להתעורר בקהילה – 03

להתעורר בקהילה – 03

להתעורר בקהילה

רודולף שטיינר

 10 הרצאות שניתנו בשטוטגרט ודורנאך

1923 / 23.1-4.3

מתוך מחזור הרצאות בשם ‘בניין קהילות אנתרופוסופיות’

Anthropsophische Gemeinschaftbildung

GA257

מאנגלית: יוחנן מרגלית

עריכת תרגום: בלהה רוזנפלד

תיקונים: דניאל זהבי

ההרצאה מופיעה בספר (המכיל גם הקדמה וסיכום של אורי בן דוד), שיצא דרך הוצאת חירות – ראו כאן 

הרצאה 3

שטוטגרט, 6 בפברואר 1923

חשיבה חדשה, רצון חדש, שלושת השלבים של העבודה האנתרופוסופית

לאור הדיונים הרציניים שמתקיימים כאן בנושא הארגון מחדש של החברה האנתרופוסופית, אני רוצה לתת את ההרצאה היום בדרך שעשויה לעזור לשומעיי ליצור דעות בלתי תלויות בימים מכריעים אלה. לשם כך אדבר במשלים וביתר קיצור מהאופן שבו אני מדבר בדרך כלל כשדנים בהיבטים של האנתרופוסופיה, ואגביל את עצמי להערה על השלב השלישי של עבודתנו האנתרופוסופית. מאותה סיבה גם אדבר הערב על נושא שלושת השלבים של התנועה האנתרופוסופית.

בימים אלה אנו שומעים לעתים קרובות התייחסויות לשינוי הגדול שהתרחש בחיי הרוח של המערב, כאשר קופרניקוס החליף את תמונת השמים המקובלת בתמונה חדשה. אם צריך להבהיר את טבעו של השינוי הזה, יש לתאר אותו כך: בזמנים קדומים יותר ראה האדם את האדמה כנושא ללימוד וכתחום ידע מרכזי, ואילו לגופים השמימיים הסובבים אותה לא הוקדשה כמעט כל תשומת לב.

בתקופה הנוכחית מייחסים לגופים השמימיים חשיבות גדולה בהרבה מאשר קודם לכן. האדמה נחשבת רק לגרגיר אבק ביקום, והאדם חש עצמו חי על פירור אדמה קטן וחסר חשיבות כמעט ביחס לשאר הקוסמוס, על אינספור העולמות שלו. אבל אם תרשו לי לשרטט עניין זה באופן כללי כדי לאפיין את השלב השלישי של התנועה האנתרופוסופית, תראו מצד אחד שעל ידי צמצום האדמה לגרגיר אבק בלבד איבד האדם גם את האפשרות להגיע לדעות תקפות בנוגע לשאר חלקי היקום ומצד שני, את הדעות השונות מאלה המבוססות על מושגים פיזיקליים וכימיים, ולו גם העדכניים ביותר. נזנח המחקר החותר אל מֵעבר להם ומקדיש את עצמו ללימוד ההיבטים הנפשיים והרוחיים של היקום. אין ספק שדבר זה נכון גם ביחס לעמדה כלפי הלימוד המודרני בכללה. האדם איבד את האפשרות לראות את מה שהוא מכנה ‘נפשו’ ו’רוחו’ כקשורות בכל דרך שהיא עם מה שקורן אלינו מעולם הכוכבים. לפי קטעים מסוימים בספרי מדע הנסתר בקוויו העיקריים תוכלו לשפוט את מידת נחישותה של האנתרופוסופיה ליצור הבנה מחודשת של העובדה, שהיקום כולו צבוע בצבעי הנפש והרוח, שהמחשבות האנושיות קשורות במחשבות הקוסמיות, שנפשות אנוש קשורות בנפשות קוסמיות, שרוחות אנוש קשורות ברוחות קוסמיות, ברוחיות היוצרת של היקום. מטרת האנתרופוסופיה היא יצירה מחדש של האפשרות לדעת את הקוסמוס כרוח.

בחיפוש זה נתקלת האנתרופוסופיה במכשול רציני בדרכה, ואני אתאר אותו ללא סייגים.

אנשים מבשרים על האנתרופוסופיה בהתלהבות גדולה, ובצדק. אבל הם מדגישים שהדבר שהם מבשרים הוא תורה שאינה מבוססת על החוויה שלהם, אלא על חווייתו של חוקר רוחי. דבר זה יוצר ניגוד מיָדי לדרך החשיבה של תרבות ימינו, אשר מגנה כל מי שמקדם השקפות המבוססות על סמכות. גינוי זה ייעלם רק אם האנשים יבינו שניתן להגיע לממצאי המחקר הרוחי שהוכרו על ידי האנתרופוסופיה, באמצעות שימוש בשיטות שונות המתאימות לדרכי מחקר שונות; אבל לאחר השגת תוצאות אלה, אדם חסר דעות קדומות יכול לתפוש אותן בקלות. יחד עם זה ייתכן שיהיו ממצאים שיוכלו לקבל כל האנשים חסרי הדעות הקדומות, אבל הם לא יובילו לתוצאות מועילות, אלא אם כן אלה שמציגים את החומר האנתרופוסופי יעשו זאת בצורה הדרושה לשם הצגת דברים אנתרופוסופית, דבר שאינו נפוץ תמיד.

