תשובות לשאלות לעובדי הגיתהאנום

רודולף שטיינר

GA349/2

12 שיחות עם עובדי הגיתהאנום בדורנאך

מפברואר ועד יוני 1923

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה, תיקונים ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

שיחה שמינית 14.4.1923

מראה סימפטומטי של הגוף האסטרלי

אני רוצה להתחיל היום ולספר לכם סיפור מעניין מאוד. היה לו עד, כך שאי אפשר לומר שאינו נכון. ג'נטלמן אחד עסק בדייג, הוא השתמש בחכה, ואחר זמן מה החל להתעצבן כי לא דג דבר. ואז לפתע, חש בזעזוע כביר. משהו באמת כבד נגס בחכה. הוא משך בחכה שמח וטוב לב על שהצליח לתפוס דג גדול. אבל מה שעלה לבסוף ליבשה היה צב.

צב גדול זה בלע את החכה. היא היתה בבטנו והדייג לא הצליח להוציא אותה החוצה. הצב משך את ראשו פנימה קצת יותר. תחילה ניסה הדייג לשדל את היצור במילים רכות לתת לו את החכה. אבל הצב לא זז מעמדתו. לבסוף לא היתה לו בררה אלא לאחוז בצב בזנבו, לחתוך את ראשו בסכין חד ולהניח לו ליפול.

עכשיו תודו כולכם שאם זה היה קורה לאדם – בואו ונאמר במשך המהפכה הצרפתית או כל עריפת ראש אחרת – הוא היה נופל ומת. ומה עשה הצב? הוא נעמד על רגליו, וצעד בשלווה בחזרה למים ונעלם. זה לא הפריע לו כלל שראשו נערף.

אתם רואים מכך שלפחות לזמן מה הצב אינו צריך את ראשו כדי להמשיך ולחיות. השאלה כמה זמן ימשיך לחיות לא נלקחה אז בחשבון, אבל אתם לבטח יכולים לראות שהצב פשוט לא צריך את ראשו עבור דבר כמו הליכה, למשל. הוא יכול ללכת ללא ראש.

סיפרתי לכם הרבה סיפורים על חיות שעושות כל מיני דברים, דברים מאוד רגישים, ואתם יכולים להסיק מסיפור זה על הצב שהיצורים הללו בוודאי לא עושים אותם עם הראש. אתם יכולים לחתוך ראשו של צב והוא ימשיך ללכת ולבצע תנועות וכל דבר אחר כראוי. הצב גם לא ברח כעיוור אלא חזר ישר לתוך המים שמהם בא. הוא לא היה עושה זאת טוב יותר אם עדיין היה לו ראש.

עכשיו אתם עשויים לומר שזה היה מקרה בודד. אבל זה לא היה מקרה בודד, כי נעשו ניסויים שכאלה. אדם שיכול לראות דברים כאלה ברוח לא צריך ניסויים כאלה. אבל הם נעשים כל הזמן, כדי להוכיח שזו טעות. אבל הם אינם מוכיחים שטעות היא, אלא למעשה מאשרים זאת. הניסויים שעליהם אני עומד לספר לכם נעשו אין ספור פעמים. לוקחים צפרדע וחותכים את ראשה בעזרת תער. שמים את הצפרדע חסרת הראש בחזרה על השולחן. תחילה היא מתנהגת בחוצפה יוצאת מהכלל. היא מתכופפת מעט מטה בחלק הקדמי ואז בשיא החוצפה מרימה את חלקה האחורי וקופצת הלאה. אם תיקחו עכשיו חומצה שורפת ותמרחו טיפה על צידה של הצפרדע כאן [מצייר על הלוח] – זוהי הצפרדע ללא ראש, אלו הן רגליה, רק שאין לה ראש – אם תרטיבו קצת עם חומצה מאכלת, מה שמכאיב באופן נורמלי, הצפרדע תמתח תחילה את רגליה האחוריות. אתם יכולים לחזור על כך שוב ושוב – הצפרדע תמתח עצמה שם, גם אם אין לה ראש. ואם תשתמשו בקצת יותר חומצה היא תשתמש גם ברגליה הקדמיות. זה יגרום לה לרדת מטה בצד זה, כמובן. היא תיפול. כך אתם רואים, צפרדע ללא ראש עושה הכל באופן נורמלי ואין הבדל אם יש לה ראש או אין.

עכשיו אתם יכולים להבין מזה שכאשר אנו יורדים מתחת לרמה של היונקים, לחיות הירודות יותר, חיות אלו עושות כראוי ללא ראש מה שבני אדם ויונקים עושים בעזרת ראשם.

עכשיו אנו צריכים לראות את המצב בבהירות רבה. זה מוכיח משהו. זה מוכיח שאיננו צריכים ראש לדברים כאלה כמו שיפשוף מקום כואב בגופנו. זה משהו שצפרדע יכולה לעשות בלי ראש. לבטח איננו צריכים ראש כדי לגרד את עצמנו. איננו צריכים ראש כדי ללכת או לרוץ. צב או צפרדע ילכו בלי ראש. כך שאיננו צריכים ראש כלל כדי ללכת. איננו יכולים לעשות את המסופר באגדה על פרנסיס העצלן אשר היה עצל מדי כדי ללכת אבל אהב מאוד לאכול. אתם מכירים את הסיפור. שם מישהו משער שהוא צריך ללכת עם פיו ולאכול עם רגליו, שהוא רכש הרגל חדש. זה בלתי אפשרי כמובן, אבל המצב הוא כזה שאנו בפשטות לא צריכים ראש כדי ללכת, ולא כדי להניע את ידינו.

