רודולף שטיינר

GA155

4 הרצאות

תרגום מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה ראשונה

נורקפינג, 12 ביולי 1914

שתי המטרות של התפתחות נפש האדם על האדמה: רצון חופשי ויכולת להבחין בין טוב לרע, בין יפה למכוער, בין האמת לשקר. שתי המתנות הדתיות הקשורות לכך: הנפילה והפיתוי והמיסטריה של גולגותא. הנסיבות בירושלים בזמן הצליבה. יחס האדם לחטא וביאתו של כריסטוס לאדמה. כריסטוס והיהדות הקדומה. משה הוביל את היהודים ביציאתם ממצרים, כשהוא עצמו מובל על ידי כריסטוס, למרות שהוא לא זיהה אותו. הלך הרוח המכין את נפש האדם לקבלת ישות כריסטוס. אופיו הבסיסי של התנ”ך: רצון. אופיין הבסיסי של המיסטריות הפגאניות: חוכמה. החשכת הנפש וההזמנה: “אדם, דע את עצמך”. משמעות האלמותיות וחציית שער המוות במודעות. המילים שנאמרו לאיוב. אהבה ואינדיבידואליות. הניצחון על המוות במיסטריית גולגותא, כאשר ישות על-ארצית התאחדה עם האדמה. על מתנגדים “כריסטיאנים” לאנתרופוסופיה.

הרשו לי קודם כול לברך אתכם, ידידים יקרים, מעומק הלב. החברים שלנו בנורקפינג ביקשו שבהזדמנות זו אדבר על נושא הקשור באותה ישות אשר יותר קרובה אלינו מכל דבר אחר בתחום מדע-הרוח: ישות הכריסטוס. כדי לנסות להיענות לבקשה זו, החלטתי לדבר על התחייה והמשמעות של התחייה של ישוע כריסטוס בנפש האדם. כך תהיה לנו ההזדמנות לדבר מנקודת המבט של מדע-הרוח על המשמעות האנושית ביותר של הכריסטיאניות, המשמעות שהכי נוגעת לליבנו.

נפש האדם! במובן של מדע-הרוח, יש לנו מילה קצרה, שאינה מקיפה את כל המשמעות שיש לנפש האדם עבורנו, אך בכל זאת מצביעה על מה שממלא וחודר את הנפש עד לגבולותיה הרחבים ביותר עבורנו כבני האדם הארציים – יש לנו את המילה הקצרה ‘אני’. כבני אדם ארציים, ישות ה’אני’ שלנו מגיעה עד איפה שמגיעה הנפש שלנו. כאשר אנו אומרים ‘אני’, אנו זוכרים מייד שזה השם של אחד מארבעת מרכיבי האדם הכי קרובים אלינו. אנו מדברים על ארבעה מרכיבים של האדם: הגוף הפיזי, הגוף האתרי, הגוף האסטרלי וה’אני’. כדי שתהיה לנו נקודת התחלה לדברים שאנו רוצים לדון בהם בימים אלה, עלינו לזכור שאת חוקי הגוף הפיזי – את מהותו – אי אפשר להסביר בעזרת מה שאנו רואים בסביבתנו הפיזית הנוכחית. אנו יודעים שאם ברצוננו להבין את הגוף הפיזי של האדם, עלינו לחזור לאחור לשלוש ההתגשמויות הקודמות של כדור הארץ שלנו – התקופות של שבתאי, השמש והירח הקדומים. אנו יודעים שבעבר הרחוק, במהלך התגשמות שבתאי של כדור הארץ, נוצרו כבר היסודות של הגוף הפיזי; במהלך תקופת השמש נוצרו היסודות של הגוף האתרי, ובמהלך תקופת הירח נוצר הגוף האסטרלי. ומהי האבולוציה הארצית שלנו בכל שלביה, בכל תקופותיה, אם לא זו שנותנת ל’אני’ את האפשרות להגשים את עצמו בכל היקפו ומימדיו!

אנו יכולים לומר: כפי שהגוף הפיזי הגיע בסוף האבולוציה של שבתאי לשלב משמעותי מסוים בהתפתחותו, כפי שהגוף האתרי הגיע לשלב בעל משמעות עבורו בסוף האבולוציה של השמש, וכפי שהגוף האסטרלי הגיע לשלב משמעותי בהתפתחותו בסוף האבולוציה של הירח, כך בסוף האבולוציה הארצית, ה’אני’ שלנו יגיע לנקודה משמעותית באבולוציה שלו.

אנו מדברים גם על העובדה שה’אני’ שלנו מתפתח באמצעות שלושה חלקים על-חושיים, שלושה מרכיבי הנפש: נפש התחושה, הנפש השכלית או האינטלקטואלית, ונפש התודעה או הנפש הרוחנית. כל העולמות הכלולים בשלושת מרכיבי הנפש האלה קשורים גם הם ל’אני’ שלנו. במהלך האבולוציה הארצית שלנו, במשך תקופות ארוכות על פני האדמה, אותם שלושת מרכיבי הנפש הם אלה שהכינו תחילה עבור עצמם את שלושת איברי הגוף החיצוניים – הגוף הפיזי, הגוף האתרי והגוף האסטרלי. כעת הם ממשיכים להתפתח בתקופות תרבות עוקבות של העידן הפוסט-אטלנטי, ובעתיד יתאימו את עצמם שוב לגוף האסטרלי, הגוף האתרי והגוף הפיזי, כך שהאדמה תוכל להתכונן לעבור לאבולוציה של יופיטר.

במובן הרחב של המושג, האבולוציה הארצית של האדם היא האבולוציה של הנפש שלנו. אפשר לומר שכאשר התחילה פלנטת האדמה, גם הנפש החלה להתעורר באדם על פי חוקים מסוימים. תחילה, הנפש פעלה על המעטים החיצוניים, אחר כך עבדה על עצמה, וכעת היא מתכוננת לעבוד שוב על המעטים החיצוניים, כדי שיהיה ניתן להכין את אבולוציית יופיטר.

