כריסטוס ונפש האדם
רודולף שטיינר
GA155
4 הרצאות
תרגום מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי
תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל
לספר ראו כאן
הרצאה שלישית
נורקפינג, 15 ביולי 1914
תקציר: על סליחת חטאים דרך כריסטוס. חטא ואשמה כעובדה אינדיבידואלית וכעובדה אובייקטיבית בעולם. הכוח העל-ארצי של כריסטוס. גאולה מאשמה עבור האבולוציה הארצית דרך מיסטריית גולגותא.
*********************************************************
אחד המושגים שאנחנו נתקלים בהם באופן בלתי נמנע כשאנו מדברים על הקשר בין כריסטוס לנפש האדם הוא ללא ספק מושג האשמה והחטא. אנו יודעים איזו משמעות אדירה יש למושגים של אשמה וחטא בכריסטיאניות של פאולוס, למשל. עם זאת, עלינו לומר שכתוצאה מהמטריאליזם של העידן שלנו, אין בימינו הבנה פנימית עמוקה באמת לגבי הקשר הרחב יותר, שאותו ניתן למצוא אצל פאולוס, בין המושגים של אשמה וחטא, מצד אחד, לבין המוות והאלמותיות, מצד שני. עלינו רק להיזכר במה שאמרתי בהרצאה הראשונה שהעברתי כאן: אלמותיות הנפש האנושית ללא המשכיות התודעה במצבים שלאחר המוות אינה יכולה להיות אלמותיות אמיתית. אם התודעה תיעלם יחד עם המוות, משמעות הדבר יכולה להיות רק שהאדם איננו למעשה בן-אלמוות. אם ישות האדם שורדת לאחר המוות ללא תודעה, משמעות הדבר היא שדווקא המרכיב החשוב ביותר, זה שהופך את האדם לבן אדם, לא היה מתקיים לאחר המוות. נפש אנושית לא מודעת שהייתה שורדת לאחר המוות, הייתה מהווה לא יותר מסכום של אטומים – שגם המטריאליזם מאמין בקיומם – שיישארו גם לאחר שגוף האדם מתכלה.
לפאולוס היה עדיין ברור לחלוטין שאפשר לדבר על אלמותיות רק אם נשמרת התודעה האינדיבידואלית. ומכיוון שהוא היה חייב לראות את התודעה האינדיבידואלית כתלויה בחטא ובאשמה, הוא חשב, באופן טבעי, שאם לאחר המוות תודעת האדם מעורפלת עקב חטא ואשמה, או עקב ההשלכות של חטא ואשמה, משמעות הדבר היא שהחטא והאשמה למעשה ממיתים את האדם, ממיתים אותו כנפש, ממיתים אותו כרוח. כמובן, התודעה המטריאליסטית של זמננו רחוקה מהבנה זו. חוקרים פילוסופיים מודרניים רבים מסתפקים בכך שהם מדברים או יכולים לדבר על המשך החיים של נפש האדם, בעוד שהאלמותיות של האדם חייבת להיות מזוהה אך ורק עם המשך קיומה המודע של נפש האדם לאחר המוות.
אך כאן נוצר בוודאי קושי, במיוחד מבחינת השקפת העולם האנתרופוסופית. כדי לגשת לקושי זה, עלינו להפנות את תשומת ליבנו לקשר בין המושגים "אשמה וחטא" למושג "קארמה". יש אנתרופוסופים שמתמודדים עם הסוגייה כך שהם פשוט אומרים: "אנחנו מאמינים בקארמה, כלומר, את האשמה שהאדם צובר בהתגשמות מסוימת, הוא נושא איתו, עם הקארמה שלו, ופורע אותה מאוחר יותר; כך שבמהלך ההתגשמויות נוצר איזון או פיצוי." אך כאן בדיוק מתחיל הקושי. כי איך זה מתיישב עם הרעיון הכריסטיאני של סליחת החטאים דרך כריסטוס? כי הרי הרעיון של סליחת החטאים קשור כמובן בהחלט לכריסטיאניות האמיתית. נחשוב, למשל, על כריסטוס על הצלב, בין שני הפושעים. הפושע משמאלו לועג לו: "הלא אתה הוא המשיח הושע את עצמך ואותנו" (לוקס כ"ג 39) הפושע מימינו נוזף בפושע משמאל ואומר לו שאסור לדבר כך, כי הגורל של מוות על הצלב הוא עונש שמגיע לשניהם על מעשיהם הרעים, אך הוא, כריסטוס, חף מפשע ובכל זאת חייב לסבול מאותו גורל. הוא פונה לכריסטוס ומבקש: "זכרני נא אדוני בבואך במלכותך." וכריסטוס עונה לו: "אמן אומר אני לך כי היום תהיה עמדי בגן-עדן." (לוקס כ"ג 42 -43). לא ניתן להעלים את המילים האלה מהבשורות, וגם לא ניתן להתווכח איתן; אלה הן מילים חשובות ומלאות משמעות. האנתרופוסוף חייב להתמודד עם הקושי העולה מהשאלה: אם הפושע מימין אמור לנקות את מעשיו באמצעות הקארמה שלו, איך מסבירים שכריסטוס אומר לו " היום תהיה עמדי בגן-עדן," כאילו שהוא סולח לו, כאילו שהוא מבטל את החטא שלו? האנתרופוסוף יכול לומר שהפושע מימין יצטרך לנקות את אשמתו דרך הקארמה שלו בדיוק כמו הפושע משמאל.
