רודולף שטיינר

מחזור של שש הרצאות שניתנו בלייפציג

28 בדצמבר 1913 עד ל-2 בינואר 1914

GA149

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל, יוסי פלג

לספר כולו, כולל הערות, ראו כאן

הרצאה ראשונה

28.12.1913

הקשיים בהבנת ישות ישוע-כריסטוס. ההגות הגנוסטית

אנשים רבים המותאמים באופן טבעי לקבלת האנתרופוסופיה בזמן הנוכחי, ימצאו לנחוץ להבהיר כמה קושיות וסתירות, הצצות במחשבתם. במיוחד היום, אם הנפש לוקחת ברצינות את הזיכרונות של עונת החגים הכוללת את הכריסטמס והשנה החדשה, יעלו כנגדה כמה סתירות וקושיות שכאלה. אם ניקח זיכרונות אלו ברצינות אז נהיה הדבר ברור לנו שאם ננסה להשיג ידע, וברצוננו להבין את ההתפתחות הרוחנית שלנו, עלינו לחדור לתוך ההיסטוריה הרוחית של המין האנושי. עלינו רק לקחת מחשבה מסוימת ואז נמצא אותה מוארת מצדה האחד באור מלא אבל בצדה השני נהיה מוטרדים. מספר סתירות וקשיים צריכים להיערם לפני נפשו של מי שרוצה לקבל במשמעות הנכונה את הידע האנתרופוסופי העוסק באדם ובהתפתחות העולם.

ביחד עם הצורות השונות של הדעת שאנו מנסים להגיע אליהן דרך לימודינו האנתרופוסופיים אנו חייבים לכלול גם את הידע של הכריסטוס, ידע של האימפולס החשוב והיסודי – אשר אנו קוראים לו אימפולס כריסטוס – אשר הגיע בראשית הספירה שלנו. לעיתים קרובות אנו מוכנים לשאול את עצמנו כיצד נוכל לקוות לחדור באפקטיביות רבה יותר, ועם ידע אנתרופוסופי עמוק יותר, אל תוך מהלך התפתחות האנושות כדי להבין את אימפולס הכריסטוס, כפי שהללו שחיו בזמן מיסטריית גולגותא היו מסוגלים להבין. האם לא היה זה הרבה יותר קל עבורם לחדור לתוך מיסטריה זו, אשר סודה קשור במיוחד עם התפתחות האנושות, מאשר לנו הנמצאים במרחק זמן כה רב מאז? זו חייבת להיות שאלה מעיקה עבור אדם המבקש הבנה של הכריסטוס לאור האנתרופוסופיה. זוהי אחת הסתירות שיש להן אפקט מכביד ומעיק כאשר אנו לוקחים במלוא כובד הראש את העקרונות העמוקים של הידע האנתרופוסופי שלנו. סתירה זו יכולה להתבהר רק כאשר אנו מעמידים לפני נפשותינו את כל המצב הרוחני בשלמותו של האנושות בתחילתה של ספירתנו.

אם אנו מנסים – בתחילה ללא כל סוג של רגשות דתיים או משהו בדומה לזה – לחדור לתוך המזג הנפשי של אדם בזמן ההוא, נמצא משהו מיוחד ואופייני ביותר, שנשען על אשר אינו יכול להידחות אפילו על ידי מוחות הנתונים רק לחיצוני. אנו נתאר את המסורת הישנה כפי שהיא מצויה בהיסטוריה, אבל ננסה לחדור לתוך החלק אשר מקיף רק את חיי הרוח הטהורים. בדרך זו נקווה להניח אחיזה באלמנטים היסודיים בהתפתחות האנושות. אם כן, הבה ננסה להיכנס באופן היסטורי לחלוטין לתוך המאמצים והניסיונות שנעשו על ידי האדם במשך שתי מאות שנים לפני מיסטריית גולגותא ובמשך מאה וחמישים שנה לאחריה, להעמיק את מחשבותיו כדי להבין את הסודות והחידות של העולם. אם נשים לב לחיי המחשבה נבין אז שבמשך המאות שלפני ואחרי מיסטריית גולגותא התרחש שינוי רב משמעות בנפשות בני האדם. נמצא שחלק גדול של העולם התרבותי דאז קיבל את ההשפעה של התרבות היוונית ותרבויות אחרות התלויות בה השיגו כמה מאות שנים קודם לכן.

