אורסולה האוסן

(המאמר נכתב בעיתון אנתרופוסופי גרמני – קיץ 1998)

תרגמה מגרמנית: חוה לוי ז"ל

המצב הנוכחי של החברה האנתרופוסופית מהווה אכזבה, פחות או יותר מודעת, עבור הרבה אנשים, כאשר מודדים אותו על פי האידיאלים להם חיכו, או גם על פי האימפולסים הפועלים עמוק בנפש בחיים הטרום-ארציים. בסוף המאה, חיכו לשיא הפעילות האנתרופוסופית של כל הציביליזציה על האדמה ולהצלתה. דבר זה משאיר הרבה שאלות פתוחות. לפעמים עולה המחשבה ששיא זה, בגלל כל הטעויות והריבים בחברה והפגמים שבה, גרם סבל לישויות הרוחיות של רודולף שטיינר וכריסטיאן רוזנקרויץ. הם אלה הסובלים מכך שהתלמידים לא הצליחו לתפוס את מה שלמדו. שטיינר ורוזנקרויץ נושאים באחריות.

כאן מתחילה שאלת ההבנה של כנס חג-המולד ב- 1923/24: מה משמעות הדבר שרודולף שטיינר לקח את גורל החברה האנתרופוסופית אל תוך הקרמה האישית שלו, על מנת להיות מסוגל ליצור את החברה מחדש בכנס חג-המולד? אפשר לראות במעשה הקרבה זה את הגורם למחלתו ומותו הטרגי. קדם לכך הסיכון הממשי של חייו בעת השריפה בגיתהאנום. אין להפריד את כוחות החיים של רודולף שטיינר מכוחות החיים של הבניין הזה. באמצעות הצורות האובייקטיביות בהם פעלו כוחות חיים, רודולף שטיינר נתן לחברה האנתרופוסופית במתנה את הגשר לאתר-הקוסמי. כל מי שנכנס לבניין, יכול היה לחוש זאת באופן מוחשי. רודולף שטיינר רמז על כך בעצמו, בתארו כיצד לחם בליל השריפה כנגד המוות. שנה שלמה נמשך קרב זה נגד המוות. בהנחת אבן היסוד בכנס חג-המולד הוא ניצח סופית. צורות החיים של הגיתהאנום הראשון שיצאו לקוסמוס – נקראו חזרה בכוח המילה של מדיטציית אבן-היסוד.[ראו בסוף המאמר את המדיטציה].

למי שמחייה בתוכו את המילים של המדיטציה המרכזית של האנתרופוסופיה, יש אפשרות לפגוש את הישות של רודולף שטיינר באופן בלתי אמצעי, להתקשר איתה ולגלות בתוכו את האימפולס החי. כי במילים אלה, יכולים כוחות החיים העצמאיים להתקשר לחייו של רודולף שטיינר בקוסמוס.

באמצעות מדיטציה זאת ניתן להגשים את השתתפותו הבלתי אמצעית של רודולף שטיינר בכל היוזמות שנולדו מהאנתרופוסופיה. באמצעות מחשבה זאת הופכים החיים עם מדיטציית אבן-היסוד למציאות שהאדם חווה בתוך עצמו. מכך נובעת ההכרה, שאנשים קרובים לרודולף שטיינר יכולים לפעול רוחית יחד איתו, למרות מותו הארצי. ניתן אפילו לומר שלמוות הארצי אין כל משמעות, מפני שכוח התחייה קושר את העולם הפיזי ואת העולם האתרי לאחדות שאין להפרידה. המילים של מדיטציית אבן-היסוד מחיות בנו את הגיתהאנום המתחיה, בו יכולים אנו לפגוש את רודולף שטיינר. חייו זורמים לכוחות חיינו וחודרים את כל מחשבותינו ופעילויותינו. במקום שם נבנה הגיתהאנום בלבבות החברים, יכול רודולף שטיינר למצוא את המשך פעילותו. כאן אנו מוצאים מעיין כוחות היכול לכוון תמיד את ההתפתחות ולתקנה לקראת המטרה.

מאיין נובעים ספקות בחברה האנתרופוסופית?