מדוע כריסטוס מבדיל בין הפושע מימינו לפושע משמאלו? אין כל ספק שיש כאן קושי מבחינת התפיסה האנתרופוסופית של הקארמה. את הקושי הזה לא קל לפתור, אך ניתן להגיע לפיתרון אם מעמיקים עוד יותר בהתבוננות בכריסטיאניות בעזרת מחקר רוחי. אגש כעת לעניין מצד שונה לגמרי, מצד שאתם כבר מכירים את מהותו, אך הוא יכול בכל זאת לשפוך אור על נסיבות ייחודיות מסוימות.
אתם יודעים כיצד אנו מדברים לעיתים קרובות על לוציפר ואהרימן, ואיך לוציפר ואהרימן מתוארים במחזות המסתורין שלי. ברגע שבו מתחילים להסתכל על העניין בצורה אנושית-אנתרופומורפית, ופשוט הופכים את לוציפר למעין פושע פנימי ואת אהרימן למעין פושע חיצוני, באותו רגע יהיה קשה להמשיך מכאן; כי אסור לנו לשכוח שלצד העובדה שלוציפר הוא זה שהביא את הרוע לעולם – הרוע הפנימי הנוצר דרך התשוקות – לוציפר הוא גם זה שהביא את החופש. אסור לנו לשכוח שלוציפר ממלא תפקיד חשוב ביקום, וגם על אהרימן יש לומר שהוא ממלא תפקיד חשוב ביקום.
כשהתחלנו לראשונה לדבר יותר על לוציפר ואהרימן, ראינו שאנתרופוסופים רבים הרגישו לא בנוח. מצד אחד, היה להם עדיין רגש כלפי לוציפר המושפע מהאופן שבו אנשים התייחסו אליו תמיד: כפושע מחריד בעולם, שחייבים רק להישמר מפניו. כמובן, האנתרופוסוף אינו יכול להזדהות לגמרי עם רגש זה כלפי לוציפר, כי הוא חייב לייחס ללוציפר תפקיד חשוב ביקום. ולמרות זאת, שוב, עלינו לראות את לוציפר כמתנגד לאלים המתקדמים, כרוח עוינת המסכלת בדרך מסוימת את תוכנית הבריאה, כאויב של אותם אלים שבאמת מגיע להם שנסגוד להם. אם כן, כאשר אנו מדברים על לוציפר באופן זה, אנו בעצם מייחסים לאויב האֵלים תפקיד חשוב ביקום. ועלינו לראות גם את אהרימן בצורה דומה.
מצד אחד, אפשר להבין את התגובה של נפש האדם האומרת: "אז מה היא הגישה הנכונה ללוציפר ולאהרימן? האם עלי לשנוא אותם או לאהוב אותם? אני באמת לא יודעת מה לעשות איתם!" מדוע נוצר המצב הזה? כשאנו מדברים על לוציפר ואהרימן, חייב להיות ברור מהאופן שבו אנו מתארים אותם שאנו מדברים על ישויות שבמהותן אינן שייכות למישור הפיזי, אך יש להן משימה ושליחות ביקום מחוץ למישור הפיזי, בעולמות הרוח. בהרצאות שנתתי במינכן,[1] הדגשתי במיוחד שללוציפר ולאהרימן יש תפקיד בעולמות הרוח, תפקיד שהאלים המתקדמים הטילו עליהם, ושסתירה או דיסהרמוניה מופיעה רק כאשר הם מביאים את תפקידם למטה למישור הפיזי, ולוקחים לעצמם שלא כדין זכויות שבעצם לא ניתנו להם. אך עלינו להתרגל לקבל עובדה מסוימת, חברים יקרים, למרות שנפש האדם אינה אוהבת לקבל דברים שאינם נוחים לה כשמדברים על דברים כאלה: עלינו לקבל את הרעיון שהשיפוט שלנו, השיפוט האנושי שלנו, כפי שאנו רגילים לשפוט כבני אדם, תקף אך ורק לגבי המישור הפיזי, ושאת השיפוט הזה – נכון ככל שיהיה מנקודת המבט של המישור הפיזי – אי אפשר פשוט להעביר לעולמות העליונים. לכן באנתרופוסופיה עלינו להתרגל בהדרגה להרחיב את השיפוט שלנו ואת כל עולם המושגים והרעיונות שלנו. הסיבה לכך שאנשים בעלי חשיבה מטריאליסטית בימינו מתקשים כל כך להבין את האנתרופוסופיה, למרות שניתן להבין כל דבר שהיא מלמדת, היא שהם אינם רוצים להרחיב את השיפוט שלהם, אלא מסתפקים בשיפוט המתאים למישור הפיזי.
כשאנו אומרים שכוח מסוים עוין כלפי כוח אחר או מתנגד לכוח אחר, במישור הפיזי יהיה לגמרי נכון לומר: העוינות היא משהו לא ראוי ופסול, משהו שלא אמור להתקיים. אך אותה אמירה אינה תקפה לגבי המישורים העליונים. שם יש להרחיב את השיפוט. כדי שהיקום יוכל להתקיים בשלמותו, יש צורך בעוינות רוחנית, כשם שבתחום החשמל, למשל, חייב שיהיה חשמל חיובי וחשמל שלילי. זה הכרחי שהרוחות ייאבקו זו עם זו. בהקשר זה נכונים דבריו של הרקליטוס, שהיקום מורכב לא רק מאהבה, אלא גם ממאבק, מסכסוך. רק כאשר לוציפר משפיע על נפש האדם ודרך נפש האדם הסכסוך מגיע לעולם הפיזי, אז הסכסוך הוא לא בסדר. אך אותו הדבר כבר לא תקף לגבי העולמות העליונים; שם ההתנגדות בין רוחות היא משהו ששייך לכל המבנה של העולם, לכל האבולוציה של העולם. במילים אחרות, ברגע שאנו עולים לעולם העליון, עלינו להשתמש בקני-מידה שונים, ולאמץ גוונים אחרים של שיפוט. לכן יש לעיתים קרובות תחושה של הלם כשאנו מציגים את לוציפר ואת אהרימן מצד אחד כמתנגדים לאלים, ומצד שני, אנו מתארים אותם כחיוניים למהלך הסדר העולמי כולו.
