כריסטוס ונפש האדם
רודולף שטיינר
GA155
4 הרצאות
תרגום מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי
תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל
לספר ראו כאן
הרצאה רביעית
נורקפינג, 16 ביולי 1914
תקציר:
האמת ככוח חיים וככוח הכרה. מדוע כריסטוס היה צריך להיות קשור למוות? ההילה דמוית הפנטום של האדם. תחיית המתים באמצעות כריסטוס. הקשר של כריסטוס עם השאריות הארציות שלנו. כריסטוס, נושא החטאים. חיזוק הקשר של הנפש עם כריסטוס דרך סליחת חטאים.
*********************************************************
האנושות זקוקה תמיד לאמיתות שלא ניתן להבין במלואן בזמן שבו הן מתגלות. כאשר אנו קולטים אמיתות, אין לכך משמעות רק מבחינת הידע, אלא האמיתות כשלעצמן מכילות בתוכן כוח חיים. כאשר אנו מחדירים אמת לתוך עצמנו, אנו מחדירים לתוך הנפש אלמנט מן העולם, כשם שאנו חייבים להחדיר כל הזמן לתוך גופנו הפיזי אוויר מבחוץ, כדי שנוכל לחיות. זו הסיבה לכך שבמסמכים דתיים נאמרו אמיתות עמוקות, אך בצורה כזו שלעיתים קרובות בני האדם יכולים להכיר את משמעותן העמוקה רק הרבה יותר מאוחר, רק זמן רב לאחר שהן התגלו.
הברית החדשה נכתבה, והיא נגישה לאנושות, אפשר לומר; אך כדי להבין אותה באופן מלא תידרש כל האבולוציה הארצית שעוד אמורה לבוא. בעתיד נרכוש עוד הרבה ידע על העולם החיצוני, ועוד נרכוש ידע רב גם על עולם הרוח, וידע זה יוכל לתרום להבנת הברית החדשה, אם נראה אותו באור הנכון. ההבנה מגיעה בהדרגה, אך הברית החדשה כתובה בצורה פשוטה כדי שניתן יהיה להפנים אותה, ומאוחר יותר יהיה ניתן להבין אותה בהדרגה. כי אין זה חסר משמעות אם אנחנו מחדירים לתוך עצמנו את האמת הנמצאת בברית החדשה, גם אם אנו עדיין לא מבינים אמת זו בכל עומקה. מאוחר יותר, האמת תהפוך להיות כוח הכרה, אך לפני כן היא כבר מהווה כוח חיים, גם כאשר מפנימים אותה בצורה פחות או יותר ילדותית, אפשר לומר. כדי להבין את השאלות שהתחלנו להתייחס אליהן אתמול בצורה שבה הן נמסרו בברית החדשה, אנו זקוקים לידע עמוק יותר ויותר ומבט החודר לתוך עולם הרוח וסודותיו.
אם נרצה להמשיך את ההתבוננות שהתחלנו בה אתמול, עלינו להתייחס לכמה סודות אוקולטיים, מפני שהם יוכלו להוביל אותנו להבנה עמוקה יותר של חידת החטא והאשמה, ולשפוך מעט אור על הקשר בין כריסטוס לנפש האדם במיוחד מנקודת מבט זו.
במהלך עבודתנו המדעית-רוחית, אנו פוגשים לעיתים קרובות נקודת מבט שאפשר לנסח אותה כשאלה, ושאלה זו נשאלת פעמים רבות: מדוע מת כריסטוס בגוף אנושי? זו למעשה שאלה מהותית, אשר קשורה למיסטריית גולגותא: מדוע מת כריסטוס, מדוע מת האל בגוף אנושי?
האל מת משום שבאבולוציה של העולם נוצר הצורך שהאל יוכל להיכנס לתוך בני האדם הארציים; היה זה הכרחי שאל מהעולמות העליונים יוכל להפוך למנהיג האבולוציה הארצית. לשם כך, כריסטוס היה חייב להיות קשור למוות. קשור למוות, חבריי היקרים! השאיפה שלנו היא שנפש האדם תבין מילים אלה במשמעותן העמוקה ביותר.
ככלל, האדם פוגש את המוות רק כשהוא רואה אדם אחר גוסס, או בתופעות אחרות שקיימות בעולם ודומות למוות, או בוודאיות שהוא עצמו יהיה חייב לעבור דרך שער המוות כאשר תסתיים התגשמותו הנוכחית. אך בעצם, כל זה הוא רק ההיבט החיצוני של המוות. המוות קיים בעולם שבו אנו חיים בצורה שונה לגמרי, ועלינו להיות ערים לכך. נתחיל מתופעה לגמרי רגילה ויומיומית. אנחנו שואפים אוויר פנימה ואחר כך נושפים אותו החוצה. אך האוויר הזה עובר שינוי בתוכנו. האוויר שאנו נושפים הוא אוויר מת; לא ניתן לשאוף אותו שוב, כי האוויר שאותו אנו נושפים ממית. אני מציין זאת רק כדי שתוכלו להבין מהי המשמעות של הביטוי האוקולטי: “כשהאוויר נכנס לבני האדם, הוא מת”. היסוד החי באוויר באמת מת כשהאוויר נכנס לתוך האדם. עם כל נשימה, המוות נכנס לתוך האוויר. אך זו רק תופעה אחת. גם קרן האור הנכנסת לעיננו חייבת למות בעין, וקרני האור לא היו מועילים לנו בעולם אילו העין לא הייתה מפעילה התנגדות לקרני האור, כמו שהריאות מפעילות התנגדות לאוויר. כל אור החודר לעיננו מת בעין, ומהמוות של האור בעין, אנו מקבלים את היכולת לראות. מה שחי באור מת ברגע שהוא חודר לתוך העין. קרן האור מתה בעין. אנחנו ממיתים אותה כדי שנוכל לקלוט דרך העין. אנו מתמלאים במה שחייב למות בתוכנו כדי שתהיה לנו את התודעה הארצית האנושית שלנו. מבחינה פיזית, אנו ממיתים את האוויר, אנו ממיתים גם את קרני האור שנכנסות אלינו, וכך אנו ממיתים דברים במובנים רבים.