הרשו לי להבהיר זאת באמצעות ספרי הפילוסופיה של החירות, שיצא לאור לפני שלושים שנה. בין דפיו של הספר מופיע תיאור של סוג חשיבה מיוחד ושונה ממה שמוכר כיום כחשיבה בדרך כלל. כאשר מדברים על חשיבה – ודבר זה נכון במיוחד בנוגע לאנשים שיש משקל רב לדעותיהם – המושג מצייר את הרוח האנושית החושבת כפסיבית למדי. רוח אנושית זו מקדישה את עצמה להתבוננות חיצונית, לומדת תופעות או עוסקת בניסיונות, ולאחר מכן משתמשת בחשיבה כדי לקַשר בין תצפיות אלו. כך היא מבססת חוקי טבע שתקפותם וחשיבותם המטפיזית או הפיזית בלבד עלולות לעורר מחלוקות. אבל יש הבדל בין השתעשעות במחשבות שנובעות מהתבוננות בטבע, לבין ניסיון להגיע לבהירות מסוימת ביחס לקשר האנושי למחשבות שנוצרו הודות לטבע; רק לאחרונה פיתח האדם את האפשרות לחשוב מחשבות על הטבע. אם נחזור לזמנים קדומים יותר, למאות ה-13, ה-12 וה-11, נגלה שמחשבותיו של האדם על הטבע היו תוצר של גישה נפשית שונה. כיום תופשים האנשים את החשיבה כהקדשת תשומת לב פסיבית בלבד לתופעה ולעקביות – או להיעדר העקביות – של התרחשותה. האדם פשוט מרשה למחשבות להגיח מתוך התופעה ולמלא את נפשו באופן פסיבי. ספרי הפילוסופיה של החירות מדגיש, בניגוד לכך, את היסוד הפעיל שבחשיבה, מדגיש כיצד הרצון חודר לתוך החשיבה וכיצד אפשר להפוך מודע לפעילות הפנימית באמצעות תרגיל שנקרא ‘חשיבה טהורה’. בהקשר זה הראיתי שכל האימפולסים המוסריים האמיתיים מקורם בחשיבה טהורה זו. ניסיתי להראות כיצד הרצון, שאלמלא כן היה נשאר פסיבי, פורץ לתוך תחום החשיבה, מעורר אותו בסערה והופך את החושב לפעיל מבחינה פנימית.

על איזה סוג של התייחסות לקריאה הסתמכה הפילוסופיה של החירות? היה עליה להניח צורת קריאה מיוחדת. היא ציפתה מהקורא שתוך כדי קריאה יעבור סוג של חוויה פנימית, שבמובן חיצוני דומה ממש ליקיצה משינה בבוקר. הקורא היה אמור להרגיש משהו שיגרום לו לומר “במישור גבוה יותר, הקשר שלי לעולם דרך המחשבות הפסיביות היה זהה לקשר של האדם הישן עם העולם. עכשיו אני מתעורר”. זה כמו לדעת ברגע היקיצה ששכבת במיטה בצורה פסיבית והנחת לטבע לפעול על גופך בדרכו – אבל אז אתה מתחיל להיות אקטיבי בפנימיותך. אפשר לייחס את פעילות החושים למה שמתרחש בעולם הצבעים או הקולות. אפשר לקשור את הפעילות הגופנית למטרות. קורא הפילוסופיה של החירות צריך לחוות משהו כמו רגע היקיצה, המַעבר מפסיביות לאקטיביות, גם אם מדובר במישור גבוה יותר, כמובן. עליו להיות מסוגל לומר “מובן שגם קודם לכן חשבתי מחשבות, אבל חשיבתי רק נתנה למחשבות לזרום ולשאת אותי איתה. עכשיו אני מתחיל בהדרגה להיות פעיל בתוכָן בפנימיותי. אני זוכר להתעורר בבוקר ולייחס את פעילות החושים שלי לקולות ולצבעים, ואת תנועות הגוף שלי לרצוני.” חוויית התעוררות זו, כפי שתיארתי בספרי חידות הנפש שבו חיוויתי דעה על יוהן גוטליב פיכטֶה, פירושה פיתוח יחס נפשי שונה לחלוטין מהיחס הקיים כיום. אבל יחס נפשי כזה מוביל לא רק לידע, שיש לקבל מתוקף סמכותו של אדם אחר, אלא לשאלה מהן המחשבות שהייתי רגיל לחשוב ומהי פעילות זו, שאתחיל בה עכשיו כדי להניע את המחשבות הקודמות, הפסיביות, בכיוון חדש? מהו הגורם שיכול לעורר את החשיבה הפסיבית מתרדמתה, כפי שמעוררים חיי הנפש והרוח את הגוף בשעת היקיצה? (אני מתכוון כאן רק ליקיצה במישור הפיזי). אז מתחילים לחוות את החשיבה באופן שאי אפשר היה לחוותה מבלי להתוודע אליה כאל תפקיד אקטיבי, חי.

כשהאדם חושב רק מחשבות פסיביות, החשיבה נשארת בגדר התפתחות המתרחשת בגוף, בעוד שהחושים הפיזיים מעסיקים את עצמם באובייקטים חיצוניים; אבל כאשר הוא ממלא חשיבה פסיבית זו בפעילות פנימית, הוא נתקל בהשוואה אחרת, הדומה לצורת החשיבה הקודמת שלו, ויכול להתחיל לראות לְמה דומה הפסיביות הזו. הוא מגיע להכרה שהחשיבה הפסיבית הייתה זהה מבחינה נפשית לגווייה בעולם הפיזי. כאשר מתבוננים בגווייה חייבים להכיר בכך שהיא לא נוצרה כדבר שאותו רואים, ושאף אחד מחוקי הטבע אינו יכול להסביר את ההרכב החומרי הנוכחי של גוף זה. תצורה כזו של יסודות חומריים יכולה להיווצר רק כתוצאה מכך שאדם חי שכָן בתוך הגווייה העכשווית. הגווייה היא רק שרידים שננטשו על ידי האדם ששכן בהם קודם לכן. ניתן להסביר זאת רק על ידי ההנחה שקודם לכן היה קיים אדם חי.