אם כן, עלינו לזכור, מעל לכל דבר אחר, שאנו מגיעים למעשה להתנגשות עם סדר העולם אם אנו מנסים להחיל על העולמות העליונים את השיפוט שתקף לעולם הפיזי.
לב העניין, שאותו יש להדגיש שוב ושוב הוא זה: כריסטוס, ככריסטוס, אינו שייך לישויות האחרות של המישור הפיזי. מרגע הטבילה בירדן על ידי יוחנן, ישות שלא הייתה קיימת על האדמה לפני כן, ישות שאינה שייכת לישויות הארציות, נכנסה לתוך הגשמיות של ישוע מנצרת. אם כן, בכריסטוס אנו פוגשים ישות שיכולה לומר בצדק לתלמידים: "אני מלמעלה, אבל אתם מלמטה",[2] כלומר, "אני מממלכת השמיים, אתם מממלכת האדמה".
וכעת נתייחס להשלכות של עובדה זו. האם שיפוט ארצי, שיפוט שמוצדק לגמרי כשיפוט ארצי, השיפוט שאותו חייב לאמץ כל אדם על האדמה כל עוד הוא ישות ארצית, האם שיפוט כזה חייב להיות גם השיפוט של אותה ישות קוסמית שנכנסה ככריסטוס לגופו של ישוע? לישות שנכנסה לגופו של ישוע בעת הטבילה בירדן אין שיפוט ארצי, אלא יש לה שיפוט שמיימי; עליה לשפוט באופן שונה מהאופן שבו צריכים לשפוט בני האדם.
וכעת נתייחס לקושי הגדול במה שנאמר בגולגותא. הפושע משמאל מאמין שכריסטוס הוא רק ישות ארצית, ולא ישות השייכת לממלכה מיוחדת, שהיא מעבר לממלכה הארצית. אך רגע לפני המוות, הפושע מימין נהייה מודע לכך: "מלכותך, הו כריסטוס, שונה היא; זכרני נא אדוני בבואך במלכותך." ברגע זה, הפושע מימין מראה שהוא מתחיל לחוש כרעיון מעורפל את העובדה שכריסטוס שייך לממלכה אחרת, ממלכה שבה שולט כוח שיפוט שונה לחלוטין מזה שעל האדמה. ואז כריסטוס יכול לענות, מתוך המודעות שהוא עומד בממלכתו: "באמת, מכיוון שאתה חש משהו לגבי ממלכתי, אתה תהיה איתי בממלכתי עוד ביום הזה" (כלומר, עם המוות). יש כאן רמז לכוחו העל-טבעי של כריסטוס, אשר מושך את האינדיבידואליות של האדם לתוך ממלכת הרוח. השיפוט הארצי, השיפוט האנושי, חייב, כמובן, לומר: מבחינת הקארמה, הפושע מימין יצטרך לשלם על אשמתו בדיוק כמו הפושע משמאל. אך מבחינת השיפוט השמיימי, תקף משהו אחר. אך זוהי רק ההתחלה, כי כעת אתם יכולים כמובן לומר: אז השיפוט השמיימי פשוט סותר את השיפוט הארצי! איך יכול כריסטוס לסלוח כאשר השיפוט הארצי דורש צדק קארמתי?
זאת באמת שאלה קשה, חברים יקרים; אבל אנחנו רוצים להתבונן בה יותר מקרוב בהרצאה בערב זה. יחד עם זאת, אני מדגיש שאנחנו נוגעים כאן באחת השאלות הקשות ביותר במדע-הרוח. עלינו לעשות כאן הבחנה שנפש האדם לא אוהבת לעשות, כי היא לא אוהבת להמשיך עם ההתבוננות עד לתוצאותיה הסופיות, ובאמת קיימים בכך כמה קשיים. לכן אני חייב לציין שתהיה לנו התבוננות לא קלה, ואולי תצטרכו לחשוב על מה שנאמר שוב ושוב ומכל מיני זוויות כדי להגיע לאמת.
קודם כול, עלינו לעשות הבחנה מסוימת. ראשית, דרך הקארמה מתממש צדק אובייקטיבי. עלינו להבין בצורה ברורה לגמרי שהאדם בהחלט כפוף לקארמה שלו, שעליו לפצות דרך הקארמה על העוול שהוא עשה. אם חושבים על כך יותר לעומק, אנו מבינים שלא היינו רוצים שזה יהיה אחרת. כי נניח שמישהו עשה עוול לאדם אחר. ברגע שהוא היה מסוגל לעשות את המעשה הלא נכון, הוא פחות מושלם ממה שהוא היה אילו לא היה עושה אותו, והוא לא יוכל להשיג שוב את מידת השלמות שהייתה לו לפני שהוא עשה את המעשה עד שהוא לא יפצה עליו. לכן עליו לרצות לפצות על העוול, כי רק על ידי פיצוי כזה, רק אם יאזן את המעשה שלו, הוא יוכל להחזיר לעצמו את מידת השלמות שהייתה לו לפני שעשה את המעשה. לכן, למען ההתקדמות והמושלמות שלנו, אנו לא יכולים שלא לרצות שהקארמה תתקיים כצדק אובייקטיבי. כאשר אנו תופסים את המשמעות האמיתית של חופש האדם, לא יכולה להיות לנו שום שאיפה שיסלחו לנו על חטא כלשהו, שלא נצטרך לשלם עליו דרך הקארמה שלנו, כמו למשל, אם אדם יעקור את עיניו של אדם אחר, החטא הזה ייסלח לו, והוא לא יצטרך עוד לשלם עליו בקארמה שלו. אדם שעוקר את עיניו של אדם אחר הוא פחות מושלם מאדם שלא עשה זאת, ובקארמה העתידית התוצאה חייבת להיות שהוא יבצע מעשה טוב בהתאם לגודל החטא; כי רק אז הוא יהיה שוב אותו אדם שהיה לפני שהוא חטא. אם חושבים לעומק על ישות האדם, לא יכול לעלות על הדעת שאם מישהו עוקר את עיניו של אדם אחר, יסלחו לו על כך, ואז הקארמה שלו תהיה מאוזנת. אם כן, יש צדק בכך שמבחינת הקארמה, לא יסלחו לנו על שום חוב, אלא נצטרך לשלם על הכול.
