תשובות לשאלות לעובדי הגיתהאנום

רודולף שטיינר

GA349/2

12 שיחות עם עובדי הגיתהאנום בדורנאך

מפברואר ועד יוני 1923

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה, תיקונים ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

שיחה עשירית 21.4.1923

שינה ועירות, החיים לאחר המוות, רוח כריסטוס, שני הילדים ישוע.

בוקר טוב רבותי! האם חשבתם על שאלה?

דובר: היה אדיב מאוד מצידך לספר לנו מה קורה כאשר הרוח עוזבת את הגוף. אני והקולגות שלי מצאנו שאנו יכולים להבין את ההרצאה האחרונה טוב מאוד. אבל בספר גוף נפש רוח, נאמר שכאשר הרוח עזבה את הגוף יש לנפש עדיין את התשוקות והכמיהות שלה. אנו מוצאים זאת אגוז קשה לפיצוח.

רודולף שטיינר: מצוין. עכשיו תשאל אותי גם את השאלה השניה.

דובר: במקרה הגיע לידיי עלון מאת ד"ר האוור.^[1] אני משער שקראת אותו ואתה יודע במה מדובר. איש זה, האוור, גורם לך להיראות כאילו הדברים שאתה אומר אין בהם כל חדש, כאילו כל דבר שנאמר באנתרופוסופיה כבר ידוע זה זמן רב, הכל כבר ידוע. והוא ממשיך ואומר שהדבר המדהים ביותר שמצא באנתרופוסופיה הוא הסיפור על שני הילדים ישוע. [הדובר ממשיך ואומר שעליו להודות בכך שהוא גם כן לא יכול להבין את העניין עם שני הילדים ישוע, כשאחד מהם בא מעולם אחר. ללא ספק העלון כבר נמצא בידיו של רודולף שטיינר].

רודולף שטיינר: כן, העלון נמצא בידי, אבל עדיין לא פתחתי אותו.

הדובר: ממשיך הלאה ואומר שאם זו לא בקשה גדולה מדי, הוא ישמח אם ד"ר רודולף שטיינר יאמר משהו על המשפחה של ישוע.

שאלה אחרת: בימים האחרונים הקולגות שלי שאלו אותי אודות הכריסטוס. זה ישמח אותי אם ד"ר שטיינר יכול לומר משהו אודות רוח כריסטוס.

רודולף שטיינר: יתכן ויש עוד שאלה כך שנוכל לתאר את הנושא כולו בשלמותו?

תחילה אעסוק בשאלה של התשוקות. העניין הוא כזה. אם אתם מחשיבים את הדברים שבני אדם חווים כאחרים מאלה שנחווים על ידי אבנים וצמחים, תמצאו שבני אדם חווים את עולם המחשבות שלהם. צמחים אינם מראים שיש להם עולם של מחשבה. מחשבות חיות בצמחים, אבל תהא זו שטות לחפש מחשבה מודעת בצמח.

כיום, כשהמדע לעיתים קרובות כה שטחי, עולה משהו מוזר למדי. יש מלומדים מכל סוג כיום, ומכיוון שכמה מהם לא יכולים להאמין בשלמות שכל התהליכים הם פיזיים בלבד, מינרליים בטבעם וחסרי חיים, הם מניחים שקיים לפחות יסוד נפשי. ומכיוון שאינם יודעים דבר אודות יסוד נפשי זה הם אומרים: "היסוד הנפשי מראה עצמו בעובדה שכמה יצורים עושים דבר זה או אחר."

אנשים המדברים באופן שטחי על הנפש ואינם יודעים דבר על כך יאמרו: "לצמח יש נפש בדיוק כפי שלבני אדם יש נפש." תמיד יש לי רק דבר אחד לומר לאנשים אלה: "אני מכיר מכשיר מיוחד. שימו בתוכו קצת בשר, תשחימו אותו קצת תחילה – מלכודת עכברים. וכאשר העכבר יכרסם בבשר, המלכודת תיסגר מעצמה. מישהו שמסיק שלצמח הדיונאה^[2] יש נפש צריך לומר שגם למלכודת העכברים יש נפש, כי גם היא נסגרת בעצמה." העניין הוא תמיד כיצד אנו מתייחסים לרקע של הדברים.

אתם רואים, האופי של אנתרופוסופיה הוא שתמיד אנו לוקחים בחשבון את הרקע. אחרים החושבים שיש נפש אבל אינם יודעים דבר על הנפש יאמרו שלצמח גם יש נפש אם הוא פועל כמו מלכודת עכברים כאשר חרק מתקרב. באנתרופוסופיה המופע החיצוני לא מוליך למסקנות אלא תובנה אמיתית לתוך יסוד הנפש. חלק מזה הוא שבני אדם מפתחים תשוקות. תשוקה צומחת, למשל, כשמישהו צמא. אם אני צמא אני משתוקק לשתות מים או משהו אחר. אם כן, בסדר, המים ירוו את צימאוני. התשוקה היא כל דבר שאנו שואפים אליו, רוצים, משהו מתוך האורגניזם הפנימי. זו תמיד תהיה תשוקה.

עכשיו, אתם רואים, אנשים אף פעם לא חושבים על דבר אחד. הם אינם חושבים על מצב הנפש הקיים כשמתעוררים. אתם יודעים, כשמישהו מתעורר, אנשים אלו אשר חוקרים כמה דו תחמוצת הפחמן נמצאת בדם וכן הלאה. כלומר, הם רק חוקרים את התנאים הפיזיים. האמת היא שאדם מתעורר משום שהוא משתוקק אל גופו הפיזי. כאשר אתם הולכים לישון בלילה אינכם משתוקקים יותר לגופכם הפיזי. הוא מלא עד גדותיו עם חומרים עייפים. הוא כבר לא מקום טוב להיות בו. הנפש – האני והגוף האסטרלי – רוצה לצאת החוצה כדי להתאושש. בבוקר, כאשר הגוף הפיזי השתקם, והנפש הנמצאת מחוץ לגוף הבחינה בכך ממצבו של העור, הקרוב אליה – הנפש חוזרת אל הגוף הפיזי, כי היא משתוקקת להיות בגוף הפיזי כל עוד הגוף הפיזי מסוגל לחיות. הנפש משתוקקת לחיות בגוף לכל חייו.

