מאת: אורי בן דוד

אורי בן דוד הוא מחנך, אמן נגן קלרינט ומוסיקאי. אוריתמיסט. ניהל במשך שנים את מרכז המוסיקה בעמק יזרעאל, ובין השאר ייסד את תוכנית ״מפנה״ לטיפוח מנהיגות מוסיקאלית רב תרבותית בשיתוף הפילהרמונית ומנהלה המוזיקלי המאסטרו זובין מהטה. ממקימי קהילת שקד בטבעון. פעיל ויזם חברתי.

מאמר שנכתב במהלך ייסודה של הכשרה לאמנות חברתית ב'טחנה' קבוץ שער העמקים

12.2.2020

פתיחה

התבוננות יזומה ופעילה במהותם של תהליכי חינוך והתחנכות, במאפייני האימון והתרגול בדרך החיים 'להיות אמן חברתי', בנתיב האמנות החברתית, עשוייה לסייע במהלך ייסודה של הכשרה לאמנות חברתית ברוח זמננו. וזאת, כתשובה יצירתית מתאימה לצורך חיוני, המתעורר ועולה במגוון רחב של תחומי חיים ומבקש התייחסות רצינית ומעשית.

ניתן לפתוח בשאלה: אלו הם מוטיבים מהותיים היוצרים תהליכי חינוך והתחנכות? מוטיב ראשון הוא הרצון ליצור ולעצב תהליכים אלו, מתוך יוזמה חופשית ואחראית של בני אדם, הרואים בהם, באותם תהליכים, תנאי הכרחי ליצירתה של תרבות אנושית, ליצירתם של מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית.

התבוננות על תהליכים בטבע, על תנועת גרמי השמיים ועל עצמנו, על ישותנו האנושית, עשוייה לעורר מגוון רחב ועשיר של שאלות. העולם אינו מתגלה לנו כ'פתרון', כמציאות 'סגורה ומושלמת', שאינה מותירה לנו מרחב יצירה אנושי. המציאות שאליה אנו נולדים ובה מתפתחים וגדלים, 'מזמינה אותנו' להיות שותפים פעילים בהמשך בריאתה, יצירתה.

המוטיב השני הוא צורך בטיפוח כישורים, מיומנויות חיים שיאפשרו לנו להיות שותפים פעילים ביצירת מרחבי תרבות אנושית, בהגשמת שליחותנו הייחודית, מתוך פעילות קשובה והקשבה פעילה. ומוטיב שני זה – הצורך בטיפוח אותם כישורים ומיומנויות חיים, מוביל אותנו אל המוטיב השלישי: טיפוח תודעת יצירה רוחנית-ביוגרפית, אמנותית-רליגיוזית, שתאפשר לנו לפעול כאמנים חברתיים בתוך הוויית העולם.

בני האדם ממוקמים בלב הוויית העולם, הקוסמוס – וכאמנים חברתיים הם נדרשים ליצור זיקות וחיבורים, עם עצמם ועם סביבתם, הקרובה והרחוקה יותר, וזאת מתוך 'תודעת אדם עולם', שעשוייה להפוך ל'הרגשת אדם עולם', ולחיים מתוך פעילות רצון 'אדם עולם', 'עולם אדם'.

אמנות החינוך וההתחנכות היא אם כן, במהותה, דרך חיים 'להיות אדם בקהילה', נתיב האמנות החברתית ליצירת מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית. ומה באשר לשאלת האימון והתרגול?

בשחר האנושות, חוו עצמם בני האדם כחלק בלתי נפרד מהוויית העולם, הקוסמוס, בדומה לתודעתו של תינוק רך הנולד לעולם, ישן רוב שעות היום, ובשאר שעות היממה, נע בין תודעת חלום לבין סיפוק הצורך בשתיית חלב, ביניקה המחוברת למקור.

אותם בני אדם לא חשבו במושגים של אימון ותרגול. ניתן לומר שהם חיו ופעלו מתוך תודעה אינספירטיבית-אינטואיטיבית, תודעה אמנותית רליגיוזית שאליה אנו מבקשים לשוב היום, במודע, מתוך חירות יצירה אנושית. כזכור וכידוע לנו, גורשנו יחד עם כלל האנושות מ'גן העדן', ומזה אלפי שנים נמצאים אנו במסע ביוגרפי כפרטים וכאנושות – מסע יפה וגם כואב של ידיעה עצמית וידיעת עולם, שבמהלכו מתנסים אנו, פחות או יותר במודע במאפייני נתיב זה, שהינו בפועל דרך חיים להיות אמן חברתי במלוא מובן המילה.

עתה, מתוך מודעות עצמית ההולכת ומתעצמת בנפשנו, עושים אנו את הדרך חזרה (רה – ליגיו בלטינית: התחברות מחדש) מתוך תודעת יצירה רוחנית ביוגרפית (אימגינטיבית), דרך תודעת היצירה האמנותית (אינספירטיבית) אל תודעת היצירה הרליגיוזית (אינטואיטיבית) – מתוך יוזמה חופשית.

אימון ותרגול יומיומי, ריתמי (מקצבי) בדרך חיים 'להיות אמן חברתי', בנתיב האמנות החברתית, נועד לאפשר לנו לשוב ולהשתלב מתוך יוזמה חופשית במהלך התהוות העולם, הקוסמוס – להיות שותפים מודעים במהלך יצירה זה.

מטרת מאמר זה היא ליצור מרחב שיח פורה ומעשי סביב נושא האימון והתרגול בדרך החיים 'להיות אמן חברתי', בנתיב האמנות החברתית. המאמר כולל התייחסות ליסודות רוחניים, רעיוניים ותיאורטיים של האמנות החברתית, לתכנים וצורות היוצרים יחדיו את התשתית המעשית לאמנות החברתית. וכן, איפיון של הפעילות האמנותית, היוצרת זיקה מזינה ומפרה, מאזנת ומשלימה בין ספירת היצירה הרוחנית-רעיונית-תיאורטית לבין הפעילות במגוון רחב ועשיר של יוזמות.

מבוא

התחדשות מאפייני האימון והתרגול הנפשי-רוחי והחברתי, החל בשליש האחרון של המאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20.

קריאה איטית וקשובה, המזכירה באופייה האזנה ליצירת מופת מוזיקאלית, שוב ושוב, תוך ירידה לפרטים המגלים את אחדותה הדינמית ומלאת החיים של היצירה – קריאה מתוך גישה זו של ה'אוטוביוגרפיה' שכתב שטיינר, עשוייה לאפשר לנו לחוות את אופיו ומהותו של שינוי תודעתי, רגשי ומעשי שאותו הוא עבר במהלך שלושת העשורים הראשונים לחייו, מתוך צעידה כנה, רצינית ויסודית לידיעה עצמית וידיעת עולם.

כאדם שגדל והתחנך על ברכי דרך הידיעה המדעית, ובו זמנית התנסה בחוויות על-חושיות שדרך המדע התקשתה להעניק להן בסיס מדעי-תיאורטי, נדרש שטיינר, במהלך חיפושו הכנה אחר דרך לידיעה עצמית וידיעת עולם שתהיה פתוחה בפני כל אדם הרוצה לצעוד בה, לסלול נתיב חדש, שאותו איפיין מאוחר יותר במינוח 'מדע הרוח האנתרופוסופי'.

מהו אם כן החידוש העיקרי במאפייני האימון והתרגול החל מהשליש האחרון של המאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20? מה השתנה באופן יסודי ומהותי באופי פעילותו הרוחנית היזומה של האדם, בדרכו לידיעה עצמית וידיעת עולם, ליצירה ביוגרפית, אמנותית ורליגיוזית הנובעת ומושתתת על חוויית 'אדם עולם' מתחדשת זאת?

החידוש העיקרי באופייה של הפעילות האנושית בדרך לידיעה עצמית וידיעת העולם, בנתיב לחוויית 'אדם עולם', 'עולם אדם', הוא באפשרות שנפתחה בפני כל אדם הצועד בדרך אימון ותרגול מתאימה, ליצור במודע מרחב התגלות והתנסות אובייקטיבי, מתוך פעילות אנושית אינדיבידואלית סובייקטיבית.

במובנים רבים ומגוונים מוקדש החלק הראשון של האוטוביוגרפיה שכתב שטיינר בשנת חייו האחרונה לתיאור ואיפיון המאמצים הרבים שהשקיע בנסיון 'לפרוץ דרך לידיעה עצמית וידיעת עולם', הפתוחה בפני כל אדם המבקש כאמור לצעוד בנתיב זה. ובעיקר לשתי שאלות יסוד: האחת – שאלת חירות היצירה האנושית, האם אכן היא אפשרית?

והשאלה השניה: שאלת הזיקה בין החוקיות האובייקטיבית שמאפיינת את מרחב היצירה המדעי, לבין היסוד האינדיבידואלי-סובייקטיבי, המאפיין את מרחב היצירה האמנותי, העשוי לפתוח בפני האדם, מתוך עצם נתיב יצירה מדעי-רוחי ואמנותי זה גם את מרחב היצירה הרליגיוזי.