אך קיים היבט נוסף הקשור לאשמה. עומס האשמה, עומס החטא שאנו נושאים איתנו איננו רק עובדה שקשורה אלינו בלבד, אלא היא עובדה אובייקטיבית קוסמית, עובדה שיש לה משמעות בשביל היקום גם כן. כאן עלינו להבדיל בין הדברים. אנו מפצים על החטאים שלנו דרך הקארמה שלנו; אך העובדה שעקרנו למישהו את עיניו, למשל, התרחשה במציאות. אם בגלגול הנוכחי נעקור את עיניו של בן אדם, למשל, ואז בגלגול הבא נעשה משהו שיפצה על כך, העובדה שעקרנו את עיניו לפני כך וכך מאות שנים עדיין נשארת כחלק מהמהלך האובייקטיבי של היקום. זוהי עובדה אובייקטיבית ביקום. מבחינתנו, אנחנו נפצה על מעשינו בהמשך, בעתיד. אנו ננקה דרך הקארמה את הכתם שגרמנו לעצמנו, אך גם אם נסיר את חוסר השלמות מעצמנו, אנחנו לא יכולים למחוק את העובדה האובייקטיבית שנשארת וקיימת בעולם.
עלינו להבחין בין התוצאות של החטא לגבינו-אנו, לבין התוצאות של החטא מבחינת המהלך האובייקטיבי של היקום. חשוב מאוד שנהיה מודעים להבדל זה. וכעת, אוכל אולי להוסיף הבחנה אוקולטית אשר עשויה לאפשר הבנה טובה יותר של העניין.
כשאנו מתבוננים באבולוציה האנושית מאז מיסטריית גולגותא, וניגשים לכרוניקה האקאשית מבלי שנהיה חדורים בישות כריסטוס, קל מאוד להתבלבל ולטעות. כי בכרוניקה האקאשית קיימות רשומות שלעיתים קרובות אינן תואמות את מה שנמצא באבולוציה הקארמתית של בני אדם אינדיבידואליים. למשל, נניח שבשנת 733 חי אדם כלשהו שבאותו זמן צבר אשמה כבדה. כעת אנו בוחנים את הכרוניקה האקאשית, תחילה ללא כל קשר עם כריסטוס. אנו מגלים שלא ניתן למצוא את האשמה הזאת רשומה בכרוניקה האקאשית. אדם זה המשיך בחייו, וכאשר נתבונן בקארמה שלו, נגלה שעדיין קיים בקארמה שלו משהו שהוא צריך לנקות. עובדה זו הייתה אמורה להיות רשומה בנקודת זמן מסוימת בכרוניקה האקאשית; אך היא לא שם. איזו סתירה מוזרה! זוהי עובדה אובייקטיבית לחלוטין, אשר יכולה לקרות במקרים רבים. אני יכול לפגוש היום אדם, ואם קיבלתי את החסד לדעת משהו על הקארמה שלו, אולי אגלה שבקארמה שלו כתוב שיפקוד אותו אסון מסוים או מכת גורל כלשהי כפיצוי או כתשלום על חטא קודם. אבל כשאני חוקר את התגשמויותיו הקודמות, ובודק מה הוא עשה אז, אני לא רואה את העובדה הזו מתועדת בכרוניקה האקאשית. מה היא הסיבה לכך?
הסיבה היא שכריסטוס לקח על עצמו את האשמה האובייקטיבית. ברגע שאני מחדיר את כריסטוס לתוך עצמי, כאשר אני חוקר את הכרוניקה האקאשית עם כריסטוס, אני מוצא שהעובדה כן רשומה שם! כריסטוס לקח את האשמה אל ממלכתו והוא נושא אותה הלאה כישות, כך שאם אני לא חדור בכריסטוס, אני לא יכול למצוא אותה בכרוניקה האקאשית. עלינו לזכור היטב את ההבדל הזה:
האשמה נשארת מבחינת הצדק הקארמתי, אך מבחינת ההשפעות של האשמה בעולם הרוח, כריסטוס מתערב ולוקח אשמה זו לתוך ממלכתו ונושא אותה הלאה.
כריסטוס הוא אותה ישות שמסוגלת לפרוע את חובותינו וחטאינו בעולם, ולקחת אותם על עצמו, מפני שהוא שייך לממלכה אחרת.
אם כן, מה המסר של כריסטוס על הצלב בגולגותא לפושע משמאל? הוא לא אומר זאת בקול, אבל חשובה דווקא העובדה שהוא לא אומר זאת; המסר שלו לפושע משמאלו הוא: "מה שעשית ימשיך לפעול בעולם הרוח, ולא רק בעולם הפיזי". אך לפושע מימינו, כריסטוס אומר: "היום תהיה עימדי בגן-עדן". כלומר, "אני עם המעשה שלך; דרך הקארמה שלך תצטרך מאוחר יותר לשאת עליך עצמך את כל המשמעות של המעשה עבורך. אבל המשמעות של המעשה עבור העולם" – אם אוכל לבטא זאת בשפה פשוטה – "זה ענייני!" אומר כריסטוס. זוהי הבחנה חשובה מאוד, בעלת משמעות לא רק עבור התקופה שלאחר מיסטריית גולגותא, אלא גם לתקופה שלפני מיסטריית גולגותא.