ועכשיו קחו בחשבון משהו אחר. אתם חותכים את אצבעכם והיא כואבת. זוהי האצבע [ציור 26]. אתם חותכים אותה והיא כואבת. מה קרה למעשה? טוב, הגוף הפיזי נקרע קצת. אתם יכולים לחתוך את הגוף הפיזי אבל לא את הגוף האסטרלי.

ציור 23

הרשו לי כעת לצייר את הגוף האסטרלי. אם אני חותך חתך גדול, נוצר פער, והגוף האסטרלי בתוכו. הוא משתוקק להיות גם במקום שהגוף הפיזי היה בו לפני שנקרע. הוא משתוקק להיות בגוף ואינו יכול לעשות זאת משום שהגוף נקרע שם. זהו הכאב.

עכשיו רק חישבו, אם הנפש משתוקקת אל הגוף הפיזי במשך החיים, משהו צריך לקרות אחרי המוות.

אם אתם מפתחים תשוקה לסוכר כילדים ומישהו חשוב, מישהו בעל משמעות עבורכם, חושב שמוטב לכם בשלב מסוים בחייכם לא לאכול כה הרבה סוכר, עדיין יש לכם תשוקה לסוכר. הבה ונניח שפיתחתם סוכרת ולכן עליכם להפסיק לאכול סוכר – טוב, רבותי, זה ייקח הרבה זמן להיגמל מההרגל! תמיד תהיה לכם תשוקה לסוכר ותצטרכו להיגמל מההרגל בהדרגה. אתם יודעים, מישהו ששותה הרבה מפתח תשוקה לשתיה. הוא יצטרך להיגמל מזה בהדרגה. מישהו שאוכל אופיום, כפי שסיפרתי לכם ביום אחר, ואנשים מונעים זאת ממנו, עשוי ממש להשתגע מתשוקתו לאופיום.

התשוקה לגוף חיה באני ובגוף האסטרלי במשך החיים. אחרי המוות, הנפש רוצה שוב ושוב להתעורר בגוף. זהו משהו שתצטרך ללמוד לחיות בלעדיו, וזה לוקח שליש מאורך החיים. ביום הראשון אחרי שתמותו תרצו לחזור חזרה. תרצו לעשות את מה שעשיתם ביום האחרון של חייכם. ביום השני תרצו לעשות מה שעשיתם יום קודם לכן, וכך זה הולך. מתשוקה זו יש להיפטר במשך שליש זה מהחיים. לא תרגישו את התשוקה של הרעב או של הצמא אחר המוות, אלא של כל מה שהיה לכם באמצעות הגוף הפיזי. כך זה יהיה אחרי המוות. כל חייכם אתם מפתחים אהבה לאזור המקיף את הכפר שלכם. זהו משהו שתמיד ראיתם. ואתם רואים זאת באמצעות גופכם הפיזי. רק אנשים עם אמונות מוזרות חושבים שיהיו להם כרי דשא הרבה יותר יפים, פרחים וכיוצא בזה, אחרי המוות, מאשר היו להם כאן על האדמה. ויהיה עלינו לתת לכל זה ללכת. ומשום שאת זה צריך לעשות, עלינו לומר שהתשוקות מתמשכות. אני חושב שאתם יכולים להבין זאת?

תשובה: כן, באמת.

אם כן, תשוקות לגוף הפיזי ולחיים בכלל נמשכות אחרי המוות. לא עוד רעב וצמא, כי זה דורש בטן. לא תהיה לנו שם בטן, אותה נשאיר בארון המתים. אבל מעל לכל יש אחרי המוות עדיין תשוקה לראות את הדברים שראינו במשך החיים.

יש גם משהו נוסף. אחרי המוות לא נוכל לראות נכונה בדרך רוחית בעולם שנכנסנו אליו, בדיוק כפי שתינוק אינו רואה דברים במלואם כאן בעולם הפיזי. זהו משהו שיש ללמוד. עלינו לצמוח לתוך עולם הרוח. אם כן, השלב הראשון אחרי המוות, שליש מאורך החיים האחרונים שחיינו, הוא כזה שאנו עיוורים וחירשים לעולם הרוח ועדיין מתגעגעים לעולם הפיזי. זה מגיע אחרי יומיים או שלושה שבהם האינדיבידואל שמת מביט לאחור על חייו, כפי שסיפרתי לכם. ורק כאשר הוא נפטר מכמיהה זו הוא צומח לתוך עולם הרוח ורוכש תפיסה של הרוח. אז כבר אין לו יותר תשוקה לעולם הפיזי. כל מי שמסוגל להבין את החיים הפנימיים יבין גם את מה שנשאר מחיינו הפיזיים. והדברים שנשארים לא כולם נעימים, כמובן. אם מישהו תמיד רצה להכות אנשים אחרים, התשוקה להכות אנשים תישאר, והוא יתצטרך להיגמל בהדרגה ממנהג זה. אלו הם הדברים שאדם לומד להבין.

באנתרופוסופיה אנו תמיד מבקשים להבין את מה שאפשר באמת לראות מהנפש, את מה שבאמת גלוי לעין. בזה מדובר.

ובאשר לשאלה האחרת שלכם, זו שעוסקת בישוע כריסטוס, נתייחס אליה קצת כבר עכשיו, היום, כך שלא תחושו בלתי מסופקים. זה אומר שאני צריך להיכנס תחילה להיסטוריה.

סיפרתי לכם על כל סוגי השלבים שהאדמה עברה דרכם בזמנים קדומים מאוד. עכשיו העניין הוא כזה. התנאים הקיימים על האדמה היום קיימים לכל היותר שש עד שמונה או תשע אלפי שנים. הבה ונאמר 6000 עד 9000 שנה. זה מתאים גם לתצפיות שנעשו על ידי מדענים מודרניים, כבר ציינתי זאת בפניכם בעבר. לפני כן, לא הייתם מרחיקים לכת מכאן והייתם מגיעים לאזור של קרחונים, כפי שזה נקרא. שבדיה היתה מכוסה אז בקרחונים כל הדרך לכאן, במקומות שאתם יכולים לשוטט חופשי עכשיו. קרחונים גלשו אז בעמקים שהיום זורמים בהם נהרות. הארה, הראוס וכיוצא בזה, הם שיירים דלים של נהרות קרחונים מהזמנים ההם.

