דרך חיים ליצירת מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית המשתקפת ובאה לידי ביטוי במארג הרעיוני (אידיאי) והערכי היוצר את חזון שיח ישראלי

מאת: אורי בן דוד

6.6.18

אורי בן דוד הוא מחנך, אמן נגן קלרינט ומוסיקאי. אוריתמיסט. ניהל במשך שנים את מרכז המוסיקה בעמק יזרעאל, ובין השאר ייסד את תוכנית ״מפנה״ לטיפוח מנהיגות מוסיקאלית רב תרבותית בשיתוף הפילהרמונית ומנהלה המוזיקלי המאסטרו זובין מהטה. ממקימי קהילת שקד בטבעון. פעיל ויזם חברתי.

הקדמה

כאשר מתבונן אני על נתיב חיי ושואל את עצמי: מהו המוטיב המרכזי, האידיאל שהניע אותי בעיצוב דרכי, שהיווה מקור השראה לעיצוב החלטות משמעותיות שקיבלתי במהלך חיי ולפעילותי בעולם – עולה מתוך נפשי וצפה לה התשובה:

להיות אדם בקהילה.

בדומה לאופן שבו מתפתח בהדרגה ומתעצם נושא מוזיקלי, כמו לדוגמא בפתיחת היצירה: "מולדתי" מאת המלחין הצ'כי סמטנה – כך נוצרו והתפתחו מוטיבים ביוגרפיים מהותיים בחיי, החל משנות הילדות ואילך, במרחבים קהילתיים חיים ומעוררי השראה, שהותירו בנפשי רושם עמוק ועוררו בי את הרצון להשתלב ולהיות שותף ביצירת הווית חיים קהילתית בה אוכל להגשים אידיאל אנושי זה.

מתוך אותה עשייה רוחנית, תרבותית וחברתית, חינוכית, אמנותית, כלכלית וארגונית שהתקיימה במגוון מרחבי יצירה קהילתית בהם זכיתי להיות שותף לאורך חיי, בהשראת מפגשים ושיחות עם חבריי, הבשיל אט אט תוכן מאמר זה.

******* 

"הבנת העולם אינה יכולה להתבסס על הפשָטות, שכן הפשטות אינן מספיקות להבנה, כי מי שפועל ביקום הוא אכן גדול האמנים …

כמיהת הצמח לשמיים שורה על עלי כותרתו הבוהקים בצבעים.

אין בכוחו של הצמח עצמו לספק את כמיהתו.

והינה, ישות-הפרפר הקורנת אליו מן היקום…

הדבר שצבע הפריחה נכסף אליו… נעשה לגביו למעין מימוש הכרה של כמיהתו, כשהפרפר, בבוהק צבעיו בא לקראתו".

ר. שטיינר מתוך סדרת ההרצאות: "האדם כסימפוניה של המילה הבוראת".[1]

פתיחה

במעמקי ליבו של כל אדם מפעמת כמיהה להשתלב ולהיות שותף ביצירת הווית חיים קהילתית, בה יוכל להגשים את ייעודו הייחודי. מטבע בריאתו, מתוך המהות האמנותית שטבועה ברוחו, במרקם חייו הנפשיים ומבנה גופו, עשוי להתעורר בו הרצון לממש את כמיהתו להיות אדם בקהילה.