צופה המתמודד עם החשיבה הפסיבית שלו משול למי שמעולם לא ראה דבר מלבד גוויות, למי שמעולם לא חזה באדם חי. אדם כזה יראה בכל הגוויות ברואים פלאיים, משום ששום דבר בטבע אינו מסוגל ליצור אותן. כאשר האדם מחדיר לחשיבתו חיי נפש פעילים, הוא מבין בפעם הראשונה שהמחשבה היא שארית בלבד ומכיר בה כשרידים של משהו שמת. החשיבה הרגילה היא דבר מת, היא רק גווייה של הנפש, ועל האדם להכיר בה בתור שכזו באמצעות החדרת חיי נפשו לתוכה, והתוודעות אל גווייה זו של החשיבה המופשטת בחיותה החדשה. כדי להבין את החשיבה הרגילה צריך לראות שהיא מתה, צריך לראות שהיא גווייה נפשית שאת חייה הקודמים יש לחפש בקיום הנפש הטרום-ארצי. במשך שלב זה של התנסות חיה הנפש במצב נטול גוף בתוך יסוד החיים של חשיבתה, והחשיבה שנותרת בחייה הארציים צריכה להיחשב כגוויית הנפש החיה של הקיום הטרום-ארצי.

דבר זה הופך לחוויה הפנימית המאירה שהאדם יכול להתנסות בה, כשהוא מקרין את רצונו לתוך החשיבה שלו. צריך להתבונן בחשיבה בדרך זו, כאשר בהתאם לשלב האבולוציה הנוכחי של המין האנושי מחפש האדם אחר מקור האימפולסים האתיים והמוסריים בחשיבה הטהורה. אז הוא חווה שהחשיבה הטהורה עצמה מרימה אותו מתוך גופו לתוך תחום שאינו שייך לאדמה, ומבין שמה שיש בחשיבה חיה זו משולל כל קשר לעולם הפיזי, ואף על פי כן הוא אמיתי. הדבר קשור לעולם שעיניים פיזיות אינן יכולות לראות, עולם שבו חי האדם לפני ירידתו לתוך גוף: עולם הרוח. הוא מבין שאפילו סוג החוקים המושל במערכת הפלנטרית שלנו אינו שייך לעולם שאנו נכנסים לתוכו בחשיבה חיה. אני אומר זאת בכוונה בדרך הישנה: צריך ללכת עד קצה המערכת הפלנטרית, כדי להגיע לעולם שמה שנתפש בו בחשיבה חיה מקבל את משמעותו האמיתית. צריך ללכת אל מעבר לשבתאי כדי למצוא את העולם שבו המחשבות החיות מתממשות, מקום שבו אנו גם מגלים את המקור הקוסמי של יצירתיות על האדמה.

זה הצעד הראשון שאנו נוקטים כדי לצאת החוצה שוב, לתוך היקום, בתקופה שמבחינות אחרות מחשיבה את עצמה כחיה על גרגיר אבק בלבד בקוסמוס. זה הצעד הראשון קדימה, לקראת האפשרות לראות מה יש שם באמת, לראות זאת בחשיבה חיה. זוהי חציה אל מעבר לגבולות המערכת הפלנטרית.

אם תבחנו את הרצון האנושי עוד יותר, כפי שעשיתי בספרי הפילוסופיה של החירות (גם אם בספר ההוא הגבלתי את הדיון לעולם החושים בלבד ושמרתי היבטים מתקדמים יותר לעבודה מאוחרת יותר, משום שעניינים כאלה צריכים להתפתח בהדרגה), תגלו משהו: בדיוק כפי שאתם נישאים אל היקום שמֵעבר לשבתאי כאשר הרצון חודר לתוך החשיבה הפסיבית לשעבר, כך אפשר גם להתקדם בכיוון ההפוך על ידי חדירה לעומק לתוך הרצון עד שנעשים שקטים לחלוטין, הופכים לתורֶן של דממה בתוך התנועה שאנו גורמים מבחינות אחרות בעולם הרצון. גופינו נמצאים בתנועה כאשר אנו רוצים בכך. החומר הגופני נע אפילו כשרצון זה אינו אלא שאיפה בלבד. לתודעה הרגילה, הרצון הוא תנועה. כאשר אדם מפעיל כוח רצון, הוא הופך לחלק מתנועת העולם.

כשמבצעים את התרגילים שתיארתי בספרי כיצד קונים דעת העולמות העליונים, מצליחים להעמיד את השקט הפנימי המכוון מול התנועה שהאדם מעורב בה כשהוא מבצע פעולה רצונית כלשהי. נמחיש זאת בתמונה שמתאימה לכל פעולה רצונית – אם מצליחים לשמור שהנפש לא תנוע כלל בעוד הגוף נע בחלל, אם מצליחים להיות פעילים בעולם בעוד הנפש נשארת דוממת, אם ממשיכים בפעילות ובו בזמן מתבוננים בה בשקט, או-אז חודרת החשיבה את הרצון בדיוק כפי שקודם לכן חדר הרצון את החשיבה.

כאשר זה קורה, יוצא האדם בצדו השני של העולם. הוא לומד להתוודע לרצון כאל משהו שיכול לשחרר את עצמו מן הגוף הפיזי, משהו שיכול אפילו להעביר אותו אל מחוץ לתחום הנתון לחוקי האדמה הרגילים. הוא מקבל ידע על עובדה חשובה במיוחד, השופכת אור על הקשר של האדם עם היקום. האדם לומד לומר: “אתה מטפח בספֵרת הרצון שלך מגוון רחב של דחפים, אינסטינקטים ותשוקות, אבל אף לא אחד מהם שייך לעולם שאתה לומד עליו בהתנסויותיך, המוגבלות לעולם החושים הארצי. גם אין למצוא אותם בגוויות. הם שייכים לעולם שונה שרק מתפשט לתוך עולם זה, עולם שפעילותו מתרחשת בנפרד מכל דבר ששייך לעולם החושים.”