כאשר אנו מבקשים להיעזר במדע-הרוח, אנו מבחינים בין ארבע דרגות חומר – אדמה, מים, אוויר וחום. אנו נכנסים אז לעולם שבו אנו מדברים על אתר האור ועל אתר החום. עד לאתר האור אנו ממיתים את מה שנכנס לתוכנו, אנו הורגים אותו ללא הרף, כדי שתהיה לנו תודעתה ארצית. אך יש דבר מסוים שאיננו יכולים להרוג דרך קיומנו הארצי. אנו יודעים שמעל אתר האור יש מה שנקרא האתר הכימי, ומעליו אתר החיים. אלה הם שני סוגי האתר שאין ביכולתנו להרוג. אך מצד שני, לשני סוגי האתר האלה אין שום תפקיד מיוחד בנו. אילו היינו מסוגלים להמית גם את האתר הכימי, היו מהדהדים ללא הרף לתוך גופנו הפיזי גלי ההרמוניה של הספירות, והיינו הורגים בתוכנו ללא הרף את הגלים האלה של הרמוניית הספירות בחיינו הפיזיים. אילו היינו יכולים להמית גם את אתר החיים, אז היינו יכולים להמית בתוכנו ללא הרף את החיים הקוסמיים הזורמים אל האדמה. ניתן לנו תחליף לכך בצליל הארצי, אך אין להשוות אותו עם מה שהיינו שומעים אילו היינו שומעים כבני אדם פיזיים את האתר הכימי. כי הצליל הפיזי הוא תוצר של האוויר, והוא איננו הצליל הרוחי; הוא רק תחליף לצליל הרוחי.
כאשר הגיע הפיתוי הלוציפרי, האלים המתקדמים נאלצו למקם את האדם בספירה שבה המוות קיים בגופו הפיזי מאתר האור כלפי מטה. אך בזמן ההוא אותם אלים מתקדמים אמרו – והדבר מתועד בתנ”ך – “האדם השיג את ההבחנה בין טוב לרע, אך לא יהיו לו חיים. מעץ החיים הוא לא יאכל” (על פי בראשית ג’ 22). ניתן להוסיף לכך מהאוקולטיזם: המשך האמירה “מעץ החיים לא יאכל האדם” הוא שהאדם “לא ישמע את רוח החומר”. האדם לא יאכל מעץ החיים, והוא גם לא ישמע את רוח החומר! אלה התחומים שנסגרו בפני האדם. רק באמצעות תהליך מסוים במיסטריות הקדומות התגלו מפני המתקדשים הצלילים של מוזיקת הספירות והחיים הקוסמיים הפועמים בעולם, כאשר מחוץ לגוף היו רשאים לראות את כריסטוס. זו הסיבה לכך שהפילוסופים הקדומים דיברו על מוזיקת הספירות.
כאשר אנו מפנים את תשומת הלב לכך, אנו מצביעים בו-בזמן גם על אותם אזורים שמהם הגיע אלינו כריסטוס בעת הטבילה בירדן על ידי יוחנן. מהיכן הגיע כריסטוס? הוא הגיע מאותם אזורים שהיו סגורים בפני האדם עקב הפיתוי של לוציפר – מאזור המוזיקה של הספירות, ומאזור החיים הקוסמיים. האדם היה חייב לשכוח את האזורים האלה בתחילת האבולוציה של האדמה עקב הפיתוי הלוציפרי. כריסטוס נכנס לתוך גוף אנושי בעת הטבילה בירדן על ידי יוחנן, ומה שחדר לגוף אנושי זה היה המהות הרוחית של מוזיקת הספירות, המהות הרוחית של החיים הקוסמיים – המהות הרוחית שבתקופתה הראשונה על פני האדמה עדיין הייתה שייכת לנפש האנושית, אך עקב הפיתוי הלוציפרי הייתה חייבת להילקח ממנה. גם במובן זה, האדם קשור לרוח. למעשה, נפשו שייכת לאזור של מוזיקת הספירות ולאזור של המילה, האזור של האתר הקוסמי החי. אך הוא גורש משם. הוא אמור לקבל זאת בחזרה, כדי שיוכל שוב להחדיר לתוך עצמו בהדרגה את מה שהיה סגור בפניו, את התחום שהוא גורש ממנו. לכן, מנקודת המבט של מדע-הרוח, נוגעים בנו כה עמוק דברי הבשורה על פי יוחנן: בראשית, כאשר האדם עדיין לא נכנע לפיתוי, היה הלוגוס. האדם היה שייך ללוגוס. הלוגוס היה עם אלוהים, והאדם היה עם הלוגוס, עם אלוהים. דרך הטבילה בירדן על ידי יוחנן, נכנס הלוגוס לאבולוציה האנושית; הלוגוס הפך לאדם.
כאן נמצא החיבור, הקשר החשוב והמשמעותי. נניח “אמת” זו לרגע בצד, וננסה לגשת לשאלה מזווית נוספת.
כל החיים מופיעים מולנו רק מבחוץ, חבריי היקרים. אחרת, אילו הם לא היו נראים לעין רק מבחוץ, האדם היה יודע ללא הרף כיצד הוא סופג את גוויית האור לתוך עיניו כשהוא רואה.