עלינו לזכור למה נועד האדם להיות בנפשו, איך הוא אמור להתהוות בנפשו, במהלך האבולוציה הארצית. הוא אמור להפוך למה שניתן לתאר כ”אישיות”. אישיות זו דורשת, בראש ובראשונה, את מה שניתן לכנות רצון חופשי; אך מצד שני, היא דורשת גם את היכולת של האדם למצוא בתוך עצמו את הדרך אל האלוהי שבעולם. בחירה חופשית מצד אחד, האפשרות לבחור בין הטוב לרע, בין היפה למכוער, בין האמת לשקר, ומצד שני, ההבנה של האלוהות באופן כזה שהיא תחדור לתוך נפשנו, ואנחנו נדע שהיא ממלאת אותנו בתוך תוכנו, נדע שאנחנו מלאים מתוך חופש ביסוד האלוהי: אלה הן שתי המטרות של התפתחות נפש האדם עלי אדמות.

כדי להגיע למטרות אלה, האדם קיבל עזרה בצורת שתי מתנות דתיות במהלך האבולוציה של הנפש האנושית על האדמה. מתנה אחת נועדה להביא לתוך נפש האדם את הכוחות המובילים לחופש, ליכולת להבחין בין אמת לשקר, בין היפה למכוער, ובין הטוב לרע. מצד שני, במהלך התפתחותו הארצית, האדם היה צריך לקבל מתנה דתית נוספת כדי להניח בנפשו את הזרע שדרכו הנפש תוכל להרגיש בתוך עצמה את היסוד האלוהי, שדרכו הנפש תוכל להרגיש שהיא מאוחדת עם היסוד האלוהי.

המתנה הדתית הראשונה היא זו שניצבת בפנינו בתחילת התנ”ך בתמונה המרשימה של הנפילה, של הפיתוי. המתנה הדתית השנייה היא זו שטמונה בכל המשמעות הקשורה למונח מיסטריית גולגותא.

כשם שהפיתוי והנפילה של האדם קשורים לחופש שהושתל באדם, ליכולת להבחין בין טוב לרע, בין יפה למכוער, בין האמת לשקר, כך מיסטריית גולגותא קשורה לאפשרות שנפש האדם תוכל למצוא שוב את הדרך אל האלוהות, שהיא תוכל לדעת שהאלוהות יכולה להאיר בה ולמלא אותה. במידה מסוימת, שתי מתנות דתיות אלה כוללות את כל מה שחשוב ביותר באבולוציה הארצית, את כל מה שקשור למה שהנפש יכולה לחוות במעמקיה העמוקים ביותר, את כל מה שקשור באופן העמוק ביותר לטבעה והתהוותה של נפש האדם.

באיזו מידה יש קשר בין מה שאנחנו מתארים כשתי מתנות דתיות אלה לטבעה והתהוותה של נפש האדם, לחווייתה הפנימית של נפש האדם?

אינני רוצה לתאר לכם רק בצורה מופשטת את מה שיש לי לומר, אלא אתחיל מנקודת מבט קונקרטית לגמרי. הייתי רוצה להתחיל מסצנה מסוימת של מיסטריית גולגותא על פי המסורת ההיסטורית, כפי שהיא השאירה חותם – ולמעשה אמורה להשאיר חותם עוד יותר עמוק – בלבבות ובנפשות של בני האדם. נניח לרגע שבישוע כריסטוס נמצאת בפנינו אותה ישות שדיברנו עליה ותיארנו אותה פעמים רבות במהלך ההרצאות המדעיות-רוחיות שלנו. נניח שבישוע כריסטוס עומד לנגד עינינו הרוחניות זה שחייב להופיע כעובדה החשובה ביותר ביקום כולו עבורנו, בני האדם. וכעת נציב את הרגש הזה אל מול הצעקות והזעם של ההמון הנסער בירושלים לפני הצליבה, בעת המשפט וההרשעה. נחשוב על העובדה שבעיני הסנהדרין בירושלים היה חשוב מאוד בראש ובראשונה לשאול את ישוע כריסטוס מהו יחסו לאלוהות והאם הוא מתיימר לראות את עצמו כבן האלוהים. נזכור שהסנהדרין רואה בכך את חילול הקודש הגדול ביותר שישוע כריסטוס יכול היה לבטא. נזכור גם שעומדת לפנינו מבחינה היסטורית סצנה שבה העם צועק וזועם ודורש את מותו של ישוע כריסטוס. ננסה כעת לדמיין מה המשמעות ההיסטורית של הצעקות והזעם הזה של העם. נשאל את עצמנו: מה האנשים האלה היו אמורים לזהות בישוע כריסטוס?

הם היו אמורים לזהות בו את הישות המעניקה משמעות ותכלית לחיים הארציים. הם היו אמורים לזהות בישוע כריסטוס את אותה ישות שהיה עליה לבצע את המעשה שבלעדיו האנושות הארצית אינה יכולה למצוא שוב את הדרך אל האלוהות. הם היו אמורים להבין שללא ישות זו אין לאנושות משמעות על האדמה, שצריך למחוק את המילה “אדם” מהאבולוציה הארצית אם הם רוצים למחוק את אירוע כריסטוס.

נדמיין כעת שההמון הזה מגנה ישות זו, זועם נגד אותה ישות שלמעשה הופכת את האדם על פני האדמה לבן אנוש, נגד אותה ישות שאמורה להעניק לאדמה את תכליתה ואת משמעותה. מה זה אומר? אין ספק שזה אומר שהאנושות הגיעה באבולוציה הארצית שלה לאותה נקודה בזמן שעליה ניתן לומר: באנשים שייצגו באותה עת בירושלים את הידע האנושי על טבעם האמיתי של בני האדם, ידע זה כוסה באפלה. הם לא ידעו מהו האדם, הם לא ידעו מה על האדם לעשות על פני האדמה. זה אומר לא פחות מכך שהאנושות הגיעה לנקודה שבה היא הלכה לאיבוד, שבה היא מגנה את מה שנותן משמעות ותכלית לאבולוציה הארצית. מהצעקות של ההמון הזועם אפשר היה לשמוע דבר שלא נאמר מתוך חוכמה, אלא מתוך טיפשות: “אנחנו כבר לא רוצים להיות בני אדם, אנחנו דוחים את מה שמעניק לנו משמעות כבני אדם.”