אני רק מתווה בפניכם עניינים אלו היום, כי ברצוני לאפיין את השלב השלישי של האנתרופוסופיה. האדם נכנס ליקום מצדו השני, הצד שאופיו החיצוני ניתן לו על ידי הירח הפיזי. הירח הודף את אור השמש יותר מאשר הוא סופג אותו; הוא מותיר את אור השמש בדיוק כפי שהוא, בכך שהוא מחזיר אותו חזרה מפני השטח שלו ומקרין חזרה כוחות קוסמיים אחרים בדרך דומה. הוא מסלק אותם, כי הוא שייך לעולם שונה מזה הנותן לנו את היכולת לראות. האור מאפשר לנו לראות, אבל הירח מקרין בחזרה את האור, מסרב לספוג אותו. חשיבה המסתמכת על עצמה בפעילות פנימית נושאת אותנו לצד אחד, עד לשבתאי; ההסתמכות על רצוננו נושאת אותנו לצד השני, לפעילות של הירח. אנו לומדים לקשר את האדם לקוסמוס. אנו מובלים החוצה, אל מעבר לגרגיר האבק של האדמה, לומדים לרומם עצמנו שוב לנגיעה בקוסמוס ומגלים מחדש יסודות ביקום שחיים בנו גם כיישויות נפש-רוח. כאשר אנו מגיעים למצב נפשי שבו חשיבתנו נעשית פעילה תוך שהיא חדורה ברצון, מצד אחד, ומצד שני אנו מצליחים להחדיר את רצוננו בחשיבה, אנו מגיעים לגבולות המערכת הפלנטרית, ויוצאים החוצה לתחום שבתאי, מצד אחד, בעודנו יוצאים לתוך היקום מצד שני ונכנסים לספֵרת הירח. כאשר התודעה שלנו מרגישה בבית ביקום כפי שהיא מרגישה על פני האדמה, וחווה את המתרחש ביקום באותה קרבה שבה תודעתנו הרגילה חווה דברים על פני האדמה, כאשר אנו חיים לפיכך ביקום בצורה מודעת ומגיעים שם למודעות עצמית, אנו מתחילים לזכור את חיינו הארציים הקודמים. התגשמויותינו הרציפות הופכות לעובדה הנחווית בזיכרון הקוסמי, הנגיש בפנינו כעת.

בל נהיה מופתעים מכך שאיננו יכולים לזכור את חיינו הקודמים על פני האדמה בעודנו בהתגשמות: מה שאנו חווים במרווחים שביניהם איננו חוויה ארצית, וההשפעה של התגשמות אחת על הבאה אחריה מתרחשת רק כתוצאה מכך שהאדם מרומם את עצמו מעל תחום האדמה. כיצד יכול אדם לזכור את התגשמויותיו הקודמות, אם לא רומם תחילה את תודעתו למישור השמימי?

פעמים רבות דנתי כאן בדברים אלה בעבר, ולכן היום רציתי רק לתאר אותם בקצרה. עלה בדעתי לציין את התחומים שבהם עסקה האנתרופוסופיה במחקרה בשנים האחרונות. אלה שמעוניינים לחשוב על המתרחש, ודאי זוכרים באיזו עקביות עוסקות הרצאותי האחרונות בתחומים אלה ממש. מטרתן הייתה להבהיר בהדרגה את התהליך שבו אדם מתפתח מתודעה רגילה לתודעה גבוהה יותר. אף שתמיד אמרתי שאם החשיבה הרגילה משוללת דעות קדומות יש באפשרותה לתפוש את ממצאי המחקר האנתרופוסופי, הדגשתי גם שכל אחד יכול להגיע כיום למצב תודעה שבו יש באפשרותו לפתח חשיבה ורצון מסוג חדש, אשר יאפשר לו כניסה לעולם שהאנתרופוסופיה מדברת עליו. הדבר המהותי הוא שינוי ההרגל של קריאת ספרים כמו הפילוסופיה של החירות באותה גישה מנטלית שבה קוראים חיבורים פילוסופיים אחרים. יש לקרוא את הספר תוך מתן תשומת לב לעובדה שהוא מביא את הקורא לדרך שונה לחלוטין של חשיבה, רצון והתבוננות בדברים. אם נוהגים כך, מבינים שגישה כזו מרוממת את התודעה אל מחוץ לאדמה, לתוך עולם אחר, ושאפשר לשאוב ממנה סוג של ביטחון פנימי המאפשר לדבר בשכנוע על אודות תוצאותיו של המחקר הרוחי. אנשים שקוראים את הפילוסופיה של החירות כפי שצריך לקרוא אותה, מדברים בשכנוע פנימי ובביטחון על ממצאי החוקרים, שהתקדמו אל מעבר למצב שאליו הגיעו הם כמתחילים; אבל הדרך הנכונה לקרוא את הפילוסופיה של החירות הופכת את כל מי שמאמץ אותה למתחיל מהסוג שאני מתאר. מתחילים כאלה מסוגלים להבין את הממצאים המפורטים יותר של מחקר מתקדם, בדיוק כפי שאדם שמבין בכימיה יכול לדבר על המחקר בתחום זה: גם אם לא ראה את המחקר בפועל, הוא מוכר לו ממה שלמד ושמע ויודע כחלק מהמציאות. בדיון אנתרופוסופי חיוני תמיד לפתח גישה נפשית מסוימת, לא רק לצייר תמונת עולם שונה מזו המקובלת בדרך כלל.

הצרה היא שאנשים אינם קוראים את הפילוסופיה של החירות בדרך השונה שתיארתי. זו הנקודה, ויש להדגיש אותה בבירור, כדי שהתפתחות החברה האנתרופוסופית לא תפגר אחרי התפתחות האנתרופוסופיה עצמה. אם החברה תפגר בהתפתחותה, תוביל מסירת המידע האנתרופוסופי באמצעותה לאי הבנה מוחלטת, ופירותיה יהיו קונפליקט אינסופי.

