רודולף שטיינר

ברלין,   24.12.1912    GA143

תרגם: עלי אלון

עריכה דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר ראו כאן

ההרצאה מופיעה גם בספר בשם: עמנואל וסודות נוספים – יצא בהוצאת חירות – ראו כאן

ידידיי היקרים, יפה הוא הדבר שנוצרו הנסיבות לאיחודנו כאן בערב חג זה. אמנם ישנם חברים רבים מביננו העומדים, במובן מסוים, לבד בימים אלה, מאחר שרבים צריכים, כמובן, לחגוג את חג האהבה והשלום בחוגם של אלה הקשורים עימם בעולם. ובכל זאת מובן מאליו כי גם אנו לא נדחה אחרים, שאיננו קשורים עימם באופן זה או אחר, דווקא באמצעות הזרם הרוחי שבתוכו אנו עומדים, מלקחת חלק בחג האהבה והשלום. מה מתאים, במובן היפה ביותר, כדי לאחד אותנו היום באטמוספירה, באוויר הרוחני, מהאהבה הניצבת מול לבבנו חדור השלום, מן המחקר של התנועה המשרתת את הרוח?

במובן זה עלינו לציין זאת כמתנה נאה, שאנו נאספים דווקא בשנה זו וביום זה כדי לקרב את לבבותינו על ידי התבוננות קטנה, מן הסיבה שבשנה זו עצמה אנו ניצבים בפני לידתה של מה שחייבת לשכון במעמקי לבבנו, אם אנו מבינים אותה באורח הנכון: בפני לידתה של החברה האנתרופוסופית.

אם ברצוננו להחיות באורח הנכון את האידיאל הגדול שאנו מבקשים להביא לידי ביטוי באמצעות החברה האנתרופוסופית, ואם אנו מעמידים את כוחותינו בדרך האנתרופוסופית לרשות אידיאל גדול זה של האנושות, כי אז חייבת להתקרב אלינו מן האור הרוחי או אמצעי האור האלה שלנו, המחשבה לנדוד אל חג הופעתו של האור הגדול של התפתחות האנושות על האדמה, הנחוג באמצעות הלילה הזה של האהבה והשלום, שבו ניצב בפנינו באמת – באורח רוחי או נפשי – מה שניתן לכנות הולדתו של אור האדמה. האור שצריך להיוולד בתוך חשכת חג המולד, אולם עליו להאיר את נפשות ולבבות בני האדם עבור מה שנפשות ולבבות אלה של בני האדם נזקקים לו, כדי למצוא את הדרך למעלה אל הגבהים הרוחיים, שאליהם יש להגיע באמצעות שליחות האדמה.

אם ברצוננו לחרוט בלבבנו את מה שביכולתנו לחוש בחג המולד הזה, מהו, לאמיתו של דבר, דבר זה?

בחג המולד הזה צריכה לזרום אל נפשנו ההרגשה האנושית הבסיסית של האהבה. ההרגשה הבסיסית על כך שלעומת כל הכוחות, העוצמות והדברים הטובים האחרים של העולם, הטוּב והכוח של עוצמת האהבה הוא הגדול ביותר, האינטנסיבי ביותר ובעל ההשפעה הרבה ביותר. אל תוך הלב, אל תוך הנפש צריכה לזרום התחושה ש'חכמה' היא דבר גדול – אך האהבה היא משהו גדול עוד יותר. התחושה ש'כוח' הוא משהו גדול – האהבה היא משהו גדול עוד יותר. אולם התחושה של כוחה, עוצמתה וחוזקה של האהבה צריכה לזרום אל תוך לבבותינו כה חזק, שמתוך חג המולד הזה יוכל לזרום משהו אל כל תחושותינו בכל השנה, משהו כזה, שעליו ניתן לומר שהוא הדבר בעל הביטוי החזק ביותר שאי-פעם חשנו. לאמיתו של דבר עלינו לחוש נכלמים, אם אנו עושים בשעה כלשהי של השנה משהו שאינו יכול לעמוד במבחן בפני ההסתכלות הרוחית על אותו לילה, שבו אנו שואפים לצקת אל תוך לבבנו את כוחה החובק-כל של האהבה. מי ייתן וימיה ושעותיה של השנה יתנהלו בצורה כזו שלא נצטרך לחוש נכלמים בפני ההרגשה שאותה אנו מבקשים לצקת אל תוך נפשותינו בחג המולד!

אם יש ביכולתנו לחוש ולהרגיש כך, אזי נרגיש את המשמעות והקשר של חג המולד עם אותה ישות המבקשת להביא לאנושות את משמעותו של חג המולד, נרגיש את המשמעות והקשר של חג המולד אל כול כולו של אימפולס כריסטוס בתוך התפתחות האדמה.

