רודולף שטיינר

 10 הרצאות שניתנו בשטוטגרט ודורנאך

1923 / 23.1-4.3

מתוך מחזור הרצאות בשם 'בניין קהילות אנתרופוסופיות'

Anthropsophische Gemeinschaftbildung

GA257

מאנגלית: יוחנן מרגלית

עריכת תרגום: בלהה רוזנפלד

תיקונים: דניאל זהבי

ההרצאה מופיעה בספר (המכיל גם הקדמה וסיכום של אורי בן דוד), שיצא דרך הוצאת חירות – ראו כאן 

הרצאה 8

שטוטגרט, 2 במרץ 1923

המציאות הפנימית של הקהילה והאחדות שהיא יוצרת

הפגישות בשטוטגרט הסתיימו לפני יומיים, ואתם מניחים ככל הנראה שעליי לדווח לכם על אחדים מהדברים שהתרחשו שם. הגענו לכמה מסקנות מוגדרות, שבתנאים הנוכחיים נראו בלתי נמנעות.

תיאור מהלך העניינים חיוני להבנת הדברים שהתרחשו שם. לפי ההערות שהערתי בשבועות האחרונים אתם יודעים שלפגישות בשטוטגרט קדמו הכנות ממושכות. מטרת הכנות אלו, שהיו מעייפות ביותר עבור כל הנוכחים, הייתה לנסות ליצור מצב שייאפשר את אספקת צרכי החיים של החברה האנתרופוסופית, ובכך להבטיח את המשך קיומה בעתיד הקרוב.

בנוגע לכל מה שהתרחש אחר כך, יש לזכור שמה שקרה בשטוטגרט לא נבע מהאירועים העצובים שקרו סביב השריפה בגיתאנום ולא הושפע מהם. בתחילת דצמבר דנתי עם חבר בוועד המנהל בצורך לעשות משהו לגיבוש החברה, והטלתי עליו לדבר עם כל חברי הוועד המנהל ועם אנשים נוספים במטרה להתמודד עם הבעיה. לפיכך מה שקרה בשטוטגרט היה המשך ישיר לשיחה שניהלתי עם מר אוּלִי בעשרה בדצמבר, במטרה ליידע אותו בנוגע למחשבותי על מהלך העניינים הנוכחי בחברה.

שריפת הגיתאנום הייתה חוויה מכאיבה במיוחד בזמן שבו עסקנו בהתפתחויות אלו, אבל גם אם הגיתאנום היה עדיין עומד על תילו, דברים אלה היו מתרחשים בדיוק כפי שהתרחשו. כי מה עמד בפנינו? עמדה בפנינו העובדה שהחברה האנתרופוסופית לבשה בשני העשורים האחרונים צורה שעברה שינוי משמעותי מאז שנת 1919, כתוצאה מהיוזמות השונות שנכללו בה.

בנקל ניתן לפרש את דבריי כחוסר שביעות רצון מיוזמות אלו, אבל אין לי שום כוונה כזאת. אני רק רוצה להזכיר לכם את חינוך ולדורף, אחת היוזמות שהתכוונתי אליהן, כדי לשכנע אתכם שההערה שלי מכוונת לצורך אחר ואינה מבטאת שיפוט שטחי כלשהו. היא אינה רומזת דבר על ערכן ועל חשיבותן של כל אחת מהיוזמות הללו, או על אחריותו של כל אדם העומד בראשן.

הדיונים בשטוטגרט נועדו – כפי שבאמת קרה – לעסוק אך ורק בחברה האנתרופוסופית, מבחינת הדרך שיש לעצב בה את צורתה הכללית.

אין זה עניין קל, לתאר צורה כללית זו כפי שהיא באמת, משום שהחברה שלחה ענפים בכיוונים רבים כל כך. אבל אני מאמין שלכל אחד מכם יש מושג מסוים על אופן התפתחותה של החברה עד לזמן הנוכחי, ושיש ביכולתכם לצייר לעצמכם את התמונה השלמה בעזרת ההערות שהערתי כאן בשבועות האחרונים.

אחת ההתפתחויות החשובות במיוחד שהתרחשו בחיי החברה הייתה קבלה של משימות אנתרופוסופיות מיוחדות שהוצעו על ידי אנשים מובילים – או לפחות חלק ניכר מהם – ושצמחו מתוך עבודת החברה האנתרופוסופית. משימות אלה חיכו להשלמתן משנת 1919 – אך לא בוצעו. כאשר הבעיה שהן יצרו הפכה ברורה ומפורשת, דיברתי על כך עם המנהל הפועל המרכזי בשטוטגרט בעשרה בדצמבר.

אחת היוזמות העדכניות ביותר שצמחו מקרקע התנועה האנתרופוסופית הייתה התנועה להתחדשות דתית, אשר תרמה רבות למשבר הנוכחי בחברה. זה הוא אחד ההיבטים של העובדות שהתפתחו בחיי החברה.