עכשיו אני רוצה לנסות לשפר את מצב הדברים הנוכחי באמצעות דיון קצר על שלושת השלבים של החברה האנתרופוסופית. נקודת הפתיחה הייתה ההיכרות עם האנתרופוסופיה, לפני שני עשורים. אני אומר שני עשורים, אבל אין עוררין על כך שהיא כבר הייתה טמונה שם כזרע, בכתבים כמו הפילוסופיה של החירות ובעבודתי על תפישת העולם של גיתה. אבל ההיכרות עם האנתרופוסופיה ככזו החלה לפני שני עשורים. לפי הדברים שאומַר תיווכחו שהתחלתי להציג אותה כאנתרופוסופיה בזמן ההוא.

בשנים הראשונות של המאה העשרים, כשהרציתי לראשונה בברלין (מדובר בהרצאות שהודפסו תחת הכותרת מיסטיציזם בשחר העידן החדש), הוזמנתי על ידי החברה התיאוסופית לקחת חלק בעבודתה. אני עצמי לא חיפשתי אחר החברה התיאוסופית. אנשי החברה רצו לשמוע את הדברים שאני אומר בהרצאותיי מתוך החיפוש שלי עצמי אחר הידע. ראיתי שהתיאוסופים מעוניינים להאזין למה שהצגתי, וגם אם לפני כן הערותי על החברה התיאוסופית לא היו תמיד ידידותיות (אותה נימה נמשכה גם לאחר מכן) לא ראיתי כל סיבה לסרב להזמנתם להציג בפניהם חומר שניתן לי להצגה על ידי עולם הרוח. ברור שהצגתי זאת כאנתרופוסופיה: עובדה שמרגע היווסדו של הענף הגרמני של החברה התיאוסופית נתתי מחזור הרצאות בלתי תלוי, שלא זו בלבד שדיבר על האנתרופוסופיה, אלא שהשם ‘אנתרופוסופיה’ היה גם חלק מכותרתו [מזראטוסטרה לניטשה: היסטוריה של האבולוציה האנושית בהתבסס על תפישת העולם של המזרח עד ההווה, או אנתרופוסופיה 1902/1903]. ייסוד הענף הגרמני של החברה התיאוסופית ומחזור ההרצאות שלי על האנתרופוסופיה התרחשו בה בעת. למן הרגע הראשון הייתה המטרה הצגת אנתרופוסופיה טהורה.

זו הייתה תחילת השלב הראשון של התנועה האנתרופוסופית. היא הוצגה לראשונה בפני חברים מהענף הגרמני שהיו מוכנים לקלוט את האנתרופוסופיה, וקבוצות נוספות של תיאוסופים הצטרפו אליהם.

בשלב ראשוני זה התקיימה החברה האנתרופוסופית כעוּבר בתוך החברה התיאוסופית. היא צמחה בתוך החברה התיאוסופית, כפי שאמרתי, אך למרות זאת התפתחה כחברה אנתרופוסופית. בשלב זה הייתה לה שליחות מיוחדת: לבסס את הרוחיות של הציוויליזציה המערבית כשהמיסטריה של גולגותא במרכזה, כמשקל נגד למהלך של החברה התיאוסופית, המבוסס על קבלה מסורתית של חכמת המזרח העתיקה.

השלב הראשון של התנועה האנתרופוסופית נמשך עד שנת 1908 או 1909. כל מי שסוקר את ההיסטוריה של התנועה במבט לאחור, יכול לראות בעצמו ללא קושי כיצד כל הממצאים שהתגלו בעניין הקיום שלפני הלידה, הגלגול מחדש וכדומה – ממצאים שהתגלו על בסיס התנסות ישירה בהווה, לא על סמך מסורות עתיקות שנמסרו לאורך התקופות – היו ערוכים בבירור סביב ההתפתחות האבולוציונית בחיי האדם על האדמה, שמרכזה במיסטריה של גולגותא ובאימפולס הכריסטוס. עבדנו על הבשורות, בנוסף לדברים רבים אחרים. עם הזמן התאפשר לתנועה האנתרופוסופית לעבור לצורות אמנותיות של התגלות, כפי שנעשה בהצגת מחזות המסתורין. האנתרופוסופיה התפתחה והתקדמה מבחינה תוכנית, כשהיא קשורה לגרעין המרכזי שלה, דהיינו המיסטריה של גולגותא.

ואז הגיע זמן שבו החברה התיאוסופית סטתה מדרכה ונקלעה להתפתחות מוזרה. עקב חוסר הבנת המיסטריה של גולגותא נעשה מעשה אבסורדי, ואנשים הכריזו קבל עם ועדה שצעיר מסוים שחי בהווה הוא התגשמות חוזרת של הכריסטוס. מובן ששום אדם רציני אינו יכול לסבול שטויות כאלו; לעיניים מערביות הדבר נראה מגוחך. אבל האנתרופוסופיה התפתחה כחלק מן הציוויליזציה המערבית, וכתוצאה מכך הופיעה המיסטריה של גולגותא באור חדש לחלוטין בתורה האנתרופוסופית. דבר זה הוביל למחלוקות בתוך החברה התיאוסופית, שהגיעו לשיאן בגירוש בפועל של כל האנתרופוסופים מתוכה. לאנתרופוסופים לא היה אכפת, משום שזה לא שינה את האנתרופוסופיה בשום צורה שהיא. אני עצמי מעולם לא הצגתי דבר מלבד אנתרופוסופיה לאלה שהיו מעוניינים לשמוע על אודותיה, גם בתקופה שבה נכללה האנתרופוסופיה בתוך החברה התיאוסופית באופן חיצוני.

לאחר מכן החל השלב השני של התנועה האנתרופוסופית. שלב זה נבנה על היסודות שכבר הכילו את רוב התורות החשובות על הגורל, על חיים ארציים חוזרים ונשנים ועל המיסטריה של גולגותא, בהארה רוחית המתאימה במלואה לציוויליזציה של ימינו. חומר זה כלל פרשנויות של הבשורות, שתיאמו בין המסורת לבין מה שהאדם המודרני מסוגל לתפוש, בעזרתו של הכריסטוס החי ופועל בהווה.