לזמן שבו אירופה היתה ברובה תחת קרח קדם זמן שונה ביותר. האדמה היא כזו – גם אם צריך לחשוב על כך במשכי זמן גדולים מאוד – שפני השטח שלה תמיד עולים ויורדים, מתרוממים ונופלים. כך, אם זה הוא הים, לדוגמא [מצייר על הלוח], עם אדמה שם למעלה, אדמה זו צפה בים. כל אדמה צפה למעשה בים. התוכלו לדמיין זאת? זה לא שהיא שוקעת לתחתית. האדמה, צפה בים. הים נמצא גם כן מתחת לאדמה.

עכשיו תאמרו: "מדוע אין היא נעה סביב במקרה כזה כמו ספינה?" הרשו לי תחילה לומר משהו אחר. מסת האדמה באמת צפה בים, אבל דמיינו שזוהי בריטניה הגדולה, אנגליה [מצייר על הלוח]. זהו אי. הוא באמת צף בים, אבל קרוב לאירופה, והמרחק אינו משתנה. אפילו מנקודת המבט של המדע המודרני זה לא תמיד היה כך, והיה זמן שבו המים כיסו את האדמה. אנגליה היתה אז מתחת לים. אם תחצו חתיכה קטנה זו של ים תגיעו כמובן לקרקעית. ובכן, היו זמנים שבהם אנגליה היתה מתחת לים.

המצב הוא למעשה כזה. אם תחקרו את הקרקע באנגליה תמצאו בה כמה יצורים מאובנים ממינים שונים. אם תביטו בקצת אדמה באנגליה כאן, ואז שוב יותר למעלה, החיות המאובנות יהיו שונות, ושוב שונות אם תלכו יותר למעלה. תמצאו ארבע שכבות של חיות מאובנות בקרקע אנגלית!

מהיכן באו חיות מאובנות אלו? כאשר הים הציף את האדמה החיות מתו. השלדים שלהן שקעו מטה והתאבנו. אם אני מוצא ארבע שכבות שונות בקרקע, אז האדמה היתה ארבע פעמים מתחת לים. ונותרה שכבה בכל פעם. וכשאנו מתבוננים באנגליה אנו מוצאים שהאדמה היתה למעלה ושוב למטה ארבע פעמים. אנגליה היתה מתחת לפני הים ארבע פעמים, ותמיד עלתה שוב.

עכשיו תשאלו: "מדוע אי שכזה, שבאמת צף במים, אינו מתנועע כמו ספינה?" טוב, הוא אינו מוחזק במקומו על ידי האדמה. אם רק האדמה היתה מעורבת, פשוט אינכם יכולים לדמיין כיצד היו הדברים מתנודדים ומושלכים לתוך בוקה ומבולקה. אנגליה היתה נחבטת בחוף הנורבגי יום אחד ואז נעה לכיוון אמריקה, וכן הלאה, וכל הארצות היו מתערבבות אם היה מדובר רק באדמה. אבל זה לא רק עניין של האדמה, זהו המיקום היחסי של הכוכבים אשר שולח מטה כוחות השומרים את מסת האדמה במקום מסוים. לא האדמה עושה זאת. זהו המיקום היחסי של הכוכבים. ותמיד אפשר להראות שכאשר גוש אדמה שינה מיקום, המיקום היחסי של הכוכבים השתנה – לא הפלנטות, כמובן, אלא כוכבי השבת. מישהו שאינו רוצה לדעת זאת הוא בדיוק כמו אנשים האומרים שכוחות החשיבה באים מהמוח. אם אשאיר עקבות רגלי בקרקע רכה ומישהו שבא מהמאדים, אומר שהעקבות נוצרו על ידי האדמה, האדמה דחפה את החול למעלה או משכה אותו למטה. ובכן, אין זה כך כלל. כי אני לחצתי מטה את הקרקע מבחוץ. ונפתולי המוח גם הם באים מבחוץ, מחשיבת הנפש. וככה זה גם עם גושי היבשה על האדמה. הם מוחזקים במקומם על ידי המיקום היחסי של הכוכבים. וכך אנו מוצאים שהרוח נראית לא רק בבני האדם על האדמה, ובאדמה בכלל, אלא ביקום כולו.

עכשיו רק חישבו, רבותי, אנשים מזמנים קדומים ידעו למעשה דברים אלה, גם אם בדרך שונה מאוד מזו שאנו יודעים כיום. הרשו לי להוכיח זאת לכם. כמה מאות שנים לפני לידתו של כריסטוס, פילוסוף גדול שנקרא אפלטון חי ביוון.^[3] הוא ידע הרבה מאוד. הוא סיפר כיצד אחד האנשים החכמים ביותר מבני עמו, סולון, הלך פעם לראות את המצרים. המצרים היו האומה העתיקה ביותר בזמן ההוא, אבל ליוונים היה יותר שכל ישר משלנו יש, ומשום כך הם העריצו מאוד את המצרים – כפי שנראה מיד – הם לא למדו מצרית, השפה העתיקה של המצרים. היוונים לא למדו מצרית! המלומדים שלנו כולם צריכים ללמוד יוונית! ליוונים היה יותר שכל. איננו מחקים את מה שהם התכוונו לעשות. אבל אנו מחקים את שפתם. המלומדים שלנו מוגבלים בדיוק משום שאינם צומחים לתוך הדברים שבאים אליהם בטבעיות על האדמה אלא סוטים מכך בגלל שהם מוצאים דרכם לתוך שפה עתיקה מאוד. טוב, אנשים מנסים לשנות זאת עכשיו בשוויץ. כשהצעירים שלנו רוצים ללמוד רפואה, מוחותיהם מעוותים תחילה בגלל הצורך ללמוד יוונית. איני אומר זאת משום שגם אני הייתי צריך ללמוד יוונית פעם. אני באמת אוהב את השפה היוונית. אבל זה צריך להיות עבור אנשים שרוצים להשיג משהו מזה ולא משום שהם רוצים להיות רופאים או עורכי דין ואחר כך שוכחים את היוונית שלהם.