היבט אחר הוא הצעירים שהגיעו לתנועה – צעירים גדושים בהתלהבות פנימית עמוקה מהאנתרופוסופיה ומכל מה שנכלל בה, וסטודנטים שנכנסו גם הם לתמונה עם ציפיות שונות למדי, עם תמונה מוגדרת של מה שצריך להיות בחברה ועם רגשות מוגדרים. אפשר לומר שאקדמאים צעירים אלה הגיעו לחברה עם אימפולסים חזקים שנובעים מהלב ועם רגישות מיוחדת לדרך שבה האנתרופוסופים מגיבים אליהם, ושהרוח שהם מקבלים בה כל דבר היא יותר רוח של שיפוט רגשי עז מאשר רוח של רציונליות.

מה היה מונח מאחורי כל זה?

ידידיי היקרים, לצעירים בימינו יש חוויות נפשיות שעורכות את הופעתן הראשונה על במת האבולוציה האנושית, וזו עובדה. עובדה זו אין לסכם בביטויים מופשטים ושטחיים על פער הדורות. פער זה התקיים תמיד, במובן מסוים, ובלט במיוחד בנעוריהם של אנשים בעלי אישיות חזקה בזמן שהתחנכו במוסדות החינוך. כל שעלינו לעשות הוא להיזכר במספר דוגמאות אופייניות. בספרו של גיתה פיוט ומציאות[1] אפשר לקרוא כיצד בזמן לימודיו בלייפציג הוא נעדר מההרצאות משום שהן שעממו אותו, ולחליפין בחר להיכנס לחנות הסמוכה לממכר כעכים ולפטפט בה עם ידידים, בעת שפרופסור לודוויג ורעיו המשיכו להרצות על דוקטרינות מלומדות.

אבל למרות פער הדורות הקיים תמיד, אפילו הקיצוניים ביותר בבני הדור הצעיר מקבלים בסופו של דבר את מורשת המבוגרים. גאוני הרוח שבקרבם עושים אותו הדבר. אין כל ספק שגיתה היה גאון שאין שני לו עד יום מותו, אבל גם הוא חי את חיי תקופתו והיה לא רק גיתה הגאון, אלא גם יועץ המלך, אדם שמן ובעל פימה. צריך להכיר גם בזה.

יש להתבונן בדברים אלה בלי שום דעה קדומה. פער הדורות שאנשים מדברים עליו באופן שטחי כיום התקיים תמיד עד השליש האחרון של המאה ה-19, אבל הוא נפתר לשביעות הרצון בצורה מוגבלת, כשהצעירים ספגו בהדרגה עוד ועוד איפיונים של המורשת צרת האופקים ושקעו, כמו תמיד, בתוך מה שהנחילו להם המבוגרים.

היום זה כבר בלתי אפשרי. אם נשתמש בטרמינולוגיה השאולה מחוכמת המזרח, אפשר לומר שהדבר נעשה בלתי אפשרי מאז סופה של תקופת הקאלי יוגה, כי מזמן זה והלאה החיים החברתיים לא נשלטו עוד על ידי עקרון הסמכותיות, כפי שהיה קודם לכן. מעורבותו של המין האנושי בשלב ההתפתחות של נפש התודעה החלה להשפיע. הדבר חי בנפשות האנשים שנולדו בשנות התשעים של המאה ה-19 ובשנים הראשונות של המאה ה-20, אולי לא בצורה כה מוגדרת וחדה, אבל באופן אינסטינקטיבי חזק במיוחד. המבוגרים צריכים לחשוב על החיים הפנימיים של הצעירים באהבה, אם ברצונם להבין אותם. דבר זה דורש עשייה של ממש, כי התרבות שלנו, הציוויליזציה שלנו, לבשה צורה שמוציאה מכלל שימוש את הדרכים שסייעו תמיד לפתרון בעיות בין צעירים למבוגרים, במיוחד במוסדות החינוך. צעירים בני זמננו מרגישים זאת; זה גורלם הפנימי, המעצב כל היבט בחייהם ויוצר גישה מלאת תשוקה לחיים או תביעה מוגדרת מהם. זה הופך מראש את הצעירים של ימינו למחפשים, אם כי הם נמצאים בדרגה שונה לחלוטין מהמבוגרים מהם.

זה נכון בנוגע אליהם בכל תחומי החיים, ובמיוחד בתחום הרוחי. זמן מה הייתה תגובת הדור המבוגר כלפי הצעירים מוזרה מאוד. כבר הסבתי את תשומת לבכם לכמה מקרים אופייניים – הרשו לי להזכיר לכם את ההרצאה שנתתי על גרגור מנדל. מדענים בני המאה העשרים מצהירים מדי פעם בהתלהבות שגרגור מנדל ממוראביה, מורה מתבודד שהפך לראש מנזר, היה לדעתם גאון שהרים תרומה יוצאת דופן להגדרת חוקי התורשה. אם נעיין מחדש בקשריו של גרגור מנדל עם המוסדות החינוכיים שהוא למד בהם, לא נוכל להחמיץ את העובדה שכאשר היה מבוגר דיו להיבחן למשרת מורה, הוא נכשל כישלון חרוץ. הוא התכונן לבחינה שנייה, ונכשל שוב. בזמן ההוא – שנות החמישים של המאה ה-19 – האנשים היו הרבה יותר סובלניים מאשר בזמנים שבאו לאחר מכן. למרות שני כישלונותיו בבחינות ההוראה זכה מנדל בתפקיד מורה בתיכון, והפך לאיש שהגשים את מה שנחשב לאחד ההישגים הגדולים ביותר במדעי הטבע המודרני.

