כריסטוס ועולם הרוח החיפוש אחר הגראל הקדוש
רודולף שטיינר
מחזור של שש הרצאות שניתנו בלייפציג
28 בדצמבר 1913 עד ל-2 בינואר 1914
GA149
תרגם מאנגלית:יוחנן מרגלית
תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל
לספר כולו ראו כאן
הרצאה חמישית
1.1.1914
עבודת אימפולס הכריסטוס במעמקי הנפש. הופעת רעיון הגראל. ההופעה מחדש של הכתב הכוכבי בסוד של פרסיבל. גאנגדה גרידה (Ganganda greida), סעודת הקודש.
דיברתי אתכם אודות הסיביליות, הצבעתי על כך כיצד הופיעו כצלליות של הפילוסופים היווניים ביוניה. במשך מאות בשנים הן העלו בכשפים מתוך חיי הנפש הכאוטיים שלהן תערובת של חכמה עמוקה ותוהו ובוהו רוחי מוחלט, והשפיעו הרבה יותר על חיי הרוח של אירופה הדרומית והאזורים הסמוכים מאשר ההיסטוריה החיצונית מוכנה להכיר. אני רוצה לציין שההשפעה המיוחדת הזאת מנפשות הסיביליות מצביעה על כוח מסוים של הנפש האנושית, אשר בזמנים קדומים, ואפילו בתקופה הפוסט-אטלנטית השלישית, היתה לו משמעות חיובית מסוימת. אבל כאשר תקופת תרבות אחת באה אחרי אחרת במהלך ההיסטוריה האנושית, מתרחשים שינויים. הכוחות אשר הסיביליות השתמשו בהם כדי להפיק, בזמנן, שטויות מוחלטות, היו טובים ולגיטימיים בתקופה הפוסט-אטלנטית השלישית, כאשר האסטרולוגיה היתה נלמדת וחכמת הכוכבים פעלה אל תוך הנפשות של בני האדם, מביאה לידי הרמוניה את הכוחות שמאוחר יותר הופיעו באופן כאוטי כסיביליזם.
אתם יכולים להסיק מכך שכוחות אשר מתפשטים במקום כל שהוא בעולם – כולל אלו אשר שלטו בנפשות של הסיביליות – לעולם אינם צריכים להיקרא טובים או רעים כפי שהם עצמם. הדבר תלוי בזמן ובמקום שהם מופיעים. הכוחות שהופיעו בנפשות של הסיביליות היו טובים ולגיטימיים, אבל לא היו מתאימים לתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית. משום שהכוחות שהתכוונו לשלוט בנפשות האנושיות לא היו אלו הבאים ממעמקי התת-מודע, אלא הללו הדוברים אל הנפש דרך הבהירות של האגו.
הגשמת המבחן הזה שהוטל על הנביאים העבריים – נוכל לקרוא לו: האתגר להבאת הכוחות הסיביליים אל השביל הנכון של האבולוציה – יצאה לפועל דרך אימפולס הכריסטוס. כאשר אימפולס הכריסטוס נכנס לתוך האבולוציה של האנושות בדרך הידועה לנו, אחת התוצאות היתה שהכוחות הכאוטיים של הסיביליות נהדפו לאחור לזמן מה, כזרם הנעלם מתחת לאדמה ומופיע שוב מאוחר יותר. כוחות אלו צריכים היו באמת להופיע בצורה אחרת, צורה מזוככת על ידי אימפולס הכריסטוס, לאחר שאימפולס הכריסטוס חדר לתוך ההילה של האדמה. כמו בחיי אנוש, לאחר שאנו משתמשים בכוחות הנפש שלנו במשך היום עלינו לתת להם לשקוע לתוך חוסר המודעות של הלילה. כך שיוכלו להתעורר שוב בבוקר. כך היה זה חיוני שהכוחות הסיביליים, שהיו לגיטימיים בתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית השלישית, יזרמו זמן מה מתחת לפני השטח, בלתי מוחשיים, כדי שיופיעו שנית – לאיטם, כפי שנראה עוד.
