כיצד נוצרו ההרצאות לבוני הגיתהאנום
מאת: ויקטור סטראק[1]
בקיץ 1920 ועד לתחילת הקורס הראשון לסטודנטים באוניברסיטה, בהזדמנויות שונות נתן רומאן בוס לנו, לפועלים של הגיתהאנום, סיורים מודרכים בגיתהאנום כדי להסביר אותו. ההרצאות ניתנו במשך שעות העבודה שלנו. בהדרגה כל זה הגיע לידי סיום. ייתכן שלד"ר בוס היתה יותר מידי עבודה, או שדרך דיבורו לא היתה מובנת מספיק עבור קבוצה שכללה מספר של אנשי כפר פשוטים והוא חש שאין תגובה ממשית.
היו בערך 30-40 מאיתנו בזמן ההוא, ולפי העבודה שעשינו וההכשרה שלנו היינו אמורים להתחלק לשלוש קבוצות:
- פועלי בניין של ממש, תחת ניהולו של מר סכלוטרמן. חבר אופייני של קבוצה זו היה מר גרניקר מגמפן. פגשתי בו לאחרונה לפני כמה שנים כשחיפש מערכת חימום. הוא היה אחרון הפועלים מהגיתהאנום הראשון ועדיין עבד בגיתהאנום השני.
- המומחים לעבודות עץ (נגרים), תחת הנהגתו של מר לידבוגל. אנשים שאני זוכר במיוחד מקבוצה זו הם הנגר מר ארבסמל עם זקנו היפה (מאוחר יותר גם בנו), שכבר חי בביתו הקטן בגרלינגן עם מעצבי הגיתהאנום, ומר סונדרגר.
- קבוצה אחרת של בעלי מקצוע – מר סיפלד הצבע, המנעולן והרתך מר גונתר (כשהגעתי ב-1920 הם היו למעשה רתכי הבית". התחברו אלינו ד"ר קוסטיטשף, הגברת שהשחיזה את כלי עיצוב העץ, ולתקופה קצרה מר גוסטל הגמן, שהתמחה כצייר כדי לתמוך בי, ובערך מ-1921, מר בולנגר, חשמלאי מבזל). אנשים שהיו להם יחסים מיוחדים עם "בית הריתוך" היו הפחח מר דוליגנגר מרינש, בגלל מקצועו, ומניח הלבנים מר ג'ינגר שלעיתים קרובות בא לבקש סרט בידוד עבור ידיו שנשרפו מתערובת הבטון וממנו הצטרכנו לעיתים תערובת בטון עבור הפינים שלנו. למר דולינגר היה בית מלאכה לצנרת בחלק הצפוני מזרחי של רצפת הגיתהאנום (מתחת למחסן התפאורות). מחסן הצבע של מר סיפלד עמד מאחוריו.
מר פון הידברנדט שעבד באמנות ובמלאכה היה לעיתים קרובות עובד בבית הריתוך. כוונתו המקורית היתה לחתוך מספר משטחים עבור המושבים באודיטוריום באופן מכני, אבל מאוחר יותר הוא חתך אותם ביד ועשה את הדמויות המוגבהות עליהם. לעיתים קרובות הוא עשה תכשיטים בבית הריתוך לאחר שעות העבודה וכשנפגשנו התפתחה ידידות נעימה בינינו, אבל אי אפשר היה לומר עליו שהיה אחד 'העובדים'. מר יאן סטוטן היה מישהו אחר. אנו, 'צוות בית הריתוך', במיוחד מר סיפלד ומר גונתר, היינו ידידים, כי הוא רצה בתזמורת כלי נשיפה. בערבים נשמע בית הריתוך לעיתים קרובות עם המוזיקה שניגן מר גונתר בטרומבון שלו ומר סיפלד בקרנות שלו. המאמצים שלי ליצור רצף הרמוני של צלילים על טובה בס היו לשווא.
במשך הפסקת הבוקר ובזמן ארוחת הצהריים נערך לעיתים קרובות משחק שחמט בחדר הקטן של גונתר וסיפלד כך שהם נתנו קרב זה לזה. אבל אוזני הותקפו בעוצמה רבה יותר על ידי ויכוחים על נושאים אנתרופוסופיים בין השניים, שהיו חברים בחברה האנתרופוסופית מזה זמן רב. לעיתים קרובות חשבתי: "אבל לבטח שניהם אומרים את אותם דברים!" הם תמיד השלימו. כעת שניהם כבר לא נמצאים במישור הפיזי.
