מי זו הנוכחות במעגל ההקשבה ובאקדמיה הדיאלוגית?  הפרספקטיבה של שטיינר

משה בר-נס

מאמר זה נכתב ומכוון בו-זמנית לשני קהלים. מחד גיסא, לקהל מעגלי ההקשבה ומשתתפי האקדמיה הדיאלוגית הייתי רוצה לפתוח צוהר לתובנות של שטיינר ולידע האדם המקיף שהביא. אלה יכולים לתת תמונה היסטורית-תודעתית רחבה לעבודתם, וגם לעזור במיקוד והבנה של התהליך האנושי בקבוצה. מאידך, מי שמצוי בידע אדם-עולם של שטיינר יכול למצוא במעגל ההקשבה, אפשרויות חדשות לתירגול האידיאלים ולהתנסות חיה ברוח אשר מדברים אודותם בלימוד האנתרופוסופי.

באביב האחרון השתתפתי בקורס "מעגל הקשבה" בהנחית נורית וערן הלוי במרכז אוריאל. החשיפה למעגל, התירגול של ההקשבה והשינויים שעברתי היו מאד משמעותיים עבורי. התהליך הביא אותי לשלב את עקרונות המעגל בקורסי ההורים שאני מנחה, ולהשתתף בקורסים נוספים של הנחיית מעגלי הקשבה.

מהו מעגל ההקשבה?

עקרונות המעגל הם מאד פשוטים, שורשיהם עתיקים, אוניברסליים, ומצויים בדתות וגישות רוחניות רבות. כל משתתף מספר בתורו סיפור מחייו, הקשור לנושא הסבב אותו מביא המנחה, בעוד האחרים מאזינים. להבדיל ממפגשי לימוד רבים, אין כאן החלפת דעות, לימוד ידע או נסיון להבנה אינטלקטואלית כלשהי. כאן אנו מכוונים את פנימיותנו להקשבה עמוקה לסיפורי החיים הנפרשים במעגל, ומאפשרים לכל סיפור לפגוש את 'הסיפור' שלנו. כך מתחזקים כוחות הלב של הכלה, חמלה, קבלה, ואמפטיה; ומתאפשר מפגש אנושי עמוק בין חברי הקבוצה, תוך תחושה של שותפות במסע האנושי.

מעגל ההקשבה מבוסס על תירגול ארבע כוונות. כוונות אלו אינן חוקים או כללי ברזל, אלא כיוון כללי לשאוף אליו. ואלו הכוונות:

1. דיבור מהלב – דיבור באופן אותנטי וכן, ועם משמעות אישית.
2. הקשבה מהלב – האזנה ללא שיפוטיות וביקורת.
3. דיבור ישר ללב העניין – דיבור רזה תוך התחשבות בסיטואציה – במאזינים ובזמן.
4. דיבור ספונטאני – מתוך הקשבה לעצמי בהווה, וככל האפשר ללא תכנון מוקדם.

שני כללים נוספים הם:

– אין חובה לדבר – כאשר מגיע תורו של משתתף לדבר, הוא יכול לבחור לשתוק.

– מה שנאמר במעגל נשאר במעגל. הסיפורים אינם דולפים החוצה, דבר העוזר לפתח את המעגל כמיכל, כמרחב בטוח לפתוח בו את הלב.

למרות הפשטות של המעגל, ואולי בגללה, המשתתפים המתרגלים את אמנות ההקשבה מצליחים לנגוע עמוקות ולהפרות זה את זה, וכן לנגוע ברבדים נשכחים של עצמם. האמפטיה וההזדהות עם סיפור של הזולת יכולים לעורר באדם פינות בתוכו אשר עימם אבד לו הקשר, או יאפשרו לו לגשת אליהם באופן אחר. פעמים רבות, ללא פעולה מכוונת, ומעצמה, מתרחשת תיראפיה עדינה. מתורגלת בפועל האזנה בלתי שיפוטית, וקבלה בלתי מותנית של הזולת. באותה מידה גם בדיבור בפועל מוקדשת תשומת-לב מרובה למאזינים, לעצמי, ולעניין המדובר. נלמדת גם עבודה עם חכמת המעגל, שהיא תמיד רבה יותר מאשר החכמה של מנחה או משתתף כלשהו. על-כך נאמר כי חכם המעגל מן היושב בו.

