רודולף שטיינר

8 הרצאות שניתנו בדורנאך ובאזל

22 בדצמבר 1918 – 1 בינואר 1919

GA 187

מגרמנית: אלישע אבשלום

תודה לאלישע אבשלום והוצאת תלתן על תרומת ההרצאה לארכיב!

לספר שיצא בהוצאת חירות, ראו כאן

הרצאה שלישית

דורנאך, 25 בדצמבר 1918

כשציינתי ביום ראשון האחרון כמה הערות על חידוש מחשבת חג המולד, דיברתי על האופן בו האדם – התכוונתי לאדם הפנימי, אשר ברדתו מעולם הרוח התחבר עם מה שניתן לו מזרם התורשה – בהיכנסו אל הקיום בו הוא שוהה בין הלידה למוות, נכנס אליו עם אימפולסים מסוימים של שוויון. אמרתי שבהתבוננות מתוך הבנה אפשר לשים לב לנוכחותו של אימפולס שוויון זה בילד: הילד אינו מכיר עדיין את ההבדלים המופיעים באנושות במבנה החברתי הודות לתנאים שאליהם מביאה את האדם הקארמה שלו. אמרתי אז: בראיה בהירה ובלתי משוחדת מתוארות יכולות, כישרונות ואפילו גאונויות מסוימות באופן זה, שעלינו לייחס את הכוחות החיים ביכולות, כישרונות וגאונויות אלה לאימפולסים הפועלים על האדם בקו התורשה, בזרם התורשה. ובאופן בו מופיעים אימפולסים אלה בצורה טהורה במהלך הטבע של זרם התורשה, עלינו לציינם כאימפולסים לוציפריים. כן ציינתי שבזמננו הנוכחי מוצבים אימפולסים אלה בידי האדם בדרך הנכונה במבנה החברתי, רק כאשר הוא רואה אותם כאימפולסים לוציפריים, וכשהוא מתחנך למחוק את היסוד הלוציפרי, להקריב במובן מסוים על מזבח כריסטוס את מה שסיפק לו הטבע, להתמיר אותו ולשנותו.

אנו מציבים איפוא שתי נקודות מבט זו לצד זו: נקודת המבט האחת היא מה שעלינו לעשות עם ההבדלים באנושות המופיעים באמצעות קשרי הדם, באמצעות קשרי הלידה. נקודת המבט השניה היא שגרעין הישות המהותי של בני האדם בתחילת חייהם הארציים נושא בתוכו את אימפולס השוויון. שתי נקודות אלו ממחישות לנו שהאדם נראה באורו הנכון רק כשרואים אותו במכלול מהלך חייו, כאשר נלקחת בחשבון ההתפתחות-בזמן בין הלידה למוות. בהקשר אחר אנו מבחינים כאן כיצד משתנים מניעי ההתפתחות במהלך החיים שבין לידה למוות. פירוט בדרך אחרת על מניעי התפתחות אלו תמצאו במאמר שכתבתי על האלמנט האהרימני והלוציפרי בחיים האנושיים. שם מתואר כיצד האלמנט הלוציפרי ממלא תפקיד מסוים במחצית החיים הראשונה והאלמנט האהרימני במחצית החיים השניה, וכיצד פועלים אימפולסים אלה של אהרימן ולוציפר לכל אורך החיים, אולם באופן שונה.

לצד אידיאת השוויון קודמו בזמן החדש בפומפוזיות אידיאות אחרות המכוונות להתפתחות שלווה בעתיד, האמורות להבטיח קודם כל מה שחייב לבוא לביטוי בהתפתחות האנושות כדי להביא לרווחה ולא למצוקה. לצד אידיאת השוויון הוצבו אידיאות אחרות; אולם גם אידיאות אחרות אלו ניתן להבין בכל הנוגע למשמעותן לחיים, רק כאשר מעמידים אותן באופן הנכון במהלך-שמתוך-הזמן בעת הקיום האנושי הפיסי.

לצד רעיון השוויון מהדהדת בעולם המודרני האידיאה של החירות. דיברתי כאן לפני זמן מה על האידיאה של החירות בהסתמך על המהדורה החדשה של ספרי "הפילוסופיה של החירות". אנו מסוגלים להעריך את חשיבותה וכובד משקלה של אידיאת החירות בהקשר לגרעין הישות הפנימי ביותר של האדם. אולם חלק מכם יודעים אולי, שלעיתים קרובות מתעורר הצורך בעקבות שאלות להצביע על האופי המיוחד של תפיסת החירות כפי שהיא באה לביטוי בספרי "הפילוסופיה של החירות". תמיד התעורר אצלי הצורך להעלות נקודת מבט מסוימת בנוגע לאידיאת החירות, והיא זו, שבכל הזמן המודרני עושות ההשקפות הפילוסופיות השונות על החירות את הטעות – אם נרצה לקרוא לכך "טעות" – שהן מעמידות את השאלה: האם האדם חופשי או אינו חופשי? האם ניתן לייחס לאדם את הרצון החופשי, או ניתן לייחס לו רק שהוא עומד תחת הכרח-טבע אבסולוטי, וגם את פעולותיו ואת החלטות הרצון שלו הוא מבצע מתוך הכרח זה? עצם העמדת השאלה אינה נכונה. אין כאן "או-או"; אי אפשר לומר לגבי האדם שהינו או חופשי או לא חופשי, אלא שהוא ממוצב בהתפתחותו באי-חירות או חירות. האופן בו תתפסו את אימפולס החירות ב"פילוסופיה של החירות", יראה לכם שהאדם הולך ונעשה חופשי יותר ויותר, שהוא מושך עצמו אל מחוץ להכרח ומעורר בתוכו יותר ויותר את האימפולסים המאפשרים לו להיות ישות חופשית בתוך שאר סדר העולם.

כך נמצא אימפולס השוויון בשיאו עם הלידה – גם אם לא במודעות, מאחר שזו אינה קיימת עדיין – ולאחר מכן הוא נמצא בקו ירידה. אימפולס השוויון נמצא איפוא בהתפתחות יורדת. סכמטית נוכל לציין זאת כך:

עם הלידה נמצאת אידיאת השוויון בשיאה, והשוויון נע בעקומה יורדת. אידיאת החירות הפוכה; החירות נעה בעקומה עולה ומגיעה לשיאה עם המוות. איני רוצה לומר בזאת שכאשר עובר האדם את סף המוות הוא מגיע לפסגת היותו ישות חופשית. אולם באופן יחסי, בנוגע לחיים האנושיים מפתח האדם את אימפולס החירות יותר ויותר לקראת רגע המוות, ובאופן יחסי הוא רכש במידה המירבית את האפשרות להיות ישות חופשית ברגע בו הוא נכנס אל עולם הרוח דרך סף המוות. בעוד שבהיכנסו דרך הלידה אל הקיום הפיסי מביא האדם מעולם הרוח את השוויון, היורד לאחר מכן עם התפתחות מהלך החיים הפיסי, הרי שדווקא במהלך החיים הפיסיים הוא מפתח את אימפולס החירות, ועולה דרך סף המוות אל עולם הרוח עם המידה הגבוהה ביותר של אימפולס החירות שרכש במהלך החיים הפיסיים.