כאשר מסתכלים על המציאות של החברה האנתרופוסופית, יש וודאי סיבות מוצדקות לביקורת, לשאלות ואולי גם לאכזבות אישיות. הדרך לחופש צריכה לעבור דרך טעויות, רגשות אשמה ומחלה. הדבר נכון לגבי גורלה של החברה כשם שהוא נכון לגורלו של אדם יחיד. כל דחף להתהוות המודעות מהווה באותו זמן גם אפשרות להאיר בעוצמה את היוזמה האישית לעשות כל מה שבכוחנו, אבל כאשר האכזבות מובילות להסתלקות מהקשר עם החברה ולהסרת האחריות ממנה, מתבצעת טעות של החשיבה.

אנחנו צריכים ללכת חזרה עד ליסודות כנס חג המולד הנמצאים במוניזם של הפילוסופיה של החירות. מי שקולט את תוכנה של האנתרופוסופיה מבלי לקלוט את היסוד ההכרתי תיאורטי, נע עדיין במישור של ריאליזם טרנסצנדנטלי שרודולף שטיינר התגבר עליו זה מכבר. הריאליזם הטרנסצנדנטלי מניח את קיומו של עולם רוח מאחורי התנסות החושים, מאחורי העולם הארצי וסובר שאין לנו גישה אליו. בחשיבה זו אינו נבדל באופן מתודי מהקתוליציזם. הפוכה מזו היא הגישה האחרת הרוצה לשמר לעצמה את "המודעות הקריטית", זו המתיימרת לגלות טעויות וסתירות פנימיות במפעלו של רודולף שטיינר. באופן זה משתחררים אמנם מאמונה עיוורת אך מבלי להשיג עדיין הכרה מוניסטית של תכנים אנתרופוסופיים. הביקורת עוברת מהר מאוד לשיפוט שלילי של שטיינר והאמון האקטיבי פוחת (הנפש השכלית).

לשתי גישות אלה יכול להיות מכנה משותף: האבל על מותו של שטיינר והעובדה שמעכשיו לא יזרמו יותר גילויים מעולם הרוח. התכנים של הספרות החדשה אינם יכולים לתת ביטחון מוחלט.

על יסוד זה בוודאי לא תהיה אפשרות כלשהי להגיע לשיא של פעילות אנתרופוסופית. מתוך הגישה הראשונה יצמח אולי רצון ללכת אחרי מה שניתן אבל ללא ביטחון הכרתי לגבי העשייה העצמית. מתוך הגישה השניה יתפתח אולי קשר למשהו "חדש", "מתאים לזמננו", עם התוכן של האנתרופוסופיה, עד לזרמים אוקולטיים-אזוטריים, מבלי להגיע לשיפוט בטוח.

כמעט כל הניגודים ביחס לתפקיד ולפעולה של ה-Vorstand בתור Vorstand אזוטרי, טמונים בשתי הגישות ההכרתיות האלה. מצד אחד קובעים שהמשך נאיבי אפשרי ולא חשוב אם חברי ה- Vorstan מאפשרים כתלמידים רוחיים את קיומו של היחס לרודולף שטיינר ובזה את פעילותו דרכם. מאידך, שוללים בהחלט את פעילותו של ה- Vorstand וסבורים שהוא צריך לפעול רק בתחום הניהולי. השתתפות רוחית ישירה של רודולף שטיינר בענייני החברה האנתרופוסופית איננה נמצאת בשתי העמדות.

המגבלות של שני הצדדים שלעיתים לוחמים אחד בשני, נעשות ברורות רק כשמאירים אותן מבחינה הכרתית-תיאורטית באמצעות המוניזם של הפילוסופיה של החירות, כי שתי הדעות נובעות מהשקפה הכרתית "דואלית" (לרוב בלתי מודעת).

החברה האנתרופוסופית היא מוסד של העולם הארצי ורודולף שטיינר נמצא מאז מותו "מעבר" לעולם זה (כך חושבים ה"דואליסטים") ולכן אין באפשרותו לפעול יותר באופן ישיר לתוך החברה. חושבים על רודולף שטיינר כעל אדם רגיל, בלי לקחת בחשבון את פעילותו הרוחית על האדמה ואת יכולתו לקשור את שני הצדדים של העולם, הרוחי והארצי.