הכוחות – כוחות אנושיים לגיטימיים – אשר הופיעו בצורה כה כאוטית בסיביליות, טוהרו על ידי אימפולס הכריסטוס, אבל אז הם שקעו מתחת לפני השטח של הנפש. בני האדם בתודעתם הרגילה נשארו בלתי מודעים בשלמות לכך שהכריסטוס המשיך לעבוד על הכוחות הללו. אבל כך היה.
מנקודת הראות של מדע-הרוח, זוהי דרמה מפוארת להתבונן בהתנגשות הזו של אימפולס הכריסטוס, לראות כיצד מן המועצה של ניקאה והלאה, בני האדם בתודעתה הנורמלית שלהם מתקוטטים בקנאות אודות דוגמות, ובינתיים מה שהיה חשוב ביותר עבור הנצרות התרחש במעמקים התת-מודעים של הנפש. אימפולס הכריסטוס אינו עובד היכן שיש מריבה, אלא מתחת לפני השטח, ועל החכמה האנושית היה לגלות דבר גדול שאנו עלולים לראות אותו כמוזר, אם נתבונן בו בשטחיות. הרבה צריך להתגלות כסימפטום של אימפולס הכריסטוס העובד מתחת לפני השטח. אזי נבין שההתפתחויות היסודיות בתוכנית ההיסטורית של הנצרות במערב לא יכלו לבוא דרך מריבות של בישופים, אלא נבעו מהחלטות שהתרחשו מתחת לפני השטח של הנפש ופרצו לתוך התודעה כמו חלומות, כך שהאדם היה מודע רק להכרות דמויות החלום ולא יכול היה להבחין במה שהתרחש במעמקים. אזכיר רק סימפטום אחד מאלו. יש מאורעות שמשקפים, כמו דרך חלומות, את הפעילות שהכריסטוס קיים במעמקי הנפש כדי להביא את כוחות הנפש האנושית לידי הערכות נכונה עם המהלך של ההיסטוריה המערבית.
רבים מכם אולי ישערו למה אני מתכוון אם נתבונן בכך שב- 28 באוקטובר 312, כאשר קונסטנטין24 הגדול, בנו של קונסטנטין כלורוס, ערך מלחמה נגד מקסנטיוס25 במבואות רומא, הוחלטה החלטה אשר הוכחה כבעלת חשיבות ראשונה במעלה עבור התבנית של הנצרות בכל המערב. קרב זה לפני רומא לא הוכרע בדרך צבאית, או על ידי חריפות המוח של המנהיגים, אלא על ידי חלומות ואותות סיביליאניים! נאמר לנו – וזהו הדבר המשמעותי – שכאשר קונסטנטין נע לעבר שערי רומא, למקסנטיוס היה חלום שבו נאמר לו: “אל תישאר במקום שבו אתה נמצא עכשיו.” תחת ההשפעה של חלום זה, ומחוזק על ידי הפניה לספרים הסיביליאניים, מקסנטיוס עשה את השטות הגדולה ביותר – במבט חיצוני – שיכול היה לעשות. הוא יצא את רומא ונלחם – עם צבא גדול פי ארבעה מצבאו של קונסטנטין – מחוץ לחומות המגוננות של רומא. משום שהמסר שקיבל מהספרים הסיביליאניים אמר: “אם תלחם נגד קונסטנטין מחוץ לשערי רומא, תשמיד את אויבה הגדול ביותר של רומא.” אמירה אורקלית אמיתית! מקסנטיוס ציית ובאמונה ובאומץ יצא מחוץ לשערים. כפי שבהזדמנות מוקדמת יותר אורקל סיביליאני אחר הדריך את קרוסוס, כך מקסנטיוס הודרך על ידי אורקל זה. הוא השמיד את אויבה של רומי – את עצמו.