אפלטון סיפר את הסיפור על סולון והמצרים. ומצרי חכם זה אמר לו: "אתם היוונים מתקדמים למדי, אבל אתם עדיין ילדים, משום שאינכם יודעים דבר אודות גושי היבשה שעולים מעל לים ואז יורדים שוב למטה והשינויים הללו מתרחשים כל הזמן."

המצרים הקדמונים עדיין ידעו זאת והיוונים כבר לא. רק אפלטון. הוא ידע משהו אודות העובדה שהיתה שם יבשה באוקיינוס האטלנטי, היכן שאוניות שטות היום מאירופה לאמריקה, כך שהיה קשר יבשתי בין החוף המערבי של אירופה והחוף המזרחי של אמריקה. אבל האמיתות הישנות נשכחו. וזה משום שהידע היה עדיין במישור יותר בלתי מודע. אנו למדנו לחשוב באופן מופשט, שזה משהו הדרוש לנו כדי להיות חופשיים. כי אנשים אלה בעבר לא היו חופשיים. אבל הם ידעו יותר. ולסינג, כפי שאמרתי לכם, ייחס חשיבות רבה לעובדה שאנשים קדומים ידעו יותר מאלו שבאו מאוחר יותר.

וכך אנו מגיעים לנקודה שבה אנו אומרים לעצמנו: "זה נכון שבזמנים קדומים מאוד, אנשים ידעו מטבעם שהעיקרון הרוחי נוכח בכל. אנשים ידעו זאת במשך זמן רב."

היה קיסר רומאי במאה הרביעית אחרי כריסטוס, למשל, ששמו היה יוליאן.^[4] הוא למד אצל אנשים שעדיין היה להם משהו מהידע האסיאתי. ויוליאן אמר שיש שלוש שמשות ולא רק אחת. השמש הראשונה היא השמש הפיזית, השניה היא שמש הנפש, והשלישית שמש הרוח. הראשונה נראית, שתי האחרות אינן נראות. זה מה שיוליאן אמר.

ואז קרה משהו מאוד מוזר. ליוליאן תמיד היה שם רע בהיסטוריה, משום שלא האמין בנצרות. אבל הוא האמין בדברים שאנשים ידעו לפני שבאה הנצרות. ויום אחד, כשהוביל מסע צבאי באסיה, הוא נרצח לפתע. זה היה סוג של רצח, של התנקשות. אבל הרצח בוצע על ידי אנשים ששנאו אותו משום שעדיין היה ברשותו הידע העתיק.

עליכם רק לזכור שבזמן ההוא, בימים הקדומים, העניין טופל בדרך שונה מאוד מזו של ימינו. המצרים היו חכמים מאוד, כפי שאמרתי. אבל לא היה להם סוג הכתב שיש לנו. הם כתבו בתמונות, כשהמילה תמיד נראתה דומה למה שהיא מייצגת. לסופרים ולמעתיקים במצרים העתיקה תמיד נאמר שהכתיבה היא קדושה ועליהם להעתיק את הדברים בדיוק. היודעים אתם מה קרה למישהו שהיה די חסר אחריות לעשות שגיאה בכתיבה בתמונות? הוא נידון למוות! היום היינו באמת מופתעים אם מישהו היה נידון למוות בגלל שגיאת כתיב. אבל ההיסטוריה האנושית שונה מהדרך שבה אנו חושבים. המצרים הקדמונים היו באמת חכמים ואכזריים בכמה מובנים. ויש כמובן התקדמות מסוימת באבולוציה האנושית. אבל הכתיבה היתה כה קדושה עבורם, איננו יכולים להכחיש שהם היו באמת חכמים במובנים אחרים וידעו אודות דברים שרק בהדרגה עולים היום שוב באנתרופוסופיה, בדרך שונה מאוד. הם למעשה חלמו זאת, ואנו יודעים זאת. זו היתה דרך שונה לחלוטין.

עכשיו אתם רואים, יוליאן צדק. זה באמת נכון שכפי שיש לכם נפש ורוח בגופכם, כך גם לשמש יש נפש ורוח. מישהו שמכיר את יסוד הנפש יאמר כך. הוא לא יאמר שלוונוס לוכדת הזבובים יש נפש, כי זו תהיה שטות לומר שכל דבר שזז בדרך כל שהיא למטרה מסוימת הוא בעל נפש. הוא ידע שלאור יש נפש כאשר הוא זורח ונע בדרך הנפש. זהו משהו שהוא קלט. ואנשים אז ידעו שלשמש יש ישות חיה בתוכה.

אתם יודעים שמסופר לנו שישוע מנצרת נולד בארץ ישראל בזמן מסוים. אתם רואים, רבותי, ישוע מנצרת גדל בתנאים פשוטים למדי – אנו יכולים לבדוק את הדברים הכתובים בבשורות היום, ולראות שהם נכונים. הוא היה בנו של נגר, נגר בניין. זה נכון. הוא גדל בדרך פשוטה מאוד. היתה ברשותו עדיין הרבה מהחכמה העתיקה. וגם נכון שהוא היה יכול לתת תשובות טובות מאוד לסופרים ולמלומדים כשהיה בן 12. זה עדיין יכול להתרחש היום שנער בן 12 ייתן תשובות הגיוניות יותר ממלומד. זה היה ברור אז שהוא היה ילד מאוד מחונן. הוא המשיך לצמוח, וכאשר היה בן 30 משהו השתנה בו לפתע.