מה משמעות המוניזם? או: איך אפשר לחשוב על תחייה של הגוף הפיזי?

ההישג הגדול ביותר של רודולף שטיינר הוא בכך שנתן לאנושות מודעות חדשה אודות מציאות עולם הרוח וישויותיו. ידע אזוטרי היה קיים בכל תקופות ההיסטוריה האנושית. למשל במיסטריות ובנצרות האזוטרית. הדבר המכריע שהביא היתה ההכרה שבמוניזם פועלים יחד רוח וחומר ומתבצעת יצירה חדשה המתחילה בתחייה של כריסטוס. דבר זה צריך למצוא את המשכו בהשתתפות אקטיבית של בני האדם. מושגים הכרתיים מרכזים מתאימים לכך קיימים ב'פילוסופיה של החירות'. היכן שמתקיים האיחוד בין תפיסה ומושג באקט ההכרה, מתפתחת יצירה חדשה. זו נקודת שיא נדירה ביותר, הניתנת לתפיסה באמצעות האהבה הנוצרת באקט זה. אפשר אומנם להשיג זאת בינתיים רק באמצעות החשיבה הטהורה. עדיין לא בדימוי – שם נמצא הקורא.

מושג המוניזם, אותו רכש רודולף שטיינר, הוא כוח התחייה בתחום החשיבה. אפשר להבין את כל מפעל חייו באמצעות מושג זה שלראשונה נשמע יבש, אך יש לו מימד חדש. עידן הקלי-יוגה הסתיים. אז היה פילוג בין העולם הארצי ועולם הרוח. תפקיד מדע הרוח הוא לבנות מחדש גשר לקוסמוס. התקופה הראשונה של מפעל חייו של רודולף שטיינר מתייחסת לתחיית החשיבה.

בחידוש האומנויות משיג רודולף שטיינר את תחיית הרגישה.

במוסדות האנתרופוסופיים השונים, הפועלים באופן מעשי, האדם צריך להגיע, באמצעות עשייתו, לתחיית הרצון.

מידת ההצלחה של כוח התחייה והאחדות בין רוח וחומר תלויה ביכולתו של האדם למצוא את הדחף לכך מתוך אינטואיציה מוסרית. היכן שאינטואיציה טהורה הופכת למעשה, פועל כוח התחייה וכריסטוס יכול להחדיר את ישותו לאדמה באמצעות האדם הפועל. באופן זה הוא יכול גם להתגבר על כוחות הנגד אשר פועלים בחומר.

כנס חג-המולד וישותו של רודולף שטיינר

המעשה הראשון שיסודו באינטואיציה טהורה אשר נוצר עלי אדמות היה ההיווסדות החדשה של החברה האנתרופוסופית בכנס חג-המולד. באמצעות מעשה זה צריכה היתה לעבור 'רוח אזוטרית' דרך כל החברה האנתרופוסופית. רודולף שטיינר קשר את ישותו העצמית עם גורל החברה. מהי המשמעות המעשית של מעשה זה?

בשריפה של הגיתהאנום הראשון נמשכו הכוחות האתריים של רודולף שטיינר החוצה לקוסמוס. עם המדיטציה של אבן היסוד הוא שינה את הכוחות האתריים והפך אותם לרוח חיים. מאז יכולה החברה לחוות אותם. עכשיו יכול כל חבר לעשות מדיטציה על המילים האלה, לבנות לעצמו את הגיתהאנום האתרי מחדש, להפוך את הגוף האתרי שלו לשביל ידע ואימון – ועל ידי כך להתקשר לישותו של רודולף שטיינר.

במשך כנס חג המולד, בני האדם שהסבו באולם הנגרייה עברו במשותף מעין תהליך התקדשות מודרנית, בשבעה שלבים, אם כי לא אצל כולם הוביל דבר זה לאקט של הכרה אינדיבידואלית.