חלק מחברינו יזכרו שבהרצאות קודמות ציינתי שאין זו רק אגדה שכריסטוס למעשה ירד אל המתים לאחר מותו. בדרך זו, הוא גם עשה משהו למען הנפשות שנושאות על עצמן אשמה וחטא מעידנים קודמים. מופיעות טעויות גם כאשר חוקרים את הכרוניקה האקאשית ובוחנים את תקופת האבולוציה הארצית לפני מיסטריית גולגותא, מבלי להיות חדורים בכריסטוס. אז עושים טעויות בכל מקום בקריאת הכרוניקה האקאשית. לכן לא הופתעתי כלל מכך שלידביטר [Leadbeater], למשל, שבעצם אינו יודע דבר על כריסטוס, הגיע למסקנות מוזרות ביותר על האבולוציה הארצית בספרו "האדם, מהיכן ולאן". כי רק אם היא חדורה באימפולס של כריסטוס, יכולה הנפש לראות את הדברים כפי שהם אירעו באמת באבולוציה של האדמה, גם לפני מיסטריית גולגותא, כהכנה לקראת מיסטריית גולגותא.
הקארמה קשורה לרצף ההתגשמויות של האדם. את משמעות הצדק הקארמתי חייבים לראות עם השיפוט הארצי שלנו. את מה שכריסטוס עושה למען האנושות יש למדוד לפי שיפוט השייך לעולמות אחרים, ולא לעולם הארצי. ואילו זה לא היה כך? מה היה קורה אז? נחשוב על קץ האדמה, על הזמן שבו בני האדם כבר יסיימו לעבור דרך גלגוליהם הארציים. אין ספק שהם יצטרכו לשלם על כל חובותיהם עד הפרוטה האחרונה. הנפשות האנושיות תצטרכנה לאזן את הקארמה שלהן בדרך כלשהי. אבל נתאר לעצמנו שכל האשמה הייתה נשארת באדמה, שכל האשמה הייתה משפיעה על האדמה. אז, בני האדם היו מגיעים לסוף תקופת האדמה כאשר הקארמה שלהם מאוזנת, אבל האדמה לא הייתה מוכנה להתפתח לקראת יופיטר וכל הגזע האנושי היה נשאר ללא מקום לחיות בו, ללא האפשרות להמשיך להתפתח ביופיטר. העובדה שהאדמה כולה מתפתחת יחד עם בני האדם היא תוצאת המעשה של כריסטוס. כל האשמה והחטאים שהיו מצטברים על האדמה היו דוחפים את האדמה לתוך חשכה, ולא הייתה לנו פלנטה להמשך האבולוציה. דרך הקארמה אנו יכולים לדאוג לעצמנו, אך לא לאנושות כולה, ולא למה שקשור באבולוציה הארצית לכל האבולוציה של האנושות.
אם כן, עלינו להבין בצורה ברורה שהקארמה לא תילקח מאיתנו, אך החובות והחטאים שלנו הקשורים לאבולוציה הארצית יימחקו דרך מה שאירע באמצעות מיסטריית גולגותא. כמובן, יש להבין שכל זה לא יכול לזרום לאדם ללא עזרתו, שזה לא יכול לזרום אליו ללא שיתוף הפעולה שלו. עובדה זו ברורה מתוך דבריו של כריסטוס על הצלב בגולגותא שאותם ציטטתי. אנו רואים בבירור שהפושע מצד ימין מפנים לתוך נפשו מעין תחושה שקיימת ממלכה על-טבעית שבה הדברים מתנהלים אחרת מאיך שהם בממלכה הארצית בלבד. האדם חייב למלא את נפשו בסובסטנציה של ישות-הכריסטוס; הוא חייב לספוג לתוך נפשו משהו מתוך כריסטוס, כך שכריסטוס יהיה פעיל בו ויישא אותו למעלה למלכות שבה לאדם אין באמת את הכוח לבטל את השפעת הקארמה שלו, אך באמצעות כריסטוס אשמתנו וחטאינו נמחקים עבור העולם החיצוני.
אמנות הציור נותנת לנו תמונה נפלאה על כך. אין בעצם אדם שלא יתרשם עמוקות כשהוא יתבונן בציור כמו "יום הדין האחרון" של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית, שבו כריסטוס מופיע כשופט של יום הדין האחרון. מה בעצם טמון בציור כזה? מבלי להתייחס כאן לעובדה האזוטרית העמוקה, נתבונן בתמונה העומדת בפני נפשנו. אנו רואים את הצדיקים ואת החוטאים. הייתה קיימת אפשרות להציג תמונה זו בדרך אחרת מזו שמיכלאנג'לו מציג אותה בתור כריסטיאני: האפשרות שבסוף או אחרי סוף תקופת האדמה, כשבני האדם יראו את הקארמה שלהם, הם יגידו לעצמם: "כן, אכן מחקתי את הקארמה שלי, אך האשמה והחטאים שלי רשומים בכל מקום בעולם הרוח על לוחות ברזל, והם מכבידים מאוד על האדמה; הם בוודאי יהרסו את האדמה. מבחינתי איזנתי אותם, אך הם קיימים בכל מקום." אולם זאת לא תהיה האמת; זה היה יכול להיות כך, אבל במציאות, אמירה זו לא נכונה. כי מכיוון שכריסטוס מת בגולגותא, האדם לא יראה את הלוחות שעליהם רשומים האשמה והחטאים שלו, אלא הוא יראה את מי שלקח על עצמו חובות אלה; הוא יראה מאוחד בישותו של כריסטוס את כל מה שאחרת היה מופיע בכרוניקה האקאשית. כריסטוס עומד לפניו, במקום הכרוניקה האקאשית, כריסטוס לקח את הכול על עצמו.