בשלב השני, אשר נמשך עד שנת 1916 או 1917, ערכנו סקירה רחבת היקף של המדע המקובל ושל הסוגיות שהעסיקו את הציוויליזציה הנוכחית. רצינו להראות כיצד ניתן לקשר בין האנתרופוסופיה לבין המדע והאמנות המודרניים וחיי המעשה ברמות העמוקות ביותר שלהם ובצורה הרמונית. אם רק תחשבו על דוגמאות כמו מחזורי ההרצאות שלי בתקופה ההיא, כמו למשל המחזור שניתן בכריסטיאנה בשנת 1910 על נפשות העמים האירופאיים, ובפראג בשנת 1911 על פיזיולוגיה אוקולטית, תיווכחו שהשלב השני של האנתרופוסופיה הוקדש לעבודה על היחסים עם המדע וחיי המעשה של ימינו. מחזורי ההרצאות שצוינו הם רק שתי דוגמאות; המטרה הכללית הייתה למצוא את הדרך לקשר עם המדע והמעשה המודרניים.

בשלב השני של חיי החברה התרכז הכול סביב מטרה אחת: מציאת מספר אנשים שנטייתם הפנימית תאפשר להם להקשיב לדברי האנתרופוסופיה. נמצאו יותר ויותר אנשים כאלה. כל מה שנדרש היה שאנשים יתאספו יחדיו ושנפשם תהיה פתוחה לגמרי לאנתרופוסופיה. דבר זה הניח את היסוד לקהילה אנתרופוסופית אנושית. המשימה הפכה פשוטה: לנסות לעניין אנשים אלה, אשר במהלך ההתפתחות הפנימית של האדם המודרני הגיעו לנקודה שבה יכלו להביא עמם לאנתרופוסופיה מעט הבנה. היה צורך לתת להם את הנדרש עבור התפתחותם הנפשית. העניין היה פשוט להציג בפניהם את האנתרופוסופיה, ולא הייתה חשיבות גדולה לכך שהאנשים שמצאו את דרכם לאנתרופוסופיה במהלך שני השלבים הראשונים של החברה, התאספו בקבוצות קטנות כמו כיתות או באו להרצאות הפומביות וכדומה. החשוב מכל היה לבסס כל דבר על ידע מחקרי באופן מוחלט, ישר וכן, ולהציג זאת בפניהם. החברה האנתרופוסופית שהתפתחה אפשרה עשייה זו באופן מספק בהחלט.

היבט אחר של השלב השני היה התפתחותו הנוספת של היסוד האמנותי. בערך באמצע התפתחות זו לבשה צורה התוכנית לבניית הגיתהאנום. המגמה שהחלה עם מחזות המסתורין חדרה לתוך תחומי הארכיטקטורה, הפיסול והציור, ולאחר מכן לאוריתמיה. נכנסו לתמונה אותם יסודות שתיארתי פעמים רבות בשיחות המבוא שלי למופעים. כל זה נבע ממקורות שהגישה אליהם הייתה דרך השביל שתואר בכיצד קונים דעת העולמות העליונים: שביל זה תואר בפרוטרוט, כדי שכל מי שבאמת שואף לכך יוכל להבינו וללכת בו.

השלב השני של חיי החברה הפך קשה במיוחד עם פרוץ המלחמה הנוראה, שהתפשטה על פני אירופה והציוויליזציה המודרנית. היה קשה במיוחד להשיט את ספינת האנתרופוסופיה הקטנה בתוך ים הסערות של תקופה זו, כאשר חוסר אמון ושנאה הציפו את העולם התרבותי כולו. העובדה שאתר הגיתהאנום היה ממוקם בארץ נייטרלית בתקופה שהגבולות נסגרו בה לעתים קרובות, הקשתה מאוד על הגישה אליו, אבל הסיבות לאמונה בכנותם של המאמצים האנתרופוסופיים היו נטועות חזק יותר בעובדות אפילו במהלך המלחמה, מאשר כל סיבה לפקפק בכנות זו לאחר מכן. לאמיתו של דבר, אפשר לומר שתקופת המלחמה לא הפריעה לעבודה הפרעה של ממש; העבודה נמשכה. כפי שכבר ציינתי, מספר גדול של אנשים מארצות רבות ושונות באירופה, אשר נלחמו זו בזו בשנאה בשדות הקרב, עבדו יחדיו על הגיתהאנום – שאיבדנו עכשיו באסון השריפה הנורא – בשלווה וברוח אנתרופוסופית.

ואז הגיע השלב השלישי של התנועה, השלב שבו אנשים אחדים החלו בפעילות מסוגים שונים. כפי שהדגשתי כאן, כמו גם במקומות אחרים, יוזמות אלו כשלעצמן היו טובות, אבל היה צורך להתחיל אותן בסיוע רצון ברזל, ולהמשיך כיאות. את עבודתה של תנועת השילוש החברתי, שנקראה מאוחר יותר האגודה לחיים רוחיים חופשיים, האגודה לחינוך גבוה וכולי, היה צורך להתחיל מתוך כוונה ברורה לשאוב את האדם כולו בשלמותו לתוכה. בשלב השלישי לא היה אפשר עוד להסתפק בהצגה פשוטה של האנתרופוסופיה, וללמוד רק עם אנשים שהחיפוש הפנימי שלהם הוביל אותם לכך. לחלופין, אנשים אחדים רצו ליזום פרויקט זה או אחר, וכך עשו. יוזמות אלו יצרו כל מיני קבוצות כתוספת לקהילה האנתרופוסופית המקורית.