באמצעות שבעת הריתמוסים של אבן היסוד ניתן לבצע את שבעת השלבים של דרך ההתקדשות, באופן מקביל לדרך בין מוות ללידה חדשה. כוח גדול עוד יותר של רודולף שטיינר בונה על עבודה זו עבור החברה כולה. כשהמקודש מוביל את החברה דרך הקוסמוס, יכולה החברה הארצית להתחבר לגבהים העליונים של עולם הרוח ולישויותיו. כל השתדלות מדיטטיבית נושאת בתוכה אבן בניין קטנה למען התממשות האיחוד.

אם רודולף שטיינר תאר את תוצאת המעשה הזה כך ש"תנועה אנתרופוסופית וחברה אנתרופוסופית נהיו לאחד", צריך להבין זאת כך שהכוחות הקוסמיים התאחדו עם מי שקשור למישור הארצי, כלומר עם רודולף שטיינר.

החברה עשתה שגיאות רבות ולא הצליחה למלא אחר הציפיות שתלו בה. דבר זה הביא להרס קיומה. (תפקיד מכריע היה לשילוש החברתי שלא הגיע להתממשות). לכן עמד רודולף שטיינר בפני השאלה האם עליו לסגת ממנה, או לא.

בסיטואציה זו יצר רודולף שטיינר את כוח התחייה על ידי זה שקשר את ישותו העצמית לחלוטין עם החברה. בהתפתחותו האישית הגיע לדרגת התפתחות של אדם-הרוח (מהשריפה עד לכנס חג-המולד) זוהי עובדה אוקולטית שהוא קשר את הקרמה שלו עם זו של החברה. רק כך אפשר להבין שהוא נשא את התוצאות של הקרמה הבלתי מסודרת של החברה כולה – בצורה של מחלה בישותו הפיזית. לעצמו הוא רכש את כוח התחייה (הוא שינה, החליף את האפשרות הקרמתית שלו לחופש) והקריב כוח זה לחברה החדשה, על מנת לאפשר לה את הדרך לחופש. בשבילנו כחברי החברה האנתרופוסופית, הדבר אומר שכנס חג-המולד יכול לפעול ריאלית ובאופן חי, כשאנחנו מודעים לקשר זה ומביאים אותו במעשינו למימוש. במעשינו החופשיים תלוי הדבר אם האפשרות שרודולף שטיינר יצר תוכל לחדור למציאות המלאה.

מאז כנס חג-המולד נשמעת קריאה חוזרת לסדר את הקרמה של החברה. פירוש הדבר הוא שהזרמים הקרמתיים השונים העתיקים יתקשרו לאזוטריקה חדשה זו. אם דבר זה לא יקרה, מעמסה זו תיפול שוב על ישותו של רודולף שטיינר ותמנע את פעילותו. אם הקרמה של העבר תסתדר, תוכל ישות התחייה של רודולף שטיינר לפעול באופן עמוק יותר לתוך החברה.

אחרי מותו של רודולף שטיינר נוצר מצב שנציגים של זרמים קרמתיים עתיקים נסגרו בתוך עצמם וסגרו עבור עצמם את הדרך אל ישות התחייה של רודולף שטיינר. התנאי להגיע לדרך חדשה, המקשרת את חברי החברה כולה, הוא העבודה המשותפת של חברי ה-Vorstand. כך צריך להתהוות כלי שיוכל לקבל את העולם הרוחי. אף אישיות מה- Vorstandהראשון, המייסד, לא היתה יכולה ליצור את הכלי הזה לבדה, גם לו היה לה קשר עמוק כבר בחיים קודמים עם רודולף שטיינר. אפשר להתגבר על ההתרחשויות הטרגיות של שנות השלושים אך ורק אם נחליט באופן מודע לא לקחת חלק בזרם זה או אחר, אלא לחשוב יחד, להרגיש יחד ולרצות יחד. כל האימפולסים שבאנו איתם, חייבים לעבור דרך תהליך הקרבה מודע ולהוביל להיווצרות הסובסטנץ של המיסטריות החדשות.

פעילותו הנמשכת של רודולף שטיינר לאחר מותו.

לעיתים יוצאים מההנחה שמאז מותו של רודולף שטיינר, ה- Vorstandבגיתהאנום כבר אינו יכול להיות Vorstand אזוטרי. אבל בהנחה כזו השאלה: "איך האיכות האזוטרית השתנתה לאחר מותו?" נשארת מבלי תשומת-הלב ותשובה.