מה קרה לישוע כשהיה בן 30? כשישוע היה בן 30 הוא הבין משהו לפתע – הוא הוכן לכך כמובן, על ידי הידע הכביר שהיה לו לפני כן. זה היה משהו שאנשים כבר לא ידעו אז. רק כמה מלומדים אלמונים עדיין ידעו זאת מהחכמה העתיקה, כך שיוליאן גם כן היה יכול לגלות זאת בזמן מאוחר יותר. הוא הגיע לכך, מתוך הידע העתיק, שליקום כולו ולשמש יש נפש ורוח. ושהמציאות שחיה ביקום ממלאה אותו כאשר הוא לומד לדעת אותה. כאשר אנו יודעים משהו, הוא באמת שלנו.

בימים ההם היה צריך ללמד את האנשים בדימויים. את הדברים שאני אומר לכם היום אפשר לומר בדרך כזו רק מאז המאה ה-15. לפני כן, לא היו לאנשים מושגים כאלה. הם אמרו לכן שיונה ירד מטה והוא קיבל את רוח הקודש לתוכו. המצב היה, כמובן, שכל מי שיכול היה לקלוט זאת ידע שמשהו קרה לו. זה נמסר בדרך כזו, ובאחת הבשורות נאמר: "והנה קול מן השמיים אומר זה בני ידידי אשר רציתי בו."^[5] ובתרגום נכון: "זהו בני האהוב. היום הולדתי אותו." זה אומר שהמאורע שהתרחש בשנתו השלושים נראה באמת כלידה שניה. הלידה של ישוע היתה רק הלידה של נער שהיה מחונן יותר מאחרים, אבל עדיין לא היתה בו הרגשה זו. זה הורגש כמשהו חשוב באופן יוצא מהכלל. זו היתה הטבילה בירדן.

היה פעם משהו שהיווה בעיה אמיתית עבורי. יש בעיות כאלה במדע, רבותי! יש ארבע בשורות, כידוע לכם, הבשורה של מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן. וכמובן היום כל אחד יודע שהן סותרות זו את זו. כשקוראים את אילן היוחסין של ישוע בתחילת הבשורה של מתי ומשווים אותה עם אילן היוחסין בבשורה של לוקס, הן סותרות זו את זו. אנשים אומרים: "אין ביניהן הסכמה". ואינם מקדישים לכך מחשבה נוספת. לכל היותר יאמרו: "זה הומצא על ידי אדם אחד, וזה הומצא על ידי אחר. אחד מהם פשוט המציא משהו שונה מהשני, וכך קיבלנו סתירה."

אבל אין זה כך. אלא כך הוא. גיתה לדוגמא, אמר לעצמו: "קיבלתי את קומתי מאבי", כלומר, הוא דמה לאביו:

"קיבלתי את קומתי מאבי,

את הגישה הרצינית לחיים.

העליזות והשמחה באו מאימי,

כמו גם העונג מהמצאת סיפורים."^[6]

טוב, יתכן וגיתה לא היה יכול להמציא סיפורים כשהיה בן שלוש. זה משהו שהיה מסוגל לעשות כשהיה בן תשע. ואז היה יכול לומר: "העונג מהמצאת סיפורים בא מאימי. זה בא אלי מאימי."

אני מספר לכם זאת כי זה יעזור לכם להבין כיצד נפתרה בעייתי בקשר לסתירות שבין הבשורות השונות.

דבר ראשון לקחתי את שתי הבשורות הללו, של מתי ושל לוקס. עכשיו אם מישהו לא רק אומר בחוסר אחריות שהן רק המצאות, אף אחד אינו יכול לדעת מדוע שתי הבשורות סותרות זו את זו. ולכן חקרתי חקירה מדעית רוחית כדי לגלות מה עומד מאחורי סתירה זו ומצאתי שלא רק ילד אחד נולד אלא שני ילדים ישוע. שניהם נקראו ישוע. זה לא באמת צריך להפתיע אותנו, כי אם נער נקרא יוסף באוסטריה, אף אחד לא יתפלא אם נער אחר, שנולד באותו זמן, נקרא גם כן יוסף. זה לא צריך להפתיע אותנו אם שני נערים נקראים יוסף או פרנסיס. וכך לא צריך להיות מופתעים אם שני נערים נקראו ישוע בזמן ההוא. למעשה נולדו שני נערים שנקראו ישוע.^[7] הם חיו ביחד עד לגיל 12. ואז קרה משהו מוזר. משום שחיו יחדיו, המתנות שאחד מהם חונן בהן הופיעו לפתע בשני. בדיוק כפי שבן יורש מתנות מאמו, כך אחד הילדים ישוע ירש את המתנות של האחר. והילד ישוע שאת מתנותיו ירש האחר לא הוסיף לחיות, הוא מת בגיל 12. הוא מת זמן קצר לאחר מכן. אחד מהם נשאר, ומשום שזה נגע בו עמוקות שהאחר נפרד מחיים אלו, החכמה של הנער האחר נעורה בקרבו. ורק בזכות זה הוא היה יכול להרשים את המלומדים עם הברק שלו.

ההורים יכלו לומר: "מהיכן השיג כל זאת?" אפשר למצוא לכך הסבר אם נקבל שלעיקרון הנפש יש גם כן השפעה. והשפעה כזו של הנפש פשוט קיימת. לאחד הילדים ישוע לא היתה חכמה עד שהגיע לגיל 12. הילד האחר מת, וחכמתו עברה לילד ישוע האחר, חלק בגלל הזעזוע שגרם מותו של האחר, וחלק משום שהיו חברים. וישוע זה עבר את הטבילה בירדן. האמת היא שנולדו שני ילדים ישוע ולא אחד. אחד מהם מת בגיל 12, והשני התעורר לפתע מהזעזוע ואז היתה ברשותו החכמה של הילד האחר.

ואז אתם מוצאים שאחד ממחברי הבשורות, מתי, כתב על הילדות של ילד ישוע אחד, בעוד השני, לוקס, כתב על הילד ישוע השני. יש אם כן, הסכמה בין השניים. לא המצאתי זאת. זו תוצאה של עבודת מחקר. ולכן אני מדבר על שני ילדים ישוע משום שיש לי ידע שאין לאחרים.