עבודת הבניין כוונה על ידי מר איסנפרייס, האדריכל. במשרד האדריכלות, מר רנזנברגר עשה את שרטוטיו. מר בינדר טיפל במשרד גם במשכורות ובמחלקה הפיננסית. כל זה היה בבית הזכוכית, כמו גם המקלחות, שגברת סטול היתה אחראית עליהם בתוספת לעבודתה האחרת! לפני כן, גברת סטול (אחת מן האחיות של אמי) וגם אחרים עסקו בחריטת חלונות הזכוכית בבית הזכוכית. גברת בינדר הריצה את המסעדה בזמן ההוא. הבן שלה, מר ארנפריד פיפר (שלמד כימיה בבאזל) היה אחראי לאורות הבמה והיה הממונה הישיר עלי.
ובכן, זו היתה הסביבה האנושית בזמן ההוא, או לפחות רשמיי שלי עליה. באוגוסט ובספטמבר 1920, לפני שניתן הקורס לסטודנטים באוניברסיטה, היתה פעילות רבה בצריף שמאחורי ביתו של פרידוורט. מר ווילי סטורר לקח על עצמו את העבודה של ארגון הקורס, תחת הדרכתו של ד"ר בוס. אימי, ואחרי שעות העבודה גם אני, עזרנו בהכנת עותקים של חומרים מודפסים. מר סטורר אירגן קורס מקוצר בצריף לחינוך נוסף, עם שיעורים הניתנים יום יום לפני העבודה. אני נזכר בגברת ליטיוס הגדולה והיקרה אומרת: "טוב, אני יכולה לכתוב את זה, אבל לא לקרוא את זה". נייר היה נחתך לרצועות על בימת הגיתהאנום כדי למלא את 'מזרוני הקש' עבור האורחים של 'בית החולים'.
ואז, אחרי הקורס לסטודנטים באוניברסיטה, הגיעו ההרצאות לעובדים של ד"ר בוס לקיצן, והעבודה נמשכה זמן ארוך. אנו העובדים הגענו משכבה חברתית שונה מאוד בהשוואה ל'אמנים' אשר עסקו בעיצוב עץ או אבן, וה'חברים' שהסתובבו מסביב עם בגדים סגולים מרחפים, מבקשים להדליק את האור בכיפה (12000 כוח נר) כך שיוכלו 'למדוט', וכיוצא בזה. אנו היינו אמורים לקחת כל בוקר מספר שלטים 'מלוח ההוראות' ולשים אותם בחזרה כשאנו עוזבים. כמה מן העובדים הביטו מסביב כדי לראות אם 'הכל בסדר' לפני שייקחו הפסקה קצרה, ואם משהו היה שגוי הבוסים היו צועקים עליהם… האם אתם יכולים להבין שמה שהתרחש ב-1918, 1919 עבר באופן בלתי נעים בקרב הפועלים שהיו גם חברים בחברה האנתרופוסופית או פועלים צעירים יותר או כאלה שתפסו את רוח הזמן ('עובדי מועצה שונים', סטודנטים של המועצה, וכיו"ב)?
אני עצמי הרגשתי את עצמי כאחראי על עבודתי שלי, גם במה שעשיתי ומתי שעשיתי זאת. אם שכבתי בשמש תחת עץ תפוח אחרי אמצע הבוקר או הפסקת אמצע היום ו'בוס' בא מהלך לו, נשארתי היכן שהייתי. עשיתי את עבודתי, אבל בזמני שלי… וכך נוצר מתח מסוים. האימפולסים החברתיים שעליהם שמענו כה רבות כשילוש החברתי, לא ימלאו תפקיד בגיתהאנום כבשאר המקומות? איזה צורך ב'מקדש' זה התכוון לשרת? הצורות הבלתי רגילות, הציור של ההיסטוריה האנושית בכיפות, הדמויות המוזרות (כוכבים, מלאכים ודמונים) בחלונות הזכוכית… התבקשנו לעזור בבניית כל זה. זה לבטח היה נכון שנוכל גם להבין את מה שדברים אלה מייצגים?