כשרודולף שטיינר קרא ל- Vorstand ב-28.12.1923 הוא אמר: "הייתי מנהל את ה- Sektionen בצורה כזו שאעמיד אישיויות מסוימות בניהול של ה- Sektionen … את התחום הזה אנהל באמצעות המנהלת הגברת ד"ר שטיינר"… את ניהול ה- Sektionen הרפואית אנהל בעזרת ד"ר וגמן… אני אנהל את זה… לנהל דרך ההנהלה של Muss Maryon."

כששומעים במדויק את המילים האלה, מגיעים לחוויה: ישותו של רודולף שטיינר יכולה לפעול לתוך התפקידים האלה מפני שהוא היה קשור בקרמה שלו עם אישיויות אלה גם בעבר ויהיה קשור אליהן גם בעתיד. דרך הרצון החופשי של אותן האישיויות הוא עצמו היה יכול להיות נוכח.

רודולף שטיינר עצמו הגיע עד לדרגת אדם-הרוח בכוח התחייה ומאז כנס חג-המולד היה יכול לפעול בשני העולמות: בתחום הרוח ובתחום הארצי, ללא גבולות. המכשול היחיד היה יכול להיות הקרמה של החברה במידה ולא היה מסדר אותה.

פעילותו של רודולף שטיינר בתוך ה- Vorstandתלויה אך ורק בדבר אחד: בכך שהחברים הבודדים של ה- Vorstand יחוו את הקשר שלהם איתו באופן פעיל כל כך שהוא יוכל לפעול דרך כל אחד מהם לחוד ועם כולם יחד בצורה מוגברת.

למוות הפיזי של רודולף שטיינר אין משמעות כלל. פעילותו יוצאת מהספירה של עולם כריסטוס החדש המהווה שוב אחדות, מאז התחייה של כריסטוס, לעולם שהיה מפוצל בחטא הקדמון.

באחדו תפישה ומושג, בספרו "הפילוסופיה של החירות", יצר רודולף שטיינר הכרה מוניסטית של המציאות, ולאחדות בהכרה של העולם. את זאת הביא למציאות פיזית, לשלמות מוגמרת בכנס חג-המולד. זהו היסוד של האפשרות לקשור את הציבור עם אזוטריקה עמוקה. הקו האזוטרי אמור לזרום דרך החברה כולה מאז כנס חג-המולד, זרימה של כוח התחייה לכל עשייה פרקטית בעולם. עיצוב הבנייה של הגיתהאנום השני מביא את ישות הפאנטום, את גוף התחייה לכדי ראיה, כשם שהגיתהאנום הראשון הביא לראיה את רוח החיים, את הגוף האתרי המשתנה.

אם כן, האם ה- Vorstandהוא גוף אזוטרי? על יסוד זה ביכולתנו להגיד: אין לענות על שאלה זו ב'כן' או 'לא' מוגמר. רק היכן שיש דואליזם של 'עולם כאן ועולם שם' שטרם התגברו עליו, מגיעים לתשובות אלטרנטיביות.

חשיבה מוניסטית, אשר תופסת את כוח התחייה לפחות בניצניו, מגיעה לאבחנה זו: האזוטריקה של המיסטריות החדשות אינה יכולה לעולם לפעול באופן 'אוטומטי' או להתקבל כרכוש. האיחוד של שני העולמות הנפרדים מתבצע ברגע של "נוכחות-הרוח" ואי-אפשר 'להחזיק' בה אבל אי-אפשר גם לשלול אותה, גם אם קובעים: רודולף שטיינר איננו יכול לפעול עם ה- Vorstandמאז מותו הפיזי, מפני שהוא נמצא כעת בעולם הרוח ועל כן אינו נגיש למודעות האדמה שלנו. כך יכול לחשוב רק מי שמעביר את המודעות העצמית שלו לישות של רודולף שטיינר. עבור רודולף שטיינר גבולות אלה אינם קיימים. הדבר תלוי בנו, אם אנו מביאים לקראתו מודעות אשר נפתחת ומאפשרת את פעילותו איתנו עד לעניינים פרקטיים של החיים החיצוניים. זאת אומרת, לקשור את החיים הציבוריים עם האזוטריקה העמוקה.