לקונסטנטין היה חלום אחר בו נאמר לו: “שא לפני חילותיך את המונוגרם של הכריסטוס!” כך הוא עשה וניצח בקרב. מאורע כביר עבור תבניתה של אירופה, יצא לפועל על ידי חלומות ואמרי סיביליות! ושם קיבלנו רמז על אשר התרחש מתחת לפני השטח בחיי הנפש של אירופה. באמת כמו זרם אשר נעלם בתוך מחילות הרים. כך שאין לראותו יותר על פני השטח ואפשר ליצור את הסברות המשונות ביותר אודותיו, כך אימפולס הכריסטוס פעל מתחת לפני השטח, כנסתר, כמציאות חבויה.
ידידיי היקרים, הרשו לי בנקודה זו להתוודות בפניכם שכאשר ניסיתי במחקרי אודות הנסתר לעקוב אחר הזרם הזה, לעיתים קרובות איבדתי את עקבותיו. היה עלי לחפש אחר מקומות שבו הופיע מחדש. יכולתי לשער שהזרם של אימפולס הכריסטוס הופיע שנית לאיטו, ושאפילו היום עדיין לא הופיע במלואו אלא רק יכול לתת מופת על עצמו. אבל היכן וכיצד הוא עלה על פני השטח? זוהי השאלה. היכן הוא אחז בנפשות במידה מספקת כדי ליצור רושם על התודעה שלהן?
אם עקבתם אחרי הפירושים השונים בספריי ובמחזורי ההרצאות ואם אתם מרגישים אודותם כאשר אני מרגיש, תמצאו, במיוחד באלו הישנים יותר, שמה שאמרתי בקשר עם השם של הגראל הקדוש הוא אחד מהחלקים הפחות מספקים. כך אני מרגיש ואני מקווה שגם האחרים מרגישים כך. לא שאמרתי דבר כל שהוא שאין למצוא לו סימוכים, אלא פשוט שכאשר דיברתי על כך, חשתי בלתי מסופק. היה עלי לומר את אשר אפשר היה לומר בביטחון, אבל לעיתים קרובות כאשר ניסיתי לעקוב אחר מהלכים נוספים של הזרם הזה – כאשר ניסיתי להפיץ אור על ההתפתחות הנסתרת של הנצרות במערב – אזי לפני נפשי הופיעה אזהרה: “עליך לקרוא תחילה את שמו של פרסיבל במקום הנכון.”
היה עלי להתנסות בעובדה שמחקרים אוקולטיים מודרכים בדרך מיוחדת. כך שלא נתפתה לעסוק בספקולציות, או להיכנס לממלכות שבהן נוכל בקלות רבה לסטות מאמת אוקולטית על כנפי הפנטזיה. עלינו להיות מודרכים לאט ובשלבים, אם לבסוף על מחקרנו להטיל אור על האמת אשר יכולה בעצמה להעניק סוג של הכרה פנימית על אמיתותה. כך שלעיתים קרובות הייתי מחכה ברצון לתשובה לצו: “מצא היכן נמצא שמו של פרסיבל!” הבנתי משהו שידוע לכולכם מן הסאגה של פרסיבל – אחרי שיבתו של פרסיבל, שתיקן את טעויותיו במשמעות מסוימת, ומצא שוב את הדרך אל הגראל הקדוש, נאמר לו ששמו יופיע זורח על הגביע הקדוש. אבל היכן הוא הגביע הקדוש – היכן עליו להימצא? זו היתה השאלה.
במחקרים אוקולטיים מן הסוג הזה החוקר לעיתים קרובות מושב לאחור, מתמהמה, כך שהוא עלול שלא לעשות הרבה ביום או בשנה, או להיות מוסט לספקולציות אודות האמת. מופיעים גבולות. עבורי הם הופיעו במהלך של שנים רבות, שבהן חיפשתי תשובה לשאלה – היכן תמצא את שמו של פרסיבל חקוק על הגראל הקדוש?