אתם יכולים לראות מכך שבמדע הרוח אנו מיישמים את אותם העקרונות כמו במדע הטבע, באומרנו שאם יש סיבות, נראה גם תוצאות. איננו אומרים בפשטות: "טוב, שני אנשים פשוט המציאו משהו. ילד ישוע אחד אצל מתי, הוא המצאה, וילד ישוע שני, אצל לוקס, גם הוא המצאה." בזמן שבו נכתבו הבשורות של מתי ולוקס, לא חשבו על המצאות כאלו. אנשים דיברו בדימויים, אבל לא המציאו דברים, כי הם לקחו את הדברים מאוד ברצינות, כל כך ברצינות שכאשר סופר כתב משהו לא מדויק היה נידון למוות כמה מאות שנים קודם לכן במצרים. אל לנו לומר בחוסר אחריות שאנשים בזמנים קדומים המציאו דברים. הם מסרו אותם בדימויים. אבל מעולם לא עלה בדעתם להמציא משהו. רק אדם בור יאמר שהבשורות של מתי ולוקס הן כנראה המצאה. ועדיין זה מה שמלומדים ותיאולוגים בני ימינו אומרים. הם אינם יכולים אלא להודות שקיימות כאן סתירות. אבל אם יודעים שהיו שני ילדים ישוע, אחד מהם הילד ישוע מהבשורה של מתי, והשני הילד מהבשורה של לוקס, העניין מתבהר בדרך הטובה ביותר האפשרית.

ועכשיו מגיע מר האוור. הוא מרצה אורח באוניברסיטת טיבינגן ובעוד מקום. הוא מתנגד לאנתרופוסופיה. היום לא תפיקו תועלת מדיבור למען אנתרופוסופיה, אבל לבטח יועיל לכם לדבר כנגד אנתרופוסופיה. מר האוור בא ומצא שזה משהו מוזר ומשונה. טוב, רבותי, זה לבטח מוזר ומשונה כי אף אחד לא גילה זאת לפני כן. כמובן שזה מוזר בשבילי לומר שלא היה ילד ישוע אחד אלא שניים, ואחד מהם מת בשנתו ה-12. מובן שזה מוזר. זה כלל לא מפתיע שזה מוזר. אבל זה מוזר רק בגלל שאף אחד לא אמר זאת לפני כן. ובגלל זה, האוור מוצא שזה מוזר ומשונה. אתם מוצאים זאת בכל עמוד בספרו.

מצד שני תמצאו זאת: "טוב ועכשיו, שטיינר אינו אומר דבר שלא היה ידוע קודם." טוב, רבותי, מר האוור לא מצא כאן דבר שלא ידע קודם לכן. הוא מתלונן על כך. על בסיס הדברים שקרא פה ושם – החכמה העתיקה קיימת, וכמובן שאפשר למצוא זאת בכתובים בכל מקום היום. אני לא קראתי זאת פה ושם אלא יחדיו – הוא מסכם: "טוב, שטיינר אינו אומר דבר שאנשים לא אמרו קודם לכן." כך אתה מוצא עצמך נתון לחסדים של אנשים אלה. אם משהו צריך להיאמר היכן שהוא הם יאמרו: "הוא אינו אומר שום דבר חדש." כדי לכתוב ספר על גיאומטריה אני צריך כמובן לכלול את משפט פיתגורס. פיתגורס גילה זאת 600 שנה לפני הספירה. יתכן ויהיו לי כמה דברים חדשים בספר, ואני צריך להכניס גם את משפט פיתגורס. אני אוכיח אותו בדרך שונה מעט היום, אבל הוא יהיה שם בספר.

לבטח אנשים אינם יכולים להתלונן אם משהו שנשכח נמצא שוב! וכך זה נכון שהרבה מהדברים אשר נאמרים היום במדע הרוח ניתן למצוא בעבודות של הגנוסטיקנים העתיקים, אשר היו הסופרים בזמנים קדומים יותר. הם כתבו זאת באופן שונה, כי הסיטואציה היתה שונה אז. הגנוסטיקנים עדיין היו קיימים בזמן שבו כריסטוס היה על האדמה, וגם אחרי כן. הם כתבו בספרים חכמה עתיקה שכזו, אבל זה לא בא מהמדע אלא מידע עתיק, ובכך זה היה שונה מאנתרופוסופיה. אנשים ישוו את מה שנכתב בעבודות אנתרופוסופיות עם מה שנכתב בעבודות גנוסטיות. זה קצת כמו הדרך שנמצאת גם בעבודות של הגנוסטים, משום שזה נכון. ואז אנשים אלה יאמרו: "טוב, הוא אינו אומר דבר שאחרים לא אמרו גם כן." אבל כאשר זה מגיע לשני הילדים ישוע, האוור כמובן אינו יכול לומר: "כאן שטיינר גילה משהו שאחרים לא ידעו." במקרה זה אין לו בפשטות שום מושג על מישהו שידע זאת לפני כן.

הספר כולו – עדיין לא עברתי על כל הדפים – אבל כל מה שראיתי עד היום ממנו שורץ סוג זה של סתירות. אם תשוו עמוד אחד לאחר, לא תמצאו שום התאמה. אבל זה מה שעושים מלומדים מודרניים. מצד אחד הם אומרים: "אחרים אמרו זאת לפני כן פעמים רבות." ומצד שני הם יאמרו: "הוא אינו אומר שום דבר חדש. אנחנו כבר יודעים הכל על כך." טוב, אם הם כבר יודעים הכל על כך, מדוע הם מתלוננים? ומצד שני אם יש משהו שהם לא מכירים מלפני כן הם מוצאים שזה בלתי יאומן.

אבל אתם רואים, כאשר מצאתי זאת, מצאתי באמת רק על ידי מחקר רוחי שהיו שני ילדים ישוע שחיו ביחד עד לשנתם ה-12, לא ידעתי יותר מזה שזו עובדה. ואז יום אחד בטורינו ראינו ציור.^[8] ציור בלתי רגיל. הוא מראה את אימו של ישוע עם שני ילדים. ואף אחד מהם לא היה יוחנן, כי כולנו יודעים איך נראה יוחנן מכל הציורים המראים את ישוע ויוחנן ביחד. שני הילדים בתמונה נראו דומים למדי וגם לא זהים. זה ברור למדי שהם היו שני חברים צעירים. אם גילינו כבר שהיו שני ילדים ישוע, אז אפשר להבין מה התמונה הזו מספרת לנו. היא צוירה בתאריך מאוחר יחסית. אבל צייר איטלקי צייר שני ילדים ישוע בזמן שבו אנשים עדיין ידעו שהיו קיימים שני ילדים ישוע.