מעגל ההקשבה ושביל ההתחנכות האנתרופוסופי

אנחנו נמצאים בתקופת נפש-התודעה, ובהתאם לכך אנו מפתחים את האינדיבידואליות שלנו, את התודעה העצמית והנפרדת, את החשיבה העצמאית השואפת לאמת מתוך כוחותיה הפנימיים. דבר זה מתרחש בקבוצות הלימוד שלנו, בצוותי העבודה, בתרגולים הרוחניים האישיים ובמפגשים לאורך כל יומנו. מצד שני קוראת לנו האנתרופוסופיה לגלות את האנושיות העמוקה בתוכנו, ולהיות סבלני וסובלני לזולת, לקבל את העולם בפתיחות וכדומה. מרג'ורי ספוק (במאמרה Goethean Conversation \ Margory Spock, שטרם תורגם לעברית) מזהה שהאיכויות האחרונות הן של אמפטיה וחיבור עם סביבתנו, והן קשורות יותר ללב; בעוד האיכויות הראשונות, בהן יש יותר זיקה לספירה של הראש, מפרידות אותנו מהסביבה.

בהקשר למעגל ההקשבה ראויות לציון שתי התיחסויות של שטיינר, האחת לעניין ההקשבה והשניה לדיבור:

ב"כיצד קונים דעת העולמות העליונים?" עמ' 42, בפרק הכנה, כותב שטיינר על ההאזנה:

"חשיבות גדולה נודעת לדרך האזנתו של התלמיד לאחרים בשעה שהם מדברים אליו. עליו להתרגל לכך כי בשעת ההאזנה תהיה כל הפנימיות שלו שותקת לחלוטין… כך משיג האדם את היכולת להאזין לדברי הזולת ללא כל אנוכיות, כשהוא מתעלם לחלוטין מדעתו ודרך הרגשתו, והן מאישיותו-הוא… כאשר הוא מתאמן בדרך זו להאזין ללא ביקורת… אז הוא לומד, בהדרגה, להתמזג כליל עם ישות הזולת. אז הוא שומע דרך דיבורו של הזולת אל תוך נפשו."

עוד מוסיף שטיינר על הדיבור (עמ' 73):

"אם נאמר לי דבר המחייב אותי בתשובה, אז עלי לדאוג להתחשב בדעתו, ברגשותיו ואף בדעות-הקדומות של הדובר, יותר מאשר עם מה שיש לי עצמי לומר באותה עת על הענין המדובר. בדוגמה זו צוינה תכונה של טאקט עדין, אשר להתפתחותו חייב התלמיד להקדיש תשומת-לב מרובה. מחשבות ממין זה ודומות לו הופכות את אופיו והתנהגותו של תלמיד מדע הרוח לספוגי אהבה, ורכות-לב…"

זוהי הדרך בה מתורגלות ונבנות יכולות חברתיות, שניתן לתארן כשרירים פנימיים. יכולות אלה הן חשובות ביותר לכל עשייה חברתית בימינו, לאיזון פנימי בין פיתוח הראש לפיתוח הלב.

השילוב של עקרונות מעגל ההקשבה בקבוצות בקורס האתגר ההורי בגיל הרך אותן אני מנחה, עזרו לפתח אמון בקבוצה, פתיחות, תמיכה והעצמה, ועוזרים למקד את הדיון, לדבוק בעיקר ולוותר על הטפל. באופן כזה הלימוד הוא הרבה יותר חוויתי, חי ומשמעותי.

אתגר קשה יותר הוא ליישם את רוח המעגל מחוץ למעגל המובנה והמוגן – בחיי היום-יום, עם בני המשפחה, בעבודה, ובכלל.

הרוח החיה במעגלי ההקשבה היא חשובה ביותר לכל עשייה חברתית בימינו, ולהצלחה באתגרים שמביאות המשימות החינוכיות, המקצועיות והחברתיות שלקחנו על עצמנו.

* * * * * * * * * * *

האקדמיה הדיאלוגית

אחד האנשים המזוהים ביותר בארץ עם האקדמיה הדיאלוגית הוא דני לסרי. לסרי ידוע בארץ גם בתור מייסד ביה"ס מיתר שבבית אורן, וכמחברם של ספרים אחדים העוסקים בחינוך, עם דגש חזק על אנטי-ממסדיות, ונכונות רבה לבדוק פרות קדושות לקראת שחיטה. ככזה הוא נותן השראה למחנכים רבים אשר בין היתר מייסדים בתי-ספר חדשים בכליל בגליל ובפרדס-חנה. למחנכי ולדורף נראה החינוך שהוא מציע פתוח וחופשי, ובניגוד לולדורף, מאד לא סמכותי ולא פוגש את צרכי הילדים. מצד שני כפעילות המכוונת להווית המבוגרים, נראית האקדמיה הדיאלוגית אחרת לגמרי.