אם כן, מדוע בני אדם וחיות מפותחות צריכים ראש? מהו ההבדל אם כן – ביחס לראש – בין בני אדם וחיות מפותחות מצד אחד וחיות ירודות מצד שני? ההבדל הוא שחיות מפותחות ובני אדם מתים אם אין להם ראש, אבל צפרדעים, צבים וכל החיות הירודות ממשיכים לחיות. אם תיקחו חיה ירודה יותר אפילו, תולעת לדוגמא – תוכלו לחתוך אותם לשניים וכל צד ילך בעצמו. אם כך, אנו בפשטות לא צריכים ראש עבור הדברים שהגוף עושה. הדבר הרע הוא, כמובן, שחיות מפותחות ובני אדם צריכים ראש כדי לחיות. ומשום שאנו צריכים ראש כדי לחיות, אנו נמות בלי ראש. זה לא שלא נשפשף הצידה חומצה שישפכו עלינו אם לא יהיה לנו ראש, אלא שנמות ללא ראש. אדם לא ינגב חומצה אם ראשו נערף. אדם יתנהג באופן שונה אם יבלע קרס וראשו יחתך. הדברים יהיו שונים אפילו לפני כן, כמובן, מאשר עם הצב.

כך אנו יכולים לומר שבחיות מפותחות יותר ובבני אדם, לכל דבר שקשור עם הראש אין קשר לתנועות שאנו עושים. אנו חייבים לראש את חיינו. כאשר אין לנו יותר ראש אין לנו חיים. אם כן, החיים נמצאים בראש אצל החיות המפותחות. אצל החיות הירודות החיים נמצאים בכל המרכיבים האינדיבידואלים של הגוף.

הרשו לי לומר לכם עכשיו משהו אחר שממנו תוכלו לראות שיש גם הבדל גדול בין חיות מפותחות ובני אדם כשמדובר בכל דבר הקשור לראש וכל המנגנון שלו.

אני בטוח שהיה לכם ניסיון עם מחלת ילדים שהיא קצת לא נעימה. היא נקראת שעלת. היא אינה באמת כל כך רעה עבור הילד בזמן התרחשותה, כי באופן נורמלי הוא מבריא שוב. הדבר הרע הוא שמשהו נשאר אם אנשים לא עושים את הדברים הנכונים כשלילד יש שעלת – כלומר, הרופאים או כל מי שאחראי בזמן המחלה – כי אז עשוי להתרחש הדבר הבא. מה מעורב בשעלת? שעלת משמעה ששאיפת האוויר פנימה תמיד תהיה כשורה – ילד עם שעלת חמורה ביותר ישאף אוויר כפי שצריך. את זה אפשר לראות אם לומדים את הסיטואציה. אבל כאשר האוויר רוצה לצאת החוצה כשהילד נושף הוא נתקע, הוא לא יוצא החוצה כמו שצריך, ואז מתפתח התקף שיעול. וכשהאוויר אינו יוצא החוצה כשורה, אוויר טרי אינו יכול להיכנס פנימה, וזה גורם לשעלת. זהו מה שזה.

אבל מה טמון מאחורי זה, כשהילד חולה בשעלת? אתם רואים, מה שעומד מאחור הוא שהקרום הרירי הפנימי של מערכת הנשימה, שהצינורות הללו שיורדים מטה אל הריאות ואז שוב החוצה, נהיים רגישים נורא. כאשר האוויר יורד פנימה הוא עובר את המקומות הרגישים הללו, כי החזה הוא ריק, ותמיד אפשר למזוג אוויר לתוך משהו ריק. רק חישבו על משאבת ווקום. משאבת ווקום היא צנצנת פעמונית [מצייר על הלוח]. אתם שואבים החוצה את האוויר ומרוקנים אותה. אם תשלפו את הפקק, האוויר יפרוץ פנימה ברעש. כך צריך להיות רק ווקום מתחת לפעמון הזכוכית. כאשר אנו נושפים את האוויר החוצה, אנו יוצרים ווקום בתוך הריאות שלנו והאוויר יזרום פנימה מעצמו. אין צורך לעשות שום דבר מיוחד כדי שהאוויר יכנס פנימה. זה אינו מפתיע אם כן, שהאוויר זורם פנימה דרך קנה נשימה רגיש וצינורות רגישים, כי האוויר אינו חש זאת. אבל כאשר אתם רוצים להוציא את האוויר חוצה ממשאבת הווקום שלכם שוב עליכם לעשות משהו, עליכם לשאוב אותו החוצה. באותה דרך עליכם לדחוף את האוויר החוצה מריאותיכם. אבל צינורות הנשימה של הילד נהיו רגישים. הם נהיו רגישים כמו כל מקום אחר שנשרט. החלק הפנימי של צינורות הנשימה נהיה קצת שרוט, והם נהיו רגישים. אימפולס הרצון שדוחף את האוויר החוצה לא יעשה זאת אלא במקום ישרוט את קנה הנשימה או צינורות האוויר, יהיה מעורב בשריטת הצינורות במקום בדחיפת האוויר החוצה. אתם רואים, הוא רוצה לשרוט את הילד ושוכח לדחוף את האוויר החוצה והאוויר נשאר בפנים. ואז מקבלים את התקף השיעול. הגוף רוצה לדחוף את האוויר החוצה בכוח, בעוד בחיים זהו החלק שבנו שקראתי לו ביום אחר – הגוף האסטרלי שדוחף החוצה את האוויר. כשמתבוננים בילד עם שעלת אפשר לראות בדיוק היכן נמצא הגוף הפיזי והיכן הגוף האסטרלי. כאשר הילד אינו משתעל, הגוף האסטרלי דוחף החוצה את האוויר. לגוף אין שום בעיות. כאשר יש לילד שעלת, יש שם נקודה רגישה. הגוף האסטרלי רוצה לגרד אותה חוצה. ואז הגוף הפיזי צריך לבוא ולדחוף את האוויר בכוח החוצה, בהתקפים ועוויתות. זה עלול לגרום לעוויתות ואז, כתוצאה מכך, יכולה להתפתח מחלה אחרת.

אתם רואים מכך שאיננו יכולים בפשטות לומר שהגוף הפיזי עושה את הכל. כי כך לא נבין לעולם את השעלת. כאשר מישהו מקבל שעלת, צריך לפתח רעיון מוזר. אתם צריכים לשאול את עצמכם: "מה קרה למעשה לגוף האסטרלי שלו?" הגוף האסטרלי שלו נהיה חסר ראש, בדיוק כמו החלק האחר של הגוף האסטרלי בצפרדע! כפי שהצפרדע גירדה עם רגלה, כך הגוף האסטרלי מגרד הלאה בפנים את קנה הנשימה או צינורות האוויר ואז הגוף הפיזי צריך להיפטר מהאוויר. כך אנו יכולים לעשות הבחנה ברורה מאוד.

כעת אתם יכולים לבקש ממני להוכיח שהגוף האסטרלי, שהוא עיקרון הנפש, באמת מעורב במקרה זה. טוב, הרשו לי לומר לכם מה יכול להתרחש כאשר לילד יש שעלת, עם האזורים הרגישים האלה בצינורות האוויר שלו, והגוף האסטרלי שרוצה לנקות אותם כל הזמן, כך שהילד מקבל את ההתקפים הללו. עכשיו דמיינו שההורים קונים חתול כשלילד יש שעלת, או אולי חתול אימץ את המשפחה – אני מספר לכם על משהו נפוץ למדי. בעוד לילד יש שעלת ההורים קונים חתול או כלב. זה עושה את הילד רגיש לאוויר שהכלב או החתול נשפו החוצה. הוא לא היה נהייה רגיש לכך אם לא היתה לו נקודה רגישה זו באותו זמן. עכשיו, במשך השעלת, הוא נהייה רגיש. הילד מבריא מהשעלת, אבל לפעמים נותר מאחור משהו מוזר. אם הילד לא היה רגיל לפני כן לחיות עם חתול, והחתול בא לגור בבית בזמן שהילד היה חולה בשיעול – זה לא יקרה מיד לאחר שהבריא, אבל מאוחר יותר תתפתח אסתמה, קשיי נשימה החוזרים שוב ושוב.

ועכשיו, כאשר קשיי נשימה אלו מגיעים – אסתמה תמיד מגיעה במחזוריות בזמנים קבועים, היא באה והולכת – ניתן לחקור זאת ולפעמים למצוא משהו מוזר. אדם מפתח אסתמה, למשל, ובתחילה איש אינו יודע מהיכן היא באה. אם תתבוננו בזהירות תמצאו שאדם זה מקבל התקף אסתמה כשיש חתול קרוב אליו בחדר. אם החתול מורחק ההתקף עובר. שם, אתם רואים, הוא קיבל תזכורת, ואינו צריך את ראשו עבור זה. הוא אפילו לא צריך לדעת שהחתול נמצא בחדר. החתול נמצא בחדר, הוא אינו יודע זאת, אבל הוא יקבל התקף אסתמה.

אני יכול לספר לכם אפילו על מקרה מרשים יותר שהוא מאוד מיוחד. היה פעם ילד שחלה בסוג של שעלת, ובמשך זמן מחלתו אכלו במשפחתו הרבה כוסמת. זה גרם לילד לרגישות מיוחדת לכוסמת, ונשארה לו נטייה, אפשר לומר כישרון, לקבל אסתמה בכל פעם שהיתה כוסמת בחדר, או אפילו בבית. ואז קרה משהו מאוד מוזר בהזדמנות מסוימת כשהיה כבר בחור גדול, סטודנט לרפואה. הוא גר בקומת הגג. המטבח נמצא בקומת הקרקע, שתי קומות מתחתיו. בהזדמנות מסוימת הבחור קיבל התקף אסתמה, התקף נורא.

לפני כן זה קרה לו רק אם היתה כוסמת בבית. הם היו מאוד לא מאושרים מזה. הטבחים בבית תמיד אמרו שאסור לבשל כוסמת בבית זה ולעולם אסור להכניס כוסמת לבית. מה קרה? טבחית חדשה שלא ידעה זאת הגיעה לבית. היתה לה קצת כוסמת בקומת הקרקע, והבחור הצעיר למעלה בקומת הגג פיתח אסתמה. הדברים הללו נשמעים כמו אגדות. אבל הם נכונים לחלוטין.

עכשיו תבינו שבריאות וחולי אנושיים קשורים לסביבה כולה. כך אין זה חסר חשיבות עבור בריאותנו אם יש חולדות בבית או לא. אתם רואים, הסיפור על החתולים שסיפרתי לכם ידוע היטב – אברי הנשימה האנושיים רגישים במיוחד לחתולים – זה נקרא למעשה "אסתמת חתולים" במקצוע הרפואה. אתם יכולים למצוא את המונח בספרי הרפואה. זוהי סוג האסתמה שאנשים לוקים בה כאשר יש חתולים בסביבה. קיימים כמובן, הרבה סוגי אסתמה.

אבל המצב הוא באמת כזה שאפשר לומר: זה דבר רגיל ושכיח שיש כלב או חתול או אפילו כוסמת בסביבה. זה בקושי עושה רושם על עקרון הנפש. אבל אם עקרון הנפש אינו תקין מבחינה כל שהיא, הרושם שנעשה על עקרון הנפש נותר בלתי מודע. מה קורה למעשה למישהו שמקבל אסתמת חתולים או אסתמת כוסמת?

טוב, שעלת ניתן לרפא בדרך הבאה. הבה ונניח שלילד יש קנה נשימה או צינורות אוויר רגישים. אבק של פחם עשוי לגרות אותם באופן כל שהוא. זה יכול לגרום באופן מיידי להתפתחות שעלת. דברים כאלה יכולים לבוא מהדברים הקטנים ביותר. אם כן, צינורות האוויר של הילד מגורים. מה קורה כאשר קיים נזק כזה במקום כל שהוא בגוף? טוב, אתם יכולים לראות זאת כאשר אתם חותכים את עצמכם. אם גופכם היה רק פיזי זה לא היה כואב. דמיינו שאתם לובשים כפפות עבות באמת. אתם יכולים לעצב את הכפפות שיהיו בדיוק כמו העור. אתם יכולים לחתוך אותן וזה לא יכאב. אבל מדוע ידכם כואבות כשאתם חותכים אותה? אתם רואים, היד שלכם תכאב משום שמלבד הגוף הפיזי יש בה גם גוף אסטרלי. הגוף האסטרלי רגיל להיות בה. אם תחתכו חתך בגוף הפיזי, הגוף האסטרלי, שאינכם יכולים לחתוך, מבחין לפתע: "וואו, אין שם גוף פיזי! זה לא מתאים! זה כואב". אתם רואים, רק החלק שהוא הגוף האסטרלי יכול לכאוב. הוא יכאב עד שהחתך יירפא שוב.

וכזה הוא המצב כאשר יש פצע היכן שהוא והגוף האסטרלי נותר לבדו. יוצא מחוץ לגוף הפיזי.

עכשיו דמיינו שיש לכם בקע שכזה, סדק שכזה, בקנה הנשימה או בצינורות האוויר. הגוף האסטרלי נהיה קצת חופשי שם. ומצב זה אפשר לרפא באופן זה, אם עושים זאת בזהירות. הבה ונאמר שיש לנו ילד עם שעלת. דבר ראשון אנו משכיבים אותו במיטה ונותנים לו להזיע – אתם יכולים לצפות בכל זה שלב אחר שלב – הוא יתחמם באמת. הגוף האסטרלי מתחבר בקלות עם חום. הוא איננו מתחבר בקלות עם קור. אם תרשו לילד להתרוצץ בחוץ, הגוף האסטרלי לא יוכל להשיג את הגוף הפיזי, כי דרוש לו חום. אבל אם תעטפו את הילד בחום – אנשים עושים זאת לעיתים קרובות באופן אינסטינקטיבי. לעיתים קרובות הם לובשים גרבי צמר או עוטפים את הצוואר כדי לשמור על החום בפנים – הגוף האסטרלי מתחיל להימשך לחום. הוא אינו נמשך לדברים אחרים כמו מים או אוויר, אבל הוא נמשך לחום. אם תחזיקו את הילד במיטה לזמן מה והגוף האסטרלי יימשך לשם כל הזמן, הוא יימשך שוב ושוב לחלק זה [מצייר על הלוח] אתם צריכים לקחת אז חתיכת בגד ולהרטיב אותו בקצת מים חמים המכילים כמה טיפות של מיץ לימון ולהניח אותו סביב החלק. זה יגרום לחלק המגורה להיפתח שוב לגוף האסטרלי, וכך תוכלו לרפא את השעלת בהצלחה. אתם רק צריכים לעשות זאת בדרך הנכונה לפי הסדר.

טיפול יעיל תלוי ביכולת לראות מבעד לאדם כולו ובעשיית הדברים נכון ולפי הסדר. צריך גם להיזהר לא להפחיד את הילד. כי אם הילד מפחד, הגוף האסטרלי תמיד יוצא קצת החוצה, וזה יכשיל את העניין כולו.

אם אנו באמת מרפאים את הילד, השעלת תשלים את מהלכה והילד לא יחלה באסתמה מאוחר יותר. אם נעשה זאת באופן מוטעה, הסדקים בקנה הנשימה או בצינורות האוויר יחלימו, והילד יראה מבריא ומתאושש, אבל הגוף האסטרלי לא יכנס פנימה בשלמות, תמיד יישאר קצת בחוץ. אם האדם הוא חלש מאוד, אם הילד חלשלוש, הוא יקבל אסתמה מיד, משום שתהליך הנשיפה חוצה לעולם לא יהיה ממש בסדר. הגוף האסטרלי אינו מעורב בשלמות. גוף אסטרלי שנמצא קצת בחוץ אינו יכול להיות מעורב בדרך הנכונה בתהליך הנשיפה. אבל אם הילד מעט חזק יותר, הוא ישתמש בחלק האחר של הגוף האסטרלי, וכתוצאה מכך החלק הנותר של הגוף האסטרלי יראה את חולשתו מאוחר יותר בחיים, כשתבוא מחלה אחרת, למשל אם הילד יחלה בשפעת או משהו מסוג זה. ואז הוא יפתח אסתמה.

אתם יכולים לחדור לתוך האדם היטב בדרך זו ולמצוא מתי עקרון הנפש מעורב ומתי אינו מעורב.

אבל רק תביטו במישהו עם אסתמה. הגוף האסטרלי פעיל. הוא מגרד מבפנים כל הזמן, בדיוק כפי שהצפרדע מגרדת את צידה כשמורחים עליה חומצה. אם כן, רבותי, כאן מתנהג הגוף האסטרלי כמו צפרדע, כמו צב. אנו למעשה יכולים ללמוד את הדרך שבה גופנו האסטרלי מתנהג על ידי התבוננות בחיות ירודות. הדברים יהיו שונים מאוד אם הראש היה יכול להיות מעורב בפעילות של הגוף האסטרלי. זהו משהו שאיננו יכולים לעשות עם הראש. זהו המצב. עדיין איננו אנושיים בגוף האסטרלי. אנו אנושיים בגופנו הפיזי על האדמה, אבל איננו אנושיים בגופנו האסטרלי כאן על האדמה.

ומה נובע מכך? כתוצאה מכך הגוף האסטרלי גם כן מתנהג כמו ישות שאינה שלמה. הוא מתנהג בדרך חייתית. דמיינו אם כן, שאתם מחנכים מישהו ואתם מכים אותו כל הזמן. זה באמת מוזר כמה נפוצה עדיין שיטה חינוכית זו. יש מישהו היום – הוא אינו מעניין אותי מבחינות אחרות, אני מוצא שהוא משעמם – אבל כאן הוא מאוד מעניין. הוא ביקר בכל אירופה, הוא היה גם בבזל – רבינדרנאת טאגור^[1], ג'נטלמן המשליך את קסמו על האנשים היום. אתם יודעים איך זה – מישהו מאסיה, משהו חדש ושונה, זה מה שמושך את ההמונים. האירופאי יכול לעשות הרבה יותר, אבל אסיאתי, זה מה שמעניין אותם – חיה נדירה! אתם רואים, הוא כתב עכשיו את הביוגרפיה שלו. ביוגרפיה זו גם כן משעממת למדי. אבל חשוב מאוד לקרוא את הפרקים הראשונים של ביוגרפיה זו. שם הוא כותב כיצד תמיד הוא הוכה על ידי כולם. מישהו שהוא עכשיו אחד מהמלומדים האסייתיים, מלומדים הודיים, נוסע בכל רחבי אירופה, מספר שכל החינוך כולל הכאת ילדים כל הזמן. אם כן, זו אינה רק תכונה אירופאית. אנו רואים מביוגרפיה זו שאנשים באסיה הוכו גם הם נוראות.

עכשיו, כידוע לכם, טאגור נהיה לסופר, נהיה לכל מיני דברים ולא רואים הרבה מזה עכשיו. אבל כאשר מישהו מוכה כל הזמן כילד יש לזה השפעה לא רק על הגוף הפיזי אלא גם על הגוף האסטרלי, במיוחד משום שבילד הראש אינו מעורב כל הזמן. וכתוצאה מכך הגוף האסטרלי נהיה כמו כלב מתרפס שהוכה כל הזמן. אפשר לראות בבירור אם כלב הוכה או שגודל באהבה. וזה אותו הדבר עם אנשים. כאשר הם מוכים כילדים – החיים שלאחר מכן אולי יתנו להם קצת יותר אומץ, אבל הגוף האסטרלי ימשיך להתרפס לאורך כל החיים, משום שהוא עדיין ברמה של חיה.

אתם רואים, רבותי, כאן אתם יכולים לראות שאלו אינן רק הכאות פיזיות שחודרות לתוך הגוף האסטרלי. הן גורמות לכל היותר לסימנים. אנו נושאים את הרשמים המוסריים שנרכשו בחיים על האדמה בגופינו האסטרליים. ובאמת זה כך שמישהו שהוכה הרבה בילדותו יהיה לו מאוחר יותר גוף אסטרלי כמו כלב מתרפס. מישהו אחר היכה את מוריו – יש גם אנשים כאלה – וגופו האסטרלי הוא כמו אריה. הוא נראה כך בפנימיותו – אנו יכולים גם לומר בנפשו, או באסטרלי, כי 'נפש' נהייתה מילה מופשטת למדי כבר, ואנשים כבר לא חושבים שום דבר עליה – בפנים, באסטרלי, אדם לובש צורה שונה מסוג זה או אחר, תלוי ברשמים המוסריים שנרכשו בחיים.

אבל ככה זה בחיים כולם. עבד יקבל דברים באופן שונה מאדם חופשי ועצמאי. העבד יקבל הכל. הגוף האסטרלי שלו יתכופף מטה ויהיה בו משהו מהכלב המתרפס. אופי עצמאי לא יקבל הכל. גופו האסטרלי יהיה קצת יותר אנושי. כאן אנו מקבלים קצת תובנה באשר קורה לבני אדם במשך חייהם על האדמה.

אבל, רבותי, אנו גם מתים. כבר תיארנו זאת. רק הגוף הפיזי מסתלק, נעלם. אבל הדמות שתיארתי נשארת. אתם לוקחים אותה עמכם דרך המוות. ומישהו שמשיג ידע עליון באמצעים שתיארתי, במיוחד בספרי כיצד קונים דעת העולמות העליונים, יכול לראות בבירור את הטיפוס שאדם נושא דרך המוות. הרושם המוסרי של החיים נמצא בו. ואז הוא יוצא החוצה אל העולם שבו הוא יוצר את החיים הבאים שלו על האדמה.

עכשיו, רבותי, אם אתם יוצאים החוצה אל העולם שבו אתם יוצרים את חייכם הבאים על האדמה עם גוף אסטרלי שקיבל צורתו ממכות שקיבלתם בחיים, אתם עשויים אולי להיות לכלב. אבל אדם אינו יכול להיות כלב. זה המצב. אדם בא דרך המוות מתוך הרשמים המוסריים שנרכשו בחיים בדרך כזו שהוא צריך להיות דבר זה או אחר. מישהו שגילה אומץ עשוי להיות אריה. ייתכן וכמה אנשים ישמחו להיות אריות בחיים עתידיים. אבל אדם אינו יכול למעשה להיות אריה משום שאין הוא נעשה כזה על ידי העולם, הקוסמוס.

אתם יודעים, אנשים חסרי הבנה יעלו את הטענה שאנתרופוסופיה אומרת שהנפש נכנסת לתוך חיה אחרי המוות. גלגולי הנשמות גורמים לנפש להיכנס לתוך חיה. אלו שטויות כמובן. האמת היא שהנפש שומרת רושם – אתה דמוי אריה, דמוי חתול, דמוי טייגר, דמוי קרוקודיל, אחרי המוות. ומשום שאדם צריך להיות אדם שוב, יש להניח זאת בצד. זה נעשה במשך תקופה זו הנמשכת שליש מאורך החיים על האדמה שעליה דיברתי קודם לכן. מישהו שהגיע לגיל 60 יזדקק ל-20 שנה עבור זה. זוהי לא סתם המצאה. אנו יודעים שכך הוא, כי באופן מוזר למדי האדם נהיה כך כאשר הוא נכנס לתוך השינה בלילה. זה רק בהכנה. והשינה תופסת כשליש מהחיים. אותה תקופה, שליש מהחיים, דרושה כדי להשתחרר מהרושם המוסרי הזה.

אבל, רבותי, אינכם יודעים דבר אודות כל העסק הזה שדרכו אתם עוברים בין הירדמות ליקיצה. וטוב שכך. כי זה אומר שהרושם המוסרי שנרכש מגיע רק לחתיכה קטנה מתודעתנו. כאשר מישהו נאלץ להביט בזה, זה מגיע בעוצמה הרבה יותר גדולה.

ומדוע רק חתיכה קטנה ממה שאנו חווים בשינה מגיע לתודעה אחרי שאנו מתעוררים? זה משום שאנו יורדים מטה אל הגוף הפיזי. זה מכסה את החוויות. אחרת נזכור במצב העירות את מה שהשינה מספרת לנו, איזה טיפוסים נוראים אנחנו באמת. כי זה מה שאנו לומדים במשך השינה. לפעמים זה מטריד אותנו קצת בשנתנו וחלומות שקצת מוטרדים מהידיעה איזה טיפוסים נוראים אנו באמת מעניינים במיוחד למחקר. בדרך כלל איננו יודעים דבר על כך. אבל כאשר אין לנו גוף פיזי אחרי המוות, כל מה שיש לנו בגוף האסטרלי מגיע לאני, ונמצא בתוך האני. עלינו לעבור אז דרך כל התקופה. כאשר אנו מניחים הצידה את הגוף האסטרלי, הדברים שהנחנו בצד נמצאים רק באני. ואז אנו יכולים להתכונן בניקיון לגוף הפיזי הנכון בחיינו הבאים. זה לוקח את כל התקופה שעליה דיברתי קודם לכן.

ובכן, אתם רואים, אנו רק צריכים להביט נכוחה באדם כפי שהוא בחייו על האדמה כדי לקבל מושג נכון בהחלט כיצד ארבעת העקרונות באדם – גוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי, אני – קשורים זה בזה.

אתם רואים, רבותי, הרשו לי ואומר לכם משהו אחר. דמיינו שזהו הלב האנושי [ציור 22]. ובכן שם הוא יושב. שני סיבי עצב הולכים אל הלב. הם באים מאחור, יורדים מטה ואז אל הלב. שם הולך אחד שמתפצל בתוך הלב. והשני גם כן מתפזר בתוך הלב. דמיינו שאני מעביר עכשיו זרם חשמלי דרך העצב. אני אראה אז משהו מוזר. הלב יתחיל לפעום יותר ויותר מהר. מדוע? הזרם החשמלי מעורר את העצב וגורם ללב לפעום יותר ויותר מהר. הזרם החשמלי מעורר את העצב.

אבל עכשיו תדמיינו שאיני מחשמל עצב זה אלא את השני, האחר. עכשיו אתם עשויים לחשוב שעצב הוא עצב.

ציור 22

אני מפעיל את הזרם החשמלי. ואתם חושבים בוודאי שהלב יתחיל לפעום שוב במהירות. אבל אין זה כך. כשאני מחשמל את העצב הזה כאן [הראשון], הלב פועם יותר ויותר מהר. כאשר אני מחשמל את זה [השני], הלב יפעם יותר ויותר לאט. ואם אזרים דרכו זרם חזק באמת, הלב יחדל לפעום בכלל. עלי לעצור מייד, או שהאינדיבידואל ימות. ועכשיו העובדה היא שאין שום הבדל במבנה של שני העצבים. הם בנויים באותה דרך. מה אם כן קורה כאן?

אתם רואים, ככה זה. כאשר חלק זה כאן מחושמל הגוף האסטרלי נכנס שם בפנים, מעורר את הלב, כך שהוא פועם מהר יותר משום שמשהו שבאופן נורמלי עושה זאת בעצמו נלקח על ידי הזרם החשמלי. ולכן הוא עובד מהר יותר בלב. אבל הבה ונניח שהזרם מופעל כאן [בעצב האחר]. עכשיו הגוף האסטרלי רוצה לגרום ללב לנוע מהר יותר, אבל מכשול מונח בדרכו מצד אחר. עירור זה [עצב ראשון] עוזר ללב לבצע חלק מהעבודה. ועירור זה [עצב שני] מונע זאת משום שהוא בא מכיוון הפוך. אם הייתי יכול להיכנס ללב ולהפעיל את המעורר החשמלי משם, זה, גם כן, יגרום ללב לפעום מהר יותר. אבל כאשר אני מחשמל עצב זה מבחוץ, הגוף האסטרלי אינו יכול להניע את הלב משום שיותר ויותר הוא פוגש במכשול.

אתם רואים מכך שאפשר לדעת בדיוק כיצד זה באמת קורה בגוף האנושי, עם הגוף האסטרלי הפועל מצידו בדיוק כפי שהייתי רוצה לסובב גלגל. שם אני דוחף, ואני ממשיך לסובב את הגלגל. אבל כאשר אני רוצה לסובב אותו לצד שני, הוא לא מסתובב. ככה זה עם הלב, וככה זה עם הריאה, עם כל איבר. לכל איבר מגיעים עצבים משני הצדדים. אבל זהו הגוף האסטרלי הפועל למעשה.

עכשיו בוודאי תאמרו: "טוב, אולי זה הראש אחרי הכל הפועל במקרה של הגוף האסטרלי?" לא, רבותי, אם זה היה הראש היה עליכם להפעיל את הזרם החשמלי למעלה בראש. אבל זה לא יוביל אותכם לשום מקום. עליכם לחשמל מנקודה זו. אם תחתכו את הראש, במידה ומדובר בגוף האסטרלי, זה עדיין ימצא את הנקודה, כמו בצפרדע, או בצב. צריך לחשמל היכן שנמצא העצב, כי אפילו לצפרדע עדיין יש זאת. הנקודה הזו נקראת מדולה אובלונגטה [הלשד המאורך] ההמשך של מח העצמות של חוט השדרה. כאן יש להפעיל את הזרם החשמלי, והראש אינו צריך להיות מעורב כלל.

דברים אחרים מראים בבהירות רבה שהראש אינו צריך להיות מעורב. קודם כל, רק חישבו, אם הייתם צריכים להרשות לפעימות הלב להיות מופעלות מהראש, זה באמת היה עסק ביש! הלב צריך לפעום 72 פעמים בדקה. ואז הלב היה צריך לעצור בעודכם ישנים. הראש אינו יכול לעזור כשמדובר בתנועות המתרחשות בתוך האדם. הן נעשות באותה דרך כמו בצפרדע או בצב.

אם יש לנו אסתמה, התנועות הפנימיות הללו נעשות בדרך לא נורמלית. כשבריאים הן נעשות באופן בריא. אתם רואים מכך שכל התנועות המתרחשות בתוך האדם, באופן לא מודע, נשלטות על ידי הגוף האסטרלי.

זהו הגוף האסטרלי שאחרי המוות צריך להעביר תחילה לאני, את הרושם המוסרי שרכש בעולם. האני יוכל אז ליצור חיים אנושיים נוספים על האדמה. משום כך השנים שלאחר המוות, כאשר אנו חיים כך שאנו יכולים להניח בצד את התצורה האסטרלית הפנימית שרכשנו בחיים, הן כאלה שאנו יכולים להכין שוב חיים חדשים על האדמה שבהם נוכל להיות אנושיים באמת.

וכיצד אנו מביאים את הפירות של חיים קודמים לתוך חיים אנושיים חדשים? ובכן רואים אתם רבותי, ככה זה. הילד ישן בחלק המוקדם של חייו. אם היתה לו ערנות מודעת, הוא לא יכול היה להביא את הדברים שהאני הביא עימו לידי התגשמות. הם נלמדים רק מהגוף האסטרלי. האני נמצא עדיין בגוף האסטרלי. הוא רק אינו צריך להיות מעורב בעבודה לפני ההתעברות. זהו הגוף האסטרלי שצריך לעבוד, הגוף האסטרלי צריך לעבוד מהכוכבים, כמו שתיארתי בפניכם ביום אחר. הילד צריך לבוא לתוך החיים בשינה. הוא לומד ללכת, לומד לדבר, לומד לחשוב. לתוך הליכתו, דיבורו וחשיבתו הוא מוזג את האימפולס המוסרי מחיים ובחירות קודמים. זהו גורלנו.

זה לא מגביל את חירותנו. אני חושב שאמרתי לכם זאת לפני כן. גורלנו נמצא בתוכנו. אנו מכינים את גורלנו. אבל זה לא מגביל את החופש שלנו, בדיוק כפי שהוא אינו מוגבל על ידי העובדה שיש לנו שיער שחור או בלונדיני, עיניים חומות או כחולות, או בגלל שאיננו יכולים להושיט יד ולגעת בירח. החופש שלנו אינו מוגבל על ידי העובדה שאנו מביאים עימנו דברים מחיים קודמים כדי שנהיה דבר זה או אחר כבני אדם. אנשים שונים משום שהם מביאים דברים שונים עימם מחיים קודמים על האדמה.

עכשיו בוודאי תאמרו: "זה לוקח אותנו בחזרה לנקודה שבה אנו חושבים שאנו חוזרים שוב ושוב לנצח לחיים חדשים על האדמה." לא רבותי, היה זמן על האדמה שבו בני האדם לא השיגו יותר מאשר תינוקות משיגים היום. כשהאדמה היתה עדיין סמיכה, והיתה מוקפת לא באוויר אלא ברוטב סמיך – אתם זוכרים את הדברים שאמרתי לכם אודות האדמה – בני אדם לא היו צריכים אז ללמוד ללכת. הרוטב הסמיך תמך בהם. הם נהיו אנושיים בגופיהם הפיזיים. בגופיהם האסטרליים הם עדיין ברמה של בעלי חיים כפי שהיו בעבר. הם לא הביאו דבר עימם, והכל בא בהדרגה. כאשר בני האדם לומדים ללכת, לדבר ולחשוב, הגורלות שלהם גם כן מתחילים להתפתח. ואם בני האדם מתחילים עכשיו שוב ללמוד לקחת דברים של הרוח במשך חייהם, הם גם יצאו שוב מההרגל החייתי ויתרגלו לעולם שבו לא יחיו עוד בדרך שמערבת הליכה, דיבור וחשיבה, אלא בדרך אחרת.

כך יש מרחב בין שני מצבים אלה. ובמרחב ביניים זה אנו חוזרים שוב ושוב לחיים מסוימים.

ועכשיו, רבותי, נותרה שאלה אחת נוספת.

נעסוק בה בפעם הבאה, בתשע בבוקר ביום רביעי הבא. זוהי שאלה חשובה שעולה שוב ושוב, כשמישהו אומר: "זה בסדר מצידך לדבר על חיים קודמים על האדמה. אבל אני לא זוכר זאת. איני מאמין בדבר שאיני יכול לזכור." אסביר לכם אודות זכירה זו בפעם הבאה שנפגש, במה מדובר כאן. זה ייקח אותנו שוב קצת הלאה, ואנו נכסה את השאלה שאליה התכוננו.

———————————————————————————————————-

1. טאגור, סר רבינדרנאט (1861-1941), משורר ופילוסוף הודי, נולד בכלכותה. ספרו זיכרונות יצא לאור בגרמנית בזמן ההוא. ↑