אם האוור היה יודע על כך מידע עתיק, הוא היה אומר: "זה פשוט מראה ששטיינר ראה את הציור בטורינו." הוא היה אומר שהוא ידע זאת מכבר. והיה ממשיך ואומר: "שטיינר אינו מספר לנו שום דבר חדש. הוא תמיד רק אומר דברים שכבר ידענו ממילא." כאלו הם האנשים.

זה באמת דבר נורא למדי לתאר את הסתירות שאנשים מעלים, ללא ספק דברים מטופשים, כדי להילחם באנתרופוסופיה. מצד אחד הדברים שאני אומר אמורים להיות המצאות. בסדר, הבה ונניח שהם המצאות שלי. אבל אותו אדם לבטח אינו יכול לומר באותו ספר: "אין שום חדש במה שהוא אומר! הוא עומד על כך שאני ממציא דברים ומביע התנגדות לכך. ואז הוא ממשיך הלאה ואומר שאחרים כבר ידעו זאת לפני. מה שאנשים אלה עושים זה פשוט פיצול מוח. ועדיין אם אתה באמת ניגש למאורע כריסטוס וחוקר אותו בדרך שבה אתה בדרך כלל חוקר עובדות, זה נהיה מאוד ברור שהכישרונות הכבירים שהילד ישוע חונן בהם באו מנתינה ולקיחה שבין שני נערים.

הרשו לי להוכיח לכם שנתינה ולקיחה כזו אפשרית, עם אנשים אחרים שאינם מבינים שזהו מקום של לקיחה. אתם רואים – אני עומד לספר לכם על מקרה אחד שכזה, אבל יש מקרים רבים כאלה – היתה פעם ילדה קטנה שהיו לה אחים ואחיות גדולים יותר. אחים ואחיות אלו למדו לדבר כמו שצריך. הילדה הקטנה לא למדה לדבר כראוי תחילה. כשהתחילה לדבר, קצת מאוחר יותר מילדים אחרים, היא דיברה, למען האמת. אבל היא דיברה בשפה ששום מבוגר לא היה יכול להבין. היא אמרה "פאפאזו", למשל, וכשהשתמשה במילה זו התכוונה לכלב. וכך היא המציאה שמות משלה לכל החיות. אלו הן עובדות מדעיות. השמות הללו לא נמצאו בשום מקום אחר.

אחרי זמן היה לילדה אח קטן חדש. והאח הקטן למד במהרה שפה זו מאחותו. והם דברו ביחד בשפה זו. האח הקטן מת כשהיה בערך בן 12, והילדה חדלה מהמנהג לדבר בשפה זו ולמדה לדבר כמו כולם. היא התחתנה מאוחר יותר ונהייתה לאישה רגילה מהמעמד הבינוני. היא סיפרה לאנשים את הסיפור. זה היה משהו שהיא עברה בעצמה. עובדה. שני הילדים התקשרו ביניהם בשפה זו, דיברו זה עם זו בשפה שאף אחד אחר לה הבין. רבותי, זוהי החכמה הגדולה ביותר! רק שני אלה הבינו אחד את השני והייתה להם הבנה ביחס לכך.

אתם יכולים לראות מזה כיצד אינדיבידואל אחד מושפע מאחר. ומדוע זה לא יה יכול להיות המקרה שילד ישוע אחד, אשר מת בשנתו ה-12, ידע משהו שאיש לא הבין? אם יודעים את העובדות, רואים זאת שוב ושוב.

אם כן, דבר לא נאמר כאן שאינו יכול להיות גם הכי מדעי. אנשים שלא מקבלים שזה מדעי אינם מחברים תמיד את העובדות שלהם ביחד. מישהו שיודע שדברים כאלה מתרחשים, ששני ילדים מדברים בשפה שאף מבוגר לא מבין, וחולקים משהו בנפש ורוח שלמבוגרים אין חלק בו, יבין כל מה שאני אומר אודות שני הילדים ישוע עד לשנתם ה-12. וזה לא מפתיע שזה היה דבר בלתי רגיל. זה לא קורה כל יום. וזה קרה רק פעם אחת בהיסטוריה של העולם בצורה שבה זה התרחש אז – עם ההארה שבאה לאינדיבידואל זה כשהיה בן שלושים.

עכשיו אתם רואים, שם הסיפור של כריסטוס נהיה למדע אמיתי, תובנה אמיתית. ואין מה לעשות. זה משתנה מרצונו הטוב כאשר מושגת תובנה.

עכשיו תאמרו: "בסדר, אז ישוע קיבל הארה כשהיה בן 12 מנער אחר, זה שמת. אבל כאשר היה בן 30, הוא נהיה שוב לפתע לאיש אחר." מחבר הבשורה כתב זאת כך: "והנה השמים נפתחו לו וירא את רוח אלוהים יורדת כיונה ונחה עליו."^[9]

כן, רבותי, עובדה היא שהוא נהיה לאדם אחר. ומה קרה שם אם כן? סיפרתי לכם שכאשר ילד נולד קודם כל יש עובר. הרוח של היקום צריכה להשפיע על עובר זה. אין פלא שלרוח היקום יש השפעה אם יש לה השפעה אפילו על אי כמו אנגליה, כפי שראינו. את המאורע שקרה לישוע בשנתו השלושים אין להסביר אם מתחשבים רק באדמה. בדיוק כפי שאדם מתהווה בהפריה, כשדבר אחד משפיע על השני, כך ליקום כולו היתה השפעה על ישוע בן השלושים בזמן ההוא, בהפרותו אותו בעיקרון של נפש ורוח, ואז הוא נהיה ישוע כריסטוס, או, מוטב כריסטוס ישוע. כי מה זה אומר? כריסטוס הוא שם עבור מישהו שקיבל הארה. וישוע היה שם פרטי נפוץ בארץ ישראל, כמו שאנשים נקראים סרל באוסטריה היום, כלומר יוסף, או בשוויץ, וכן הלאה. היכן שאתה מוצא שמות כאלה בכל משפחה. רבים נקראים ישוע, אם כן, והוא נקרא כריסטוס משום שקיבל הארה.

