תשובות לשאלות לעובדי הגיתהאנום

רודולף שטיינר

GA349/2

12 שיחות עם עובדי הגיתהאנום בדורנאך

מפברואר ועד יוני 1923

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה, תיקונים ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

שיחה שישית 4.4.1923

הטבע האנושי המהותי:

גוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ואני.

רבותיי, במדע המודרני, רק הדברים שאדם יכול לראות בעיניו ולגעת בידיו מתקבלים. זה דורש יכולת נוספת לחקור את הדברים שאין לראות בעיניים ולגעת בידיים ואנשים אינם מוכנים לעבוד כך שיוכלו לרכוש יכולת זו. ידע של ימי הביניים המבוסס על אמונה מובנו שלאנשים יש ידע, מדע, של כל הדברים הנמצאים על האדמה, ויש להם דוֹגמה של אמונה במה שנכתב בכתבי הקודש. אנשים עדיין מחזיקים בהשקפה זו כיום. הם אינם רוצים יותר להסתכן וללכת מעבר ולהשיג ידע שאינו יכול להיות ברור באופן מיידי, משום שהם לא הרחיקו באמת מעבר למדע של דברים מוחשיים. אני רוצה להסביר את מה שאמרתי קצת יותר על ידי כך שאדבר על משהו ישן למדי במונחים של ימינו. אבל ההתפתחות החשובה באמת שייכת לנושא שהגיע למעשה בשליש האחרון של המאה ה-19. כל מה שעלי לעשות הוא לקרוא בפניכם את המשפטים האחרונים בספר ותראו מייד כיצד חושבים אנשי מדע מודרניים על נושא זה. ובכן, נאמר שם: "אין דבר שייקח אותנו מעבר לגבולות הידע שלנו. אנו רק יכולים להרשות לעצמנו להילקח לתוך…[חסר קטע ברשימות הקצרנות] … חסר השבילים, מתמשך על ידי תקווה נצחית במצב מיסטי מתוק של חצי-שינה, על כנפי דמיוננו",^[1] וכן הלאה.

ובכן, מה שהג'נטלמן אומר הוא שדברים צריכים להיות מוחשיים, ואז יש לנו מדע. השאר הוא המצאה של הדימיון. כל אחד יכול לטעון טענות שווא אלה לעצמו ויש לו גם אחרים שיעמידו פנים בשבילו. זוהי פנטזיה, משום שאנו בפשטות איננו יכולים לדעת דבר על כך. ואם אנשים מוצאים נחמה בכל מיני דברים על-חושיים, טוב, אל לנו למנוע זאת מהם.

זה באמת נורא לראות את המבוכה שצצה בקשר לזה. עכשיו אראה לכם כיצד הג'נטלמנים הללו שכחו באופן מילולי כיצד לחשוב עם המדע שלהם. אני אדגים זאת לכם על ידי כך שאצטט קטע אחר מאותו ספר. כי מה עושה הג'נטלמן הזה – האומר שכל דבר שאיננו יכולים לגעת בו הוא בגדר אמונה? – הוא אומר שזה שטויות, אם לדבר באופן מדעי, לחשוב על אני נצחי החי באדם, כי האני הוא רק סכום של כל מה שיש בתוכנו. יש לנו מנהג לקחת את כל שאנו חושבים ומרגישים, מההתחלה ועד הסוף, ביחד, ולהחשיב את זה כיחיד שלם. ומשעשינו זאת לשלם אנו קוראים לו ה'אני' שלנו. זה מה שאומר הג'נטלמן הזה.

ואז הוא רוצה להדגים זאת. הוא רוצה להראות שאנו באמת מכניסים את כל מה שאנו חווים בחיים יחדיו וקוראים זאת ה'אני' שלנו. כי במקרה זה 'אני' זו רק מילה, כאשר אנו מכנסים הכל יחדיו. הוא מציע אז אנלוגיה, הקבלה. הוא משווה כל דבר שהאדם חווה בחיים עם צבא, חבורה של חיילים, וכן הלאה. וכך כל דבר שידעתי בנעורי, כילד – הדרך שבה שיחקתי, הרגשות שהיו לי כששיחקתי – הם קבוצה אחת של חיילים. הדברים שחוויתי מאוחר יותר הם קבוצה אחרת של חיילים וכן הלאה. ואז אני אוסף את כל הדברים שהיו עד היום, בדיוק כפי שחיילים נאספים יחדיו לחבורה, וקורא להם 'אני'. זה מה שהוא אומר. הוא משווה, אם כן, את כל החוויות האינדיבידואליות הפנימיות שיש לנו עם חבורה של חיילים ועושה אותם לקבוצה בדרך שבה אנו אוספים דברים לקבוצות, אינו אומר מילר וטנט וכ"ו, אלא חבורה מספר 12 וכ"ו. ואז הוא אוסף את כל החוויות הפנימיות של האני לחבורה של חיילים. וממשיך הלאה ואומר: "מצד שני יש משהו אחר לומר אודות האני, כי צריך גם לקחת בחשבון שמן הרגע בחיים שבו התפתחה במידה מסוימת ערנות מודעת, אדם תמיד מרגיש עצמו כאותו 'אני', אותה אישיות." מה שהוא אומר, אם כן, הוא שבסופו של דבר אנו צריכים לגרום לאנשים לחדול מהמנהג לחוש עצמם כאני ולהתרגל לרעיון שהאני אינו יותר מחבורת חיילים שנאספה יחדיו.

