאתה מראה לי מהצד איננו מר בורלה!" ובכל זאת זה כן מר בורלה. הצילומים פשוט מראים אותו משני צדדים שונים. ואם הייתי מצלם אותו מאחור? הייתם אומרים: "זה לא הוא. הרי יש לו אף, לא רק הרבה שיער!" אבל מדובר בזוויות ראייה שונות.

אם אנו "מצלמים" אירועים רוחיים מזוויות ראיה שונות, גם הם נראים שונה. עלינו לדעת שהבשורות מתארות אירועים מארבעה צדדים שונים, כך שהם מוכרחים לסתור זו את זו, בדיוק כפי שהתמונות של מר בורלה שצולמו מקדימה, מן הצד ומאחור שונות זו מזו.

אך כעת הגיע הזמן שאנשים כבר אינם מקבלים את העובדה שהם חייבים להתכונן לפני שהם קוראים את הבשורות. היום אנחנו כבר איננו מתכוננים לשום דבר. בזמן שאנחנו נמצאים עדיין בבית הספר, אנחנו מרשים למורים ללמד אותנו; אבל כשאנו מגיעים לגיל 14 או 15, והלימודים מסתיימים, כבר אין לנו למה להתכונן, ועלינו להבין את הכול. לפחות, זאת הדעה רווחת בימינו.

ואז מובן מאליו שהגענו לכך שמבחוץ רואים שהאנשים הנכנסים לגתאנום כדי להתכונן אינם ילדים, אלא אנשים זקנים, בעלי קרחת. זהו בית ספר אליו הולכים זקנים במקום ילדים! זה בטח איזה בית משוגעים! זה מה שהם אומרים, כי הם אינם מסוגלים לדמיין אפילו שאנשים עדיין רוצים ללמוד משהו. זה המצב היום. וזה מה שעלינו להבין בצורה ברורה: כדי לקרוא משהו כמו הבשורות, עלינו להתכונן לכך, מפני שהכוונה היא מטפורית. אילו היינו רוצים לקרוא כתב יד בסינית – קודם היה עלינו ללמוד את האותיות. אילו היינו רוצים להבין היום את הבשורות כפי שהם נכתבו אז, הדבר היה אבסורדי, כשם שכתב היד הסיני היה נראה לנו כקשקוש אם לא היינו ניגשים אליו מתוך ידיעה. אך אם נבין את הדברים הללו בצורה הנכונה, נגיע למסקנה שהכריסטיאניות כולה מדרבנת אותנו תמיד לאזן נכון בין האלמנט האהרימני לאלמנט הלוציפרי, ולא לתת לאחד לעלות מעל השני.

לכן האנתרופוסופיה אינה מתביישת לדבר על מה שכריסטיאני במובן הזה של המילה. היא מדגישה שלהיות כריסטיאני אינו אומר שעלינו לשאת כל הזמן על שפתנו את השם של כריסטוס. אנשים מאשימים את האנתרופוסופיה בכך שהיא מדברת מעט מדי על כריסטוס. אני תמיד אומר שבאנתרופוסופיה מדברים כה מעט על כריסטוס מפני שהיא מכירה את עשרת הדיברות. אתם האחרים מדברים כל כך הרבה על כריסטוס מפני שאתם אפילו אינכם יודעים את הדיבר: "לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא."

כאשר כומר כריסטיאני מטיף כיום, השם של כריסטוס נאמר שוב ושוב. אך יש לומר אותו אך ורק כשאתה מבין באמת את מה שחשוב! זה מה ששונה באנתרופוסופיה. היא שואפת באמת להיות כריסטיאנית במובן הנכון, ללא אמונות תפלות, ללא העמדת פנים מתחסדת, אלא באופן באמת מדעי. וכך היא גם רואה את מה שנכנס בין התקופות הלוציפריות העתיקות לבין התקופה האהרימנית המודרנית שלנו. היא רואה את האירוע בארץ ישראל כגורם מכריע עבור ההיסטוריה של העולם. כשאנשים שוב יבינו נכון את מה שבאמת קרה שם על כדור הארץ, הם ישובו לעצמם, אפשר לומר. עם המדע השטחי של היום, אנשים נמצאים מחוץ לעצמם.  

יהיה לנו עוד מה לומר בנושא זה ביום רביעי הבא בשעה תשע. זה מה שרציתי לומר היום כתגובה לשאלתכם. אני מאמין שכעת ניתן להבין את כל הנושא הזה. 

—————————————————————————————————————

1. Philister   – בגרמנית: בור, אדם המזלזל, לעיתים בהפגנתיות, בערכים תרבותיים, באמנות, ברוחניות, בדברים אינטלקטואליים.

[2]  אצלנו מכונה עץ השדר בעיקר בספרות, גם ליבנה, אבל אין לערבבו עם עץ הלבנה הגדל בר בחורשי ארצנו.

[3]    CARBO BETULAE, ולדה ושו"ת.

[4]  עלי שושן טריים מפרחי העמק נסחטים ומעובדים בשיטות מיוחדות.

[6]   פסל העץ, 9 מטר גובהו, נקרא: נציג האנושות בין לוציפר ואהרימן. נמצא בגיתהאנום בדורנאך. ראו ספרו של דניאל זהבי: פסלו של רודולף שטיינר – נציג האנושות, הוצאת חירות.

[7]  ד. ל. יוהנס פרוהנמאייר (1850-1921). הקטע המדובר מ-Die theosophische Bewegung, ihre Geschichte, Darstellung und Beurteilung; s.107 שטוטגרט 1920, וכך כתוב שם: "פסל בגובה 9 מטר של האדם האידיאלי פוסל לאחרונה בדורנאך, עם מאפיינים 'לוציפריים' בחלקו העליון ותכונות חייתיות בחלקיו התחתונים" (לא נכלל בהוצאה השניה). פרוהנמאייר לקח אינפורמציה זו ממאמר שנכתב על ידי הכומר היינריך נידקר רוס (Christlicher  Volksbote aus Basel 1920; 88; 23; 179f, 9/6/1920)  מבלי לבדוק זאת, ומבלי לתת את המקור, כאילו היה זה משהו שראה בעצמו, ולא הלך לדורנאך מבאזל והביט בפסל עצמו. ראה גם הרצאות שניתנו ב-16 לינואר ו-6 לפברואר 1921, ב(ga203 s. 76ff and 193ff)-.

[8]  רודולף שטיינר הציע להשתמש בתרופה שהוכנה מצמח הדבקון שצמח על צפצפה כדי לטפל בסרטן הכבד. ראו את הספר שיצא בהוצאת הומני: הרפואה האנתרופוסופית ותרופותיה.