אנו חודרים כאן לסודות עמוקים של הקיום הארצי. אך מה נדרש כדי לתפוס את המצב האמיתי בתחום זה? נדרש שלבני האדם, בין אם הם חוטאים או צדיקים, תהיה אפשרות להביט אל כריסטוס כך שהם לא יראו חלל ריק במקום שבו אמור לעמוד כריסטוס. נדרש קשר עם כריסטוס, והפושע מימין מעיד בדבריו על הקשר שלו עם כריסטוס. אך למרות שכריסטוס נתן לאלה שפועלים ברוחו את המשימה לסלוח על חטאים, אין זה אומר אף פעם שמתערבים בקארמה, אלא זה אומר שהמלכות הארצית תיוושע עבור אלה שנמצאים בקשר עם כריסטוס, היא תינצל מההשלכות הרוחניות של האשמה והחטא, אשר מהוות עובדות אובייקטיביות, אפילו אם הקארמה מפצה עליהם מאוחר יותר.
מה זה אומר עבור נפש האדם כאשר זה שיש לו את הזכות לדבר בשם כריסטוס אומר: "נסלחו לך חטאיך" (מתי ט' פסוק 2)? זה אומר שמי שמדבר יודע לאשר: "למרות שעליך לצפות לפיצוי דרך הקארמה שלך, כריסטוס התמיר את האשמה והחטא שלך כך שמאוחר יותר, כשתתבונן לאחור על מעשיך, לא תצטרך לשאת את הסבל הנורא של הידיעה שעם החטא שלך הרסת חלק מהקיום של האדמה. כריסטוס מוחק אותו. אך לשם כך יש צורך במודעות מסוימת, ומי שרוצה לסלוח על החטאים יכול לדרוש מודעות זו: מודעות לאשמה ומודעות לעובדה שכריסטוס יכול לקחת את האשמה על עצמו. אז למשפט "נסלחו לך חטאיך" יש משמעות של עובדה קוסמית, ולא של עובדה קארמתית.
בקטע מסוים, כריסטוס מראה את יחסו לשאלה זו בצורה כה נפלאה, שזה נכנס עמוק לתוך ליבנו. אנו יכולים לדמיין בנפשנו את הסצנה שבה אנשים מביאים לפניו אישה ש"נִתְפְּסָה בְּנִאוּף" ומגנים אותה (יוחנן פרק ח', פסוקים 11-3) – כריסטוס עונה להם בשתי דרכים: דרך אחת, הוא כותב באצבעו על הארץ, והדרך השנייה, הוא סולח, הוא לא שופט בכלל, הוא לא מגנה אותה. מדוע הוא כותב על הארץ? משום שהקארמה פועלת, הקארמה היא צדק אובייקטיבי. עבור הנואפת, המעשה שלה לא יכול להימחק, כריסטוס כותב אותו על הארץ. אך לגבי התוצאה הרוחית, התוצאה הלא ארצית, הדבר שונה. כריסטוס לוקח אותה על עצמו. הפירוש לכך ש"הוא סולח" איננו שהוא מוחק את החטא במובן המוחלט, אלא שהוא לוקח על עצמו את התוצאות של המעשה האובייקטיבי.
כעת בואו נחשוב על מה זה אומר בשביל נפש האדם שהיא יכולה לומר לעצמה: "כן, עשיתי מעשה כזה או אחר בעולם. הוא לא משפיע על המשך ההתפתחות שלי, כי אני לא נשאר לא מושלם כפי שהייתי כשביצעתי את המעשה. מותר לי להשיג שוב את השלמות שלי כאשר דרך הקארמה שלי אני מפצה על המעשה. אך אינני יכול לבטל את המעשה למען האבולוציה הארצית." על כך הנפש הייתה צריכה לסבול סבל בלתי יתואר אילו ישות מסוימת לא הייתה מתאחדת עם האדמה, ומבטלת עבור האדמה את מה שאנחנו כבר לא יכולים לשנות. ישות זו היא הכריסטוס. הוא לוקח מאיתנו לא את הקארמה הסובייקטיבית, אלא את ההשפעות הרוחניות, האובייקטיביות של המעשים, של האשמה שלנו. כאמור, זה מה שעלינו לשמור בתודעה שלנו. רק אז נבין שכריסטוס הוא ביסודו של דבר הישות המחוברת לאנושות כולה, לכל האנושות עלי אדמות; כי האדמה קיימת למען האנושות, ולכן כריסטוס קשור גם כן לכל האדמה. זוהי חולשתו של האדם, שנוצרה כתוצאה מהפיתוי הלוציפרי, שלמרות שהוא מסוגל לגאול את עצמו באופן סובייקטיבי דרך הקארמה, הוא לא יכול לגאול גם את האדמה. את זאת עושה הישות הקוסמית, כריסטוס.