בואו ניקח דוגמה קרובה יותר אלינו: המקרה של רנטגן. כיום איש אינו מטיל ספק בכך שרנטגן הוא אחד האישים הגדולים ביותר בזמנים המודרניים, אבל הוא סולק מבית הספר התיכון בטענה שהוא חסר תקנה. רנטגן, שלא סיים את בית הספר, התקשה מאוד לקבל משרת הוראה; רק זמן מה לאחר שנזרק מבית הספר הצליח, בקושי רב, להתקבל למכללה שבה סיים סוף סוף את לימודיו. אבל אפילו אז הוא לא הצליח לקבל משרת הוראה בתחום שרצה בו. למרות זאת הוא השיג את אחד ההישגים הגדולים ביותר, הישג מעצב תקופה, בתחום המדע המעשי והתיאורטי.

אפשר למצוא אינסוף דוגמאות כאלה. בכל מקום אנו מוצאים סימנים לפער בלתי ניתן לגישור בין הדברים שהציעו הזמנים הקדומים לבין מה שחי בקרב הנוער באופן שאינו ניתן להגדרה.

אם נשתמש במונחים קיצוניים יותר, אפשר לומר שלנוער המודרני לא אכפת כמה קברים של מלכים מצריים נפתחו; הוא אינו עוסק בזה יותר מדי. הוא מעונין יותר במציאת מקורות מקוריים וראשוניים הרבה יותר שיישרתו את הקידמה האנושית, מאשר בתוצאות פתיחתם של קברי מלכים עתיקים. הצעירים חשים שנכנסנו לשלב באבולוציה של המין האנושי שבו נצטרך לשאוב ממקורות בסיסיים וראשוניים הרבה יותר כדי להמשיך הלאה.

עכשיו יש באפשרותנו לומר בוודאות, שהצעירים שניחנו בכמיהה זו השקיעו רבות בחיפושים במהלך שני העשורים הראשונים של המאה העשרים: ואז הם התוודעו לאנתרופוסופיה, וחשו באחת שהיא מובילה אותם למקורות הראשוניים שהם מחפשים, למקור האנושיות העמוק ביותר, והם התקרבו לחברה האנתרופוסופית. ביום שני או שלישי האחרון אמר נציגם של צעירים אלו בשטוטגרט שהם חוו הלם כשהגיעו לחברה, שהניגוד בין החברה האנתרופוסופית והאנתרופוסופיה הדהים אותם. זו עובדה כבדת משקל ביותר, נכון? אי אפשר להתעלם ממנה סתם כך. אתם צריכים לחשוב על מה שהצעירים, במיוחד הסטודנטים, נאלצו לסבול. בואו נאמר לדוגמה שהם רצו ללמוד לדוקטורט באחד מענפי הלימוד החופשיים, כמו למשל ההיסטוריה של הספרות. כיצד נעשו הדברים בשליש האחרון של המאה ה-19? היכן קיבלו רובם את הנושאים לעבודות המחקר שלהם? אומַר זאת בקיצוניות, לצורך הקיצור. כך זה היה: הפרופסור שלהם נטל על עצמו כתיבת ספר על האסכולה הרומנטית. הוא הטיל על אחד הסטודנטים ללמוד את נובאליס, על אחר את פרידריך שְלֶגל, על השלישי את אוגוסט ווילהלם שלגל ועל הרביעי את ארנסט תיאודור אמדאוס הופמן – אם היה להם מזל. אם לא היה להם מזל, הוטלו עליהם עבודות מחקר על סימני הפיסוק אצל הופמן או על השימוש שלו בסוגריים. לאחר מכן קרא הפרופסור את עבודות המחקר ונטל מהן את החומרים לספרו. הכול הפך מכאני למדי. הצעיר היה רק חלק ממנגנון, מנגנון מלומד, ואם תרשו לי לחזור על עצמי, אומַר שלאחר סופה של הקאלי יוגה התמרדו כל הדברים שחיו בנפש הנוער בצורה ראשונית כנגד דברים מסוג זה. אני מציין רק אחת מאינסוף דוגמאות אפשריות של אותה תופעה.

יש לנו כאן אם כן שני גורמים זה לצד זה: החברה האנתרופוסופית, בצורה שלבשה במשך שני עשורי קיומה – צורה שאינני צריך לתאר, כי כל אחד יכול לצייר אותה לעצמו מנקודת ראותו – והסטודנטים הצעירים. אבל החברה פגשה דרך צעירים אלה את השוליים הנלהבים והקיצוניים ביותר של גורם שנוכח בכל. עובדה זו עמדה בפנינו במלוא הבהירות במפגשים בשטוטגרט.