וכך כותב לסרי:

"קבוצות הלימוד הדיאלוגיות הן וריאציה על מה שיזם והנחה הפיסיקאי דויד בוהם. בוהם כיון לסוג של איכות תקשורתית היכולה לקרות בקונטכסט קבוצתי, אשר גלום בה כח התמרה רב עצמה. הוא ראה בדיאלוג הקורה בקבוצות-הדיאלוג תקוה לפתרון רבות מבעיות האנושות והזדמנות גדולה להתפתחות היחיד והחברה.

קבוצת הדיאלוג הוא מפגש של אנשים הפותחים למספר שעות מרחב של הקשבה ומאפשרים ללא נודע להגיח ככוח יוצר ומפרה… זהו מרחב תומך חכמה, מקום של נוכחות שהולכת ומתעוררת ומביאה עימה ברכה של חיוניות בחשיבה ובהרגשה… מקום בו האישי יכול לבוא לידי ביטוי עדין… שהעיקר בו הוא האוטנטיות והיושר של מה שיש. מפגש המאפשר לממשי לדבר ולגעת, ולקחת את המשתתפים מעבר למוכר, למחוזות של תנועה וחירות."

מדהים לראות עד כמה האיכויות המדוברות על קבוצות הדיאלוגיות דומות למעגל ההקשבה. למי שהתנסה במעגל ההקשבה התיאור הנ"ל נראה כתיאור מדויק של המעגל. למרות שלא ידוע לי על השפעה ישירה ביניהם במהלך היווצרותם.

למה מתכוון לסרי בכותבו "נוכחות שהולכת ומתעוררת ומביאה עימה ברכה של חיוניות בחשיבה ובהרגשה"? מהי הנוכחות הזו "אשר גלום בה כח התמרה רב עצמה"?

הרוח הנוכחת במפגש עפ"י שטיינר

בזמנו, בקבוצה לתמיכה רוחנית דיקלמנו מדיטציה של שטיינר:

אני נושא את סיבלי אל השמש השוקעת,

אני מניח את דאגותי בחיקה המואר.

מותמרות באור,

מטוהרות באהבה,

שבות הן אלי כמחשבות תומכות,

ככוח למעשים של הקרבה.

יורגן שמידט חי וחקר את המדיטציה הזו. התובנות שלו מצביעות על-כך שאנו מובלים כאן לפעילות של שתי ישויות, אשר אחת קשורה להתמרה באור והשניה לטיהור באהבה. איכות אחת מיוחסת למלאך מיכאל, והאיכות השניה לעמנואל.

גם דני לסרי בתיאורו מתיחס לשתי איכויות: התמרה (להבנתי – פעילות מיכאל) והתרעננות בחשיבה וברגש (השפעת עמנואל, להבנתי). את ה"נוכחות שהולכת ומתעוררת ומביאה עימה ברכה" עליה לסרי מצביע מתוך התנסותו ניתן לראות כנוכחות של ישות זו, בין אם הוא פתוח לטרמינולוגיה זו ובין אם לאו.

בסדרת ההרצאות "האספקט הפנימי של הבעיה החברתית" (ציריך 11.2.1919) אומר שטינר:

"עליכם לתפוס את החיים האנושיים באופן כזה שתכירו שלכל מגע אנושי יש זיקה פנימית לכלל האנושות ולעולם הרחב – זה צריך להיטמע יותר ויותר אצל אנשים מתוך ההעמקה של מדע הרוח… ידע של זמננו ושל העתיד המידי.