אני יודע שיש הרבה משמעויות שאפשר ליחס לגביע הקדוש, שבו לחם הקודש מונח. ועל הגביע הקדוש עצמו, 'פרסיבל' צריך לקרון. הייתי מודע כמו כן למשמעות העמוקה של הקטע מתוך הבשורה על פי מרקוס, פרק 4 פסוקים 11,12,33, 34. מקום שבו נאמר לנו שאלוהים לעיתים קרובות מדבר במשלים ורק בהדרגה מבהיר את משמעותם. במחקר אוקולטי גם כן הנך מונחה בהדרגה, צעד אחר צעד, ולעיתים קרובות רק עם הדרכה קארמתית, על ידי פגישה במשהו שנראה קשור בתוכן מסוים. לעיתים קרובות אינך יודע מה ייעשה בנפשך תחת ההשפעה של כוחות הבאים מעולם הרוח. לעיתים קרובות אינך יודע בסופו של דבר אם משהו נמשך ממעמקי העולם האוקולטי הנושא פיתרון לבעיה שביקשת אחריה במשך שנים. כך שלא ידעתי כיצד להתקדם. כאשר שאלתי פעם את רוח העם הנורווגי, את רוח העם הצפוני, אודות פרסיבל, הוא אמר: “למד להבין את האמירה שדרך העוצמה שלי זורמת לתוך הסאגה הצפונית על פרסיבל 'גאנגאנדה גרידה' ('מחזור הדם של הלב' – או משהו כזה!).[1]* לא היה לי כל רעיון מה לעשות עם זה. היה זה אותו הדבר כאשר יצאתי מסט. פטר ברומא תחת הרושם החזק של עבודותיו של מיכאלאנג'לו הנמצאות בצד הימני כאשר נכנסים – האם עם ישוע, האם הנראית כה צעירה, עם ישוע המת על ברכיה, ותחת האפקט המאוחר של ההתבוננות בעבודת אמנות זו (זו היתה הדרכה מן המין שאני מתכוון), שם, אז, באה אלי, לא כחזיון אלא כאימגינציה אמיתית מעולם הרוח, תמונה החקוקה ברשימות האקשיות, המראה כיצד פרסיבל, אחרי שהלך לדרכו בפעם הראשונה ממבצר הגראל, היכן שכשל מלשאול אודות המסתורין אשר שרר שם, פגש ביער באישה צעירה שהחזיקה את ארוסה המת בחיקה ובכתה עליו. אבל ידעתי שבין שהיתה זו האם או הכלה שארוסה מת (הכריסטוס נקרא לעיתים קרובות הארוס), לתמונה היתה משמעות, והקשר שכך נוסד – מבלי שעשיתי דבר בקשר לכך – גם לו היתה משמעות.
אני יכול לספר לכם על רמזים רבים ממין זה שבאו אלי במשך חיפושיי אחרי התשובה לשאלה: היכן אוכל למצוא את שמו של פרסיבל חקוק על הגראל הקדוש? משום שהוא חייב להיות שם כפי שהסאגה עצמה מספרת לנו.
וכעת עלינו להיזכר בקו אופי החשוב ביותר של הסאגה. אנו יודעים שאמו של פרסיבל, הרצליידה, ילדה אותו בייסורים גדולים ותוך כדי חיזיון דמוי חלום בעל תכונות מיוחדות. אנו יודעים שהיא רצתה להגן עליו מאימוני אבירות ומהקוד של מידות מוסר אביריות, ושהפקידה מנהל על נחלתה ופרשה אל הבדידות. היא רצתה להביא את ילדה לכך שיישאר זר לאימפולסים שבוודאי היו קיימים בו, וכך לא ייחשף לסכנות שהקיפו את אביו. אבל אנו יודעים כמו כן שמגיל מוקדם הילד התחיל להבחין בכל דבר שיש בו תפארת בטבע. מלימודי אמו הוא באמת לא למד דבר מלבד העובדה שישנו אל מושל, והוא פיתח תשוקה לשרת את האל הזה, וכשיום אחד הוא פגש כמה אבירים, הוא קיבל אותם כאלוהים וכרע ברך לפניהם. כאשר התוודה לפני אמו שראה את האבירים והוא רוצה להיות אביר בעצמו, היא הלבישה אותו בבגד שוטים ושלחה אותו לדרכו. הוא עבר הרפתקאות רבות, ומאוחר יותר – אפשר לקרוא לזה סנטימנטליות אבל יש כאן משמעות עמוקה ביותר – האם מתה בלב שבור בגלל היעלמות בנה. הוא לא שב יותר לומר מלות פרידה אלא הלך קדימה להתנסות בהרפתקאות אבירים.