פרי ראשון של מאמצי המאבק לפלס נתיב ידיעה מדעי-רוחי, אמנותי-רליגיוזי מתוך אותה התחדשות רוחנית-ביוגרפית שהתרחשה כאמור בשליש האחרון של המאה ה 19-הוא הספר: קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה עפ"י השקפתו של גיתה.^[1] ספר זה תורגם מאנגלית על ידי ניר אליאב ויצא בעברית בהוצאת 'תלתן'.

ניתן לראות בתכני ספר זה את היסודות התיאורטיים, המדעיים-רוחיים, האמנותיים והרליגיוזיים לאמנות חברתית ברוח זמננו, ליצירה קהילתית השואבת את השראתה מאותה התחדשות יסודית ומהותית באופייה של הפעילות הרוחנית האנושית היזומה. הספר נכתב על ידי שטיינר ב1886, בגיל 25, למטרה עיקרית אחת: להעניק משנה תוקף להשקפתו המדעית-רוחית בנוגע ליצירתו העשירה והמגוונת של גיתה בתחום מדעי הטבע – השקפה המבוססת על תיאוריית הכרה ברוח השקפת עולמו של גיתה, שאותה לא כתב גיתה באופן מסודר.

כאשר נתבקש שטיינר על ידי הוצאת קירשנר לערוך את הכתבים המדעיים של גיתה, הוא לא שיער בנפשו, שגיתה לא הותיר אחריו תיאור תיאורטי כלשהו, העשוי לסייע לאדם הרוצה בכך, להתחקות אחר מתודת המחקר המדעית רוחית שהינחתה אותו. וכך, תוך שהוא מאפיין את המדע הרוחי על פי מתודת המחקר של שילר, ואת תפקידו של המדע בזמננו, יצר ועיצב שטיינר את תכני הספר החיוני והחשוב כל כך להבנת יצירתו המדעית-רוחית, האמנותית והרליגיוזית של גיתה ושלו עצמו.

תכני הספר מאפשרים לאדם המתנסה בהם 'לפלס בעצמו' את הדרך ליצירה מדעית-רוחית, אמנותית ורליגיוזית, המבוססת על תיאוריית הכרה, שניתן להגדירה גם כ'תודעת יצירה אמנותית'. בהמשך נראה אלו הם מאפייני האימון והתרגול העשויים לסייע ל'תודעת יצירה אמנותית' זו להתממש הלכה למעשה בדרך האמנות החברתית.

חלק ראשון – יסודות רוחניים, רעיוניים ותיאורטיים של האמנות החברתית

פעילות אנושית יזומה, סובייקטיבית, היוצרת מרחב התגלות, התנסות ויצירה אובייקטיבית, בה פעיל האדם כאינדיבידואל יוצר.

נשוב אם כן לתכני הספר 'קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה, עפ"י השקפתו של גיתה'.

1. מרחב היצירה של מדעי הטבע

מתוך מפגש עם עולם החושים מתנסים אנו בחוקיות הפעילה במרחב זה – חוקיות אותה מגדירים ומאפיינים אנו באמצעות חוקי טבע. כך נוצר מרחב היצירה של מדעי הטבע. וכן, מתוך אותו מפגש עם עולם החושים מתנסים אנו בעולם המושגים והרעיונות (אידיאות) המתארים ומאפיינים את עולם החושים, כמציאות אחדותית, הקיימת בפני עצמה, עם חוקיות משלה, ללא תלות בהתגלות החושית.

ובמילים אחרות: באמצעות התנסות בעולם החושים, 'מחלצים אנו' את המושגים, האידיאות והחוקים ומגלים שהם יוצרים ומהווים מציאות רוחנית על-חושית אחדותית, לא פחות ממשית ואמיתית מעולם החושים – מציאות בפני עצמה, שלא רק שאינה תלוייה בעולם ההתגלות החושי, אלא שהיא המקור והשורש להיווצרותו.

2. מרחב היצירה של מדעי החיים

המאמץ האנושי הסובייקטיבי-אינדיבידואלי, המאפשר את חילוצם וגילויים של חוקי טבע המבטאים ישויות ממש, הינו בעל אופי מדעי – מאמץ רוחני-חשיבתי המחייב ריכוז ודיוק, הקפדה על פרטים ושיטתיות. היסוד האמנותי בתהליך זה הינו חיוני ומהותי, אך משני. כהכנה לקראת כניסה פעילה למרחב יצירה זה, מומלץ מאד לקרוא את הפרק 'השכל והתבונה', מתוך החלק הרביעי: 'המדע'.

כאשר נכנסים אנו למרחב היצירה של מדעי החיים, נדרשים אנו להמשיך באותם מאמצים יצירתיים שאיפיינו את מרחב היצירה של מדעי הטבע. אלא שעתה, נדרשים אנו לטפח את יכולת ההתבוננות והיצירתיות האמנותית, במסגרת מדעית בהירה, צורנית. וכך מתאר זאת שטיינר בפרק 'הטבע האורגני', המופיע בחלק שכותרתו 'הכרת הטבע': "בעולם החי העניין שונה. כאן אנו זקוקים לגורם נוסף מלבד העובדות. עלינו לתפוס, ברמה עמוקה יותר מזו של התנאים החיצוניים, דבר מה שאינו נקבע באופן פסיבי על ידי תנאים אלה, אלא קובע באקטיביות את עצמו מתוך עצמו בהשפעתם".

שטיינר ממשיך ושואל: "מהו יסוד בסיסי זה?" והוא משיב: "אין הוא יכול להיות אלא אך זה – הדבר המופיע באופן ייחודי בתוך הצורה הכללית." והוא ממשיך: "יסוד בסיסי זה הוא לפיכך האורגניזם בצורתו הכללית – צורה כללית של האורגניזם החי, המכילה בתוכה ככוח את כל הצורות הייחודיות. לאורגניזם כללי זה נקרא, בהשראת מחקריו של גיתה במרחב היצירה של מדעי החיים 'הטיפוס'.

טיפוס זה אינו מפותח במלוא שלמותו אף לא באורגניזם אחד. רק חשיבתנו התבונתית החיה (חשיבה אימגינטיבית–תמונתית) יכולה לחוות אותו, את הטיפוס, כ'תמונה כללית חיה' הנובעת מתוך התופעה החושית. הטיפוס הוא אם כן האידאה של האורגניזם, החייתיות שבחיה, הצמח הכללי ('צמח בראשית') שבצמחים הספציפיים."

בספרו: 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים?' מתאר שטיינר נתיב אימון ותרגול העשוי לסייע עד מאד להתנסות בישות 'הטיפוס', באידיאה הכללית הפועלת בצמח או בחיה הספציפית. הוא גם מציין, שבני אדם בעלי אופי אמנותי מופנם עשויים לטפח יכולות אלו לרמה גבוהה, אם יתאמנו ויתרגלו כמובן.

ואולם, הנושא שבו אנו מתמקדים ומתעמקים עתה הוא: איזו פעילות רוחנית ונפשית סובייקטיבית-אינדיבידואלית נדרשת מאיתנו כדי לחוות ולהתנסות בטיפוס, באידיאה הפועלת דרך צורות ההתגלות השונות? עלינו לטפח גישה אמנותית הנובעת מתהליכי התבוננות מקצביים, ריתמיים – תהליכים המאפשרים לנו להיכנס אט אט למרחב היצירה בו פועם הזמן, בו מתהווים הדברים שמגלים לנו את האידיאות המבקשות להתגשם דרכם.

כמו מוזיקאי, המתאמן יום יום כדי לטפח יכולת לנגן מנגינות מתוך זרם הזמן, ולהעניק להן את הביטוי הייחודי 'שאותו הן מבקשות', כך גם האמן החברתי עשוי לטפח יכולת אמנותית לראות בעצמים ובצורות המתהוות ונוצרות זו מתוך זו 'גילוי של ישות, מהות, אידיאה, ולא את 'הדבר עצמו'.

כך משלב האדם בין ה'מדען בתוכו', ה'מחזיק' בצורות ובמבנים, ובין האמן שבו, ה'נע' במרווחים ובמרחבים שבין המבנים והצורות וכך, חווה את חיי הישות, ה'טיפוס', האיידאה.

וטיפוח יכולת זאת, גם ביצירה המשותפת עם בני האדם, גם בהתייחסות האמנותית לצורות ומבנים המשרתים את בני האדם בהתפתחותם, ביצירתם, הינו מרכיב חיוני ומהותי בדרך האמנות החברתית.

3. מדעי הרוח

מובאת כאן תמצית דבריו של שטיינר, המסכם את התייחסותו למדעי הטבע ומדעי החיים, ומאפיין את מדעי הרוח, אותם הוא מכנה גם 'מדעי החירות'. "מדע החיים הוא הגבוה מבין מדעי הטבע. מה שנמצא עוד גבוה ממנו הם מדעי הרוח והתרבות. אלה דורשים גישה שונה באופן מהותי של רוח האדם מגישתה למאפייני מדעי הטבע.

בגישה לטבע יש לרוח תפקיד אוניברסלי. משימתה היא להביא את תהליך העולם לידי שלמות. מה שמתקיים ללא הרוח מבטא היה רק 'מחצית המציאות', פיסות פיסות בכל נקודה. על הרוח היה להביא לידי קיום נגלה את המניעים הפנימיים ביותר של המציאות, שהיו תקפים גם ללא התערבותה הסובייקטיבית.