בהרצאה הראשונה מתוך סדרת ההרצאות שכותרתה "בראשית סודות סיפור הבריאה המקראי",[2] שניתנו בחודש אוגוסט 1910, מאפיין ר.שטיינר את ישויות האלוהים ופעילותן הבוראת במילים הבאות: "… נתאר לעצמנו את ישותן בצורה הטובה ביותר אם נאמר לעצמנו: באותה נקודת זמן העומדת לפנינו כעת, פעלו בקבוצה אחת של ישויות אלה מטרה משותפת ומניע משותף. בשלב גבוה, היה זה כאילו הייתה מתכנסת כיום קבוצת בני אדם שלכל אחד מהם מיומנות מסוימת. כל אחד מהם מסוגל לעשות דבר מסוים, וכעת הם אומרים זה לזה: אתה מסוגל לזאת, אני מסוגל לזאת, השלישי לדבר נוסף וכן הלאה. הבה ניתן לכל פעילויותינו לזרום כעת יחד כדי לבצע עבודה משותפת שבה ניתן להשתמש בפעילות של כל אחד ואחד מאיתנו. אם כן, נתאר לעצמנו קבוצה כזו של בני אדם שבה כל אחד מיומן לעשות דבר מה שונה אולם יש לה מטרה משותפת. מה שאמור להיווצר כאן, אינו קיים עדיין. ההתאגדות לאחד שעלייה הם עובדים קיימת בתחילה כמטרה בלבד. היא אינה קיימת עדיין בפועל. קיים כאן ריבוי וההתאגדות לאחד מתבטאת תחילה כאידיאל בלבד.

וכעת תארו לעצמכם: קבוצה של ישויות רוחיות שהתפתחו במהלך השבתאי, השמש והירח הקדומים שמתוכן כל אחת מיומנת בדבר אחד מסוים מאוד ואשר ברגע שאותו תיארתי, מקבלות את ההחלטה: ברצוננו לאחד את פעילויותינו באשר למטרה משותפת, ברצוננו להעניק לעצמנו כיוון בעל אופי אחיד ולפני מבטו של כל אחד מאתנו תעמוד תמונת המטרה הזו. ומה הייתה המטרה? האדם, האדם הארצי.

כך חי האדם הארצי כמטרה בתוך קבוצה של ישויות אלוהיות, שהחליטו לעבוד יחד באמנויותיהן השונות כדי להגיע למה שלהן עצמן לא היה, למה שלא היה חלק מתכונתן שלהן, אולם הן יכלו ליצור אותו באמצעות עבודתן המשותפת.

אם אתם מדמים לעצמכם את כל מה שתיארתי כאן ומייחסים את המטרה שאפיינתי כעת לאותן ישויות רוחיות, אזי תקבלו את מה שחי בלב החכמים העבריים הקדומים במילה אלוהים.

"… נסו להמחיש לעצמכם באמצעות תיאורים אלו, מה נאמר במילים שפותחות את ספר התנ"ך ואז יהיה לכם הבסיס הדרוש כדי לחוות את המשמעות העמוקה של מילות הקדומים, רבות העוצמה הללו, שבאמצעותן גילתה האנושות את מקורה הראשוני והנשגב".

עוצמות האהבה וההרמוניה, התבונה העמוקה והרצון החופשי להעניק, שניטעו בנו, בני האדם מתחילת תהליך בריאתנו, נובטות ומלבלבות בנפשם של כל ילדה וילד, נערה ונער, במהלך חיינו כאנשים מבוגרים. ועוצמות אלו מעוררות בנו שוב ושוב את אותה כמיהה הטבועה במעמקי ישותנו, להיות אדם בקהילה וכך, להגשים את שליחותנו הייחודית ולממש את האידאל האנושי-קהילתי 'ואהבת לרעך כמוך'.

מבוא

כאשר אידיאה נהיית לאידיאל חי המאיר בנפשנו, אזי מביא אותנו אותו אידיאל להתרוממות רוח ומעורר בנו כוחות חיים ורצון להגשימו, בהתאם לנסיבות חיינו. חוויה משמעותית ומהותית זאת נובעת מהזיקה האינטימית והקשר היצירתי שמתקיימים בין עולם הרעיונות, האידיאות ובין נפש האדם.

התבוננות במהלך חיי האדם מן הלידה ועד שהוא נפרד ממרחב היצירה והפעילות הארצי, עשוייה לגלות לנו, באמצעות שלבי ההתפתחות הביוגרפית שאותם הוא עובר, קווים מהותיים באופיו, בהוויית חייו הנפשית-רוחנית, את מאפייני ישותו האנושית הייחודית. וכאשר מתבוננים אנו בתהליך לידתה ויצירתה של קהילה אנושית, על השלבים הביוגרפיים שאותם היא עוברת ושאותם עוברים חבריה במהלך התהוותה והתפתחותה, אזי עשויים אנו לראות ולפגוש את הישות הקהילתית, את האידיאה הקהילתית בהתגשמותה.