כאשר אנו מתארים את אשר המין האנושי השלים בדרך זו במאמציו שלו, לא כתגובה לאיזה שהוא אימפולס חיצוני, וכמה רב הושג על ידי אנשים הקרויים Sages (חכמים) במובן הסטואי (ורבים האישים הטובים בהיסטוריה הרומאית שנחשבו כאלו). אז אנו חייבים לומר: הכיבושים הללו במלכות המחשבה והמציאות, התרחשו בתחילתה של ספירתנו, והעולם המערבי לא הוסיף הרבה מעבר להם. אספנו כמות אין סופית של ידע העוסק בעובדות של הטבע אשר הביא למהפכה גמורה בדרכי המחשבה שלנו אודות העולם החיצוני. אבל המחשבות והאידיאות עצמן שדרכן נעשתה התקדמות זו ובעזרתן ניסה האדם להבין את סודות הקיום בגבולות חיצוניים מקומיים, התפתחו למען האמת מעט מאוד מאז תחילת הספירה. הן כולן היו נוכחות בנפשות של התקופה ההיא אפילו אלו שהעולם המודרני כה גאה בהן, כולל האידיאה של האבולוציה. מה שצריך להיקרא תפיסה אינטלקטואלית של העולם, עולם של אידאות, הגיע לפסגה ודאית, ולא רק בתוך אינדיבידואלים מיוחדים, כמו תלמידי סוקרטס¹ מעט מוקדם יותר; הדבר הפך פופולרי במובן מוגבל ונפוץ ברחבי אירופה הדרומית ובאזורים אחרים. ההעמקה הזו של המחשבות היא באמת דבר מפליא.

היסטוריה חסרת משוא פנים של הפילוסופיה חייבת להעניק תשומת לב מיוחדת לניצחון זה של המחשבה האנושית בזמן ההוא.

אם ניקח כעת את ההתקדמות רבת המשמעות במלכות האידיאות ומצד שני את הסודות הקשורים עם מיסטריית גולגותא, נשים לב לדבר שונה, נכיר בכך שכאשר הסיפור על המאורע בגולגותא נודע בזמן ההוא, התרחשו נפתולי מחשבה כבירים סביב מיסטריה זו. נראה כיצד הפילוסופים של התקופה, במיוחד הפילוסופיה הגנוסטית בצורתה העמוקה כל כך נאבקו להביא את כל האידיאות שרכשו כדי לכלכל מטרה אחת זו. וחשוב מאוד הדבר להניח למאבק הזה לפעול עלינו. כי אז נבוא לידי ההכרה שהמאבק הזה היה לשווא; ושמיסטריית גולגותא הופיעה לפני ההבנה האנושית, כאילו הייתה נפוצה ומפוזרת אי שם במרחבי העולם הרוחי ולא גילתה את צפונותיה.

כעת, מההתחלה אני רוצה לומר שכאשר בהרצאות הללו אדבר על מיסטריית גולגותא, איני מתכוון להלביש את המושג הזה באיזשהו צבע המושלך ממסורת דתית או מהכרה פנימית. אנו נעסוק רק בעובדות אובייקטיביות שהן מהותיות להתפתחות האנושית, ובזה אשר ההתבוננות הפיזיקלית והרוחנית יכולה להטיל עליו אור. אני אניח בצד את כל אשר יש לעיקרי אמונה דתית אינדיבידואלית לומר אודות מיסטריית גולגותא ואתבונן רק באשר קרה במהלך ההתפתחות האנושית. יהיה עלי לומר דברים רבים אשר יובהרו ויובנו רק מאוחר יותר.

אם נמקם את מיסטריית גולגותא לצידן של המחשבות העמוקות ביותר של הזמן ההוא, הדבר הראשון שמרשים ומפליא אותנו הוא אשר הייתי מבטא אותו כך: הטבע של המיסטריה הזאת מונח הרבה מעבר למה שיכול להיות מושג על ידי התפתחות המחשבה. וככל שילמד מישהו ביתר דיוק את הניגוד הזה כך יגיע יותר להכרה הבאה: מישהו יכול לחדור עמוקות לתוך עולם המחשבה של ראשית הספירה; מישהו יכול לנסות להביא באופן חי לפני נפשו של האחר מה הייתה משמעות החשיבה עבור אנשי יוון ורומי; מישהו יכול לעורר בפני נפשו של האחר את האידיאות שנבעו מהחשיבה שלהם, ואז יבוא לידי הרגשה: אכן, זה היה זמן אשר בו המחשבות עברו העמקה שאין דומה לה ושכמוה לא הייתה לפנים. משהו קרה עם המחשבות; הן התקרבו לנפש האנושית בדרך חדשה לגמרי. אבל, אם לאחר שנחייה שוב את עולם המחשבות של הזמן ההוא וניצור אותו מחדש בנפשותינו, מישהו יביא תפיסה על-חושית כדי לתמוך בחוויה זו, אז לפתע יבקע משהו מפליא. אז נחוש שדבר מה מתרחש במרחקים, הרחק בעולמות הרוח וההעמקה הזו של המחשבות היא תולדה שלו.