לו היה האדם ישות בעלת חושים פיזיים בלבד, ללא יכולת תפיסה רוחנית, היה הטבע הדומם תלוי בחוקי הטבע בדיוק באותה מידה. אך חוקי הטבע לא היו מופיעים לעולם ככאלה. ישויות אנוש אלו היו קולטות את המוצר (עולם החושים) אך לא את המייצר (החוקיות הפנימית). למדע יש כאן תפקיד בעל חשיבות קוסמית והוא – השלמה של עבודת הבריאה. המתרחש ברוח האנושית הוא ביטוי החוקיות הפנימית הפועלת בתהליכי היצירה בטבע. החשיבה היא המרכיב האחרון בשרשרת תהליכים היוצרים את עולם הטבע.

לא כך הדבר במדעי הרוח. כאן קשורה תודעתנו לתוכן הרוח עצמה: לרוח האנושית היחידה, עם יצירתה של התרבות, הספרות, רצף האמיתות המדעיות, האמנות. הרוחני נתפס ישירות על ידי הרוח. מה שמופיע במדעי הטבע כתוצר החשיבה על האובייקט, הינו עתה חלק מהאובייקט. במדעי הרוח עוסקים אנו בפעולות האדם, ברעיונותיו ויצירותיו. זהו הביטוי היצירתי שמעניק האדם לעצמו ולמינו.

בדומה לצורך המתעורר ברוח האדם כצורך אנושי – למצוא במציאות עולם הטבע את האידיאות הפועלות דרכו, כך גם במדעי הרוח, מדובר בהתעוררות של צורך יצירה אנושי הטבוע במהות האדם. גם כאן זוהי עובדה אובייקטיבית המכריזה על עצמה כצורך סובייקטיבי.

במרחב היצירה של מדעי הרוח לא מוטל על האדם לפעול על פי נורמות וחוקים חיצוניים. הוא גם לא אמור להיות 'טיפוס' כללי. עתה, עליו לקבוע בעצמו את מטרת קיומו, את תכלית פעילותו. אם פעולותיו הן תוצאה של חוקים, הרי חוקים אלו צריכים להיות אלו שהוא מטיל על עצמו.

מה שהאדם בעצמו ולעצמו, מה שהוא בין חבריו, במדינה ובהיסטוריה אין הוא צריך להיות מתוך סיבה חיצונית. עליו להיות כך מתוך עצמו. האופן והצורה בה הוא מתאים עצמו למרקם העולם תלויה בו. עליו למצוא את המרחב הרוחני שמתוכו הוא משתלב באופן אורגני במארג היצירה העולמי, הקוסמי."

נחתום התבוננות פעילה זאת בקטע מתוך הפרק שחותם ומסכם את תוכנו של ספר זה, שכותרתו 'ידע מדעי ויצירה אמנותית'. "תיאוריית ההכרה שמובאת כאן הסירה מתהליך ההכרה את האופי הפסיבי שנקשר בה לעיתים קרובות ותפסה אותה כפעילות של רוח האדם. בדרך כלל מניחים כי תוכנו של הידע מתקבל מבחוץ: מקובל לחשוב שככל שאנו נמנעים מלהוסיף דבר משלנו לחומר הנלמד, כך נשמרת יותר האובייקטיביות של המדע. עיוננו הראה כי תוכנו האמיתי של המדע לעולם אינו החומר החיצוני שאותו אנו קולטים, אלא האידיאה הנתפסת ברוח, המובילה אותנו אל מרקם העולם, עמוק יותר מכל פירוק או תצפית בעולם החיצון, עמוק מכל התנסות. האידיאה היא תוכן המדע. בניגוד לרשמים המתקבלים בפסיביות, המדע הוא יצירתה של פעילות רוח האדם.

כך הבאנו את פעילות ההכרה לקרבה גדולה יותר ליצירה האמנותית, שהיא גם יצירתה של רוח האדם, אך בו בזמן העלינו גם את הצורך בהבהרת יחסי הגומלין בין השתיים. פעילות ההכרה, כמו גם הפעילות האמנותית, דורשת מהאדם להתעלות מחוויית המציאות כמוצר אל חוויית המציאות כיצירה נוצרת, שיעבור מהנתון ליד המקרה אל 'ההכרח האמנותי'.

בעוד שהמציאות החיצונית מראה לנו את תוצריו של הטבע היוצר, מתעלים אנו ברוחנו לחוויית האחדות שבטבע, שאותה חווים אנו כמקור היצירה. כל פרט במציאות מציג בפנינו אחת מאין ספור האפשרויות 'המונחות נסתרות' בחיקו היוצר של הטבע. רוחנו מתעלה לראיית המעין המכיל את כל האפשרויות הללו, ובאמצעות היצירה המדעית והאמנותית היא מטביעה במציאות יצירת אמנות ייחודית, הנובעת מראיית אותו מעיין, 'מחזיון המעיין'.

כאן ניתן לראות כיצד צריך האמן האמיתי ליצור ממעיין הקיום – כיצד הוא מטביע את 'חזיון המעיין הייחודי' המופיע במדע הרוח בצורת רעיון, אידיאה. באמצעות המדע מאזינים אנו לחוקיות שבטבע. האמן יוצר מתוך האזנה לאותה חוקיות, ומטביע את חותמה האמנותי ב'חומר הגס'.

ביצירת אמנות תלוי הכל ביכולת שטיפח האמן להטביע באופן חי, אורגני את הרעיון, האידיאה, בחומר. מה שחשוב הוא אינו 'מה הוא עושה', אלא 'איך הוא עושה זאת'. ביופי אמנותי אין להשאיר דבר שעליו לא הוטבעה רוחו העצמית של האמן. יש להתגבר על ה'מה', באמצעות ה'איך'."

עד כאן, עיקרי דברים מתוך ספרו של שטיינר 'קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה עפ"י השקפתו של גיתה'. כאמור, הנושא שאותו עשויים 'עיקרי דברים' אלו להאיר ולהבהיר הוא אופייה היצירתי, הסובייקטיבי, האינדיבידואלי של פעילות ההכרה האנושית, המאפשר התגלות ופעילות רוחנית-אמנותית אובייקטיבית, הבאה לידי ביטוי ביצירה האמנותית האנושית, החדורה בחוקיות מדעית-רעיונית (אידיאית).

עתה, בהמשך לתכני ספר זה, מובאים קטעים מספר שכתב שטיינר כשנתיים מאוחר יותר – 'גיתה כאבי אסתטיקה חדשה' (יצא בעברית, בהוצאת מיכאל, בשם 'אסתטיקה של העתיד – פרי רוחו של גיתה^[2]). ספר זה מוקדש לנושא האסתטיקה ולזיקה האינטימית והמהותית המתקיימת בין חוויית האחדות וחירות היצירה האנושית לבין היצירה האמנותית. או, בשפתו של שילר 'המשחק האמנותי'. אין זה מקרה שהמילה 'לנגן' באנגלית וגרמנית משמעותה 'לשחק'.

קטעים מתוך הפרק השלישי שכותרתו: אידיאה ומציאות – מהי מהותה של ממלכת האמנות?

"בתקופה בה הרוח והטבע היו מאוחדים בצורה כה הדוקה, לא יכול היה להיווצר המדע על האמנות – מדע האסתטיקה. כמו כן, היה הדבר בלתי אפשרי מאוחר יותר, כאשר הטבע והרוח היו 'עויינים זה את זה עד מוות'. לשם היווצרותה של האסתטיקה, היתה צריכה להגיע התקופה המודרנית, בה יכול האדם להתנסות 'ברוח בטהרתה', כאשר הוא משוחרר, או בכל אופן הרבה פחות כבול לכוחות הטבע. כך נוצרה האפשרות לאיחוד מחדש עם הטבע.

שלא כמו בתרבות יוון העתיקה, אין אנו יכולים עוד לשאוב סיפוק מתוך חוויית המציאות 'כמו שהיא', סביבנו. וזאת, היות ובתוך רצף האירועים ילודי המקרה אותם פוגשים אנו בסביבה בה אנו חיים ויוצרים, איננו מוצאים את החוקיות, ולא את הפעילות האלוהית. רואים אנו תופעות שיכולות היו להיות שונות. רואים אנו את הפרטים – כל פרט וייחודו, אך רוחנו שואפת לחוות את 'האחדות הנסתרת', את האב-טיפוסי, את הזיקה המתקיימת בין מכלול הפרטים. אנו מתנסים בסופי, בחולף, אך רוחנו שואפת אל האין סופי, כמהה אל הנצחי.

לכן, רוח האדם ש'נעקרה מהוויית הטבע' שואפת לשוב ולהתחבר עימה מתוך עצם פעילותה הרוחנית היזומה וכך, למצוא בה את היסוד המאחד והיוצר זיקה מהותית בין כלל התופעות הנפרדות. ולחיבור מחודש זה שאף גיתה – חיבור הנובע מתוך פעילותו היזומה של האדם, המעשיר את רוח האדם ואת יצירת התרבות האנושית.