מצד אחד, מנהיגי החברה הוותיקה היו מחויבים לדבָר שלבש בהדרגה צורות קבועות. אחד היה אולי מורה בבית ספר ולדורף, אחר מנהל משרד ב'דֶר קוֹמֶנְדֶה טאג'. עלינו לתת משקל לעובדה שכל האנשים האלה היו עמוסים בעבודה. כל אחד מהחברים שהתברך במעט זמן חופשי נשאב לתוך היוזמות הללו. בצדק או שלא בצדק, הדבר גרם להתפחותה של אוירה ביורוקרטית מסוימת בחברה. אחת מהיוזמות הייתה 'האגודה למען השילוש החברתי'. לאגודה זו היה מנהל למן רגע היווסדה בשנת 1919, ואחרי שעבדתי עמה זמן מה נאלצתי לומר שאינני יכול להמשיך, שעליי להפסיק. כפי שאמרתי בשטוטגרט לאחרונה, היה עליי לפרוש ולומר שאינני יכול להמשיך.

מנהל אחר, איש מצוין, לקח אז את העניינים לידיו. לא יכולתי להגיע לשטוטגרט במשך כמה שבועות, אבל כאשר הגעתי לשם סוף סוף הדאיג אותי המתרחש. עניינים אחדים חיכו לטיפול, ולכן התקיימה פגישה ודווח לי על המתרחש. החברים אמרו לי, "הכנו כרטסת. במחלקה שמימין למטה יש תיקיות קטנות שאנו מצמידים אליהם את הידיעות הקטנות שהופיעו בעיתונים, ומניחים במגירות. יש גם תיקיות גדולות שעשויות מנייר כבד יותר, שאנו מצמידים אליהם מאמרים ארוכים יותר שהופיעו בכתבי עת, ויש תיקיות בגודל אחר, שנועדו להצמדת המכתבים שמתקבלים." כך זה נמשך עוד ועוד. בזבזנו שעות בתיאור הדרך לאיסוף התיקיות, המסירות וההקרבה שהאנשים הקריבו בעבודה זו במשך שבועות רבים, בתיאור הדברים שהיו כלולים בתיקיות והסדר שבו אחסנו את הכול. עכשיו הייתה לי תמונה מנטלית של אוסף תיקיות בכל הגדלים, המכיל תיעוד נפלא של כל דבר שהתרחש בחברה ושל כל מה שעשו מתנגדינו. הכל תועד בצורה נפלאה! הייתה שם ערימה ענקית של תיקיות כאלו, מסודרים בשכבות. אבל האנשים שישבו בָמקום נעלמו כאילו היו רוחות רפאים; רק ערימת התיקיות הייתה אמיתית. הכול תועד.

"ערב טוב, ידידיי היקרים," אמרתי. "האם בנוסף לערימת התיקיות יש לכם גם ראש? אין לי שום עניין בתיקיות שלכם, רק במה שיש בראשיכם."

אני בטוח שתבינו שאינני מבקר אלא רק מדווח, כי האנשים שסידרו את התיקיות נאנקו תחת הנטל העצום של עבודתם. אבל מצד שני, רק דמיינו את הצעירים באים לשם, מלאי התלהבות בנוגע לאידיאלים החובקים את העתיד כולו, ושומעים את סיפור התיקיות. אני לא אומר שיצירת התיקיות הייתה מיותרת, או שהן היו חסרות ערך; אני אומר שהן היו מצוינות וחיוניות – אבל זו לא הדרך שהדברים צריכים להתרחש בה. לבבות צריכים לצאת אל לבבות אחרים.

הדבר יצר כל מיני מצבים בלתי אפשריים. מצבים אלו ובעיות רבות אחרות הגיעו לבסוף לנקודה שבה היה צורך לחשוב על ארגון מחדש של החברה. צריך להתרחש שינוי בחברה כדי ליצור לאנשים הזדמנויות לעבוד בה, להגשים את יכולותיהם הייחודיות, למצוא ולנשום אטמוספרה שיוכלו להתפתח בה. החברה עמדה בפני בעיות בסיסיות בתכלית. יש צורך בתיקון מוחלט של כל התנאים הסובבים, כשאת פוטנציאל החיים הענק שלה אפשר לראות בעובדה שהנוער, התוסס מרוב חיים פנימיים, רוצה בקרבתה עכשיו. אבל הניגודים הולכים וגדלים.

מובן שבקבוצה המבוגרת יש אנשים אחדים שמעולם לא גילו עניין בערימות התיקיות (אני משתמש בתיקיות כתסמין של הגישה שאני דן בה). כמה מן האנשים האלה מבוגרים מאוד, אבל בכל זאת אינם רוצים לעסוק בדברים שהפכו בהדרגה לצורך, כמו תיקיות. ללא ספק היו חברים שהצטרפו לחברה בשנת 1902 או בשנת 1903, שלמרות ההבדלים הרבים בינם לבין הצעירים מבחינות רבות אחרות, גם הם לא עסקו מעולם במה שאכנה בשם 'ההיסטוריה של החברה'.

בפגישות ההכנה התמודדנו אם כן עם בעיות קשות ביותר. נטל דאגות כבד העיק על נפשנו.