אם אנו חושבים על כל זה, אנחנו מתחילים לראות בדרך שונה מן הרגיל את מה שמכונה במונחים של הכריסטיאניות של פאולוס, “יחסו של האדם לחטא ולאשמה”. פאולוס אומר שבמהלך התפתחותו, יכול היה האדם ליפול לחטא ולאשמה, שמהם הוא לא היה מסוגל לנקות את עצמו. וכדי שהאדם יוכל לשטוף מעצמו את החטא והאשמה, ואת כל מה שקשור לחטא ולאשמה עבורו, כריסטוס היה צריך לרדת לאדמה. זו הייתה דעתו של פאולוס. ואפשר לומר שאם דעה זו של פאולוס זקוקה להוכחה ממשית, הוכחה זו נמצאת בזעם ובצעקות של ההמון הקורא: “צלבו אותו!” כי מאחורי קריאה זו מסתתרת העובדה שבני האדם לא ידעו מה משמעותם על האדמה, לא ידעו שההתפתחות שאותה הם עברו עד כה אפפה את ישותם בחשיכה.

אך זה מביא אותנו למה שניתן לכנות “הלך הרוח המכין את נפש האדם לישות הכריסטוס”. דרך מה שהנפש יכולה לחוות בתוך עצמה, היא מרגישה, גם אם אינה מסוגלת להביע זאת במילים ברורות: “מאז ראשית האדמה, התפתחתי באופן כזה שאני לא מסוגלת להגשים את יעד ההתפתחות שלי באמצעות מה שיש לי בתוכי. היכן אמצא משהו שאוכל להיאחז בו, משהו שאוכל לקבל אל תוכי כדי להשיג את יעדי?” להרגיש שישות האדם היא הרבה יותר רחבה ממה שהנפש יכולה להשיג בעזרת כוחותיה בגלל האבולוציה הארצית שלה עד כה – זהו הלך הרוח הכריסטיאני המכין את נפש האדם לישות הכריסטוס. וכאשר הנפש מוצאת את זה שהיא חייבת לדעת עליו שהוא קשור לישותה, אך אינה מוצאת בתוך עצמה את הכוח להגיע אליו, כאשר הנפש מוצאת את זה שמעניק כוח זה, אז מה שהיא מוצאת הוא כריסטוס. הנפש מפתחת אז את הקשר שלה עם כריסטוס, ואומרת לעצמה: “בראשית האדמה, נועדה לי מראש ישות מסוימת, אך במהלך האבולוציה הארצית ישות זו נעשתה אפופה בחשיכה, ואם אני מתבוננת כעת לתוך החשיכה הזו, אני מרגישה שחסר לי הכוח להגשים את הישות הזו. אבל אני מפנה את מבטי הרוחני אל כריסטוס, אשר מעניק לי את הכוח הזה”. מצד אחד, הנפש עומדת שם כפי שתיארנו, ומצד שני היא מרגישה את כריסטוס מתקרב אליה, היא מרגישה כמו בקשר אישי בלתי אמצעי עם כריסטוס. היא מחפשת אז את כריסטוס, ויודעת שהיא לא תוכל למצוא אותו אם הוא לא ימסור את עצמו לאנושות דרך האבולוציה האנושית, אם הוא לא יגיע אליה מבחוץ.

ישנו אב כנסייה כריסטיאני מוכר לכול, שלא חשש לתאר את הפילוסופים היווניים הרקליטוס, סוקרטס ואפלטון כ”כריסטיאנים” – אשר היו כריסטיאנים עוד לפני שנוסדה הכריסטיאניות. מדוע הוא עשה זאת? מה שנקרא כיום דת מטשטש תורות רבות שבמקור היו תורות כריסטיאניות נפלאות. אוגוסטינוס עצמו אמר: “היה דבר-מה אמיתי בכל הדתות, ומה שהיה אמיתי בכל הדתות הוא היסוד הכריסטיאני שבהן, עוד בטרם שהייתה כריסטיאניות בשם זה”. לאוגוסטינוס היה עדיין מותר לומר זאת. כיום, אלה שהיו רוצים לומר את אותו הדבר במסגרת הדת הכריסטיאנית היו נחשבים לכופרים.

הדרך הקלה ביותר להבין למה התכוון אותו אב כנסייה כשהוא כינה את הפילוסופים היוונים העתיקים “כריסטיאנים” היא לנסות להרגיש את מה שהרגישו אותן נפשות שביקשו לבנות ולהבין את הקשר האישי שלהן עם כריסטוס במאות הראשונות אחרי תחילת הכריסטיאניות. נפשות אלה לא חשבו על כריסטוס כמנותק מהאבולוציה הארצית לפני מיסטריית גולגותא. לכריסטוס היה תמיד קשר כלשהו לאבולוציה הארצית. באמצעות מיסטריית גולגותא, רק המשימה שלו בקשר לאבולוציה הארצית נהייתה שונה ממה שהייתה פעם. לחפש את כריסטוס באבולוציה הארצית רק אחרי מיסטריית גולגותא איננה גישה כריסטיאנית! כריסטיאנים אמיתיים יודעים שכריסטוס היה תמיד קשור לאבולוציה הארצית.

כעת נפנה את המבט אל העם היהודי. האם העם היהודי הכיר את כריסטוס? אני לא שואל האם העם היהודי ידע את השם כריסטוס, או האם העם היהודי היה מודע לכל מה שאני אומר לכם. אני שואל האם מי שבאמת מבין את הכריסטיאניות יכול לומר: ליהדות היה את כריסטוס, היהדות הכירה את כריסטוס. כי הרי יכול להיות שבקרבתכם חי אדם מסוים, ואתם רואים את צורתו החיצונית, אבל אתם לא מכירים את מהותו, אתם לא מזהים את ישותו האמיתית, כי לא התעליתם והגעתם לידע הזה. במובן הכריסטיאני האמיתי, ליהדות הקדומה היה את כריסטוס, רק שהיא לא זיהתה את מהותו, את ישותו האמיתית. האם האמירה הזאת שלי היא כריסטיאנית? כן, היא בהחלט כריסטיאנית, והיא גם האמירה של פאולוס.