ההשקפה שיש להפריד בין הרוח לטבע זרה לגיתה. הוא רואה בעולם הטבע מכלול אחדותי חובק כל, אורגניזם בו מתפתחות ישויות ובהן האדם, שהינו אחת הישויות, העילאית שבהן. בחיבורו 'הטבע' הוא כותב: "הטבע! הוא סובב וחובק אותנו – אין ביכולתנו לצאת מתחומו, אין ביכולתנו להיכנס עמוק יותר אל תוכו. הוא חוטף אותנו אל תוך מעגלי מחולו מבלי לשאול את פינו, מבלי להזהירנו, ומסחרר אותנו עד היותנו נופלים מזרועותיו באפיסת כוחות."

זוהי דרכו האופיינית של גיתה – לצאת אל המרחבים שמעבר ל'טבע כמות שהוא', מבלי להתרחק כלל ממהותו החיה, הפועמת והנושמת. גיתה אינו בורח מן המציאות כדי ליצור לעצמו עולם פנימי של מחשבות ורגשות המנותק מן המציאות. להיפך – הוא צולל עמוק אל תוך המציאות האורגנית החיה, אל תוך צורות התהוותה ותהליכיה, בהן חווה הוא את ההשתנות הבלתי פוסקת של הווייתה, חושף את החוקיות הפועלת בה, את הנצחי הבא לידי ביטוי בשינויי הצורה (מטמורפוזה) המאפיינים אותה, את ישותה.

לעולם לא נוכל להפיק סיפוק מצורת הקיום הבודדת בטבע. תחושת האושר תמלא את נפשנו כאשר נחווה את החוקיות החיה, המשתקפת ובאה לידי ביטוי אמנותי, אסתטי, בתוך מכלול התופעות הבודדות בטבע. עובדה זאת באה לידי ביטוי באופן מושלם בחייו ויצירתו של גיתה. הוא יוצא מן הפרט ומגיע לאב טיפוס המאחד בהווייתו את הפרטים. הוא יוצא מן הכלל, מהאידיאה, ומתוך המבט הרחב, העמוק והאחדותי הוא רואה באור חדש את הפרטים.

כיצד ניתן אם כן, ליצור זיקה ולהשלים בין ניגודים אלו, בין תופעה בודדת במציאות מצד אחד, ובין האידיאה, האב-טיפוסי מן הצד השני? כשם שלא ניתן ליצור זיקה ולהשלים בין ניגודים אלו תוך כדי קליטה חושית בלבד של התופעה, היות וקליטה זאת, המשיגה את המציאות הנתונה, אינה רואה וחווה את האידיאה, כך לא יכולה הפעילות המדעית רוחית לעשות זאת, היות וכאשר היא רואה וחווה את האידיאה, היא מאבדת את פרטי המציאות.

בין קליטה חושית לבין הפעילות המדעית-רוחית, נזקק האדם לממלכה שלישית, בה הפרט מגלם את האידיאה, ולא רק הכלל. ממלכה בה מופיע הפרט בדמות החדורה באופי הכלל, בחוקיות הרוחית האידיאית. עולם כזה לא נמצא במציאות החושית. על האדם ליצור עולם זה, את עולם האמנות. ממלכה שלישית חייבת להיווצר בין ממלכת החושים לממלכת האידיאות, התבונה."

קטעים מתוך הפרק הרביעי שכותרתו: אסתטיקה, מדע האמנות, ציוני דרך בהתהוותה

"הבנת האמנות כממלכה שלישית – זהו ייעודו של מדע האסתטיקה. על האדם להשכין בעצמים החושיים המופיעים בטבע את האידיאי, האלוהי – זהו ייעודו הנשגב כאמן. על האמן, על האמנים להגשים כביכול מלכות שמיים עלי אדמות.

לייעוד אלוהי-רליגיוזי זה נותן גיתה ביטוי בספרו על וינקלמן במילים אלו: "האדם, בהיותו פסגת היצירה של הטבע, מתגלה לעצמו גם כמכלול של הטבע, הנדרש אף הוא ליצור פיסגה בתוכו, במרחבי ישותו העצמית. הוא עושה זאת בהצטיידו במידות טובות, בהשלימו את אופיו לטובה בכל המובנים, ובהפעילו הבחנה ובירור, משמעת, סדר והרמוניה, עד שהוא מתנשא לבסוף לשיא פועלו, ביצרו יצירת אמנות התופסת מקום ראשון במעלה בין יתר מעשיו ופעילויותיו.

עם בואה של יצירת אמנות לעולם, בהתייצבה במציאותה האידיאלית לנגד עיני העולם, פועלת היא פעולה ללא ליאות, פעולת-שיא. בהתממשה מתוך מכלול כוחות הרוח, קולטת וממזגת היא בתוכה הוד והדר, כל הראוי לאהבה והערצה, ומרוממת את האדם, בהפיחה שאר רוח בדמותו – 'מעל לעצמו'. היא מביאה לידי שלמות אמנותית את חייו ומעשיו במלוא היקפם, ומממשת בו את האידיאלי-האלוהי לאלתר, בהווה, הנושא בחובו את העבר והעתיד."

תפקידו של מדע האסתטיקה הוא אם כן, להבין ולתאר את מאפייני ההתמזגות בין הרוח, האידיאה לחומר, לפרטים, באמצעות היצירה האנושית במגוון ענפי היצירה האמנותית. שילר, שראה בגיתה מדען ואמן, מדען יוצר ואמן חוקר, שאב מדרך יצירתו הייחודית השראה לכתיבת ספרו 'על החינוך האסתטי של האדם בסדרת מכתבים'. מכתבים אלו, שלא זוכים להערכתם הרבה של 'מומחים למדע קונבנציונאלי של האסתטיקה', הינם מהמסות החשובות ביותר שנכתבו אי פעם בשטח האסתטיקה. ספר זה יצא בעברית בסדרת 'טעמים' – מבחר כתבי מופת באסתטיקה, בהוצאת ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, בעריכת חתן פרס ישראל לשירה, שהלך לעולמו לפני חודשים ספורים בגיל 95, טוביה ריבנר. ועתה, נחזור לתכני הפרק הרביעי:

"שילר מעמיד זה כנגד זה שני דחפים של האדם, המבקשים בלי הרף להטיל את מרותם עליו. הדחף הראשון בא לידי ביטוי בצורך המתעורר בנו לפתוח את חושינו אל העולם החיצון הזורם אל תוכנו. התרשמויות מן העולם החיצון חודרות אלינו בשפע, מבלי שיש ביכולתנו לבחור את הרשמים המתאימים לנו. במובן זה, משועבדים אנו לרשמים מן החוץ.

הדחף השני, שאותו מכנה שילר 'דחף לצורה', נכפה על ידי התבונה, המנסה להשליט חוק וסדר ב'ים הרשמים' הנקלטים על ידי החושים, כאשר גם פעילות זאת, הגם שיש בה יסוד של סדר והיגיון 'נכפית עלינו מגבוה כביכול'. ולכן, גם במקרה זה טוען שילר, איננו חופשיים. אל מול שניהם מחפשת לה החירות האנושית מרחב מחייה. ושילר מועיד לה, לחירות את מרחב המחייה האמנותי.

באופן מעורר השראה יוצר שילר הקבלה, אנאלוגיה בין תהליך יצירה אמנותי ובין הילד המשחק. מהי מהות המשחק? לוקחים אנו דברים 'מתוך המציאות', ומשנים את יחסיהם ההדדיים על פי רצוננו. ביצירת שינויים אלו אין אנו פועלים מתוך דרישות אובייקטיביות של הכרח ההיגיון, כפי שהדבר נדרש לדוגמא בבניית מכונה. המשחק משרת את הדרישה הסובייקטיבית. האדם המשחק עורך את הדברים באופן הגורם לו הנאה. הוא אינו עושה דבר בעל כורחו.

בדרך זו מטביע האדם המשחק במציאות חותם סובייקטיבי, החדור בחוקיות אובייקטיבית. שני הדחפים הקוטביים התמזגו לאחד, ההכרחיות ניטלה מהם, ומתוך הפעילות היזומה של האדם, הפכו ליצירה חופשית, חדורת תודעה והרגשת חירות אנושית.

שילר, משורר החירות רואה באמנות 'משחק חירותי' של האדם ברמה גבוהה יותר, ולכן הוא קורא בהתלהבות: "האדם הינו רק אז אדם אמיתי, כאשר הוא משחק, ורק אז הוא באמת משחק, כאשר הוא נהיה אדם במלוא מובן המילה". את הדחף הגורם לפעילות אמנותית מכנה שילר 'דחף המשחק'. מתוך דחף זה יוצר האדם יצירות, אשר הופעתן החושית מעניקה סיפוק והנאה לתבונתנו, ותוכנן התבונתי בא לידי התגלות בהופעתן החושית.

הניגוד בין טבע ורוח נעלם. רוח וטבע הופכים לחטיבה הרמונית-מושלמת אחת. הטבע מתעלה אל הרוח, הרוח מטביעה את חותמה בחומר. יצירת אמנות אינה כשהיא לעצמה ובזכות עצמה, אלא תודות לביטוי והשתקפות של אידיאת היופי בה ודרכה."