אבל אין צורך לדבר על ישיבות אלו עכשיו. כנס הנציגים, שהוא התוצאה של פגישות ההכנה, התקיים בשטוטגרט ביום ראשון האחרון. תחילה נשמעו דבריה של ועדת ההיגוי הארעית, שמסיבות שונות הורכבה מחברים לשעבר בוועד המנהל המרכזי ונקראה ועדת התשעה. הם דיברו על העבר, ההווה והעתיד של החברה האנתרופוסופית. ואז נשאו דברים נציגי החברים מגרמניה ומאוסטריה.

הדברים התקדמו לפי התוכנית, אבל מכיוון שאינני רוצה להאריך במילים על מה שהוביל להחלטה הסופית, אמנע מתיאור של "סופת הברד" האמיתית שהתחוללה. העניינים יצאו מכלל שליטה כמעט מהרגע הראשון. אפשר לתאר זאת רק כסופת ברד אינסופית כמעט. אבל אני אדלג על כל זה ואשים את הדגש בהרצאות המצוינות שניתנו, הרצאות אנתרופוסופיות חודרות, עמוקות. אלברט סטפן דיבר נפלא, במילים עמוקות שיוצאות מן הלב. מר וֶרבק תיאר באופן מלומד ומפורט את המתנגדים השונים ואת יחסם לתנועה האנתרופוסופית ולשאר הציוויליזציה. ד"ר בוּכֶּנְבָּכֶר מסר דיווח מלא חיים על תגובתם של האנשים שהגיעו לחברה החל משנת 1917 לדברים שהם פגשו בה. מוטב לשמור על שתיקה מנומסת בנוגע לכך: לא כל מה שנאמר שם היה מהמובחר שבמובחר, אבל פה ושם, אנשים שאכנה בשם 'אחרים', אמרו דברים נפלאים. למרות זאת, יום ראשון, שני ושלישי חלפו, וביום שלישי בערב הגענו לנקודה שבה התברר שאם ביום הבא, שהוא היום האחרון, יימשך הכול כפי שהיה, ילכו הנציגים כמות שבאו, מכיוון ששום דבר כמעט ממה שחי ומפעם בקרב האנשים הרבים שנאספו באולם לא בא לידי ביטוי, אף שהושמע חומר אנתרופוסופי רב במהלך הרצאות מצוינות. זה היה כנס של בני אדם וכל הנאומים עסקו במציאות, אבל במפגשים לא נוצרה מציאות חיה, רק הפשטוֹת; המפגשים היו דוגמה קלאסית לחיים בהפשטה. ביום שלישי בערב השתרר כאוסאמיתי. הכול נכנסו האחד לדברי השני.

כעת לא נותרה לי ברירה אלא להגיש הצעה משלי, מיד לאחר ההרצאה של יום שלישי שנקבעה לי – הצעה שהתבססה על הדברים שחיו ופיעמו בקרב האנשים שנכחו שם – כלומר כמעט כל החברים בחברה הגרמנית ובחברה האוסטרית. היה צורך להגיע לדברים הממשיים ולפעול בכוחות משותפים. ביום שלישי הייתי אמור לדבר על בניית קהילה, נושא שדובר בו רבות, ולכן הצעתי שנתבונן כיצד כל אחד נכנס לדברי זולתו ואיך שום דבר ממה שנאמר אינו מעלה אל פני השטח את האמיתות שמתחת להן. אם נשים לרגע היבטים אחרים בצד, נבחין בשני סוגי רגשות, בשתי נקודות השקפה שונות, בשני סוגי דעות. סוג אחד מיוצג על ידי החברה האנתרופוסופית הוותיקה והוועד הדובר בשמה; הסוג השני מיוצג על ידי אנשים, שאם ברצוננו לדייק ככל האפשר, אינם מתעניינים כלל בעמדה שנקט הוועד המייצג את החברה. לאנשים אלה אין כל עניין בדברי הוועד, אף שהם אנתרופוסופים טובים. קשה לדמיין משהו טוב יותר מדבריהם של הצעירים בכנס בשטוטגרט; הם שיקפו רוח נפלאה, נמרצת. נפש הצעירים שהתדפקו בבהילות על שערי האנתרופוסופיה השאירה רושם אצילי – אבל גם כאן לא ניכר עניין בחברה כחברה, או במה שהיא מייצגת.

תופעה כזו יש לקבל כמציאות. עלינו ללמוד לראות אותה כעובדה; אין טעם לפעול כעיוורים ולעצום עיניים ביחס אליה. לא נותרה לי ברירה אם כן אלא לומר שאנו עומדים כאן בפני שני סוגים, ולכן כל דיבור מופשט על השגת הסכם פשוט נידון לכישלון. החברה הוותיקה אינה יכולה להיות אחרת ממה שהיא, וכך גם הקבוצה השנייה. ההזדמנות הטובה ביותר להמשכיות תינתן לחברה אם כל סיעה תלך לדרכה. האריסטוקרטיה הוותיקה – לא, מוטב לקרוא להם בשם החברים בחברה הוותיקה יותר, שיש לה היסטוריה – תיצור קבוצה אחת, ואילו המתקדמים הסוערים, ותיקים וצעירים כאחד, ייצרו קבוצה אחרת.