זה מכבר הפניתי את תשומת לבכם לעובדה שמעבר לעולם שלנו קיימים עולמות אחרים – האסטרלי, הדוואכאני והדוואכאני העליון. הבה ניזכר תחילה ששלושה עולמות אלו נמצאים מעבר לעולם שלנו, ואז, אם המצב גלוי העיניים של הנפש מורם לפעילות מלאה בתוך מישהו, הרושם המתקבל הוא שלא בעולם האסטרלי ואף לא בדוואכאן התחתון אפשר למצוא הסבר מושלם להעמקה הזו של המחשבות של אותם הזמנים. רק אם מישהו יכול למקם את נפשו בדוואכאן העליון – כך מוסרת הראיה העל-חושית – אז יחווה את אשר זורם דרך שני העולמות האחרים וחודר ישר למטה אל תוך עולמנו הפיזי.

על המישור הפיזי הזה אין צורך להיות מודע, כל עוד מישהו משקיע עצמו בעולם עבר זה של אידיאות, לכל דבר הקשור למיסטריית גולגותא. יכול אדם להשאיר זאת לגמרי מחוץ לחשבון ולשאול בפשטות: לא חשוב מה שקרה שם בארץ-ישראל, מה מציינת ההיסטוריה החיצונית? היא מראה שביוון ורומי התרחשה העמקה אין סופית של המחשבות. הבה ונניח מעגל סביב עולם מחשבות יווני רומאי זה ונהפכו לאי סגור בחיי נפשנו – אי הסגור בפני כל דבר חיצוני; הבה ונדמה ששום מידע על מיסטריית גולגותא לא הגיע לאי זה. אז, כשנתבונן בליבנו בעולם זה, נמצא לבטח שאין שם דבר מהידוע לנו היום על מיסטריית גולגותא אבל נמצא העמקה אין סופית של מחשבות המציינות שכאן בהתפתחות האנושית קרה דבר האוחז בישות הפנימית ביותר של הנפש על המישור הפיזי. באנו לידי הכרה שלא בתקופה קודמת ולא בקרב עמים אחרים לא הייתה חשיבה מעין זו. עד כמה סקפטי שמישהו יכול להיות, וכמה מעט איכפת יהיה לו ממיסטריית גולגותא, הוא חייב להעריץ דבר אחד – שבאותו עולם הסגור כאי שאנו תחמנו אותו הייתה העמקה של המחשבות שלא נודעה כמוה לפני כן.

אבל אם מישהו ממקם עצמו באותו עולם-מחשבות ויש לו יכולת לראיה על-חושית ברקע, אז יחוש עצמו שקוע באמת בתבונה האינדיבידואלית של ההגות הזו. ואז יאמר לעצמו: כפי שהללו שבחשיבתם הביאו פריחה לעולם האידאות עם אפלטון² והאחרים, כי כך היה באותו עולם שניסינו לתחום, הייתה למאמץ זה איכות שנתנה לנפש דרור, שאחזה בנפש והביאה אותה לתצפית גבוהה על עצמה. כל דבר אחר שתאחז בו בעולם החיצוני, או בעולם הרוח, יעשה אותך תלוי בעולמות הללו; בחשיבה אתה אוחז במשהו אשר חי בתוכך ואשר אתה יכול להתנסות בו בשלמות. אתה יכול להיסוג לאחור מהעולם הפיזי, אתה יכול שלא להאמין בעולם הרוחי, אתה יכול לסרב לדעת על התרשמויות גלוי-העיניים, אתה יכול לסגור עצמך בפני כל התרשמות פיזית – עם המחשבות אתה יכול לחיות בתוך עצמך: בחשיבתך אתה אוחז בישותך העצמית.

אבל אז – ואין זה יכול להיות באופן אחר, אם תיכנס עם תפיסה על-חושית לתוך ים המחשבות ההוא, כפי שאני מכנה אותו – מגיעה אליך ההרגשה של בדידותה של המחשבה. הרגשה שהמחשבה היא עדיין רק מחשבה החיה ראשית כל רק בתוך הנפש, ושאינך יכול לשאוב ממנה את הכוח לצעוד החוצה לתוך העולם שבו הקרקע של שאר ישותך – הקרקע של מה שעוד יש בנו – נמצאת. באותו רגע שבו אתה מבחין בגדולתה של המחשבה, אתה מבחין גם בחוסר הריאליות שלה. ואז אתה יכול לראות כיצד בעולם הסובב, שאתה מגיע להכרתו דרך תפיסה על-חושית, אין שום דבר מהותי היכול לתמוך במחשבה.