עד כאן, דברים על מקומה הייחודי של האמנות ביצירה התרבותית האנושית, על זיקתה לאידיאל החירות, לאידיאת היופי ולמדע האסתטיקה, החיוני ומשמעותי כל כך להתחדשות היצירה התרבותית בזמננו. נחתום את החלק הראשון, המוקדש להיבטים רוחניים, רעיוניים ותיאורטיים של האמנות החברתית, בקטעים המתייחסים לספרו של שטיינר 'הפילוסופיה של החירות' (למיטיבי לכת…)

א. התייחסות למוטיבים חיוניים ליצירה אמנותית, הבאים לידי ביטוי ב'פילוסופיה של החירות'.

"החירות הינה עובדה אובייקטיבית עבור תודעה לא משוחדת. יחד עם זאת, היא תעלומה עבור ההבנה האנושית, כי מלכתחילה לא ניתנה תודעה עצמית לישות האמיתית שלנו, ועלינו להשיגה לאחר הבנה מודעת של עצמיותנו. רק אחרי הכנה מתאימה ניתן להבין ולחוות את החירות – האוצר הגדול ביותר של הישות האנושית.“

רודולף שטיינר, מתוך האוטוביוגרפיה.

הספר: הפילוסופיה של החירות – המאפיינים העיקריים של השקפת עולם מודרנית – תוצאות של התבוננות נפשית לפי שיטה מדעית, מהווה הרחבה והעמקה של התוכן המתייחס לנושא החירות בספר: „קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה על פי השקפת עולמו של גיתה". בטרם נביא קטעים מתוך 'הפילוסופיה של החירות', מובא כאן קטע שמופיע בחלק השישי מתוך שבעת חלקיו של ספר זה – 'מדעי הרוח', בפרק שכותרתו: 'החירות האנושית':

"ראייתנו את מקורות הידע שלנו אינה יכולה שלא להשפיע על השקפתנו בכל הנוגע לפעילותנו המעשית. האדם מתנהג לפי נוהגי מחשבה השוכנים בו. את מה שהוא עושה מנחים מטרות ויעדים שהוא קובע לעצמו. אולם ברור שיעדים, מטרות ואידיאלים אלה יישאו אופי הדומה לזה של עולם המחשבה שלו. אם האמיתות שאליהן מגיע האדם בידיעתו מוכתבות על ידי הכרח ענייני השוכן מחוץ למחשבה, כך יוכתבו על ידי הכרח זה גם האידיאלים שהוא מציב כבסיס לפעילותו. במקרה כזה מתנהג האדם על פי חוקים שביצירתם אין לו חלק בכל מובן ענייני. הוא חושב לעצמו נורמות התנהגות שפעולותיהן מוכתבות מראש מבחוץ. זהו אופיו של ציווי, שהאדם צריך לציית לו.

העניין שונה לגמרי בכל הקשור לבסיס של תיאוריית ההכרה שלנו. זו אינה מכירה כל בסיס אחר לאמיתות מאשר תכני המחשבה המוכלים בה. לפיכך, כאשר עולה רעיון מוסרי, זוהי העוצמה הפנימית המצויה בתוכנו אשר מעצבת את התנהגותנו. אין זה משום שניתן לנו אידיאל כחוק שעל פיו עלינו לפעול, אלא משום שהאידיאל, מתוקף תוכנו, פעיל בתוכנו ומנחה אותנו. הדחף לפעולה לא נמצא מחוצה לנו אלא בתוכנו. לו היינו מרגישים עצמנו כפופים למצוות חובה, היה עלינו להתנהג בצורה מסויימת כי כך צוונו. כאן בא המעשה ואחריו הרצון האמור להתאחד איתו. אך זו אינה האמת על פי השקפתנו.

הרצון הוא אינו ריבון. הוא מבצע רק מה שנמצא כמחשבה באישיות האדם. האדם אינו מקבל על עצמו חוקים מכוח חיצוני. הוא המחוקק של עצמו. מי אמור לפי השקפת עולמנו להעניק לו חוקים אלה? בסיס העולם יצק עצמו כשלמות לתוך העולם. הוא לא נסוג מהעולם כדי לשלוט בו מבחוץ אלא מניע אותו מבפנים. אין הוא מונע עצמו מן העולם. הצורה הגבוהה ביותר שבה הוא עולה מתוך המציאות של חיי היומיום היא זו של המחשבה, ויחד איתה, האישיות האנושית. אם יש איפוא לבסיס העולם יעדים, הרי הם זהים ליעדים שמציב האדם לעצמו בבטאו את הווייתו העצמית.

האדם אינו מתנהג על פי מטרותיה של הרוח המנחה את העולם כאשר הוא בוחן ציווי זה או אחר אלא כאשר הוא מתנהג בהתאם להשקפה הפנימית שלו עצמו, שכן, בתוך עצמו בא לידי ביטוי אותו כוח מנחה של העולם. כוח מנחה זה אינו חי בצורת רצון במקום כלשהו מחוץ לאדם. הוא ויתר על רצונו כדי שהכל יהיה תלוי ברצונו של האדם. אם יכול האדם להיעשות למחוקק של עצמו, כי אז יש לנטוש כל מחשבה דטרמיניסטית. הפילוסופיה שלנו היא איפוא, במובן הגבוה ביותר שלה, פילוסופיה של חירות.

היא מראה קודם כל באופן תיאורטי, כיצד חייבים כל הכוחות המכוונים את העולם מבחוץ להיות מפונים על מנת להפוך את האדם, במובן הטוב של המילה ל"אדון לעצמו". כאשר פועל האדם באופן מוסרי, אין זו, על פי השקפתנו הגשמה של חובה אלא ביטוי לטבעו החופשי לגמרי. האדם פועל ויוצר לא משום שהוא חייב אלא כי הוא רוצה.“

על הקשר הרוחני העמוק שקיים בין תהליך היצירה שעבר רודולף שטיינר במהלך כתיבת ההקדמות ועריכת כתביו של גיתה במדעי הטבע ובין כתיבת הספר 'הפילוסופיה של החירות', ניתן ללמוד מהדברים שאותם הוא כותב בפרק 27 באוטוביוגרפיה: "באמצעות חשיבתי שלי נאבקתי במשך שנה כדי להגיע בהדרגה להבנה טובה את גיתה וזאת, כדי להציג את האידיאות שלו. כשמתבונן אני לאחור, מבין אני שחב אני רבות למאבק זה, שתרם להתפתחות התנסויותיי הרוחניות. היות שייעודי הביא אלי את משימת עריכת כתבי גתה כחלק מחיי, התפתחות זאת הואטה במידה ניכרת. אחרת, הייתי ממשיך בהתנסויותיי הרוחיות ומתאר אותן בדיוק כפי שהן הופיעו בפני. תודעתי היתה מתרחבת במהירות יתר אל תוך העולם הרוחי ואולם אז לא הייתי מרגיש את הצורך לעמול קשה כדי לחדור את הישות הפנימית שלי.

משימת עריכת כתביו המדעיים של גיתה הובילה אותי אם כן לחוות את ההבדל שבין מצב נפש בו העולם הרוחי מגלה עצמו בפעולת חסד, לבין מצב שבו, צעד אחר צעד, מפתחת הנפש משיכה לרוח על מנת להתייצב במרחב הרוחי של העולם, כאשר היא חווה עצמה כרוח. רק בהשתתפות ממשית זו ניתן לחוות עד כמה עשויות לצמוח יחדיו, תוך הפרייה הדדית, רוח האדם ורוח העולם בתוך נפש אנוש.

בעודי מעמיק בתוכן עבודותיו של גיתה, ניצב הוא תמיד לצידי ברוחו, מזהיר ומזכיר ללא הרף שמי שנחפז בנתיב התפתחות רוחני עלול להגיע להתנסות מוגבלת של הרוח ומשאיר מאחור את שלמות החיים, כאשר נפשו דלה בהתנסויותיה את מציאות החיים השוטפים.

מתוך הקשר שלי למשימת עריכת כתביו של גיתה, יכולתי להבחין, בצורה חיה, כיצד פעילים כוחות הגורל (הקארמה) בחיי אנוש. קיימים שני היבטי גורל המתאחדים בחיי אנוש. האחד עולה מתוך כמיהת הנפש ומכוון אל העולם החיצון. השני, מתקרב אל הישות האנושית מבחוץ.

הכמיהה הנפשית שלי כוונה לקראת התנסות מודעת בעולם הרוח והחיים הרוחיים בעולם החיצון הביאו אלי את משימת עריכת כתביו המדעיים של גיתה. היה עלי להביא את שני הזרמים הללו לידי הרמוניה בתודעתי.