היכן היה כריסטוס בשביל היהדות הקדומה? בתנ”ך נאמר שכאשר משה הוציא את בני ישראל ממצרים אל המדבר (שמות יד), הוביל אותם עמוד ענן ביום, ועמוד אש בלילה. מסופר שבני ישראל חצו את הים, ושהים נחצה בפניהם כדי שיוכלו לעבור בו, ואילו המצרים טבעו מאחוריהם מפני שהים שב ונסגר עליהם. מסופר שבני ישראל התלוננו כי לא היו להם מים, אך האלוהים שלהם ציווה על משה לגשת לסלע, להכות בו עם מטהו, והוא הצליח להוציא מים מן הסלע, והמים האלה רעננו את בני ישראל.

אם היינו מתארים מתוך הבנה אנושית את ההנהגה הזו של בני ישראל על ידי משה, היינו יכולים לומר: משה הוביל את בני ישראל כשהוא עצמו מובל בידי אלוהיו. מי היה אלוהים זה?

במקום לענות בעצמנו, ניתן קודם לפאולוס לענות לשאלה מי היה האלוהים שהוביל את בני ישראל במדבר. אנו קוראים באיגרת הראשונה אל הקורינתים, בפרק י’, פסוקים 1-4, את דברי פאולוס:

“וְרוֹצֶה אֲנִי שֶׁתֵּדְעוּ, אַחַי, שֶׁאֲבוֹתֵינוּ כֻּלָּם תַּחַת הֶעָנָן הָיוּ” – הוא מתכוון לעמוד הענן והאש – “וְכֻלָּם בַּיָּם עָבְרוּ. וְכֻלָּם בְּיַד מֹשֶׁה נִטְבְּלוּ בֶּעָנָן וּבַיָּם; וְכֻלָּם מַאֲכָל רוּחָנִי אֶחָד אָכְלוּ; וְכֻלָּם מַשְׁקֶה רוּחָנִי אֶחָד שָׁתוּ; כִּי שָׁתוּ מִן הַסֶּלַע הָרוּחָנִי אֲשֶׁר בָּא עִמָּם, וְהַסֶּלַע הַהוּא הוּא הָיָה כריסטוס.”

אם כן, מי היה אצל פאולוס זה שהוביל את בני ישראל ודיבר עם משה? מי היה זה שגרם למים לזרום מתוך הסלע, זה שקרע את הים בדרכם של בני ישראל? רק מי שמעז לטעון שפאולוס לא היה כריסטיאני יכול לטעון שאין זה כריסטיאני לראות באל המוביל בתנ”ך, באלוהיו של משה, את כריסטוס.

יש מקום בתנ”ך שלדעתי מציב באמת קשיים גדולים מול כל מי שמעמיק במחשבה. זהו קטע שאליו פונה שוב ושוב כל מי שאינו רוצה לקרוא את התנ”ך סתם, ללא מחשבה, אלא רוצה להבין את ההקשר של הדברים. “מה יכולה להיות המשמעות של הקטע הזה?” הוא בוודאי ישאל את עצמו. מדובר בקטע הבא:

“יא וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ–פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. יב וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם.”. (במדבר כ’, 11 -12)

קחו את הקטע הזה בהקשר של התנ”ך. כאשר העם מתלונן, ה’ מצווה על משה להכות בסלע עם מטהו. משה מכה בסלע עם מטהו, ויוצאים מים. משה ואהרן עושים את כל מה שה’ מצווה עליהם לעשות, ומיד לאחר מכן נאמר שאלוהים מוכיח את משה – אם זו אכן תוכחה – על שלא האמין בו. מה הכוונה? עיינו בכל הפרשנויות שנכתבו על קטע זה ונסו להבין אותו בעזרתן. אתם תראו שמבינים אותו באותה מידה שבה מבינים דברים רבים בתנ”ך – או ליתר דיוק לא מבינים אותם – כי מאחורי הקטע מסתתר סוד עצום. מסתתר כאן משהו שמנסה לומר לנו: זה שהוביל את משה, זה שהופיע בפני משה בסנה הבוער, זה שהוביל את העם במדבר, זה שגרם למים לזרום מתוך הסלע, זה היה האדון, כריסטוס! אך עדיין לא הגיע הזמן, משה עצמו לא זיהה אותו, משה חשב שהוא מישהו אחר. זאת משמעות הדבר: שמשה לא האמין בזה שציווה עליו להכות בסלע עם מטהו.

כיצד הופיע האדון – כריסטוס – בפני העם היהודי? נאמר לנו שהוא הופיע “בעמוד ענן ביום, ועמוד אש בלילה”, והוא קרע את הים כדי להציל אותם ועשה עוד דברים רבים. עלינו רק לקרוא על כך בתנ”ך. בתופעות של ענן ואש, באוויר, באירועים שהתרחשו ביסודות הטבע – הוא פעל בכל אלה, אבל מעולם לא עלה על דעתם של בני ישראל הקדומים שזה שהופיע בעמוד הענן, בעמוד האש, זה שחולל ניסים, כמו קריעת הים למשל, מופיע גם בצורתו המקורית שלו עצמו בנפש האדם. מדוע זה מעולם לא עלה על דעתם של בני ישראל? מפני שבמהלך האבולוציה של האנושות נפש האדם איבדה את כוחה, איבדה את הכוח להרגיש בתוך עצמה את ישותה העמוקה ביותר. הנפש היהודית יכלה להתבונן בטבע, היא יכלה לתת לפאר של אירועי הטבע להשפיע עליה. היא יכלה לנחש את קיומו של האלוהים והאדון שלה בכל מקום; אך בתוך עצמה, כפי שהיא הייתה, היא לא הצליחה למצוא אותו ישירות.

אם כן, יש את כריסטוס בתנ”ך, הוא פעל בתנ”ך, אך בני האדם לא זיהו אותו. כיצד הוא פעל? כעת, כשאנו קוראים בתנ”ך, האם איננו רואים כיצד הוא פעל? הדבר המשמעותי ביותר שמשה היה צריך לתת לעמו מפיו של יהוה היה עשרת הדיברות. הוא קיבל אותן מתוך כוחם של היסודות, של האלמנטים, שמהם דיבר אליו יהוה. משה לא צלל לתוך מעמקי נפשו, והוא גם לא התבודד וניסה לשמוע במדיטציה איך אלוהים מדבר בליבו. הוא עלה להר, ודרך הכוח של יסודות הטבע התגלה לו הרצון האלוהי. הרצון הוא המוטיב הבסיסי של התנ”ך. מוטיב בסיסי זה נקרא לעיתים קרובות מוטיב החוק. הרצון פועל דרך האבולוציה של האנושות, והוא בא לידי ביטוי בחוקים כמו, למשל, עשרת הדיברות. אלוהים גילה לבני האדם את רצונו באמצעות האלמנטים, היסודות, של הטבע. הרצון שולט באבולוציה הארצית. אפשר לומר שזוהי המשמעות של התנ”ך, ובהתאם למשמעות זו, התנ”ך דורש מבני האדם כניעה מלאה לרצון הזה.

