מהם מעיינות הוויית הזמן? האם ניתן לחיות במנותק מהם? כיצד נוכל לעצב יצירת חיים ייחודית, מתוכם ובהשראתם? הנה כמה צעדים בהירים וקלים ליישום, בדרך אל היותנו בני אדם הנטועים בהצלחה על פלגי מים

אורי בן דוד

אורי בן דוד הוא מחנך, אמן נגן קלרינט ומוסיקאי. אוריתמיסט. ניהל במשך שנים את מרכז המוסיקה בעמק יזרעאל, ובין השאר ייסד את תוכנית ״מפנה״ לטיפוח מנהיגות מוסיקאלית רב תרבותית בשיתוף הפילהרמונית ומנהלה המוזיקלי המאסטרו זובין מהטה. ממקימי קהילת שקד בטבעון. פעיל ויזם חברתי.

פורסם לראשונה במגזין 'אדם עולם' בנושא: אל המעיין

גיליון מספר 80 אוגוסט 2022

"דרכים מתהוות, נוצרות, מתוך עצם פעילותם היוצרת של בני אדם, המפלסים דרכים אלו וצועדים לאורכן."^[1]

אדם הרוצה לנגן ולהשתלב בהרכבים מוזיקליים, צריך ללמוד את מיומנות הנגינה ואת אמנות ביצוע היצירה המוזיקלית עם שותפים לדרך. בדומה, אדם המבקש ליצור את חייו כיצירת אמנות חברתית, טוב יעשה אם יצעד בנתיב אימון ותרגול שיכשיר אותו לכך. ואכן, אל מעיינות הוויית הזמן – שהם נקודת המוצא, מקור ההשראה ומעיין החיים ליצירת חיינו הייחודית – מוביל נתיב אימון ותרגול.

חשוב להדגיש – הוויית הזמן נובעת מתוך היסודות הנצחיים של הקיום ולכן, כאשר אנו באמת מתחברים אל הוויית הזמן, אל הרגשת רצף ברורה שחלה עליה חוקיות, כמו במרחב המוזיקלי, אזי אנו מתחברים גם אל המקור הנצחי של ההוויה.

ה'אני' הוא ישות נצחית המגלה עצמה דרך תהליכי התהוות וצמיחה ביוגרפית, וככל שהאדם מכיר ומתנסה בחוקיות החלה עליו ועל העולם שבו הוא חי, כך יכול הוא לעצב את חייו יותר ויותר כיצירת אמנות חדורת רוח ונשמה.

אני מציע כאן נתיב נגיש יחסית, המוביל ישירות אל הוויית הזמן, וזאת מתוך הבנה התנסותית שרק מתוך מרחב יצירה זה ניתן להביא מרפא והתחדשות – הן ליצירת חיינו עם שותפים, והן לתרבות האנושית; התחדשות של ממש הנובעת ממקור ההוויה, מהוויית הזמן.^[2]

בדרך אל המעיינות

מדוע מתקשים אנו כל כך למצוא את הדרך אל מעיינות הוויית הזמן הפועמת, הנושמת? מהי הסיבה לכך שעלינו לצעוד בנתיב אימון ותרגול כדי להתנסות בהוויה זו כממשות קונקרטית? ואולי נקדים ונשאל, מדוע התנסות זו בפעימת הזמן הינה כה חיונית לחיינו – לבריאותנו, להתפתחותנו הממשית כבני אדם?

