רודולף שטיינר

 10 הרצאות שניתנו בשטוטגרט ודורנאך

1923 / 23.1-4.3

מתוך מחזור הרצאות בשם 'בניין קהילות אנתרופוסופיות'

Anthropsophische Gemeinschaftbildung

GA257

מאנגלית: יוחנן מרגלית

עריכת תרגום: בלהה רוזנפלד

תיקונים: דניאל זהבי

ההרצאה מופיעה בספר (המכיל גם הקדמה וסיכום של אורי בן דוד), שיצא דרך הוצאת חירות – ראו כאן 

הרצאה 10

דורנאך, 4 במרץ 1923

הגורמים למחסור ברוח אחוותית בחברות הרוחיות, מקורות האגואיזם המוגבר. הצורך להתגבר על הכיתתיות

היום אני רוצה לדווח לכם על ההרצאה השנייה שנתתי בשטוטגרט. זה לא יהיה בדיוק דיווח מילולי על מה שנאמר שם, אלא דיון חדש בעניינים שנדונו בהרצאה זו, ואני רוצה גם לכלול הערות אחדות על כנס שטוטגרט עצמו.

מטרת ההרצאה השנייה הייתה להראות את הסיבות לכך שדברים מסוימים שלא היו צריכים להתרחש לעולם, במיוחד בחברה כמו שלנו, מתרחשים למרות הכול בקלות רבה כל כך. דברים אלה הם בגדר תופעה מוכרת מאוד לאלה מביניכם שהתוודעו אל ההיסטוריה של חברות המושתתות על השקפה רוחית על החיים. תמיד היו חברוֹת מסוג זה, כידוע לכם, וחברות אלה תמיד הסתגלו לתקופתן. בעידנים קדומים יותר, התודעה שנדרשה לצורך כניסה לעולם הרוח הייתה שונה מהתודעה הדרושה כיום. ככלל, אנשים ששילבו כוחות כדי לבסס צורת הכרה המושתתת על תובנה גבוהה, על-חושית, כללו בין מטרותיהם את טיפוח רוח האחווה בקרב החברים בחברה. אבל כפי שיודעים כל מייסדי החברות הרוחיות וגם אתם, בחברות כאלה משגשגים חוסר ההתאמה הגדול ביותר והמתקפות העזות ביותר על האחווה.

אם מבינים את האנתרופוסופיה כהלכה, רואים שהחברה האנתרופוסופית מוגנת לחלוטין מפני התפתחויות שוללות אחווה כאלה. אבל לא תמיד מבינים אותה כהלכה. ייתכן שכדי להבין אותה הבנה מקיפה ומלאה יש לשפוך אור על הגורמים לשבירת ההתנהגות האחוותית.

בואו נתחיל בסקירה של העניינים שעלו אתמול. הצבעתי על כך שאנו מבחינים בין שלוש רמות של תודעה: תודעה של חיי ערות רגילים, תודעת חלום ותודעת שינה נטולת חלומות. תמונות החלום של האדם נחוות כעולם שבו הוא חי. כשהאדם חולם בהחלט אפשרי שייטעה לראות בחלומותיו מציאות, כי הוא מוצא את עצמו בתוך אירועים מציאותיים בדיוק כמו אלה שבחיי הערות.

אבל כפי שאמרתי אתמול, קיים הבדל עצום בין חוויות חלום לחוויות של ערות. בחלומו, החולם מבודד בתוך חוויותיו. הצבעתי על כך שמישהו אחר עשוי לישון לצדו ולחלום חלומות שונים לגמרי, לחיות בעולם שונה. החולם גם אינו יכול למסור משהו על אודות עולם חלומותיו לחברו החולם לידו. אפילו אם עשרה אנשים ישנים בחדר אחד, כל אחד מהם חי בעולם החלום של עצמו בלבד. דבר זה אינו מפליא כלל את חוקר מדע הרוח, שיכול להיכנס לתוך עולם זה, שלעתים קרובות הוא מופלא: העולם שהחולם חי בו אמיתי גם הוא. אבל התמונות שעולם זה מציג נגזרות בכל מקרה מגורמים בעלי עניין פרטי טהור. ברור שהחלומות מלבישים את החוויות שהם מוסרים בתמונות השאולות מן המישור הפיזי. אבל כפי שהראיתי לעיתים קרובות, תמונות אלה הן רק כיסוי חיצוני. המציאות – ויש באמת מציאות בחלומות – מסתתרת מאחורי התמונות, המבטאות אותה רק באופן שטחי.

אדם החוקר חלומות מנקודת המבט של מדע הרוח במטרה לגלות את משמעותם, אינו לומד את התמונות אלא את היסוד הדרמטי העובר דרכן. אדם מסוים יראה תמונת חלום אחת, ואדם אחר יראה תמונה שונה לחלוטין – אבל עבור שניהם זו יכולה להיות חוויה של טיפוס, עמידה על שפת תהום או מפגש עם סכנה מסוימת, ולבסוף שחרור של מתח. הדבר המהותי הוא המהלך הדרמטי של החלום, אשר רק עטוף ביסודות תמונתיים. לעתים קרובות שורשיה של הדרמה המתגלה מצויים בחיים קודמים על האדמה, או שהיא מצביעה על התגשמויות עתידיות. זה הוא חוט הגורל הנפרם בחיי אנוש – העובר כנראה דרך התגשמויות רבות ונטווה לתוך החלומות. זו היא הליבה הפרטית של האדם. האני שלו והגוף האסטרלי נמצאים מחוץ לגופו, כלומר שהאדם נמצא מחוץ לגופו עם האני שהוא לוקח איתו מהתגשמות אחת לאחרת; והוא נמצא בגופו האסטרלי, ומכאן שהוא חי בעולם שחובק את ההתנסויות של כל התהליכים הסובבים ושל היישויות שבקרבן חי לפני שירד לאדמה, ושהוא מוצא שוב כאשר הוא חוזר לחיות בעולם שמעבר לחושים, לאחר המוות.