קיימת טיוטה ישנה של חוקה לחברה האנתרופוסופית. אני ממליץ לשתי המפלגות ללמוד אותה! כל אחת מהן יכולה לעמוד בתנאיה באופן מילולי, אבל התוצאה תהיה שונה לחלוטין בשני המקרים. כאלה הם פני הדברים בחיים האמיתיים, ולא חשוב כיצד הם נראים בתיאוריה.

הצעתי אם כן שהחברה האנתרופוסופית הוותיקה תמשיך להתנהל עם ועד של תשעה. אפיינתי את הדברים בדרך הבאה: בחברה הוותיקה נכללים החברים הבולטים משטוטגרט, המבצעים את יוזמותיהם השונות באופן ראוי לחיקוי ועושים עבודה רבה ונפלאה; לאמיתו של דבר, אחת מתכונותיהם יוצאות הדופן בלטה במשך ארבעת ימי הכנס: העייפות שהם הביאו עמם מעבודותיהם הקודמות. כבר סיפרתי שכאשר אני בא לשטוטגרט ומגלה שמשהו צריך להיעשות, אני רק צריך ללחוץ על כפתור; כך זה התנהל בשנים האחרונות. אישים מובילים אלו בשטוטגרט ניחנו בראייה חודרת מאוד. הם תופשים כל דבר מיד, בלי הרבה מילים. אף פעם לא היה די זמן לדון במשהו באריכות. הם מהירים כברק; צריך רק לגעת בנושא מסוים, והוא כבר נהיר להם לחלוטין – אבל ברוב המקרים הם אינם עושים דבר בקשר אליו. יש גם קבוצה אחרת, מלאה בנשמה אנתרופוסופית יתרה, השקועה בכל לבה באנתרופוסופיה. אני יכול לומר גם משהו למנהיגים של קבוצה זו. הם אינם מבינים דבר ממה שאני אומר, אבל מבצעים זאת בו ברגע. זה הבדל עצום. הקבוצה הראשונה מבינה מיד, אבל אינה עושה דבר. אנשי הקבוצה השנייה אינם מבינים דבר; הם רק מבטיחים שבסופו של דבר יבינו הכול. הם מלאים במרץ וברגש, אבל עושים את הדברים מיד. הם עושים הכול מבלי להבין דבר.

אם כן, אם החברה רוצה להישאר מאוחדת צריכות להיות בה שתי קבוצות שונות זו מזו. אסור שקבוצה אחת תפריע לדרך פעולתה של השנייה. יש קבוצה אחת – באיזה שם אקרא לה, האם אנו צריכים לתת שם? זו רק שאלה של מינוח, כמובן. בואו ונקרא לה השמרנים, המפלגה המסורתית, החברים המסודרים והמאורגנים (לא נגביל את המונח הזה לערימה של תיקיות בלבד), המפלגה שתופסת את הכיסאות המכובדים. לאנשים במפלגה זו יש כינויי תפקיד: נשיא, סגן נשיא וכולי, והם מנהלים את החברה. הם יושבים שם, ויש להם הליך שגרתי לכל דבר. אני רואה בקהל אדם שמביט בי במבט רב משמעות. כשהייתי בשטוטגרט הוא כיהן בתפקיד שאִפשר לו לדווח לי לאן מובילים לפעמים הליכים כאלה. לדוגמה, היה צורך לשלוח המחאה בסך 21 מארק, והמשלוח עלה 150 מארק. זה מחיר משלוח של דבר דואר לארץ זרה כיום: 150 מארק. אם פלוני רוצה לשלוח מכתב לאלמוני ולומר לו שהפקיד בחשבונו סך של 21 מארק, צריך לשלם 150 מארק כדי לעשות זאת כמו שצריך. זו הדרך שהדברים מתנהלים בה בעסק מסודר. כך שיש לנו את מפלגת השגרה, החברה האנתרופוסופית הוותיקה, שאדם יכול להשתייך אליה ולהיות חבר טוב, ויש לנו את האיחוד החופשי של אנשים שלא אכפת להם מכל הדברים האלה, הם פשוט רוצים אגודה חופשית המבוססת על יסוד אנושי טהור. בשני זרמים אלו צריך להכיר כעת.

התחלתי בשרטוט קצר ומתומצת של דברים אלה, רמז בלבד. באותו ערב ניתן נאום שהתעקש על כך שזה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות, כי זה יפצל את החברה לשניים, וכולי וכולי. אבל זו הייתה המציאות! אם היה צורך במעשה שמתאים לעובדות יותר מכל מה שאנשים חושבים – כי מה שהם חושבים רק לעתים רחוקות חשוב כמו מה שהם עצמם – זה היה המעשה שהצעתי, כי הוא מתאים למציאות שמדובר בה. כפי שאמרתי, מיד נתנו נאום שהתרה מפני ההשלכות הנוראות שייקרו אם יתברר שהכרחי לנקוט צעד מסוג זה, וכולי וכולי.