אנו יודעים שלאחר נפלאות מרובות, שבהן למד רבות אודות דרכי אבירים וכבוד אבירי, ולמד להכיר את עצמו, הוא בא אל מבצר הגראל. בהזדמנות אחרת הזכרתי שהדין וחשבון הספרותי הטוב ביותר על בואו של פרסיבל אל המבצר נמצא אצל כריסטיאן דה טרוי. שם אנו נוכחים כיצד, לאחר שאיבד את דרכו לעיתים קרובות, פרסיבל בא למקום מבודד, ומוצא בו שני אנשים, אחד משיט סירה קטנה והשני דג מתוכה. הם מכוונים אותו למלך הדייגים ולבסוף הוא פוגש את מלך הדייגים במבצר הגראל. מלך הדייגים הוא זקן ותשוש וחייב לנוח על יצועו. בעת שיחתו עם פרסיבל מלך הדייגים נותן לו חרב, מתנה מבת אחיו. אזי הופיע לראשונה בחדר נער משרת נושא חנית. החנית היתה נוטפת דם והדם ניגר מטה על ידיו של הנער, ואז עלמה נכנסה עם הגראל הקדוש שהוא מין קערה. אבל תפארת שכזו זרמה ממנו שכל האורות באולם כהו בגלל אורו של הגראל הקדוש, כפי שהשמש והירח מעלימים באורם את אור הכוכבים. ואז אנו לומדים כיצד בגראל הקדוש יש משהו אשר ממנו ניזון אביו הישיש של מלך הדייגים בחדר נפרד. אין לו צורך בארוחה המפוארת אשר מלך הדייגים ופרסיבל לוקחים בה חלק. הללו מזינים עצמם במזון ארצי אבל בכל פעם שמנה – כפי שאנו אומרים היום – מוגשת, הגראל הקדוש נלקח בחזרה לחדרו של אביו הישיש של מלך הדייגים שמזונו היחיד בא מזה אשר מצוי בתוך הגראל הקדוש.
פרסיבל, שנרמז לו בדרכו מגורנמנז שאל לו לשאול שאלות רבות מדי, לא שאל מדוע החנית נוטפת דם או מה פשרו של הגביע של הגראל – באופן טבעי הוא לא ידע את שמותיהם, ואז הלך לישון במיטה באותו החדר (לפי כריסטיאן דה טרוי) שבו התרחש כל זה. הוא התכוון לשאול שאלות בבוקר, אבל כשהבוקר בא הוא מצא את המבצר ריק – איש לא היה שם. הוא התלבש ולמטה מצא את סוסו מוכן. הוא חשב שכל החבורה יצאה לצייד ורצה לרכב אחריהם כדי לשאול אודות האות של הגראל. אבל כאשר חצה את הגשר המיטלטל, הגשר התרומם במהירות כזאת שסוסו היה צריך לזנק כדי לא ליפול לתעלת המבצר. הוא לא מצא כל עקבות של החבורה שאותה פגש במבצר יום לפני כן.
כעת מספר כריסטיאן דה-טרוי, כיצד פרסיבל רכב הלאה ובחלק מבודד של היער פגש באישה שבעלה מונח על ברכיה והיא בוכה עליו. היתה זו היא, לפי כריסטיאן דה-טרוי, שלראשונה ציינה בפניו שהיה עליו לשאול שאלות, כדי לחוות את האפקט של שאלותיו על המיסטריות הכבירות שהראו בפניו. ואנו שומעים שהוא ממשיך הלאה, לעיתים קרובות תועה מן הדרך הנכונה עד שבדיוק ביום השישי הטוב.[2]* הוא מגיע אל נזיר מתבודד ששמו טרווריסנט. הנזיר אומר לו כיצד היה למקולל בגלל שבזבז את ההזדמנות להביא מין ישועה למלך הדייגים על ידי שאילת שאלות אודות המופתים במבצר. ואז הוא לימד את פרסיבל דברים רבים ושונים.