אימפולס כריסטוס עומד בפנינו בדמות בעלת שלושה היבטים. ואימפולס הכריסטוס עשוי לעמוד במלוא המשמעות בחג כריסטוס היום בשלוש דמויותיו. את הדמות האחת נותן לנו המבט על הבשורה על פי מתי. הישות שנולדה – או שאת לידתה אנו חוגגים – בחג המולד, נכנסת אל תוך התפתחות האנושות כך ששלוש פסגות של האנושות, שלושה נציגים של המאגיה הגבוהה באים כדי לחלוק כבוד לישות המלכותית הנכנסת אל התפתחות האנושות. 'מלכים' במובן הרוחי של המילה, מלכים מאגיים, באים לחלוק כבוד למלך הרוח הגדול, המופיע כאן בדמות שאותה יכול היה לרכוש על ידי כך שישות כה גבוהה, זו שהיתה פעם זארטוסטרא, עברה את שלבי התפתחותה, כדי להגיע לגבהים של אותו מלך רוחי, לוֹ ביקשו המלכים המאגיים לחלוק כבוד. וכך ניצב מלך הרוח של הבשורה על פי מתי בפני המבט הרוחי באורח כזה, שהוא מביא אל תוך התפתחות האנושות מקור בלתי נדלה של טוב ומקור בלתי נדלה של אהבה בעלת עוצמה, אותו טוב ואותה אהבה שכנגדם מתעורר הרוע האנושי למלחמה. לכן אנו רואים בדרך שניה את מלך הרוח נכנס להתפתחות האנושות כך, שהעוינות נגד מלך הרוח חשה עצמה מתעוררת בדמותו של הורדוס, ומלך הרוח חייב להימלט מזה המהווה את אויבה של מלכות הרוח. כך ניצב הוא לפני מבטנו הרוחי בזוהר מלא-הוד ומאגי. ובפני נפשנו עולה התמונה המופלאה של מלך הרוח, של זרטוסטרא המתגשם מחדש, של הפרח האצילי ביותר של התפתחות האנושות – כיצד הוא עובר מהתגשמות להתגשמות במישור הפיזי ומביא את החוכמה לידי שלמות – מוקף בשלושת מלכי הרוח המאגיים, שהם עצמם מהווים את הפרחים והפסגות של התפתחות האנושות.

אימפולס כריסטוס עשוי להופיע בפני נפשנו גם בצורה אחרת: כפי שהוא מופיע בבשורה על פי מרקוס ובבשורה על פי יוחנן. שם אנו כאילו מובלים אל אימפולס כריסטוס הקוסמי, המבטא כיצד קשור האדם בקשריו הנצחיים עם הכוחות הקוסמיים הגדולים, על ידי כך שאנו נעשים מודעים – באמצעות הבנת הכריסטוס הקוסמי – כיצד הובא לעצם התפתחות האדמה אימפולס קוסמי, באמצעות המיסטריה של גולגותא. הישות הקוסמית רבת העוצמה, השואפת לתפוס אחיזה בנושאו של אותו אדם שהוא מלך הרוח, הפרח והפסגה של עצם התפתחות האדמה, מופיעה לפנינו כדבר גדול עוד יותר ורב עוצמה באורח אינסופי ממלך הרוח, העומד בפני עיננו הרוחית מוקף במאגים. לאמיתו של דבר, רק קוצר הראות של האנשים בני זמננו הוא הגורם לכך שאין חשים את כל הגדוּלה והעוצמה של המפנה שניתן להתפתחות האנושות על ידי כך שזרטוסטרא נעשה לנושאה של רוח-הכריסטוס הקוסמית, לכך שאין מרגישים את מלוא המשמעות של מה שמובא לידי הכנה כ'נושא כריסטוס', באותו רגע של התפתחות האנושות שאותו אנו חוגגים באמצעות חג המולד הכריסטיאני. כניסה עמוקה במקצת אל תוך התפתחות האנושות מראה לנו בכל, עד כמה מכריע מאורע כריסטוס בכל האבולוציה. נחוש זאת באמצעות עיון בערב זה, על מנת שמשהו מעיון זה יוכל לקרון אל התעמקויותינו האנתרופוסופיות האחרות.

דברים רבים יכולים להוביל לכך. ניתן להראות כיצד בזמנים הקרובים יותר לאינטלקט, מופיעה רוח חדשה לחלוטין, לעומת זו ששלטה ופעלה בהתפתחות האדמה בתקופה הקדם-כריסטיאנית. נוצרה, למשל, דמות חיה המבטאת עבורנו כיצד פעלה רוח זו על נפש של המאות הראשונות לכריסטיאניות, כאשר נפש זו חשה עצמה תחילה נטועה עדיין לגמרי בהכרה הרוחית האלילית הקדומה – ואז חשה כיצד משתנה הכל בנפש, כאשר עם ההכרה הרוחית האלילית הקדומה היא מציבה עצמה ללא דעות ומשפטים קדומים אל מול אימפולס הכריסטוס. אנו מרגישים היום יותר ויותר דמות כמו פאוסט. אנו חשים בדמות זו, המתעוררת שוב, כביכול, בידי משורר מאוחר יותר, גתה, כיצד מתבטאים בה המאמצים האנושיים הגדולים ביותר, אולם חשים גם כיצד באה לידי ביטוי האפשרות של האשמה העמוקה ביותר. אולם אם מתעלמים מכל מה שכוח השירה החדשה יכול לתת במובן אמנותי, ניתן לומר: אפשר לחוש דברים עמוקים ורבי משמעות שחיו בנפש אחת, כאשר מתעמקים, למשל, ביצירתה של הקיסרית היוונית,^[1] שביצעה החייאה מחדש של האגדה העתיקה על קיפריאנוס, אגדה המתארת אדם שחי לחלוטין בעולם האלים האלילי הקדום והיה מעורב בתוכו, אדם שגם לאחר המיסטריה של גולגותא התמסר כולו לסודות, לכוחות ולעוצמות האליליים.