כן רבותי, אם אתם קוראים את ספרי הכריסטיאניות כעובדה מיסטית,^[10] תמצאו הוכחה לכך שהארה זו כבר הובאה באופן מלאכותי לפני כן לכמה אנשים, רק במידה פחותה יותר. הם נקראו אז החכמים מן המיסטריות. ההבדל בין אנשים שאומנו להיות להם את החוכמה הגדולה ביותר בערפילי העבר, ההבדל בינם לבין ישוע כריסטוס היה שחכמים אלה מן המיסטריות למדו מאחרים בבתי ספר שנקראו אז מיסטריות. אצל ישוע זה קרה מעצמו. זה היה תהליך שונה.

במיסטריות העתיקות אנשים אשר השיגו את החוכמה הגדולה ביותר היו ידועים כ"כריסטוס". זה בדיוק כפי שכיום אתם לא צריכים להיות מופתעים אם מישהו שלמד עד גיל 25, היה לפני כן סתם יוסף מילר, ועכשיו לפתע הוא ד"ר מילר. כך אנשים נהיו "כריסטוס" במיסטריות העתיקות, גם אם לא בדיוק בדרך כה פשוטה. כי אתה יכול כמובן, להיות אידיוט מוחלט ועדיין לקבל תואר דוקטור בגיל 25. זה היה בלתי אפשרי במיסטריות העתיקות. שם זו היתה חוכמה עמוקה מאוד. ואז אנשים נהיו "כריסטוס". זה היה שם שניתן לאנשים החכמים ביותר, בדיוק כפי שכיום התואר דוקטור ניתן אחרי דרגה מסוימת של לימוד. רק שבאותם ימים, אם הדברים התנהלו במסלולם התקין, זו היתה חכמה אמיתית ומקורית. וזה קרה מעצמו במקרה של כריסטוס. זה אומר שמשהו שאחרת היה ניתן מהאדמה, על ידי אנשים, ניתן ממרחבי הקוסמוס. זה קרה רק פעם אחת. ההיסטוריה של העולם פנתה אז לכיוון אחר. ואיש אינו יכול להכחיש, אפילו מי שאינו נוצרי, שהיסטורית העולם קיבלה תפנית אחרת.

הרומאים לא התחשבו בזה, כי לא ידעו זאת. הנצרות נוסדה אי שם באסיה על ידי ישוע כריסטוס. ובה בעת הרומאים התקדמו מרפובליקה עתיקה לאימפריה, והם רדפו את הנוצרים. הנוצרים חפרו קטקומבות לעצמם למטה, מתחת לפני האדמה. שם הם חשבו על טבע הנצרות שלהם. ולמעלה, מעל האדמה, מה עשו האנשים? היו להם קרקסים, הם קשרו אנשים, העבדים שלהם, לעמודים, ושרפו אותם כדי לספק מופע מרהיב לאנשים שישבו בקרקס. זה מה שהיה מעל לאדמה. ולמטה בקטקומבות הנוצרים חיו את חוכמתם, את דתם, שבזמן ההוא היתה עבור אנשים שחיו בעבדות. RELIGION (דת, אמונה, פולחן) משמעה פשוט אחדות – RELIGERE לקשור, לאחד. לנוצרים היתה האחדות שלהם מתחת לאדמה.

ומה קרה אחרי כמה מאות שנים? הרומאים כבר לא היו שם כמו פעם. אף אחד כבר לא רצה לשרוף אנשים לשם התענוג, זה נעלם. הנוצרים תפסו את מקומם.

וגם כך זה יהיה. אנשים המדברים כמו ד"ר האוור היום, אותו איש שציינתם, ללא ספק יטוטאו הצידה. ומשהו שהיום צריך להיות פעיל בקטקומבות – לא באופן פיזי, אלא ברוח – יפעיל את השפעתו. אבל עליכם להבין שזהו מדע אמיתי ומקורי. וכמה זה מרגיז אנשים שלא למדו היום הרבה על כך שמשהו כזה קרב ובא!

אוכל לדבר על כך יותר כשאחזור שוב. אבל אני חושב שיש לכם כבר מושג כללי על הדרך שבה זה מתרחש.

——————————————————————————————————————————————-

1. האוור. ג'. וו. Werden und wesen der anthroposophie (המוצא והטבע של האנתרופוסופיה). שטוטגרט 1922 ↑
2. וונוס לוכדת הזבובים (dionaea muscipula), שייכת למשפחת הטלליות (drosera). ראה דרווין על צמחים אוכלי חרקים, באוסף עבודותיו. ↑
3. אפלטון (347-437 לפני הספירה), פילוסוף אתונאי. הקטע אודות סולון, המחוקק האתונאי, לקוח מהדיאלוגים של טימאוס. ↑
4. יוליאן, פלביוס קלאודיוס ג'וליאנוס, "הכופר" (363-331 אחרי הספירה). ביחס לשמש המשולשת, ראה גם הרצאה שרודולף שטיינר נתן בלונדון ב-24/4/1922 (GA211), חיי האדם על האדמה ובעולמות העליונים. (יצא בספר בהוצאת חירות בשם: הספרות הפלנטריות והשפעתן על חיי האדם והאדמה) ↑
5. מתי 17:3 ↑
6. גיתה zahme xenien VI אוסף העבודות הפואטיות. ↑
7. ראה רודולף שטיינר: ההדרכה הרוחית של האינדיבידואל והאנושות – יצא בעברית בהוצאת חירות. ↑
8. מתואר על ידי הלה קראוס-צימר בספרה: die zwei Jesusknaben in der Bildenden, שטוטגרט 1997. ↑
9. מתי 16:3 ↑
10. רודולף שטיינר: הכריסטיאניות כעובדה מיסטית GA8 יצא בעברית בהוצאת תלתן.