עברתי את השנים האחרונות של הפרק הראשון של חיי בעודי מצדיק את עצמי בעיני גיתה ובעיני עצמי, לסירוגין. חוויתי בפנימיותי את המשימה שקיבלתי על עצמי בעבודת הדוקטורט שלי שנושאה היה: הגעה להבנה וידיעה עצמית מתוך חקר התודעה האנושית. נוכחתי שניתן להבין ולחוות את האמת על העולם החיצון רק על ידי ראיית אותה ממשות אמיתית בתוך עצמנו. יש להשלים את המפגש בין הממשות של העולם החיצון לבין הממשות של הנפש, על מנת להכיר את התודעה האנושית באמצעות פעילות רוחנית פנימית שללא ליאות. דבר זה נכון תמיד כאשר אדם נעשה מודע לחירות של הרצון והפעולה שלו.

החירות היא עובדה אובייקטיבית עבור תודעה לא משוחדת. בו זמנית, היא תעלומה עבור ההבנה האנושית, כי מלכתחילה לא ניתנה תודעה עצמית לישות האמיתית שלנו ועלינו להשיגה אט אט, אחרי הבנה עצמית מודעת. רק לאחר הכנה מתאימה ניתן להבין ולחוות את החירות – המתנה והאוצר הגדול ביותר של הישות האנושית. ספרי: הפילוסופיה של החירות, מבוסס על ידיעה עצמית של התודעה האנושית. החירות מתורגלת באמצעות כוחות הרצון. החירות נחוות בחיי הרגש. החירות מובנת בחשיבה.

בעת בה עבדתי על הפילוסופיה של החירות, בהציגי את מחשבותיי, דאגתי לשמור על ההתנסות הפנימית שלי ערה לגמרי, אפילו במחשבות עצמן. דבר זה מעניק למחשבות את הטבע המיסטי של ראיה רוחית פנימית ובו זמנית, מאפשר לראיה רוחית זו לחדור ולחוות את הרוחי בעולם החושים. כאשר אדם מתקדם ומגיע להתנסות פנימית זאת, אין הוא מוצא שום סתירה בין הכרת הטבע והכרת הרוח. נעשה לו ברור שהכרת הרוח היא פשוט המשכיות, בשינוי צורה של הכרת הטבע.

לאור זאת כתבתי מאוחר יותר על דף הכותרת של הפילוסופיה של החירות: המאפיינים העיקריים של השקפת עולם מודרנית – תוצאות של התבוננות נפשית לפי שיטה מדעית.“

ניתן לראות אם כן, כיצד מתהווה הפילוסופיה של החירות, שהינה הקרקע והתשתית לצמיחתה והתפתחותה של השקפת עולם מודרנית, מדעית רוחית, הנובעת מתוך פעילותו הנפשית רוחית של האדם המגשים בחייו ובפעילותו בעולם את ישותו, את עצמיותו הרוחית במהלך עיצוב נתיב חייו.

בהקדמה למהדורה הראשונה של הספר: הפילוסופיה של החירות בשנת 1894 שתוקנה מעט בהוצאה של שנת 1918, מוצאים אנו ביטוי נוסף לזיקה שיש ליצור בין מרחב היצירה המדעי-רוחי והפילוסופי למרחב היצירה האמנותי. וכך כותב רודולף שטיינר: "תחומי החיים רבים. לכל אחד ואחד מהם מתפתחים מדעים ייחודיים, אך החיים עצמם הם אחדות וככל שמשתדלים המדעים להתעמק בתחומים הנפרדים, הם מתרחקים מראיית העולם כשלמות חיה. חייב להימצא ידע, המחפש במדעים הנפרדים את היסודות שישיבו את האדם אל מלאות החיים. באמצעות ממצאיו מנסה המומחה המדעי לעורר מודעות לעולם ולדרכי פעולתו. בספר זה, המטרה היא פילוסופית. המדע עצמו יעשה לחי באופן אורגני. המדעים הנפרדים הם בבחינת שלבים מוקדמים לידע שאנו מנסים לרכוש כאן.

יחס דומה מתקיים באמנויות. המלחין עובד על יסוד תיאוריית ההלחנה. תיאוריה זו היא אוסף של כללים שיש לדעת אם רוצים להלחין. בהלחנה הופכים כללי ההלחנה למשרתי החיים, למשרתי המציאות. בדיוק במובן הזה, פילוסופיה היא אמנות. כל הפילוסופים האמיתיים היו אמנים בתחום המושגים. בעבורם, רעיונות אנוש היו החומר האמנותי, והמתודה המדעית היתה הטכניקה האמנותית.

כך זוכה החשיבה המופשטת בחיים אינדיבידואליים ממשיים. הרעיונות (האידיאות) הופכים לכוחות חיים רבי עוצמה. אזי אין לנו רק ידע על הדברים אלא הפכנו את הידע לאורגניזם ממשי השולט בעצמו. מודעותנו הממשית, הפעילה התעלתה מעל לקבלה סבילה גרידא של אמיתות."

ניתן ליצור הקבלה שעשויה להיות פורייה בין לימוד החלק הראשון של הספר שכותרתו: מדע החירות, ובין לימודי התיאוריה של המוזיקה, הכוללים לימוד הרמוניה, הולכת קולות ותחומים נוספים רבים. בשני החלקים, האחד בתחום אמנות המוזיקה והשני בתחום אמנות הפילוסופיה, מובאים דימויים הכרתיים חיים של מציאות רוחנית על-חושית ממשית, שהינה מקור השראה ומעיין חיים ליצירה.

את אופיו של החלק השני: הממשות של החירות, בה מתוארת דרך מעשית להגשמת אידיאל החירות "הלכה למעשה", ניתן להקביל לתהליך היצירה המוזיקלי הנשען על יסודות לימודי התיאוריה של המוזיקה, שאותם אמור ללמוד ולחוות כל מוזיקאי המבקש להלחין יצירות מוזיקליות, לנצח עליהן או להיות שותף בביצוען.

חלק שני – נתיב אימון ותרגול במרחב היצירה האמנותי חברתי, הזוכה למנוף ותנופה מנתיב האימון הרוחני – רעיוני (אידיאי) – תיאורטי

"אנו ניצבים בפתחה של תקופת תרבות חדשה.

תרבות זו לא תיוסד עוד על ידי מנהיגים גדולים של האנושות,

אלא על ידי אנשים שייבנו מרחבי תרבות אנושית מקודשת,

דרך מפגשים אנושיים שיתרחשו בצורות מתחדשות,

במבנים חברתיים שיאפשרו זאת.

דור חדש של צעירים כמהה להשתלב ולהיות שותף ביצירת אותם מרחבים,

מרחבי תרבות אנושית מקודשת.

על מנת שיוכלו למצוא את הדרך להשתלב ולהיות שותפים ביצירה אמנותית-חברתית זו,

יהיה על בני דורנו לשבור מסורות רוחניות ותרבותיות רבות השולטות כיום בכיפה.

ספר זה מבקש לעודד אנשים בני כל הגילאים לגלות, לטפח ולפתח צורות של חיים משותפים המובילות לעתיד."

(דברים בפתח ספרו של הארי סלמאן: 'העולם החברתי כאתר התקדשות'. עיבוד – אורי ב.ד.).

פתיחה

'להיות אמן חברתי' הוא פועל, מעשה אמנותי, מהלך צעידה בדרך חיים ליצירת 'מרחבי תרבות אנושית', להגשמה עצמית. כדי להיות מוזיקאי, צייר או פסל, על האדם להכשיר את עצמו לכך, כאשר ההכשרה מכינה אותו לצעידה בדרך חיים כאמן, בנתיב המזמן גילויים חדשים יום יום.

וכיצד יכשיר עצמו אדם המבקש להיות 'אמן חברתי'? מהי תוכנית הלימודים וההתנסות ('קוריקולום') שתיצור קרקע פורייה ותשתית מתאימה לצמיחתם והתפתחותם של אמנים חברתיים, איש איש בדרכו הייחודית? האם יש מקום ל'מבחני קבלה', כמקובל בהכשרות בתחומי אמנות אחרים? האם בכלל מוצדק להעניק את השם 'אמנות חברתית' להכשרה של יזמים חברתיים, או שמא זהו שם יומרני, והמונח 'אמנות' אינו באמת מתאים למרחב היצירה החברתי?

לשמחתנו, שאלות אלו ועוד רבות אחרות אינן עוד בגדר שאלות תיאורטיות חשובות יותר או פחות, המעוררות או שאינן מעוררות השראה. שאלות אלו מתעוררות ועולות מתוך מהלך ייסוד שנת יסוד לאמנות חברתית, שיצא לדרכו בחודש אוקטובר האחרון ב'טחנה', בקיבוץ שער העמקים.

תודעת יצירה רוחנית-ביוגרפית, אמנותית-רליגיוזית

מקור ההשראה, קרקע הצמיחה ונקודת המוצא לתהליך הכשרת אמנים חברתיים

"והיה כעץ שתול על פלגי מים,

אשר פריו ייתן בעיתו,

עלהו לא ייבול,

וכל אשר יעשה, יצליח

(תהילים פרק א')

התבוננות במהלך חיי האדם מן הלידה ועד פרידתו ממרחב היצירה והפעילות הארצי, עשוייה לגלות לנו, באמצעות שלבי ההתפתחות הביוגרפית שאותם הוא עובר, קווים מהותיים באופיו, בהוויית חייו הנפשית-רוחנית – את מאפייני ישותו האנושית הייחודית. וכאשר מתבוננים אנו בתהליך לידתה ויצירתה של קהילה אנושית, על השלבים הביוגרפיים שאותם היא עוברת ושאותם עוברים חבריה במהלך התהוותה והתפתחותה, אזי עשויים אנו לראות ולפגוש את הישות הקהילתית, את האידיאה הקהילתית בהתגשמותה.