בחזוננו רואים אנו בכל אדם עולם ומלואו, יצירה ייחודית המעוררת פליאה ויראת כבוד עמוקה. ובהשראת  תמונה חיה זו של האדם כעולם ומלואו, נוצר והתעצב חזון שיח ישראלי, בו שזורים אידיאלים וערכים, שמהלך הגשמתם מאיר את הדרך להיות אדם בקהילה, שהיא נתיב ליצירת מרחבי תרבות אנושית, להגשמה עצמית. אם כן, אלו הם מאפייני הדרך להיות אדם בקהילה, שאותה יוצרים ומאירים אידיאלים וערכים, השזורים במארג חזון שיח ישראלי.

חזון שיח ישראלי

"כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז" – ש. טשרניחובסקי

רואים אנו בכל אדם עולם ומלואו, יצירה ייחודית המעוררת פליאה ויראת כבוד עמוקה.

אנו מאמינים כי בלב האדם מפעמת שאיפה לחירות, כמיהה לשלום ואמונה ביכולתו להשתלב ביצירת הוויית חיים קהילתית, בה יוכל להגשים את ייעודו, ולממש את האידיאל האנושי הנשגב: ואהבת לרעך כמוך.

בחזוננו, רואים אנו חברה ישראלית נאורה, יוצרת ומקיימת חיי רוח ותרבות חופשיים, עשירים ומגוונים, חיי קהילה הנובעים מאהבת איש לרעהו ומושתתים על ערבות הדדית וכן, פעילות כלכלית חדורת רגש אחווה, המעניקה בטחון אישי וחברתי לאזרחיה.

שליחותנו, הנובעת מהוויית החזון, היא טיפוח איכות חיים וסביבה בה מגשימים אזרחי ישראל את שליחותם הייחודית, מממשים את האמיתי, היפה והטוב בחייהם ובפועלם בעולם.

מתוך רצון טוב ובאמונה, בוחרים אנו לצעוד יחדיו בדרך חיים בה נלמד, נתכוון ונעשה למען הגשמת החזון.

"סור מרע, עשה טוב,

בקש שלום ורדפהו…

תהילים ל"ד

אידיאל האמונה, יראת הכבוד והפליאה

לצד מילות החזון האנושי מובאות המילים מתוך שירו של שאול טשרניחובסקי: אני מאמין, המוכר גם בשם שחקי, שחקי : "כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו רוח עז".

ואכן, כוח האמונה הוא יסוד מרכזי ומהותי ביצירת התרבות האנושית לאורך ההיסטוריה. מקור עוצמה רוחנית זו הינו מעיין החיים להתחדשות המתמדת של יצירה מופלאה זו, ובכל דור ודור עלינו לגלות ולעורר מחדש בתוכנו את "מעיינות האמונה", ובכוח חיוניותה והשראתה, להביא להתחדשות היצירה הקהילתית-תרבותית.

בנוסף לכוח האמונה, על האדם לעורר ולטפח בליבו יראת כבוד ורגש פליאה כלפי בני האדם, הוויית העולם הרוחני וישות הטבע. טיפוח רגשות אלו יאפשר לו, ברגעי חסד ובזמנים שבהם נושאת פעילותו האנושית היזומה פרי, לראות אכן בבני אדם בסביבתו עולם ומלואו, יצירה ייחודית.

כוח האמונה, הלך נפש של פליאה ויראת כבוד, אינם תמיד נגישים לנו ועלינו לטפחם בסבלנות ובהתמדה כדי ליצור בנפשנו קרקע פורייה, בה יעמיקו שורש, ושמתוכה תצמח, תפרח ותישא פירות הוויית חיינו האנושית.