שאלות שכאלו נדונו לפעמים בקרב העובדים. בהדרגה נותרו שבעה מאיתנו: 'אנשים מהפכניים' (גונתר, סיפלד, בולינגר, אני עצמי, ד"ר קוסטיטיסף, דולינגר, ארבסמל) שאמרנו לעצמנו: "משהו צריך להיעשות". יום אחד הלכתי וביקשתי מהעובדים לבוא לפגישה. ה'בוסים' לא הוזמנו. הפגישה היתה יותר סוערת מהמתוכנן, אבל שאיפותינו החלו לקבל צורה: לקבל שוב הרצאות על המשמעות והחשיבות של דברים חדשים אלה, להיפטר מהצעקות והפגיעות מהבוסים (אחד השוליות קיבל סטירה בפנים).
בבוקר הבא היתה התרגשות אצל 'הבוסים'. כרגיל, שמועות ניפחו את הדברים מחוץ לפרופורציות. נאמר שיש לנו דרישה שהבוסים יפוטרו.
העניין הובא בפני ד"ר רודולף שטיינר. הוא הזמין את כולם לבוא לאולם ואיפשר לאנשים לדבר איתו, לשאול שאלות בשקט וכך בהדרגה הכל נהיה ברור והשמועות דעכו לשלוש דרישות שלנו. הוא אמר אז שלבטח אנו יכולים להיכנס לסיבוב של שאלות ותשובות, הוא עצמו מוכן לעשות את זה, במשך שעות העבודה. אמנם הכסף עבור הבניין הגיע מתרומות אבל הוא חש שזה יהיה סביר בהחלט.
הוא גם אמר שלא יהיה צריך יותר לתלות שלטים על הלוח, וגם סטירות לא יהיה צורך לתת יותר. אבל ביחס ל'צעקות', אנו צריכים רק לשמוע כיצד גם הוא יכול לפעמים לצעוק כמו כולם, לדוגמא באוריתמיה, ואנו לא צריכים לקחת זאת יותר מידי ברצינות.
רודולף שטיינר דן איתנו איזה חלק מהיום יהיה הטוב ביותר עבור השאלות שלנו או עבור ההרצאות שלו – ב 7 בבוקר כשהעבודה מתחילה, אנשים אינם ערים מספיק. בסוף יום העבודה הם נהיים עייפים מידי, לפני ארוחת הצהרים הם רעבים מידי, אחרי הארוחה לא כל כך מסוגלים לקחת דברים פנימה. הזמן הטוב ביותר – שבה מיד לאחר הפסקה מעבודה – יהיה בהפסקה שלאחר אמצע הבוקר.
וזה מה שקרה. בכל שבוע ששטיינר היה בדורנאך היו לנו הרצאה או שתיים לפועלים, הכל מבוסס על שאלות שנשאלו על ידי אינדיבידואלים מקרבנו. כתוצאה מכך השאלות נשאלו מכל התחומים (נושאים חברתיים, נושאים שוטפים כמו תורת היחסות או טיפול בנוער, אמנות, דת, היסטוריה, אבולוציה של האדמה, גידול דבורים, אזהרות של המלאך השומר כנגד סכנות, אלכוהוליזם, תזונה, ספיריטואליזם, ועוד). הדרך שבה ניתנו התשובות לקחה אותנו דרך כל התקופות והמקומות בעולם זה. דברים שחברים דנו בהם רק בינם לבין עצמם באורח פרטי לגמרי, עטופים במיסתורין, למשל שני הילדים שנקראו ישוע, נידונו בחופשיות ובפתיחות על ידי רודולף שטיינר כשדיבר איתנו. רק מעטים היו מן 'החברים' בזמן ההוא (גונתר, סיפלד, ארבסמל, וגם אני נהייתי חבר מאז, ובולינגר ולבטח גם דולינגר ואחרים נהיו חברים מאוחר יותר), והכל נהיה כה משמעותי!