התוצאה הייתה כאוס אפילו במובן החיצוני, המרחבי הטהור. האולם היה מלא וגדוש באנשים שהתגודדו בקבוצות מבלי שיותירו סדק למעבר ביניהן, וכולם עצרו אותי כדי לשאול למה התכוונתי בדבר זה או אחר. הכאוס הפנימי של המצב הפך לכאוס חיצוני בשעה אחת עשרה בערב יום שלישי השבוע, כאשר ניסיתי לצאת מאולם הכנסים.

הגעתי עייף למדי לחדר שבו שהיתי. בחצות הלילה בא מישהו לחפש אותי. עדיין לא התכוונתי ללכת לישון. אותו אדם אמר לי שבקומת הקרקע מתקיימת פגישה. בדרכי למטה עצרתי שוב לפגישה צדדית, כך שהגעתי לפגישה שהייתי אמור להגיע אליה רק קרוב לשעה אחת לפנות בוקר; אבל מיד התברר שהאנשים הבינו את הצעתי, אחרי הכול, והבינו אותה היטב. כעת התאפשר קיום של דיון מועיל בפרטים, והתברר שבאמת ניתן לעשות משהו בהצעה הזו.

באופן טבעי בהחלט הועלו גם ספקות אחדים. נאמר שם, למשל, שיש חברים המגלים אהדה כלפי הצעירים ורוצים לקחת חלק בהגשמת המטרות שלהם, אבל הם שייכים באופן היסטורי לחברה הוותיקה וגם תופסים בה עמדות שיש ברצונם להמשיך ולהחזיק בהן, כמו גם בעבודתם.

אמרתי שדבר זה ניתן לפתרון בקלות. הבעיה היחידה היא שנצטרך לדאוג לכך שחברים שייצטרפו לשתי החברות, ישלמו רק תשלום אחד של דמי חברות. אין ספק שנוכל למצוא סידור כלשהו שיפתור זאת. אף אחד לא יורחק מאחת החברות בגלל חברותו באחרת. בכל העניינים הללו עלינו פשוט לדאוג להזדמנות להכיר במציאות של כל מצב ומצב.

המשכתי ואמרתי שמוסדות שונים יוכלו להתאים לשתי המגמות. אני יכול לקבל בקלות את האפשרות שמורה בבית ספר ולדורף יִטה לכיוון הארגון החופשי ויהיה חלק ממנו, בעוד שחברו לעבודה יחבור לקבוצה המאורגנת יותר. הם ימשיכו כמובן לעבוד יחד בבית ספר ולדורף בהרמוניה מושלמת.

אתמול תהו חברים אחדים כיצד יושפעו מכך החיים בענפים השונים של החברה. שאלתי אותם אם יש סיבה לזה שהאנשים בשתי הקבוצות השונות לא יישבו זה ליד זה בפגישות הענף. אבל תמיד צריך לתת למציאות הפנימית הזדמנות להגשים את עצמה. כאשר דבר מתקבל ברוח מציאותית, תמיד יש דרך לבצע אותו, וזה מביא לאחדות.

עד 2:15 לפנות בוקר התבהרו לצעירים עיקרי הדברים. היו ביניהם גם כמה צעירים בעלי שיער שיבה, שיכלו להשקיף לאחור למרחק של כמה עשרות שנים. כשהלילה של יום שלישי הפך לבוקר יום רביעי, התברר שההצעה יכולה לעבוד.

יום רביעי הוקדש לדיון בתוכניות אלו וערבו של היום לקבלתן – אתן לכם רק תקציר ואוסיף לדיווח זה הערות אחדות.

עכשיו יש לנו את החברה האנתרופוסופית הוותיקה בניהול ועד התשעה, כפי שתואר, וחברה אנתרופוסופית אחרת, חופשית יותר, שהמאמץ העיקרי שלה הוא להוציא את האנתרופוסופיה לעולם ולפעול להעמקת החיים הפנימיים של האדם.

מחר וביום שלאחריו אסקור את ההיבטים החשובים ביותר של שתי ההרצאות שנתתי בשטוטגרט. הן קשורות בצורה הדוקה לחיים בחברה האנתרופוסופית, כי ההרצאה הראשונה עסקה בבניית קהילה והשנייה בסיבות לכך שחברות המושתתות על אחווה נתונות במריבות.

הוקם ועד זמני לאיחוד החופשי. חברים בו מר ליינאס, מר ליהאר, ד"ר רושל, מר מאייקובסקי, ד"ר בוּשֶנבָּכֶר, מר ראת, מר פון גְרוֹן, הרקטור בַרטְש מברסלאו ומר שרוֹדר. ודאי הבחנתם שלא כולם צעירים במיוחד; נכללים בהם זקני שבט מכובדים. הקיצוניות של הצעירים לא תהיה העובדה היחידה שתיוצג אם כך, אבל אין כל ספק שיינתן לה ביטוי.