כעת אנו מבינים מדוע ישנם תיאוסופים שאינם יכולים להבין שהכריסטיאניות נמצאת בהרמוניה מלאה עם רעיון הקארמה. אלה הם התיאוסופים שמביאים לתוך התאוסופיה אנוכיות מלאה ביותר, אגואיזם גבוה ביותר. הם לא אומרים את זה בקול רם, אך הם בעצם מרגישים וחושבים: אם אני גואל רק את עצמי דרך הקארמה שלי, מה קשור אלי כל העולם? העולם יכול לעשות מה שהוא רוצה! התיאוסופים האלה מרוצים אם הם יכולים לדבר רק על פיצוי קארמתי. אבל זה לא הכול. האדם ייהפך לישות לוציפרית לחלוטין אם הוא יחשוב רק על עצמו. האדם הוא חלק מהעולם כולו, והוא חייב לחשוב במסירות כלפי העולם כולו. לכן עליו לחשוב על כך שהוא אמנם יכול לגאול את עצמו באופן אגואיסטי באמצעות הקארמה, אך יחד עם זאת הוא לא יכול לגאול את כל הקיום הארצי. ואז נכנס כריסטוס. ברגע שאנחנו מחליטים לא לחשוב רק על עצמנו, אנחנו צריכים לחשוב על משהו אחר מאשר ה'אני' שלנו. על מה אנחנו צריכים לחשוב? על הכריסטוס שבתוכי, כמו שאומר פאולוס. אז אנחנו מחוברים אליו עם כל קיומנו הארצי, ואז אנחנו לא חושבים על הגאולה העצמית שלנו, אלא אנחנו אומרים: לא אני והגאולה העצמית שלי – לא אני, אלא כריסטוס בתוכי והגאולה של האדמה!
יש מעט מאוד רגש כריסטיאני למי שמפרש את הכריסטיאניות כמו אנשים רבים, המאמינים שהם יכולים לקרוא לעצמם כריסטיאנים אמיתיים, ומגנים אחרים, כמו למשל את הכריסטיאנים האנתרופוסופים, ככופרים. אין זה בהתאם לכל חשיבה כריסטיאנית. אולי יש לשאול: האם זה באמת כריסטיאני לחשוב שמותר לי לעשות הכול, ושכריסטוס בא לעולם רק כדי לקחת ממני את כל זה ולסלוח לי על כל חטאיי, כך שלא אצטרך לדאוג יותר לקארמה שלי, לחטאים שלי? אני מאמין שכדי לתאר דרך חשיבה כזו, ישנה מילה המתאימה יותר מהמילה "כריסטיאנית". יהיה יותר מדויק לתאר זאת כחשיבה "נוחה" מאשר כחשיבה "כריסטיאנית". אין ספק שזה היה נוח מאוד אם האדם היה צריך רק להכות על חטא, ובכך יוכל למחוק מכל הקארמה העתידית שלו את כל מעשיו הרעים בעולם. לא, החטאים שלנו לא נמחקים מהקארמה, אך כן יכולים להימחק מהספירה שאליה אנחנו עצמנו לא יכולים לחדור עקב החולשה האנושית שלנו ועקב הפיתוי הלוציפרי: מהאבולוציה של כדור הארץ. וזה מה שעושה כריסטוס. עם גאולת החטאים, נלקחים מאיתנו הסבל והכאב על כך שהוספנו לנצח נצחים אשמה אובייקטיבית לכל האבולוציה הארצית. אך כמובן, שחייב שיהיה לנו עניין אמיתי ורציני בכך. כאשר תהיה לנו תפיסה אמיתית ונכונה של כריסטוס, אז גם בדברים רבים אחרים תופיע רצינות עמוקה, וייעלמו אמונות רבות אשר בעיני מי שנפשו הפנימה בכל הרצינות את ההבנה האמיתית של כריסטוס נראות שטחיות או ציניות. כי כל מה שתיארנו היום, ואשר ניתן להוכיח נקודה אחר נקודה על בסיס הקטעים החשובים ביותר מהברית החדשה, אומר לנו שכל מה שכריסטוס מהווה עבורנו נובע מהעובדה שהוא איננו ישות כמו בני אדם אחרים, אלא ישות שזרמה לתוך האבולוציה האנושית מלמעלה, כלומר מהקוסמוס, דרך הטבילה על ידי יוחנן בנהר הירדן. הכול מצביע על טבעו הקוסמי של כריסטוס. וכל מי שמבין במובן עמוק כיצד כריסטוס עומד ביחס לחטא ולאשמה יכול לומר: בדיוק משום שבמהלך קיומו הארצי האדם לא יכול היה לפצות על אשמתו עבור כל האדמה, הייתה צריכה לרדת ישות קוסמית כדי שיהיה אפשר למחוק את האשמה של האדמה.
כריסטיאניות אמיתית אינה יכולה שלא להתייחס לכריסטוס כאל ישות קוסמית. אך אז, המשמעות האמיתית של המילים "לא אני, אלא כריסטוס בתוכי" תחדור עמוק לנפשנו. כי אז מתוך הידע הזה יקרין לתוך נפשנו משהו שאני יכול לתאר רק במילים: כשאני מסוגל לומר, "לא אני, אלא כריסטוס בתוכי", באותו רגע אני מודה בפני עצמי שאני אועלה מהספרה הארצית, שבתוכי חי משהו שיש לו משמעות עבור הקוסמוס, שאני נחשב ראוי כבן אדם לשאת בנפשי משהו שהוא על-ארצי, בדיוק כפי שאני נושא בתוכי ישות על-ארצית שנמצאת בי מהאבולוציה של שבתאי, השמש והירח.
משמעות עצומה תזרום לתודעת האדם כשהיא חדורה כולה בכריסטוס. עם אמירה זו של פאולוס, "לא אני, אלא כריסטוס בתוכי", האדם יתחבר לרגש שעליו להתייחס ברצינות עמוקה ביותר לאחריותו הפנימית כלפי כריסטוס. האנתרופוסופיה תביא לתוך תודעת-הכריסטוס את תחושת האחריות הזו, כך שלא נתיימר לומר בכל הזדמנות: "חשבתי כך, ומכיוון שחשבתי כך, הייתה לי הזכות לומר זאת." העידן המטריאליסטי שלנו ממשיך בגישה הזאת: "הייתי משוכנע שזה כך, ולכן היה לי מותר לומר זאת!" אך האם אין זה חילול קדושתו של כריסטוס בתוכנו, צליבה מחדש של כריסטוס בתוכנו, אם אנו כה קצרי רואי שכאשר אנו מאמינים בדבר זה או אחר ברגע מסוים, אנו צועקים אותו לעולם, או כותבים אותו לכל העולם, מבלי לבחון אותו?
אם האנושות תתייחס ברצינות מלאה לכריסטוס, תתעורר בקרב האדם ההרגשה שדרך חיבור יותר ויותר מודע לכריסטוס, עליו להוכיח שהוא ראוי לכריסטוס שחי בתוכו, שהוא ראוי לנוכחותו של עיקרון קוסמי זה בתוכו.
אפשר להאמין בקלות שאנשים שאינם רוצים לקבל את כריסטוס כעיקרון קוסמי, אך מוכנים להכות על חטא בכל הזדמנות, יספרו תחילה כל מיני שקרים על אחרים, ואחר כך ירצו למחוק את השקרים האלה. כל מי שרוצה להיות ראוי לכריסטוס בנפשו יבחן תחילה האם בכלל מותר לו לומר דבר מסוים, גם אם באותו רגע הוא מאמין בו.
הרבה ישתנה כאשר תבוא לעולם תפיסה אמיתית של כריסטוס. אינספור האנשים שכותבים כיום – או בעצם משחיתים את הנייר הלבן בדיו מלוכלכת – כשהם ממהרים לרשום דברים שהם לא יודעים, יבינו שהם מחללים את קדושתו של כריסטוס בנפש האדם. ואז כבר לא ייתפסו התירוצים: "האמנתי בזה, חשבתי כך, אמרתי זאת בתום לב…" כריסטוס רוצה יותר מ"תום לב"; הוא רוצה להוביל את בני האדם אל האמת. הוא עצמו אמר: "האמת תשחרר אותך!" (יוחנן ח' 32) אבל איפה אמר כריסטוס אי פעם שאם אדם חושב דבר זה או אחר בראש שלו, הוא יכול לכתוב או לצעוק אותו מול העולם כשהוא בעצם לא יודע עליו שום דבר?
הרבה דברים ישתנו! אין ספק שחלק גדול מהספרות הנוכחית יצטרך להיעלם אם בני האדם יצייתו לעיקרון שהם צריכים להיות ראויים למילים, "לא אני, אלא כריסטוס בתוכי". הנזק המתפשט כמו סרטן של התרבות המתנוונת שלנו יימחק כאשר ישתקו אותם קולות שצועקים את הכול לעולם בלי אמונה אמיתית, או מלכלכים נייר לבן בדיו, כשהם כותבים דברים מבלי לדעת האם הם תואמים את האמת.
דווקא בתחום זה היינו צריכים לחוות דברים רבים, במיוחד בתנועה התיאוסופית, ובקשר לתנועה התיאוסופית. כמה קל להשתמש בתירוץ: "באותו רגע הוא (או היא) היה משוכנע שזאת האמת!"
מהי לעיתים קרובות המשמעות לכך שהאדם "משוכנע" בדבר זה או אחר, חברים יקרים? זאת אינה אלא רשלנות, קלות דעת שטחית ביותר! באמת לא מתוך סיבות אישיות, אלא בגלל חומרת המצב, כדאי אולי להדגיש שאין שום תירוץ לכך שבמקום חשוב בפני האגודה התיאוסופית, הנשיאה של אגודה זו הביאה בקלות דעת את השקר של האגדה הישועית. כמובן, ייתכן שאף אחד כבר מזמן לא מאמין באגדה זו, אך כדאי להצביע על מקרה זה שוב כדי לאפיין את התופעה. בדיעבד, אנשים אמרו: הנשיאה חזרה בה אחרי מספר שבועות! המצב עוד יותר גרוע כשאתה נמצא בעמדה אחראית ואתה מכריז בקול תרועה גדולה על משהו שאתה חייב לקחת בחזרה אחרי מספר שבועות, כי שם מתחיל לשפוט אותך העולם, ולא רק אנשים אינדיבידואליים.
בואו נוסיף גם הבנה זו להבחנה שעלינו לעשות בין הקארמה הסובייקטיבית הקשורה ל"אני" של האדם לבין מה שאנו יכולים לכנות אובייקטיבי. אין צורך לומר יותר מכך שכל אדם צריך לפצות על האשמה והנזק שהוא גרם לעצמו. אין צורך להתערב בכך, אלא עלינו לנקוט בגישה של כריסטוס במקרה של האישה הנואפת: הוא כתב את החטא על החול, באדמה. אך חייבים להדגיש שיש להתגבר על האגואיזם בתחום של התנועה המדעית-רוחית. יש להבין בצורה ברורה שיש צורך לא רק בשיפוט סובייקטיבי, אלא גם בשיפוט אובייקטיבי של העולם.
ככל שכריסטוס ייכנס יותר ויותר לנפשות, ייוולד גם מה שניתן לכנות מצפון כריסטיאני; זה יקרה כאשר הנפשות יהיו מודעות לנוכחותו של כריסטוס, כאשר יתגשמו דבריו של פאולוס: "לא אני, אלא כריסטוס בתוכי."
תחדור יותר ויותר לתוך הנפש, התודעה שאנו לא צריכים לומר את מה שאנחנו מאמינים, אלא עלינו לבחון את מה שאנו אומרים מול העובדות האובייקטיביות.
עבור הנפש, כריסטוס יהיה מורה של אמת, מורה לאחריות גבוהה יותר. אחריות גבוהה יותר זו תמלא את הנפשות, כשהן תרגשנה יותר ויותר את מלוא כובד משקלן של המילים: "לא אני, אלא כריסטוס בתוכי".
———————————————————————————————