היינו אסירי תודה לד"ר שטיינר עבור האהבה שהראה לנו ועבור החכמה שגילה, בפותחו את עינינו. הוא בתורו נהנה לשמוע את שאלותינו ונהנה מהאפשרות לדבר איתנו. ואני יודע על הזדמנויות רבות שבהן דיבר איתנו על נושאים שונים ובערב חזר עליהם גם בפני החברים. אבל הוא גם דיבר אלינו בדרך מיוחדת מאוד – בבהירות, בפתיחות ובפשטות, השתמש בדוגמאות שהיו מושכות, כמעט מחוספסות ובהישג יד, ותמיד נותנות ערך מלא לדברים העמוקים ביותר, מבלי לעשותם 'פופולריים' או דידקטיים. אי אפשר להסביר את דרכו, אבל קוראים של ההרצאות המודפסות אולי יקבלו הבנה מסוימת למה אני מתכוון. הוא היה מאוד פשוט וברור, דיבר כאחד מאיתנו – אולי אפשר לומר זאת כך. ועדיין היה לנו כבוד רב אליו, רובנו דיברנו בחשש, ודנו בכך מי ישאל שאלות (ידבר בשם האחרים) ואיזה שאלות ישאלו היום.
אולי אתם רוצים גם לדעת איך קרה ששאלות ותשובות אלו הופיעו גם בכתב ואפשר היה להדפיס אותם ולהוציא אותם לאור. זה בזכות כמה גברות שעבדו מאחורי הבימה בבקרים, הכינו את ווילונות האוריתמיה וכיו"ב, לדוגמא גברת פינק, מיס סטול, גברת מיטצר. איני יודע מי ביקש מד"ר שטיינר, אבל יום אחד הוא אמר לנו שנשאלה שאלה מקבוצה זו של אנשים, אם אפשר להדפיס הרצאות אלו גם כן (הרצאות אחרות של שטיינר כבר הודפסו מזה שנים), בגלל שהציעו כה הרבה אספקטים, לרוב מאוד חדשים.
וכעת קרה משהו נפלא למדי. ד"ר שטיינר לא רצה להחליט בעצמו ושאל אותנו אם נסכים! הוא חשב שזה תלוי בנו, הפועלים, והכמיהה שבליבנו שהיתה מאמץ שלנו. הוא הציע את תשובותיו כמתנה לנו, שהוא כבר לא חש יותר כרכושו שלו וכעניינו להחליט. ואם רק אחד מאיתנו יאמר שזה מביך בשבילו, ד"ר שטיינר לבטח יסרב לתת את ההרצאות לדפוס. הסכמנו לכך, ואז הוא אמר לגברת שכתבה את דבריו לשבת מאחורי הווילון כך שלא נרגיש בעכבות כל שהן.
יתכן ואני צריך להוסיף משהו שאמר לי מר וולטר קלוס.
הוא אמר שד"ר שטיינר אמר אודות ההרצאות לעובדי הגיתהאנום שבהן הוא לפחות היה יכול לדבר באופן 'מדעי', משהו שהוא מצא כקשה יותר עם החברים. וזה באמת נכון שבעוד שהיה קשה יחסית לשייך את התוכן של ההרצאות לפועלים לספרים המוקדמים ולהרצאות המוקדמות מבלי למצוא סתירות, היה קל יחסית ליישב אותו עם העובדות המדעיות. היפותזות מדעיות עשויות להישמע שונות מאוד, אבל אנשי מדע רציניים בדרך כלל מודעים לקו הגבול שבין עובדה והשערה. אנו יכולים, אם כן, למצוא חומרים טובים בהרצאות לפועלים כשנשער בעיות של קווי גבול בעולם המדעי מנקודת ראות אנתרופוסופית, משהו שהוא דרוש מאוד לאור השינוי המהיר בשדות הטכנולוגיה הפיזית והכימית. פיזיקה וכימיה שצריכות להיעשות לחלוטין כריסטיאניות – זו היתה שאיפת לבו של מורנו!
לבסוף אנקדוטה אחת. אם אני זוכר נכונה היא נאמרה לי על ידי ד"ר לארס.
יום אחד היה נחוץ לכנס עוד פגישה בסדר היום העמוס של ד"ר שטיינר. דווח למישהו שיש התרחשות כל שהיא בזמן שתוכננה הרצאה לפועלים, והשתמשו במילים: "…אחרי הכל, זו רק הרצאה לפועלים!" ד"ר שטיינר ענה מאוד בלתי מרוצה: "רק? רק?… ההרצאות לפועלים הן החשובות ביותר!"