אידיאל האנושיות הייחודית – האידיאל הביוגרפי

 כל אדם הוא יצירה ייחודית. כאשר נולד האדם ומצטרף אל משפחתו למסע ביוגרפי-קהילתי, הוא מביא עימו עולם ומלואו, זרע מופלא המעורר פליאה ויראת כבוד עמוקה. הבית המשפחתי-קהילתי שבו גדל ומתפתח האדם הינו הקרקע, האדמה שבתוכה נזרע הזרע האנושי הייחודי שמבקש לצמוח, להתפתח ולהגשים את האמיתי, היפה והטוב שבישותו. נתיב קורות חייו של האדם משתקף ובא לידי ביטוי מרבי בהוויה הקהילתית וכך, מעצים תהליך הגשמת הייעוד האנושי הייחודי את המרקם החברתי ומעשיר אותו.

 כמו בביצוע יצירה תזמורתית, בה מנגנים חברי התזמורת יחדיו נושאים מוזיקליים שונים במגוון רחב של כלי נגינה המעשיר את ביצוע היצירה ומעניק לה את ייחודה, כך עשויים בני האדם להעצים את חיי הקהילה שבה הם חיים ויוצרים מתוך עצם הגשמת ייעודם, מימוש שליחותם הייחודית.

האידיאל המשפחתי

 התבוננות במרחב היצירה המשפחתי על מגוון התחומים העשיר שבו, מאפשרת לראות את גודל האתגר העומד בפני כל אדם המבקש להיות שותף ביצירה זו ואת האיכויות האנושיות והקהילתיות שהוא עשוי לטפח ולפתח במרחב ייחודי זה.

 התהליך החינוכי-ביוגרפי שעוברים הילדים והוריהם מעצב את הווי החיים המשפחתי. אירועים משפחתיים, חגים ומועדים מטביעים את חותמם ונהיים למרכיב מהותי ומרכזי ביצירה הקהילתית.

אין פלא שמרחב היצירה המשפחתית עובר משבר עמוק בתקופתנו. מרחב זה מייצג אולי באופן החריף ביותר את הקוטביות שבין הרצון להגשמה עצמית והצורך להיות שותף פעיל ביצירה המשפחתית והקהילתית.

 מרחב היצירה המשפחתית הוא לב ליבו של תהליך הצמיחה האנושית והקהילתית, שיוצר קרקע פורייה ומעיין חיים להתחדשות חברתית ותרבותית במגוון הרחב והעשיר של תחומי הפעילות.

האידיאל החינוכי-קהילתי

התהליך החינוכי יוצר קרקע פורייה שמתוכה עשויים לצמוח ולהתפתח הכישורים האינדיבידואליים-קהילתיים של הילדים, ההורים והסביבה האנושית שבה הם חיים. ואכן, דרך אמנות החינוך היא נתיב להתפתחות אישית וחברתית. מתוך העשייה המשותפת, המפגשים והשיחות צומחת ומלבלבת הווית חיים קהילתית.

 יצירה חינוכית המתהווה במרחב קהילתי בו פועלים האנשים מתוך כוונה ורצון להגשים את חזון שיח ישראלי, תעניק תנופה של ממש לחיי החברה והתרבות בישוב שבו היא מתקיימת. הורי הילדים, המורים, המחנכים וציבור רחב של אנשים התומך ביצירה זו הוא החברה האזרחית במיטבה וכאשר אנו, האזרחים, שותפים בהגשמת אידיאלים חברתיים, בעשייה חינוכית היוצרת את הווית החיים הקהילתית בישוב שבו אנו גרים, אזי מתרחשת הלכה למעשה התחדשות חברתית. אכן, התהליך החינוכי שיוצר את הווית החיים הקהילתית, מכשיר קרקע פורייה לצמיחתה ולהתפתחותה של חברה אזרחית שעשויה לעצב ולהוביל את החיים הפוליטיים בדרך אנושית.

האידיאל החברתי-פוליטי

התהליך החינוכי היוצר את הווית החיים הקהילתית, מכשיר קרקע פורייה לצמיחתה והתפתחותה של החברה האזרחית. לאור עובדה זו, ניתן לראות עד כמה חשוב להרחיב ולהעמיק את לימודי מקצוע האזרחות בהשראת החזון האנושי ובעיקר, את ההתנסות האזרחית במרחב החינוכי ובחיי הקהילה.