אחת מהן הייתה התנועה המדעית. תנועה זו הושתתה על היחסים שהתבססו בין האנתרופוסופיה למדע במשך השלב השני. אנשי מדע הופיעו בינינו. משימתם הייתה להעניק למדע המודרני את הדברים שמציעה האנתרופוסופיה, אבל היה גם צורך להמשיך ולבנות את הקשרים שהתחלתי לכונן עם המדע בן ימינו. אולי אזכיר לכם הרצאה שנתתי בשלב השני של התנועה. תמיד קראתי להקדיש תשומת לב, לדוגמה, לצורת החשיבה המיוחדת של הפיזיקאים המודרניים. לא דחיתי את חשיבתם; קיבלתי זאת והפכתי אותה לנקודת המוצא שלי, כשאמרתי שאם נתחיל במקום שבו הפיזיקאים מסיימים, נגיע מהפיזיקה לאנתרופוסופיה. נהגתי בצורה זהה גם בנוגע לתחומי לימוד אחרים. גישה זו, צורת התייחסות זו, צריכה להמשיך להתקיים. אחת התוצאות שתנבע מכך תהיה התפתחות של פעילות מדעית שונה מזו שהיינו עדים לה במשך השלב השלישי, והחשוב ביותר – אנו נינצל מהוויכוחים העקרים שתיארתי בפגישה מוקדמת יותר. אז נעמוד בפני משימה חיובית ונוכל לומר שלאנתרופוסופיה יש באמת מה לתרום למדע, שהיא יכולה להתקדם בנתיב מסוים ולהראות לו באיזו דרך מיוחדת אפשר להגשים זאת.

התוצאה תהיה גישה שונה ביחס למדע מזו המתגלה בגיליון הנוכחי של Die Drei. סביב מחזור ההרצאות על המדע שנתתי בעונת חג המולד בדורנאך, עיינתי בגיליונות אחדים והזדעזעתי מן הדרך שבה טופלו שם המדע והאנתרופוסופיה; דרך זו הזיקה לשניהם ופגעה בהם. כאשר אנתרופוסופים מתערבים בוויכוחים עקרים כאלה, האנתרופוסופיה מוארת באור שלילי. אני אומר זאת לא לשם הביקורת אלא כדי להצביע על משימתם של המדענים בחברה.

משהו מעין זה צריך להתרחש גם במקרים אחרים. בואו ניקח אחד מהם לדוגמה; הערתי את תשומת לבכם אליו בהרצאתי האחרונה כאן.

בשלב השלישי של התנועה ראינו את האגודה לחינוך גבוה קורמת עור וגידים. הייתה לאגודה תוכנית מצוינת, אבל מישהו היה צריך לעמוד לצדה ולתת את כל-כולו כדי לתמוך בה, לקבל עליו אחריות מלאה. האחריות היחידה שלי הייתה כלפי האנתרופוסופיה עצמה. כאשר מישהו מתחיל ביוזמה עצמאית המבוססת על האנתרופוסופיה, הוא הופך אחראי לפרויקט זה. במקרה האמור לא נותר איש שיקבל על עצמו אחריות כזו, ולכן אני מעיר את תשומת הלב לצורך לעשות כך כבר בזמן התכנון. אמרתי שיש להתחיל בתוכנית כזו רק אם קיימת החלטה נחושה לבצע אותה; אלמלא כן, לעולם לא ייצא ממנה דבר. במקרה זה הקבוצה שהובילה את החברה לא עמדה מאחורי התוכנית.

ומה הייתה התוצאה? התוצאה הייתה שצעירים מתנועת הסטודנטים, המוּנעים על ידי כמיהה עזה לאנתרופוסופיה אמיתית, אינם יכולים למצוא את מה שהם מחפשים בחברה, את המקור החי של האנתרופוסופיה. הם אומרים במפורש שברצונם להכיר את ההיבטים האמנותיים של האנתרופוסופיה, כמו גם היבטים אחרים. הם פנו לגברת ד”ר שטיינר בכוונה להיעזר בה בקריאה ובדקלום, כדי לחוות את מה שאני מכנה בשם ‘התנודה האנתרופוסופית של הדברים’.

לצד התפתחות זו התרחשה התפתחות אחרת, ידידיי היקרים. בשלב השלישי של התנועה תוארו העולמות הרוחיים כפי שתיארתי אותם בתחילת הרצאתי היום. נתתי אז מתווה קצר של עניין מסוים מנקודת הראות של התבוננות רוחית טהורה, מן המישור שבו אפשר להראות כיצד אדם מפתח תודעה שונה ובכך פותח בפני עצמו את הגישה לעולם הרוח. השלב הראשון והשלב השני התרכזו במציאת קשר בין התנועה למיסטריה של גולגותא, למדע ולניהול המעשי של החיים. השלב השלישי הוסיף את התיאור הישיר של ממלכות הרוח. כל מי שמודע למאמצים שנעשו במשך שלושה שלבים אלו בדורנאך וגם כאן, לדוגמה, כל מי שמרגיש באמת את ההתקדמות של השלב השלישי ביחס לשלב הראשון ולשלב השני, כל מי שיודע באיזו מידה התאפשרה בשנים האחרונות הפצת האנתרופוסופיה אל מעבר לגבולות מרכז אירופה, יבחין שאנו עוסקים ביצירת שלב שלישי חדש באמת, כהמשך ישיר וכהתפתחות נוספת של שני השלבים הראשונים. אם לא היינו נכנסים לשלב השלישי, היה בלתי אפשרי לפתח את חינוך ולדורף, המבוסס על התחשבות בטבעו הנצחי, כמו גם החולף, של האדם.

וכעת השוו בבקשה את הדיונים של אתמול ושל השבוע שעבר עם מה שאמרתי זה עתה בנוגע לדיבור כן ומשולל כל כוונת ביקורת כלפי מישהו, ושאלו את עצמכם אילו שינויים גרמו שלושה שלבים אלו של עבודתנו בחברה. האם לא ניהלנו בדיוק אותן שיחות, זהות בתוכנן, לפני שש עשרה או שמונה עשרה שנה, כמו השיחות שאנו מנהלים כיום, כשמאחורינו שני עשורים של עבודה אנתרופוסופית? האם לא נראה כאילו חזרנו לאחור, לזמן הקמתה של החברה?