אבל בשינה אנו מבוּדדים גם מגופנו הפיזי ומגופנו האתרי. החלומות עוטפים את עצמם בתמונות רק כאשר הגוף האסטרלי חוזר אל הגוף האתרי, או רק כאשר הוא נפרד ממנו, כלומר ביקיצה ובהירדמות. אבל החלומות נמצאים שם, גם אם לחולם אין שמץ של מושג על נוכחותם כאשר הוא במצב תודעה רגיל. האדם חולם במשך השינה כולה – כלומר שבזמן זה הוא עסוק אך ורק בענייניו הוא. אבל כאשר הוא מתעורר, הוא חוזר לעולם שהוא חולק במשותף עם אנשים אחרים, ואז אין זה אפשרי עוד שעשרה אנשים ישהו באותו חדר ושכל אחד מהם יחיה בעולם נפרד; פנים החדר הופך לעולם משותף לכולם. כאשר אנשים נמצאים ביחד במישור הפיזי, הם חווים עולם משותף.

אתמול קראתי לשים לב לעובדה שנחוץ שינוי בתודעה, שדרושה התעוררות נוספת, כדי להיכנס לעולמות שמהם אנו שואבים ידע אמיתי ומקורי בנוגע לעל-חושי, ידע על ישותו האמיתית של האדם, ידע מהסוג שהאנתרופוסופיה מאפשרת.

אלה הם שלושת שלבי התודעה, אם כן.

אבל כעת בואו נניח שתמונת התודעה שהאדם הישן מפתח באופן נורמלי, עוברת הלאה אל המצב הרגיל של ערות יומיומית, אל מצבים של המישור הפיזי. יש מקרים כאלה. יש הפרעות באורגניזם האנושי שגורמות לאדם לתפוש את העולם הפיזי כפי שהוא תופש באופן נורמלי רק את חיי החלום. במילים אחרות, הוא חי בתמונות שהן בעלות משמעות רק עבורו. זה הוא מצב תודעה לא נורמלי שמקורו במחלה מסוימת באורגניזם הפיזי או האתרי. האדם הסובל ממנה עלול לסגור את עצמו בפני חוויות מהעולם החיצוני, ממש כפי שהוא עושה בשינה. האורגניזם החולה שלו מעלה לתודעתו תמונות שבאופן רגיל מציגות את עצמן לפניו רק בחלומות. מובן שלסבל זה יש דרגות רבות, החל בהפרעות פעוטות של הנפש הנורמלית ועד למצבים של מחלת נפש אמיתית.

מה קורה כאשר האדם מעביר את המצב הנפשי של החלום אל החיים הארציים הרגילים? במקרה כזה, יחסיו עם זולתו זהים ליחסים שמתקיימים ביניהם כאשר הוא ישן לצדו: הוא מבודד ממנו, תודעתו שקועה במשהו שאינו יכול לחלוק. דבר זה גורם לאגואיזם מיוחד שהוא אינו אחראי לו. הוא מודע רק למה שמתרחש בנפשו ואינו יודע דבר על המתרחש בכל נפש אחרת. אנו בני האדם מקיימים חיים משותפים באמצעות רשמי חושים משותפים, שאנו יוצרים מהם מחשבות משותפות. אבל יש אנשים שקובעים קביעות ביחס לדברים שאף אדם אחר לא חווה בעצמו. לכולכם יש ודאי ניסיון אישי ביחס למידת האגואיזם, שהעברת חיי החלום לתוך חיי היומיום יכולה להוביל אליה אנשים בשוגג.

סטייה דומה מן הדרך הבריאה תיתכן במקרים שבהם אנשים חוברים לאחרים, למשל בקבוצה שבה נלמדות אמיתות אנתרופוסופיות – אבל במקרים מסוימים אלה לא מתפתח המצב שאפיינתי אתמול –דהיינו, שנפש אחת מתעוררת דרך המפגש עם נפש אחרת למצב גבוה יותר, לא של תודעה, אולי, אלא של תחושה שניעורה להתנסות גבוהה וחזקה יותר. במקרה כזה מידת החיפוש העצמי – הנכונה כשלעצמה בעולם הפיזי – מושלכת על תפישתו של האדם את עולם הרוח. בדיוק כשם שהוא נעשה אגואיסט כאשר הוא משליך את תודעת החלום שלו על העולם הפיזי, כך גם האדם שמחדיר למציאויות גבוהות יותר מצב נפשי או הלך רוח שמתאים לעולם הפיזי, נעשה במידה מסוימת אגואיסט ביחסו לעולם הרוח.

אבל דבר זה נכון בנוגע לאנשים רבים. התשוקה לסנסציה גורמת להם להתעניין בעובדה שלאדם יש גוף פיזי, אתרי ואסטרלי, חיים חוזרים על פני האדמה, קארמה וכולי. הם לומדים על דברים כאלה באותה צורה שהם לומדים בה כל עובדה או אמת אחרת השייכת למציאות הפיזית. הדרך שנלחמים בה כיום באנתרופוסופיה היא עדות יומיומית לכך. מדענים מהסוג הרגיל, לדוגמה, עומדים על כך שעל האנתרופוסופיה להוכיח את עצמה באמצעים רגילים. דבר זה זהה לחיפוש בתמונות החלום אחר ההוכחה לדברים המתרחשים בעולם הפיזי. כמה יהיה מגוחך אם מישהו יאמר "אני אאמין שכך וכך אנשים נאספו בחדר זה לשמוע הרצאה אנתרופוסופית, רק אם אחלום על כך לאחר מכן." רק חִשבו איזה אבסורד זה יהיה! אבל אם מישהו ששמע אמיתות אנתרופוסופיות יאמר שהוא יאמין בהן רק אם יוכיח אותן המדע הרגיל, היישים רק במישור הפיזי, זה יהיה אבסורדי לא פחות. הרי די ביחס רציני ואובייקטיבי כלפי דברים אלה כדי להפכם ברורים לחלוטין.

בדיוק כשם שמישהו הופך לאגואיסט כשהוא משליך את מושגי החלום על המצבים הפיזיים, כך גם האדם המשליך על המושגים שהוא נזקק להם לשם יצירת השקפה ביחס לעולמות העליונים, מושגים השמישים רק לחיים הרגילים, הופך מבודד יותר, מכונס ומסוגר, ועומד על כך שרק הוא צודק. אבל זה מה שאנשים עושים, לאמיתו של דבר. רוב האנשים מחפשים היבט מיוחד כלשהו של האנתרופוסופיה. משהו בהשקפת החיים שלהם מושך אותם מתוך תחושת סימפטיה ליסוד זה או אחר הנמצא בה, והם חשים שיישמחו לאמת אותו. הם מקבלים זאת אם כן, ומשום שאי אפשר להוכיח יסוד זה במישור הפיזי, הם רוצים שהאנתרופוסופיה תוכיח אותו.

וכך הופך מצב תודעה שמתאים לעולם הפיזי הרגיל, לגישה כלפי העולמות העליונים. חרף כל כללי האחווה נכנס לתמונה גורם מפריד, בדיוק כפי שהאדם החולם במישור הפיזי עלול לנהוג בשכנו באופן הלא חברי ביותר. אפילו אם השכן פועל ברגישות, ייתכן שתחת השפעת תמונות החלום שלו יאמר לו החולם "אתה טיפש. אני יודע יותר ממך." בדומה לכך, אדם שיוצר את מושגיו על העולמות העליונים באמצעות יומרות שהוא מעביר אליהם מהחיים במישור הפיזי, עלול לומר לחבר בעל השקפות שונות משלו "אתה טיפש" או "אתה רע" או בדומה לזה. יש לפתח גישה שונה לחלוטין, רגש שונה לחלוטין כלפי עולם הרוח, כזה שמחסל את רוח הפירוד ומעניק לאחווה הזדמנות להתפתח. האנתרופוסופיה מטבעה גורמת לזה בצורה השלמה ביותר, אבל צריך להבין זאת תוך הימנעות מכיתתיות ומיסודות דומים אחרים, שלאמיתו של דבר לקוחים מן העולם הפיזי.

אם האדם יודע מאילו סיבות יכולה רוח הפירוד לצוץ בקלות רבה כל כך דווקא בקרב חברות שמושתתות על יסודות רוחיים, הוא יודע גם כיצד אפשר למנוע סכנה כזו על ידי שינוי הנטייה הנפשית, בשעה שהוא חובר לאחרים כדי לפתח את ידע העולמות העליונים.

זו היא גם הסיבה לכך שאלה שאומרים "אני אאמין במה שראיתי שם אחרי שאחלום את זה" ומתנהגים כלפי האנתרופוסופיה בהתאם, מנוכרים כל כך לשפה שהאנתרופוסופיה מוצגת בה. אנשים רבים מאוד אומרים שאינם יכולים לשאת את השפה המשמשת להצגת האנתרופוסופיה, כפי שהיא מובאת בספריי, למשל! העניין הוא שכשמציגים את הידע העל-חושי, לא רק העניינים הנדונים שונים; יש גם לדבר עליהם בדרך שונה. צריך לקחת זאת בחשבון. אם מישהו משוכנע עמוקות שהבנת האנתרופוסופיה כרוכה במעבר ממישור תודעתי אחד לאחר, תועיל האנתרופוסופיה לחייו, כפי שמן הראוי שתעשה: גם אם יש לחוות אותה במצב נפשי שונה מהרגיל, לרווח שהאדם מפיק ממנה מבחינת התפתחותו הנפשית והתפתחות האופי יש השפעה מוסרית, דתית, אמנותית ותפישתית על העולם הפיזי, באותו מובן שהעולם הפיזי משפיע על עולם החלום. עלינו רק להבין בבירור באיזה מישור של מציאות אנו עוסקים.

כאשר אנו חולמים, איננו צריכים לתקשר או לקיים יחסים כלשהם עם בני אדם אחרים, כי כחולמים אנו בעצם פועלים על האני הנצחי שלנו. מה שאנו עושים מאחורי החזית החיצונית של תמונות החלום שלנו נוגע רק לנו. אנו עובדים שם על הקארמה שלנו. לא חשוב איזו תמונת חלום מתוארת שם, הנפש והאני עובדים מאחוריה על הקארמה שלנו, המתגשמת פיזית בגזע האנושי. עלינו לפעול ביחד עם אנשים אחרים כדי לתרום להתפתחותו הכללית של המין האנושי. בעולם הרוח אנו פועלים עם ישויות תבוניות דומות לנו, רק שבמקום לחיות בגוף פיזי הן חיות ביסוד הרוחי, במהות הרוחית. זה הוא עולם שונה, זה העולם שממנו נאספת האמת העל-חושית, וכל אחד מאיתנו צריך להתאים את עצמו אליו.

זו נקודת המפתח שהדגשתי בהרצאות הרבות שנתתי כאן: אין לקלוט את ההכרה האנתרופוסופית בדרך שבה אנו לומדים דברים אחרים. מעל לכל יש להתייחס אליה בתחושה שונה – תחושה שמעניקה לאדם זעזוע פתאומי, מעורר, כזה שהאדם חווה כששלל צבעים מופיעים לנגד עיניו, כשצלילים זורמים לתוך אוזניו ומעירים אותו מתוך התמונות של עולם החלום.

בדיוק כשם שהידיעה על מקום שהקרח דק בו באגם קפוא מאפשרת לאדם להימנע מנפילה לתוכו, כך גם יכול מי שמכיר את הסכנה של פיתוח אגואיזם עקב יחס מוטעה כלפי אמת רוחית, להימנע מיצירת מצבים של פירוד. האמת הרוחית מצריכה תמיד פיתוח מרבי של איכות שאפשר לקרוא לה סובלנות, במובן הטוב ביותר של המילה. הסובלנות צריכה לאפיין את היחסים בין אנשים שמעונינים ללמוד ביחד את מדע הרוח האנתרופוסופי. כשמתבוננים ביופיה של הסובלנות האנושית מזווית זו, מתוודעים מיד לצורך המהותי של חינוך עצמי לתכונה זו בתקופתנו. הדבר המוזר ביותר כיום הוא שאף אחד לא מקשיב באמת לזולתו. האם אפשר להתחיל משפט מבלי שמישהו יקטע אותו כדי לומר את השקפתו שלו על העניין, ביחד עם צרור הדעות שבא בעקבותיה? זו היא תכונה בסיסית של הציוויליזציה המודרנית: איש אינו מקשיב, איש אינו מכבד את דעתו של שום אדם פרט לשלו, ואנשים מסתכלים על אלה שאינם חולקים עמם בדעותיהם כעל תלמידים קשי תפישה.

אבל כאשר מישהו מבטא דעה, ידידי היקרים, זו דעה אנושית, ואפילו אם היא טיפשית בעינינו, עלינו להיות מסוגלים לקבל אותה ולהקשיב לה.

אני עומד לומר משהו פרדוקסלי ביותר. לאדם שנפשו הסתגלה להשקפה האינטלקטואלית של ימינו, אין כל קושי להפגין פיקחות. כל אחד יכול להפגין פיקחות, ואני לא אומר שאין זה פיקחי; לאמיתו של דבר, זה בדרך כלל פיקחי – אבל פועל רק עד לנקודה מסוימת, ועד לנקודה זו האדם הפיקח רואה כטיפש כל אחד שעדיין אינו דוגל בדעה שלו. אנו פוגשים בגישה זו כל הזמן, ובמצבי חיים רגילים יש לזה הצדקה. אדם שפיתח שיפוט מעמיק בנוגע לעניינים שונים, באמת מגלה שנורא להקשיב להשקפות המטופשות של מישהו אחר בנוגע להם, וקשה להאשים אותו על כך.

אבל זה נכון רק עד לנקודה מסוימת. אדם יכול להיות פיקח יותר מפיקח באמצעות פיתוח דבר מה נוסף. התובנה העל-חושית יכולה להעניק תבונה בעלת איכות שונה; המוזר הוא, שאז העניין בטיפשות מתגבר במקום להתמעט. כשרוכשים מעט תבונה מתענגים על שמיעת דברים טיפשיים, אם תסלחו לי על דבריי הבוטים. לפעמים מגלים שהאמירות המטופשות נבונות מדבריהם של אנשים בעלי תבונה ממוצעת, משום שלעתים קרובות הן נובעות מאנושיות גדולה בהרבה מזו שמונחת ביסוד התבונה הממוצעת של האנשים הנבונים הממוצעים. תובנה מעמיקה והולכת בנוגע לעולם מגדילה את העניין בטיפשות האנושית, כי דברים אלה נראים אחרת במישורים שונים של העולם. דברי הטיפשות של אדם הנתפש כטיפש בעיני אנשים פיקחים בעולם הפיזי הרגיל יכולות, בנסיבות מסוימות, לגלות דברים שהם למעשה בגדר תבונה בעולם שונה, גם אם הצורה שהם לובשים מעוקמת ונלעגת. ניטשה אמר פעם שהעולם הוא למעשה "עמוק יותר ממה שהיומיומי מייחס לו."

עולם הרגש שלנו צריך להיבנות על הכרות כאלו, אם ברצוננו להעמיד את החברה האנתרופוסופית – או, במילים אחרות, את אגודת האנשים שמעונינים באנתרופוסופיה – על בסיס בריא. ואז, האדם היודע שיש להתייחס אל עולם הרוח בצורה שונה מאשר אל העולם הפיזי, יביא את דברי עולם הרוח אל העולם הפיזי בדרך המתאימה. אדם כזה יהיה לאדם מעשי בעולם הפיזי ולא לחולם, וזה מה שנחוץ כל כך. חיוני מאוד שהאדם שהפך לאנתרופוסוף לא ייעשה חסר תועלת עבור העולם הפיזי. יש להדגיש זאת שוב ושוב.

זה מה שרציתי להציג בהרצאתי השנייה בשטוטגרט, כדי לשפוך אור על הדרך שהחברים צריכים לכלכל בה את הטיפול הנכון בחייה של החברה. חיים אלה אינם עניין של הכרה אלא של הלב, ויש להכיר בעובדה זו.

מובן שלעתים קורה שנסיבות חייו של האדם מחייבות אותו לצעוד לבדו בשביל נפרד – וגם דבר זה ניתן לעשייה. אבל בשטוטגרט עסקנו בדרישות החיים של החברה האנתרופוסופית; היה צורך להעלות זאת לדיון. אנשים שרוצים להיות חלק מהחברה צריכים לגלות עניין באשר למהותן של דרישות החיים שלה.

אבל התעניינות זו צריכה להקיף גם את הבעיות שהתעוררו עקב העוינות הגוברת כלפי החברה. גם לזה התייחסתי בשטוטגרט. אמרתי שם שמאז שנת 1919 יצאו לדרך יוזמות רבות של החברה, ושגם אם דבר זה טוב כשלעצמו, לא נמצאה הדרך הנכונה לשלב אותן בתוך התנועה האנתרופוסופית – במילים אחרות, להפוך אותן לעניין משותף לכל החברים. אין צורך לגנות חברים חדשים בגלל שאינם מגלים עניין במשהו שהחל לפני שהצטרפו לחברה. היוזמות החדשות הן האחראיות לעוינות הגוברת כלפי התנועה שלנו. אין ספק שגם לפני כן התקיימה איבה, אבל לא נאלצנו להקדיש לה כל תשומת לב שהיא.

בהקשר זה היה עליי לומר משהו שהחברה האנתרופוסופית צריכה לדעת בנוגע למתנגדינו. סיפרתי לכם, ידידיי היקרים, על שלושת השלבים של התפתחות החברה, והצבעתי על העובדה שבשלב האחרון או השלישי, משנת 1916 או 1917 ועד לזמן הנוכחי, נמסרו לכם בהרצאות פירות של מחקר אנתרופוסופי עצום ורב על העולם העל-חושי. דבר זה הצריך עבודת מחקר רוחי אמיתי רבה. כל מי שמתבונן באופן אובייקטיבי בעובדות יכול להבחין בהגדלתה הרבה של כמות החומר שנאספה מעולם הרוח בשנים האחרונות והוגשה לכם בהרצאות.

אין ספק שיש לנו מספר מתנגדים שפשוט אינם יודעים מדוע אימצו עמדה עוינת; הם פשוט הצטרפו לאחרים, ונוח להם שהסיבות לכך נשארות מעורפלות. אבל יש בקרבם כמה דמויות מובילות שיודעות היטב מה שהן עושות; אנשים אלה מעונינים לדכא ולרמוס אמיתות על אודות עולם הרוח, שיש בהן כדי להעלות את רמת הכבוד והמחויבות האנושית ולהשיב את השלום עלי אדמות על כנו. שאר המתנגדים מצטרפים אליהם, אבל המנהיגים אינם רוצים שאנשים יוכלו להשיג את האמיתות האנתרופוסופיות. ההתנגדות שלהם מודעת לחלוטין, וכמותה גם המאמץ לעורר התנגדות בקרב חסידיהם.

מה בכוונתם להשיג באמת? אם אתייחס אליי בהקשר זה, הם מנסים להעסיק אותי במתקפות שלהם כדי שלא אמצא די זמן למחקר אנתרופוסופי ממשי. מחקר כזה מצריך שקט מסוים: זו פעילות פנימית שרחוקה מאוד מהדברים שיש לעשות כדי להתגונן בפני המתקפות של מתנגדינו, המגוחכות כל כך לעתים קרובות.

בהרצאה מבריקה שנתן בשטוטגרט, מר וֶרבק העיר את תשומת ליבנו למספרם הגדול של ספרים עוינים שנכתבו בידי תיאולוגים בלבד. אני חושב שהוא מנה תריסר או יותר – רבים כל כך, שצריך לפנות את כל הזמן רק כדי לקרוא אותם: דמיינו לעצמכם כמה זמן דרוש כדי להפריך אותם! דבר זה אינו מאפשר לפנות זמן לשום מחקר שהוא, וזה רק תחום אחד מני רבים. בתחומים שונים אחרים נכתבו ספרים במספר זה לפחות. למעשה אנחנו מופגזים בכתבים עוינים שכוונתם למנוע מאיתנו לעשות את עבודת האנתרופוסופיה הממשית. זו כוונה שקולה ומחושבת. אבל אם יש מה שנחוץ כדי לאזן זאת, אפשר לפתח את האנתרופוסופיה ולהניח ספרים אלה בצד. רבים מהכותרים אפילו אינני מכיר. את אלה שברשותי אני בדרך כלל זורק לערימה, משום שאי אפשר לערוך מחקר רוחי ובה בעת גם לעסוק בהתקפות כאלו. ואז מתנגדינו אומרים "הוא עצמו אינו עונה לנו." אבל אנשים אחרים בחברה יכולים לעסוק בטענותיהם של המתנגדים, ומאז שיצאו היוזמות לדרך בשנת 9191 באמצעות אנשים אחרים, החברה צריכה לקחת אחריות עליהן. היא צריכה להתמודד בקרב נגד אויבינו, כי אחרת יתברר שאי אפשר לקיים מחקר אנתרופוסופי.

וזה בדיוק מה שמתנגדינו רוצים. יותר מכל הם רוצים למצוא ביסוס לתביעה משפטית. קיימים סימנים רבים לכך שהם מחפשים הזדמנויות כאלה, כי הם יודעים שדבר זה יגרום לשינוי בכיוון של תשומת הלב ולשינוי בהלך הרוח, דבר שיפריע לפעילות אנתרופוסופית אמיתית.

כן, ידידיי היקרים, רוב מתנגדינו יודעים היטב מה שהם עושים, והם מאורגנים היטב. אבל עובדות אלו ידועות גם בחברה האנתרופוסופית. אם תוקדש להן תשומת לב נכונה, תבוא בעקבותיה גם פעולה.

מסרתי לכם דיווח על מה שהושג בשטוטגרט במטרה לאפשר לחברה להמשיך בעבודתה זמן מה. אבל היה רגע שבו חשתי בכנות שעליי להצהיר על פרישה מהחברה עקב הנסיבות. מובן שכעת יש גם סיבות אחרות לכך שדבר זה לא ייתכן, משום שהחברה קלטה לאחרונה לתוכה יסודות חדשים שאי אפשר לנטוש אותם. יחד עם זה, מה שהתרחש ברגע מסוים באולם הכנסים בשטוטגרט היה יכול לספק לי הצדקה מלאה לומר שאני פורש מהחברה ומנסה להביא את האנתרופוסופיה לעולם בדרך אחרת.

הרגע שאני מתכוון אליו הוא המקרה הבא: ועד התשעה תכנן למסור דיווחים אחדים על פעילויות בתחומים שונים של החברה, ביניהם דיווחים על בית ספר ולדורף, על האגודה לחיי רוח חופשיים, על ה'דֶר קוֹמֶנְדֶה טאג', על כתבי העת אנתרופוסופיה ו – Die Drei וכולי וכולי, בנוסף לדיון על המתנגדים שלנו ועל הדרך שבה יש להתמודד איתם.

וֶרבק, שעסק בבעיית המתנגדים כפי שאמרתי, נתן הרצאה מבריקה על הדרך שבה יש להתמודד איתם מהזווית הספרותית. אבל היה גם צורך לדון בפרטים הממשיים של העניין. ומה קרה? בדיוק באמצע הדיווח, מבלי לדעת דבר על המתרחש בחברה, הועלתה הצעה להפסיק את הדיווח על המתנגדים ולהמשיך בדיון, וההצעה התקבלה!

התרחש גם מקרה מגוחך אחר. מאוחר מאוד בערב הקודם מסר ד"ר סטיין דיווח על תנועת הנוער. היה קשה לקנא במר ליינאס, יושב הראש של המפגש, כי כפי שאמרתי לכם לפני יומיים, הוא הופגז בהצעות מילוליות, עד שאיש כבר לא ידע כיצד לנהל את הוויכוח.

הנוכחים בוועידת הנציגים לא הצטיינו ביכולת ישיבה אינסופית בכיסאותיהם כמו אלה שהכינו אותה. בשטוטגרט כולם רגילים לשבת. פעמים רבות קיימנו פגישות שהחלו לא מאוחר מתשע ושלושים או עשר בערב, ונמשכו עד שש בבוקר למחרת. אבל כפי שאמרתי, הנציגים לא עברו אימון שכזה, כך שהיה כבר מאוחר כשד"ר סטיין פתח בדיווח על תנועת הנוער לפי בקשת הצעירים. עקב שגיאה זו או אחרת איש לא היה בטוח שהוא ימסור דיווח זה, וכתוצאה מכך אנשים רבים עזבו את האולם. ד"ר סטיין מסר את דיווחו וכאשר חזרו האנשים ביום הבא וגילו שהדיווח נמסר בהיעדרם, הועלתה הצעה שהוא יימסר בשנית. אבל שום דבר לא יצא מזה, כי הד"ר לא נכח שם. כאשר הוא הגיע כדי למסור דיווח על מתנגדינו, התברר שלא זו בלבד שהאנשים לא רצו לשמוע את דיווחו פעמיים, הם לא רצו לשמוע אותו אפילו פעם אחת. הם העבירו הצעה בעניין זה. הוא מסר לפיכך את הדיווח שלו בהזדמנות מאוחרת יותר.

דיווח זה היה אמור להסתיים בדיון על מתנגדים מסוימים. להפתעתי סטיין לא הזכיר שום מתנגד מסוים, ובמקום זה פיתח מעין מטפיזיקה של עוינות כלפי האנתרופוסופיה, שלא אפשרה את הבנת המצב לאשורו. הדיווח שלו היה מבריק ביותר, אבל הגביל את עצמו למטפיזיקה של העוינות במקום לספק חומר מוגדר על אויבים מסוימים של החברה. מקרה זה הראה שהחברה כולה – כי באי הכוח היו נציגים של החברה האנתרופוסופית הגרמנית כולה – פשוט אינה רוצה לשמוע על המתנגדים!

זה מובן בהחלט, כמובן. אבל המידע בנוגע לבעיות אלה כה חיוני לכל תובנה על תנאי החיים שנדרשים לחברה, שאדם הדוחה הזדמנות אידיאלית לשמוע אותו אינו יכול להיחשב כאדם בעל כוונות רציניות. הדרך שהאנתרופוסופיה מוצגת בה בפני העולם תלויה, יותר מכל דבר אחר, ביחס של החברים בחברה אל העוינות כלפיה, ההולכת ומתחזקת מיום ליום.

זה היה אם כן הרגע שבו אופן התנהלותה של הפגישה היה צריך לגרום לי לומר שאינני יכול להמשיך לקחת חלק בחברה, אם החברים מעונינים אך ורק בחזרה על סיסמאות כגון "אנושיות צריכה לפגוש באנושיות" ועוד אמירות שחוקות כאלו. בשטוטגרט הן נאמרו למכביר – לא נדונו, רק נאמרו. אבל מובן שאי אפשר לפרוש ממשהו שקיים לא רק בדמיון אלא במציאות; אי אפשר לפרוש מהחברה האנתרופוסופית! כך שגם מעניינים אלה היה צורך להתעלם לטובת חיפוש אחר פתרון כמו זה שתיארתי לכם ביום שבת: מצד אחד החברה הוותיקה, שממשיכה קדימה בכל ממשותה, ומצד שני התאחדות חופשית בהתהוות, שתיצור בסופו של דבר קהילות במובן שדיווחתי עליו, עם מספר קבוצות מגשרות לשם קישור בין שני היסודות המנוגדים.

כי צריך להיות ברור לחלוטין שהאנתרופוסופיה תישאר כאן לנצח. כל אדם ואדם יכול אם כן ללמוד אותה בעצמו על בוריה, ויש לו הזכות המלאה לעשות זאת מבלי לפתח כל עניין בחברה האנתרופוסופית. זה אפשרי בהחלט – ועד שנת 1918, כאלה היו פני הדברים למעשה – להפיץ את האנתרופוסופיה אך ורק באמצעות ספרים או הרצאות בפני אלה שמעונינים לשמוע. עד שנת 1918 החברה הייתה אך ורק מה שחברה כזו צריכה להיות, משום שהיא יכלה לחדול מלהתקיים בכל יום מבלי להשפיע על האנתרופוסופיה עצמה. אלה שלא היו חברים בחברה ואשר התעניינו באנתרופוסופיה באמת ובתמים, זכו בגישה לא פחות טובה לכל דבר מהגישה שניתנה לחברים בחברה. החברה רק סיפקה לחברים הזדמנויות לעבוד ביחד, ולנפשות אנושיות להתעורר בעזרת נפשות אחיות. אבל עם היוזמות של אדם זה או אחר, הפעילויות שהתקיימו בחברה התפתחו לפרויקטים שמחייבים אותנו עכשיו. הם קיימים, אי אפשר למוסס אותם באופן שרירותי. החברה הוותיקה צריכה להמשיך ולדאוג לשגשוגם. ייתכן שלאנשים לא אכפת מהביורוקרטיה, מאופני הקיטלוג ומהכיוון הכללי של הוועד הישן – אבל בכל זאת צריך להמשיך לדאוג לדברים שהחלו. אף אחד אחר לא יעשה זאת. זו טעות גדולה להאמין שמישהו שרק מתעניין באנתרופוסופיה באופן כללי – מצב שהתקיים גם הוא בשנת 1902 – יתבקש לקחת אחריות על הפרויקטים השונים. צריך להזדהות איתם, להכיר אותם מלגו ומלבָר.

החברה הוותיקה צריכה להמשיך להתקיים; זו היא בהחלט ישות אמיתית. אבל גם לאנשים אחרים, שפשוט מעונינים באנתרופוסופיה כפי שהיא, יש זכות לגישה אליה. כדי לתת להם מענה יצרנו את ההתאחדות החופשית שדיברתי עליה אתמול, וגם לה יהיה ועד נאמנים, שיורכב מן השמות שציינתי אתמול. כעת יש לנו אם כן שתי רשימות נאמנים, שבתורם יבחרו ועד מצומצם יותר כדי לטפל בעניינים משותפים, כך שהחברה תישאר ישות אחת. העובדה שההתאחדות החופשית אכן מגלה עניין במה שמתפתח מתוך החברה אומתה על ידי ההצעה לייסד אותה מחדש, שהוצעה מיד על ידי החברים הצעירים מתנועת הסטודנטים. כעת היא נוסדה אפוא מחדש ויהיה לה תפקיד לגיטימי. זו הייתה באמת אחת מן הבעיות החיוניות, הדחופות והדוחקות ביותר של התנועה האנתרופוסופית.

הצעה מעניינת במיוחד הועלתה על ידי תלמידי הכיתות הגבוהות בבית ספר ולדורף. היא נשלחה אליי ולכן אני עצמי הקראתי אותה בקול רם. תלמידי הכיתה הגבוהה של בית ספר ולדורף הציעו בערך הצעה כזו: "חונכנו בהתאם לכללי היסוד של בית ספר ולדורף," הם אמרו. "בשנה הבאה אנו אמורים להיבחן בבחינות לאוניברסיטה. ייתכן שקשיים מסוג זה או אחר יימנעו זאת, אבל בכל מקרה, איך נלמד באוניברסיטה רגילה אחרי ששמענו מסטודנטים אחרים תיאורים נחמדים כל כך של האוניברסיטאות?" לסיכום הם מציעים לייסד אוניברסיטה המיועדת להמשך לימודיהם של בוגרי בית ספר ולדורף.

דבר זה נבון ונכון. נציגי תנועת הסטודנטים האקדמית קיבלו את ההצעה מיד, וכדי לגייס קצת הון להקמת מוסד כזה, הם אספו סכום שהצטבר למיטב ידיעתי לעשרים וחמישה מיליון מארק בערך; סכום מכובד, גם אם איננו עצום בתנאי האינפלציה הנוכחיים. מובן שבימים אלה אי אפשר להקים אוניברסיטה בעשרים וחמישה מיליון מארק, אבל אם נמצא אמריקני שיתרום מיליארד מארקים או יותר למטרה זו, יהיה אפשר להתחיל, לכל הפחות. אחרת אי אפשר יהיה לעשות זאת כמובן, ואפילו מיליארד מארק לא יספיקו; איני יכול לחשב ברגע זה כמה כסף יידרש.

אבל אם אפשרות כזו הייתה קיימת באמת, היינו נבוכים, נבוכים ומפוחדים, אפילו אם היה סיכוי לקבל הכרה רשמית בעניין הבחינות והתעודות. הבעיה היא הסגל של מוסד כזה. האם הוא יורכב מסגל המורים של בית ספר ולדורף, או מחברים במכוני המחקר שלנו? הדבר בהחלט ניתן לביצוע, אבל אז לא יהיה לנו בית ספר ולדורף ולא יהיו מכוני מחקר. הדרך שבה התפתחה החברה האנתרופוסופית בשנים האחרונות נטתה להרחיק אנשים שהיו עשוים להצטרף אליה. כאשר דרוש מורה לכיתה חדשה שנוספת לבית ספר ולדורף, קשה ביותר למצוא מישהו מקרב החברים. למרות כל הקונגרסים רבי הרושם והישגים אחרים שנזקפים לזכותנו, הכיוון של החברה גורם לאנשים להרגיש שאף על פי שהם מרוצים מהאנתרופוסופיה, אין ברצונם להיות חברים בחברה.

עלינו לפעול להשבת החברה לתפקידה האמיתי: האנתרופוסופיה נועדה להפוך לתוכן החיוני ביותר של ליבם ונפשם של אנשים רבים בעולם, ועל החברה למלא את חלקה כדי שדבר זה יתאפשר. כאשר אנו פוגשים אתגר זה, מיד מתברר שעלינו לשנות את מהלכנו ולהתחיל למקד את תשומת ליבו של העולם באנתרופוסופיה, כדי שלמין האנושי תהיה הזדמנות להכיר אותה.

מתנגדינו עושים ככל יכולתם כדי להציג קריקטורה של האנתרופוסופיה. הכְתבים שלהם מכילים חומר שאינו מוכר מהרצאות אנתרופוסופיות. כיום יש ספריות השאלה שאפשר להשאיל בהן הרצאות כאלה. צורת החשיבה הישנה על דברים אלה אינה מתאימה עוד למצב. יש חנויות של ספרים יד שנייה שמשאילות הרצאות בתשלום, כך שכל מי שרוצה לקרוא אותן יכול לעשות זאת. אנו מפגינים בוּרות בנוגע לחיים החברתיים המודרניים במחשבה שמחזורי ההרצאות יכולים להישמר בסוד; כיום זה כבר בלתי אפשרי. תקופתנו הפכה דמוקרטית אפילו בענייני רוח. עלינו להבין שיש להביא את האנתרופוסופיה לידיעת העולם.

זה האימפולס המניע את קבוצת ההתאחדות החופשית. האנשים שהתקבצו בה יחד מעונינים להפיץ את האנתרופוסופיה בחוגים רחבים, בראש ובראשונה. אני בהחלט מודע לכך שדבר זה ייפתח סדקים חדשים, שדרכם יזרמו החוצה לעולם דברים שחברים חושבים שיש לשמור בתוך החברה. אבל עלינו להתאים עצמנו לצרכי הזמן, והאנתרופוסופים צריכים לפתח חוש לדברים הנדרשים. זו הסיבה לכך שעכשיו במיוחד על האנתרופוסופיה להיראות כדבר שיכול להפוך לתוכן החיים של אנשים, כפי שציינתי אתמול.

ובכן, ידידיי היקרים, אתם רואים שהתאמצנו ליצור קשר חופשי בין שני הזרמים בחברה. אני מקווה שמאמץ זה יובן ויטופל בצורה נכונה, כדי שזמן מה נוכל להמשיך לפעול בצורה חדשה זו. אינני משלה את עצמי שהדבר יימשך זמן רב, אבל אם כך יקרה, נצטרך לנסות צורת התארגנות אחרת. כשנסעתי לשטוטגרט למפגש הכללי של החברה האנתרופוסופית הגרמנית, אמרתי שם שהאנתרופוסופיה החלה בגרמניה ושהעולם יודע ומקבל עובדה זו, ושמשום כך היה צורך להכניס סדר כלשהו בחברה הגרמנית תחילה; אבל זה צריך להיות רק הצעד הראשון בהכנסת סדר גם בקבוצות האחרות. אני מתאר לעצמי שהחברוֹת בארצות שבהן מדברים שפות אחרות חשות גם הן חובה לתרום את חלקן לגיבוש החברה בדרך דומה או שונה, כך שמכל עֵבר ייעשה מאמץ לעצב את חיי החברה, כדי שהאנתרופוסופיה תהיה מה שעליה להיות עבור העולם בכלל.