החיים החברתיים אמורים להיווצר ולהתעצב מתוך פעילות דינמית בה שותפים שלושה מרחבי פעילות עיקריים המפרים זה את זה:

• הספירה הרוחנית-תרבותית
• המישור החברתי-פוליטי, גוף החובות והזכויות
• תחום החיים הכלכליים

בעידן המודרני לא מתאפשרת זיקה בריאה בין מרחבי פעילות אלו שצריכים להיות אוטונומיים על מנת לקיים קשר הדדי שיפרה ויעצים את פעילותו של האורגניזם החברתי. כתוצאה מכך נוצרו מדינות אחדותיות אשר בהן נהרסת החלוקה של האורגניזם החברתי, עובדה המקשה על תהליך התחדשות חיי החברה והתרבות.

זיקה דינמית בין מרחבי פעילות אלו, תאפשר מפגש פורה עם מגוון רחב של צרכים אנושיים ושאלות קיומיות. בהשראתו של מפגש פורה זה תימצאנה תשובות מעשיות ועדכניות לאותם צרכים אנושיים, לשאלות חיים בוערות הממתינות "בקוצר רוח" להתייחסות ראויה.

אידיאל החירות

בספרו: מתן תורה, בפתח מאמר החירות, מביא רבי יהודה אשלג את הציטוט הבא: "חרות על הלוחות" אל תקרי חרות אלא חירות, מלמד שנעשו חירות ממלאך המוות".

בעקבות ציטוט זה כותב הרב אשלג: "מאמר זה צריך ביאור כי מה עניין קבלת התורה לשחרורו של האדם ממיתה? ועוד, לאחר שהשיגו על ידי קבלת התורה גוף נצחי, שאין המוות חל עליו – אם כן, איך חזרו ואיבדו אותו? האם הנצחי יוכל להפוך לבחינה של היעדר?

הרב אשלג ממשיך בפרק שכותרתו: חירות הרצון: "כדי להבין את המושג הנעלה חירות ממלאך המוות, צריכים להבין תחילה את מושג החירות במובנו הרגיל כפי הבנת האנושות. הנה, בהשקפה כללית יש לחשוב את החירות לחוק טבע הפרוס על כל החיים, כפי שאנו רואים שבעלי החיים הנמצאים תחת ידינו מתים כשאנו עושקים מהם את החופש. וזאת עדות נאמנה לכך שההשגחה אינה מסכימה לשעבודה של שום בריאה ולא לחינם לחמה האנושות במאות השנים האחרונות עד שהשיגו חירות היחיד בשעורים מסוימים.

אבל בכל זאת, המושג הזה, המתבטא במילה חירות מטושטש אצלנו מאד. ואם נתעמק בפנימיותה של מילה זו, כמעט ולא יישאר ממנה כלום, כי בטרם שאתה מבקש חירותו של היחיד, עליך להניח שכל יחיד כשהוא לעצמו, יש בו אותה התכונה הנקראת חירות, זאת אומרת שיכול לפעול על פי בחירתו לרצונו החופשי".

אכן, השאיפה לחירות כל הבריות וליצירת אחדות באדם היחיד, בין חלקי העם, בין העמים, בין האנושות וכל החי, אחדות אלוהים והעולם היא ביטוי למשאלת לב אנושית עמוקה שהגשמתה מחייבת חזון, אמונה, יראת כבוד ורצון חופשי לקיום הלכה למעשה של האידיאל האנושי הנשגב: ואהבת לרעך כמוך, על מגוון היבטיו העמוקים והרחבים.