אם כן, למה נמצאות שם המחשבות בכלל? העולם הפיזי אינו יכול לעשות דבר מלבד לזייף ולעוות אותן. הללו השואפים להיות מטריאליסטים טהורים, המסרבים ליחס למחשבה כל מציאות ראשונית משל עצמה, צריכים באמת להעדיף לגנוז אותה. כי אם עולם הטבע הוא העולם האמיתי היחידי, מחשבות יכולות רק לעוות אותו. רק בגלל שהמטריאליסטים אינם הגיוניים ועקביים הם אינם מקבלים ברצון את התיאוריה היחידה של הדעת המשתלבת עם המטריאליזם המוניסטי – ההימנעות מהחשיבה, התיאוריה שלא-לחשוב יותר. אבל כל אחד המשקיע את עצמו בתפיסה גלויית עיניים בעולם המחשבה מגיעה אליו ההכרה המטרידה של הבדידות של המחשבה, כאילו הוא עומד לגמרי לבד עם המחשבה. ואז רק דבר אחד נשאר עבורו; משהו קרב אליו, אפילו אם ממרחק רוחי גדול, מופרד ממנו על ידי שני עולמות; ונעשה ברור ומפורש – כך אומרת לעצמה הנפש גלויית העיניים – שבעולם השלישי נמצא המקור האמיתי, מקור המקורות, של הדבר הנמצא בחיי המחשבה. עבור נפשות גלויות עיניים בתקופתנו זה יכול להיות ניסיון רב עוצמה להשקיע עצמן לבד עם חשיבתן בזמן שבו עברה המחשבה את ההעמקה שלה; לחסום כל דבר אחר, כולל ידע על מיסטריית גולגותא, ולהתבונן כיצד תכולת המחשבות שאנו עדיין ניזונים מהן התפתחה בעולם היווני-רומי.

כעת יכול מישהו להפנות מבטו לעולמות אחרים ולחוש מעבר לעולם הדוואכאני כוכב השייך לעולם רוחי גבוה יותר; הכוכב אשר ממנו קורן הכוח אשר עושה עצמו מוחש בעולם המחשבה היוונית-רומית העתיקה. אז יחוש עצמו כאן על האדמה, אבל נישא הרחק מן העולם של היום וצולל לתוך העולם היווני-רומי, עם השפעתו הנפוצה החוצה לעבר איזורים אחרים באותה תקופה, לפני מיסטריית גולגותא. אבל בעת שיניח לעולם הרוח להשפיע רשמיו עליו, שוב זורח מעבר לדוואכאן, הכוכב (אני מדבר באופן סמלי), או הישות הרוחית אשר עליה יוכל לומר לעצמו: אכן, החוויה של הבדידות של המחשבה, והאפשרות שהמחשבות עברו העמקה שכזו בתחילתה של ספירתנו – זוהי תולדה של הקרניים אשר זורחות מהכוכב המצוי בעולם הרוחי הגבוה יותר. ואז באה התחושה אשר תחילה אינה יודעת דבר על המסורת ההיסטורית של מיסטריית גולגותא אבל יכולה להיות מבוטאת כך: כן, אתה שם בעולם האידיאות של יוון ורומי, כל אשר אפלטון ואחרים יכולים לתת לחינוך הכללי של המין האנושי, עם מה שהם היקנו לנפשות בני האדם – אתה מרגיש עצמך חי במרכז של כל זה. ואז אתה מחכה… ובאמת לא לשווא. כי עמוק ברקע של החיים הרוחיים מופיע כוכב אשר שולח קרניים של עוצמה; ואתה יכול לומר שמה שחווית הוא תוצאה של העוצמה הזו.

התנסות זו הולכת ונמשכת. ובמהלך דרכך אינך נשען על שום סוג של מסורת, אלא רואה ללא כל משוא פנים את המקור של אשר תופס מקומו בעולם היווני-רומי. אבל גם חש את החוויה של היותו מופרד על ידי שלושה עולמות מן ההבנה של העולם היווני-רומי.

וכעת, יתכן ותפנה מבטך לאנשים של הזמן ההוא אשר ניסו בדרכם שלהם להבין את השינוי. אפילו החוכמה החיצונית של ימינו הגיעה להכרה שבתקופה ההיא של מעבר בתחילתה של ספירתנו חיו כמה פילוסופים דתיים גאונים. והדרך הטובה ביותר להכירם היא על ידי התבוננות בגנוסטיציזם. הגנוסיס⁵ ידוע בדרכים שונות ביותר. מבחינה חיצונית רק מעט מן הראוי לציון ידוע על כך, אבל מן הדוקומנטים שניתן להשיג אפשר עדיין לקבל התרשמות על העומק האין סופי שלו. אנו נדבר על כך רק עד כמה שהעניין יתמוך בתיאורנו הנוכחי.