אם נציב דברים אלה בפני נפשנו, נוכל לסכם אותם במילים: “רצון האדון ניתן לבני האדם, אך בני האדם לא זיהו את האדון, לא זיהו את האלוהים; הם לא זיהו אותו באופן כזה שהם יוכלו לחבר אותו לנפש האנושית שלהם.

וכעת נפנה את מבטנו מהיהודים אל הפגאנים. האם לפגאנים היה את כריסטוס? האם זה כריסטיאני לומר שגם לפגאנים היה את כריסטוס? לפגאנים היו המיסטריות שלהם. המתקדשים במיסטריות הובאו לנקודה שבה נפשם יצאה מגופם, כך שהתרופף אותו קשר שבו הגוף מחובר לנפש. וכאשר הנפש הייתה מחוץ לגוף, הנפש בעולם הרוח קלטה את סודות הקיום. דברים רבים היו קשורים למיסטריות האלה, וסוגים שונים של ידע עלו בפני המתקדשים במיסטריות. אבל אם נבחן מה היה הדבר הנעלה ביותר שתלמיד המיסטריות יכול היה לספוג לתוך עצמו, זאת העובדה שהוא ניצב מחוץ לגופו בפני כריסטוס. כשם שמשה עמד בפני כריסטוס, כך תלמיד המיסטריות הוצב במיסטריות בפני כריסטוס עם נפשו מחוץ לגופו. כריסטוס היה שם גם בשביל הפגאנים, אך הוא היה שם בשבילם רק במיסטריות; הוא התגלה להם רק כאשר הנפש הייתה מחוץ לגוף. כריסטוס היה שם עבור הפגאנים, גם אם הם, כמו היהודים, לא זיהו את הישות שאנו מדברים עליה ככריסטוס, הם לא זיהו ככריסטוס את אותה ישות שהם עמדו בפניה!

אפשר לומר שהמיסטריות הוקמו עבור הפגאנים. אלה שהיו מוכנים ובשלים התקבלו למיסטריות. באמצעות מיסטריות אלה, כריסטוס פעל על העולם הפגאני. מדוע הוא פעל כך? משום שבאבולוציה שלה מאז ראשית כדור הארץ, נפש האדם איבדה את הכוח למצוא את מהותה האמיתית דרך עצמה. מהות אמיתית זו הייתה צריכה להתגלות לנפש האדם כאשר היא לא הייתה כבולה לגוף, כלומר, כאשר היא לא הייתה סגורה בגבולות הטבע האנושי. לכן כריסטוס היה צריך להוביל את בני האדם כאשר הם השילו את טבעם האנושי, אפשר לומר, כמקודשים במיסטריות. כריסטוס היה שם גם בשביל הפגאנים. הוא הוביל אותם במיסטריות. אך האדם מעולם לא יכול היה לומר: “אם אפתח כוחות משלי, אמצא את המשמעות ואת התכלית של האדמה.” המשמעות הזאת אבדה, הייתה אפופה בחשיכה. הכוחות של נפש האדם נדחפו מטה לאזורים עמוקים מידי כדי שהנפש תוכל להגשים את משמעות האדמה באמצעות כוחותיה שלה.

כאשר אנו מאפשרים למה שניתן למקודשים במיסטריות הפגאניות, לתלמידי המיסטריות, לפעול עלינו, אז זוהי חוכמה. ליהודים ניתן הרצון דרך החוקים, ולתלמידי המיסטריות הפגאניות ניתנה החוכמה.

אך אם נתבונן במאפייני החוכמה הפגאנית הזו, נוכל לסכם זאת במילים כך: באמצעות החוכמה, האדם הארצי – אם הוא לא יצא מגופו בתור תלמיד במיסטריות – לא יכול היה לזהות את אלוהיו ככזה. האלוהות לא יכלה להתגלות לאדם דרך החוכמה באותה מידה כמו שהיא לא יכלה להתגלות לאדם דרך הרצון. ישנו משפט שמהדהד בצורה מופלאה לאורך התקופה היוונית העתיקה, משפט שהופיע בכניסה למקדש של אפולו, אתר מיסטריה, כדרישה רבת-עוצמה המופנית אל האנושות: “אדם, דע את עצמך”. למעשה, מה אומרת לנו העובדה שבמקדש המיסטריות של אפולו הופיעו המילים “דע את עצמך” כמעין הזמנה לאדם? זה אומר לנו שבאף מקום מחוץ למקדש, באף מקום שבו האדם נשאר בן אנוש, כפי שהוא הפך להיות מאז ראשית פלנטת האדמה, לא ניתן למלא את הדרישה “דע את עצמך”. כלומר, כדי להכיר את עצמו, האדם חייב להפוך למשהו אחר מאשר בן אנוש, עליו להיכנס למיסטריות ולהשתחרר מהכבלים המחברים את הנפש לגוף. משפט זה, שעמד כדרישה רבת-עוצמה במקדש של אפולו, רומז גם לנו על כך שאפלה ירדה על האנושות, או במילים אחרות, שלא ניתן להגיע לאלוהים באמצעות החוכמה, כשם שלא ניתן לגלות אותו ישירות באמצעות הרצון.