גם מכך אתם נוכחים לדעת באיזו חד-צדדיות רואים לעיתים קרובות את הישות האנושית. לא מכניסים את מימד הזמן אל ישות אנושית זו. מדברים על האדם באופן כללי, בצורה מופשטת, משום שאין מסוגלים כיום להיכנס אל הוויות מציאות. אולם האדם אינו ישות הנשארת על עומדה; הוא ישות בהתהוות. וככל שהוא מתהווה יותר, ככל שהוא מציב עצמו יותר באפשרות להתהוות, כך הוא משלים במובן מסוים כאן במהלך החיים הפיסיים משימה אמיתית. בני אדם הנשארים קפואים, הדוחים התפתחות, מפתחים פחות ממה שמהווה את משימתם הארצית. מה שהייתם אתמול אינכם כבר היום, ומה שאתם היום לא תהיו מחר. זהו כמובן ניואנס קטן. וטוב שכך, משום שהקפיאה במקום היא אהרימנית. ניואנסים חייבים להתקיים. לפחות במובן מסוים לא אמור לעבור יום אחד בחייו של אדם, בלי שיקלוט לתוכו לפחות מחשבה אחת המשנה במעט את ישותו, המציבה אותו מעט באפשרות להיות ישות מתהווה, לא ישות קיימת בלבד.

וכך ניתן לראות את האדם על פי טבעו המהותי רק כאשר לא אומרים במובן האבסולוטי: על האדם לחתור לחירות ולשוויון – אלא כאשר יודעים כיצד מגיע אימפולס השוויון לשיאו בתחילת החיים וכיצד מגיע אימפולס החירות לשיאו בסיום החיים. הסתכלות נכונה על סיבוך זה של ההתהוות האנושית גם במהלך החיים כאן על האדמה, היא רק זו בה מביאים בחשבון את הדברים הללו, כאשר לא מסתכלים רק באופן מופשט על מכלול האדם ואז אומרים "האדם דורש לראות את השוויון והחירות מתממשים במבנה החברתי" וכיוצא באלה. אלה הם הדברים החייבים להגיע אל הלך הנפש האנושי באמצעות מדע הרוח, הנשארים מחוץ לתשומת הלב בידי ההתפתחות החדשה השואפת להפשטה, ועקב כך למטריאליזם.

וכעת האימפולס השלישי, האחווה, תכונתו היא ששיאו נמצא במובן מסוים באמצע החיים. העקומה שלו עולה ושוב יורדת. נוכל לבטא את העניין כשנאמר: באמצע החיים, כשהאדם נמצא במצב המשתנה ביותר בכל הנוגע לקשר של הנפשי עם הגופני, הוא נמצא במוכנות החזקה ביותר לפתח אחווה. לא תמיד הוא מפתח אותה, אך יש לו המוכנות לכך. התנאים הטובים ביותר לפיתוח אחווה מצויים באמצע החיים.

כך מתחלקים שלושה אימפולסים אלה לאורך החיים האנושיים. בתקופה שלקראתה אנו הולכים, יהיה זה נחוץ להתחשב בדברים מעין אלה לשם הבנת האדם, ואז כמובן גם להכרה העצמית של האדם. לא נוכל להגיע לאידיאות נכונות על החיים המשותפים של בני אדם, אם לא נדע כיצד מתחלקים האימפולסים במהלך חייו של האדם. במובן מסוים לא נוכל לחיות חיים קונקרטיים אם לא נרכוש הכרה זו; שכן לא נדע כיצד עומד באופן קונקרטי אדם צעיר ביחס למבוגר, וכיצד עומד המבוגר ביחס למבוגר יותר הנמצא בשנות החיים האמצעיות שלו, אם לא נתפוס את המבנה המיוחד של אימפולסים פנימיים אלה של הישות האנושית.

הבה נחבר את מה שהוסבר כעת עם עיונים שקיימנו מקודם על הצערתו ההדרגתית של כל המין האנושי^[1]. היזכרו כיצד הוסבר שהתלות המיוחדת של האדם כיום בגופניותו בכל הנוגע להתפתחותו הנפשית, המתקיימת רק בשנות החיים הראשונות ביותר, הורגשה ונחוותה בזמנים קדומים – אנו מדברים כעת רק על התקופות הפוסט-אטלנטיות – עד לגיל גבוה. בתרבות ההודית הקדומה היה האדם תלוי עד לשנות החמישים של חייו בהתפתחותו הפיסית, או זו המכונה פיסית, כפי שכיום הוא תלוי בה רק בשנותיו הראשונות. בשנות חייו הראשונות תלוי האדם בהתפתחותו הפיסית. אנו יודעים איזה פרק של החיים חותמות התחלפות השיניים ולאחר מכן הבשלות המינית, וכן הלאה. בשנות ההתפתחות הראשונות אנו רואים הקבלה מדויקת בין ההתפתחות הנפשית לזו הגופנית. לאחר מכן נפסק הדבר ונעלם. הפניתי את תשומת הלב כיצד היה הדבר שונה בעידני תרבות קדומים יותר של התקופה הפוסט-אטלנטית. אותה אפשרות להגיע לחכמה שניתנה בידי הטבע פשוט הודות לכך שאנו בני אדם, להגיע לאותה חכמה גבוהה שאנו מעריצים בהודו הקדומה, שניתן להעריץ עדיין בפרס הקדומה וכן הלאה, אפשרות זו ניתנה הודות לכך שמצב הדברים לא היה כפי שהינו כעת, כאשר האדם נעשה ישות מוכנה בשנות העשרים לחייו, ואין הוא נשאר תלוי עוד במערך הפיסי שלו. המערך הפיסי אינו נותן לו כבר אז מאומה. בזמנים קדומים לא היה זה כך; אז העניק המערך הפיסי עצמו את החכמה לאדם אל תוך הנפשות, עד העשור החמישי לחיים. אז התאפשר לאדם במחצית השניה לחייו, גם ללא התפתחות אוקולטית מיוחדת, לשאוב מהתפתחותו הגופנית באופן אלמנטרי את הכוחות להגיע לחכמה והתפתחות רצון מסוימות. הצבעתי לכם על משמעות הדבר בעבור התקופה ההודית או אפילו התקופה הפרסית, ועדיין אפילו בעבור התקופה המצרית-כשדית, שבהן כאשר היה האדם צעיר, נער או נערה, בחור או בחורה, אפשר היה להורות לו: כשתהיה זקן עליך לצפות שפשוט באמצעות ההזדקנות יכנס אל חייך מה שיוקנה לך הודות לכך שעברת התפתחות עד למוות^[2].

זאת ואף זאת – בני האדם הסתכלו על הזקנים ביראת כבוד משום שאמרו: אצל הזקן פועל לתוך החיים דבר-מה שאיני יודע עדיין, איני יכול לשאוף אליו בעודי צעיר לימים. דבר זה העניק לכל החיים החברתיים מבנה מסוים, שחדל למעשה רק כשתכונה זו נסוגה לאחור בתקופה היוונית-לטינית עד לשנות החיים האמצעיות של האדם. בתרבות ההודית הקדומה היה האדם בר-התפתחות עד לשנות החמישים לחייו. אז הִצְעִיר האדם, כלומר הגיל של המין האנושי שאִפְשֵר כושר ההתפתחות ירד במשך התקופה הפרסית הקדומה והגיע עד לסוף העשור הרביעי, ופעל רק עד לשנים שבין גיל שלושים וחמש לארבעים ושתיים. במשך התקופה היוונית-לטינית היה האדם בר-התפתחות רק בין גיל עשרים ושמונה לשלושים וחמש. בזמן בו התרחשה מסתריית גולגתא היה האדם בר-התפתחות עד גיל שלושים ושלוש. זהו הדבר המופלא שמתגלה בהיסטוריית ההתפתחות – שגילו של כריסטוס ישוע כשעבר את המוות בגולגתא היה חופף לגיל שעד אליו נסוגה אז האנושות. ואז תיארנו כיצד הִצְעִירָה האנושות עוד ועוד, כלומר, נשארה בעלת יכולת התפתחות עד למספר שנים הולך ופוחת. וזהו דבר בעל משמעות שדווקא בגיל שאופיין בו עומד האדם כיום –אמרתי שזהו גיל עשרים ושבע – הוא נכנס אל החיים הציבוריים כאשר אינו מקבל מאומה בנוסף למה שקלט מבחוץ עד לגיל עשרים ושבע. פירטתי כיצד מהווה| לויד ג'ורג' בהקשר זה את המייצג של זמננו, משום שנכנס בגיל עשרים ושבע אל החיים הציבוריים. יש לכך תוצאות רבות מאד. תוכלו לקרוא זאת בביוגרפיה שלו. דברים אלה מאפשרים להבין את התנאים בעולם מבפנים כלפי חוץ.

אך מהו הגורם העיקרי המחבר בשבילכם את נקודת המבט הזו, שסקרנו כאן לגבי הצערתו המתמדת של המין האנושי, עם נקודות המבט שהעלינו בימים אלה ממש בהקשר של מחשבת חג המולד? זהו הקו המאפיין של ההתפתחות בת-זמננו לאחר מסתריית גולגתא, שבאמצעות מה שניתן לאדם מן הטבע איננו מסוגלים להשיג מאומה מהאורגניזם שלנו מן העשור השלישי לחיינו. לולא הופיעה מסתריית גולגתא, היינו מתהלכים כאן על האדמה מן העשור השלישי לחיינו כשאנו אומרים לעצמנו במובן מסוים: למעשה אנו חיים נכון רק עד לגיל שלושים ושתיים, שלושים ושלוש לכל היותר; עד אז מעניק לנו עדיין האורגניזם שלנו את האפשרות לחיים. לאחר מכן אנו יכולים באותה מידה למות – שכן באמצעות מהלך הטבע, באמצעות אירועי הטבע האלמנטריים, איננו יכולים יותר להשיג מאומה דרך האימפולס של האורגניזם שלנו בעבור התפתחותנו הנפשית.

זאת היה עלינו לומר לעצמנו לולא הופיעה מסתריית גולגתא. לולא התרחשה מסתריית גולגתא היתה האדמה מתמלאת בטרוניות של בני האדם, שהיו קובלים: מה יוצא לי מחיי שמגיל שלושים ושלוש ואילך? משם והלאה יכולתי באותה מידה להיות מת; אני מתהלך למעשה כאן על האדמה כגוויה חיה! לולא התרחשה מסתריית גולגתא היו חשים אנשים רבים שהם מהלכים כגוויה חיה על האדמה. אולם מסתריית גולגתא אמורה להיות פורייה עוד יותר. עלינו לקלוט את אימפולס גולגתא לא בחוסר תודעה, כפי שקורה עם בני האדם; עלינו לקלוט אותו במודע, ואז הודות לאימפולס של גולגתא נישאר צעירים ורעננים עד לגיל זיקנה. הוא מסוגל להחזיק אותנו בריאים וצעירים אם אנו קולטים אותו בדרך הנכונה במודע. אז נהיה גם מודעים ליסוד מרענן זה של מסתריית גולגתא בעבור חיינו. וזה חשוב, ידידיי היקרים!

אתם רואים איפוא שמסתריית גולגתא עשויה להיתפס כגורם מחַיֵּה במכלול חיינו הארציים. אמרתי מקודם שבני האדם נוטים במידה הרבה ביותר באמצע חייהם – בסביבות גיל שלושים ושלוש – לכיוון האחווה. אך לא תמיד הם יוצרים אחווה זו. הסיבה מתמצית במה שאמרתי כרגע. אלה שאינם יוצרים את האחווה, שאצלם יש חסר באחווה, חדורים פחות מדי בכריסטוס. מאחר שבאמצעות הכוחות של מהלך הטבע האדם מת באמצע החיים, אין הוא יכול לפתח כראוי את האימפולס, את האינסטינקט לאחווה, כמו גם את האימפולס לחירות – אותם קולטים האנשים כה מעט כיום – אם לא עורר לחיים בתוכו מחשבות המגיעות ישירות מאימפולס כריסטוס. לכן אימפולס כריסטוס, אם אנו פונים אליו, הינו באופן בלתי אמצעי המצית את האחווה. במידה בה מרגיש אדם את הנחיצות באחווה, הוא מחדיר עצמו בכריסטוס. אך האדם אינו יכול לפתח לבדו במשך יתרת חייו על האדמה – בהתפתחות עתידית יהיה זה שונה – את מלוא כוחו של אימפולס החירות. כאן נכנס להתפתחות הארצית שלנו כבני אדם מה שזרם עם מותו של כריסטוס ישוע והתאחד עם התפתחות האדמה של האנושות. לכן כריסטוס הוא בעיקרון גם המנהיג של האנושות הנוכחית אל החירות.

בכריסטוס אנו נעשים חופשיים אם אנו מבינים את אימפולס כריסטוס מתוך הידיעה שלמעשה כריסטוס לא יכול היה להזדקן עם הגוף הפיסי, משום שלא היה מסוגל לחיות בגוף פיסי אלא עד לגיל שלושים ושלוש. הבה נניח היפותטית שהוא היה חי זמן רב יותר; אז היה כריסטוס חי בגוף פיסי של אדם עד לזמן בו גוף פיסי זה היה מגיע, על פי ההתפתחות הארצית הנוכחית, למותו. אז היה הוא קולט בתור כריסטוס את הכוחות הממיתים. לו היה מגיע לגיל ארבעים הוא היה חווה בגוף את הכוחות הממיתים. הוא לא רצה לחוות אותם. הוא רצה לחוות רק את הכוחות שמהווים כוחות מרעננים באדם. עד שם הוא פעל, עד לשנה השלושים ושלוש, עד לאמצע החיים, כשהוא, ככריסטוס, ממריץ את האחווה ואז מוסר את הכוח שאמור להימצא בבני האדם לרוח הקודש, כשהזרים החוצה אל התפתחות האדם את הרוח. באמצעות רוח הקודש, רוח מבריאה זו, מתפתח האדם אל החירות לקראת סיום חייו. כך מתחלק אימפולס כריסטוס בחיים האנושיים הקונקרטיים.

החדרה פנימית כזו של הישות האנושית בעיקרון כריסטוס, היא החייבת להיקלט כמחשבת חג המולד החדשה בידי הידע האנושי. חייבים לדעת כיצד מגיע האדם מעולם הרוח עם השוויון. זהו דבר הניתן לו, שמגיע במובן מסוים מהאב. אז מתחילה עליית האחווה בדרך הנכונה, ואולם רק בעזרת הבן. ובאמצעות כריסטוס המחובר אל הרוח מופיעה החירות בהתפתחות האדם, לקראת מותו.

השתתפות זו של אימפולס כריסטוס בעיצוב הקונקרטי של האנושות חייבת להיקלט מעתה ואילך בתודעת הנפשות. רק זה יהיה לישועה אמיתית, כאשר דרישותיהם של בני האדם ייעשו יותר ויותר דחופות ובוערות בכל הנוגע לאופן בו יעוצב המבנה החברתי. אולם במבנה חברתי זה חיים ילדים, צעירים, אנשים בגיל העמידה וקשישים, ורק כשיודעים שהאדם אינו אדם שווה אפשר יהיה למצוא מבנה חברתי הכולל את כולם. הילד בן החמש הינו אדם, הצעיר והצעירה בני העשרים הינם אדם, האיש בן הארבעים הוא אדם, כולם מהווים אדם. אך התערבבות כאוטית זו אינה מביאה להכרת אדם כמו זו הנחוצה כדי להגשים את דרישות העתיד, ואף של ההווה. ההתערבבות הכאוטית מביאה לכל היותר לכך שסבורים: האדם הוא אדם, הוא חייב איפוא בשנות העשרים לחייו להיבחר לפרלמנט. דברים אלה הינם הרסניים מבחינת המבנה החברתי האמיתי. הם נובעים מכך שהאנשים בהווה אינם רוצים להיכנס אל ההתבוננות באדם ואל המודעות לאנושות הנובעת ממנה, זו הרואה בני גיל מסוים באופן קונקרטי עם אימפולסים מסוימים. חייבים לרכוש הכרת-אדם; אולם חייבים לרכשה תוך תפיסת התפתחות גרעין הישות של האדם שחי מן הלידה ועד למוות. דבר זה חייב להופיע! וברור שהבריות יוכלו לקלוט דברים מעין אלה אל התודעה האנושית רק כאשר יהיו מסוגלות להסתכל לאחור על התפתחות האנושות.

אמש הצבעתי לכם על דבר-מה שנכנס להתפתחות האנושות עם הכריסטיאניות, בכך שהכריסטיאניות נולדה מתוך הנפש היהודית, מתוך הרוח היוונית ומתוך הגוף הרומאי. שלושת אלה הפכו במובן מסוים לעטיפות של הכריסטיאניות. אולם בכריסטיאניות נמצא האני החי, ויש לראותו כשלעצמו באופן נפרד כאשר מסתכלים לאחור על לידה זו של הכריסטיאניות. בעבור התיאור ההיסטורי החיצוני לידה זו של הכריסטיאניות הפכה כאוטית למדי. מה שנכתב כיום על המאות הראשונות לנצרות – ויהא זה מצד הקתולים או מצד הפרוטסטנטים –מהווה במידה רבה חכמה כאוטית. מספר דברים שחיו במאות הראשונות לנצרות נשכחו כליל בידי התיאולוגים של ההווה או הפכו, ניתן לומר, למפלצתיים. קיראו רק אילו עיוותים מוזרים של האינטלקט שוררים בקרב הבריות, עיוותים המגיעים כמעט לאפילפסיה אינטלקטואלית, כאשר מאפיינים את הגנוסיס שחי במאות הראשונות לנצרות. גנוסיס זה הוא מעין שטן, דמון שאסור להכניסו אל החיים האנושיים! ואם יכול תיאולוג או נציג רשמי אחר של דת זו או אחרת להאשים את האנתרופוסופיה שיש לה דבר במשותף עם הגנוסיס, הם סבורים שזהו הדבר הגרוע ביותר שיכול היה להיאמר.

בבסיס הדבר טמונה העובדה שבמאות הראשונות להתפתחות הנצרות היה הגנוסיס משמעותי ביותר לחיים הרוחיים של האנושות האירופית, עד כמה שזו נמנתה על הציוויליזציה, כפי שסבורים כיום. מצד אחד לא היו כל דימויים על טיבו האמיתי של הגנוסיס, ומצד שני, ניתן לומר, שרר פחד מסתורי מפניו. הגנוסיס מהווה כיום בעבור רוב הנציגים הרשמיים של דת זו או אחרת משהו נורא. אך אפשר להתבונן בו בלא סימפטיה או אנטיפתיה מיוחדות, כנושא עובדתי לחלוטין. יש ללמוד את הנושא באורח של מדע הרוח, משום שההיסטוריה החיצונית אינה מציעה כאן הרבה. התפתחות הכנסיה במערב דאגה לכך שכל שריד היסטורי של הגנוסיס יושתק ויימחק. נותרו רק שרידים מעטים, כפי שאתם יודעים, המציגים תמונה בלתי ברורה בלבד על הגנוסיס, כמו ה"פיסטיס סופיה" ודומים לה. באופן הרגיל מכירים מן הגנוסיס רק את העקרונות שהוכחשו בידי אבות הכנסיה. למעשה מכירים איפוא את הגנוסיס רק מתוך הכתבים של מתנגדיו, בעוד כל מה שיכול היה לתת עליו דימוי חיצוני היסטורי הושתק ונמחק.

אולם מתבונן מבין-עניין של ההתפתחות התיאולוגית במערב – כאלה אינם קיימים בדרך כלל – יביא את האנשים לחשיבה גם בכיוון זה. כשמתבוננים למשל מתוך הבנה בהתפתחות הדוגמות הכריסטיאניות מגיעים למסקנה שהן אינן נובעות משרירות-רצון בעלמא. למעשה מושרשות כל הדוגמות הללו בגנוסיס, אלא שהיסוד החי של הגנוסיס נמחק ונותרו המחשבות והמושגים המופשטים, וכך אין מכירים עוד בדוגמות את המקור החי שלהן. מקור חי זה הוא הגנוסיס. אם תעקבו אחר הגנוסיס בלימוד מתוך מדע הרוח, יוטל בשבילכם אור מסוים על הדברים המעטים ששרדו מבחינה היסטורית ממתנגדי הגנוסיס. אז תאמרו לעצמכם בוודאי: הגנוסיס מצביע על ראיה רוחית אטוויסטית קדומה מוחשית מאד, שהיתה נפוצה בתקופות קדומות, ששרידיה התקיימו עדיין בתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הראשונה, ובשניה כבר פחות; לאחר מכן, כאשר בתקופת התרבות השלישית אבדו לעולם שרידיה האחרונים של הראיה הרוחית, הם הופיעו בגנוסיס במערכת מושגים מופלאה, שהיתה עם זאת תמונתית לגמרי. מי שמסתכל על הגנוסיס מנקודת מבט זו, מי שמסוגל לחזור אחורנית, ולו מבחינה היסטורית בלבד, אל השרידים שנשתמרו, שהופיעו בגנוסיס הפגאני בצורה עשירה יותר מכפי שהופיעו בספרות הכריסטיאנית, ימצא שבגנוסיס התקיימו למעשה אוצרות חכמה מופלאים, חכמה שהתייחסה לעולם שעליו בני האדם של זמננו אינם יודעים מאומה. לכן אין להתפלא שאפילו אנשים בעלי כוונות טובות אינם יודעים מה לעשות עם הגנוסיס, אנשים כמו פרופסור| ג'רמיאס בלייפציג, שרצה מאד לחדור לדברים, אך לא יכול היה לרכוש שום דימוי למה מתייחסים למעשה מושגים עתיקים אלה, למה הם מתייחסים כאשר מדובר על ישות רוחית בשם ילדבוט (Jaldabauth), אשר מתוך יהירות מרדה באדון העולם, ואז אמו של ילדבוט נוזפת בו, ודברים דומים. תמונות עצומות אלו קרנו מתוך המסמכים שנשמרו היסטורית. תמונות עצומות כמו זו שבה אומר ילדבולט: "אני האל-האב, מעלי אין אף אחד", ואמו משיבה לו: "אל תשקר, מעליך נמצא האב של כולם, האדם הראשון ובן האדם." אז קורא ילדבוט – כך מסופר בהמשך – לששת הפועלים שעובדים איתו ואומר: "הבה נבנה את האדם בצלמנו".

כאן לפניכם דו-שיח מעניין בין ילדבוט לאמו, ואז קריאה לששת הפועלים העובדים איתו, המגיעים להחלטה: הבה נבנה את האדם בצלמנו. אולם תמונות כאלה, אימגינציות כאלה, שהינן מוחשיות לגמרי, התקיימו בשפע ובהיקף נרחב בגנוסיס. הברית הישנה אינה אלא שריד לכך: אותו שריד ששימרה המסורת היהודית, על חכמה תמונתית רחבת היקף, שנשמרה בגנוסיס העתיק וחיה בעיקר במזרח, שקרינתה פעלה עד לארצות המערב ואשר התפוגגה פחות או יותר לגבי המערב רק במאות השלישית והרביעית. לאחר מכן עוד פעלו השפעותיה אצל הוולדנסים^[3] והקטארים, אך היא התפוגגה.

כפי שנראה במאות הראשונות לנצרות בנפשות בני האדם שבהן חיו לא רק דימויים בעלמא, כפי שחיים כיום אצל הקתולים, אלא הדים חיים של עולם התמונות רב-העצמה של הגנוסיס, שעליו אין לאנשים בני זמננו מושגים רבים, נראים הדברים שונים בתכלית כשמסתכלים לאחור אל מה שחי בנפשות בנות המאות הראשונות בציוויליזציה האירופית, שונים בתכלית מכפי שקוראים בספרים שכותבים הקתולים או התיאולוגים המערביים ומלומדים אחרים על אודות מאות ראשונות אלו. שכן מן הספרים הללו נשמט כל מה שהיה חי בתמונות עצומות אלו, שהתייחסו, כפי שנאמר, לעולם שעליו אין לאדם בן זמננו כל מושג. לכן אדם שגדל במובן של החינוך בן זמננו אינו יודע כיצד להתייחס למושגים המגיעים אליו כאן. ילדבוט, אמו, ששת העובדים ודברים אחרים המופיעים שם; מאומה אינו יכול לסייע לו. אלו הן מילים ריקות; הוא אינו יודע למה הן מתייחסות, ועוד פחות מכך הוא יודע כיצד הגיעו בני האדם אז לבניית דימויים כאלה. לכן האדם המודרני אינו מסוגל אלא לומר לעצמו: אנשי המזרח הקדומים היו עתירי דמיון, הם המציאו הכל מדמיונם! תמיד מפליא שלא עולה בדעתם של האדונים הללו שבני אדם החיים באורח חיים אלמנטרי הינם פחות בעלי דמיון, כפי שהדמיון ממלא תפקיד קטן בהרבה אצל איכרים. בהקשר זה עשו גם חוקרי המיתוסים הרבה. הם ניסו לחשוב כיצד האנשים הפשוטים עיצבו בדמיונם את העננים הנישאים בידי הרוח לכלל כל מיני דמויות אפשריות, וכיוצא בזה. לבריות אין מושג מה היו תכונות הנפש של האנשים שלהם הם מייחסים זאת. הם היו רחוקים ככל שרק ניתן לתאר מליצור בדרך פואטית כזו. זוהי פנטזיה צרופה.

מה שחושבות הבריות באופן זה כמקור המיתולוגיות, אינו אלא טעות גמורה. והאנשים כיום אינם יודעים על מה מצביעים המילים והמושגים שעליהם מדובר. לכן גם כמה רמזים מדויקים לתוכן שאליו מתכוונים הדברים אינם מסוגלים כבר להיראות נכונה. אפלטון הפנה עדיין את תשומת הלב במדויק לכך שכאשר חי האדם כאן בגוף פיסי, הוא נזכר בדבר-מה אותו חווה לפני החיים הפיסיים הללו בעולם הרוח. אך הפילוסופים בני זמננו אינם יודעים כיצד להתייחס לידע-הזיכרון הזה של אפלטון. גם זה הוא דבר שאפלטון דימה, כביכול, מדמיונו. אולם אפלטון ידע כי הנפש היוונית היתה עדיין בעלת הכושר – הגם שהתקיים רק בשרידיו האחרונים – לפתח בתוך עצמה דבר-מה שנחווה לפני הלידה בעולם הרוח. מי שקולט את תחושותיו בין הלידה למוות רק בגוף הפיסי ומעבד את רשמיו עם הבנת השכל בת זמננו, אינו יכול לקשור כל מובן תבונתי עם ההתבוננויות שאינן נתפסות בגוף פיסי בין הלידה למוות, אלא בין המוות ללידה מחדש, שם הן נחוות לפני שהאדם נולד. שם היו בני האדם בעולם בו הם יכלו לקרוא על ילדבוט, שהתמרד מתוך יהירות, אשר אמו הזהירה אותו, ושקרא לששת הפועלים. זוהי אמת מבחינת האנשים שבין מוות ללידה מחדש, כפי שכאן לאדם הכבול לגוף הפיסי מהווים צמחים, בעלי חיים, מינרלים ואנשים אחרים את העולם שעליו הוא מדבר. הגנוסיס מכיל את התוכן שאנו מביאים עם לידתנו אל העולם הפיסי. עד לנקודה מסוימת, עד לתקופה המצרית-כשדית ולתוכה – כלומר עד למאה השמינית לפני הספירה – היה זה אפשרי לאדם להביא עימו דברים רבים שעבר בזמן שבין המוות ללידה מחדש. מה שהביא עימו אז מולבש במושגים, באידיאות, זהו הגנוסיס. הגנוסיס המשיך לחיות לאחר מכן בתקופה היוונית-לטינית, בה כבר לא הורגש באופן ישיר, אך התקיים עדיין כמורשת באידיאות שרק בודדים נבחרים הכירו את מקורן, כמו אפלטון, ובמידה פחותה גם אריסטו. סוקרטס ידע גם הוא על כך, ואף שילם על ידע זה בחייו. כאן יש לחפש את מקורו של הגנוסיס.

מה קורה עם תקופה רביעית זו, התקופה היוונית-לטינית? רואים אתם, האנשים יכלו רק במשורה להביא איתם את הזיכרון על הזמן שלפני הלידה אל החיים. אולם הם נטלו עימם, ובתקופה היוונית היה זה עדיין בצורה מדויקת, דבר-מה שחוו לפני הלידה. האנשים כיום גאים מאד על כוח החשיבה שלהם, אך הם מסוגלים לתפוס בעזרת כוח החשיבה הזה מעט מאד. אין מה להיות גאים במיוחד על כוח החשיבה של זמננו, משום שתופסים איתו מעט מאד. כוח החשיבה שפיתחו היוונים למשל, היה בעל טבע שונה. הוא היה כזה, שכאשר עבר אדם את הלידה הלכו בעבורו לאיבוד חוויותיו שלפני הלידה; אולם נשאר עדיין אותו כוח חשיבה לו נזקק האדם לפני הלידה, כדי לקשור עם התמונות הללו מובן הגיוני. זוהי התכונה המהותית של החשיבה היוונית, שהיא שונה לחלוטין ממה שמכונה אצלנו החשיבה הנורמלית. שכן החשיבה היוונית היתה מה שניתן היה ללמוד מתוך עיבוד של אימגינציות שהיו ברשותו של האדם לפני הלידה. היוונים זכרו מעט מאד מן האימגינציות שלפני הלידה, אך היסוד המהותי שנשאר אצלם היה החוש החד לו נזקק האדם לפני לידתו כדי להתמצא בעולם הרוח, שעליו הוא עורר לעצמו אימגינציות. זוהי בדיוק התפתחות העידן הפוסט-אטלנטי הרביעי, שהגיעה, כפי שאתם יודעים, עד למאה ה-15 לאחר הספירה. היסוד המהותי בה היה, שהיא דחקה וצמצמה את כוח המחשבה הזה. כעת בעידן הפוסט-אטלנטי החמישי עלינו לפתח אותו שוב מתוך תרבות האדמה. עלינו לפתח אותו לאט, בצורה מגומגמת, מתוך השקפת העולם של מדעי הטבע. אנו נמצאים כיום בתחילתו של פיתוח זה. העידן הפוסט-אטלנטי הרביעי – דהיינו מ-747 לפני הספירה עד שנת 1413, ביניהן נמצא מאורע גולגתא – מהווה דחיקה והתמעטות מתמדת של כוח החשיבה. רק לאחר מכן עלה לאיטו כוח החשיבה, ועד לאלף השלישי הוא ישוב לגובהו הראוי. על כוח החשיבה דהיום לא צריכה האנושות להיות גאה במיוחד. כוח החשיבה ירד ופחת. המורשת של כוח החשיבה הגבוה יחסית עדיין, היא זו שארגנה וחדרה את המחשבות שבעזרתן נבנו וסודרו התמונות הגנוסטיות. תמונות אלו לא הכילו בתוכן כבר את אותה חדות שהיתה אצל המצרים או הבבלים, אולם היה בהן עדיין כוח החשיבה; זה האחרון הלך ופחת. זוהי הפעולה המשותפת המיוחדת במאות הראשונות לנצרות.

מסתריית גולגתא התרחשה והכריסטיאניות נולדה. כוח החשיבה המופחת, שהיה עדיין מלא חיים במזרח אולם נתפס גם ביוון, ניסה להבין מאורע זה. לרומאים היתה מעט הבנה כלפיו. אולם כוח הבנה זה ניסה לתפוס את מאורע גולגתא מנקודת המבט של החשיבה שלפני הלידה, מנקודת המבט של החשיבה בתוככי עולם הרוח. אך כעת הופיע דבר מיוחד: החשיבה הגנוסטיקאית עמדה כעת גם היא מול מסתריית גולגתא. ראו מה אומרים המורים הגנוסטיקאים על מסתריית גולגתא, אותם מורים הנחשבים כה נוראים לתיאולוגים בני זמננו, בייחוד אלה הנוצרים: רבים מן המורים האטוויסטים הקדומים או מאותם מורים שהיו מושרים בכוח החשיבה הזה, אמרו דברים גדולים ועצומים על כריסטוס, דברים שהיו נחשבים כיום ככפירה איומה. לאט ובהדרגה הלכה ופחתה היכולת של כוח החשיבה הגנוסטיקאי. אנו רואים אותו עדיין אצל מאנֶס במאה השלישית לספירה, ואנו רואים אותו כשהוא עובר לקתארים – כופרים גמורים בעיני הקתולים: זאת תפיסה גדולה, עצומה וגרנדיוזית של מסתריית גולגתא. היא מתמוססת בצורה מעניינת במאות הראשונות, ולאחר מכן מגבילה עצמה לשימוש מועט ככל האפשר בחדות החשיבה לגבי מסתריית גולגתא והבנתה. שני דברים אלה נמצאים במאבק: מצד אחד התורה הגנוסטיקאית, שביקשה לתפוס את מסתריית גולגתא בעזרת חשיבה ספיריטואלית בעלת עוצמה, ומצד שני ההתחשבות במה שאמור לבוא כאשר כוח החשיבה לא יתקיים יותר עם החדות שתאפשר את הבנת מסתריית גולגתא – ולכן הבנה של מסתריית גולגתא בצורה מופשטת ככל האפשר. הסוד של גולגתא כסוד קוסמי התכווץ למשפטים הספורים המהווים את תחילתו של אוונגליון יוחנן: על הלוגוס, כניסתו אל העולם וגורלו בעולם – ככל האפשר מעט מושגים, שכן חייבים להתחשב בהתמעטות כוח החשיבה.

וכך אנו רואים כיצד דועכת התפיסה הגנוסטיקאית של הכריסטיאניות, כיצד צצה ועולה תפיסה אחרת של הכריסטיאניות, השואפת ליצור כמה שפחות מושגים. אך כמובן שהאחד נכנס לתוך השני. מושגים כמו דוֹגמת השילוש או דוֹגמות אחרות שהועברו ונלקחו מההשקפה הגנוסטיקאית, הפכו למופשטים והוכנסו לקופסאות-מושגים. אולם היסוד החי המהותי הוא, שהמאבק נעוץ בתפיסה גנוסטית אמיתית של מסתריית גולגתא, ובאותה תפיסה שונה העובדת עם פחות מושגים ככל האפשר, ובכך מביאה בחשבון כיצד יהיו הבריות עד למאה החמש-עשרה וכיצד כוח החשיבה הישן והחד, שעבר בתורשה, הולך ויורד, וחייבים לרכשו מחדש בדרך פרימיטיבית בהתבוננות על עצמי הטבע במדעי הטבע. תוכלו ללמוד זאת משלב לשלב. תוכלו ללמוד זאת אפילו במלחמה נפשית פנימית, כשאתם מסתכלים על אוגוסטינוס, שבצעירותו התוודע למניכאיזם הגנוסטיקאי, אולם לא יכול היה לעכל אותו ופנה לאחר מכן למה שמכונה פשטות – בניית מושגים פרימיטיביים. המושגים נעשו יותר ויותר פרימיטיביים. אלא שאצל אוגוסטינוס הפציעה כבר קרן השחר הראשונה של הגורם שחייב כעת להירכש מחדש: ההכרה שמתוך האדם, מתוך האדם הקונקרטי. בזמנים הגנוסטיקאים הקדומים ניסו להתחיל מנקודת המוצא של העולם וממנה להיכנס אל האדם. מעתה ואילך חייבים לצאת מן האדם עצמו ולרכוש מחדש באמצעות הכרת האדם הכרת-עולם. בעתיד חייבים ללכת מן האדם אל הקוסמוס; בזמנים קדומים הלכו מהקוסמוס אל האדם. הסברתי זאת כאן לפני זמן מה, ניסיתי לתפוס קרן-שחר ראשונה זו בבני האדם. תוכלו למצאה למשל בהכרות הרליגיוזיות של אוגוסטינוס, אך שם זהו עדיין כאוטי. העניין העיקרי בו מדובר הוא שהאנושות הוכיחה עצמה יותר ויותר כבלתי כשירה לקלוט את אשר קרן אליה מעולמות הרוח, את היסוד שהתקיים בצורת חכמה אימגינטיבית אצל הקדמונים, אשר פעל בגנוסיס, שממנו נותר לאחר מכן כוח חשיבה חד שהיה קיים עדיין אצל היוונים. כך בחכמה היוונית פעל הרבה – גם אם היה כבול למושגים מופשטים – באופן זה שהיו בה עדיין האידיאות שיכלו להבין משהו מעולם הרוח. דבר זה חדל לאחר מכן; לא מבינים יותר מאומה מעולם הרוח עם האידיאות שדעכו.

מעניין הדבר אצל היוונים, שביחס לאידיאות היווניות האדם בן זמננו מקבל בקלות את ההרגשה שניתן להחיל אותן למעשה על דבר-מה שונה לגמרי מהדבר שעליו הן יושמו. ליוונים היו עדיין האידיאות, אך כבר לא היו להם האימגינציות. הדבר בולט באופן אינסופי כל כך במיוחד אצל אריסטו. הכל אצל אריסטו מתפרש כך או כך, הבריות חלוקות אפילו בשאלה האם אריסטו הניח קיומם של חיים ארציים חוזרים או קיום טרום-לידתי. כל זה נובע מכך שמילותיו ניתנות לפירוש כך או אחרת, משום שאריסטו עבד עם מערכת מושגים שניתן להחילה על עולם על-חושי, אך לא היתה לו כל השקפה על עולם כזה. לאפלטון היתה עדיין הרבה יותר הבנה לכך, ולכן מערכת המושגים שלו נפוצה יותר במובן זה; אך אריסטו עסק כבר במושגים מופשטים, ולכן לא מסוגל היה יותר להסתכל על הגורם שעליו נסמכות צורות החשיבה שיצר. זהו הדבר המהותי, שבמאות הראשונות הנושא שהיה במחלוקת היה תפיסה של מסתריית גולגתא המאירה מסתריה זו לאור עולם הרוח, ואז נוצר הצורך, שהפך לפנאטיות, לדחות תפיסה זו. לא כולם הבינו עניינים אלה. אחדים הבינו אותם, אך נהגו בהם שלא ביושר. תפיסה פרימיטיבית של מסתריית גולגתא, תפיסה שבקנאות עשתה שימוש במושגים מעטים בלבד, הובילה לפנאטיות.

כך רואים אנו שהחשיבה העל-חושית הלכה והוּצאה מהשקפת העולם הכריסטיאנית, ובכלל מהשקפות העולם; היא דעכה וחדלה מלהתקיים. נוכל לעקוב מאה אחר מאה כיצד הבריות ניגשו למסתריית גולגתא כמאורע בעל משמעות עצומה שנכנס להתפתחות האדמה, אך נעלמה האפשרות לתפוס מסתריית גולגתא זו בעזרת מערכת מושגים כלשהי, או לתפוס בכלל את העולם בצורה קוסמית. הסתכלו על ספרו של סקוטוס אריגנה בן המאה התשיעית "חלוקת הטבע"; הוא מהווה עדיין תמונה, גם אם תמונה זו של התהוות העולם הגיעה כבר להפשטה. אריגנה מביא ארבעה שלבים של התהוות העולם, אך במושגים בלתי מספקים בכל. ניתן לראות שאין הוא מסוגל לטוות את רשת מושגיו ולהפוך למובן ובר-תוקף את מה שהוא מבקש בעצם לסכם. חוטי המושגים נקרעים, הייתי אומר, בכל מקום. מעניין מאד כיצד מראה הדבר ממאה למאה כיצד מופיעה לבסוף במאה ה-15 נקודת שפל בטוויית חוטי המושגים. אז מתחילה שוב עלייה, אשר עם זאת נשארת תקועה בדברים הבסיסיים ביותר. זה מעניין מאד. מצד אחד קיימת מסתריית גולגתא, אליה פונים עם הלך-הרגש, אך מבהירים לגביה שאי אפשר להבין אותה. בהדרגה נפוצה בכל התחושה שאי אפשר להבין אותה. מצד שני עולה ומגיעה ההתבוננות על הטבע; היא מופיעה דווקא בעידן בו נעלמים המושגים. התבוננות הטבע מופיעה בחיים, אך אין בה כל מושגים המאפשרים לתפוס באמת את תופעות הטבע שנכנסו להתבוננות החיים.

זהו סוד התקופה במפנה תקופות התרבות הפוסט אטלנטיות מהרביעית לחמישית באמצע ימי הביניים – שבלתי אפשרי להשתמש במושגים מספקים לא בהתבוננות הטבע המתחילה להגיע ולא בהתגלויות האמיתות האידיליות. ראו כיצד נהגו הסכולסטיקנים שפעלו אז: היתה להם מצד אחד ההתגלות הרליגיוזית, אך הם לא יכלו לרכוש כל מושגים מחינוך התקופה כדי לעבד התגלויות רליגיוזיות אלו. הסכולסטיקנים הללו חייבים היו להשתמש באריסטוטליות; זו חייבת היתה לעבור התחדשות. הם נאחזו שוב ביווניות, באריסטוטליות, כדי לרכוש את המושגים שיאפשרו להם לחדור בהבנתם אל ההתגלויות הרליגיוזיות. ועם ההבנה היוונית הם עיבדו את ההתגלויות הרליגיוזיות, משום שבחינוך התקופה – אם אשתמש בביטוי הפרדוקסלי – לא היתה כל בינה. דווקא אלה שפעלו ביושר הרב ביותר בתקופה זו, הסכולסטיקנים, לא השתמשו בהבנת התקופה משום שלא השתייכו לתרבות התקופה. הם קיבלו את הסברי הטבע – שהיו הגורם המהותי במאות העשירית, האחת עשרה, השתים-עשרה, השלוש-עשרה, הארבע-עשרה והחמש-עשרה, אותם קלטו הסכולסטיקאים הישרים ביותר – כמו גם את המושגים האריסטוטליים המעוצבים הישנים של ההתגלויות הרליגיוזיות. רק אז הגיעה, כמו ממעמקים רוחיים אפורים – בלא שהגיעה בהתפתחותה רחוק עד היום – חשיבה עצמאית: החשיבה הקופרניקאית, החשיבה של גליליאו, החייבת להמשיך ולהתפתח כדי להתעלות שוב לאזורים על-חושיים.

כך ניתן להתבונן בנפש, כביכול באני של הכריסטיאניות, שהיה חבוי ומכוסה בנפש היהודית, ברוח היוונית ובגוף הרומאי. אך כריסטיאניות זו עצמה היתה חייבת על פי האני שלה להתחשב בדעיכת ההבנה העל-חושית, ועל כן לכווץ במובן מסוים את החכמה הגנוסטיקאית המקיפה, ניתן לומר, למילים המעטות שמהוות את תחילתו של אוונגליון יוחנן. שכן התפתחות הכריסטיאניות מתבססת באופן מהותי על ניצחונן של מילות אוונגליון יוחנן על הגנוסיס. לאחר מכן גלש הכל לפנאטיות, והגנוסיס נמחק כליל.

גם הדברים הללו הם חלק מהולדתה של הכריסטיאניות. חייבים להתחשב בכך אם מבקשים לקלוט באופן אמיתי את האימפולס למען תודעת האנושות החייבת להתפתח, למחשבת חג המולד החדשה. עלינו להגיע שוב לסוג של הכרה הנסמכת על העל-חושי. לשם כך עלינו לחדור במבטנו אל העל-חושי הפעיל בישות האנושית, כדי שנוכל להרחיבו החוצה אל היסוד הקוסמי. עלינו לרכוש אנתרופו-סופיה, חכמת-אדם, המסוגלת לייצר שוב תחושה קוסמית. זוהי הדרך. בזמנים קדומים יכול היה האדם להסתכל על העולם בהיכנסו דרך הלידה עם הזיכרונות על חוויות בקיום שהיה לו לפני הלידה. עולם זה, המהווה השתקפות של עולם הרוח, היה לו אז בגדר תשובה לשאלות שהביא עימו דרך הלידה אל הקיום. כעת עומד האדם לנוכח עולם זה כשהוא אינו מביא עימו דבר, והוא חייב לעבד דימויים כה פרימיטיביים כמו אלה שאיתם עובדת השקפת הטבע בת זמננו. אולם הוא חייב להרים עצמו שוב מעלה, הוא חייב כעת להתחיל מן האדם, כדי להתעלות מן האדם אל הקוסמוס. הכרת הקוסמוס חייבת להיוולד באדם. גם זה משהו ממחשבת חג המולד שעליו לבנות בהווה, כדי שמחשבה זו תהיה פורייה בעתיד.

———————————————————————————-

1. הרצאה מ-11 בינואר 1918, בכרך "אמיתות המסתריות ואימפולס חג המולד, מיתוסים עתיקים ומשמעותם", 180 GA. יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. ↑
2. להסבר מפורט בנושא זה, ר.: רודולף שטיינר, "ישות אדם, גורל אדם והתפתחות עולם", הרצאה חמישית, עיונים אזוטריים כרך 13. ↑
3. הוולדנסים (Waldenser) – כנסיה פרוטסטנטית, התפשטה באיטליה, דרום גרמניה ודרום אמריקה. נוסדה במאה ה-12. בימי הביניים הוחרמה בידי הכנסיה הקתולית והוכרזה ככפירה. ↑