הדואליזם שאנו מתגברים עליו מוביל לדוגמטיות שיכולה לטעון: "ל- Vorstandיש בכל מקרה איכות אזוטרית." אם כך, אנו נמצאים בדרך חזרה לצדדים האפלים של הקתוליציזם. או שמעדיפים את האימרה ההפוכה: "מאז מותו של רודולף שטיינר אין ל- Vorstandאיכות אזוטרית יותר." אם שוללים בצורה קטגורית את האיכות האזוטרית, שוללים גם מראש את השתתפותו של רודולף שטיינר ואז מונעים ממנו את האפשרות להמשיך את המפעל שלו יחד עם החברה.

בין שני קצוות אלה מאיימת הישות האמיתית של כנס חג-המולד להיקרע. בחברה צריכה להתהוות העמדה מחדש ובנוכחות עולם הרוח – גם אם רק לרגעים ניתן לחוות אותה. בפסל העץ הציג רודולף שטיינר את העמדה הזו בנציג האנושות, בין שני הכוחות המנוגדים.

התנסות באיכויות של המיסטריות החדשות

המיסטריות העתיקות היו בעיקר מיסטריות של חוכמה. במיסטריות אלה התקבל תוכן רוחי אשר טופל בהן כמו מעיין לעיצוב החיים הארציים. המיסטריות החדשות הן מאיכות אחרת לגמרי. הלימוד של מדע הרוח מוכרח להיות נקודת המוצא, אבל פעולתו מתפתחת רק כאשר החוכמה מתחלפת לאהבה למעשה. כל חוכמה שרוחשים מאבדת את משמעותה, אם לא מעמידים אותה לשרות האנושות. מוטיב זה יכול לקבל תוכן רחב עבור העבודה בענפים. האם זו איננה הסיבה שהרבה אנשים צעירים אינם מבקרים את הענפים, מפני שהם חווים את החיסרון – כשהלימוד הופך למטרה לכשעצמה ומוביל רק ל"התענגות של הרוחי"? וגם מפני שהם אינם מוצאים את השתתפותו הרוחית של רודולף שטיינר באיכות, את הקו האזוטרי?

להתגבר אקטיבית על הספקות בחברה.

במובן זה אי-אפשר להוכיח את האמת של מה שנאמר כאן. הוכחות מובילות תמיד את מהלכי המחשבה להכרה מסוימת, כאשר מישהו רוצה לשכנע את השני ביחס לעמדתו. כך בלתי אפשרי להוכיח את כוח התחייה בחברה, כי לפי ישותה, התחייה אינה יכולה לפעול בהוכחות, אלא רוצה לאפשר את החופש. לכן הדרך היחידה היא לרכוש את המחשבות לבד, באופן עצמאי. אם רודולף שטיינר רוצה להמשיך לפעול עם החברה הזאת שיש בה כל כך הרבה משברים, זה יוכל להביא ברגע הנכון והמתאים גם לחוויה קונקרטית.

כל עוד אין לנו חוויה כזו, תלוי הדבר בנו אם התגברנו על המכשולים שאינם מאפשרים זאת. עשייה באהבה, שיתוף פעולה בענף או באיזו שהיא התארגנות אנתרופוסופית, בעיקר גם במדיטציה של אבן היסוד – עשויים להביא למודעות היסוד כשכוח התחייה של כנס חג-המולד מתעורר.