מקור ההשראה, קרקע הצמיחה ונקודת המוצא לתהליך הכשרת אמנים חברתיים היא היצירה הביוגרפית, יצירת חייו של כל אדם, המתחוללת במגוון מרחבי פעילות בהם הוא פועל ויוצר.

כמו עץ הנטוע בקרקע טובה ופורייה, משריש בה את שורשיו, ומתוך חיבור אמיץ, בריא ומזין זה צומח, מתפתח ומעניק פירות – כך גם האדם משריש שורשים במרחבי חייו העיקריים בהם הוא חי, צומח ומתפתח, מניב פירות יצירה אנושית, בהתאם לכישוריו, יכולות שטיפח, אופיו ונסיבות חייו.

בשונה מיצירה מוזיקאלית הנכתבת על ידי מלחין ומבוצעת על ידי הנגנים, לא פעם בסיוע מנצח – את היצירה הביוגרפית, את יצירת חייו 'כותב האדם בעצמו' ומבצעה עם חבריו – שותפיו ליצירה הביוגרפית. וזהו אכן הבדל מהותי בין אופייה של אמנות היצירה המוזיקאלית לבין אופייה של האמנות החברתית.

על המבקשים לצעוד בדרך האמנות החברתית להתאמן ולתרגל, לטפח כישורים חיוניים ורלבנטיים ליצירת חייהם במרחב חברתי. כישורים חיוניים ורלבנטיים אלו יסייעו להם לחולל יצירה ביוגרפית ייחודית יחד עם חבריהם, לעצב מרחב יצירה אנושי הדומה באופיו למרחב יצירה תזמורתי, בו כל נגן מבצע את תפקידו הייחודי בתוך מרקם מוזיקאלי משותף, המאפשר לאיכויות ייחודיות אלו לבוא לידי ביטוי.

המשמעות המעשית של צעידה בדרך חיים 'להיות אמן חברתי' הינה טיפוח היכולת להשתלב במרקם קהילתי באופן המאפשר לאדם לסייע לחבריו להגשים את 'ניגון חייהם הייחודי', המאפשר לחבריו לסייע לו 'לשיר את שירת חייו המקורית'.

תהליך הכנה ביוגרפית לצעידה בדרך האמנות החברתית מתמקד אם כן בהכשרת קרקע פורייה במרחבי הפעילות העיקריים בהם אנו חיים, פועלים ויוצרים ובבניית תשתית גופנית, נפשית ורוחנית בריאה ומאוזנת, שתאפשר לנו לפגוש ולעצב באהבה, מתוך שמחת חיים וחדוות יצירה את הבא לקראתנו מן העולם ואת תוכן חיינו הפנימיים העולה מתוך מעמקי ישותנו.

מרחבי פעילות עיקריים בהם אנו חיים, פועלים ויוצרים, מחוללים את מהלך חיינו, את היצירה הביוגרפית הייחודית לנו עלי אדמות הינם:

1.'מרחב עצמיותנו', אותו יוצרים ומעצבים אנו מתוך תודעת יצירה ביוגרפית וזיקה חיה אל כלל מרחבי פעילותנו שיפורטו בהמשך.

2. מרחב היצירה המשפחתי, ה'גרעיני' והרחב.

3. מרחב היצירה המקצועי, כולל נושא הפרנסה וכן, שאלת אופי השתלבותנו במרחב זה, תוך הגשמת ייעודנו הייחודי, שאותו אנו רוצים לממש.

4. מרחב היצירה התרבותי, החברתי והכלכלי במסגרת הקהילה והישוב שבהם אנו חיים, במסגרות אזוריות, ארציות ואף בינלאומיות.

5. מרחב עולם הטבע הסובב אותנו, שבעיצובו אנו שותפים, מתוך תודעה חקלאית-אקולוגית ברת קיימא.

6. יצירה ועיצוב מרחב אימון ותרגול, מתוך תודעת יצירה ביוגרפית-אמנותית המאפשר הזנה והפרייה, איזון והשלמה בין מגוון הפעילויות במרחבי היצירה השונים במהלך צעידה בדרך החיים 'להיות אמן חברתי', בנתיב ליצירת מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית.

כאמור, שלב ההכנה, 'המכינה' לקראת צעידה בדרך חיים 'להיות אדם בקהילה' שהינה 'נתיב האמנות החברתית', כולל בעיקר העמקת שורשים בקרקע המרחבים העיקריים בהם אנו חיים, פועלים ויוצרים. מובאים כאן כמה נושאים בזיקה לשלב הכנה זה:

א. תיאור ואיפיון קונקרטי של 'תמונת הוויית חיינו בהווה', מתוך התבוננות ביוגרפית-אמנותית רצינית, בזיקה ליצירתנו במרחבי הפעילות העיקריים.

ב. יצירת תוכנית פעילות שנתית (חזון ביוגרפי-אמנותי אינדיבידואלי) ולאורה, עיצוב הפעילות היומית, השבועית, החודשית והרבעונית (או על בסיס 'טרימסטריאלי' – חלוקה ל'שלישים, עם חופשת קיץ).

ג. עיצוב ה'פעילות הפנימית' המתחוללת בנו וזו שאותה אנו יוזמים באופן שיאפשר לנו לחיות חיים בריאים, יצירתיים ופוריים, עד כמה שהדבר נתון בידינו.

הרחבה והעמקה של ההתייחסות למקור ההשראה, קרקע הצמיחה ונקודת המוצא להכשרת אמנים חברתיים

1. תודעת יצירה רוחנית-ביוגרפית

האמנות החברתית מתרחשת, באה לידי ביטוי ומשתקפת בו זמנית במרחב הארצי-חושי, בתוך זרם הוויית הזמן, במישור הנפשי ובספירה רוחנית-תרבותית. ומתוך תהליך יצירה ועיצוב של היצירה הביוגרפית הייחודית לכל אדם, יחד עם חבריו-שותפיו ליצירה זאת, מתגשמת ומתממשת היצירה החברתית על מגוון מרחבי הפעילות שבהם היא מתרחשת.

מהלך יצירתם ועיצובם של מרחבי הפעילות העיקריים שהוזכרו מתוך תודעת יצירה רוחנית-ביוגרפית יוצרת קרקע פורייה, תשתית בריאה ומתאימה לצעידה בדרך האמנות החברתית, בדרך החיים ליצירת מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית.

כך מכשיר עצמו האמן החברתי ליצור מתוך תודעת 'אדם עולם', להרגיש שכאשר הוא פועל במרחבים החברתיים הוא מגשים את עצמו, וכאשר הוא מכשיר את עצמו ליצור מתוך תודעה רוחנית-ביוגרפית, הוא מתחבר למהלך ההתחדשות של מרחב היצירה שבו הוא פעיל.

האמנות החברתית מגיעה לשיאה, כאשר יצירתנו בעולם נהיית ביטוי אותנטי של ישותנו הייחודית, ביטוי המתאפשר בזכות המרחב המשותף שנוצר עם שותפינו ליצירה החברתית. עלינו לשזור 'חוט שני' היוצר זיקה מזינה ומפרה, מאזנת ומשלימה בין מגוון מרחבי היצירה העיקריים בהם אנו פעילים, 'חוט שני' בלתי נראה אך מורגש היטב, המעניק ליצירת חיינו הביוגרפית חותם אחידות ייחודי.

הכשרת אמנים חברתיים מתוך תודעת יצירה 'חוקרת-פועלת', כ'מחקר פעולה'.

לא ניתן וגם לא רצוי 'לנתק' את תהליך הכשרתם של אמנים חברתיים ממרחב היצירה החברתי שבו מתרחשת ההכשרה. ולכן, במובנים רבים, פעילותם של התלמידים ב'טחנה לאמנות חברתית' בשער העמקים תביא להתחדשות תרבותית, חברתית ופוליטית במרחבי יצירתם. בו זמנית, המתרחש במרחב התרבותי, החברתי והפוליטי שבו מתקיימת ההכשרה ישפיע על אופיים של הלימוד וההתנסויות בהכשרה. כך תיווצר זיקה אורגנית מפרה בין תכנים וצורות, בין חזון למציאות, בין תיאוריה למעשה, בין יצירת הפרט והכלל – זיקה אורגנית הנובעת מתודעת יצירה רוחנית-ביוגרפית, אמנותית-רליגיוזית.

תכנים וצורות באמנות החברתית

אחד המאפיינים של יצירה אמנותית בכלל ושל האמנות החברתית בפרט היא השילוב האופטימלי, האורגני, בין תכנים המבקשים להתגשם, להתממש ביצירתם של בני אדם, ובין הצורות המתאימות, המאפשרות את התגשמותם של אותם תכנים כהתרחשות רוחנית אמנותית-רליגיוזית חיה.

מובאות כאן שתי דוגמאות (וישנן רבות נוספות כמובן), הממחישות את חשיבות הזיקה האורגנית החיה בין תכנים לצורות במהלך יצירה אמנותית חברתית.