"מנקודת הראות שלנו, זה לא צריך להיות באמת מפתיע במיוחד. קודם כל, אנו צריכים מחשבה בהירה, אם אנו רוצים לשקול יותר מקרוב את הדרך שאנו צריכים באמת לתאר את האישיות האינדיבידואלית ביחס לעולם החיצון." כך, תחילה, הוא מספר לנו בחביבות שאנו צריכים ליצור רעיון ותשובתו היא: "זוהי תוצאה של כל סוגי הרעיונות האינדיבידואליים ומעל לכל, רעיונות הגורמים לפעולות גומלין ישירות בין האורגניזם והעולם החיצון ביחד בשלם קומפקטי פחות או יותר. לפי השקפתנו, האידיאה של האני אינה יותר מאשר אידיאה מופשטת מהדרגה הגבוהה ביותר, הבנויה על הסכום של כל החשיבה, רגש ורצון שיש לאדם, ויותר מכל דבר אחר כל הרעיונות העוסקים ביחסי הגומלין שבין גופו של האדם והעולם החיצון. המונח אוסף הכל יחדיו, בדיוק כפי שהמונח 'עולם הצומח' מקיף את הסכום האין סופי של כל הצמחים. המילה 'אני" – וכאן זה נהיה מעניין – "היא המייצגת של כל הרעיונות הללו פחות או יותר בדרך שבה מנהיג הצבא מייצג את כל החיילים האינדיבידואלים. בדיוק כפי שאנו יכולים לומר שהפעולות של מנהיג הצבא נמצאות במוחותיהם של החיילים האינדיבידואלים ומאחדת בתוכם את הצבא ומספקות את התשתית והאושיות, פחות או יותר, בחשכה ובאי מודעות, כך בדיוק המון של רעיונות ורגשות אינדיבידואלים ומוחשיים מספקים את הבסיס, את התשתית, עבור המונח 'אני".

טוב, כעת, רבותי, רק חישבו על הדרך בה חושב האיש הזה. זהו ספר מאוד מלומד, עלינו להכיר בזאת, הוא נמצא ברמה הגבוהה ביותר של המדע. האיש אומר שיש לנו חבורה של חיילים ומנהיג של צבא. אבל רק החיילים נאספים יחדיו. המנהיג הוא רק הנציג שלהם. ואותו דבר נאמר על רעיונות ורגשות. כל המחשבות והרגשות נאספות יחדיו, והאני הוא רק הנציג שלהם.

אבל, אתם רואים, אם האני הוא הנציג, אם זו רק מילה, הרי שגם אצל חבורה של חיילים מנהיג הצבא צריך גם כן להיחשב כמילה בלבד. האם פגשתם מעודכם במקרה שבו מנהיג הצבא, האדם המוביל חבורה של חיילים, הוא רק מילה, מילה המתחברת יחדיו מכל האינדיבידואלים? טוב, אנו יכולים לדמיין שמנהיג הצבא אינו מבריק במיוחד. לפעמים גם האני אינו מבריק במיוחד. אבל לדמיין שמנהיג הצבא אינו אלא מילה – וזוהי האנלוגיה שבה הוא משתמש עבור הדרך שבה האני מתייחס לאידיאות שלנו – זה פשוט מוכיח שאפילו האנשים הפיקחים ביותר הופכים לטיפשים כאשר הם אמורים לומר משהו אודות דברים שאינם מופיעים בפני החושים. כי כפי שראיתם, אנו יכולים להראות שכאשר הם מייצרים אנלוגיה היא חסרת הגיון לחלוטין. אין שם כל היגיון.

ומשייצר את האנלוגיה הנחמדה שלו, הג'נטלמן ממשיך הלאה ואומר: "זה מראה שהמושג 'אני' תמיד תלוי כולו ברעיון הבסיסי שיש למישהו. אפשר לראות זאת בבהירות הרבה ביותר כשזה מתפתח בהדרגה בילד. אבל כל אדם מבוגר חושב יכול להיווכח בעצמו שהוא מרגיש שהאני שלו היום שונה מזה שהיה לו לפני עשר שנים."

אם כן, הרשו לי לשאול את מר ארבסמל או מר בורל אם אתם מרגישים שיש לכם אני שונה לחלוטין מזה שהיה לכם לפני עשר שנים! אני בטוח שאתם יכולים לומר אם אתם שונים למדי עכשיו מאשר הייתם לפני עשר שנים! אבל אתם נתקלים בקטעים כאלה בכל ספר שתפתחו היום. העובדות הרגילות ביותר של חיי היום יום הפוכות ומבולגנות. זו כמובן שטות מוחלטת שמישהו אומר שהוא מרגיש שיש לו אני שונה מזה שהיה לו לפני עשר שנים. אבל זהו מה שהג'נטלמנים האלו אומרים. אבל ברגע שאתם מתחילים לחשוב אודות האני, אם זה אותו אני כמו שהיה לפני עשר שנים, אינכם מוצאים יותר, אינכם יכולים יותר לומר, שהאני מת כאשר הגוף הפיזי מת. השאלה היא למה?

דיברתי אליכם, רבותי, על הדרך שבה אתם יכולים לגזור את ציפורניכם, על הדרך שבה עורכם מתקלף, וכן הלאה. כל זה מתרחש במשך תקופה של שבע או שמונה שנים. היום אין בכם אפילו חלק אחד מהחומר שהיה בכם לפני עשר שנים. כי כפי שעורכם מתקלף, החלקים הפנימיים שלכם מורחקים כל הזמן מהגוף. אתם רואים, כזה הוא גופכם. השכבה החיצונית שלו מתקלפת ואז השכבה הבאה מופיעה ומתקלפת בתורה. ואז עולה השכבה הבאה, מתקלפת ואחרי שבע או שמונה שנים הכל מתקלף. איפה זה? היכן הגוף שהיה לכם לפני עשר שנים? הוא הלך בדרך כל שהיא, רק שבדרך יותר מורכבת ומסובכת, כפי שעושה הגוף המת המונח בקבר. הגוף המת נהיה לחלק מהאדמה. אם תחתכו את הגוף המת לחלקים קטנים כמו החלקים שנושרים מהעור כל הזמן, או של הציפורניים שאתם גוזרים, אם תחלקו אותו לחלקים קטנים כאלו, לא תבחינו בכך שהגוף הולך למקום זה או אחר. הוא יתפזר ברוח. וכך הגוף הפיזי נהיה לחלק של העולם החיצון במשך תקופה של שבע או שמונה שנים.

אבל אם אתם עדיין עצמכם כאני היום, וגופכם הפיזי מת לפני שנתיים או שלוש, אזי לאני בפשטות אין דבר עם הגוף הפיזי, שהתפזר ברוח. אבל, אתם רואים, יש לו לאני כה הרבה לעשות עם הגוף הפיזי שאם אתם מרימים חתיכת גיר, אתם תאמרו: "הרמתי חתיכת גיר". כולם אומרים זאת. היה לי חבר לכיתה – אני חושב שכבר סיפרתי זאת לכם לפני כן – שהיה במסלול בטוח להיהפך למטריאליסט הגון כאשר היה בערך בן 19 או 20. הינו רגילים לטייל יחדיו והוא תמיד היה אומר: "זה נראה לי לגמרי ברור. אין לנו אני, יש לנו רק מוח. המוח עושה את החשיבה." ואני תמיד עניתי לו: "אבל הבט, אתה אומר אני הולך, אתה אפילו אומר אני חושב. מדוע אתה משקר? כדי להיות באמת כן, אתה צריך לומר: המוח שלי חושב!" יתכן ואפילו לא צריך לומר "שלי", כי "שלי" מתייחס לאני. לבטח צריך להיות אני אם אומרים "שלי". אנשים לעולם אינם אומרים: "המוח שלי חושב, המוח שלי הולך, המוח שלי מרים את הגיר." הם אינם חולמים לעשות כך, כי האדם אינו יכול להיות מטריאליסט בחיים. הוא יתחיל לדבר שטויות ברגע שיהיה למטריאליסט.

אבל אנשים ממציאים מטריאליזם בתיאוריה ואינם לוקחים בחשבון שמדע אמיתי יודע למעשה שהיום אין לנו כבר את הגוף שהיה לנו לפני שמונה או עשר שנים, והאני נשאר. אתם יכולים גם לזכור לאחור את ילדותכם המוקדמת עד לשנה השנייה, השלישית, הרביעית והחמישית. אתם אפילו לא חולמים לומר שזה אינו אותו האני שהתרוצץ אז כילד קטן. אבל הבה ונניח שהגעתם עכשיו לגיל ארבעים. אם תלכו לאחור עד לגיל שלושים ושלוש הרי שאיבדתם גוף אחד, בחזרה לגיל עשרים ושש איבדתם עוד גוף, בחזרה לגיל 19 איבדתם גוף שלישי, ואז גוף רביעי בחזרה לגיל 12 וחמישי בחזרה לגיל חמש. איבדתם חמישה גופים והאני תמיד נשאר זהה. האני הזה ממשיך אם כן, לאורך כל חייכם על האדמה.

אני זה יכול גם לעשות דברים עם גופכם. הוא יכול כל הזמן לכוון גוף זה שאותו הוא מאבד. אתם רואים, כשאני הולך, הרגליים שלי, גם אם הן מבוגרות למדי, הן באמת רק בנות שש או שבע שנים כשמדובר בחומרים המרכיבים אותן. אבל אני שולט בהן עם האני הוותיק שהיה שם אפילו כאשר התרוצצתי כילד קטן. האני עדיין מהלך. האני שולט בגוף במשך החיים על האדמה.

כבר אמרתי לכם שהילד לומד ללכת, לדבר ולחשוב בזמן שאיננו מסוגלים לזכור יותר. איננו יכולים להיזכר בזמנים שבהם לא יכולנו עדיין לחשוב. אנו לומדים ללכת, לנוע להשתמש בגופנו, לדבר ולחשוב. זהו משהו שאנו לומדים. אדם צריך לשלוט בגופו בדרך זו. כאשר אתה זוחל על ארבע כילד צעיר אינך יכול לעמוד זקוף אלא אם יש לך רצון. כאשר אתה מזיז את ידיך האני אומר: "אני מזיז את ידי" – האני עם הרצון שלו. וזה גם מה שקורה כאשר לילד יש רצון לעמוד. הילד לומד לדבר עם הרצון. הילד לומד לחשוב עם הרצון. וכך עלינו לשאול: כיצד לומד הילד את כל הדברים האלו. ואנו מגלים שגם אם הגוף מתחלף בהתמדה במהלך החיים על האדמה, האני תמיד נשאר אותו אני. אני זה הוא עדיין אותו אני בזמן שבו אנו לומדים לחשוב, לדבר וללכת. אני זה כבר היה פעיל בגוף בזמן מוקדם זה.

רבותי. הראיתי לכם כיצד אדם באמת משיג את גופו. אתם רואים, אנשי המדע חושבים – כבר הסברתי זאת בפעם האחרונה: "נו טוב, אדם פשוט משיג את גופו מאימו ומאביו. ואז הכל מוכן והוא כבר אדם קטן. אנו יורשים זאת. הגוף הוא משהו שאנו יורשים". טוב, מדע האומר שאנו יורשים את הגוף באמת לא שווה את אבק השריפה הדרוש כדי לירות בו. כי עליכם רק להתבונן בעצם – כאן עליכם לזכור כמה דברים שאמרתי לכם בעבר – אם אתם מתבוננים בעצם הירך, לדוגמא, אתם מוצאים שזהו מראה נפלא. לעצם ירך שכזו יש מבנה שלם של פיגומים. הפיגומים של הגיתהאנום אינם אלא כלום בהשוואה לפיגומים היפים שאפשר לראות בעצם הירך אם מביטים בה מבעד למיקרוסקופ – מבנה מופלא, בנוי לתפארה. [ציור 19].

אם תחתכו טיפה מאפכם – זו צריכה להיות חתיכה קטנה מאוד, כמובן, כי זה לא בריא לחתוך יותר מדי, אלא רק חתיכה כזו שלא תגרום שום נזק. ותביטו בה מבעד למיקרוסקופ, תראו שוב מבנה מופלא, בנוי לתפארת. כן, רבותי, אין לכם מושג כמה יפה החתיכה הקטנה ביותר מקצה אפכם! היא מעוצבת באורח מעורר הערצה. וכך זה בכל חלק בגוף האנושי. הוא בנוי באור כה יפה, מאורגן בשלמות. הפסל הטוב ביותר אינו יכול לעשות טוב מזה.

ציור 19

יש רק חלק אחד באורגניזם האנושי שבו יש להרוס הכל, כך שלא יהיה בו דבר מלבד חומר – התייחסתי לזאת בפעם האחרונה. זה קורה בביצית שממנה מתפתח האדם. בהפריה מתבצעת הפעולה האחרונה. צורה ועיצוב מורחקים מהחומר.

אנו יכולים, אם כן, לומר שהעצם היא יפה. כל חלק הוא יפה. הקצה של האף אינו כה יפה כמו העצם אבל עדיין יפה מאוד. אבל הביצית, שממנה צומח האדם, אינה מכילה אלא חומר בכאוס מוחלט, כי שם הכל מנופץ. זה הכל חלקיקים, ואין שם צורה כלל. מדוע?

הנפש האנושית אינה יכולה כך בפשטות להיכנס לתוך עצם. אנשים בעלי אמונות תפלות חושבים לפעמים שיש שד קטן היכן שהוא בעצמות או בגפיים שלהם. טוב, אם לדבר באופן ציורי זה יכול לפעמים להיות נכון, אבל אדם לבטח אינו יכול להיכנס לתוך עצם שכזו. וגם אינו יכול להיכנס לתוך הקצה של אפו.

הכרתי פעם גברת שהתעקשה שרוח הקודש שוכנת באצבע המראה השמאלית שלה, ותמיד היתה מתייעצת איתה אם רצתה לדעת משהו. היא עשתה זאת אם חשבה לצאת לטיול, וכיוצא בזה. אבל אלה הם שטויות, כמובן, אמונות תפלות. מה שיש לומר הוא שאין אדם, לא נפש אנושית, לא רוח אנושית, היכולים להיכנס ישירות לתוך עצם המעוצבת כה יפה, ולא לתוך קצה האף. העניין הוא כזה. הנפש והרוח האנושיות, האני עצמו, יכול להיכנס רק לתוך הביצית משום שהחומר שבה אינו אלא אבק, אבק עולמי. ומה שקורה הוא שהנפש יכולה לפעול על אבק עולם זה בעזרת הכוחות שהביאה עימה מעולם הרוח.

אם אנשים מאמינים שאדם פשוט בא מאבא ואמא באמצעות התורשה, אז אפשר להניח שיש שם אדם זעיר. אבל זה מנוגד לידע המדעי. הידע המדעי אומר לנו שהחלבון בביצית מצטמצם לאבק. והנפש, הבאה מעולם הרוח, מהעולם שמעבר לתפיסת החושים, בונה למעשה את הגוף האנושי מתוך הפרוטאין שהצטמצם לאבק.

תשאלו כעת מדוע הילד דומה לאביו או לאימו. טוב, רבותי, זה משום שהילד תמיד מחקה. מישהו האומר: "הוא ממש שתי טיפות מים כמו אביו" יכול לומר זאת גם באופן שונה. אתם רואים – בואו ונחכה קצת עם הילד – בואו ונאמר שיש לנו ילד שמאוד דומה לאביו או לאימו, גם אם למעשה זה לא כל כך ברור. ילדים נהיים הרבה יותר דומים להוריהם מאוחר יותר ולא כאשר הם קטנים מאוד. אבל כמובן שדברים כאלה אינם מעניינים את הג'נטלמנים המלומדים. אבל בואו נחכה ולא ניצור דעה כאשר הילד רק בן שבוע או שבועיים, או בן חודש. בואו ונחכה עד שהילד יהיה בן שלוש או ארבע שנים. הוא יתחיל אז לדבר. מישהו יבוא ויאמר: "מדהים, האב הוא גרמני, והילד גם כן מתחיל לדבר גרמנית. הוא חייב היה לקבל זאת מאביו. הוא ירש זאת מאביו, כי אביו הוא גרמני. זה ממש מדהים! מכיוון שהילד בא מהביצית המופרית, השפה צריכה להיות שם כבר בביצית. זה רק מפתיע שהילד אינו מסוגל לדבר כשהוא יוצא מהביצית, מרחם אימו". אבל אני חושב שתסכימו שהילד אינו יורש כלל את הדיבור, הוא רוכש אותו באמצעות חיקוי של אחרים. הדיבור שלו דומה לדיבור של אביו ואימו. אבל איש לא יחלום לומר שהילד יורש את הדיבור.

באותו אופן הפנים דומים. אבל מדוע הפנים דומים? משום שהנפש, כאשר היא מרשה לעצמה להיוולד מאם ואב שהוא מר מילר, עושה את הפנים דומים לאלו של האב או האם, בדיוק כפי שהילד מאוחר יותר מעצב את דיבורו כמו הדיבור של אביו ואימו. זהו משהו שאתם צריכים לקחת בחשבון. הילד מפתח את הצלילים, את המילים של שפתו בכך שהוא עושה עצמו דומה להוריו או לאנשים המגדלים אותו. אבל מוקדם יותר הנפש פועלת באורח בלתי מודע כמו פסל על הפנים, או על צורת ההליכה וכן הלאה. הדימיון נוצר משום שהילד נולד לתוך משפחה והוא עושה עצמו דומה לה כאשר אין לו עדיין מודעות ערה. זה קורה באותו אופן שבו מתפתח הדימיון בדיבור.

אתם רואים, רבותי זוהי הדרך שבה אנו מגלים שהאדם באמת בא מעולם הרוח, העולם שאינו נתפס על ידי החושים, ובונה את גופו שלו עם כל הדומה שבו. רק הביטו בתינוק. התינוק נולד. לפעמים זה לא קל להבדיל בין ילדים לבין חיות קטנות כשהם רק נולדים. גם אם האימהות שלהם חושבות כמובן, שהם הכי יפים בעולם. אתם רואים, אנשים הם חיות קטנות כאשר הם נולדים – בהשוואה עם מה שבא מאוחר יותר, כמובן. הם באמת לא מושכים, תינוקות אלו. אבל יסוד הנפש פועל בהדרגה בתוכם, עושה אותם דומים, יותר ויותר דומים, לאדם, עד שבא הרגע כאשר התינוק לומד ללכת, שמשמעותו היא שהוא מוצא את שיווי המשקל שלו על האדמה, כפי שאמרתי לכם בפגישה האחרונה. ואז הילד לומד לדבר. הוא לומד להשתמש באיברים שבחזהו, כי איברים אלה ממוקמים בחזה. ואז הוא לומד לחשוב, כלומר, הוא לומד להשתמש באיברים שבראשו.

אם כן, בואו ונשקול זאת. הילד לומד ללכת, כלומר, לשמור על שיווי משקל ולנוע. מה הוא לומד כשהוא לומד ללכת? הוא לומד להשתמש בגפיו כאשר הוא הולך. אבל איננו יכולים להשתמש בגפינו מבלי להשתמש בו בזמן גם במטבוליזם שלנו. חילוף החומרים קשור בגפיים. הליכה, שמירה על שיווי משקל ותנועה, קשורים למטבוליזם ולגפיים.

ואז הילד לומד לדבר. מה זה אומר? הדיבור קשור עם איברי החזה, עם הנשימה. הילד יכול לנשום אפילו כתינוק צעיר. אבל לקשור מילים עם האוויר שהוא נושף החוצה, זה משהו שהילד לומד עם האיברים שבחזהו. שמירת שיווי משקל קשורה, אם כן, באיברים, דיבור בחזה וחשיבה בראש, בעצבים.

יש לנו שלושה יסודות העושים אותנו לבני אדם. רק חישבו על כך, שלושה אספקטים. במקום הראשון הגפיים והמטבוליזם, במקום השני החזה, ובמקום השלישי החשיבה שלנו, הראש. יש לנו שלושה אספקטים של האדם.

1. הליכה

שמירת שיווי משקל – גפיים

תנועה מטבוליזם

1. דיבור – חזה
2. חשיבה – ראש (עצבים).

כעת הבה ונביט בילד. ככה זה עם הילד. כאשר הוא נולד הוא שונה מהבוגר לא רק במראהו – הלחיים שונות, הצורה כולה. המצח נראה שונה. אני חושב שתסכימו שהילד נראה שונה. בפנים הוא אפילו יותר שונה. המסה של המוח היא יותר כמו דייסת מוח בתינוק. ועד לשנה השביעית, עד לזמן שבו הילד מצמיח את שיני הקבע שלו, דייסה זו, דייסת מוח זו, הופכת למשהו מופלא באמת. מהשנה השביעית והלאה המוח האנושי הוא מבנה נפלא. הנפש, הרוח עשתה זאת בפנים. היסוד של הנפש והרוח עשה זאת בפנים.

אבל, אתם רואים, רבותי, איננו יכולים לעצב ולפתח מוח זה בדרך כה מופלאה עד לשנה השביעית אם איננו נמצאים כל הזמן במגע עם העולם. בילד שנולד עיוור, למשל, אפשר לראות מייד שעצבי הראיה ועימם חלק שלם של המוח נשארים כסוג של דייסה. הם אינם מתפתחים יפה. כשמישהו נולד חירש, עצבי השמיעה, עצבים שבאים מהאוזן וחוצים כאן [מצייר על הלוח], ואחר כך עוברים לשם, נותרים פיסה של דייסת מוח לאורך הדרך. רק משום שיש לנו חושים אנו יכולים לפתח את המוח נכונה בשבע השנים הראשונות של החיים.

אבל המוח אינו מתפתח מדברים שאתם יכולים להושיט יד ולגעת בהם. אתם יכולים כמובן, לדחוף חומרים לתוך האף, ולתוך המוח – אתם תהרסו כך את המוח וזה לא יוביל לשום מקום. כל החומר שאנו יכולים לגעת בו אינו עוזר לפתח את המוח בשבע השנים הראשונות. המוח צריך את הצורות העדינות ביותר של החומר, כמו החומר העדין שחי באור, לדוגמא. אתר הוא מה שדרוש.

אתם רואים, זה חשוב מאוד. אנו סופגים את האתר דרך כל חושינו. כך, מהו שמפתח את כל הפעילות הזו הבאה מהראש? הפעילות שבאה מהראש ומתפשטת לשאר האורגניזם של הילד אינה באה מהגוף הפיזי. הגוף הפיזי אינו פעיל בהתפתחות המופלאה של מוח הילד. זהו הגוף האתרי הפעיל כאן. הגוף האתרי, שעליו סיפרתי לכם שעדיין נשאר עימנו יומיים או שלושה אחרי מותנו, פועל בילד. הוא גורם לאדם לפתח מוח מושלם ובכך להפוך לאדם חושב. אנו יכולים אם כן, לומר שהגוף האתרי פעיל בחשיבתנו.

בכך אנו מוצאים שוב את האספקט העל-חושי הראשון באדם – הגוף האתרי. הילד לא יוכל לפתח את מוחו, לא יוכל להיות לו מוח אנושי, אם לא יוכל לעבוד עם הגוף האתרי הסובב אותו. מאוחר יותר בחיים אנו יכולים לחזק את שרירינו על ידי עבודה, על ידי שיטות מוחשיות, פיזיקליות. אבל את האונה השמאלית של המוח, לדוגמא, אי אפשר לחזק בשום אמצעי פיזי או מוחשי. כדי לחזק את השרירים אפשר להשתמש במשקלות ולהרים אותן שוב ושוב, להתגבר על כוח הכובד. עליכם להשתמש בדברים חומריים, מוחשיים, כדי לחזק את שרירי הזרוע על ידי הרמת משקולות, כך יש לכם כאן, אם נסתכל בראש מקדימה [ציור 20], אונת מוח. היא תלויה שם כמו שהזרוע תלויה כאן. אינכם יכולים לחבר לה משקולות. ובכל זאת, אין כל השוואה בין מה שקורה כאשר אתם מפתחים שריר לבין מה שמתרחש עם אונת מוח זו. בהתחלה, כאשר אנו באים לעולם, היא דייסתית. כאשר אנו בני שבע היא מעוצבת ומפותחת להפליא. בדיוק כפי שהשריר בזרוע שלכם מתחזק על ידי הרמת משקולות שהיא משהו מוחשי, מתחזק בגלל משהו שאנו יכולים לראות, כך המוח מתחזק על ידי משהו הנמצא באתר. האדם משתייך לכל העולם סביבו באמצעות גופו הפיזי, והוא גם משתייך לכל העולם סביבו באמצעות גופו האתרי. וכאן הוא משיג את חשיבתו. עם זה הוא מפתח את החלקים הפנימיים בראשו בשבע השנים הראשונות.

ציור 20

כאשר מישהו מפתח את כוח החשיבה הוא חוזר, אפשר לומר, אל הדיבור. ללמוד לדבר זה משהו שונה מאוד מללמוד לחשוב. לימוד לחשוב הוא תהליך המעצב ומפתח את גופנו. חשיבה זו עושה אותנו לפסלים, אפשר לומר. היא פועלת בתוכנו כך שבהגיענו לגיל שבע נהיה בני אדם מושלמים. אנו גם לומדים לדבר במשך תקופה זו. אבל, אתם רואים, איננו יכולים ללמוד לדבר בדרך שבה אנו לומדים לחשוב. כי מה קורה כאשר אנו מדברים? טוב, רבותי, אתם רואים, אם תרימו משקל כבד, או תכו משהו בחוזקה עם זרועכם, הזרוע תכאב. לכאוב משמעו לחוש. באמת יש לנו תחושה כאשר אנו משתמשים באחד מגפינו באופן מופרז ובכך גורמים לו קצת נזק. אם יש לכם כאב זה תמיד אומר שמשהו ניזוק, אפילו אם רק מעט. ואז יש לכם תחושה, אתם מרגישים משהו. אבל אתם יודעים, רבותי, כל הדיבור שלנו בא מהרגש שלנו. אם תקשיבו לילד תוכלו לשמוע כיצד הדיבור בא מממלכת הרגש. הילד לומד צלילים רכים: איי, איי, בשפתו. מה הוא רוצה לבטא באומרו צלילים אלה? הוא מצטנף. הוא אוהב את האדם שאליו הוא נצמד. הוא מניח את ראשו הקטן כשהוא משמיע את הצלילים האלה. וכך זה עם כל המילים, עם כל מה שמבוטא – זה עולה מתוך משהו שאנו מרגישים. רגשות אינם באים מהמוח, ולא מהיסוד שמעצב ומפתח את המוח.

אתם רואים, אם לא היה אור שמש החודר דרך עינינו, האתר הסובב אותנו לא יכול היה לפעול עלינו. לא היינו יכולים להביא עצמנו לידי ביטוי מלא בשבע השנים הראשונות הללו. לילד יש גם כן, באופן בסיסי, רק רגשות בשבע השנים הראשונות. הוא לומד לדבר על ידי חיקוי של אחרים. אבל יש רגש, הדרך שבה הוא חש, בתהליך החיקוי הזה. ועלינו לומר שאור אינו יכול לעורר רגשות. כאשר אנו לומדים לדבר באמצעות רגש, משהו אחר פעיל בנו. העיקרון הפעיל בדיבור, שבאמצעותו בני אדם יכולים לדבר, זה לא רק הגוף האתרי, זהו הגוף האסטרלי האנושי. אנו יכולים, אם כן, לומר שכעיקרון שני יש בנו את הגוף האסטרלי כדי ללמוד לדבר – גוף אסטרלי זה מונח, אני יכול גם להשתמש במילה אחרת. יש לנו את הגוף האסטרלי שמעל לכל פעיל בחזה, בנשימה שלנו, ואז משנה עצמו כאשר אנו לומדים לדבר.

אתם רואים, אנשים תמיד חושבים שבני אדם רעבים או צמאים בגופם הפיזי. אבל אלו שטויות. חישבו על מכונה מונעת על ידי מים. אתם צריכים לתת למכונה זו מים. בסדר, אז היא תנוע, ואם לא תתנו לה מים היא תעצור. מה משמעות הדבר כשאנו אומרים שהמכונה עצרה? המשמעות היא שצריך להוסיף לה עוד מים, לתת לה לשתות. אבל המכונה אינה מרגישה צימאון. המכונה אינה צמאה. היא תעצור, אבל אינה נהיית צמאה קודם לכן, אחרת היא תצרח. היא אינה עושה זאת. היא אינה חשה צימאון.

ובכן, מהו המצב אצל האדם? כאשר ילד צמא הוא אינו מתנהג כמו מכונה. הוא לא עוצר. נהפוך הוא, הוא יתחיל לבכות בעוצמה רבה כאשר הוא צמא. מהו הקשר בין צימאון לצרחות? הצריחה אינה מבוססת על חומר, וגם לא על האתר, האתר יכול לתת צורה ומבנה. הוא יכול, אם כן, ליצור את צורתנו. אבל האתר אינו גורם לנו לצרוח. אם האתר היה גורם לנו לצרוח היתה נשמעת נהמה נוראה – טוב, אולי לא נהמה, אבל לחישה מתמשכת בעולם. כי כאשר אנו מביטים בדברים זהו האתר אשר ביחד עם עינינו גורם לנו לראות. האתר חודר כל הזמן לתוך העין ולכן אנו רואים. כן, אבל כאשר האתר נכנס לתוך העין הוא אינו גורם לזמזום בעין. אתם יודעים, זה אינו הגוף האתרי האנושי, כי הוא אינו לוחש. רק חישבו על האפשרות שהיתה לחישה תמידית באודיטוריום – זה היה דבר נחמד! הגוף האתרי אינו צומח, אם כן, וגם אינו לוחש. יש שם משהו אחר. וזהו הגוף האסטרלי. וכאשר תינוק צמא הוא בוכה, תחושת הצמא נמצאת בגוף האסטרלי. והבכי נותן לתחושת התינוק להגיע לאוזנינו.

אבל כל מה שתיארתי בפניכם עדיין אינו גורם שאהיה מסוגל ללכת. כי כאשר אני יוצר את גופי עם הגוף האתרי, הבא מהראש, אני עשוי להיות לפסל לכל ימי חיי. גופי יכול להיווצר, אני עשוי לשאוג כמו אריה. השאגה שלי עשויה להיווצר תמיד בתהליך הבא מהגוף האסטרלי. אבל אם אני רוצה להשיג את שיווי המשקל שלי כילד, אם אני רוצה להשתמש ברצון, כך שאוכל ללכת, לאחוז בדברים, להשיג את שיווי המשקל שלי – כל הדברים שבשלם אני אומר: "אני הולך, אני לוקח, אני משיג את שיווי המשקל שלי" – אז נכנס גם האני, והוא קצת שונה מהגוף האתרי והגוף האסטרלי. אני זה שוכן בגפיי ובמטבוליזם שלי. כאשר אתם מזיזים את גפיכם, זהו האני. כך יש לכם שלושה אספקטים של האדם, מלבד הגוף הפיזי. הגוף האתרי, הגוף האסטרלי והאני.

1 אני הליכה

שמירת שיווי משקל – גפיים

תנועה מטבוליזם

2 גוף אסטרלי דיבור – חזה

3 גוף אתרי חשיבה – ראש (עצבים)

אתם רואים, שלושה אספקטים אלה של הגוף ניתנים לתפיסה אם אנו מאמנים עצמנו תחילה. אבל במדע המודרני אנשים אינם רוצים באימון שכזה. ועכשיו אני עומד לספר לכם כיצד מתנהגים אנשים במדע המודרני אשר אינו רוצה לעשות זאת.

אני בטוח שכולכם חולמים מפעם לפעם. בזמן שאתם חולמים אתם מאמינים שכל זה הוא מציאות. לפעמים אתם מתעוררים במצב נורא של חרדה, משום שאתם עומדים בראש צוק, מקבלים סחרחורת ונופלים מטה, לדוגמא. אתם מתעוררים שטופי זיעה. מדוע? משום שחשבתם שהצוק הוא אמיתי. אתם במיטה, שוכבים בשקט, אין שום סכנה, אבל אתם מתעוררים בגלל הסכנה שעמדתם בפניה בדימוי החלום. רק חישבו, אם הייתם ישנים כל חייכם – זה היה עשוי להיות משהו נחמד עבור אחדים. יש אנשים שישנים כל החיים.

היה מישהו פעם שלמד את התיאוריה של קופרניקוס. הוא היה ברנש עצלן נורא. יום אחד הוא שכב בתעלה לצד הכביש. אדם אחר הלך בדרך ושאל: "מדוע אתה שוכב שם?" והוא ענה: "כי יש לי כל כך הרבה לעשות!" "אבל אינך עושה דבר!" והוא ענה לו: "עלי לנוע עם האדמה במסלול סביב השמש, ואני רוצה להישאר מאחור. זהו מאמץ גדול מדי בשבילי, עבודה רבה מדי!"

אתם יודעים, כמה אנשים אינם רוצים אפילו לנוע עם האדמה סביב השמש. אבל אנו נעים בכל חיי העירות שלנו. אתם רואים, אם היינו חולמים כל חיינו, היינו שוכבים במיטה באירופה, ומישהו היה מרים אותנו – יתכן ועם המיטה, כך שלא נתעורר – ולוקח אותנו לאמריקה על אוניה. לזה דרושים כמובן מלאכים, כי אנשים אינם יכולים לעשות זאת כך בגניבה, אבל זה יהיה אפשרי להעביר אותנו לאמריקה. שם נמשיך לחלום, ויהיה אפשר לעשות איתנו הכל, ולא נדע דבר אודות עצמנו. בחולמנו שם, לא נדע לעולם כיצד מרגיש האף כשנוגעים בו, כיצד מרגישה היד השמאלית כאשר היא נלקחת על ידי היד הימנית. ועדיין, רבותי, יהיו לנו חיים שלמים. אם נחלום כל החיים, זה יהיה משהו שונה – אנו יכולים לעוף בחלומנו, לדוגמא. גם אם איננו יכולים לעוף על האדמה. בחלומנו אנו עפים. אנו חושבים עצמנו ליצורים שונים למדי, וכן הלאה.

אבל רק חישבו על כך, יש עולם שלם סביבנו כשאנו חולמים דרך החיים. ואנו כמובן, מתעוררים. בואו ונאמר שהתעוררתי וחלמתי שבמשך הלילה – הרשו לי להשתמש בדוגמא מבטיחה – הייתי תלוי בצווארי או שנערפתי. בואו ונניח שמישהו חולם שנערף ראשו. זה יכול לקרות פעמים מספר שמישהו חולם שנערף ראשו והוא מאמין שלא נגרם לו כל נזק. ועכשיו הוא מתעורר – ומביט ורואה שלקח ספר עימו למיטה. לפני שנרדם הוא הניח את הספר מאחוריו. מאוחר יותר התהפך ואז ראשו נח על קצה הספר, מה שגרם לו אי נוחות, ובחלומו זה גרם לו לחשוב שנערף ראשו. כשהתעורר הבין את משמעות החלום. אחרי שהתעורר יכל לגלות מהיכן בא החלום.

אנו צריכים קודם כל להתעורר. ההתעוררות היא החשובה. כי אנשים החולמים כל חייהם עולם החלום שלהם יהיה למציאות היחידה שלהם. אנו מתחילים להתייחס לעולם החלום שלנו כעולם של פנטזיה רק כאשר אנו מתעוררים.

טוב, ועכשיו, רבותי, אדם מתעורר במיטה בכוחות עצמו או בגלל שהעולם סביבו מעורר אותו. אבל זה דורש מאמץ מיוחד להתעורר מהחיים שבהם אנו חיים, החיים שאנו חושבים שהדברים היחידים הקיימים בהם הם הדברים שאנו יכולים לתפוס ולאחוז בהם. וכיצד לעשות זאת, כיצד להתעורר, זהו משהו שתיארתי בספרי כיצד קונים דעת העולמות העליונים. בדיוק כפי שאנו מתעוררים מחלום ויודעים שהחלום הוא עולם שנגרם על ידי מצב העירות, כך אנו מתעוררים ממצב העירות שלנו כאשר אנו רוכשים תובנה גבוהה יותר ויודעים שהעולם הרגיל שלנו בא מהדברים שאנו קולטים במצב עירות גבוה יותר זה. זהו משהו שיודעים אותו.

אם כן, בעתיד המדע צריך להתפתח כך שלא רק נחלום בעולם, ותמיד רק ננסה לראות כיצד מתרחשים הדברים במעבדה, בחדרו של הפיזיקאי. הוא צריך להראות לאנשים כיצד להתעורר. ואז אנשים לא יאמרו יותר: "האדם הוא רק גוף פיזי, חומרי" אלא "האדם כולל חומר פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ואני." אנשים אלה יוכלו לומר: "אנו מכירים עכשיו את החלק בגוף המת שמתעורר, אפילו כאשר אנו מתים." כי הגוף האתרי צריך לבוא תחילה אל הגוף הפיזי ולעצב וליצור את הגוף הפיזי בהשתמשו בראש. הגוף האסטרלי צריך לבוא ולהיכנס תחילה לחזה, ואז האדם לומד לדבר. והאני צריך לבוא אל הגוף הפיזי וליצור בו שיווי משקל בעולם החיצון. הגוף לומד אז להניע את גפיו ולהתאים את המטבוליזם שלו לתנועות. האדם מביא את גופו האתרי, גופו האסטרלי והאני שלו מעולם הרוח, ואת החומר הכאוטי שהצטמצם לאבק הוא מעצב עבור עצמו, משתמש בגוף האתרי, בגוף האסטרלי ובאני. דברים אלה, שהוא מביא עימו אל העולם, הוא ייקח איתו שוב אחרי המוות. כבר נתתי לכם כמה ציונים כיצד זה מתרחש. ובכן המצב הוא שאם מישהו באמת לוקח ברצינות מדע גבוה זה, מדע התעוררות זה, הוא יכול לדבר על החיים שאחרי המוות ולפני הלידה באותה מידה כמו על החיים על האדמה. זהו משהו שנעשה בפעם הבאה. אז נקבל תשובה מלאה על השאלה מהו האדם כשאין לו גוף, לפני ההפריה.

השיחה הבאה תהיה בשעה תשע בבוקר ביום שני. הנושא נראה קצת קשה ברגע זה, אבל זה לא משנה. הסיבה שהוא נראה קשה היא שאנשים לעולם אינם מוכנים לו כאשר הם צעירים. אם הם היו מוכנים לו הם לא היו מוצאים אותו כה קשה. היום אני אומר שאנשים צריכים לעשות מאמץ גדול ללמוד את הדברים בשלב מאוחר יותר אם לא נעשתה שום הכנה כשהיו צעירים. אבל כשאתם רואים שאנשים למעשה מרחיקים כה לכת ואומרים, "המנהיג של הצבא הוא רק הסכום של כל חבורת החיילים", אתם גם רואים שהמדע המודרני לבטח צריך שיפור. וזהו משהו שבאמת יאפשר לנו להבין את הדברים שאינם נתפסים בחושים.

——————————————————————————————————————

1. עד כה לא זוהה הספר. ↑