יפה היא אותה סצנה שבה מתואר כיצד עושה קיפריאנוס את היכרותו עם יוסטינה, הקשורה כבר לאימפולס הכריסטוס, המתמסרת לאותם כוחות המיוצגים על ידי הכריסטיאניות. מתעורר בו הפיתוי להסיטה מדרכה, להביאה תחת מסמרותיהם של אמצעי הקסם האליליים הקדומים. כל מה שמתרחש בין פאוסט לגרטכן, מתרחש באווירה זו של מלחמת האימפולס האלילי הקדום כנגד אימפולס הכריסטוס. אם נתעלם מהאינטלקטואליות, מתקבל עדיין משהו גרנדיוזי בסיפור על קיפריאנוס הקדום ובפיתוי שהוא נחשף לו כנגד יוסטינה הכריסטיאנית. וגם אם אין יצירתה של אאודוקיה טובה במיוחד, בכל זאת עלינו לומר: כאן ניצב אלמנט הזעזוע של המפגש של העולם הקדם-כריסטיאני עם העולם הכריסטיאני. כאן, בקיפריאנוס, עומד אדם החש עצמו עדיין מרוחק מהכריסטיאניות, המתמסר עדיין כולו לכוח האלים האלילי הקדום. כאן מתוארת עוצמה מסוימת. נביא היום רק מספר מקומות, שבהם נראה כיצד חש עצמו קיפריאנוס כלפי כוחות הקסם של כוחות הרוח הקדם-כריסטיאנים. כך אנו שומעים אותו ביצירתה של אאודוקיה:

"מאמיני כריסטוס הנאמנים והחמים

מטפחים בלבבות את המושיע מביא המרפא, המהולל מאוד.

ראו נא את הזרם הטרי של דמעותיי, ואז

תשמעו מתוך איזה מעיין נובע יגוני.

ואתם, שהתעתוע האפל של תמונות האלילים מסובבכם, שימו לב

לאשר אספר לכם אודות שקרם וכזבם.

כי מעולם לא חי אדם, אשר כמוני

נאמן היה לאלילים הכוזבים

והכיר ביסודיות את דרך הדמונים.

כן, אני קיפריאנוס, אשר כילד הביאוהו הוריו קרבן לאפולו.

היה זה שיר ערש של העולל הרך

רעש האורגיות כשחגגו את חג

הדרקון המפחיד. בן שבע

הוקדשתי לאל השמש מיטראס.

גרתי בעיר המהוללת אתונה,

ובה גם התאזרחתי. כי כך מצא חן בעיני הורי.

כשמניתי עשר שנים, הדלקתי את לפידי דמטר

והתעמקתי בקנאת המוות של קורה.

טיפחתי את הנחש של פאלאס במעוז

כנער מקדש.

לאחר מכן להרי היער

של האולימפוס עליתי, שם השוטים מתארים לעצמם

את מקום משכנם המואר של האלים הברוכים.

ראיתי את האלים למחצה, את נחיל הרוחות,

מקהלת הימים מרחפת בהזיה

בתמונות תעתועים עוברת דרך החיים.

ראיתי המולת רוחות להוטי מלחמה ומארבים מלאי עורמה, מתפקעים

מלאי לעג וצחוק, והם קפואים מתדהמה. ראיתי את כל שורות

האלים והאלות. שכן, הייתי אומר,

ארבעים יום ביליתי שם, ואף יותר.

כאשר שקע הֶליוֹס, היתה סעודתי פרי העלווה הסמיכה. כאילו

נשלחו מטירת המלכים הנישאה

שליחי הרוחות – עוברים דרך האוויר,

ומשם ירדו לעולם, שבו

מענים הם את האנושות באלף חולי וצרה.

הגעתי לחמש עשרה שנה וכבר הכרתי

את פעולת ההשפעה של האלים ושל הרוחות,

כי למדוני שבעה כוהנים עליונים.

רצון ההורים היה שאזכה

מכל מדע שעל האדמה,

הנמצא בממלכת נשיבת הרוחות ובים העמוק.

חקרתי מה שדוגר בלב אדם בכוחות השחתה, מה מתסיס בירק,

בעסיס הפרחים, מה שבגופות עייפים

מה שזוחל בחולי, ומה שחושב הנחש הצבעוני

הנסיך שליט העולם מלא העורמה הרעה,

כדי לחלוק על החלטת אלוהים הנצחית.

לארץ אָרגוֹס היפה הלכתי,

היא הארץ מפרנסת הסוסים. חג אֵיאוֹס,

אשת טיטונוס לבושת לבן,

שם חגגו את חגה, ושם נעשיתי לכוהנה.

למדתי להכיר מה שמרחף באחווה באוויר ובקמרונו,

מה שהופך את המים לזרם גואה בשדות,

מה שמעמם את השמיים כזרזיף גשם."

כך למד קיפריאנוס כל מה שניתן ללמוד כמתקדשים במיסטריות הקדם-כריסטיאניות. כן! הוא מתאר אותם בדיוק, את אותם כוחות, שאליהם היה יכול להביט מי שאומן במסמכי ההתקדשות בזמן שמסמכים עתיקים אלה לא היו בעלי תוקף יותר. הוא מתאר אותם נקרעים בכל כוחם מהאיום שאינו מתאים יותר לזמן:

"ראיתי את הדמון פנים אל פנים,

לאחר שזכיתי בחסדו בקרבנות.

דיברתי אליו והוא ענה לי

במילות חנופה. את יפי נעוריי,

ואת גורלי שיבח למפעליו,

הוא הבטיחני את השלטון על העולם הזה,

נתן לי כוח ועוצמה לשלוט על הרוחות.

הוא ברכני בשמי כאשר

נפרדתי, מלא התפעלות. ראו זאת גדולי ממלכתו.

פניו דומות לפרח אור טהור.