מעל הכל אנו יכולים לומר שלגנוסטיים הייתה תחושה אודות מה שרק עכשיו תיארתי; שכדי למצוא את הגורמים של אשר התרחש בתקופה שחלפה, חייבים להסתכל בעולמות הנמצאים במרחק אינסופי ברקע. המודעות הזאת עברה גם לאחרים, ואם איננו שטחיים נוכל, אם נרצה, לראות את הניצוץ דרך מה שאנו מכנים התיאולוגיה של פאולוס, וגם דרך גילויים אחרים לרוב.

וכעת, כל מי ששיקע את עצמו בגנוסיס של התקופה ההיא ייתקל בקשיים גדולים בהבנתו. הנפשות שלנו יותר מידי מושפעות ומזוהמות על ידי הפירות של ההתפתחות המטריאליסטית של המאות האחרונות. בהתחקות לאחור אחר התפתחות העולם הן נוטות מהר מידי לחשוב במונחים של תיאוריית קאנט³-לפלס⁴ על הערפילית הקוסמית, על משהו מטריאליסטי לחלוטין. ואפילו אלו המחפשים אחר קונספציה יותר רוחית של העולם – אפילו הם, כאשר הם מתבוננים לאחור לראשית הזמן, הם חושבים על אותה ערפילית קוסמית או משהו דומה. האנשים המודרניים האלה, אפילו הרוחניים ביותר, חשים שמחה רבה כאשר נחסכת מהם הצרה של הבנת הרוחי בראשית ההתפתחות הקוסמית. הנפשות הללו של ימינו חשות הקלה גדולה כאשר הן יכולות לומר לעצמן: "הייתה קיימת בתחילה צורה קלושה, זו או אחרת, של יסוד חומרי, וממנה התפתח כל מה שהוא רוחי צד בצד עם כל שהוא פיזי". לעיתים קרובות אנו מוצאים נפשות אשר הגיעו למנוחה שלמה כאשר יכלו ליישם את השיטות המטריאליסטיות ביותר של מחקר על ראשיתו של הקוסמוס והגיעו לקונספציות המופשטות ביותר על כל מיני גופים גזיים.

לכן כה קשה לחדור לתוך המחשבות של הגנוסיס. משום שמה שהגנוסיס מניח בראשיתו של העולם, אין לו דבר עם השערות על חומר. כל מי שמותאם לחלוטין לחינוך המודרני יהיה מן הסתם בלתי מסוגל לכבוש חיוך קל אם יוזמן לחשוב במשמעות של הגנוסיס, שהעולם שבו הוא מוצא את עצמו, העולם שאותו הוא מסביר כה יפה עם הדרוויניזם⁶ שלו, אינו נושא באמת שום קירבה לתמונה האמיתית של ראשית העולם, הוא בקושי יוכל שלא לחייך כאשר יתבקש לחשוב שמקורו של העולם מצוי בישות קוסמית שהיא מעבר לכל קונספציה, ואינה מושגת על ידי שום תחבולה, אשר נמצאת בשימוש כיום, להסביר את העולם. באב האלוהי הראשוני – אומר הגנוסיס – מונחת תשתיתו של העולם. ורק במה שיוצא ממנו אנו יכולים למצוא משהו שדרכו יכולה הנפש להיאבק ולהתרחק מן הקונספציות המטריאליסטיות ולבקש אחר המעמקים הפנימיים שלה. וזוהי הדממה: הדממה הפנימית שבה אין לא זמן ולא חלל, אלה רק דממה.

הייתה זו הדואליות של האב הראשוני והדממה שקדמו לחלל ולזמן שהגנוסיס נשא עיניו אליה; ואז מאיחודם של האב הקדמון והדממה הוא משיג מצבי קיום מתקדמים יותר אשר אפשר לקרוא להם עולמות או ישויות. ומהם אחרים ושוב אחרים, ושוב אחרים – וכך הלאה דרך שלושים שלבים. ורק בשלב השלושים מניח הגנוסיס את המצב הקודם לשכליות של ימינו – מצב המוסבר באורח כה משביע רצון על ידי הדרוויניזם במונחים של השכליות הזאת, או בדיבור ישיר, השלב השלושים ואחד, משום ששלושים קיומים שכאלו, שאפשר לקרוא להם עולמות או ישויות, קדמו לעולמנו. אאון זהו השם שניתן ככלל עבור שלושים הישויות או העולמות שקדמו לשלנו.

נוכל לקבל מושג ברור על הכוונה באאון זה רק אם נאמר לעצמנו: לשלב השלושים ואחד שייך לא רק מה שחושינו תופסים כעולם חיצוני, אלא גם הדרך שבה כאנשים פיזיים מחשבתנו מנסה להסביר את עולם החושים. קל למדי להגיע להבנה עם קונספציה רוחית של העולם אם נאמר לעצמנו: אכן, העולם החיצוני הוא לבטח מאיה (אשליה), אבל בעזרת החשיבה אנו חודרים לתוך עולם הרוח – אם אנו מתכוונים שחשיבתנו אכן תגיע באמת לעולם הרוח, אבל ביחס לגנוסיס אין זה כך; עבורו החשיבה הזו שייכת לאאון השלושים ואחד, ולעולם הפיזי שייכת לא רק התפיסה החושית, אלא גם החשיבה האנושית, מונחת מחוץ לשלושים האאונים הראשונים שאפשר להסתכל עליהם כשלבים של התפתחות רוחית, והמגלים עצמם רק לתפיסה עילאית.

נוכל לדמות בקלות את החיוך העולה על שפתי המוניסט⁷ העומד על פסגת זמנו, אם יתבקש להאמין בשלושים עולמות קודמים – שלושים עולמות בעלי תכולה שונה לחלוטין מאשר חשיבתו יכולה לקבל. אבל זו הייתה השקפתם של הגנוסטים. והם שאלו את עצמם: כיצד נברא עולם זה?

אנו נדחה הצידה לזמן מה את אשר אמרנו בעצמנו אודות העולם במשמעות של ראשית המאה העשרים. מה שאומר לכם עכשיו אינו צריך להילקח כהצעה לתמונת עולם מוכחת. באנתרופוסופיה של המאה העשרים אנו משיגים באופן טבעי מעבר לגנוסיס, אבל כעת אנו הולכים להשקיע עצמנו בתוכו.

מדוע העולם הסובב, הכולל את הכישרון האנושי לחשיבה אודותיו, סגור בפני שלושים האאונים? אנו חייבים להתבונן, אומר הגנוסיס, באאון הנמוך ביותר אבל עדיין רוחי טהור. ושם אנו מוצאים את סופיה האלוהית, את החכמה האלוהית. היא התפתחה בדרך רוחית במשך עשרים ותשעת השלבים, ובעולם הרוח היא מביטה למעלה אל האאון הגבוה ביותר דרך המדרגות של הישויות הרוחיות או העולמות. אבל יום אחד, יום קוסמי אחד, היא נוכחה שאם ברצונה לקיים מבט חופשי לתוך העולם הרוחי של האאונים, עליה לנתק משהו מעצמה. והיא ניתקה מעצמה את אשר היה קיים בה כתשוקה. והתשוקה הזו, לא הייתה קיימת יותר בסופיה האלוהית, החכמה האלוהית, וכעת היא נדדה דרך ממלכות החלל וחלחלה וחדרה בכל דבר שהיה קיים בממלכות החלל. התשוקה אינה קיימת רק בתפיסה החושית, אלא גם בחשיבה האנושית וגם בהשתוקקות של המתבונן לאחור אל עולם הרוח; אבל תמיד נעה התשוקה החוצה לתוך נפשות בני האדם, כמו דמות, אבל כדמותה של סופיה האלוהית המושלכת החוצה ממנה, חיה תשוקה זו, 'אשאמוד' (Achamod), מושלכת החוצה לתוך העולם ומחלחלת בו.

אם תתבונן בעצמך מבלי לרומם עצמך אל תוך עולמות הרוח אתה מתבונן בעולם מלא התשוקה של אשאמוד משום שהעולם הזה מלא בתשוקה, הוא אינו יכול לגלות בתוך עצמו את אשר מתגלה במבט החוצה אל תוך העולם של האאונים. הרחק, הרחק בעולם של האאונים – כך סבר הגנוסיס – הרוחיות הטהורה של האאונים מחוללת את אשר הגנוסטים כינו הבן של האל – האב, וגם מה שהם כינו רוח הקודש הטהורה. כך יש לנו כאן גזע אחר, או קו התפתחות נוסף, שונה מזה אשר הוליך אל סופיה האלוהית. כמו שבפריה ורבייה של החיים הפיזיים המינים נפרדים, כך בהתקדמות האאונים זרם אחר נוצר מרמה גבוהה ביותר בעולם הרוח; הזרם של הבן ורוח הקודש הסתעף מהאב וכך בעולם האאונים היה זרם שהוליך אל סופיה האלוהית וזרם אחר אל הבן ורוח הקודש. אם מישהו מתרומם דרך האאונים, הוא מגיע לבסוף אל האאון שממנו צומח מצד אחד הרצף המוליך לסופיה האלוהית ומצד שני הרצף המוליך אל הבן ורוח הקודש, ואז אנו מתרוממים אל האל-האב והדממה האלוהית.

מכיוון שהנפש האנושית סגורה עם אשאמוד בעולם החומרי, היא מתגעגעת במשמעות של הגנוסיס אל עולם הרוח, ומעל לכל אל סופיה האלוהית, שממנה נפרדה על ידי התמלאותה באשאמוד. לפי הגנוסטים, הרגשה זו של להיות נפרד מן האלוהי, של לא להיות בתוך האלוהי – מתנסים בהרגשה זו יום-יום כעולם החומר. הראייה הגנוסטית נובעת מעולם הרוח האלוהי אבל תחומה על ידי אשאמוד, שניתן גם לכנות (אם נשתמש במילה יוונית) הדמיורגוס⁸ [Demiurgos] הארכיטקט הקוסמי.

דמיורגוס זה הוא היוצר הראשי האמיתי, התומך ומקיים את החדור באשאמוד ובחומרי. נפשות בני האדם נסחפות לתוך עולמן, אבל הן שרויות גם בגעגועים אל סופיה האלוהית. גם אם הרחק הרחק בעולם האאונים מופיעים הבן ורוח הקודש ברוחיות האלוהית הטהורה שלהם, אבל הם מופיעים רק עבור מי אשר – במשמעות הגנוסיס – הרים עצמו מעל כל דבר הקשור לאשאמוד, התשוקה המחלחלת בחלל. אם כן, מדוע קיימים הגעגועים בנפשות אשר נמשכו לתוך העולם של אשאמוד? מדוע, אחרי הפרידה שלהן מן העולם האלוהי-רוחי, הן חשות געגועים אליו? גם הגנוסטיקנים שאלו את עצמם את השאלות הללו, והם אמרו: אשאמוד הושלכה החוצה מן החכמה האלוהית, סופיה האלוהית, אבל לפני שאשאמוד הפכה לחלוטין לעולם חומרי זה, שבו האדם חי כעת, בא אליה משהו כמו הרף עין של קרן אור מבנו של האל, ומיד נעלם האור. עבור הגנוסטים הייתה זו קונספציה חשובה: שאשאמוד – אותה אשאמוד שחיה בנפשות בני האדם – הוענק לה בעבר הקדוש והרחוק, ניצוץ של אור אלוהי, שנעלם מיד. אבל זיכרונו חי בנפשות האנושיות של ימינו, למרות שהסתבכו כל כך עמוק בעולם החומרי. "אני חיה בעולמה של אשאמוד בעולם החומר". כך צריכה לומר נפש שכזו, "אני מוקפת בצעיף הלקוח מעולם החומר אבל כאשר אני שוקעת לתוך ישותי העצמית, מתחיה בי זיכרון. האלמנט שמחזיקני קשורה לעולם החומר מתגעגע אל סופיה האלוהית, החוכמה האלוהית: משום שהישות של אשאמוד החיה בתוכי הוארה פעם על ידי קרן אור מבן האלוהים השוכן בעולם של האאונים".

אנו חייבים לצייר לעצמנו בבירור נפש כזו, תלמיד של הגנוסיס. היו נפשות כאלה: הן אינן בריאה היפותטית. כל מי שילמד היסטוריה בהבנה יגיע לידי הכרה דרך הדוקומנטים החיצונים שנפשות רבות מסוג זה חיו באותה תקופה.

אנו צריכים לראות בברור מדוע יש התנגדות כה חזקה בימינו למה שאמרתי זה עתה. מה יאמר אדם הנמצא 'בראש אחד' עם הדעות של זמננו על הגנוסיס? אנו יכולים לשמוע את ההשקפה שהתיאולוגיה של פאולוס נותנת את הרושם של רבניות ערמומית, מסובכת מדי עבור מוניסט פיקח מכדי שיעסיק עצמו בה – מוניסט המביט בגאווה על העולם ומכווץ הכל יחדיו לקונספציה פשוטה של אבולוציה או אפילו פשוטה יותר של אנרגיה, ואומר: "עכשיו סוף סוף התבגרנו, רכשנו את האידאות הנותנות לנו תמונה של העולם המיוסד על אנרגיה, ואנו מביטים לאחור על הילדים הללו, הילדים המסכנים והיקרים הללו, אשר יצרו את הגנוסיס לפני מאות שנים מתוך ילדותיות – הם דימו לעצמם כל מיני רוחות, שלושים אאונים – זהו מה שיצרה הנפש האנושית בתקופת משחקי חדר הילדים שלה. הנפש הבוגרת של היום, עם המוניזם שהוא כה רחוק, השאירה הזיות שכאלה הרחק מאחור, אנו חייבים להתבונן לאחור בחמלה על הגנוסטים האינפנטיליים הללו – הם באמת מקסימים".

זהו מצב הרוח השולט כיום ולא קל ללמוד אותו; יכול מישהו לומר על כך: אם גנוסטיקן עם נפשו שנולדה מן הגנוסיס, היה עומד לפניך והיה יכול לבטא בחירות את השקפתו, היו הדברים נשמעים בערך כך: "אני יכול להבין היטב כיצד נעשית כה גאה ויהיר, עם הוודאות שלך על אבולוציה ואנרגיה, אבל זה רק בגלל שחשיבתך שהפכה כה המונית, פשוטה ופרימיטיבית, שאתה מסתפק בערפילית שלך ובקונספציות המופשטות לחלוטין שלך. אתה אומר את המילים 'אבולוציה' ו-'אנרגיה' וחושב שתפסת משהו, אבל אתה עיוור לחיים הרוחיים העדינים והדקים אשר מבקשים דרכם למעלה למרומים דרך שלושים שלבים מעבר לכל מה שאתה משיג."

אולם עבורנו האנטיתזות הנזכרות בראשית ההרצאה הזו נעשות חדות יותר. אנו רואים מצד אחד את זמננו עם הקונספציות ההמוניות והפרימיטיביות שלו, ומצד שני את הגנוסיס. ואנו רואים כיצד הגנוסיס השתמש בקונספציות מסובכות לאין-סוף – שלושים אאונים – כדי למצוא במהלך האבולוציה את הבן ואת רוח הקודש, ולמצוא בנפש את הגעגוע לסופיה האלוהית ולרוח הקודש.

כעת נשאל את עצמנו: האם לא מן ההעמקה של החשיבה בעולם היווני-רומי קיבלנו את אשר נשאנו למרחק כה נהדר במחשבותינו אודות אנרגיה ואבולוציה? ובגנוסיס הזה, עם האידיאות המסובכות שלו, וכה בלתי סימפטיות עבור זמננו, האם איננו מביטים במשהו זר לחלוטין? האם אין אלה ניגודים אדירים? באמת הם כך. הסתירה וההכחשה, המונחות כעול על הנפש, נעשות גדולות יותר אם נתבונן על אשר נאמר אודות הנפשות גלויות העין – היכולות להעמיד את עצמן בתוך עולם החשיבה של היוונים והרומאים, ואז לראות את העולם עם הכוכב, אשר דיברנו עליו, ונסמוך בכל מקום על ההעמקה של החשיבה היוונית – אזי נמצאת ההעמקה הזו האחרת אשר הגנוסיס משמש לה דוגמה. עדיין כאשר אנו מתבוננים בכל זה בעזרת מה שעל האנתרופוסופיה לתת לנו היום, עדיין נהיה חסרי אונים להבין את אשר מסמל הכוכב, מופרדים ממנו על ידי שלושה עולמות, כאשר נשאל את הגנוסטיקנים: האם הבנתם את אשר אירע בזמן ההוא בהתפתחות ההיסטורית של האנושות?… ואז, כשאנו עומדים על קרקע האנתרופוסופיה, איננו יכולים לקבל תשובה מהגנוסטיקנים, הם לעולם לא יוכלו לספק אותנו ולא יוכלו לזרות אור על אשר נראה לנפש גלויית העיניים.

איני מצפה שתוכלו לטפל בתיאור שנתתי היום ולהציע הסבר כלשהו. ככל שתחושו יותר שמה שאמרתי אינו הסבר; ככל שתרגישו יותר שהנחתי בפניכם סתירה והראיתי לכם רק ניסיון אוקולטי אחד, התחושה של הכוכב, כך תבינו אותו יותר טוב היום. אני מאחל לכם לראות בבירור שבתחילתה של ספירתנו הופיע בעולם משהו אשר השפיע על ההבנה האנושית והיה עדיין רחוק מאוד מהיות מובן; אני רוצה שתרגישו שהתקופה שבראשיתה של ספירתנו היוותה חידה גדולה. אני רוצה שתחושו שאז בהתפתחות האנושות קרה משהו שנראה בתחילה כהעמקה של החשיבה, או גילוי החשיבה; והגורמים והשורשים לכך הם חידה עמוקה. אתם חייבים לחפש בעולמות נסתרים אחר זה שהופיע במאיה של עולם החושים הפיזי בהעמקה של החשיבה היוונית-רומית. וזהו אינו הסבר לגבי מה ששמענו, אלא הצגתה של חידה אשר רציתי לחוד לכם היום. נמשיך בכך מחר.