הקדמת המוציא לאור של המהדורה האנגלית של הספר:
שאלות ותשובות לעובדי הגיתהאנום – מפילים ועד איינשטיין
הרצאות בלתי רגילות אלה – או, מדויק יותר לומר, מפגשים של שאלות ותשובות – הנכללות בספר זה, יוצרות חלק מסדרה[2] שניתנו בין אוגוסט 1922 לספטמבר 1924. הרצאות אלו ניתנו לאנשים שהיו מעורבים בסוגים שונים של עבודת בניין ביצירות המופת הארכיטקטוניות של רודולף שטיינר, הגיתהאנום הראשון והשני. תיאור חי של העובדים השונים שנכחו, כמו גם הרקע והאווירה שבשיחות אלו ניתן על ידי עד ראיה בתוספת לכרך זה.
המפגשים הללו צמחו מתוך סיורים מודרכים בגיתהאנום, שאותם הציע אחד מתלמידיו של שטיינר, ד"ר רומאן בוס. כשסיורים אלה הסתיימו והפועלים עדיין רצו לדעת יותר אודות 'המקדש' שהיו מעורבים בבנייתו ואודות הפילוסופיה שעומדת מאחוריו, הסכים ד"ר שטיינר לקחת חלק במפגשי שאלות ותשובות. זה התרחש במשך יום העבודה, אחרי הפסקת הבוקר. מלבד העובדים נכחו רק מעטים: אלו העובדים במשרד הבנייה, וכמה מהשותפים הקרובים ביותר לשטיינר בעבודתו. נושאי השיחה נבחרו על ידי העובדים בעידודו של רודולף שטיינר, אשר הקשיב לשאלותיהם ובדרך כלל נתן תשובות מיידיות.
אחרי מותו של רודולף שטיינר, כמה מההרצאות על הדבורים, יצאו לאור. אך בהדרגה, כפי שכתבה מריה שטיינר בהקדמתה המקורית להוצאה הגרמנית: "בהדרגה יותר ויותר אנשים רצו ללמוד הרצאות אלו." לכן הוחלט להוציא אותן לאור במלואן. מילותיה של מריה שטיינר על טבען של הרצאות אלו נותרו רלוונטיות גם להוצאה לאור הנוכחית:
"הן נועדו לקבוצה מסוימת של אנשים ורודולף שטיינר שלף אותן מהשרוול, בהתאם לסיטואציה נתונה ולמצב הרוח של העובדים ברגע המסוים. לא היתה כוונה לפרסם אותן אז. אבל בצורה שבה הוא דיבר היתה רעננות וישירות שחששנו להרוס, אם נסלק את האווירה המיוחדת שצמחה בנפשות אלו ששאלו את השאלות שעליהן נתן שטיינר את התשובות. חבל לקלקל את הצבע המיוחד של הרצאות אלו על ידי עריכה קפדנית של המשפטים. לקחנו אם כן, את הסיכון להשאיר הרצאות אלה ככל האפשר ללא עריכה. יתכן וזה לא יהיה תמיד בסגנון הספרותי הרגיל, אבל מצד שני יש בהן ישירות וחיוניות."
ברוח זו נתבקש המתרגם לשמר ככל האפשר את הסגנון והניחוח המקורי. זה חשוב שהקוראים ינסו להבין את הסיטואציה החיה שבה ניתנו הרצאות אלו לפני שיעריכו אותן במלואן.
הלוח שעליו שרטט רודולף שטיינר את ציוריו כוסה בנייר שחור ונשמר.
רשימת הספרים שיצאו בסדרה שאלות ותשובות לעובדי הגיתהאנום:
(הספרים שיצאו בעברית ניתנים לרכישה באתר זה בחנות הספרים)
GA שם סדרת ההרצאות
347– מקריסטלים לקרוקודילים – (יצא בעברית בהוצאת חירות)
348 – מכוכבי שביט לקוקאין – (יצא בעברית בהוצאת חירות בשם: בריאות וחולי)
349– מאבן גיר ללוציפר – (יצא בעברית בהוצאת חירות)
350– מממותות למדיומים – (יצא בעברית בהוצאת חירות)
351 – דבורים – (יצא בעברית בהוצאת תלתן)
352 – מפילים ועד איינשטיין – (יצא בעברית בהוצאת חירות)
353– מסלק ועד בודהיזם – (יצא בעברית בהוצאת חירות)
354– מכתמי שמש ועד תותי שדה – (יצא בעברית בהוצאת חירות)
—————————————————————————————