כעת כאשר אני ניסיתי ללוות את פרסיבל אל הנזיר המתבודד, דבר נגלה אלי – דבר אשר המילים שאני צריך להשתמש עבורו, בהתאמה עם מחקר מדעי רוחי, אינן רשומות במקום כל שהוא – אבל אני יכול לתת לכם את מלוא האמת שלהן. הן נאמרו – והן עשו רושם עמוק עלי – על ידי הנזיר הזקן לפרסיבל, אחרי שהקנה לפרסיבל את הדעת, ככל שהיה יכול, על מיסטריית גולגותא, אשר פרסיבל ידע עליה אך מעט, הגם שהגיע לשם ביום שישי הטוב. הנזיר הזקן ביטא את הדברים (אני אשתמש במילים המקובלות עלינו היום ונאמנות בשלמות למשמעות הדברים): “חשוב על מה שקרה במיסטריית גולגותא! הרם את עיניך אל הכריסטוס התלוי על הצלב, ברגע שבו אמר: “מרגע זה והלאה זוהי אמך. ויוחנן לא עזב אותה. אבל אתה כן" – אמר הנזיר לפרסיבל – עזבת את אמך, הרצליידה. זה נרשם על חשבונך שהיא עברה מן העולם הזה.”
ההקשר השלם לא הובן על ידי פרסיבל, אבל המילים שנאמרו בכוונה הרוחית שהן צריכות לעבוד בנפשו כתמונה, כך שמתמונה זו של יוחנן, שלא נטש את אמו, היה צריך להכיר את חוב הנזירות שהביא על עצמו בגלל שזנח את אמו. זה נאמר כדי ליצור אפקט מאוחר בנפשו. אנו שומעים שפרסיבל נשאר עוד זמן מה עם הנזיר ויוצא שוב כדי למצוא את הגראל הקדוש. והדברים מתרחשים כך שהוא מוצא את הגראל זמן קצר או מיד לפני מותו של אמפורטס הזקן מלך הדייגים. ואז האבירים של הגראל הקדוש, האבירים של המסדר הקדוש הזה, באים אליו עם המילים: “שמך מאיר בתוך הגראל! אתה הוא השליט הבא, מלך הגראל, משום ששמך זורח החוצה מן הגביע הקדוש!”
פרסיבל נהיה למלך הגראל, וכך השם פרסיבל חקוק על הגביע הקדוש נוגה הזהב, שהוא לחם הקודש. הוא חקוק שם.
וכעת כאשר היה עלי למצוא את הגביע, הוטעיתי בראשונה על ידי מאורע מסוים. במחקר הנסתר – אני אומר זאת בכל הענווה, ללא שאיפה לזכות בגאווה כל שהיא – תמיד היה נראה לי כהכרחי, כשבעיה רצינית מעורבת, לקחת בחשבון לא רק את מה שניתן באופן ישיר ממקורות אוקולטיים, אלא גם את אשר המחקר החיצוני שפך עליו אור. ובבעיה אשר לפנינו נראה לי טוב במיוחד ללמוד באמת וביושר את אשר לחכמה החיצונית יש לומר, כך שרגלינו תשארנה ניצבות על האדמה ולא נאבד מרחפים בעננים בארץ החלומות. אבל במעשה הנוכחי היתה זו חכמה חיצונית שהובילה אותי לידי טעות. משום שהסקתי ממנה שכאשר וולפראם פון אשנבאך התחיל לכתוב את הפואמה על פרסיבל, הוא עשה – לפי אמירה שלו עצמו – שימוש בכריסטיאן דה טרוי ובאחד בשם קיוט. המחקר החיצוני מעולם לא מצא מיהו קיוט זה וייחס אותו להמצאה של וולפראם פון אשנבאך, שרצה לייחס למקור חיצוני את ההרחבה המקיפה שהוסיף לכריסטיאן דה טרוי. המחקר החיצוני היה מוכן להודות לבסוף שקיוט היה מעתיק את חיבוריו של כריסטיאן דה טרוי ושוולפראם פון אשנבאך חיבר הכל יחדיו בדרך דמיונית.