אידיאל הצדק החברתי

תהליך היציאה מעבדות לחירות כבני אדם וכחברים בקהילה עובר כחוט השני לאורך ההיסטוריה של עם ישראל. בכול דור ודור מתעוררת הקריאה לצדק חברתי, נשמעת הפנייה למתן שוויון הזדמנויות וקיום בכבוד לכל אדם, בהתאם למאפייני התרבות ורוח הזמן. ואכן, צעידה בדרך אימון ותרגול להגשמת תודעת חירות בחיי הרוח והתרבות, מימוש שוויון הזדמנויות ושוויון חובות וזכויות בחיים הפוליטיים ויצירת רגשות אחווה בחיים הכלכליים, היא צורך חיוני ומהותי בזמננו.

צעידה של עוד ועוד אזרחים בדרך להגשמת חזון שיח ישראלי, למימושם של האידיאלים הנשגבים חירות, שוויון ואחווה, בהתאם לרוח זמננו, עשוייה להעניק תמיכה חיונית ומעשית לקריאה האנושית הכנה ולא פעם הנואשת לצדק חברתי.

אידיאל האחווה האנושית

בשמיעה ראשונית, יישמע מפתיע לקשור את אידיאל האחווה דווקא למרחב החיים הכלכליים. ואולם, התבוננות מעמיקה יותר במרחב היצירה הכלכלית החוצה מעצם טבעו גבולות מדיניים-פוליטיים ומאפשר לבני האדם לממש את ייעודם האנושי-מקצועי תוך מאמץ להבטיח קיום אנושי בכבוד, להם ולבני משפחתם, הינו אכן מרחב שבו עשוי להתגשם, הלכה למעשה, אידיאל האחווה.

טיפוח חיי רוח חופשיים, עשירים ומגוונים, יעניק השראה ותנופה למהלך עיצוב החיים החברתיים פוליטיים, תוך הבטחת שוויון בפני החוק ושוויון הזדמנויות לכל אדם. וכך, כאשר מתעצב מרחב היצירה הכלכלית מתוך שמחה וחדוות עשייה, אזי מתעורר רגש האחווה האנושית במלוא עוצמתו ומכשיר קרקע פורייה להגשמתו של אידיאל האחווה חוצת הגבולות תרתי משמע.

אידיאל האמת

באמצעות מדעי הטבע נחשפים אנו לחוקים הפועלים בממלכה זו ואשר מביאים לידי ביטוי אמת מדעית שניתנת למדידה ולהוכחה. גם בתחום מדעי החיים, ניתן לגלות חוקיות חיה שבאה לידי ביטוי בתהליכי חיים בעולם הצומח, החי ובחיי האדם. באשר למדעי הרוח, כאן עלינו לגלות את מימושה של האמת החיה ביצירתו של האדם, תוך התנסות בזיקה האינטימית והדינמית שמתקיימת בקשר העמוק והשורשי: אדם – עולם.

ההשתקפות החיה של האמיתות הרוחניות, של החוקיות היצירתית הטבועה בטבע האדם והעולם באה לידי ביטוי ומתגלה בעולם הטבע, בעולם המינרלים, הצומח והחי וכן ביצירת התרבות האנושית הממלאת עולם ומלואו בעושרה ובמגוון הרחב של גילוייה. הגשמת אידיאל האמת החיה בעולם וביצירת התרבות האנושית היא משאת נפש שהגשמתה מעשירה ומפרה את הקיום האנושי במובן העילאי ביותר.

אידיאל היופי

יופי הוא תכונה של אובייקט, כולל עצמים חיים, או של מבנה מסויים: חזותי, קולי, מילולי או רעיוני, שבשל צורתו וארגונו, גורם לאדם לחוויה של נועם, התפעמות והתפעלות. היופי מוגדר כמאפיין מבנה שיש בו איזון, פרופורציה והרמוניה בין מרכיביו השונים. התורה הפילוסופית העוסקת באידיאל היופי נקראת: אסתטיקה.

פילוסופים ואמנים ניסו לאורך ההיסטוריה ליצור, להביא לידי ביטוי, לתאר ולהגדיר את מהותו של היופי והעלו אותו על נס. ביופי יש מימד אובייקטיבי ואוניברסלי ובו זמנית, מימד סובייקטיבי אשר מוצא ביטוי שונה מחברה לחברה, מתקופה לתקופה, מאדם לאדם. בתרבות היהודית היחס לאידיאל היופי הוא אמביוולנטי: לצד ההערצה הטבעית שהוא מעורר, יש גם לא מעט חשש מפניו, כגורם סוחף שעלול לעוות את דרכו המוסרית של האדם.