קשה לשכנע במילים באשר לחיוניותה של התנסות זו, בדומה לקושי להמחיש את חיוניות היצירה האמנותית לנפשנו. ואולם, בחיי רבים מאיתנו מגיע הרגע בו אנו מבינים שללא אותו חיבור ממשי לפעימת הזמן, יחסרו לנו טעם ומשמעות אמיתית בעיצוב יצירת חיינו. וכאשר מתעורר צורך אמיתי זה, לטבילה במעיין הוויית הזמן, מתעורר בנו הרצון לחוות מהלך זה בהקשר רחב יותר, כמעשה אמנות חברתי. שהרי ללא התחושה שאנחנו מקיימים שיג ושיח פורה עם העולם סביבנו – שמגולם באדם ובטבע – לא נוכל לחוש שאנו נטועים בעולם, כאותו עץ על פלגי מים, שפריו ייתן בעתו ושבכל מעשיו יצליח. והכוונה כמובן אינה להצלחה חומרית בהכרח, אלא לתחושת היותנו חלק ממארג בר-קיימא של פעימת הזמן.

עתה, אם נחזור לשאלת הקושי, אולי נבין שהסיבה לכך שאנו מתקשים כל כך למצוא את הדרך אל מעיינות פעימת הזמן היא דווקא הצורך להתעוררות. נכון, עמוק בתוכנו אנו רוצים להתעורר כבני אדם, אך התעוררות זו כרוכה בקבלת אחריות פנימית וחיצונית הולכת וגדלה, וממנה אנו חוששים. (אל חשש – הרגשת נוכחותו של ״שומר הסף״ גורמת לנו, במובן הבריא, להתעורר רק באותה מידה שאנו יכולים לשאת).

הבנה נוספת עשויה להיות: כדי שאוכל ללמוד להנכיח את עצמי יותר ויותר בתוך יצירת חיי, עליי לצעוד בדרך של אימון ותרגול – להכשיר את עצמי למעשה יצירה זה.

לאורן של שתי הבנות אלו, נצא לדרך.

מפגש עם ישות הטבע

"ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר אל תוך עיני הטבע, וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע, התעלמת מעצמך."^[3]

בהקדמה למהדורה השנייה של לוח השנה לנפש כותב שטיינר:

"למחזור השנה יש חיים משלו. נפש האדם מסוגלת לחוש חיים אלו ולהשתלב בהם. אם היא תאפשר לכוחות חיי השנה הללו, המשתנים מדי שבוע, לפעול עליה, להותיר בה את רשמיהם, היא עשויה לגלות את מהותה
העצמית האמיתית."^[4]

כאן עשויה להתעורר השאלה: כיצד יש לבצע הלכה למעשה את הצעתו של שטיינר? מה נדרש מאיתנו, מנפשנו, לעשות כדי לחוש "חיים אלו" ולהשתלב בהם? תשובתו: עלינו לאפשר לכוחות חיי השנה הללו, המשתנים מדי שבוע, להותיר בנו את רשמיהם ודרכם לגלות את מהותנו.

כדי לאפשר להוויית הזמן החיה בתוך "כוחות חיי השנה" להותיר בנפשנו את רשמיה, עלינו ליצור קשר יזום, רציף ואמפאתי עם ישות הטבע – אם אפשר, רצוי שיהיה זה קשר יומיומי ממש, בדומה לקשר עם אדם אהוב שמקדישים לו תשומת לב ממשית. קשר עם עולם הטבע באמצעות התבוננות ופעילות לאורך השנה, יאפשר לנו להרגיש בהדרגה את הוויית הזמן כהתנסות מוחשית.

ובשבוע ה-35 שואל שטיינר:

"האוכל לדעת את סוד ההוויה

שינחה את חדוות היצירה של נפשי?"

ועונה:

"מרגיש אני שהוענקה לי היכולת

לשלב בענווה

את עצמיותי

בעצמיות העולם."^[5]

לשלב בענווה את עצמיותי בעצמיות העולם הוא מהלך השתלבות אנושי יזום שנלמד ומתרחש אט אט, בהדרגה, בדומה להיריון. פעולת ההשתלבות הזאת מאפשרת לנו להפוך בהדרגה לחלק בלתי נפרד מהוויית חיים רחבה ועמוקה שבה אנו חיים ויוצרים. בו-זמנית, הופכת הסביבה למרכיב אורגני בישותנו. אנו חווים עצמנו כישות אדם עולם – עולם אדם.