הקשר של רודולף שטיינר עם הקרמה של החברה האנתרופוסופית

לעיתים מעלים השערה שרודולף שטיינר נסוג כבר מהחברה ושקל למצוא את הישות אנתרופוסופיה מחוץ לחברה מאשר בתוכה. למסקנות כאלה יכול להגיע רק אדם שעדיין סגור בחשיבה דואליסטית: שרודולף שטיינר יכול בכלל לסגת מהקשר שלו לחברה, כאילו שדבר זה נמצא אך ורק בהחלטה החופשית שלו. השערה כזו מהווה סתירה בתוך עצמה. אם רודולף שטיינר הקריב את התחייה של ישותו העצמית, איך הוא יכול לנתק את עצמו אי-פעם מקשר זה? הוא עצמו הרי קשור עם המשך פעילותו של ישוע-כריסטוס בהתפתחות העולם. מצד שני – אם לקח על עצמו את הקרמה של החברה בפני עולם הרוח, איך היה יכול להתיר את האחריות הזו מפני עולם הרוח? הרי הוא הדגיש ואמר שהבטחה, נדר, ניתן ממנו לעולם הרוח ושהוא חייב למלא אותו בכל התנאים.

ביכולתנו לנסות להעמיד את הנדר הזה לפני עיננו: אחרי השריפה, גילתה החברה האנתרופוסופית בעצם בפני עולם הרוח, שהיא איננה כשירה לשמור על ערכים רוחיים שניתנו לה. דבר זה יכול היה להוביל לסופן של התגלויות רוחיות. הנדר של רודולף שטיינר התייחס גם לדבר זה, להיות אחראי בפני עולם הרוח שכל שימוש לרעה בהתגלויות רוחיות (באוצר הרוחי) לא ייפול על החברה האנתרופוסופית, לקרמה שלה. והיכן שהחברים אינם יכולים לקחת את האחריות הזו על עצמם (או אינם רוצים לקחת אותה), חייב רודולף שטיינר לקחת את האחריות על עצמו ולשאת את האיזון והפיצוי.

אחת הסכנות הגדולות ביותר שמאיימות על החברה ועל הישות אנתרופוסופיה – היא הניסיון להפריד את ישותו ואת שמו של רודולף שטיינר ממפעלו. אילו היו עושים זאת, היו מחסלים את האפשרות להמשיך לשאת את האחריות למען המפעל שלו. אם חושבים בבהירות עד הסוף, צריך להגיד שאז כל מפעל חייו של רודולף שטיינר לא היה מוגן יותר מכניסת כוחות מתנגדים. כל אחד יכול להעמיד בפני עצמו, לפני עיניו, את השאלה: אלו תוצאות יכולות היו להיות בסוף המאה, כאשר הכוחות המתנגדים הפעילו את העוצמה הגדולה ביותר, על מנת למנוע את הופעתו החוזרת של כריסטוס.

אם אנו לומדים להכיר כך את העקביות (התוצאה) של הפקפוקים הרבים בחברה האנתרופוסופית מתברר גם מקורם: בחולשות שעדיין לא התגברנו עליהן, חולשות אותן אנו צריכים ללמוד להכיר בדרך לעולם הרוח.

מה אנו יכולים לעשות?

על מנת לעמוד מול סכנות אלה בצורה מודעת וערה, חייבים לרכוש קודם כל חשיבה בהירה, צלולה שיכולה להוות הגנה נגד טעויות מחשבה כאלה. הכוח להחזיק מעמד בעמדה כזו בא מאהבה שנדלקת מתיאור מעשה הקורבן של רודולף שטיינר בכנס חג-המולד. להבין את זה עמוק יותר ולהתקשר איתו בנאמנות.

מי שחושב על התוצאות שנוצרות עבור רודולף שטיינר, מכך שאנשים נסוגים מהחברה האנתרופוסופית, בגלל ספקותיהם – יכול לפתח את הרצון לא לעזוב את רודולף שטיינר, אלא להיות איתו דרך כל הגורל של החברה. דרך חזרה לא קיימת. אבל בדרך קדימה לעתיד אנו יכולים לעבוד במרץ רב.

אם חיים עם המדיטציה של אבן-היסוד, ניתן לפתח את היחסים עם רודולף שטיינר. השמחה שחוו האנשים אשר עבדו עם רודולף שטיינר בבניין הגיתהאנום הראשון, הופכת אז לחוויה עצמית וכך נוצר הגיתהאנום האתרי באמצעות היחס לרודולף שטיינר.

הצעד הבא הוא להסדיר את הקרמה בתוך החברה, בין הקבוצות והזרמים השונים וכן בקרמה האישית. כאן אנו מייצרים מקומות חופשיים (חלל חופשי) שבתוכם מאפשרים לרודולף שטיינר מקום להשתתפות. אם עובדים, עד כמה שהדבר ניתן לנו, בביאור של בעיות ההווה ומוסיפים משהו לעבודה המשותפת.