אל נא תטעו: כל שעברנו דרכו בארבע השנים האחרונות (מלחמת העולם הראשונה – מ.ב.), כל שאנו מתנסים בו כעת ומה שעוד עלינו להתנסות בו – עבור כל מי שרואה מתחת לפני השטח, כל זה מראה כי המין האנושי הגיע למעין משבר… והסיבה לכך היא שהרוח האמיתית של מגע, הקשר האמיתי ביו אנשים, הלך לאיבוד…

איננו נולדים חופשיים מדעות קדומות בהתייחס לעולם המחשבה – כולנו נולדים משוחדים בדעותינו. ברגע בו אנו מתייחסים לאדם כמושלם, באופן של ז'אן ז'אק רוסו, או בכל דרך אחרת, איננו יכולים להתקדם. התקדמות היא אפשרית רק אם אנו יודעים שלאדם יש פגם מסוים אשר עבורו עליו לכפר באמצעות פעילותו במשך חייו כאן על האדמה. אני נולד בן-אדם משוחד, וחופש מדעות קדומות בחשיבתי הוא דבר שעלי להשיג במשך החיים.

ואיך אוכל להשיג זאת? הדרך האחת והיחידה היא זו: במקום להתעניין רק בדרך בה אני חושב ובמה שאני מחשיב כנכון; עלי לפתח עניין לא אנוכי בכל דעה בה אני פוגש, ללא תלות בכך שאני מחזיק בה כמוטעית. ככל שאדם מתגאה בדעות הדוגמאטיות שלו ובעל ענין רק בהם, כך הוא מרחיק עצמו מהתפתחות העולם. ככל שהוא מפתח ענין חברתי בדעות של אחרים, אפילו אם הוא מחשיב אותן כמגוחכות – ככל שהוא קולט יותר אור מהדעות של אחרים לתוך החשיבה שלו – כך הוא עושה יותר כדי למלא את נפשו פנימה.

במתי כ"ה 40 נאמר: "מה שעשיתם לאחד מאחי הקטנים האלה- לי עשיתם". רוח עמנואל לעולם איננה מפסיקה לגלות עצמה לאנשים מחדש– אפילו עד סוף הזמן הארצי. וכך הוא דובר לאלה המוכנים לשמוע: "בכל מה שקטון אחיכם חושב, עליכם לזהות/להכיר שאני הוא החושב בו. אני נכנס לתוך רגשותיך בכל זמן שאתה מביא מחשבה של הזולת לתוך יחסים עם מחשבתך שלך, ובכל פעם שאתה מרגיש התענינות ידידותית למה שעוברת נפש הזולת. בכל דעה, בכל השקפה על החיים שאתה מגלה בה עניין אצל קטון אחיך, בזאת אתה מחפש אותי."

לפלא בעיני שאנו מוצאים ששטיינר מתאר כאן את הפוטנציאל, אשר אכן מגלה עצמו, במעגלי ההקשבה ובקבוצות הדיאלוג. במילותיו של לסרי: "מפגש המאפשר לממשי לדבר ולגעת", והממשי הזה הוא אידאל האדם השלם, עמנואל.

דווקא מי שמצוי בידע האדם של שטיינר יכול להעריך ולהוקיר את העבודה שנעשית בשתי הגישות שתוארו כאן. ככל שהנפש חשה יותר את הרוח החיה הפעילה במדע הרוח, כך היא משתוקקת יותר להתעלות מעל לדעות הקדומות אותם היא הביאה לעולם, ולפתח ענין חברתי בדעות של אחרים.

מעגל ההקשבה ערוך כך שיתמוך בפיתוח יכולת של מגע וקשר מלב ללב. זו היכולת ששטיינר מכנה "התענינות ידידותית למה שעוברת נפש הזולת. בכל דעה, בכל השקפה על החיים שאתה מגלה בה עניין אצל קטון אחיך".

לקחת חלק בסוג פעילות זו היא תרופה לניכור ולרוע בימינו. בתחילת הציטוט של שטיינר נאמר: "המין האנושי הגיע למעין משבר… והסיבה לכך היא שהרוח האמיתית של מגע, הקשר האמיתי ביו אנשים, הלך לאיבוד…" מכאן נובע שבשיקום יכולת המגע הזו, בקשר האמיתי בין אנשים, בחידוש הרוח האמיתית של המגע, אנו נותנים יד ליציאה מהמשבר. בוהם עצמו גם ראה עין בעין עם שטיינר את הפוטנציאל שבמגע האנושי בקבוצה: "תקווה לפתרון רבות מבעיות האנושות והזדמנות גדולה להתפתחות היחיד והחברה." תיקון האדם הולך יד ביד עם תיקון העולם.

————————————————————————————————–

1) DIALOGUE -A PROPOSAL by David Bohm, Donald Factor, Peter Garrett, (Richard Burg) http://world.std.com/~lo/bohm/0000.html