פסוק המבטא גישה אחת של היהדות לאידיאל היופי הוא: "שקר החן והבל היופי, אישה יראת יהוה היא תתהלל" (ספר משלי, פרק ל"א, פסוק ל'). מול משפט זה ישנם משפטים רבים המהללים את היופי, הן בנוגע לתהליך בריאת העולם והן באשר ליופיים ופועלם של בני האדם.

וכאשר ישנה התייחסות לאידיאל היופי, הוא מופיע בו זמנית כביטוי לאידיאל האמת והטוב. לדוגמא: "את הכל עשה, יפה בעיתו" (מגילת קהלת, פרק י"ג, פסוק א'). מכאן אפשר להבין את המילים "כי טוב" שמסיימות כל חלק בבריאה, במובן של "כי יפה", כיוון שטוב ויפה הן מילים נרדפות בתנ"ך, במיוחד כאשר התיאור מתייחס לראייה, "וירא אלוהים את האור, כי טוב".

אידיאל הטוב

על פי הרמב"ם, מקור החיוב להתנהגות מוסרית הוא התורה. בספר המצוות הוא מביא שלושה פסוקים שונים אשר מהם דרשו חז"ל "את הציווי שנצטווינו להדמות לו יתברך כפי יכולתנו". שלושת הפסוקים מספר דברים: "כי אם שמור תשמרון את כל המצווה הזאת (..) לאהבה את ה' אלוהיכם, ללכת בדרכיו ולדבקה בו" (יא, כב). "אחרי ה' אלוהיכם תלכו ואותו ליראו" (יג, ה). "תשמור את מצוות ה' אלוהיך והלכת בדרכיו" (כח, ט).

מפסוקים אלו, דרשו חז"ל כי בתורה יש ציווי כללי להתנהגות מוסרית, כפי שהרמב"ם מוסיף ומבאר: "עניינו של הכתוב, להדמות למעשים הטובים ולמידות הנכבדות שבהם מתואר יתעלה על דרך המשל". בבואם לתת תוכן למצוות אלו קבעו חז"ל שיש ללמוד מדרכי ה' הגלויות במפורש או המוזכרות במרומז במקרא.

בעיני אפלטון,  הטוב והאמת חד הם, כמו שגם הטוב והיפה חד הם. הטוב הוא ערך מוחלט המזוהה עם אידיאה עליונה, אידיאת הטוב. אידיאת הטוב היא יסוד ההווייה וההכרה כאחת. אידיאת הטוב היא "האידיאה של האידיאות", סיבת כל הסיבות.

על פי אפלטון, האידיאה של הטוב היא מה שאנו תופסים כאלוהות, שהרי על פי השקפתו אין האלוהים אידיאה, אלא הוא מסתכל באידיאות ובורא את העולם. מי שתופס את אידיאת הטוב בתבונתו הרעיונית (אידיאית), מסוגל לדעת מה טוב לאדם, מהי ההתנהגות האנושית הראויה.

בשונה מהתורות הפילוסופיות הקלאסיות והמודרניות כאחת, שבהן תורת המידות היא אחד מתחומיה העיקריים וכל כולה מבוססת על צו המצפון, על התבונה, על תועלת הפרט והציבור או על הניסיון המצטבר, האתיקה של הדת הינה טרנסצנדנטית במקורה, הן מבחינת עצם הדרישה להתנהגות מוסרית והן במתן תוכן לצו זה.