בריתמוסים של אבן-היסוד טמונות אפשרויות מיוחדות לכך: הם מתווים את הכיוון, דרך הקוסמוס בו אנו הולכים בחיים שלאחר המוות. כאן אנו יכולים לקרוא לעזרה כוחות המשנים את גורלנו, בזמן שיש לנו שאלות ובעיות לפני הישויות של עולם הרוח ומבקשים מכריסטוס להראות לנו את דרכי הגורל העתידיים.

אבן היסוד — רודולף שטיינר

עיבוד משלושה תרגומים – ע"י דניאל זהבי

נפש אדם!

את חיה בגפיים

הנושאים אותך דרך חלל העולם

לתוך הווית ים-הרוח.

תרגלי הזכרות-רוח

במעמקי הנפש,

היכן שמתהווה,

בהווית בורא-עולם היוצרת,

האני העצמי

מעצמיותו של האל.

ואז באמת תחיי

בישותו של אדם-עולם.

כי מולכת רוח-אב הגבהים.

בעמקי העולם הוויה יוצרת.

אתן רוחות העוצמה!

שרפים, כרובים, כתרים

(אהבה, הרמוניה, רצון),

השמיעו במרומים

מה שבמעמקים מהדהד,

האומר:

מהאלוהי מתהווה האנושות.

שומעות זאת הרוחות האלמנטריות

במזרח, מערב, צפון ודרום:

לו ישמעו זאת בני-האדם.

נפש אדם!

את חיה בפעימת לב-ריאות,

המובילה אותך במחזורי הזמן,

להרגשת מהות הנפש העצמית.

תרגלי השתקעות-רוח

בשיווי משקל נפשי,

היכן

שמעשי התהוות-העולם הפועמים,

את האני העצמי עם עצמיות העולם

מאחדים.

ואז באמת תרגישי

את פעילותו הנפשית של האדם.

כי מולך רצון עמנואל במרחב סביב.

במחזורי עולמות מעניק חסדו לנפשות.

אתן רוחות האור!

קיריוטטס, דינמיס, אקזוסיאי

(חוכמה, תנועה, צורה),

שלהבו במזרח

מה שבמערב מעוצב,

האומר:

בעמנואל המוות הופך חיים.

שומעות זאת הרוחות האלמנטריות

במזרח, מערב, צפון ודרום:

לו ישמעו זאת בני-האדם.

נפש אדם!

את חיה בראש הנח

אשר ממקורות הנצח

מגלה לך את מחשבות העולם.

תרגלי ראית-רוח

במנוחת מחשבות,

היכן שמטרות האלים הנצחיות

את אור-הווית-העולם

לעצמיותך מעניקות,

ולחופש של רצון

אותה משלחות.

ואז באמת תחשבי

ביסודות רוח-האדם.

כי מולכות מחשבות-העולם של הרוח.

בהווית העולם כמהות לאור.

אתן רוחות הנפש!

ארכאי, ארכיאנגלוי, אנגלוי

(מלאכי הזמן, מלאכי עליון, מלאכים),

תנו שמהמעמקים תעלה הבקשה

הנשמעת בגבהים,

האומרת:

במחשבות עולם של הרוח מתעוררת הנפש.

שומעות זאת הרוחות האלמנטריות

במזרח, מערב, צפון ודרום:

לו ישמעו זאת בני-האדם.

במפנה הזמנים

נכנס אור רוח העולם

לתוך זרם ההוויה הארצי.

חשכת ליל

חדלה לשלוט.

אור יום קורן

זהר בנפשות בני-האדם.

אור אשר מחמם

את לבבות הרועים הדלים,

אור אשר מאיר

את ראשי המלכים החכמים.

אור אלוהי

שמש-עמנואל:

חמם נא

את ליבנו,

האר נא

את ראשנו,

כדי שטוב יצמח

ממה שאנחנו

מלב מייסדים

ומראשנו מבקשים

אל המטרה להוביל.