השלב הבא, אחרי שהפנינו את תשומת לבנו לתנועת המטוטלת בין אדם לעולם, בין עולם לאדם, יהיה ללמוד כיצד לנוע במרחבי הוויית הזמן, וכך נוכל להתנסות בתהליך לידתה של עצמיותנו הרוחית בלב החיים האנושי, בלב האתרי, בחוויית אני הווה דינמית. אחת הדרכים לכך היא צעידה בנתיב של התבוננות פעילה, באמצעות הפרקים השבועיים של לוח השנה לנפש, שפותחים דלת לתהליך השתלבות בהוויית זמן ממשית ויוצרים קרקע פורייה לעיצוב יצירת חיים ייחודית.

תרגול במרחב היצירה המוזיקלי

להיות אדם זו אמנות.^[6]

ישנם מרחבי יצירה רבים שדרכם ניתן להתנסות במקצבי הזמן, אך המרחב המוזיקלי הוא האופטימלי להתנסות חיונית זאת. לא צריך כישרון מיוחד כדי לבצע את מה שמוצע, וזוהי השקעה פשוטה יחסית עם השלכות מרחיקות לכת.

בלי קשר לתחום המקצועי שלי, אני משוכנע כיום שלימוד יסודות המוזיקה כשפה והתנסות בשירה ונגינה ברמה בסיסית צריכים להיות מרכיב חובה בתהליך החינוכי. בחרתי לתאר את הפעילות במרחב זה, כדי לעורר מודעות לחשיבות המכרעת, לא פחות, שעשויה להיות להתנסות המוזיקלית על כניסה בריאה ופורייה של האדם לפעימת זמנו.

המרחב המוזיקלי מאפשר לנו התנסות ישירה בהוויית הזמן כמהות ממשית, באמצעות שלושה יסודות עיקריים:

היסוד הראשון – פעמה, מִפעָם (beat) הינו במובנים רבים "מעיין האימפולס המוזיקלי", הלב המוזיקלי – הוא פועם מבלי ששומעים אותו. הפעמות מופיעות באופנים שונים יחדיו, על פי רוב בתיבות מוזיקליות תחת המושג משקל – שלושה או ארבעה רבעים, לפעמים שש שמיניות ובמשקלים נוספים.

היסוד השני – ריתמוס, מקצב, מביא לידי ביטוי באופן "אידיאלי" את תהליך הנשימה המוזיקלי בין התכווצות והתרחבות, מרכז והיקף, וזאת באמצעות אורך הצלילים: קצרים או ארוכים.

והיסוד השלישי – מלוס, מנגינה, מתהווה וצומחת מתוך הפעימה והריתמוס ומוסיפה צלילים גבוהים ונמוכים. בכך היא מעניקה למהלך הזמן המוזיקלי חיים נפשיים עשירים, הבאים לידי ביטוי באופייה של המנגינה, במצב הרוח שאותו היא מבטאת ומשקפת.

כל שעלינו לעשות בכדי להתנסות באורגניזם שוקק חיים זה, הוא ללמוד להכיר – באמצעות אימון בשירה, נגינה ופיתוח שמיעה פנימית – את אותם יסודות מוזיקליים ולהתנסות ב"זרם הזמן המוזיקלי".

אשמח לסייע לכל אדם המבקש לצעוד בדרך אימון ותרגול זאת, ובוודאי ישנם אנשים רבים שמצויים היטב במרחב יצירה זה שישמחו גם הם לסייע ולהעניק מניסיונם.

תרגול במרחב אמנות השיח

"חיי אמת הם פגישה. אין האהבה דבקה באני. היא שרויה בין האני לאתה."^[7]

תרגול ליצירת מרחב שיח ומפגש אנושי-אמנותי, נפתח בהפניית תשומת הלב של המשתתפים להוויית הזמן הפועמת ונושמת בחלל, עוד לפני שהראשון מבין הנוכחים התחיל לדבר. זאת, בדומה להקשבה המרוכזת והפתוחה שמאפיינת את השניות הראשונות, בטרם נגני רביעיית כלי קשת, לדוגמה, מתחילים לנגן.

עם תום דבריו של הדובר הראשון, מופנית תשומת הלב למהלך הזמן שבו "שוקעים דבריו במרחב השיח" – מהלך שעם השלמתו, נפתח המרחב להמשך השיח, בזיקה לדברים שנאמרו.

מי שהתנסה בתהליך אימון ברוח זו, יודע עד כמה מאתגר מרחב יצירה זה. ישנם עוד היבטים מהותיים רבים ליצירתו, כמו הכנה לקראת הפגישה, הגדרת פרק זמן ושעה לסיום, מתן אפשרות לכל אחד מהנוכחים לבוא לידי ביטוי ועוד.

טיפוח אמנות השיח והמפגש האנושי הוא חיוני, שלא לומר הכרחי, לעיצוב יצירת חיים מתוך ובהשראת מעיינות הוויית הזמן. הוא חיוני לא פחות להתחדשות תרבותית ופוליטית מהותית. אין זה מקרה, שיוזמת "שיח ישראלי" להתחדשות תרבותית, פוליטית ולאומית בישראל, בחרה במילה שיח – שיחה, כמעיין חיים להתהוותה וצמיחתה.

צעדים ראשונים לעיצוב יצירת חיינו

התבוננות על מרחבי יצירה

היצירה הביוגרפית, יצירת חייו של האדם, מתרחשת במגוון מרחבי פעילות שבהם הוא חי ויוצר. למשל, מרחב היצירה המשפחתי – הגרעיני והרחב; מרחב היצירה המקצועי בו אנו משתלבים ומתפרנסים למחייתנו, מתוך תקווה להגשים את ייעודנו; המרחב האקולוגי, שבו אנו קושרים קשר נפשי-רוחי לעולם הטבע הסובב אותנו, ויוצרים זיקה ממשית לתרבות חקלאית בת-קיימא; מרחב היצירה התרבותי, החברתי והכלכלי בקהילה שבה אנו חיים; ומרחבים אחרים.

כיצד נוכל אכן להשריש שורשים, לצמוח, להתפתח ולהניב פירות במרחבים אלה?

יצירת "תמונת עתיד"

תרגיל פשוט לתנועה במרחבי הזמן היא התנסות יומיומית ביצירת "תמונת עתיד" של מציאות שעדיין לא התרחשה, תמונה שתדריך אותנו במהלך היום, מרגע לרגע. ניתן להשוותה לעבודתו של מנצח תזמורת, היודע לפרטי פרטים כיצד להוביל ביצוע של יצירה מוזיקלית במשך השעה הקרובה, ובהשראת תמונה חיה זו הוא מתקדם בביצוע היצירה מרגע לרגע, מתוך המהלך הריתמי של התפתחותה.

בסוף היום, נתבונן על האירועים שעברנו במהלכו, בזיקה ל"תמונת העתיד" שעימה יצאנו לדרך. התבוננות זאת מאפשרת לנו לראות היכן התכוננו נכון לקראת הבא לקראתנו, היכן לא הערכנו נכונה את העשוי להתרחש, והיכן הצלחנו לחרוג מהתוכנית – ולמשל, להתפנות לשיחה חיונית עם אדם במצוקה או עם בן משפחה שרצה להיות במחיצתנו, וזאת במועד שתוכנן דווקא לפעילות אחרת. התמדה באימון מתוך גישה אמנותית ביוגרפית קשובה, עשויה לתרום רבות ליצירת חיינו הייחודית.