האידיאל "ואהבת לרעך כמוך"

מהו מקור ההשראה המניע אותנו, את נפשנו, לרצות לממש, באמת ובתמים, את האידיאל הנשגב: ואהבת לרעך כמוך? לשאלה זאת ניתן להשיב בפשטות יחסית: מקור ההשראה הוא צורך חופשי, המתעורר מתוך חוויית אחדות העולם, אחדותנו ואחדות כלל בני האדם איתו, עם העולם בו חיים אנו יחדיו. וצורך זה מתעורר, כאשר מרגישים אנו, שחוויית הנתינה החופשית והאוהבת לאדם אחר ולעולם שבו אנו חיים, מעשירה, מספקת וממלאת את צרכנו הגופניים, הנפשיים והרוחניים יותר מכל חווייה אחרת עלי אדמות.

כדי לחוות צורך חופשי זה ולממשו, יש ליצור איכות חיים וסביבה, מרחבים קהילתיים-חברתיים, שבהם אכן יוכלו בני אדם להגשים את שליחותם הייחודית, לממש את עצמם דרך נתינה אוהבת לבני האדם סביבם.

צורך הנתינה ואהבת האחר כמונו, נטוע עמוק בטבע חוויית ההורות. הרכות, התום והטוהר שמביא עימו הרך הנולד, כל אלו מעוררים בלב הוריו רצון וכוחות נתינה "הנובעים מהאחר", מבנם, מתינוקם.

ישנו רגש נוסף, עמוק ועצמתי – חוויית אחדות האם עם תינוקה, שאותו היא חווה כחלק אורגני מעצמיותה, איבר מגופה – רגש שורשי – יסודי המעצים את אהבת האם לתינוקה. תמונה חיה זאת של אהבת האם לילדיה, של אהבת ההורים לילדיהם, עשוייה להמחיש את פוטנציאל הנתינה מתוך רצון חופשי, את משאלת הלב לאהבת רעינו כמונו, הטמונה בכל אחת ואחד מאיתנו.

הצעידה בדרך להיות אדם בקהילה והמאמץ הכן לממש את האידיאלים והערכים השזורים במארג הרעיוני-ערכי שיוצר את חזון שיח ישראלי, מכשירים קרקע פורייה ותשתית חברתית מתאימה להבשלת הרצון החופשי בכל אדם, לממש את האידיאל האנושי הנשגב: ואהבת לרעך כמוך.

אידיאל השלום

אידיאל השלום הוא חובק כל, רחב לאין שעור. השפה העברית מיטיבה לאפיינו במילה שמבטאת את יצירת השלם, את הכלת השלמות, את הגשמתה ומימושה של האחדות. אידיאל נשגב זה מאיר את מעמקי היצירה התרבותית האנושית ומרחביה לאורך ההיסטוריה ובא לידי ביטוי בין השאר בתפילה:

עושה שלום במרומיו

הוא יעשה שלום עלינו

ועל כל ישראל

ואמרו אמן.

הנביא ישעיהו רואה בחזון השלום המתגלה לעיני רוחו תמונה חיה שאותה הוא מבטא במילים:

וכיתתו חרבותיהם לאתים

וחניתותיהם למזמרות

לא יישא גוי אל גוי חרב

ולא יילמדו עוד מלחמה.

במבוא לספרה: השלום מתחיל בתוכי, כותבת לואיז דיאמונד מחברת הספר: "זהו ספר על שלום. מה אומר לנו השלום? שלום הוא יותר מההיפך ממלחמה, אי-אלימות או חוסר עימותים – אף שאלו צעדי התחלה חשובים וחיוניים. השלום הוא נוכחות של קשר. השלום הפנימי הוא למעשה הקשר שלנו עם עצמנו ועם ההרגשה שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר. קשר זה מעורר רוגע, יציבות ותחושה חיובית כללית. השלום הוא השלם, השלמות."

בהגשמת אידיאל השלום בחיי הפרט והכלל נפגשים החזון האנושי והאלוהי. בנקודת מפגש זאת מתממשת יחדיו השליחות הייחודית לכל אדם עם הכוונות והמטרות העמוקות והחובקות כל העומדות ביסוד בריאת האדם והעולם.

—————————————————————————————————–

[1]   יצא בעברית בהוצאת חירות.

[2]   יצא בעברית בהוצאת חירות ותלתן.