נושא הוא נזר אבנים יקרות

ולבוש לוהט. האדמה מזדעזעת

כשהוא זז. בשורות צפופות

נושאי חניתות עומדים סביב כס מלכותו, בהשפילם מבטם.

חושב הוא עצמו לאלוהים, כך מחקה הוא את מפעלי הנצחי, שעימו מתנצח הוא בחוצפה.

אך פועל הוא ועושה בלי כוח את התכניות האפסיות.

שכן מהות הדמונים היא זוהר מדומה."

וכיצד מתקרב אליו הפיתוי, כיצד פועל עליו כל זה, לפני שהוא לומד להכיר את אימפולס כריסטוס, גם זאת מתואר לפנינו:

"עזבתי את ארץ הפרסים ובאתי

לאנטיוכיה העיר הגדולה

של הסורים. כאן ביצעתי פלאות רבות

של קסם ומאגיה שטנית.

עלם בִּקְרָני. שמו אָגְלָאִידֵס.

בוער באהבה, ועימו חברים רבים.

היתה זו עלמה, שמה יוסטינה, שאליה לוהט היה באהבה,

בלפפו את ברכי פנה אלי והשביעני להביאה

אל זרועותיו בידי אמנות הקסם. ורק אז

נתגלה לי חוסר האונים של הדמון.

את כל מחנות הרוחות עליהן הוא שולט, שלח נגד עלמה זו,

וכולם חזרו בבושת פנים.

גם אותי, שהייתי איש חסדו, שם ללעג ולמשיסה

כוח האמונה ירא-השמיים של יוסטינה. היא הראתה לי כמה תפלה אמנותי.

עברתי לילות רבים ללא שינה

ועיניתי עצמי בקסמים.

עשרה שבועות הסתער השטן נסיך הרוחות

על לב העלמה. אך אירוס פצע, אבוי, לא רק את אגלאידס,

גם אותי אחז להט האהבה."

מתוך מבוכה זו, שאליה הביאוֹ העולם הקדום, נרפא קיפריאנוס באמצעות אימפולס כריסטוס עת הוא משליך מעצמו את הקסם הקדום, כדי להבין את אימפולס כריסטוס בכל גדולתו. מה שמופיע אחר כך ביצירת פאוסט הוא מעין צללית של זאת, אלא שהיא עולה בעוצמה פיוטית גדולה יותר. בדמות מעין זו מוצג לנו בצורה טובה, כיצד חשו במאות הראשונות לכריסטיאניות את מה שהבאנו כעת בפני נפשנו בדמות כפולה.

דמות שלישית, אספקט שלישי כאילו של אימפולס כריסטוס, הוא זה היכול להראותנו בצורה הטובה ביותר, כיצד ביכולתנו לחוש עצמנו קשורים לכל מה שהוא אנושי, באמצעות מה שניתן לכנות במלוא מובן המילה 'תיאוסופיה'. זהו אותו אספקט שהבשורה על פי לוקס היא היחידה המתארת אותו, והפועל אחר כך בתיאור של אימפולס כריסטוס כפי שהוכן על ידי ה'ילד'. באותה אהבה ותום – ובאותה מידה גם חוסר האונים – כפי שמופיע בפנינו הילד ישוע בבשורה על פי לוקס, שם מסוגל אימפולס כריסטוס להינטע בכל הלבבות, היכן שהכל מסוגלים לחוש קשורים עם מה שמדבר בצורה כה פשוטה, כה ילדותית בתור ילד – ועם זאת כה גדולה ורבת עוצמה, מתוך הילד של הבשורה על פי לוקס, שמתאר לא את המלכים המאגיים, אלא את רועי השדה העניים. הישות של הבשורה על פי מתי עומדת בפסגת הוויית האנושות, ומלכים רוחיים, מלכים מאגיים באים לחלוק לה כבוד. הילד של הבשורה על פי לוקס שוכב שם בפשטות, מחוץ להתפתחות האנושות, קודם כל כילד, והוא אינו מתקבל על ידי אישיות גדולה – הוא מתקבל על ידי רועי השדה. הילד של הבשורה של לוקס אינו עומד בתוך הוויית האנושות בצורה כזו שאנו שמים לב במשהו בבשורה עצמה כיצד מתעורר הרוע שבעולם כנגד כוח הרוח המלכותי שלו – לא. אולם אנו רואים בבירור – גם אם אין ניצבים בפנינו עוצמתו ורוע לבו של הורדוס – כי מה שנמצא בילד זה הוא כה גדול, כה אצילי וכה רב משמעות, עד שהאנושות עצמה אינה מסוגלת לקבל זאת אל תוכה, כך שהוא מופיע כעני ומנותק מהתפתחות האנושות, נזרק כאילו אל קרן זווית, ועל ידי כך מראה לנו בדרך ראויה לציון את מקורו החוץ-אנושי, האלוהי, או מה שהוא היינו הך – מקורו הקוסמי. עד כמה היתה אז הבשורה של לוקס רבת-השראה עבור כל אלה שהשתקעו שוב ושוב בסצנות אמנותיות ובתיאורים אחרים, המתעוררים על ידי בשורה זו!