שני מצבי קיצון אינם בריאים ואינם פוריים לאורך זמן. האחד – שאיננו יוצרים "תמונת עתיד" ומאפשרים לנסיבות החיים להניע אותנו כרצונם. והשני – היצמדות אובססיבית לדימוי שיצרנו, מבלי להיות קשובים ופתוחים למה שהחיים עצמם מביאים.

טיפוח תודעת יצירה ביוגרפית

עתה, אחרי שעוצבו מרחבי היצירה העיקריים ונכנסנו לתהליך ריתמי יומיומי שבו אנו יוצרים תמונת עתיד של היום הקרוב ומתבוננים עליו בסופו, יכולים אנו להתבונן גם על האופן שבו אנו פוגשים את הבא לקראתנו ואת מה שעולה מתוכנו במהלך הפעילות.

כאשר אנו מעצבים את יצירת חיינו מרגע לרגע, מיום ליום ומשבוע לשבוע, נוכל לומר שאנו נמצאים בתודעת יצירה ביוגרפית אמנותית. השאיפה היא להיות פתוחים לקראת הבא לקראתנו ונוכחים בפעילות שאותה אנו יוזמים.

מוזיקאי המנגן בהרכב קאמרי נדרש להיות נוכח היטב בתוך עצמו כדי לבצע את תפקידו הייחודי, ובו זמנית עליו להיות קשוב לנגינת חבריו להרכב. טיפוח תודעת יצירה ביוגרפית אמנותית הינו תהליך איטי המחייב סבלנות, התמדה ובהירות פנימית באשר למניע שהביא אותנו לרצות לטפח תודעה זו.

בשונה מאדם הפועל מתוך כפייתיות, אמביציה להצלחה וכדומה, כאן, בנתיב האמנות החברתית, המניע אמור להיות מניע ביוגרפי-אמנותי שהאדם בוחר, כי רק בדרך זו הוא מרגיש חופשי.

אם זה כל כך פשוט וברור, למה זה כל כך קשה לביצוע?

קושי עיקרי שעימו עלינו להתמודד בבואנו לצעוד בנתיב המתואר כאן, הוא "למצוא זמן" ובעצם פנאי, שיוקדש לאימון ותרגול – ללמוד להתאמן באופן ריתמי. מדובר כאן על צעידה בדרך חיים, בנתיב האמנות החברתית.

לא קל לקבל החלטה לצעוד בדרך חיים זו – להמשיך ולהתמיד בצעידה גם כאשר אנו נכשלים שוב ושוב לכאורה. זהו טבעו של היישום, הוא מחייב פעילות כוחות רצון ונכונות להתמיד מתוך הלך נפש סבלני, מתוך גישה אמנותית חדורה שמחת חיים, ומתוך רגש אהבה לעצם תהליך האימון, שהופך אט אט למעשה יצירה אנושי בריא, פורה ושופע.

———————————————————————————————————

1. פרפרזה (שמקורה מוטל בספק) על משפט מיצירתו של המשורר אנטוניו מצ'אדו, קמפוס דה קסטיליה (1912). ↑
2. הזמן הופיע לראשונה בשמש הקדומה והוא מבטא חוכמה חיה, ממשית, שנובעת מקשר ישיר עם מקור התהוות הדברים. ↑
3. א.ד. גורדון, מתוך מאמרו עקירת שורשי הנשמה מן הטבע. ↑
4. ר. שטיינר, לוח השנה לנפש, בתרגום בנציון בננו וולקוביץ', הוצאת מיכאל, 1983. ↑
5. שם, שבוע 35, תחילת חודש דצמבר. ↑
6. נובאליס (גיאורג פיליפ פרידריך ליאופולד פרייהר פון הרדנברג). פרגמנטים אודות האדם.

   Novalis, Fragmente. Erste, vollständig geordnete Ausgabe hg. von Ernst Kamnitzer, Dresden 1929. ↑

7. מרטין בובר, בסוד שיח, מוסד ביאליק, 1959. ↑