כשם שהנפש האינדיבידואלית של האדם יכולה להרגיש שהיא לא מסוגלת לגייס בתוכה את הכוחות המעניקים לה את משמעות האדמה, כך אנו רואים את נפש האדם אצל היהודים בשלב כזה בהתפתחותה ההיסטורית שאפילו משה, מנהיג היהודים, לא זיהה את זה שהוביל אותו. אצל הפגאנים אנו רואים שאת הדרישה “דע את עצמך” היה ניתן למלא רק במיסטריות, מכיוון שהאדם, כפי שהוא התפתח במהלך האבולוציה הארצית, אינו מסוגל, עם החיבור שלו בין הגוף לנפש, לפתח את הכוח שבעזרתו הוא יוכל להכיר את עצמו. מהדהדות אלינו המילים: “לא ניתן להכיר את אלוהים דרך רצון, ולא דרך חוכמה”. באיזה אמצעי ניתן להכיר את אלוהים?

תיארנו לעיתים קרובות את מהותה של אותה נקודה בזמן שבה כריסטוס נכנס לאבולוציה של האנושות הארצית. אנו רוצים כעת להבין מה זה אומר בדיוק כשאנו אומרים שחשכה ירדה על נפש האדם, ושלא ניתן לגלות את האלוהות לא על ידי רצון ולא על ידי חוכמה. מה זה אומר בדיוק?

אנשים מדברים על סוגים רבים של קשר בין האדם לאלוהות. מהאופן שבו הם מדברים על הקשר בין האדם לאלוהות, ועל המשמעות שיש לאדם בתוך האלוהות, לרוב לא באמת ניתן להבחין בין הקשר שיש לאדם עם האלוהות לבין הקשר שיש עם האלוהות לכל דבר ארצי אחר. אנו רואים כיום שוב ושוב שפילוסופים רוצים לעלות ולהגיע לאלוהות באמצעות פילוסופיה טהורה. אך באמצעות הפילוסופיה בלבד לא ניתן להגיע לאלוהות. באמצעות פילוסופיה, ניתן כמובן להגיע לידיעה שאלוהים שולט בעולם, ולהרגיש מחובר ליקום; אפשר בוודאי להגיע לידיעה שעם המוות האדם קשור איכשהו ליקום, אך באמצעות הפילוסופיה בלבד לא ניתן לדעת איך בדיוק הוא קשור ליקום. מדוע לא? נכון, אם תחשבו על המשמעות של כל מה שכבר נאמר היום, תוכלו לומר לעצמכם: מה שמתגלה לראשונה לאדם הארצי בנפשו בין הלידה למוות איננו מספיק חזק כדי לתפוס משהו שהוא מעבר לארצי, משהו שמוביל אל הרוחי והאלוהות. כדי להבין זאת היטב, אנו רוצים לחקור את משמעות האלמותיות.

בימינו, אנשים רבים כבר אינם יודעים אפילו מה היא באמת המשמעות של אלמותיות האדם.

אנשים רבים מדברים כיום על אלמותיות, אך הדבר היחיד שהם יכולים להכיר בו הוא שנפש האדם עוברת דרך שער המוות עם תמצית מהותה, ואז מוצאת מקום כלשהו איפשהו ביקום. אך כל יצור עושה זאת. כאשר הגביש מתפורר, זה שמאוחד איתו עובר ליקום; הצמח הקמל עובר ליקום; החיה שמתה יוצאת אל תוך היקום. המצב שונה מבחינת האדם. לאלמותיות יש משמעות עבור האדם רק אם הוא יכול לשאת את תודעתו דרך שער המוות. דמיינו נפש אנושית אלמותית מחוסרת תודעה לאחר המוות. לאלמותיות כזו לא תהיה כל משמעות, לא תהיה לה משמעות אפילו הקטנה ביותר. הנפש חייבת לשאת את התודעה דרך שער המוות כדי שנוכל לדבר על היותה אלמותית. בגלל האופן שבו הנפש מאוחדת עם הגוף, היא אינה מסוגלת למצוא בתוך עצמה שום דבר שעליו היא תוכל לומר: “את זה אני נושאת באופן מודע דרך המוות”, כי התודעה השייכת לאדם סגורה בין גבולות הלידה והמוות, היא מגיעה רק עד המוות. לנפש האדם כפי שהיא כעת יש מודעות הנמשכת רק עד המוות. הרצון האלוהי מאיר לתוך התודעה הזו, למשל בעשרת הדיברות. קראו בספר איוב, ותראו האם הארה זו יכולה הייתה לטלטל ולעורר את תודעתו של האדם במידה כזו שהוא יהיה מסוגל לומר לעצמו: “אני עובר דרך שער המוות כישות מודעת.” אנו יכולים להיזכר במילים שנאמרו לאיוב: “בָּרֵ֥ךְ אֱלֹהִ֖ים וָמֻֽת!” (איוב ב’ 9) אנו יודעים שהוא לא היה בטוח אם יעבור דרך שער המוות באופן מודע. נוסיף לכך את האמירה היוונית הנותנת ביטוי לפחד שאותו חוו היוונים מול המוות: “מוטב להיות קבצן בעולם העליון מאשר מלך בממלכת הצללים”, ואז נקבל גם מהעולם הפגאני את ההוכחה המראה עד כמה נהייה האדם לא בטוח לגבי האלמותיות האנושית. ולאנשים רבים חסר הביטחון הזה גם כיום! כל אותם אנשים שאומרים שהאדם העובר דרך שער המוות מתמזג אל תוך היקום, ומתאחד עם ישות אוניברסלית כלשהי, מתעלמים ממה שהנפש חייבת לייחס לעצמה אם היא רוצה לדבר על האלמותיות שלה.

עלינו לומר רק מילה אחת, ונדע מייד את הלך הרוח שהאדם חייב לחוות ביחס לאלמותיות שלו. מילה זו היא אהבה. את כל מה שאמרנו על האלמותיות, אנו יכולים כעת לקשור למשמעות של המילה אהבה. האהבה היא לא משהו שאנו רוכשים באמצעות הרצון. האהבה היא לא משהו שאנו רוכשים באמצעות חוכמה. האהבה יושבת באזור הרגש. אך אנו יודעים, וחייבים להודות בכך בפני עצמנו, שנפש האדם לא הייתה יכולה להיות כפי שהיא צריכה להיות, אם היא לא הייתה יכולה להתמלא באהבה. כן, כאשר חודרים לתוך מהות הנפש, מגיעים למסקנה שהנפש האנושית שלנו לא הייתה עוד נפש אנושית אילו לא הייתה מסוגלת לאהוב.

אך כעת נדמיין שאנו עוברים דרך שער המוות באופן כזה שאנו מאבדים את האינדיבידואליות האנושית שלנו, ואנו מתאחדים עם אלוהות אוניברסלית. אז נהיה בתוך האלוהות הזאת, נהיה שייכים לה, חלק ממנה. לא יכולנו עוד לאהוב את אלוהים, כי היינו בתוכו. לאהבה לא הייתה כל משמעות אילו היינו בתוך האלוהים. עלינו להודות שאם לא נוכל לשאת את האינדיבידואליות שלנו דרך המוות, נצטרך לאבד במוות את האהבה, שהאהבה תצטרך להיפסק ברגע שבו האינדיבידואליות תיפסק. ישות אחת יכולה לאהוב רק ישות אחרת שמופרדת ממנה. אם ברצוננו לשאת דרך המוות את אהבתנו לאלוהים, אז עלינו לשאת דרך המוות את האינדיבידואליות שלנו, עלינו לשאת דרך המוות את מה שמצית בתוכנו את האהבה – האינדיבידואליות שלנו. כדי להביא לאדם את משמעות האדמה, היה צורך לתת לו ידע על האלמותיות שלו באופן כזה שלא יהיה אפשר לחשוב על ישותו כעל משהו מופרד מהאהבה. לא הרצון ולא החוכמה יכולים לתת לאדם את מה שהוא צריך. רק האהבה יכולה לתת לו זאת.

מהו זה שעליו ירדה החשיכה באבולוציה האנושית על האדמה? קחו את היהודים או קחו את פגאנים: ירדה האפלה על המודעות לכל דבר שקיים מעבר למוות. בין הלידה למוות – תודעה; מעבר לגבולות בין הלידה למוות – חשיכה, ושום דבר לא נשאר מהתודעה שבתוך הגוף הארצי. “דע את עצמך!” – בכניסה למקדש היווני ניצבה הדרישה הקדושה ביותר לאנושות. אך האדם יכול היה לתת לעצמו רק את התשובה: “כן, אם אשאר מאוחד בגופי עם נפשי, כפי שאני בתור אדם ארצי, אינני יכול לזהות בתוך עצמי אינדיבידואליות המסוגלת לאהוב מעבר למוות. אינני מסוגל לעשות זאת!” הידיעה שבתור אינדיבידואליות אפשר לאהוב מעבר למוות – היא זו שאבדה לבני האדם.

המוות איננו הסוף של הגוף הפיזי. רק מטריאליסט יכול לומר זאת. דמיינו לעצמכם שלאדם הייתה מודעות כזו, שבכל שעה של חייו בגוף, הוא היה יודע מה נמצא מעבר למוות, באותה וודאות בדיוק כמו שהוא יודע היום שמחר השמש תזרח ותעבור מעל השמיים. לא היה אז כל עוקץ במוות מבחינת האדם. המוות לא היה מה שאנו מכנים מוות, ובני האדם היו יודעים בגוף שהמוות הוא רק תופעה המובילה מצורה אחת לצורה אחרת. ב”מוות” פאולוס לא התכוון להפסקת הקיום של הגוף הפיזי, אלא לעובדה שהתודעה משתרעת רק עד המוות, ושהאדם, כל עוד הוא קשור לגוף בקיומו הארצי באותה תקופה, יכול היה להרחיב את תודעתו רק עד למוות. בכל מקום שבו פאולוס מדבר על המוות, אנו יכולים להוסיף: חוסר המודעות מעבר למוות.

מה נתנה מיסטריית גולגותא לאדם? האם מיסטריית גולגותא הייתה שורה של אירועי טבע שהתרחשו בפני האנושות, עמוד ענן, עמוד אש? לא, בפני האנשים עמד בן אדם, ישוע כריסטוס. האם במיסטריית גולגותא התגשם משהו מתוך המעמקים המסתוריים של הטבע כך שהים נקרע כדי שהעם של אלוהים יוכל לעבור בו? לא, אדם עמד בפני בני האדם; אדם שגרם לצולעים ללכת ולעיוורים לראות. דברים אלה נבעו מתוך בן אדם.

היהודי היה צריך להתבונן בטבע אם הוא רצה לראות את זה שהוא קרא לו אֲדֹנָי אלוהי. כעת ניתן היה לראות בן אדם, ניתן היה לומר על בן אנוש שאלוהים חי בתוכו. הפגאני היה צריך לעבור חניכה או התקדשות, היה צריך למשוך את נפשו אל מחוץ לגופו כדי שיוכל לעמוד בפני הישות שהיא כריסטוס. הוא לא יכול היה לחשוב שכריסטוס נמצא עלי אדמות; הוא יכול היה לדעת רק שכריסטוס נמצא מחוץ לכדור הארץ. אך זה שהיה מחוץ לכדור הארץ בא לאדמה ולבש גוף אנושי.

בישוע כריסטוס עמדה בפני האנשים כבן אדם אותה ישות שעמדה במיסטריות בפני הנפש המשוחררת מהגוף. ומה קרה כתוצאה מכך? זו הייתה ההתחלה שדרכּה אותם כוחות שהאדם איבד מאז תחילת האבולוציה הארצית, אותם כוחות שבאמצעותם מובטחת האלמותיות של האדם, חזרו אליו שוב דרך מיסטריית גולגותא. ההתגברות על המוות בגולגותא יצרה את הכוחות אשר יכולים להצית מחדש בנפש האדם את הכוחות שאבדו. המסע של האדם באבולוציה הארצית ימשיך להיות כזה שככל שהאדם יקבל ויפנים יותר ויותר את כריסטוס, הוא יגלה בתוך עצמו את הכוח שביכולתו לאהוב מעבר למוות, כך שהוא יוכל לעמוד בפני אלוהיו כאינדיבידואליות בת אלמוות. לכן, רק מאז מיסטריית גולגותא התגשמה האמירה: “ואהבת את יהוה אלהיך בכל-לבבך ובכל-נפשך ובכל-מאודך ובכל שכלך, ואהבת לרעך כמוך.” (לוקס י’ 27)

הרצון ניתן מתוך הסנה הבוער. הרצון ניתן באמצעות החוקים והמצוות. החוכמה ניתנה באמצעות המיסטריות. אך האהבה ניתנה כאשר אלוהים הפך לאדם בישוע כריסטוס. והערובה לכך שנוכל לאהוב מעבר למוות, שבאמצעות הכוחות המחודשים של נפשנו ניתן לייסד קהילה של אהבה בין האדם לאלוהים ובין כל בני האדם בינם לבין עצמם, הערובה לכך מגיעה ממיסטריית גולגותא. נפש האדם מצאה במיסטריית גולגותא את מה שאיבדה מאז ראשית פלנטת האדמה, כשכוחותיה הלכו ונחלשו.

שלושה כוחות בשלושה איברי נפש אנושיים: רצון, חכמה ואהבה! באהבה, הנפש חווה את הקשר שלה עם כריסטוס.

רציתי להביא לכם דברים אלה מנקודת מבט מסוימת. מה שנאמר היום בצורה מתומצתת יתחבר להקשר שלו בימים הבאים. אך אני מאמין שאנו יכולים לרשום עמוק בנפשנו שההתקדמות בהכרת כריסטוס היא הישג אמיתי עבור נפש האדם, וכאשר אנו מתבוננים בקשר של נפש האדם עם כריסטוס, אנו מבינים איך לפני מיסטריית גולגותא היה מעין מסך בין נפש האדם לבין כריסטוס, אך דרך מיסטריית גולגותא מסך זה נפרץ, ואנו יכולים לומר את האמת הזו: “דרך מיסטריית גולגותא זרמה ישות קוסמית לתוך החיים הארציים, ישות על-טבעית התאחדה עם האדמה.”

הרשו לי, חברים יקרים, להוסיף היום הערה – אולי בימים הקרובים תהיה עוד הזדמנות נוספת לעשות זאת – אבל אני רוצה גם לומר את הדברים האלה היום:

ההתנגדות וההאשמות נגד מה שמלמד מדע-הרוח שלנו הולכות ומתחזקות. אמנם מתנגדים אלה אינם נלחמים בנו כמובן עם הרבה אמת, אך ההתנגדות כן קיימת. הייתי רוצה להתייחס לאמירה שגם אתם יכולתם לקרוא אותה בימים האחרונים כאן, אמירה שנשמעה מצד מסוים והופיעה שוב כאן. נחשוב על אמירה זו עכשיו בסוף ההרצאה של היום, שהראתה לנו שוב מזווית אחרת שבכריסטוס הופכת ישות קוסמית לישות ארצית. נאמר שזה כאילו דבר לא כריסטיאני כאשר מדברים על כריסטוס כישות קוסמית. הטענה הייתה: “הדוקטרינה התיאוסופית או האנתרופוסופית הזו אינה רואה בכלל עד כמה אין זה כריסטיאני לדבר על עיקרון קוסמי, על ישות קוסמית, בעוד שמה שכבש את בני האדם הוא האופן שבו הבשורות מספרות בצורה מדויקת ובפרטי פרטים על אנושיותו של ישוע.” אנשים שאומרים דברים כאלה מחשיבים את עצמם ככריסטיאניים אמיתיים. אבל רבים שחושבים על עצמם שהם כריסטיאניים לא שמים בכלל לב לכך שעם ה”כריסטיאניות” שלהם הם נותנים כל רגע סטירה בפרצוף של הכריסטיאניות האמיתית. האם זה לא כריסטיאני לדבר על כריסטוס כעל ישות שהיא ישות קוסמית, שיש לה משמעות לא רק עבור כדור הארץ, אלא גם עבור הקוסמוס? זה נאמר על ידי מישהו שרוצה להגן על הכריסטיאניות מפני המחקר הרוחי. הוא אומר: “כריסטוס, כמו שאנו פוגשים אותו מבלי שניקח בחשבון את המימד הקוסמי, יחיה בנפשות בני האדם כל עוד קיימת האדמה”. אני לא חושב שהרבה אנשים מבינים עד כמה דברים אלה סותרים את הבשורות. אפשר לומר אולי שכך מדבר מתנגד למדע-הרוח – ואז אפשר להבין זאת. אך הדברים נאמרים דווקא מ”נקודת המבט כריסטיאנית”. אבל האם נקודת מבט כריסטיאנית זו היא באמת נקודת מבט כריסטיאנית? הוא מגנה אותנו ומאשים אותנו בכפירה – הוא טוען שיש לו זכות לגנות אותנו ככופרים. מבחינתו, הכריסטיאניות שלנו, או ליתר דיוק האנתרופוסופיה שלנו, מוטלת בספק. כבר לא חיה הכריסטיאניות האמיתית לא רק בתפיסתו, אלא גם בהרגלי חיי הנפש שלו. כי הרי נפש שהיא באמת כריסטיאנית לעולם לא תאמר: “כל עוד האדמה קיימת, כריסטוס יחיה בליבם של בני האדם” – מדוע לא? כי כריסטיאני שאומר זאת פשוט שכח את דיברי הבשורות: “השמיים והארץ יעברו מן העולם, אך דבריי לא יעברו מן העולם”. (מתי כד’, 24) דברים אלה גם מראים את כריסטוס כישות קוסמית. ומי שמאשר אמירה כמו “השמיים והארץ יעברו, אך דבריי לא יעברו”, מדבר כריסטיאניות. אך ברגע שבו הוא רוצה להפנות את הכריסטיאניות שלו נגד האנתרופוסופיה, יש לו פליטת פה, והוא חוטא נגד האמירה “השמיים והארץ יעברו, אבל דבריי לא יעברו”, כשהוא בעצם אומר: “אנחנו רוצים כריסטוס שפועל כל עוד האדמה קיימת; הוא אינו מבין דבר מהכריסטיאניות האמיתית, אותה כריסטיאניות שאינה כתובה רק בספרים, אלא גם בכוכבים.

לפעמים עלינו להבין את הרוח של ההתקפות המופנות היום מצד זה או אחר נגד הכריסטיאניות של האנתרופוסופיה שלנו. מפליטות פה אפשר לפעמים לראות למה הפכה הכריסטיאניות בנפשות כאלה הרבה יותר מאשר מקריאה, כפי שמקובל היום.

בימים הבאים, נמשיך לדבר על מה שנפש האדם יכולה לחוות עם כריסטוס בתוכה.