זו הדרך שבה התהוו הדברים. כעת צריך רק לנהל אותם בצורה נכונה. האיחוד החופשי יפעל במיוחד ליצירת קהילות קטנות וקרובות יותר – שיעבדו למען האנתרופוסופיה באופן גלוי ובהיקף גדול, וייפעלו בצורה אזוטרית ובהיקף קטן ליצירת קהילות המאוחדות לא בשל ארגון חיצוני אלא עקב קשרים קארמתיים פנימיים.

אלו הן שתי הקבוצות שנוצרו. מחר וגם ביום שלאחריו אומר דבר מה נוסף על אודותן. זו הייתה התפתחות נחוצה ביותר! כל דבר חי מסרב להישמר בצורות ישנות מגובשות מראש; על הסדָרים להשתנות ולהתאים את עצמם לחיים.

אתם זוכרים שטרם נסיעתי לשטוטגרט אמרתי שכל בעייתה של החברה היא בעיה של חייטות. האנתרופוסופיה צמחה והחליפה שלה, החברה האנתרופוסופית – כי החברה הפכה לכך בהדרגה – נעשתה קצרה מדי. השרוולים בקושי מגיעים עד המרפקים, המכנסיים עד הברכיים. טוב, לא אמשיך בפיתוח ההשוואה. החליפה נראית מגוחכת, ודבר זה היה ברור לכל אדם שהצטרף לחברה לאחרונה.

עכשיו עלינו לראות אם יצליח המאמץ לתפור בגד חדש מתאים יותר מבלי לקרוע את הישן – כי הוא באמת עלול להיקרע. אין ספק שקיימת יכולת פנימית לעשות כן. נצטרך לראות אם האנשים יפַתחו את הכוח החיוני לדרך עבודה זו. החיים האמיתיים מעניקים אפשרויות שונות מאוד מאלו שמעניקות התיאוריות, וזה נכון גם במקרה זה. נצטרך ליצור משהו שיוכל לעמוד במבחן החיים באמת.

מר פוֹן גְרוֹן הוא חבר בשני הוועדים, ועד החברה החופשית כמו גם ועד החברה המאורגנת; הוא ישרת בשניהם. הדברים יתבצעו בדרך הטובה ביותר אם ניתן לכל אחד לתפקד בדרכו שלו, כזקן שבט או כצעיר נלהב, ואם מישהו רוצה להיות שניהם בעת ובעונה אחת, למה שלא יהיה יצור בעל שני ראשים? חיוני בהחלט שאנשים יפַתחו את מרצם באופן חופשי.

דברים מסוימים לא יעבדו, כמובן. סיפרו לי על מצב כזה: יושב ראש של קבוצה מסוימת הזדעזע כשנתן את רשות הדיבור למישהו שפתח בנאום חוצב להבות, וגילה שאדם אחר מדבר בו-זמנית ביחד איתו. יושב הראש אמר "חברים, זה בלתי אפשרי!" "מדוע?" השיבו לו. "אנחנו מנסים לחיות את הפילוסופיה של החירות! מדוע צריך להגביל את חירותו של היחיד ולהרשות רק לאדם אחד לדבר? מדוע שלא ידברו כמה אנשים באותו זמן?" תסכימו איתי שיש כמה דברים שלא יעבדו, אבל למרבה המזל, דברים אלה אינם רצויים במיוחד.

אני מצדי משוכנע לחלוטין שהדברים יעבדו שוב לזמן מה, אבל לא לתמיד: שום דבר אינו עובד לנצח. עם הזמן נמצא את עצמנו שוב בפני הצורך להמציא בגדים חדשים לאורגניזם האנתרופוסופי. אבל זה הוא גורלו של כל אדם; האדם אינו יכול להמשיך וללבוש אותם בגדים ישנים. ארגון הוא למעשה לא יותר מבגד עבור יסוד חי כלשהו. מדוע צריך מישהו אם כן לעשות איפָה ואיפָה כשמדובר באורגניזמים חברתיים, ולנסות להלביש אותם בבגדי נצח? כל דבר חי עובר שינוי, ורק מה שמשתנה הוא חי. במקרה של התנועה האנתרופוסופית הכֹה שוקקת חיים, עלינו לעצב אורגניזם בעל כושר הסתגלות לחיים. מובן שאיננו יכולים לערוך ארגון מחדש מדי יום, אבל אין ספק שנגלה שנחוץ לעשות זאת כל שנה או בדומה לזה; אחרת הכיסאות שתופסים החברים המובילים יהפכו באמת לכיסאות כבוד, שאלה שאינם תופסים אותם משתוקקים אליהם. עלינו למצוא דרך להפוך גם את היושבים על כיסאות הכבוד למשתוקקים. במילים אחרות, עלינו להתחיל לדחוף קצת את הכיסאות הללו. אבל אם נמצא את הדרך הנכונה לארגון הדברים, הכל יסתדר בצורה נפלאה.

ידידיי היקרים, התכוונתי למסור לכם דיווח. ברור שלא חשתי שמדובר בעניין מבדח – אבל דווקא סוגיות החיים האמיתיים מצריכות לעתים טיפול הומוריסטי במקצת.

————————————————

[1] הוצאת פועלים.