1. אמנות השיחה והמפגש האנושי

כדי לאפשר לתכנים החיים בבני האדם לבוא לידי ביטוי באמצעות שיח ומפגש אנושי-אמנותי, יש ליצור מרחב פיזי מתאים ומעורר השראה, להגדיר את פרק הזמן הדרוש לשם כך, וכן, להגיע פנוי, פתוח ומוכן לשיח ומפגש זה.

כאשר מדובר בנגנים הנפגשים כדי לנגן יחדיו, הרי שכאן, במקרה זה, היצירה כבר כתובה על פי רוב, ולכן האימון והתרגול מתמקד בלימוד היצירה ובהכנה לקראת נגינה משותפת שהיא בעצם ההתרחשות האמנותית-מוזיקלית העיקרית. בעולם המוזיקלי, חוקיות הזמן ועוד מרכיבים צורניים אמנותיים נוספים נתונים וידועים. באשר לאמנות החברתית, כאן נדרשים התלמידים להתאמן ולתרגל, בין השאר בהשראת אמנויות אחרות, בעיקר כדי להגיע מוכנים לשיח ולמפגש מתוך הלך נפש מתאים. פעילות זו מזכירה יותר את מפגש נגני הג'אז, הלומדים את הנושא העיקרי ('סטאנדרט') ואז, מתוך קשב עמוק לנגינת חבריהם, הם מאלתרים, משוחחים האחד עם השני, כאשר ההשפעה של כל נגן על התפתחות המפגש והשיח המוזיקאלי הינה רבה עד מאד.

ב. התאגיד המוכר בשם 'עמותה'

ישנה חשיבות רבה להבהיר ולפרט את המאפיינים הרוחניים-תרבותיים, החברתיים והכלכליים של צורת ההתאגדות: 'עמותה', תאגיד המביא לידי ביטוי היבטים חיוביים של הסוציאליזם והקפיטליזם – יוזמה חופשית של עמיתים, שותפים, שמבקשים להגשים מיזם בעל ערך חברתי חיובי, המתאגדים יחדיו כדי לגייס משאבים שאכן יאפשרו מימושו הלכה למעשה. וכן, לייסד, ליצור ולעצב עמותה שתהיה, עד כמה שניתן, דוגמא ומופת להתנהלות אנושית, אדמיניסטרטיבית, ציבורית וכלכלית.

חלק שלישי – טיפוח יכולת אמנותית מתוך התנסות מעשית וכוונה לממש יכולת זו בפעילות אמנותית חברתית.

ראינו, בעיקר בתכני הספר 'אסתטיקה של העתיד', ש'ממלכת האמנות' אמורה להיות הממלכה השלישית, היוצרת זיקה מפרה בין השמיים – הספירה הרוחנית, הרעיונית והתיאורטית ובין הארץ – היוזמות שנוצרות ופעילות במהלך השוטף של החיים. כמובן ש'ממלכת האמנות' פועלת משני הכיוונים: מביאה את הארץ לשמיים, בעיקר באמצעות השראתה על תהליכי חינוך והתחנכות ואת השמיים ארצה, באמצעות יצירה רוחנית, תרבותית ואמנותית הממלאת את לליבם של בני האדם. וזיקה מזינה ומפרה, מאזנת ומשלימה זאת נוצרת על ידי בני אדם הצועדים בדרך חיים 'להיות בני אדם בקהילה', בדרך האמנות החברתית – בני אדם הרואים ביצירה הקהילתית שבה הם שותפים 'דרמת גורל', היוצרת את חומרי הגלם האנושיים-חברתיים למעשה אמנותם.

הכשרתם של האמנים החברתיים בשלושת מרחבי היצירה:

א. הרוחנית-רעיונית-תיאורטית.

ב. המעשית – במסגרת מגוון הפעילויות בשטח.

ג. האמנותית חברתית – זו היוצרת את הזיקה המפרה בין האנשים ויוזמותיהם – הכשרה זו תעניק תנופה ומעוף להמשך צמיחתו והתפתחותו של מרחב תרבותי אנושי בטבעון וסביבתה, מתוך עצם ההפרייה ההדדית בין היצירה הביוגרפית של חברי יוזמת ההכשרה, ליצירה הביוגרפית המתרחשת בטבעון וסביבתה, בעיקר בשלושים השנים האחרונות.

הערה באשר לקשיי הקליטה של 'השפה המושגית האנתרופוסופית' בז'רגון התרבותי הכללי של האנושות.

אם הייתי מתבקש להגדיר את שליחותה של האנתרופוסופיה במשפט אחד, הייתי אומר: להביא להתחדשות היצירה התרבותית האנושית בכלל, ובארצות השונות, בהתאם לאופיין הרוחני-תרבותי, בפרט. התבוננות על מהלך התהוותה וצמיחתה של האנתרופוסופיה החל משנות השמונים של המאה ה-19 ועד ימינו מגלה בין השאר, שהקושי שאיפיין את השתלבותה הרעיונית והמעשית בזרם התרבותי המרכזי של האנושות מתחילת דרכה נמשך, גם אם באופנים אחרים, במהלך המאה ה-20 ובפתח המאה ה-21.

האם מדובר בקושי מובנה באופייה של האנתרופוסופיה, קושי המונע השתלבות בזרם היצירה התרבותית המרכזי של האנושות בתחומי ההגות הרוחנית והמדעים (כולל תחום מדעי הרוח וההיסטוריה, הפסיכולוגיה ומדעי החברה), הפילוסופיה והאמנות?

ניתן לומר שהחל במהלך עריכת כתביו המדעיים של גיתה והמשך ביצירתו ההגותית באשר לשאלות הרוח והתרבות, האמנות והאסתטיקה בסוף המאה ה-19 זכה שטיינר ל'כתף קרה' מנציגי הזרם המרכזי של חיי התרבות בזמנו. יחס זה הוביל אותו לקבל החלטה קשה והרת גורל באשר לדימוי של האנתרופוסופיה כאימפולס להתחדשות התרבות האנושית בזמננו – הצטרפות לחברה התאוסופית.

החלטתו להצטרף לחברה התאוסופית ולקבל על עצמו את הובלת הענף התאוסופי הגרמני התקבלה כ'כריתת גט' מאנשי רוח, מדענים, אמנים ואנשי תרבות וחברה 'שלא הצליחו לעקוב' אחרי התכנים הרוחניים האזוטרים שהוא החל לפרסם, הבאים בין השאר לידי ביטוי בספריי היסוד 'מן הרשימות האקשיות', 'כיצד קונים דעת עולמות עליונים?', 'גוף, נפש, רוח', 'מדע הנסתר בקוויו העיקריים' ועוד.

אחרי כעשר שנות פעילות במסגרת החברה התאוסופית הפכו הפערים בין גישתו ותפיסתו הרוחנית לזו שאיפיינה את מובילי אותה חברה לבלתי ניתנים לגישור. לאור זאת, עזב שטיינר את החברה התאוסופית (כדי לא להגיד 'הועזב'), וייסד לראשונה, עם השותפים לדרכו את החברה האנתרופוסופית ב-1913.

אין זה המקום להמשיך בהתבוננות ביוגרפית זאת, אך ניתן לומר שייסודן של יוזמות רבות במגוון הרחב של תחומי החיים ובמרכזן – ייסוד האימפולס החינוכי המוכר בעולם כ'חינוך ולדורף', יוצר הזדמנות של ממש לדבר בשפה תרבותית המוכרת ומקובלת בקרב מובילי הזרם התרבותי המרכזי של האנושות, מתוך מקורות השראה מעשיים אנתרופוסופיים, אך לא ב'שפת מושגים פנימית אנתרופוסופית' ש'זר לא יבין'.

מהלך ייסודה של הכשרה לאמנות חברתית הינו בגדר 'הזדמנות פז' לעשות עוד צעד – לא רק להתחדשות היצירה התרבותית האנושית בכלל והישראלית בפרט, אלא גם לשילובה של יצירה חיונית ומהותית זאת השואבת השראה מהאנתרופוסופיה, בתוך עולם המושגים התרבותי המוכר והשגור בפי כלל האוכלוסייה, בישראל וברחבי העולם.

לא מדובר כאן בשום אופן בהסתרת תכנים אנתרופוסופיים, אלא על גישה 'אזוטרית-אקזוטרית' שאיפיינה גם את שטיינר עצמו: 'לעשות את העבודה האזוטרית בבית', ולהעניק את פירותייה הבריאים ואף עסיסיים בחיינו ופעילותינו בעולם. וזאת, בדומה לנגן המתאמן בביתו, לאנסמבל הנגנים המתרגלים במשך שעות אין ספור של נגינה משותפת כדי לאפשר את הבשלתם של פירות אמנותיים-מוזיקליים איכותיים, 'פירות פעילותם האזוטרית', אותם הם מגישים ומעניקים בקונצרטים ובאירועי תרבות.

1. הספר נמצא לקריאה חינמית בארכיב כתבי שטיינר באתר זה. ↑
2. נמצא בארכיב כתבי שטיינר לקריאה חינמית באתר זה. ↑