האין אנו חשים, לעומת התיאורים האחרים, שאותו תיאור אמנותי אשר התעורר לאורך מאות בשנים על ידי הבשורה של לוקס המתאר לנו את ישוע כישות שכל אדם, ואף הפשוט ביותר, יכול להרגיש עצמו קשור איתה? האדם הפשוט ביותר לומד לחוש באמצעות מה שפועל הלאה על ידי הנער ישוע של לוקס, את כל אירוע ארץ ישראל כמו אירוע משפחתי שעבר עליו עצמו, כאירוע של מישהו קרוב אליו ביותר. אף בשורה אינה משפיעה כל כך כמו זו של לוקס בהלך הרוח ובזרם מַשְרֵי האור שלה, כאשר הופכת היא עבור הנפש האנושית את ישות ישוע למשהו אינטימי. ובכל זאת – בתיאור ילדותי זה מצוי הכל, כל מה שצריך להיות שם מאספקט מסוים של אימפולס כריסטוס: שהדבר הנעלה ביותר בעולם, בכל העולם כולו – הוא האהבה. שהישות היא גדולה, בעלת ערך בן-תמותה, שללא החוכמה אין הישות יכולה להתקיים – אולם האהבה היא דבר גדול יותר. שהכוח והעוצמה, שבאמצעותם נבנה העולם, הם משהו גדול, בלעדיהם אין העולם יכול להתקיים – אולם האהבה היא משהו גדול יותר. את אימפולס כריסטוס מרגישים באורח הנכון רק אלה היכולים לחוש את גובהה של האהבה לעומת החוזק והחוכמה.

אנו חייבים לשאוף לחוכמה, קודם כל כאינדיבידואליים רוחיים אנושיים, שכן החוכמה שייכת לאימפולסים האלוהיים של העולם. וזאת שאנו חייבים לשאוף לחוכמה, שהחוכמה חייבת להוות את הטוב המרפא המביא אותנו קדימה, זאת בדיוק מוצג בסצנה הראשונה של 'מבחן הנפש'^[2]: שאסור לנו להניח לחוכמה לחדול, שחייבים אנו לטפחה כדי להעפיל מעלה בסולם ההתפתחות של האנושות באמצעות החוכמה. אולם בכל מקום בו קיימת חוכמה, קיימת כפילות: חוכמת האלים וחוכמת הכוחות הלוציפריים. ישות השואפת אל החוכמה מתקרבת, בהתאם לכל התנאים, גם אל מתנגדי האלוהות, אל מחנה נושאי האור, אל מחנהו של לוציפר. לכן אין בנמצא חוכמה אלוהית חובקת-כל, משום שכנגד החוכמה ניצב תמיד מתנגד: לוציפר.

הכוח והעוצמה! באמצעות החכמה נתפס העולם, באמצעות החוכמה הוא נראה ומואר. באמצעות הכוח והעוצמה נוצר העולם. כל מה שנוצר, נוצר באמצעות הכוח והעוצמה הנמצאים בישות, ואנו נוציא עצמנו מהעולם אם לא ניטול את חלקנו בכוח ובעוצמה של העולם. אנו רואים כוח ועוצמה אלה של העולם כאשר מבריק הברק דרך העננים, אנו חשים אותם ברעום הרעם, כאשר ניתך מטה הגשם מתוך מרחבי השמיים על האדמה כדי להפרותה, או כאשר קרני השמש חודרות מטה, כדי למשוך מעלה בכוח קסם את נבטי הצמחים הרדומים. בכוחות הטבע הפועלים מטה על האדמה אנו רואים עוצמה וכוח אלה כמביאי ברכה, כמו קרינת השמש, כמו כוחות הגשם והעננים. אולם מצד שני אנו רואים כוחות ועוצמות אלה – למשל בהרי געש – כיצד הם קמים כנגד האדמה עצמה – כוחות שמיימיים כנגד כוחות שמיימיים. אנו מסתכלים אל תוך עולם זה ויודעים: אם אנו רוצים בעצמנו להיות ישות של הקוסמוס, חייב משהו ממנו לפעול גם בתוכנו. אנו חייבים ליטול חלק בכוח ובעוצמה. על ידי כך אנו עומדים בתוך העולם: הכוחות האלוהיים והכוחות האהרימניים חיים בתוכנו ולוהטים בתוכנו. הכוח החובק-כל אינו בעל אופי של כוח חובק-כל, שכן תמיד ניצב מולו מתנגדו אהרימן.

בין השניים – בין הכוח לחוכמה – עומדת האהבה. ואנו מרגישים, אם היא אהבה נכונה, שהיא האחת והיחידה האלוהית. ביכולתנו לדבר על הכוח והעוצמה חובקי-כל כעל אידיאל. אולם כנגדם ניצב אהרימן. ניתן לדבר על החוכמה החובקת-כל כעל אידיאל, אולם כנגדה ניצב כוחו של לוציפר. לדבר על 'אהבה חובקת-כל' נשמע כאבסורד. שכן אין באפשרותה לקדם אף אחד, אם מתאמנים בה באורח הנכון. החוכמה עשויה להיות קטנה – ביכולתה לגדול. הכוח עשוי להיות קטן – ביכולתו לגדול. לכן יכולים להיות חוכמה חובקת-כל וכוח חובק-כל בני תוקף כאידיאלים. אהבת עולם – אנו מרגישים שהמושג של אהבה חובקת-כל חייב להיות מסולק ממנו. שכן אהבה היא דבר יחיד.

הילד ישוע, כפי שמתארת אותו הבשורה על פי לוקס, מופיע בפנינו כהאנשתה של האהבה. אולם הוא מופיע כהאנשת האהבה בין החוכמה החובקת-כל לבין הכוח החובק-כל. ולאמיתו של דבר הוא מופיע בפנינו בצורה זו, דווקא משום שהוא ילד. ההתקדמות נעוצה רק בכך שבנוסף לכל מה שיש ברשותו של ילד בדרך כלל, יש לילד זה גם את תכונת הבדידות, התכונה של היותו מושלך אל קרן זווית של האנושות. אנו רואים את המבנה המופלא של האורגניזם האנושי בשלבו הראשוני כבר בילד. היכן שלא נפנה את מבטנו בקוסמוס כולו, לא נמצא דבר שנוצר במידה גדולה כל כך רק באמצעות החוכמה, כמו מבנה מופלא זה, המופיע בפנינו כשעודו בלתי מושחת באורגניזם של הילד. וכפי שמופיע בילד מה שמהווה החוכמה בגוף הפיזי, כך מופיע דבר אחר גם בגופו האתרי, שבו מוטבעת החוכמה מן הכוחות הקוסמיים, כך בגוף האסטרלי וכך גם באני. הילד הוא כעין תמצית של החוכמה. וכאשר מושלך הוא כאילו לקרן זווית, כמו הילד ישוע, אזי אנו חשים: שם, בבדידותה, נמצאת השתקפות של השלמות, חוכמת העולם המרוכזת.

אולם גם הכוח החובק-כל מופיע בפנינו בהאנשתו, כאשר הילד שוכב שם כך, כפי שהבשורה על פי לוקס מתארו. באיזה יחס נמצא הכוח החובק-כל בקשר לגוף הילד וישותו, את זאת מרגיש מי שממחיש בנפשו את כל מה שהעוצמה האלוהית וכוחות הטבע מסוגלים לבצע. כאשר ממחיש מישהו לעצמו את עוצמתם של כוחות הטבע שבקרבת האדמה, כאשר שולט מזג האוויר, בהמחישו לעצמו את כוחות הטבע השולטים, גועשים ונעים מתחת לאדמה, את רתיחת כוחות העולם, את כל בעבוע כוחות ועוצמות העולם, כל מה שזורם בצוותא מהכוחות הטובים והכוחות האהרימניים: חושב האדם לעצמו כיצד כל זה סוער וגועש… ואז חושב לעצמו האדם שכל מה שזורם וחודר כך מוסט אל מקום קטן בעולם, ועל ידי כך יכול להימצא במקום קטן זה המבנה המופלא של גוף הילד, כדי להרכיב גוף קטן. שכן גוף הילד חייב להיות מוגן. אם היה הוא נחשף ולו לרגע לעוצמתם של כוחות הטבע, היה הולך לאיבוד! כאן מרגישים אנו את ההצבה בתוך הכוח החובק-כל, מרגישים כעת כיצד יכולה נפש האדם לחוש, אם היא מתבוננת באופן בלתי משוחד על מה שהבשורה על פי לוקס מביאה לידי ביטוי. ניגשים עם חוכמה אל החוכמה המרוכזת של הילד, ניגשים אליה עם החוכמה האנושית הגדולה ביותר: לעג וקלס היא חוכמה זו! שכן אין ביכולתה לעולם להיות כה גדולה כפי שהיתה החוכמה שבאמצעותה מונח לפנינו גוף הילד. החוכמה הגבוהה ביותר נותרת כאווילות וחייבת לעמוד ביראת כבוד אל מול גוף הילד הזה ולהעריץ חוכמה שמיימית, אולם היא יודעת שאין ביכולתה להגיע אליה. חוכמה זו היא רק לעג וקלס, צריכה היא להרגיש עצמה נסוגה לעצמה בעצם אווילותה.

לא, עם חוכמה אין אנו מגיעים למה שמתואר בפנינו כישות ישוע בבשורה על פי לוקס. האם באפשרותנו להגיע אליה עם הכוח?

אין אנו מגיעים אליה עם הכוח, שכן ל'כוח' יש מובן בר-שימוש רק במקום בו קיים כוח נגדי. אולם אנו פוגשים את הילד – אם ברצונו להשתמש בהרבה או מעט כוח – בחוסר האונים שלו. הוא לועג, בחוסר האונים שלו לכוחנו! שכן אין שום משמעות לכך שניגשים אל הילד עם כוח, מאחר ואין הוא מציב בפנינו מאומה בלבד חוסר אונים.

זהו הדבר המופלא, שאימפולס כריסטוס מופיע לפנינו בבשורה על פי לוקס כשהוא מתואר לנו בהכנתו בילד ישוע, בצורה כזו שאין באפשרותנו, מאחר ואין אנו עדיין חכמים, לגשת אליו באמצעות חוכמתנו, ובאותה מידה אין באפשרותנו לגשת אליו באמצעות כוחנו. כל מה שקושר אותנו בדרך כלל לעולם, אינו מסוגל להביאנו לילד ישוע, כפי שהוא מתואר בבשורה על פי לוקס. רק דבר אחד בלבד מסוגל להגיע אליו. לא החוכמה ולא הכוח, רק האהבה. ולהציב אותה באורח בלתי מוגבל לנוכח ישות הילד, זהו הדבר היחידי האפשרי. עוצמת האהבה, הצדקתה ומשמעותה הייחודיים – זהו מה שביכולתנו לחוש כה עמוק, אם אנו מניחים לבשורה על פי לוקס לפעול על נפשנו.

אנו חיים בעולם, ואיש אינו רשאי ללעוג לאימפולס של העולם. אם אין רוצים לשאוף לחוכמה, פירושו של דבר שאנו מתכחשים לאנושיותנו ומוליכים שולל את האלים. כל יום וכל שעה של השנה הם כשרים, מנוצלים טוב, אם אנו נעשים בהם מודעים לכך שזוהי חובתנו האנושית לשאוף אחר החוכמה. אולם כל יום וכל שעה של השנה מאלצים אותנו גם להיעשות מודעים כיצד אנו מוצבים בעולם ומהווים משחק של כוחות ועוצמות העולם, של הכוח החובק-כל הפועם דרך העולם. אולם ישנו רגע אחד, שבו עלינו לשכוח זאת ולהיזכר במה שמציבה בפנינו הבשורה על פי לוקס: במקום שבו אנו חושבים על הילד החסר אונים, העדין ומלא החוכמה כילדים אנושיים אחרים, ולהציג למולו את האהבה הגדולה ביותר בהצדקתה, אשר לעומתה חייבת החוכמה להיוותר דוממת, אשר לעומתה חייב הכוח להיוותר דומם.

כך אנו יכולים לחוש היטב, איזו משמעות יש לכך שדווקא ילד-כריסטוס זה המתקבל על ידי הרועים הפשוטים, מוצב בפנינו כאספקט השלישי של אימפולס כריסטוס: לצד האספקט הקוסמי הגדול, לצד אספקט המלכים הרוחיים, אספקט הילד. אספקט המלכים הרוחיים מופיע בפנינו בחוכמה הגבוהה ביותר, כך שהאידיאל של החוכמה הגבוהה ביותר מוצג לפנינו. האספקט הקוסמי מופיע בפנינו כך שאנו יודעים, שבאמצעותו מעוצב מחדש כל כיוונה של התפתחות האדמה. על ידי האימפולס הקוסמי מוצג בפנינו כוח רם עד כדי כך, שהוא מנצח את המוות. מה שחייב להתווסף כאלמנט שלישי לחוכמה ולכוח ולצלול בנפשנו בתור מה שמשתרע מעבר לשני אלה, מתואר כדבר שממנו יוצאת התפתחות האנושות על האדמה, על המישור הפיזי. ודבר זה מספיק כדי להביא אל האנושות באמצעות התיאור החוזר ונשנה של הולדת ישוע בחג המולד, את מלוא משמעותה של האהבה בהתפתחות העולם והאנושות.

כך הוא הדבר בחג המולד, שמוצגת בו הולדתו של הילד ישוע. אולם בכל חג מולד מסוגלת להיוולד בנפשנו, באמצעות המבט על לידתו של הילד ישוע, ההבנה של אהבה אמיתית, נכונה ומכריעה לגבי הכל. ואם צומחת תחושת האהבה בנפשנו באורח הנכון בהבנת חג המולד, אם חוגגים אנו את לידת כריסטוס, את התעוררות האהבה, אז יוכל לקרון החוצה מכל רגע שאנו חווים מה שאנו זקוקים לו לשעותיה וימיה של יתר השנה. בזה יתברך ועל ידו יוחדר מה שאנו שואפים אליו כחוכמה בכל יום ובכל שעה של השנה.

הכריסטיאניות נכנסה בדרך ראויה לציון דווקא באמצעות הדגשה זו של אימפולס האהבה כבר בתקופת רומא אל התפתחות האנושות: בכך שניתן למצוא משהו בנפשות האנושיות שבו קרבות נפשות האחת לרעותה, כאשר אין הוא נוגע במה שנותן העולם לבני האדם, אלא מה יש ברשותן של הנפשות האנושיות באמצעות עצמן. תמיד היה לאנשים צורך שיהיה ברשותם מגע קרוב כזה של האנושות באהבה. אולם כאשר הגיעה המיסטריה של גולגותא, למה הפך הדבר בעולם הרומי? הוא הפך למיסטריית השבתאי.^[3] בימי דצמבר, מן ה-17 בחודש והלאה, מתחילות מיסטריות השבתאי, שבהן מסולקים הבדלי הדרגה והמעמד. אז ניצב האדם לבדו מול בני האדם. גבוה ונמוך חדלים. הכל מדברים בלשון 'אתה'. מה שבא מהעולם החיצון סולק. אולם לשם לצון ובדיחה העניקו אז גם לילדים את 'מתנת מיסטריות השבתאי', שהפכה מאוחר יותר למתנות חג-המולד שלנו. כדי שהאדם יטול את חובותיו כלצון ובדיחה. כאשר רוצים לצאת מתוך ההבדלים השוררים, לשם כך היתה קיימת הרומאיות העתיקה.