כך אתם יכולים לראות באיזה כיוון הולך המחקר החיצוני. הוא שם גבול ליניקה מדרך אחת, פחות או יותר, מן השביל המוליך לקיוט. באותו זמן, כשהולכתי שולל במובן מסוים על ידי המחקר החיצוני, דבר אחד נולד בתוכי (זו היתה הדרכה קארמתית נוספת). לעיתים קרובות דיברתי על כך – בספרי מדע הנסתר ובמחזורי ההרצאות – אומר זאת כעת פעם נוספת.
שלוש התקופות הפוסט-אטלנטיות הראשונות שהיו לפני מיסטרית גולגותא, מופיעות מחדש במשמעות מסוימת לאחר התקופה הרביעית, כך שהתקופה השלישית מופיעה מחדש בתקופה שלנו, החמישית. התקופה השניה תחזור בשישית והתקופה הראשונה, התקופה של הרישים הקדושים, תופיע שוב בשביעית, כפי שתארתי לעיתים קרובות. הדבר נעשה יותר ויותר ברור עבורי – כתוצאה של שנים רבות של מחקר – שבתקופה שלנו יש באמת משהו שהוא כמו תחיה של האסטרולוגיה של התקופה השלישית, אבל חדורה כעת באימפולס הכריסטוס.
היום אנו צריכים לחקור את הכוכבים בדרך שונה מן הדרכים העתיקות, אבל הכתב הכוכבי צריך פעם נוספת להפוך למשהו שמדבר אלינו. וכעת הביטו – המחשבות הללו אודות ההתחדשות של הכתב הכוכבי קשרו עצמן בדרך מיוחדת מאוד לסוד של פרסיבל, כך שלא יכולתי יותר למנוע את האמונה שהשניים קשורים זה בזה. ואז תמונה הופיעה לפני נפשי: תמונה שנראתה לי כאשר ניסיתי להילוות לפרסיבל ברוח בדרכו חזרה אל מבצר הגראל לאחר פגישתו עם הנזיר טרווריסנט. הפגישה עם הנזיר מסופרת בפרוטרוט על ידי כריסטיאן דה טרוי בדרך יפה במיוחד ונוגעת ללב.
אני רוצה לקרוא בפניכם מעט מזה, המספר כיצד פרסיבל בא אל הנזיר:[3]*
הוא עורר את הסוס להתחיל
ונאנח מעמקי לבו
כי אשם בפני אל עינה את חזהו
רגשות חרטה לא נתנו לו מנוח
מתייפח חצה הוא את היער
ועצר ליד מעונו של נזיר.
מסוסו ירד
הניח נשקו על הארץ
ומצא בתוך תא הקפלה
איש חסיד. ולפניו נפל
על ברכיו בעצב ומבוכה
הדמעה שהרעידה לפני מבטו
התגלגלה לבסוף מטה על סנטרו
כאשר הוא בחזותו הפשוטה הילדותית
לפת ידיו יחדיו
כאוסף תנחומים.
"שמע נא את וידויי העצוב
אני היגע מחמש שנות תעתועים
מבלי אמונה אני מוליך את חיי
ורק חותר לקראת הרע"
"אמור לי מדוע הנך כה נחפז
והתפלל לאל בטרם
יצמית אותך ליד הקשר הקדוש.”
"פעם ליד מלך הדייגים עמדתי
ראיתי את חנית הפלדה
טיפות של דם עליה תלויות, ראיתי את הגראל
עדיין נמנעתי מלומר את המילה
מה מסמל זה הדם?
וזה הגראל מה משמעו? –
אהה מוטב כי מתי"
"עדי יום זה באמת
נפשי בצורך נורא.
על אדוננו לא חשבתי יותר
ומחסדו הייתי מרוחק.”
"כעת אמור לי מה שמך"
"פרסיבל יקראוני האנשים"
אז נאנח האיש הישיש בערגה
השם ידוע לו היטב
"אשר בבלי דעת השארת בלתי עשוי
הביא הצער אל גורלך.”