אני חוזר ואומר שאין לי שום חשק לבקר איש; יחד עם זה, החברה האנתרופוסופית יכולה להיות בעלת ערך רק אם תהפוך לקרקע מזינה עבור כל מה שהאנתרופוסופיה פועלת להשיג, ורק אם המדענים שלנו, לדוגמה, ייזכרו תמיד שאין להזניח את האנתרופוסופיה למען המדע, אלא שמוטב להפוך אותה לכתר ולפסגה של ההתפתחות המדעית העדכנית ביותר. המדענים שלנו צריכים להיזהר שלא לחשוף את האנתרופוסופיה להתקפות מדעיות, בוויכוחיהם העקרים.

על המורים, ובמיוחד על האנשים הקשורים לחיי המעשה, מוטלת משימה דומה, כי תפקידיהם הם מהסוג המושך את האש הכבדה ביותר כנגד האנתרופוסופיה; למרות הפוטנציאל המיוחד שיש בה לחיי המעשה, מותקפת האנתרופוסופיה ברשעות הגדולה ביותר בשל היותה בלתי מעשית, כביכול.

החברה עומדת כיום בפני הצורך להיות יותר מאשר צופה מן הצד בלבד בעבודה האנתרופוסופית האמיתית, המתרחשת במקום אחר, יותר ממייסדת בלבד של יוזמות אחרות, שאין בהן מסירות והתלהבות אנתרופוסופיות באמת. היא צריכה להתמקד במודע בעבודה האנתרופוסופית. זו היא אמירה חיובית בהחלט בנוגע למשימתה, שיש רק להוציאה לפועל בצורה מפורטת. אם משימה חיובית זו לא תתבצע, עלולה החברה האנתרופוסופית לגרום רק יותר ויותר נזק בעולם. כמה אויבים הקימה תנועת השילוש החברתי לתנועה האנתרופוסופית בשל חוסר יכולתה להבין כיצד לקשור את עצמה לאנתרופוסופיה! היא עשתה פשרה אחר פשרה, לחלופין, עד שאנשים בחוגים מסוימים החלו לבוז לאנתרופוסופיה. דברים דומים קורים גם במקומות אחרים. כפי שאמרתי בהרצאתי הראשונה כאן, עלינו להבין שהאנתרופוסופיה היא ההורה של תנועה זו. זו היא עובדה שיש להכיר בה. אילו האנשים היו מכירים בכך, הם היו מפתחים יחס נכון כלפי התנועה להתחדשות דתית, שבהקמתה סייעתי. כרגע שום דבר בתחום זה אינו מתנהל כשורה. במקרה חמור זה אני מתרכז לפיכך במציאת מילים שיכולות להנחות לפעולה חיובית ולשאת אותנו אל מעבר לדיבורים העקרים, המחזירים אותנו שני עשורים לאחור ויוצרים את הרושם שלא נעשתה שום עבודה אנתרופוסופית.

בבקשה אל תיפגעו מכך שדיברתי אתכם היום כפי שדיברתי, ידידיי היקרים. היה עליי לעשות זאת. כפי שאמרתי בדורנאך ב-6 בינואר האחרון, החברה האנתרופוסופית טובה; היא מסוגלת להקשיב בכבוד אפילו לחיצי הביקורת המושחזים ביותר שלי. אבל על הגורמים המובילים את החברה לדעת שאם החברה רוצה לעשות לה שם בעתיד, עליהם ליטול אחריות להנהגה מודעת של העבודה. הסכסוך שהתגלע יסתיים ברגע שבו יתברר הצורך במודעות כזו, וכשיכירו בו במידה מספקת וברוח של רצון טוב. אבל לצורך כך יש להפגין רצון טוב ולא ביקורת עקרה. יתרה מזו: אין טעם לשקוע באשליות נוחות ובעריכת פשרות כדי להתאים תנועה אחת לאחרת, דבר שיוביל בהכרח לאותה התקדמות איטית ישנה. זה הזמן לגלות רצינות מוחלטת ביחס לעבודה האנתרופוסופית, ועל כל התנועות הנפרדות לעבוד יחד כדי להשיג מטרה זו. איננו יכולים לנוח על זרי הדפנה רק משום שיש לנו תנועה נפרדת לחינוך ולדורף, תנועה נפרדת להתחדשות דתית, תנועה נפרדת לחיי רוח חופשיים. כל אחת מהן תפרח רק אם כולן יחושו שהן שייכות לתנועה האנתרופוסופית.

אני בטוח שכל מי שבאמת אכפת לו מהתנועה אומר בליבו פנימה את אותו דבר עצמו. זו הסיבה שאני מרשה לעצמי לבטא זאת בצורה כה חריפה כפי שעשיתי היום. רובכם כבר הייתם מודעים לצורך באמירה ברורה שיכולה להוביל לכינון אותה תודעה שתיארתי כמהותית ביותר.

התנועה עברה כבר שלושה שלבים, שבמהלך האחרון שבהם הוזנחה האנתרופוסופיה לטובת תנועות בת שונות. צריך לשוב ולגלות אותה כתנועת רוח חיה שדרושה לחיי הציוויליזציה המודרנית, ובמיוחד ללבבות המודרניים. בבקשה התייחסו אל דבריי כאל הכְוונה שתכליתה לשרת צורך זה. אם הם נשמעו חריפים, בבקשה התייחסו אליהם כאל קורבן של כנות. הם לא נועדו להזמנה לשום דיון ארסי נוסף, אלא כאתגר, שפירושו לחבור לתנועה המונהגת על ידי אהבת אמת לאנתרופוסופיה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *