רודולף שטיינר

תרגם מאנגלית: עמרי כפיר

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר שיצא בהוצאת חירות, ראו כאן

GA187

הרצאה מספר 7

חוויות מן השנה החולפת והתבוננות אל השנה החדשה (חלק 1)

דורנאך, 31 בדצמבר 1918

* סדרת הרצאות זו ניתנה על ידי שטיינר בימים של סוף שנת 1918. זוהי השנה בה הסתיימה מלחמת העולם הראשונה. בהרצאות אלו הוא מרבה להתייחס אל ההתרחשויות העולמיות באותם ימים, אותם אירועים שהתרחשו בזירה העולמית, כחלק ממלחמת העולם הראשונה.

*******

אל הנפש של כל אדם מדבר הצורך הבסיסי, שביום האחרון של השנה המחשבות שלנו ינועו בהרהורים על טבעו החולף של הזמן. למען הצורך הזה אנחנו יכולים להסתכל היטב בבחינה-עצמית, על מנת למצוא מה נכנס אל חיינו החיצוניים ואל נפשנו במהלך השנה החולפת. אנחנו יכולים להעיף מבט חזרה להתקדמות שעשינו בחיים, לפירות של ההתנסויות שהחיים הציעו לנו. ברטרוספקטיבה כזו מידה מסוימת של אור יכולה להיזרות על רגשות שעשו את חיינו יותר או פחות בעלי ערך, יותר או פחות קשים, או יותר או פחות מספקים. אנחנו למעשה לא יכולים להתבונן על החיים שלנו, כאילו היו חייו של אדם מבודד; אנחנו מחויבים לבחון אותם בהתחשב בקשר עם העולם כמכלול והאנושות כמכלול. ואם אנחנו מחפשים בכנות אחר השקפה אנתרופוסופית של העולם, אנחנו מרגישים צורך, עם התעקשות מיוחדת, לבחון את היחסים שלנו עם העולם שוב ושוב בנקודת מפנה הזמן הקבועה הזו, בסיומה של שנה אחת ותחילתה של האחרת.

יחד עם זאת, מכיוון שהסקירה הנוכחית מתרחשת בזמן שיש אנדרלמוסיה כזו בנפשותינו, כאשר כל מה שהאנושות סבלה בארבע וחצי השנים האחרונות עדיין מעמיס את משקלו עלינו, כאשר כאנתרופוסופים אנחנו מתבוננים על יחסינו אל העולם והאנושות, אל מול הרקע חסר התקדים של ההתרחשויות העולמיות, אז הסקירה של השנה החולפת מקבלת אופי מיוחד.

המחשבות שאני רוצה במיוחד להביא לכם הערב ייראו אולי, כאילו נתחבו לכאן ללא כל קשר, לא רלוונטיות להקשר הקודם. כרגע אנחנו מחזיקים לנגד עין-התודעה שלנו את הטבע החולף של הזמן ושל האירועים בזמן, וכיצד כל זה משפיע על נפש האדם. אך כתלמידי מדע הרוח אנחנו לא יכולים לשכוח שכאשר אנחנו מסתכלים על הזמן הזורם לצד-ועל החוויות שלנו, תוך כך שהוא חולף, אנחנו פוגשים בקשיים רבים. בעיקר אלו שהלבבות והתודעה שלהם הקדישו עצמם ברצינות למחשבה האנתרופוסופית, ניצבים בפני קשיים בהתבוננות שלהם על העולם.

כולכם מכירים את החוויה המוזרה שיש לאנשים שלא נסעו הרבה ברכבות. כאשר הם מסתכלים מחוץ לחלון, הם מקבלים את הרושם שכל הנוף זז, חולף על פניהם במהירות. כמובן שזה הם עצמם, שזזים עם הרכבת, אבל הם מיחסים את התנועה לנוף, שהרכבת חולפת דרכו. בסופו של דבר, על ידי כך שהם מרגילים את עצמם למצב, הם מבינים טוב יותר את האשליה ושמים במקומה את הרעיון הנכון לגבי המראות שהם רואים מבעד לחלון.

עכשיו, באופן בסיסי, אם כי באופן יותר מסובך, אנו עצמנו – בכל הנוגע לענייני העולם הקשורים אלינו – במצב דומה לאנשים הטובים הללו על הרכבת. הם מוּלכים שולל בנוגע למה שנמצא בתנועה ומה שנמצא במנוחה בנוף. אנחנו יושבים בתוך טבעם של הגוף הפיזי והגוף האתרי, שניתנו לנו ככלי רכב, כאשר עזבנו את ממלכות הרוח, על מנת לבוא אל קיום פיזי בין לידה למוות, ובכלי הרכב הזה אנחנו חולפים דרך אירועי העולם הזה. אנחנו מתבוננים בעולם על ידי האמצעים של כלי הרכב הפיזי הזה, בו אנחנו נחפזים לאורך הקיום הארצי. והעולם, כפי שאנחנו מתבוננים בו בדרך זו, הוא ברוב המקרים חוויה של אשליה. כך שאנחנו באמת יכולים להסתכן בהשוואה הבאה: אנחנו רואים את העולם באופן מוטעה בדומה לאדם ברכב, שמדמיין שהנוף חולף על פניו. אבל תיקון האשליה בה אנו רואים את העולם, שבה אנו שבויים, אינו קל כל כך, כמו תיקון האשליה שיש למישהו כאשר הוא מביט אל מחוץ לחלון הרכבת.

ברגע המיוחד הזה של ערב השנה החדש, חבריי היקרים, כאשר אנחנו עדיין בתוך השנה, בה היה עלינו לתקן כל כך הרבה קונספציות עכשוויות של העולם, כדי שמחשבה כזו תוכל להיכנס לנפשותיכם. אתם מכירים את מה שאמרתי לכם על החוויות שיהיו לנו, אם היה עלינו לחיות באופן מודע את החיים מילדות לגיל הבשלות, אותם אנחנו חיים כיום באופן לא מודע. אמרתי לכם איך ישות האדם מתבגרת בתקופות חיים מוגדרות, כך שבשלבים מוגדרים, הוא יכול להכיר דברים מסוימים מתוך כוחו שלו. אנשים צריכים לוותר על כל נוהג של אשליה בנוגע למצבים השונים של התבגרות האדם בחיים – בגלל הסיבות אותן הזכרתי לפני רגע.

ישנם שני סוגים עיקריים של אשליות, אליהם אנו נתונים בחיים, אשליות שמטביעות את הרושם שלהן על התודעה שלנו בזמן כמו זה, כאשר אנחנו מעיפים מבט על השנה החולפת ולקראת השנה שתבוא. האשליות הללו עולות מכך שאין לנו בתודעה הרגילה שום רעיון איך להתייחס למצבים מסוימים בעולם החיצוני. העולם החיצוני הזה הוא לא רק מכלול של דברים, הנשארים בסדר מסוים במרחב; הוא גם רצף של אירועים בזמן. דרך החושים שלכם אתם מתבוננים באירועי העולם החיצוניים המתרחשים סביבכם, ככול שאלו הם אירועים טבעיים. אתם מתבוננים באותה הדרך באירועים טבעיים בממלכת האדם. העולם אחוז בתהליך של התהוות. באופן כללי אין הכרה בכך, אבל כך אכן הדבר. תהליכים מתמשכים במהירות מוגדרת. אבל אז הָפנו את מבטכם מהאירועים הללו למה שמתרחש בתוכם. אתם יודעים כיצד תהליכים מתרחשים בכם הן באופן מודע והן באופן בלתי מודע. אתם לא ניצבים בעולם כישות מרחבית סופית, שלמה, אלא אתם עומדים בתוך התרחשות מתמשכת, התהוות מתמשכת, עם תהליכים המתמשכים הלאה ומתקדמים באופן מתמשך במהירות מוגדרת.

הבה נבחן את המהירות, שבה אנו עצמנו חולפים דרך העולם, ביחס למהירות של אירועים טבעיים. מדע הטבע אינו מקדיש שום תשומת לב להבדל העצום בין המהירות של המעבר שלנו דרך העולם לבין המהירות של אירועים השייכים לטבע. כאשר אנחנו משווים את החלק של החיים שלנו שקשור עם התבוננות החושים של העולם החיצוני והציור של החוויות של חיינו בהתבוננות כזו, כאשר אנחנו בוחנים את החלק הזה של החיים בתהליכים הללו של צמיחה ומוות ומשווים לאירועים חיצוניים טבעיים אליהם החושים שלנו מכוונים, אנחנו מוצאים שהמעבר שלנו דרך זרם הזמן הוא הרבה יותר איטי, מאשר זה של אירועי הטבע. חשוב שנישא את זה בתודעתנו. אירועים בטבע מתרחשים מהר, באופן יחסי; אנחנו הולכים לאט יותר. אולי תזכרו, שהתייחסתי להבדל הזה, כאשר נתתי הרצאה פעם אחת לא רחוק מכאן, בליסטל, על "חיי אדם מנקודת המבט של מדע הרוח". מלידה להתחלפות השיניים חולפות שבע שנים עבורנו, בני האדם, כלומר, עבור ההתפתחות של הגוף הפיזי. אז אנחנו צריכים שבע שנים נוספות עבור ההתפתחות של גופנו האתרי. בהשוואת עצמנו לממלכת הצמחים, לדוגמה – אליה נוכל להתייחס לרגע בהקשר של גופנו האתרי – נוכל לומר שלוקח רק שנה אחת לממלכת הצמחים, המיוצגת על ידי צמח עונתי, לעבור דרך כל ההתפתחות שאפשר לעבור בגוף אתרי. אנחנו, ישויות האדם, זקוקים לשבע שנים עבור מה שהצמח עובר במהלך שנה אחת בלבד. במילים אחרות, הטבע החיצוני, כפי שהוא מתגלה בעולם הצומח, חולף במהירות גבוהה פי שבעה מאשר אנו עצמנו. ובמקום בו העולם האתרי נוגע בדבר, הכל נתון לחוקים הנמצאים בעולם הצומח.

תבחינו במשמעות העניין הזה, ידידיי היקרים, אם תהרהרו, לדוגמה, על הדברים כפי שהם נראים כאשר אתם נוסעים ברכבת איטית לצד אחת אחרת, רכבת הנוסעת מהר יותר באותו הכיוון. כאשר אתם עצמכם נוסעים ברכבת איטית, המהירות של הרכבת השנייה לא תראה גבוהה כל כך, כמו שהיתה נראית, לו הייתם עומדים ללא תנועה. או שאם הייתם נוסעים ברכבת די מהר, אך לא מהר כל כך, כמו רכבת אקספרס, רכבת האקספרס תראה לכם די איטית. אבל אם תיסעו באותה מהירות כמו האקספרס, תישארו ממש לצידה, כאילו היא עומדת. לכן התמונה שיש לכם על הרכבת השנייה משתנה בהקשר של המהירות בה אתם עצמכם נעים.

עכשיו, למהירות עליה אנחנו רוצים לדבר כאן, כלומר, למהירות בה הגוף האתרי שלנו זורם, יש הרבה יותר חשיבות מאשר סך כל היחסים המרחביים. יש לה קשר עם כל השיפוט והחוויה שלנו, והגישה שלנו כלפי העולם החיצוני. חוקר מדע הרוח, המסוגל לחקור עניינים כאלה יגיד: מה היה קורה, אם ישויות האדם היו מאורגנות באופן שונה? אם, לדוגמה, היינו מאורגנים, כך שהיינו זקוקים רק לשנה אחת שתחלוף מהתחלפות השיניים לבגרות? איך זה היה, אם היתה לנו בדיוק את אותה המהירות כפי שיש לכל דבר בטבע החיצוני, הנתון לחוקי החיים האתריים? אם היינו מקבלים את מערכת השיניים השנייה שלנו במהלך השנה הראשונה לחיים שלנו, ובסופה של השנה השנייה היינו מתפתחים כאילו אנחנו בגיל ההתבגרות, בגיל ארבע עשרה או חמש עשרה?

ובכן, ידידיי היקרים, אז מהלך חיינו היה לגמרי בתוך מסלול החיים של אירועי הטבע בכל מה שנתון לחיים האתריים. לא היינו יכולים להפריד ולהבחין בינינו לבין הטבע. משום שבמציאות אנחנו מופרדים מהטבע על ידי העובדה שאנחנו נעים בקצב אחר בזרם הזמן. אם זה לא היה כך, היינו לוקחים את זה כמובן מאליו, שאנחנו שייכים לטבע. ודבר אחד צריך להיות מודגש מעל הכל: אם ישויות האדם היו נעות במהירות זהה לאירועים בטבע החיצוני, לא היינו יכולים לעולם להיות חולים בגלל סיבה פנימית. משום שמחלה, שבאה לאדם מבפנים, מקורה הוא בשוני המהירות של ישות האדם ביחס לאירועים החיצוניים, הנתונים לחיים האתריים. על כן החיים האנושים היו די שונים, אם לא היינו מובחנים מהעולם החיצוני על ידי כך שאנחנו חיים פי שבעה יותר לאט.

אם כך, אנחנו מסתכלים אחורנית על השנה בערב זה של השנה החדשה מבלי להיות מודעים לכך, שבעצם "נפלנו החוצה" מהחיים של העולם. אנחנו מבחינים בכך לראשונה, אחרי שחיינו חלק נכבד מחיינו ואנחנו מתחילים לבצע באופן חוזר וכן את הרפלקציות הללו בערב ראש השנה. אנשים שיכולים לשפוט את הדברים הללו ושמתאמנים ברטרוספקטיבה באופן קבוע, יסכימו איתי מתוך ניסיון החיים הרגיל שלהם, שבערך בגיל, נאמר, חמישים, אחרי אימון תדיר של רטרוספקטיבה כזו, אנחנו חייבים להודות, שלא למדנו מהשנה החולפת את כל מה שאפשר היה להוציא ממנה. במובנים רבים אנחנו משאירים חוויות רבות, שהיו יכולות להעשיר אותנו, "בלתי משומשות". אנחנו לומדים מהטבע שבע פעמים פחות ממה שיכולנו, אם לא היינו חולפים דרך החיים שבע פעמים לאט יותר מאשר הטבע עצמו.

כשאנחנו מגיעים לשנתנו החמישים, אנחנו צריכים לומר לעצמנו: אם באמת יכולת לעשות שימוש מלא בכל שנה, על ידי ספיגה של כל מה שהשנה רצתה לתת לך, אז יכול היית להיות בן שבע או שמונה, עשר או שתיים עשרה לכל היותר; משום שבמהלך השנים הללו יכולת "לשאוב" מהעולם את כל מה שלמעשה לקח לך לספוג במשך חמישה עשורים.

אבל יש דבר נוסף. לעולם לא היינו מסוגלים לתפוס, שהעולם הוא עולם של חומר, אם היתה לנו את אותה מהירות תנועה. מכיוון שאכן יש לנו מהירות שונה, העולם בחוץ, שנע בקצב מהיר יותר, נראה לנו כחומר, בזמן שחיינו שלנו מופיעים בפנינו כנפש ורוח. אם היה עלינו לנוע קדימה באותה המהירות כמו הטבע החיצוני, לא היתה הפרדה בין עצמיות הנפש-רוח שלנו והמסלול של הטבע החיצוני. היינו תופסים עצמנו כחלק מהטבע החיצוני וחווים הכל כהתנסות נפש-רוח של עצמנו. היינו מותאמים לעולם באופן די שונה. כשאנחנו מסתכלים אחורנית על השנה החולפת בערב השנה החדשה, אנחנו מוטעים בדיוק מהסיבה הזו, שהמהירות שלנו איטית כל כך ביחס לעולם. משום שלמרות שאנחנו יכולים להסתכל אחורנית בתשומת לב וזהירות, אנחנו מחמיצים הרבה, הרבה מתוך מה שהיינו סופגים, אם היינו נעים באותו קצב כמו העולם. זהו, ידידיי היקרים, צליל נסתר, העולה מהקרקע של האנתרופוסופיה, שצריך לאפשר את הלך הנפש הרציני היאה לרטרוספקטיבה של אלה שמקדישים עצמם למדע הרוח. זה צריך להגיד לנו, שאנחנו – ישויות האדם – חייבים לחפש גישות אחרות כלפי העולם, מאלה שיכולות להימצא רק בנתיב החיצוני של החיים, משום שהדרך הזו מובילה רק לאשליות.

זוהי אשליה אחת: כשאנו ניצבים מול העולם עם חושינו, אנחנו נעים הרבה יותר לאט דרך העולם, מאשר הטבע החיצוני.

אבל יש עדיין אשליה נוספת. אנחנו פוגשים אותה כאשר אנחנו עושים רפלקציה על כל מה שמדליק את החשיבה שלנו, כל מה שנותן כנפיים לחשיבה שלנו, ככול שהיא עולה מתוכנו. זה פוגש אותנו, כשאנחנו מתבוננים על סוג חשיבה שתלוי ברצון שלנו. העולם החיצוני של החושים אכן לא נותן לנו את מה שהוא היה יכול לתת כתגובה לרצון שלנו. קודם אנחנו חייבים ללכת לפגוש את הדברים, או האירועים הבאים אלינו. זה שונה ממה שקורה כשאנחנו תופסים קונספטים או רעיונות, כאשר הם משליכים את אורם הקלוש על הרצון שלנו. לזה, שוב, יש מהירות אחרת. כאשר אנחנו שוקלים את חיי הנפש שלנו, ככול שהם נוגעים לחיי החשיבה, ועם זאת קשורים לרצון שלנו, התשוקות והמשאלות שלנו, אנחנו מוצאים שיש לנו מהירות אחרת מהמהירות של העולם שאנו חולפים דרכו בין לידה למוות. ואם אנחנו חוקרים את הנושא באופן אנתרופוסופי אנו נפגשים בעובדה המסקרנת שבמחשבותינו, ככול שהן נשענות על הרצון שלנו, אנחנו נעים הרבה יותר מהר מאשר העולם החיצוני.

ובכן אתם רואים שבכל מה שקשור עם החושים שלנו, אנחנו נעים לאט יותר, בכל מה שתלוי בחשיבה שלנו, אנחנו נעים מהר יותר מהקצב של החיים מחוץ לנו. למעשה אנחנו נעים מהר כל כך במחשבותינו – במידה בה הן נשלטות על ידי הרצון שלנו, הכמיהות והמשאלות שלנו – שיש לנו את ההרגשה, אפילו שהיא לא מודעת, (וזה נכון לגבי כל אחד) שהשנה היא באמת הרבה יותר מדי ארוכה. בשביל תפיסת החושים שלנו היא שבע פעמים קצרה מדי. בשביל ההבנה שלנו דרך החשיבה, בכל מה שקשור במחשבות התלויות בשאיפות והכמיהות שלנו, יש לנו הרגשה עמוקה לא מודעת, שהשנה היא הרבה יותר מדי ארוכה. היינו רוצים שהיא תהיה הרבה יותר קצרה, משוכנעים שנהיה מסוגלים בזמן קצר הרבה יותר להבין את המחשבות, שאנחנו מצליחים לאחוז מהמשאלות שלנו ומהרצון שלנו. במעמקים של כל נפש אדם יש משהו שלעולם לא יובא אל המודע, שפועל בהתנסות הנפש כולה, בהלך הנפש כולו, צובע את כל החיים הסובייקטיביים. זה משהו שאומר לנו, שבכל מה שקשור למחשבות שלנו, יספיק לנו לגמרי שתהיה לנו שנה רק של ימי ראשון [שבת[, של סופי שבוע. משום שבחשיבה כזו, חשיבה בקצב הזה, בני האדם חיים באופן שלמעשה הם מקווים לחוות רק את סופי השבוע. אפילו אם האדם כבר לא מודע לכך, הוא חושב שסופי השבוע מחזיקים אותו; מקומם בחיים שלו הוא רק כמשהו שאין לו צורך בו להתקדמות החשיבה שלו. כאשר אנחנו עסוקים במחשבות שלנו, התלויות ברצון שלנו, בשאיפות ובכמיהות שלנו, אנחנו מהר מאוד גמורים; בספירה הזו אנחנו נעים באופן מהיר. זו אחת הסיבות לאגואיזם שלנו. וזו אחת הסיבות לעיקשות שלנו אודות מה שאנו עצמנו חושבים.

אם אנחנו לא מאורגנים, ידידיי היקרים, באופן שאותו תיארתי עכשיו, אם באמצעות מחשבותיכם אתם באמת עוקבים אחר המסלול של העולם החיצוני ולא נעים קדימה כל כך במהירות – מהר פי שבעה, כמו העולם החיצוני, אם לא היה לכם את הרצון להשתמש רק בימי שבת, אז הנפש שלכם היתה מכוונת עם העולם, כך שדעתכם האישית לא היתה נראית בעלת ערך יותר מאשר של מישהו אחר. הייתם יכולים להתאים את עצמכם בקלות לדעה אחרת. רק חישבו איזה חלק משמעותי, אצלנו כבני אדם, תופסת ההתעקשות על ערכה של דעתנו! מנקודת מבט מסוימת אנחנו תמיד חושבים שהאחרים טועים והם הופכים להיות צודקים, כשאנחנו מרגישים נכונות להתייחס אליהם כך.

בני האדם הם אכן יצורים עם סתירה עמוקה! מצד אחד, בכל מה שקשור בחושים אנחנו נעים הרבה יותר לאט מאשר העולם החיצוני; מצד שני, בכל מה שקשור לחשיבה שלנו, אנחנו נעים הרבה יותר מהר. כך יוצא, שההשקפה שלנו על העולם היא מעורפלת, משום שאנחנו תמיד נתונים לאשליה. אנחנו לא מבינים שנפלנו מן הטבע ולכן אנחנו יכולים להפוך לחולים. אנחנו גם לא מבינים כיצד אנחנו רוכשים רעיונות מטריאליסטים על העולם. רעיונות מטריאליסטים כאלה הם שגויים, ממש כמו שהתפיסה שהאדמה חולפת על פנינו בכיוון הנגדי של הרכבת בה אנחנו נוסעים. יש לנו את התפיסה השגויה הזו רק משום שאנו נעים פי שבעה יותר לאט מאשר העולם. בנוסף לכך אנחנו מטפחים את המחשבה הסודית: לו רק היה זה תמיד יום שבת! – משום שבאופן יחסי, סופי השבוע נראים די בלתי נחוצים עבור הרעיונות החיצוניים שאנחנו מעוניינים ליצור אודות העולם מתוך הכמיהות והרצון שלנו. לכל אחד יש את המחשבה הסודית הזו. הגישה של הנפש האנושית לא תמיד מתוארת באופן כל כך אמיתי וקולע, כפי שביסמארק תיאר את זה פעם. ביסמארק העיר הערה מסקרנת אודות הקיסר האחרון לבית הוהנצולרן. כאשר ביטא את דעתו אודות מה שיקרה לגרמניה בגלל הקיסר הזה, הוא אמר: "האיש הזה רוצה לחיות כאילו כל יום היה יום הולדת. רובנו היינו שמחים להסיר את יום ההולדת מדרכנו עם כל המשאלות הטובות וההתרגשויות, אבל הוא רוצה יום הולדת כל הזמן!". זה האפיון המדויק של ביסמארק בתחילת שנות התשעים של המאה התשע עשרה. עכשיו, זה האגואיזם האנושי שהופך את יום ההולדת שלנו לשונה מכל שאר הימים. אף אחד לא באמת רוצה שתהיה לו יום הולדת כל הזמן, אבל מנקודת מבט מסוימת, אדם היה רוצה שתמיד יהיה יום שבת – הוא היה יכול להסתדר נהדר בלי כל הידע המיותר! ועל אף שזה לובש מסיכה מתעתעת, הרבה מהלך הנפש שלנו נשען על המשאלה שלנו, שיהיו לנו רק ימי שבת.

בעידנים קודמים של האבולוציה, האשליה העולה מהדברים הללו, תוקנה בדרכים שונות על ידי הראייה העל-חושית האטוויסטית. בתקופתנו האשליות מתוקנות הרבה פחות. אולם מה שיתקן אותן, חייב לעלות. מה שאני מבקש מכם לקחת לתוך נפשותיכם היום, כסוג של אימפולס חברתי הוא זה, שאנחנו הולכים לעומק אל תוך מדע הרוח על פי כוונתו האמיתית כאן, אנחנו לא לוקחים אותו כתיאוריה, אלא באופן החי, כפי שתיארתי פעמים רבות. יש לנו אז את האפשרות בתוך מדע הרוח לתקן פנימית, בנפשותינו, את האשליות שמקורן בשני שורשי הטעויות הללו. מדע רוח אנתרופוסופי – והבה נהיה ברורים במיוחד בנוגע לכך בנקודה זו של סוף השנה – הוא משהו שמאפשר לנו לחוות את העולם בחוץ בתואם עם המציאות, העולם שבאופן אחר אדם אינו חווה באמת, בשל כך שהוא חולף על פני העולם לאט מדי. הכל תלוי, למעשה, על האופן בו אנו עצמנו מתייחסים לדברים. רק חישבו איך הכל תלוי בגישה שלנו כלפי העולם! כדי להיות ברור בנוגע לדברים אנחנו צריכים לפעמים להציב לפני נפשנו רעיונות שכהיפותזות הם בלתי אפשריים למדי. חישבו איך הפיסיקאי אומר לכם שלתווים מסוימים – נאמר דו, רה, מי, באוקטבה מסוימת – יש מספר מסוים של ויברציות, כלומר, באוויר יש ויברציות במספר מסוים. אינכם קולטים דבר מן הויברציות; אתם רק שומעים את הצלילים של התווים. אבל תארו לעצמכם שהייתם מאורגנים באופן כזה (זה כמובן רעיון בלתי אפשרי, אבל הוא עוזר לנו לתפוס דבר אחר) – דמיינו שאתם תופסים כל ויברציה נפרדת של אוויר: כך לא תשמעו דבר מצלילי התווים. המהירות של חייכם תלויה לגמרי באופן בו אתם תופסים דברים. העולם נגלה לנו, כפי שהוא, לפי המהירות שלנו עצמנו יש ביחס למהירות של העולם. אבל מדע הרוח הופך אותנו ערים למציאות הקיימת, מעבר ליחס האישי שלנו כלפי העולם.

אנחנו מדברים באנתרופוסופיה, במדע הרוח, על האופן בו האדמה שלנו התפתחה בסופו של דבר על ידי מעבר דרך תקופת שבתאי קדמון, תקופת שמש קדמונית ותקופת ירח קדמון, כך שבסופו של דבר הגיעה תקופת האדמה. אך באופן טבעי הכל ממשיך להתקיים. בתקופה בה אנו חיים עכשיו, בקיום האדמה שלנו, עולמות אחרים מכינים את תקופת שבתאי קדמון, עולמות אחרים מכינים את תקופת שמש שלהם. ניתן להתבונן בכך בעזרת מדע הרוח. אפילו קיום שבתאי שלנו עדיין כאן. אנחנו יודעים שהאדמה עברה את השלב הזה; עולמות אחרים רק הגיעו אליו. אפשר לתאר איך שלב שבתאי עולה ומתחיל. הכוח להבחין בכך, בכל אופן, תלוי דבר ראשון בשינוי המהירות שבה עוקבים אחרי האירועים; אחרת הם לא יכולים להיראות. לפיכך מדע הרוח בהקשר מסוים מאפשר לנו לחיות עם מה שאמיתי ומציאותי, עם מה שלמעשה מתרחש בעולם. ועם אנחנו לוקחים את זה באופן חי – מדע הרוח האנתרופוסופי הזה, אותו תיארתי כעבודה חדשה, יצירתית של רוחות האישיות – אם אנחנו לא לוקחים אותו בסך הכל כעבודה של אדם בן זמננו, אלא כהתגלות מגבהים שמיימיים, אם אנחנו מקבלים את האימפולס של מדע הרוח לתוך עצמנו באופן חי, אז רוחות האישיות יעשו את מה שעליהן לעשות עבור הזמן שלנו: כלומר הן יישאו אותנו החוצה, מעבר לאשליות הנגרמות על ידי כך שהמהירות שלנו שונה ממהירות העולם. הן תאחדנה אותנו באופן הנכון עם העולם, כך שנוכל, לפחות ברגשותינו אודות העולם, לתקן דברים רבים.

אז נוכל לחוות את התוצאות של החיפוש והחקירה המדע-רוחית שלנו. במהלך השנה החולפת הזכרתי רבות מהן. הערב, ברטרוספקטיבה של ערב השנה החדשה הזה, אני רוצה רק להזכיר לכם משהו עליו דיברתי בעבר מבחינה אחרת: שמדע הרוח, כאשר הוא נלקח באופן כן, שומר אותך צעיר באופן מסוים, לא נותן לנו להזדקן כפי שהיה קורה לנו בלעדיו. זוהי אחת מהתוצאות של מדע הרוח. וזה גם בעל חשיבות מיוחדת לזמן שלנו. זה אומר שאנחנו מסוגלים, זקנים ככול שנהיה, ללמוד משהו באותו אופן שלמדנו כילדים. בדרך כלל כשמישהו מגיע לשנתו החמישים, הוא מרגיש שמנקודת מבט רגילה הוא חי בעולם זמן רב. שָאלו את בני תקופתכם, האם בגיל חמישים הם מרגישים נטייה לעשייה רבה מבחינה לימודית! אפילו אם הם יגידו "כן", שימו לב האם הם באמת עושים כך. קבלה מלאת חיים של הקונספטים והרעיונות האנתרופוסופיים יכולה בסופו של דבר להעניק לאנשים בגיל בו הם כבר בהחלט בשלים, את הכוחות ללמוד עדיין כפי שילדים לומדים – במילים אחרות, להפוך להיות צעירים בנפשם באופן הולך ומתגבר – לא באופן מופשט, כפי שקורה לעיתים קרובות, אלא בדרך כזו שהם ממש מסוגלים ללמוד, כפי שהיו מסוגלים, כשהיו בני שמונה או תשע שנים.

כך האפקט של השינוי בין המהירות שלנו וזו של העולם עוברת התאמה בדרך מסוימת. על ידי כך, אף על פי שאנחנו יכולים להיות מבוגרים בגיל הכרונולוגי, הנפש שלנו לא מרשה לנו להיות זקנים; הנפש שלנו הופכת אותנו לילדים במובן מסוים, גורמת לנו להתנהג כלפי העולם כילדים. כאשר אנחנו בני חמישים, אנחנו יכולים להגיד לעצמנו: בכך שאנו חיים לאט יותר מהעולם החיצוני, קיבלנו למעשה לתוכנו את מה שהיינו מקבלים בשבע או עשר שנים, אם היינו חיים באותו קצב כמו העולם. אבל על ידי כך שנשארנו רעננים, שמרנו את הכוח להתנהג כפי שהיינו בגיל שבע, שמונה, תשע, או עשר שנים. זה יוצר איזון. וְ – משום שדברים תמיד יוצרים איזון בעולם – זה מביא לידי ביטוי התאמה אחרת: הפחתה, באופן מסוים, של מה שיש לו מהירות גבוהה יותר, שנקרא, חשיבה שרירותית, של משאלות יום שבת הללו, כפי שתיארתי אותן, קודם לכן. זה יהפוך את הדבר אפשרי לא לרצות תמיד להיות בשבת, אלא להשתמש בסופי השבוע ללמידה, תוך הפיכת החיים בכללותם לבית ספר.

זה נכון, שאני מציע לכם סוג של אידיאל, כזה שהוא לגמרי אנתרופוסופי. ייתכן, ידידיי היקרים, שלרבים מכם היו התנסויות עמוקות יותר בארבעת ערבי השנה החדשה הקודמים, מאשר אלו שקדמו להם. יחד עם זאת, כל אחד, שלומד את מאורעות העולם בצורה רצינית יכול להתייחס לראש השנה הנוכחי בהשוואה לארבעת האחרונים, כחמוּר ביותר מכולם. זה דורש מאיתנו להיכנס בצורה עמוקה לאירועי העולם, לאחד את המחשבות שלנו עם כל הרעיונות בהם אנחנו יכולים לאחוז דרך יחסנו למדע הרוח, הנוגעים למה שנחוץ עכשיו לעולם ובעתיד הקרוב. עם עזרה מהמדע הרוחי אנחנו צריכים להפסיק לישון בכל הנוגע לאירועי העולם. אנחנו חייבים להפוך לערניים לגמרי. מבט חטוף מראה לכם שאנשים כיום ישנים לחלוטין.

השוו את החיים המודרניים עם החיים בתקופות הקודמות ותראו איך הם השתנו עבור צעירים וזקנים כאחד. כיצד העידן המטריאליסטי משפיע על צעירים כיום ברוב המכריע של המקרים? בכנות, האידיאלים של הצעירים המודרניים כבר אינם רעננים, אינם מבריקים, אינם מלאי חיים, כפי שהם היום בזמנים מוקדמים יותר. הנוער כיום הפך לנוער שמעמיד דרישות. אין תשוקה מצדם של הצעירים לכוון את הלך הנפש שלהם עם המבט קדימה לחיים, לצבוע אידיאלים באורו של העתיד, שהם יכולים להאציל על החיים. כבר בנעורים יש להם את המשאלה לעשוק כל מה שהם מוצאים בחיים. אבל התוצאה של זה בזקנה היא שאנשים בשלב הזה של חייהם לא מסוגלים לקבל את מה שמתאים לקבל בגיל מבוגר. הצעירים מנצלים את כוחותיהם וזקנים משאירים את אוצרות החיים זרועים על הדרך. הצעירים כבר אינם מלאי תקווה מספיק וזקנים אינם מוותרים על מה שאינו אמיתי. כיום צעירים אינם פונים יותר אל הזקנים לשאול: האם החלומות שזורמים מתוך ליבי יתגשמו? המבוגרים בקושי מוצאים את זה אפשרי לענות כיום: כן, הם יתגשמו. לעיתים קרובות מדי הם אומרים: אני גם חלמתי, ואבוי, חלומות הנעורים שלי לא התגשמו – לחיים היה אפקט של התפכחות עלי.

כל הדברים הללו כרוכים בחוסר המזל של זמננו. הוא קשור עם מה שנופץ בצורה כל כך עמוקה עבור האנושות. כאשר מסתכלים על כך בזהירות, מרגישים את הצורך באימפולסים אנתרופוסופיים שיהיו חרוטים בעומק בנפשותיכם. משום שאם ברצוננו להיות ערים בנקודת המפנה של השנה הזו, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: מה המשמעות של התקופה הזו באמת? מה יכול העתיד להביא? מה יכול להתפתח ממה שהאנושות המתורבתת עברה בכאוס של השנים האחרונות? אם אנחנו מתייחסים לשאלות הללו כבני אדם ערים לחלוטין, אז שאלות אחרות עולות, כאלו שקשורות באופן עמוק עם כל התקוות של האנושות לגבי העתיד. התקוות הללו – הייתי יכול להגיד גם החרדות – התייצבו מולנו בשנים האחרונות במיוחד עבור בני האדם, שכרגע הם בני ארבע, חמש, שש, שבע או שמונה. אנחנו, המבוגרים יותר, יש לנו הרבה מאחורינו שיכול לתמוך את הנפשות שלנו מול מה שמגיע. היה הרבה בעבר שנתן לנו שמחה, שמחה שאלו שהיום בני חמש או שש או שמונה או תשע, לא יוכלו לחוות.

אבל כשאנחנו מסתכלים אחורה על השנה, ידידיי היקרים, בערב השנה החדשה הזו, איננו מגלים דבר אבסולוטי. הכל נראה לנו כמו אשליה, משום שמצד אחד אנחנו הולכים לאט מדי, מצד שני מהר מדי ביחס לעולם. דבר אינו אבסולוטי; הכל יחסי. וכפי שתראו מיד, השאלה שעולה לנו אינה תיאורטית בלבד, זו שאלה אמיתית לחלוטין: כאשר אנשים תוהים אודות עתיד האנושות, כיצד זה נראה בנפשותיהם אם אין להם קשר לרעיונות של מדע הרוח? אדם, כמובן, יכול לישון; אבל אפילו אם מישהו הוא חסר תודעה, זה מרמז על חוסר אחריות כלפי ההתקדמות האנושית. אדם גם יכול להיות ער, ואנחנו צריכים להיות ערים. אז השאלה הזו יכולה עדיין להישאל בנוגע לגישה של אנשים באופן כללי: מהו היחס של נפשות האנשים, שאינם יכולים לפתח גישה למדע הרוח, לגבי עתיד האנושות? אנשים מסוג זה הם רבים מדי בעולם. אני מתכוון לא רק למיובשים, בעלי ריכוז עצמי, המטריאליסטים, אלא גם לאינספור אחרים, שהיום רוצים להיות אידיאליסטים בדרכם הם, אבל אין להם שום יראה מפני הרוחי האמיתי. הם האידיאליסטים האבסטרקטים, המדברים היום על כל מיני דברים יפיפיים, של "אהוב את האויב שלך" ורפורמות סוציאליות נפלאות, אבל לעולם אינם מצליחים לאחוז באופן קונקרטי בעולם. הם אידיאליסטים מתוך חולשה, לא מתוך כושר ראייה רוחני. אין להם שום תשוקה לראות את הרוחני; הם רוצים לשמור אותו רחוק מהם.

הלילה, בנקודת המפנה הזו של הזמן, הייתי רוצה להניח את השאלה הבאה: כאשר אדם מסוג זה כן לחלוטין באמונה שהוא חי עבור הרוח, כאשר הוא משוכנע באריגה היוצרת של הרוח בעולם, אבל אין לו אומץ לפגוש אותה בכל מציאותה הקונקרטית, כפי שהיא רוצה לגלות את עצמה כיום דרך מדע הרוח, איזו מין תמונה יש לנו ממנו? אני לא רוצה לתת לכם תיאור אבסטרקטי, אני מעדיף לתת לכם דוגמה אחת, שנלקחה מעיתוני העולם, של אדם שהזכרתי כבר בהקשר אחר. זהו אדם שבשל סיבות אותן הזכרתי כרגע, נמנע מלקחת על עצמו את מדע הרוח, הוא מאמין שהוא יכול להשיג אידיאלים סוציאליים בלעדיהם, מאמין שהוא יכול לדבר על התפתחות אנושית ועל ישות האדם האמיתית בלי לקחת את מדע הרוח, אדם שמנקודת המבט שלו הוא כן. הזכרתי את שמו לעיתים תכופות – ולטר רת'נאו^[1] והצבעתי על מה שבהחלט חלש אצלו; האם תזכרו, יחד עם זאת, שפעם אחת התייחסתי באהדה ל"ביקורת הזמנים" שלו? הוא בהחלט "טיפוס", אכן כן, אחת הדוגמאות הטובות ביותר של אנשים של זמננו, שהם אידיאליסטים, אנשים שמחזיקים באמונה שמשהו רוחני מפעפע ומחלחל אל העולם, אבל אשר אינו מסוגל למצוא את הקונקרטיות של זה, של מציאות רוחנית, שהיא בלבד יכולה להביא ריפוי עבור כל מה שפועם באופן כל כך הרסני דרך העולם. זה יהיה מועיל ביותר, אם כן, ללמוד איך אדם כזה מתייחס למסלול הנוכחי של העולם מנקודת המבט שלו מחוץ לעולם הרוח, למה שאדם כזה אומר לעצמו בכל הכנות שלו. זה תמיד מאלף, ידידיי היקרים. הייתי רוצה, משום כך – מכיוון שייתכן שלא כולכם קראתם זאת – להביא לפני נפשותיכם את ההודעה שוולטר רת'נאו כתב זה עתה אל העולם^[2].

הוא כותב את הדברים הבאים: "אדם גרמני קורא אל כל האומות. באיזו זכות? עם הזכות של אחד שחזה מראש את המלחמה, שראה מראש איך המלחמה תסתיים, שזיהה את הקטסטרופה שעמדה להגיע, שעמד באומץ בפני לגלוג, לעג וספק ובמשך ארבע שנים ארוכות, הטיף לאלה המחזקים בכוח לחפש אחר פיוס. עם הזכות של אחד, שבמשך עשורים נשא בליבו את נבואת הלב של התמוטטות מוחלטת, שיודע, שזה הרבה יותר רציני מאשר – או חברים או אויבים – חושבים שזה. יתרה מזאת, עם הזכות של אחד שמעולם לא שתק, כאשר בני עמו שלו טעו ושמעז לעמוד זקוף עבור הזכויות של בני עמו."

"בני העם הגרמני הינם חפים מאשמה. בתמימות הם עשו טעות. מתוך התלות הישנה – כמו ילדותית – שיש להם, בכל התום הם העמידו עצמם לשירות האדונים והשליטים שלהם. הם לא ידעו מה האדונים והשליטים הללו – אף על פי שחיצונית נראים אותו הדבר – שינו מבחינה פנימית. הם לא ידעו דבר על האחריות העצמית שיכולה להיות לאנשים. הם לא חשבו מעולם על מהפכה. הם השלימו עם המיליטריזם, הם השלימו עם הפאודליזם, מרשים לעצמם כל פעם להיות מובלים ומתומרנים בלי הפרעה. הם הרשו לעצמם להרוג ולהיהרג כפי שפקדו עליהם, והאמינו במה שנאמר להם על ידי מנהיגם הבוגדני. בני העם הגרמני עשו את הרע בכך שהאמינו. הרוע הזה יטיל את משקלו בכובד על כתפינו. אם בעלי הסמכות יביטו אל תוך הלבבות שלנו הם יזהו ניקיון, חוסר אשמה"

אתם רואים כאן אדם שמצביע על מה שהיהדות והנצרות מצביעות, שנקרא "השגחה" – שנתפסת כאן, יחד עם זאת, באופן אבסטרקטי.

"גרמניה היא כמו אותן קרקעות פוריות מלאכותיות, שמשגשגות כל עוד הן מקבלות מים ממערכת התעלות. אם סכר אחד נפרץ, כל החיים נהרסים והקרקע הופכת מדבר.

"יש לנו אוכל למחצית האוכלוסיה. המחצית השנייה צריכה לעבוד עבור שכרן של האומות האחרות, קניית חומרי גלם ומכירת סחורות מיוצרות. אם העבודה או ההחזר של העבודה נעצרים, הם מתים או מאבדים את ביתם. על ידי עבודה עד לכלות כוחותיהם אנשים חסכו חמישה או שישה מיליארדים בשנה. זה הלך לטובת בניית מפעלים או מטעים, פסי רכבת או נמלים והמשך של מחקר. זה איפשר לנו לשמור על רווח וצמיחה נורמלית. אם הקולוניות ישללו מאיתנו, האימפריה שלנו, המתכות, האוניות, נהפוך למדינה חסרת כוח, נחשלת. אם זה יגיע לכך – ובכן אבותינו היו גם הם עניים וחסרי כוח, והם שירתו את רוח הארץ טוב מאיתנו. אם היבוא והיצוא שלנו יוגבלו – ובאופן מנוגד לרוח של "ארבע עשרה הנקודות של וילסון"^[3], אנחנו מאוימים בכך שנצטרך לשלם פי שלושה או פי ארבעה פעמים את סכום הנזק בבלגיה וצפון צרפת, שמגיע פחות או יותר לעשרים מיליארד – ובכן מה יקרה אז? המסחר שלנו יהיה ללא רווח. אנחנו נעבוד רק כדי לחיות באומללות בלי שום דבר שנוכל לחסוך. לא נהיה מסוגלים לשמר דברים, לחדש דברים, לפתח דברים, והמדינה עם בנייניה, רחובותיה, ארגוניה, תלך לשבר והרס. טכנולוגיה תאבד קרקע; מחקר יבוא אל קיצו. יש לנו את הבחירה של מסחר לא פרודוקטיבי, הגירה או אומללות עמוקה ביותר.

"זה אומר הכחדה. לא נתלונן, אלא נקבל את גורלנו ובדממה נרד מטה. הטובים שבנו לא יהגרו או יבצעו התאבדות, אלא יחלקו את הגורל עם עמיתנו וידידינו. רוב האנשים טרם הבינו את גורלם; הם עדיין לא יודעים שהם וילדיהם הועלו קורבן. אפילו העמים האחרים על פני האדמה לא הבינו עדיין שזוהי שאלה של חיי גזע שלם של בני אדם. ייתכן שזה עדיין לא הובן על ידי אלו שאיתם נלחמנו. כמה מהם אומרים 'צדק!', אחרים אומרים 'תיקון!'; יש כאלה שאפילו אומרים 'נקמה!'. האם הם מבינים שמה שהם קוראים 'צדק', 'תיקון', 'נקמה' הוא רצח?

"אנחנו, שהולכים קדימה באלם אבל לא בעיוורון לפגוש בגורלנו, כעת פעם נוספת נרים את קולנו בקובלנה שהעולם כולו ישמע. בסבלנו העמוק והקדוש, בעצב שבפרוד, בלהט הקינה, אנחנו קוראים לנפשות של העמים על פני האדמה – אלו שהיו ניטרליים, אלו שהיו ידידותיים, אלו השייכים למדינות החופשיות מעבר לים, לבונים הצעירים של המדינות החדשות. אנחנו קוראים לנפשות של האומות שהיו אויבותינו, העמים של ההווה ואלו שיבואו אחרינו:

"אנחנו עוברים השמדה. הגוף החי והרוח של גרמניה מובאים אלי מוות. מיליוני יצורים אנושיים גרמניים נדחפים אליי רעב ומוות, למחסור בית, עבדות וייאוש. אחד העמים הרוחניים ביותר על פני האדמה כולה הולך לאבדון. אימהותיו, ילדיו, אלו שטרם נולדו עדיין – מוטל עליהם גזר דין מוות."

אין תשוקה, ידידיי היקרים, בכל הדברים הללו; יש בהם ערמומיות, מחשבה תחילה חסרת תשוקה, אינטלקטואלית ומחושבת. האיש הוא מטריאליסט אמיתי, המסוגל להעריך את התנאים האמיתיים באופן רגוע ואינטלקטואלי. הוא אינו משתעשע באשליות, אבל מנקודת המבט המטריאליסטית שלו מתייצב מול האמת. הוא חשב על הכול; זה לא משהו שאפשר להפריך על ידי כמה מילים או על ידי רגשות של סימפטיה או אנטיפתיה. זה עבר חשיבה על ידי האינטלקט חסר התשוקה של אדם אשר במשך עשורים היה מסוגל להגיד "זה יבוא", שהיה לו את האומץ להגיד את הדברים הללו גם במהלך המלחמה.

זה לא הועיל. בברלין ובמקומות אחרים בגרמניה הצגתי תמיד בתוך ההרצאות שלי, בדיוק את מה שרת'נאו אמר באותו זמן.

"אנחנו היודעים, הרואים, שמושמדים, מחוסלים, על ידי אלו שיודעים גם הם לראות. לא כמו האנשים האטוּמים של זמנים עברו, שהובלו מבלי לחשוד ובטיפשות אל הגלות והעבדות; ולא על ידי עובדי אלילים, שמשלים עצמם שהם עושים כבוד לַמוֹלֵךְ. לא, אנחנו מושמדים על ידי עמים שהם אחינו, שיש להם דם אירופאי, המכירים באלוהים ובצלוב, אשר עליהם הם בנו את חייהם ומנהגיהם ואת היסודות המוסריים שלהם, עמים אשר טוענים לאנושיות, אבירות, תרבות, המֵצרים על שפיכות דם של בני אדם, אשר מדברים על 'שלום צודק' ו'אחוות הלאומים' ולוקחים על עצמם את האחריות לגורלו של העולם כולו.

אוי לאלו, ולנפשות של אלו, אשר מעזים לתת לשלטון-הדם את השם 'צדק'! היו אמיצים, השמיעו קולכם, קראו לכך בשם – משום שהשם של זה הוא נקמה!

"אבל אני שואל אתכם – אתכם, אנשי הרוח אשר בקרב כל העמים – הכוהנים של כל הדתות, ואתם המלומדים, המדינאים, האומנים. אני שואל אתכם, אבות נכבדים, בעלי המעמד הגבוה בכנסייה הקתולית, אני שואל אתכם בשם אלוהים:

"אם היתה זו האחרונה, העלובה ביותר מבין כל האומות, האם היה זה נכון לשם הנקמה, שאחד העמים שעל פני האדמה יחוסל על ידי עמים אחרים, שהם אחיו? האם חייב גזע חי של אירופאים, עם ילדיהם ואלו שעדיין לא נולדו, האם הם חייבים להישדד מקיומם הרוחני והגופני, נידונים לעבודת כפייה, מושלכים מן הקהילה של בני החיים?

"אם דבר מפלצתי זה אכן יתרחש, בהשוואה אליו המלחמה הנוראית הזו היתה רק הקדמה, העולם ידע מה מתרחש, העולם ידע את אשר מתרחש, העולם אכן ידע מהו המעשה שאכן מתבצע. אף פעם לא יעז העולם לומר: 'לא ידענו זאת. איננו רוצים בכך.' לפני אלוהים, בפני אחריותו לנצח, יאמר בפתיחות, ברוגע, בקור: 'ידענו זאת ובכך אנחנו חושקים.'

גם רת'נאו רוצה בכך שהאנושות תתעורר ותראה!

"מיליארדים! חמישים, מאה, מאתיים מיליארד – מה זה? האם זו שאלה של כסף?

"כסף, העושר או העוני של אדם – אלה נחשבים למעט. כל אחד מאיתנו יעמוד מול פני העוני עם שמחה וגאווה, אם זה יציל את מדינתנו. ועדיין בשפה חסרת המזל של המחשבה הכלכלית אין לנו דרך אחרת לבטא את הכוח החי של אנשים מלבד הקונספט האומלל של מיליונים ועשרות מיליונים. אנחנו לא מודדים חיי אדם לפי גרמים של דם שיש לו, ועדיין אנחנו יכולים למדוד את כוח החיים על פי שניים או שלושה המיליונים שהם רכושו. אובדן של הון, אם כך, איננו רק עוני ומחסור אלא עבדות, עבדות כפולה משום שאנשים חייבים לקנות את המחצית ממה שהם זקוקים לו כדי לשמר את חייהם. אין זו העבדות הישנה – השרירותית, האישית, שיכלה להיות נוראית או מתונה; זוהי עבודת כפייה אנונימית, סיסטמתית, מדעית, שמתרחשת בין עמים. בקונספט האבסטרקטי של מאה ביליון אין רק כסף ורווחה בלבד, אלא דם וחירות. הדרישה הזו לכסף איננה דרישתו של סוחר: 'שלם לי כסף!', אלא דרישתו של שיילוק^[4]: 'תן לי את דם גופך!' אין זה עניין של סחר במניות; על ידי הטלת מום בגוף המדינה, על ידי הסגה מאדמה וכוח, אלה החיים עצמם שנלקחים. בעוד עשרים שנה, כל מי שיבוא לגרמניה…"

מה שבא אחרי הדברים הללו הוא שוב תוצאה של ראיית נולד קרה, אינטלקטואלית. הדברים אינם נאמרים באופן בו מדברים אנשים, אשר ישנים, כאשר הם בוחנים את אירועי העולם!

"בעוד עשרים שנה, כל מי שיבוא לגרמניה, שהכיר אותה בעבר כאחת המדינות המשגשגות ביותר על פני האדמה, ירכין את ראשו בבושה וצער. הערים המופלאות של התקופה העתיקה – בבל, נינווה, ת'בס, נבנו מחימר לבן. הטבע נתן להם ליפול ולהתבלות, השטיח אותם לקרקע, או עיגל אותן לגבעות. מהערים הגרמניות לא יוותרו חֳרָבוֹת (שרידים), אלא גושי אבן חצי הרוסים, מיושבים חלקית עדיין על ידי בני אדם עלובים. כמה רבעים בעיר יהיו חיים עדיין, אבל כל דבר זוהר, כל דבר עליז יעלם. חברת אנשים תתהלך לאורך שבילים מתפוררים, מסבאות אלכוהול יבלטו לעין באורן. דרכים במצב נוראי, עצים כרותים, בשדות זרעים עלובים, קטנים, נובטים. נֵמֶלִים, מסילות רכבת ותעלות שיפלו להרס. ומסביב כל הארצות פורחות – הותיקות התחזקו והחדשות גם כן, בזוהר והמרץ המודרני של כוח וטכניקה, שהוזן מהדם של הארץ הגוססת הזו והוגש על ידי בניה, שהוכרחו להיות עבדים. הרוח הגרמנית ששיריה ומחשבותיה ניתנו לעולם הופכת להיות דבר מה מן העבר. עם שאלוהים ברא כדי לחיות, עם שעדיין הוא צעיר ומלא מרץ, מובל לקיום של חי-מת."

ישנם צרפתים שאומרים, 'תנו לעם הזה למות. איננו רוצים עוד בשכן חזק.' ישנם אנגלים שאומרים, 'תנו לעם הזה למות. איננו רוצים עוד ביריב על היבשת.' ישנם אמריקאים שאומרים, 'תנו לעם הזה למות. איננו רוצים עוד במתחרה כלכלי.' – האם אלו הם אכן נציגי האומות שלהם? כלל וכלל לא. אמנם כל האומות החזקות נושאות עימן קנאה ופחד. אך האם אלו הצמאים לנקמה משמיעים את קול אומותיהן? בהחלט לא! הלהט המכוער הזה הוא בעל משך קצר באנושות המתורבתת.

"על כל פנים, אם הללו מלאי פחד או קנאה, או מלאי נקמה, גוברים לשעה אחת, בשעת ההחלטה, ואם אלו הם שלושת המדינאים הגדולים של אומותיהם, שנועדים יחד ומחזקים זה את זה באלימות, אזי הגורל נחרץ.

"אז אבן הפינה של "תיבת אירופה" – בעבר האבן החזקה ביותר – נמחצת; הגבולות של אסיה נדחפים קדימה אל הריין; הבלקנים מגיעים אל הים הצפוני. והערב-רב אחוז הייאוש, רוח הזרה לדרכים האירופאיות, חונה בשערי הציביליזציה המערבית, מאיים על האומות שהקיפו עצמן בחפירות הגנה, לא בכלי נשק, אלא בזיהום ממית.

"צדק ורווחה לעולם לא יכולים לקום מן העָוֶל.

"באופן בו רוע מעולם לא קיבל כפרה לפני כן, גרמניה מכפרת על חטא התלות התמימה וחוסר האחריות. אם, אף על פי כן, אחרי התבוננות רגועה וקרה, אומות המערב יציבו את גרמניה בפני מוות מתוך ראיית הנולד, אינטרס או נקמה, ויקראו לכך 'צדק' בעוד שהן מכריזות על חיים חדשים לעמים, "שלום של פיוס" שיימשך לנצח ועל "משפחת האומות", אז צדק לעולם לא יהיה מה שהיה ולמרות כל מצעדי הניצחון, האנושות לעולם לא תמצא שוב שמחה. משקולת כבדה תונח על הפלנטה שלנו והגזע שיבוא ייוולד עם מצפון שלא יהיה נקי יותר. כתם האשמה, שעתה עדיין יכול להימחות, יהיה אז בלתי ניתן לביעור יותר על פני גוף האדמה. בעתיד, מחלוקות וסכסוכים יהפכו למרים יותר ובלתי ניתנים לפיתרון, יותר ממה שהיו מעולם, ספוגים ברגשות של עוולות נפוצות. מעולם לא היה כוח כזה, אחריות שכזו, מונחים על כתפיו של טריאומווירט (שלישיה) שכזה. אם ההיסטוריה של האנושות רצתה ששלושה אנשים, בשעה בודדה אחת, יקבלו החלטה הנוגעת לגורלן של מאות שנים ומיליוני אנשים על פני האדמה, אזי היא רצתה גם את זה: ששאלה עצומה אחת של אמון תופנה אל האומות המתורבתות הדתיות. השאלה היא: אנושיות או כוח? פיוס או נקמה? חופש או דיכוי?

"חישבו! שיקלו! אתם, אנשי כל האדמות! שעה זו אינה גורלית רק עבורנו, הגרמנים, היא מכרעת גם בשבילכם וגם בשבילנו – בשביל כולנו ביחד.

אם ההחלטה נגדנו תעשה, נעמיס על כתפינו את גורלנו ונצעד אל הכחדתנו הארצית. לא תשמעו מאיתנו תלונה. אבל קינתנו תשמע, במקום בו שום קול אנושי לא נשמע לשווא."

ידידיי היקרים, זהו תוצר של ראיית נולד אינטלקטואלית, מפוקחת, בוודאי לא כזו שעולה משוביניזם, אלא מחשיבה מטריאליסטית. הבאתי אותה לפניכם, מכיוון שאנו חיים בעולם, שבו אנשים אינם נוטים כלל וכלל, אפילו כיום, לקחת בחשבון את כוחות המשיכה של המצב הנוכחי. אנשים רבים יחגגו את ערב השנה החדשה, לא רק כפי שהוא נחוג בארבע השנים האחרונות, אלא אפילו כמו שהוא נחוג לפני הקטסטרופה הזו. ואינספור אנשים יקחו את זה כמפריע לשלומם, מטריד את נפשם חסרת הדאגות, אם מישהו בסך הכל יסב את תשומת ליבם למצב.

"אוו, זה לא יהיה רע עד כדי כך!" – אף על פי שייתכן שאין זה נשמע במילים, זה מה שמורגש מבפנים, אחרת אנשים היו שופטים את הזמנים באופן אחר.

הרי כמה אינדיבידואלים יודו באמת, שמה ששמענו חוזר שוב ושוב במהלך השנים הללו? – שנים בהן תמיד שמענו כך: "כשיגיע השלום, הכל יהיה שוב בדיוק כפי שהיה קודם לכן בדרך כזו, או כזו, או בדרך ההיא." כמה אינדיבידואלים ערים למה שצריך היה לחזור עליו תמיד: הציפייה הבלתי אפשרית למצוא שוב את אותם התנאים, כפי שאנשים מרשים לעצמם לדמיין אותם?

אנחנו מתמודדים כאן עם עניינים אותם בחנו באופן מלא מחשבה. ודברים נראים די שונה בהתאם לדרך בה בוחנים אותם – אם עושים זאת ברוח המטריאליזם או מנקודת המבט של האימפולס האנתרופוסופי. מנקודת מבט חיצונית ההצהרות נראות נכונות! אבל מכיוון שאין ציפייה שאינדיבידואלים ישיבו באופן מודע למה שולטר רת'נאו הציג כאמצעי של הרגע האחרון – דהיינו, שהעמים יִוֲעָצוּ עם מצפונם – אבוי, הדיבור הזה על מצפון! – מה יכול מישהו לומר? אף אחד לא באמת יִוֲעֵץ עם מצפונו! כלפי חוץ זו הדרך בה האירועים יתרחשו.

מישהו יכול למצוא תקווה רק כאשר הוא מתבונן לאחור ורואה איך הדברים הוכנו בעבר, בהחלט לא על ידי אומה ספציפית כלשהי, אלא על ידי כל הציביליזציה האנושית. יש רק תקווה אחת: להסתכל אחורה בערב השנה החדשה הזה לתמונה אוניברסלית העצומה, למה שנחווה קודם לכן על ידי האנושות; להבין שבמובן מסוים אנשים התבגרו מספיק כדי להביא את זה לקצה; ולקבל את מה שרוחות האישיות החדשות מבקשות להוריד לאדמה מהגבהים השמיימיים. אבל כן, ידידיי היקרים, תובנה פנימית ורצון חייבים להיפגש. מה שרוחות האישיות כבוראות החדשות מבקשות לחשוף יוכל להגיע אל העולם, כאשר הן ימצאו קרקע פורייה בלבבותיהם של בני האדם, נפשות בני האדם, מחשבות בני האדם, כאשר האנושות תהיה מוכנה לקבל אימפולסים של מדע הרוח. ומה שהמוח המטריאליסטי, הפרוזאי, אמר לגבי אימפולסים שעובדים באופן פעיל הוא אכן נכון. אנשים צריכים לשים לב למה שמגיע ממוח פיקח כמו ולטר רת'נאו – כלומר האנשים שמעלים טענות רציניות יותר מאשר נקודת מבט יותר קלת דעת לגבי מה שהזמנים שלנו הולכים להביא. כאשר אנשים היו במצב של שכרות מוחלטת וחלומות, כאשר, אם אפשר לומר את האמת, הם דיברו שטויות מוחלטות – לו רק הם יכלו להביט מעט קדימה! – אבל הם הפסיקו עכשיו, לפחות חלקם – באותו זמן אפשר היה לשמוע: מתוך המלחמה הזו יבוא אידיאליזם חדש, מובן חדש של דת. כמה פעמים שמעתי את זה! וזה נכתב שוב ושוב, במיוחד על ידי פרופסורים, אפילו פרופסורים לתיאולוגיה. אתם אפילו לא חייבים ללכת רחוק במיוחד; זה אפילו לא חייב להיות יום שבת כדי למצוא בפחות מעשר דקות פרופסור לתיאולוגיה מכריז נבואות מחוכמות מהסוג הזה. אבל אנשים כבר מדברים באופן אחר. כמה שנמצאים במעמד גבוה, אומרים שייתכן שעכשיו מגיע הזמן הבריא לאתיאיזם, ושהאנושות תרפא מהמשחק-הדתי עליו הסתכסכו בזמנים עברו בעיקר משוררים וסופרים. דעות כאלה כבר ממשמשות ובאות. והן מגיעות מפרסונות, שצריכות להקשיב לכמה מהדברים שאומר אדם, אשר מסוגל לשיפוט בהיר בנוגע לאופן בו המציאות מתעצבת.

כתגובה לכל זה מישהו יכול לומר: ענייני העולם אכן יתפתחו כפי ששמענו זה עתה, אם רק אימפולסים מטריאליסטים היו פועלים בעולם, בראשי בני האדם ובלבבות בני האדם! אם זה היה אכן המצב, אכן לא רק גרמניה, מרכז אירופה ורוסיה היו נכבלות בשלשלות עבדות נוראית, אלא העולם המתורבת כולו היה בסופו של דבר נכבל באופן דומה, מבלי לדעת שמחה שוב. משום שמה שמגיע מהעבר הוא שיצר את המצב, שהביא עכשיו את העולם לקיצו! אימפולסים חדשים אינם באים מהמקור הזה. אימפולסים חדשים מגיעים מעולם הרוח. הם מגיעים, בכל מקרה, רק אם בני האדם הולכים לקראתם, רק אם בני האדם מקבלים אותם ברצון חופשי. גאולה יכולה לבוא, כאשר יש נפשות של בני אדם, המוכנות לפגוש את הרוח, הרוח שתגלה את עצמה באופן חדש דרך רוחות האישיות. חייבות להיות נפשות בני אדם, שיהפכו יצירתיות דרך רוחות הזמן. אין דרך אחרת החוצה. יש רק שתי דרכים, אם להיות כן: לדבר כמו שולטר רת'נאו דיבר, או להצביע על הנחיצות שבפנייה לעבר עולם הרוח.

הדרך השנייה מתוך הדברים הנ"ל תהיה הנושא של ההתבוננות שלנו מחר, בערב השנה החדשה.

המחקר שלנו בערב השנה החדשה לא אמור להיות רק מעבר נוח אל תוך השנה החדשה. הוא לא אמור להיות כזה – בשביל כל מי שער. צריך לקחת אותו בכל הרצינות. הוא צריך להפוך אותנו ערים למה שנח ברחם הזמן, אם לילד-הרוח לא ניתן שם המקום. פרספקטיבה אמיתית של השנה החדשה יכולה להיחוות רק באור הרוח. הבה ננסה ברגע הזה, בין עכשיו למחר, לכוון את נפשותינו להלך הנפש הרציני הזה. הלילה אסכם את דבריי רק עם מילה רצינית של הכוונה. אני עצמי איני מבקש להראות את הדרך בפועל; הייתי רוצה רק להסב את תשומת לבכם איך ערב השנה החדשה הזו התקבל בנפשו של אדם ישר והגון, שמוצא בהתבוננותו בעולם רק אחיזה של כוחות חומריים. זה חייב לקבל את ההתייחסות של הראשים, הלבבות, התודעות והנפשות – אם הן כנות – של אלו אשר לא רוצים לפנות אל הרוח. יש גם אחרים, גם הם מטריאליסטים, אשר אינם כנים; הם ישנים, משום שאז הם אינם צריכים להודות בחוסר הכנות שלהם.

זהו המראה שהציג את עצמו בחיזיון הרטרוספקטיבה שלנו. זהו הלך הנפש של ערב השנה החדשה! מחר אנחנו רוצים לראות, מתוך כך שאנחנו לוקחים את עולם הרוח בחשבון, מהו הרושם שפועל עלינו על ידי מבט אל העתיד מתוך הלך נפש של "השנה החדשה".

————————————————————————————————–

1. ולטר רתנאו (1867-1922) פוליטיקאי, יזם, סופר, מהנדס ואספן אומנות. היה השר היהודי הראשון בממשלה הגרמנית. בתקופת מלחמת העולם הראשונה שימש כמומחה לכלכלה במשרד המלחמה הגרמני. בראשית שנות העשרים היה תקופה קצרה שר החוץ בממשלת גרמניה. תפקידו זה נקטע כשנרצח ממניעים אנטישמיים. (מתוך ויקיפדיה) ↑
2. נכתב ב- Zürcher Zeitung, 28 בדצמבר 1918. ↑
3. ארבע עשרה הנקודות של וילסון – תוכנית אותה פרסם וילסון, נשיא ארצות הברית דאז, עם תום מלחמת העולם הראשונה ובה קווי היסוד להסכמי השלום אירופה אחרי המלחמה. בתוכנית היו אידיאלים גבוהים, אך הם נכתבו ללא התייעצות עם המדינות האירופאיות והתוכן שלהם כלל רעיונות אידיאליסטים גבוהים שלא תאמו את המציאות האירופאית של אותו זמן. ↑
4. שיילוק – דמות מתוך מחזהו של שייקספיר "הסוחר מוונציה". שיילוק הוא יהודי המחתים את הסוחר מונציה על כתב ערבות על פיו, אם לא יחזיר לו את חובו בזמן, ישלם לו את החוב בליטרת בשר מבשרו. ↑