כאן באה השיחה בין פרסיבל והנזיר אשר זה עתה דיברתי עליה. וכשחשבתי להילוות אל פרסיבל ברוח במשך חזרתו אל הגראל, נראה היה לעיתים קרובות קדימה בנפש כיצד הוא נדד ביום ובלילה, כיצד הקדיש עצמו לטבע ביום ולכוכבים בלילה, כאילו הכתב הכוכבי דיבר אל העצמי הבלתי מודע שלו וכאילו היתה זו נבואה על כך שהחבורה הקדושה של אבירים שבאה מן הגראל לפגוש אותו אמרה: “שמך מאיר ונוגה מן הגראל" אבל פרסיבל כמעט בבירור לא ידע מה לעשות במסר מן הכוכבים, משום שהוא נותר בישות הבלתי מודעת שלו, ולכן קשה לפרש אותו, ועליך להשקיע עצמך במאמצים של מחקר רוחי לצורך זה.
אזי ניסיתי פעם נוספת לחזור אחורה לקיוט, וראו – דבר מיוחד שנאמר עליו על ידי וולפראם פון אשנבאך עשה עלי רושם עמוק וחשתי שעלי לשייך זאת ל'גאנגאנדה גרידה'. הקשר נראה הכרחי. היה עלי לשייך זאת גם לדמות של האישה המחזיקה את ארוסה המת בחיקה. ואז כשהייתי בחיפוש אחר קיוט הגעתי לאמירה שנאמרה על ידו: “הוא אמר, דבר היה קורא לגראל.” וכעת המחקר החיצוני עצמו אומר לנו כיצד קיוט הגיע למילים הללו – הוא אמר, דבר היה קורא לגראל. הוא רכש ספר מאת פלגטניס בספרד – ספר אסטרולוגי. אין ספק בדבר, יש לומר: קיוט הוא האיש שעורר על ידי פלגטניס – לו קרא פלגטניס ובו חי ידע מסוים של הכתב הכוכבי – קיוט הוא האיש אשר, מעורר על ידי האסטרולוגיה הקמה לתחיה, ראה את הדבר הקרוי הגראל. אז ידעתי שאין להזניח את קיוט. ידעתי שגילה רמז חשוב במשמעות של מחקר מדעי רוחי: הוא לכל הפחות ראה את הגראל.
איפוא, אם כן, הוא הגראל אשר היום צריך להימצא בדרך כזו ששמו של פרסיבל חקוק עליו? היכן הוא יכול להימצא? כעת, במהלך מחקרי הראו לי שהשם – בראש וראשונה – צריך להיראות בכתב הכוכבי. ואז, ביום אשר צריך להיחשב רב ערך במיוחד עבורי, ראיתי היכן הגביע נוגה הזהב בכל ממשותו צריך להימצא, כך שדרכו – דרך ביטויו הסימלי בכתב הכוכבים – אנו מודרכים אל הסוד של הגראל. ואז ראיתי בכתב הכוכבי משהו שכל אחד יכול לראות – רק שאינו יכול להבחין מיד בסוד. יום אחד כאשר עקבתי במבט פנימי אחר המגל נוגה הזהב של הירח, כפי שהוא מופיע בשמיים עם הדיסק הגדול דמוי הירח הנראה באפלולית בתוכו… כך שבראיה פיזית אפשר לראות את הירח נוגה הזהב – גאנגאנדה גרידה, סעודת הקודש הנודדת – ובתוכה לחם הקודש העצום, הדיסק האפל. דבר זה אינו יכול להיראות אם מישהו רק מעיף מבט שטחי על הירח, אבל הוא ברור ומפורש אם מתבוננים בו היטב – ושם, באותיות נהדרות של הכתב האוקולטי, היה השם פרסיבל!
זהו כהתחלה, היה הכתב הכוכבי. משום שכעובדה, אם 'קריאה' זו של הכתב הכוכבי נראית באור הנכון, היא נותנת לליבותינו ושכלנו משהו – יתכן שאפילו לא הכל – מסודו של פרסיבל, הסוד של הגראל הקדוש, מה שיש לי עוד לומר, בקיצור, על נושא זה, אומר אותו מחר.
———————————————————————————–