אם כן, מה כריסטוס היה צריך לעשות כדי לאפשר את הגשמת דברו של פאולוס, “לא אני, אלא כריסטוס בתוכי”? היה צורך בכך שכריסטוס יוכל לחדור לתוך הטבע האנושי; אך הטבע האנושי מלא במה שהטבע האנושי ממית בקיום הארצי, מאתר האור – האתר שמת בעין – עד לאתר הנמוך ביותר. הטבע האנושי מלא במוות, ורק מה שנמצא בשני סוגי האתר הגבוהים ביותר נלקח ממנו, כך שהטבע האנושי לא יכול להתמלא גם במותם. אך כדי שכריסטוס יוכל לשכון בנו, הוא היה צריך להיות קשור למוות, קשור לכל המוות המתפשט בעולם, החל מהאור ועד למעמקי החומר. כריסטוס היה צריך להיות מסוגל להיכנס למה שאנו נושאים בתוכנו כגוויית האור, כגוויית החום, כגוויית האוויר וכו’. כריסטוס היה יכול להיות קשור לבני האדם רק בכך שהוא נהייה קשור למוות. עלינו להרגיש בנפשנו שהאל היה צריך למות כדי שיוכל למלא אותנו, בני האדם שקיבלו את המוות כתוצאה מהפיתוי הלוציפרי, ואנו נוכל לומר: “כריסטוס בתוכנו”.
אולם יש דברים רבים נוספים שנסתרים מפני האדם מאחורי הקיום החושי. האדם מפנה את מבטו לעולם הצומח; הוא רואה כיצד אור השמש מעלה כמו דרך קסם את הצמחים ממעמקי האדמה. המדע מלמד אותנו שהאור נחוץ לצמיחת הצמחים. זה נכון, חבריי היקרים, אך זו רק חלק מהאמת. כל מי שמתבונן בצמחים בראייה רוחית רואה אלמנט רוחי חי העולה מתוך הצמחים. האור שוקע בצמחים ועולה מתוכם שוב כאלמנט רוחי חי. האור נכנס לתוך הצמחים כדי לעבור בהם טרנספורמציה ולהיוולד בהם מחדש כיסוד רוחי חי. אל תוך בעלי-החיים נכנס האתר הכימי, שהאדם אינו יכול לקלוט דרך החושים; הוא היה נשמע כצליל רוחי אילו האדם היה יכול לקלוט אותו. בעלי-החיים הופכים את האתר הזה לרוחות מים. הצמחים מתמירים את האור לרוחות אוויר, בעלי החיים מתמירים את הרוח הפועלת באתר הכימי לרוחות מים. אך האדם מתמיר את זה שנמצא באתר הקוסמי, באתר החיים, את זה שמאפשר לו בכלל לחיות, את זה שנמנעה ממנו היכולת להמית בתוך עצמו – את זה הוא מתמיר לרוחות אדמה.
במהלך מחזור הרצאות בקרלסרוהה תחת הכותרת “מישוע לכריסטוס“,[1] דיברתי פעם על הפנטום האנושי. זה לא הזמן לצייר היום את החוט המחבר בין מה שיש לומר כאן לבין מה שנאמר שם על הפנטום האנושי, אך קיימים חוטים כאלה, ואולי תמצאו אותם בעצמכם אם תתבוננו במה שנאמר היום ומה שנאמר אז. כעת, עלי להציג את העניין מזווית אחרת.
באדם נוצר כל הזמן משהו רוחי. מה שחי באדם כחיים יוצא ללא הרף החוצה אל העולם, אפשר לומר. האדם מפיץ סביבו הילה, הילה קורנת, אשר דרכה הוא מעשיר ללא הרף את היסוד הארצי-רוחי של האדמה. אך יסוד ארצי-רוחי זה של האדמה מכיל את כל מה שהאדם נושא בתוכו, את כל האיכויות האנושיות המוסריות והאחרות שאותן הוא רוכש בחייו. זה לגמרי נכון: הרואה הרוחי רואה בצורה ברורה כיצד האדם שולח ללא הרף החוצה לתוך העולם את ההילה המוסרית, האינטלקטואלית והאסתטית שלו, וכיצד הילה זו ממשיכה לחיות כרוח אדמה בתוך הרוחיות הכללית של האדמה. כשם שכוכב שביט גורר איתו את זנבו דרך היקום, אנו נושאים אחרינו לאורך כל חיינו הארציים את ההילה הרוחית שאותה אנו מקרינים החוצה. במהלך חיינו, הילה רוחית זו מתלכדת כמו מעין פנטום, אך בו בזמן מקרינה לתוך העולם את התכונות המוסריות והאינטלקטואליות של נפשנו.
החיים מורכבים, וגם זו תופעה של החיים.
אם נחזור בהתבוננות אוקולטית שלנו לזמנים שלפני מיסטריית גולגותא, נגלה שבני האדם באותה עת הקרינו את הישות דמוית הפנטום הזו, שהכילה את איכויותיהם המוסריות, אל העולם בחוץ, אל תוך ההילה הרוחית החיצונית של האדמה. אך האנושות התפתחה במהלך קיום האדמה, ובדיוק בתקופה שבה התרחשה מיסטריית גולגותא, האדם הגיע באבולוציה הארצית לשלב התפתחות מסוים מבחינת ישות דמוית פנטום זו. אפשר לומר שבעבר, הישות דמוית הפנטום שאותה הקרין האדם הייתה הרבה פחות מוגדרת, פחות מלוכדת, יותר דקה. כאשר הגיעה לאדמה מיסטריית גולגותא, היא נעשתה דחוסה יותר, בעלת צורה מוגדרת יותר. בישות דמוית פנטום זו התערבב כמאפיין בסיסי המוות שהאדם ספג לתוכו כשהוא המית את קרן האור החודרת לעין, וכו’, כפי שהסברתי. במידה מסוימת, ישויות אלה דמויות רוחות אדמה שהאדם הקרין מתוך עצמו, היו כמו תינוקות שנולדו מתים, משום שהאדם איחד איתן את מותו.
אילו כריסטוס לא היה בא לאדמה, אז במהלך שהות הנפש בגוף הארצי, בני האדם היו מקרינים ללא הרף ישויות שהמוות מוטבע בהן. התכונות המוסריות של האדם, שעליהן דיברנו אתמול, היו אז קשורות למוות הזה: היו טמונים בתוכן אשמה אובייקטיבית וחטא אובייקטיבי.
אילו כריסטוס לא היה בא, מה היה קורה באבולוציה של האדמה? מאותו זמן שבו הייתה אמורה להתרחש מיסטריית גולגותא, בני האדם היו יוצרים באופן רוחני דמויות מעובות, שבהן היה מוטבע מוות. הצורות הדחוסות האלה היו הופכות לזה שהיה צריך לעבור עם האדמה אל יופיטר. האדם היה נותן לאדמה מוות. אדמה מתה הייתה מולידה יופיטר מת!
כך זה היה צריך לקרות, כי אילו מיסטריית גולגותא לא הייתה מתרחשת, לאדם לא הייתה אפשרות להחדיר לתוך מה שקורן ממנו את מה שנמצא במוזיקת הספירות ובחיים הקוסמיים. מהויות אלה לא היו נוכחות שם, ולא היו זורמות לתוך מה שהאדם מקרין מעצמו. אך כריסטוס הביא אותן בחזרה יחד עם מיסטריית גולגותא. כאשר אנו מקבלים את כריסטוס לתוכנו, מתגשם ה”לא אני, אלא כריסטוס בתוכי”, וככל שאנו מפתחים קשר עם כריסטוס בתוכנו, מה שקורן מתוכנו, מה שאחרת היה מת, מקבל חיים. מכיוון שאנו נושאים את המוות בתוכנו, חייב כריסטוס החי לחדור לתוכנו, כדי שיוכל להעניק חיים לישויות הרוחיות הארציות שאנו משאירים מאחורינו. כריסטוס, הלוגוס החי, חודר לתוך החטא האובייקטיבי שמתנתק מאיתנו ושאותו איננו ממשיכים לשאת בקארמה, ומחיה אותו. בכך שכריסטוס מחייה אותו, אדמה חיה תתפתח ותהפוך ליופיטר חי. זוהי התוצאה של מיסטריית גולגותא.
אם נפשנו מתבוננת בזאת, היא יכולה לקבל את כריסטוס בדרך הבאה. היא יכולה לומר לעצמה: כן, היה פעם זמן שבו האדם היה בחיק הלוגוס האלוהי. אך האדם היה צריך להיכנע לפיתוי הלוציפרי. הוא לקח לתוכו את המוות. כך הוא לקח לתוך עצמו את הזרע שהיה מוביל לכך שאדמה מתה תוליד יופיטר מת. היסוד שנפש האדם הייתה צריכה לקבל בשביל קיומה הארצי לפני הפיתוי נשאר מאחור. עם כריסטוס, הוא נכנס מחדש לקיום האנושי הארצי.
כאשר האדם מקבל את כריסטוס לתוך עצמו, כך שהוא מרגיש את עצמו חדור בכריסטוס, הוא יכול לומר לעצמו: מה שהאלים הקצו לי לפני הפיתוי הלוציפרי, אך עקב הפיתוי הלוציפרי היה צריך להישאר מאחור ביקום הקוסמי, נכנס לנפשי עם כריסטוס. הנפש נעשית שוב שלמה רק כאשר היא מקבלת את כריסטוס לתוך עצמה. רק אז אני נפש שלמה, ורק אז אני שוב מה שנועדתי להיות לפי התוכנית האלוהית מראשית האדמה. אנו שואלים את עצמנו: “האם ללא כריסטוס אני באמת נפש?” אנו מרגישים שרק דרך כריסטוס אנו הופכים לנפש שהיינו אמורים להיות על פי תוכנית האלים המובילים.
זוהי תחושת הבית הנפלאה שהנפש יכולה לחוות עם כריסטוס; כי כריסטוס הקוסמי ירד מהבית הקוסמי הבראשיתי של הנפש כדי להחזיר לנפש האנושית את מה שהיא הייתה צריכה לאבד על האדמה עקב הפיתוי הלוציפרי. כריסטוס מוביל את הנפש חזרה לביתה הקדום שהאלים יעדו לה.
זה מה שהופך את החוויה האמיתית של כריסטוס בנפש האדם לחוויה של אושר עילאי וברכה. זה מה שגרם לאושר גדול כל כך למיסטיקנים כריסטיאנים מסוימים בימי הביניים. הם אולי כתבו דברים מסוימים שהכילו דימויים אשר כשלעצמם היו חושניים מדי, אך בבסיסם היה טמון משהו רוחי. מיסטיקנים כריסטיאנים כמו אלה שהצטרפו לברנרד מקלרבו[2] ואחרים, למשל, חשו שנפש האדם היא כמו כלה שאיבדה את חתנה בראשית האדמה; וכאשר נכנס כריסטוס לתוך נפשם, ומילא אותם בחיים וברוח, הם הרגישו את כריסטוס כחתן-הנפש, כחתן שאיחד את עצמו עם הנפש, כאותו חתן שהם איבדו פעם, כאשר הנפש עזבה את ביתה הקדום כדי ללכת אחרי לוציפר בנתיב החירות, בנתיב של ההבחנה בין טוב לרע.
כאשר נפש האדם חיה באמת בכריסטוס, כאשר היא מרגישה שכריסטוס היא הישות החיה שזרמה מן המוות בגולגותא לתוך האטמוספירה הרוחית של האדמה, הישות אשר יכולה לזרום לתוך הנפש, אז היא מרגישה שהיא מתמלאת בחיים באופן ממשי דרך כריסטוס. היא מרגישה שהיא עוברת מהמוות לחיים!
מאחר שאנו חייבים להשלים את קיומנו הארצי בגוף אנושי עד לתקופות יותר רחוקות על האדמה, איננו יכולים לשמוע ישירות את מוזיקת הספירות או לחוות ישירות את החיים הקוסמיים בתוכנו. אך אנו יכולים לחוות את מה שזורם מכריסטוס, ולקבל דרכו את מה שאחרת היינו מקבלים ממוזיקת הספירות ומהחיים הקוסמיים.
פיתגורס הקדום, אשר היה מתקדש במיסטריות העתיקות, דיבר על מוזיקת הספירות. מדוע הוא דיבר עליה, ידידיי היקרים? הוא עבר את התהליך שבו הנפש יצאה מהגוף, וכאשר הנפש הייתה מחוץ לגוף, אפשר היה להעביר אותה לעולמות הרוח. שם פיתגורס ראה את כריסטוס, שעתיד היה לבוא אל האדמה מאוחר יותר. לאחר מיסטריית גולגותא, האדם לא יכול לדבר על מוזיקת הספירות כפי שפיתגורס דיבר עליה, אך הוא יכול לדבר עליה בצורה אחרת, גם אם הוא לא נמצא עם נפשו מחוץ לגוף. כמתקדש, ניתן לדבר גם היום כמו פיתגורס; אבל האדם הארצי הרגיל החי בגופו הפיזי יכול לדבר על מוזיקת הספירות ועל החיים הקוסמיים רק כאשר הוא חווה בנפשו את ה”לא אני, אלא כריסטוס בתוכי”, כי זה מה שחי במוזיקת הספירות, וזה מה שחי בחיים הקוסמיים. אך עלינו לעבור את התהליך בתוכנו, אנחנו באמת חייבים לקחת את כריסטוס לתוך נפשנו.
נניח שהאדם היה מסרב לקבל את כריסטוס בנפשו, שהוא לא היה מוכן לקלוט את כריסטוס לתוך נפשו. אז הוא היה מגיע לסיום תקופת האדמה, ובסיום תקופת האדמה, כל הישויות דמויות הפנטום שיצאו ממנו בגלגוליו הקודמים היו נמצאות באותה תצורה של ערפל רוחי שתיווצר אז מתוך רוחות האדמה העולות במהלך האבולוציה האנושית. כל הישויות דמויות הפנטום היו נמצאות שם. הייתה נמצאת שם אדמה מתה, שהייתה עוברת, מתה, ליופיטר. האדם יכול היה לחיות לגמרי את הקארמה שלו, לאזן אותה ולמחוק אותה, כלומר, הוא יכול היה לאזן באופן סובייקטיבי את כל הפגמים שלו והחטאים שהוא ביצע עד סוף תקופת האדמה; הוא יכול היה להפוך למושלם בנפשו, ב”אני” שלו, אך האשמה והחטא האובייקטיביים היו נשארים מאחור. זוהי האמת, האמת המוחלטת, כי איננו חיים רק למען עצמנו. איננו חיים כדי להפוך את עצמנו למושלמים יותר מבחינה אגואיסטית על ידי איזון הקארמה שלנו. אנו חיים למען העולם, ובקץ כל הזמנים, שאריות הגלגולים הארציים שלנו יישארו כמו תמונה אדירה, אם לא קיבלנו לתוכנו את כריסטוס החי.
אם נחבר בין מה שאמרנו אתמול לבין מה שנאמר היום – וזה בעצם אותו הדבר משתי נקודות מבט – נבין כיצד כריסטוס לוקח על עצמו את האשמה והחטא של האנושות הארצית, עד כמה שהם חובות וחטאים אובייקטיביים. כאשר אנו קולטים בתוכנו את ה”לא אני, אלא כריסטוס בתוכי, כריסטוס שבתוכנו”, אז הוא לוקח על עצמו את מה שיוצא מתוכנו, והשרידים שלנו מתמלאים בחיים וקורנים דרך כריסטוס. כן, שרידי הגלגולים שלנו עומדים שם כפי שתיארנו. ומה הם יוצרים כולם ביחד?
מאחר שכריסטוס מאחד את כולם – כריסטוס, אשר שייך לכל האנושות בהווה ובעתיד – כל השרידים האלה של הגלגולים האינדיבידואליים נדחסים זה לתוך זה. כל נפש אנושית חיה בגלגולים עוקבים. כאמור, מגלגול מסוים נשארים שאריות או שרידים מסוימים. מהגלגול הבא יישארו מאחור שרידים אחרים; וכך הלאה, עד סיום תקופת האדמה, אחרי כל גלגול נוסף, נשארים שוב שרידים מסוימים. הגלגולים האינדיבידואליים משאירים מאחור את שרידיהם עד סוף תקופת האדמה. אם שרידים אלה חדורים בכריסטוס, הם נדחסים יחד. אך עקב כך, מה שהיה דליל נעשה דחוס – גם דברים רוחניים נעשים דחוסים – וכל הגלגולים הארציים שלנו מאוחדים לתוך גוף רוחי אחד. גוף זה שייך לנו; אנו זקוקים לו כשאנו מתפתחים לקראת יופיטר, כי גוף זה יהווה נקודת ההתחלה של התגשמותנו על יופיטר. אנו נעמוד שם עם נפשנו בסוף תקופת האדמה – ולא משנה מה היא הקארמה האינדיבידואלית שלנו – אנו נעמוד בפני השרידים שלנו מהאדמה שנאספו על ידי כריסטוס, ויהיה עלינו להתאחד איתם כדי לעבור יחד איתם ליופיטר.
אנו נקום לתחייה בגוף, בגוף הארצי שהתעבה מגלגולים אינדיבידואליים. ידידיי היקרים, אני אומר זאת כאן בלב נרגש ביותר: ” הו נקום לתחייה בגוף!“
בימינו, בני שש-עשרה ואף צעירים יותר מתחילים לדרוש לפתח אמונה משלהם, ומדברים על כך ש”למרבה המזל הם כבר אינם זקוקים להאמין בשטויות כמו תחיית הגוף”. אך כל מי שמתעמק בסודות העולם בדרך אוקולטית עולה בהדרגה להבנה של מה שנאמר לבני האדם; כי – כפי שהסברתי בתחילת ההרצאה – קודם כול הדברים היו צריכים להיאמר לבני האדם, כדי שהם יוכלו לספוג אותם קודם כאמת של החיים, ומאוחר יותר הם יוכלו להבין אותם. העובדה שהגוף יקום לתחייה היא מציאות, אך נפשנו חייבת להרגיש שהיא שואפת לקום לתחייה עם השרידים הארציים שאותם אסף כריסטוס, עם הגוף הרוחי החדור בכריסטוס. את זאת נפשנו חייבת ללמוד להבין. כי נניח שעקב העובדה שלא קיבלנו לתוכנו את כריסטוס החי, איננו יכולים לגשת לגוף הארצי הזה עם כל האשמה והחטא שבו, ולהתאחד איתו. אילו דחינו את כריסטוס, בסוף תקופת האדמה שרידי ההתגשמויות האינדיבידואליות שלנו היו מתפזרים. הם היו נשארים, אבל הם לא היו נאספים על ידי כריסטוס הממלא ברוח את האנושות כולה. בסוף תקופת האדמה היינו עומדים שם כנפשות, והיינו קשורים לאדמה, היינו קשורים לאותו חלק מהאדמה שנשאר מת בשרידים שלנו. נפשנו הייתה אמנם משתחררת ברוח בצורה אגואיסטית, אך לא היינו יכולים לגשת לשרידי גופנו. נפשות כאלה, ידידיי היקרים, הן הטרף של לוציפר, משום שהוא משתדל לסכל את המטרה האמיתית של האדמה; הוא מנסה למנוע מהנפשות להגיע ליעד הארצי שלהן, ורוצה להחזיק אותן בעולם הרוח. את מה שנשאר מהשרידים המפוזרים של האדמה, לוציפר ישלח אל תקופת יופיטר כתוכן מת של יופיטר, כמשהו שיהיה אז ביופיטר כמו ירח שלא ייפרד מיופיטר, אלא יישאר תמיד איתו, ותמיד ידחוף את השרידים הארציים הללו. הנפשות מלמעלה יצטרכו להחיות שרידים אלה מהאדמה כנפשות של המינים.
היזכרו כעת במה שאמרתי לכם לפני מספר שנים: שהמין האנושי על יופיטר יתפצל לאלה שנפשותיהם הגיעו למטרתן על האדמה, אלה שישיגו את מטרת יופיטר, ולנפשות אשר יהוו על יופיטר ממלכת ביניים בין הממלכה האנושית לבין ממלכת החיות, אשר יהיו נפשות לוציפריות, כלומר, נפשות רוחיות בלבד. יהיה להן גוף למטה, והגוף הזה יהיה ביטוי ישיר של כל ישותן הפנימית, אך הן יוכלו לשלוט על גוף זה רק מבחוץ. על יופיטר יהיו שני גזעים, הגזע הטוב והגזע הרע, שני גזעים שונים זה מזה. זה נאמר כבר לפני שנים; היום אנו רוצים להתבונן בזאת יותר לעומק.
לאחר קיום יופיטר יבוא קיום ונוס, וייווצר שוב איזון דרך המשך האבולוציה של כריסטוס, אך דווקא על יופיטר האדם יהיה מודע למה זה אומר כאשר האדם שואף להיות מושלם רק ב”אני” שלו, ואינו הופך את כל האדמה לעניינו שלו! האדם יצטרך לחוות זאת לכל אורך מחזור יופיטר, כי אז כול מה שהוא לא החדיר ברוח כריסטוס בקיום האדמה שלו יכול להופיע בפני עיניו הרוחיות.
ידידיי היקרים, בואו נתבונן בכל הדברים האלה, ומנקודת מבט זו נשקול את דברי כריסטוס שאיתם הוא שלח את תלמידיו אל העולם כדי לבשר את שמו ולסלוח על חטאים בשמו. (יוחנן 20:23) מדוע הם היו אמורים לסלוח על חטאים בשמו? כי סליחת החטאים קשורה בשמו; כי החטא יכול להימחק ולהפוך לחיים חדשים רק אם כריסטוס יכול להתאחד עם השרידים הארציים שלנו, אם אנו נשאנו אותו בתוכנו במהלך קיומנו הארצי, במובן של דברי פאולוס: “לא אני, אלא כריסטוס בתוכי.”
כל פעם שבזרם דתי כלשהו, פעולות חיצוניות מסוימות מתקשרות לדברים אלה של כריסטוס כדי להזכיר לנפשות שוב ושוב את מה שקשור עם כריסטוס, עלינו לחפש בהן את המשמעות היותר עמוקה הזו. כאשר בזרם דתי כלשהו, אחד מאלה המשרתים את כריסטוס מדבר על סליחת החטאים בשם כריסטוס, המשמעות היחידה שיכולה להיות לדבר היא זו: עם מילותיו על סליחת החטאים הוא מתחבר לסליחת החטאים דרך כריסטוס, ולמעשה הוא רומז לנפש המבקשת נחמה: כן, ראיתי שפיתחת קשר חי עם כריסטוס. אתה איחדת את החטא והאשמה האובייקטיביים שיכנסו לשרידים הארציים שלך עם כל מה שכריסטוס מהווה בשבילך. מאחר שנוכחתי לדעת שהחדרת לתוך עצמך את כריסטוס, אני רשאי לומר לך: “נסלחו לך חטאיך.”
כשמישהו מדבר על סליחת החטאים בכל זרם דתי, משמעות הדבר היא שהוא נהיה משוכנע בכך שהאדם שבא אליו מצא קשר עם כריסטוס, שהוא מחויב לכריסטוס שלו, שהוא רוצה לשאת את כריסטוס שלו בליבו ובנפשו. לכן הוא רשאי לנחם את האדם שבא אליו כשהוא מודע לאשמתו: “כריסטוס יסלח לך, ואני רשאי לומר לך בשמו שנסלחו לך חטאיך.”
כריסטוס הוא היחיד שסולח על החטאים, כי הוא זה שנושא את החטאים, הוא זה שנותן חיים לשרידים האנושיים הארציים. נוצר חיבור נפלא איתו כאשר אלה שמבקשים לשרת אותו יכולים לנחם במילים “נסלחו לך חטאיך” את אותן נפשות שמראות שהן מרגישות מאוחדות עם כריסטוס בתוכן. זה מעין אישור וחיזוק מחודש של קשר הנפש עם כריסטוס כאשר נפש זו יכולה לומר לעצמה: הבנתי את חובותיי ואת חטאיי באופן כזה שניתן לומר לי שכריסטוס לוקח אותם על עצמו, שהוא פועל עליהם עם ישותו. אם הביטוי “סליחת חטאים” מבטא את האמת, תמיד חייב שיהיה טמון בו משהו שמהווה תזכורת עבור האדם החוטא, האדם האשם, לכך שקיימת ברית בין נפשו לכריסטוס, גם אם הוא לא כרת מחדש ברית זו. בין הנפש לכריסטוס חייבת להיות ברית כה חזקה ועמוקה, שלא משנה כמה פעמים יזכירו לנפש את הברית הזו, זה אף פעם לא יהיה יותר מידי. מאחר שכריסטוס קשור כמו שתיארנו עם האשמה האובייקטיבית והחטא האובייקטיבי של נפש האדם, הדרך הכי טובה שבה הנפש יכולה להביא לתודעתה בחיי היומיום את הקשר שלה לכריסטוס, הוא על ידי כך שבדיוק ברגע של סליחת החטאים היא נזכרת שוב ושוב בנוכחותו של כריסטוס הקוסמי בקיום הארצי.
כל אלה שמקבלים ברוח נכונה את מדע-הרוח החדור בכריסטוס – לא רק במובן חיצוני, אלא ברוח נכונה אמיתית – יוכלו בוודאות להפוך לכומר הווידוי של עצמם. באמצעות מדע-הרוח, הם יוכלו ללמוד להכיר את כריסטוס באופן יותר ויותר אינטימי, ויחוו קשר כה עמוק איתו, שהם יוכלו להרגיש ישירות את נוכחותו הרוחית. כאשר הם מתמסרים לו כעיקרון הקוסמי, הם יוכלו להתוודות בפניו ברוח, ובמדיטציה השקטה שלהם לקבל ממנו את סליחת החטאים. אך כל עוד בני האדם עדיין לא התעמקו במדע-הרוח במובן רוחני עמוק זה, יש להתייחס בהבנה לגבי הדברים החיצוניים שמסמנים את סליחת החטאים בדתות השונות בעולם. בני האדם יהיו חופשיים יותר ויותר מבחינה רוחנית, ועקב חופש רוחני גדול יותר זה, גם הקשר שלהם עם כריסטוס יהפוך ליותר ויותר ישיר.
חייבים לנהוג בסובלנות! אדם המאמין שהוא תפס את הרוח של מיסטריית גולגותא, את כריסטוס, באופן כל כך עמוק בתוכו שהוא יכול להיות בדו-שיח עם כריסטוס ישירות, חייב להתייחס בהבנה לאלה אשר זקוקים לאמירות הקבועות של הדת והווידוי, וזקוקים למשרת של כריסטוס אשר ינחם אותם שוב ושוב עם המילים “נסלחו לך חטאיך”. מצד שני, גם אלה חייבים להיות סובלניים כאשר הם רואים שיש אנשים שכבר יכולים להיות עצמאיים. אולי כל זה הוא אידיאל בקיום הארצי, אך לפחות האנתרופוסוף יכול לשאת את עיניו לאידיאל זה.
ידידיי היקרים, דיברתי איתכם על סודות רוחיים אשר מתגלים ומאפשרים לאדם, גם אם הוא כבר הפנים הרבה מהאנתרופוסופיה, להתבונן עמוק עוד יותר לתוך מהות קיומנו. דיברתי איתכם על ההתגברות על האגואיזם של האדם, על אותם דברים שהבנתם מעניקה לנו הבנה אמיתית של הקארמה. דיברתי איתכם על האדם, על כך שהוא לא רק ישות-אני, אלא שייך לקיום הארצי כולו ונקרא לקחת חלק בקידום היעד האלוהי של הקיום הארצי. כריסטוס לא בא לעולם ועבר את מיסטריית גולגותא רק כדי למלא תפקיד כלשהו אצל כל אחד מאיתנו באגואיזם שלנו. יהיה זה נורא אם נבין את כריסטוס כך שדבריו של פאולוס, “לא אני, אלא כריסטוס בתוכי”, רק יעודדו אגואיזם גבוה יותר. כריסטוס מת למען האנושות כולה, למען האנושות על האדמה! כריסטוס הפך לרוח המרכזית של האדמה, שעליה להושיע עבור האדמה את כל רוחות האדמה הזורמות מתוך האדם.
אנו יכולים לקרוא כיום כתבים של תיאולוגים – ואלה שקראו כתבים אלה יוכלו לאשר את מה שאני אומר עכשיו – שאומרים משהו כזה: כן, תיאולוגים מסוימים של המאה ה-19 והמאה ה-20 שמו סוף סוף קץ לאמונה העממית מימי הביניים שכריסטוס הופיע בעולם כדי לחטוף את האדמה מהשטן, כדי לחטוף את האדמה מלוציפר. קיים כיום גם בתוך התיאולוגיה מטריאליזם כביכול נאור, רק שהם פשוט לא מודים בכך בכנות, אלא רוצים להיראות נאורים במיוחד. כן, הם אומרים, בימי הביניים החשוכים, אנשים דיברו על כך שכריסטוס הופיע בעולם כי הוא היה אמור לקחת את האדמה מהשטן. נאורות אמיתית מובילה אותנו חזרה דווקא לאמונה העממית הפשוטה הזו! כי ללוציפר שייך כל דבר מהאדמה שלא יהיה משוחרר דרך כריסטוס. כאשר הוא חדור בכריסטוס ,כל דבר אנושי שנמצא בתוכנו מעבר למה שמבוסס רק על ה”אני” שלנו יהפוך לנשגב ולפורה עבור כל האנושות. כשאני עומד לפניכם בסיום ההרצאות של הימים האלה, ידידיי היקרים, אני רוצה לומר את הדברים האלה לכל אחת מהנפשות של כל אלה שהיו מאוחדים איתנו כאן בימים אלה:
יכולות לשכון בליבנו תקווה לעתיד ואמונה בעתיד מפני שמתחילת עבודתנו השתדלנו להחדיר את רצונו של כריסטוס לכל מה שיש לנו לומר. ישנה תקווה ואמונה בכך שאפשר לומר: בסופו של דבר, תורתנו היא עצמה מה שכריסטוס רצה לומר לנו, ומקיים את דברו: ” הִנֵּה אִתְּכֶם אֲנִי כָּל הַיָּמִים עַד קֵץ הָעוֹלָם”. (מתי 28:20) ביקשנו רק להקשיב למה שמגיע ממנו. את ההשראה שהוא נתן לנו בהתאם להבטחתו, אנו רוצים להפנים לתוך נפשנו כמדע-הרוח שלנו. אנו רואים את מדע-הרוח שלנו ככריסטיאני לא מפני שאנו חושבים שהוא חדור בדוקטרינה כריסטיאנית, אלא משום שאנחנו, כריסטיאנים בעצמנו, רואים במדע-הרוח שלנו התגלות של כריסטוס בתוכנו. לכן אני משוכנע שמה שנובט כמדע-רוח אמיתי בנפשות שרוצות להפנים יחד איתנו את מדע-הרוח הזה שלנו, יישא פרי עבור האנושות כולה, ובמיוחד עבור אלה שאמורים לקבל פרי זה.
אם מסתכלים על כך דרך ראייה רוחית, אפשר לראות שהרבה ממה שטוב מבחינה רוחנית בתנועה המדעית-רוחית שלנו מגיע מאלה שהחלו לעסוק יחד איתנו במדע-הרוח שלנו החדור בכריסטוס, ואחרי שהם עברו דרך שער המוות, הורידו אלינו את הפירות של מדע-הרוח שלנו החדור בכריסטוס. מה שכבר חי בנו הוא זה שאלה שהפנימו את מדע-הרוח דרך כריסטוס שלחו לנו מלמעלה מעולמות הרוח. מאחר שהם לא שומרים אותו למען שלמותם שלהם, בזרם הקארמה שלהם עצמם, הם יכולים לתת לו לזרום לתוך נפשות שרוצות לקבל אותו. נחמה ותקווה בשביל מדע-הרוח שלנו מתפתחות מהעובדה שאנו יודעים שגם אלה הנקראים המתים שלנו עובדים יחד איתנו.
דברים כאלה כבר נאמרו כאן שלשום בהקשר מסוים. אך היום, כשאני מגיע לסיום ההרצאות האלה, ידידיי היקרים, אני רוצה לומר לנפשותיכם באופן אישי עוד דבר אחד:
כשדיברתי בפני ענף זה של החברה שלנו כאן בנורקפינג, לא יכולתי שלא להרגיש תמיד את הרוח הטובה של אישיות שהייתה קשורה באופן כה עמוק לענף שלנו כאן בנורקפינג. כמו מלאך טוב של ענף זה, רוחה של גברת דניאלסון מסתכלת על כל מה שענף זה שואף לעשות. גם היא הייתה רוח כריסטיאנית במובן שאותו תיארנו. הנפשות שהכירו אותה לא ירגישו נפרדות ממנה לעולם. מי ייתן והיא תמשיך לפעול כרוח המגינה על ענף זה. היא תרצה לעשות זאת בשמחה; היא בוודאי תהיה שמחה אם הנפשות שעובדות בענף הזה יקבלו אותה.
ידידיי היקרים, אני מסיים הרצאות אלו במילים אלו הנאמרות מעומק לבי, ומקווה שנמשיך לעבוד יחד בדרכים הרוחיות שבחרנו בהן.
———————————————————————-