לתוך תוכו של דבר זה נכנס באותו זמן הדבר החדש, שבו עוררו בני אדם לא את הלצון ובדיחות הדעת, אלא את הרם ביותר שבנפשם, את הרוחי. כך הציבה עצמה תחושת השוויון מאדם לאדם אל תוך הכריסטיאניות עד לאותה תקופה שבה נטלה על עצמה את הצורה ההיתולית של מיסטריות השבתאי ברומא. אולם גם זה מעיד עבורנו על אספקט האהבה, האהבה הכוללת, העשויה לשרור מאדם לאדם, אם נתפוס את האדם במעמקיו. נתפוס אותו במעמקיו, למשל, כשהילד מחכה בערב חג המולד לבואו של ילד הכריסמס או מלאך הכריסמס כך שהוא יודע: אין הם באים מתוך ארצות בני האדם. הם מגיעים מעולם הרוח! זוהי מעין הבנה של עולם הרוח, שבה מוכיח עצמו הילד כשווה עם המבוגר. שכן גם המבוגר יודע אותו דבר עצמו שהילד יודע: שאימפולס כריסטוס מגיע אל התפתחות האדמה מעולמות עליונים! בכך מופיע באורח רוחי בחג המולד לא רק הילד של בשורת לוקס, אלא גם מה שחג המולד צריך להביא אל הלב האנושי – ובדרך יפה ביותר גם לנפש כל ילד – ומאחד הבנת ילד עם הבנת מבוגר. כל מה שעשוי להרגיש הילד כאשר הוא רק מתחיל להיות מסוגל בכלל לחשוב משהו – זהו הקוטב האחד. הקוטב השני הוא מה שאנו עשויים להרגיש בדברים הרוחיים הגדולים ביותר שלנו, מה שביכולתנו להרגיש בהתמסרנו נאמנה לאותו אימפולס שהוזכר בתחילת עיוננו היום, בפתחנו את הרצון לשאוף למה שמופיע כאור רוחי בחברה האנתרופוסופית העומדת להיווסד כעת. שכן גם שם אנו רוצים שמה שצריך להגיע אל תוך התפתחות האנושות, יינשא על ידי משהו שמגיע אלינו כאימפולס מתוך ממלכות רוחיות. ובדיוק כשם שהילד מרגיש כלפי מלאך חג המולד, המביא לו את מתנות חג המולד – הוא חש עצמו קשור עם הספיריטואלי, בדרכו הנאיבית – כך עלינו לקשור עצמנו עם הספיריטואלי שאותו אנו רואים בחג המולד כאימפולס שיכול להביא את מה שאנו שואפים אליו כאידיאל כה גבוה. באם נמצא את עצמנו בחוג זה מאוחדים באהבה כזו, כפי שיכולה לזרום מתוך ההבנה האמיתית של חג המולד, כי אז נוכל להגיע למה שחייבים להגיע אליו על ידי החברה האנתרופוסופית, באמצעות האידיאל האנתרופוסופי שלנו. אם נגיע למה שעלינו להגיע אליו בעבודה משותפת, כאשר קרינה של אותה אהבה מאדם לאדם עשויה לתפוס אותנו, האהבה שעליה אנו יכולים ללמוד בהתמסרנו באורח הנכון להבנה של חג המולד.

כך מהווה הדבר, במובן מסוים, עבור אלה מידידנו האהובים המאוחדים היום בערב עימנו, עדיפות של הרגשות הצריכים להימצא ברשותם. גם אם פה ושם אין הם מאוחדים עם אדם זה או אחר, שבמחזור ההרצאות הנוכחי יושב באורח הרגיל תחת עץ חג המולד, ובכל זאת יושבים חברים אהובים אלה שלנו מתחת לעץ חג המולד. וכולכם, ידידיי היקרים, החוגגים כאן עימנו את חג המולד תחת עץ חג המולד, נסו לעורר בנפשכם משהו מתחושה העשויה לבוא אלינו בהרגישנו כיצד אנו מכונסים כאן, דווקא משום שבכך אנו לומדים כעת לממש את אותו אימפולס של אהבה שחייב פעם בעתיד הרחוק להיכנס יותר ויותר, בעוצמה ובהבנה עמוקות יותר ויותר אל התפתחות האנושות. אך הוא ייתפס רק כשיימצאו נפשות שיבינו אותו במלוא משמעותו. אולם ל'הבנה' שייכת, במישור זה, האהבה, שאנו יכולים להוליד בנפשנו בתור הדבר היפה ביותר בהתפתחות האנושות, דווקא בהחדירנו בערב זה או בלילה זה את לבבנו במבט הרוחי על הילד ישוע, הנדחף החוצה מתוך שאר האנושות ומושלך לקרן זווית, נולד באורווה ומלמדנו באופן תמונתי: כך, כאילו 'מבחוץ', הוא מגיע אל התפתחות האנושות, מתקבל על ידי הפשוטים ביותר ברוח, על ידי הרועים העניים. בנסותנו היום להוליד בנפשנו את מה שיכול להיות נוצק לתוכה כאימפולס האהבה מתוך תמונה זו, אז יהיה זה הכוח עבור מה שברצוננו להגשים, כדי להמשיך זאת לקידום המשימות המוצבות בפנינו בשדה התיאוסופיה, הגואות כמשימות העמוקות והמוצדקות ביותר בשדה הקרמה האנתרופוסופית.

הבה ניטול עימנו את ההתבוננות היום על חג המולד, כך שנוכל לומר: התכנסנו כדי ליטול עימנו את אימפולס האהבה הזה לא לזמן קצר, אלא לכל המאמצים שאנו משקיעים, כך שנוכל להבינו מתוך רוח השקפת עולמנו.

————————————————————————————————–

1. ליה אאודוקיה – 401 עד ל-20 באוקטובר 461. היתה אשתו של קיסר ביזנטיון תאודוסיוס השני. אחרי שנטבלה היא המירה את שמה המקורי: אתנאיס באליה – ל: ליקיניה אודוקיה. הקדישה את שנותיה האחרונות לכתיבה ספרותית. בין עבודותיה היו גרסה מחודשת של שמונת הספרים הראשונים בתנ"ך (octateuch) במשקל הומרי, גרסה מחודשת של ספרי דניאל וזכריה, פואמה של קיפריאנוס וסיפור ניצחונות בעלה בפרס. ↑
2. 'מבחן הנפש' – אחד מארבעה מחזות מיסתורין שכתב רודולף שטיינר – שלושת הראשונים יצאו בעברית בהוצאת 'סופיה'. ↑
3. מיסטריות השבתאי היו מיסטריות קדומות, שבסוף התקופה הרומאית התקיימו רק בצורתן המנוונת. ↑