מאת: רודולף שטיינר

12 הרצאות שניתנו בברלין GA107   1908-1909

תרגום מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה, תיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 7

27.4.1909

צחוק ובכי

בחורף זה נתנו סידרה שלמה של שיחות על מדע הרוח מתוך הצורך המיוחד להתקרב לטבעו של האדם. התבוננו בחידה הגדולה של האדם מכיוונים רבים ככל האפשר. מטרתנו היום היא לדבר על משהו שהוא לחלוטין חלק מחיי היומיום. ואולי, מאותה סיבה שאנו מתחילים ממשהו באמת שגרתי, אנו נראה שחידות החיים באמת פוגשות בנו מכל צד, ואנו צריכים לאחוז בהן, כך שכשנבין אותן נראה לתוך מעמקי העולם. כי הנושאים שקשורים לרוח, ובזה שהם הגדולים ביותר, אין לחשוב עליהם שהם במרחקים לא נודעו, כי הם מגלים עצמם בדברים הרגילים ביותר של החיים. בדברים הקטנים והבלתי חשובים ביותר של החיים אנו יכולים למצוא את החוכמה הגדולה ביותר, אם רק נוכל להבין זאת. מכאן נוכל לצרף למעגל זה של הרצאות חורף זה, לימוד של הנושא היומיומי של צחוק ובכי מנקודת הראות של מדע הרוח.

צחוק ובכי הם לבטח דברים שכיחים מאוד בחיי אנוש. אבל רק מדע הרוח יכול להביא הבנה עמוקה יותר של תופעות אלו, בגלל שמדע הרוח הוא דבר שיכול לחדור לתוך החלקים העמוקים ביותר של ישותו של האדם היכן שהוא בפירוש שונה מן הממלכות האחרות שאיתן הוא חולק את האדמה. בזכות העובדה שהאדם רכש על האדמה את החלק הגדול ביותר ורב העוצמה ביותר של האלוהות, הוא מתנשא מעל ליצורים האחרים. מכאן רק ידע והבנה שבאמת מגיעים לרוח יפענח את טבעו האמיתי של האדם. צחוק ובכי ראויים להיות נצפים נכונה ולהיות מוערכים, כי רק הם יכולים להזיז את הדעה הקדומה שיכולה להעמיד את טבע האדם קרוב מידי לזה של החיות. הדרך של החשיבה שכה רוצה לצמצם את האדם ככל האפשר קרוב לרמת החיות, מדגישה בחוזקה ככל האפשר שרמה גבוהה של אינטליגנציה אפשר למצוא בהישגים השונים של החיות, אינטליגנציה שהיא לעיתים קרובות עולה בהרבה על זו של האדם. אבל זו אינה עולה במיוחד על איש מדע הרוח, כי הוא יודע שכאשר החיה עושה משהו אינטליגנטי זה לא עולה מתוך אלמנט אינדיבידואלי בחיה, אלא מתוך הנפש הקבוצתית. כמובן שזה קשה מאוד להפוך באופן משכנע את המושג של הנפש הקבוצתית להסתכלות חיצונית, אבל גם כך זה לא לגמרי בלתי אפשרי. אבל בדבר אחד צריך להבחין, כי הוא נגיש לכל סוג של הסתכלות חיצונית אם הוא מקיף מספיק: החיה אינה בוכה ואינה צוחקת. לבטח יהיו אנשים שיטענו שחיות גם כן צוחקות ובוכות. אבל אינכם יכולים לעזור לאנשים כאלה אם הם אינם רוצים לדעת מה פירושם של צחוק ובכי באמת, ומכאן לייחס אותם לחיות גם כן. אדם שבאמת מבחין בנפש יודע שהחיה אינה יכולה לבכות אלא רק ליבב, ואינה יכולה לצחוק אלא רק לחייך. אנו צריכים להיות ערים להבדל שבין יללה לבכי, חיוך וצחוק. אנו צריכים ללכת לאחור למקרה מאוד משמעותי אם אנו רוצים להשליך אור על הטבע האמיתי של הצחוק והבכי.

מההרצאות שניתנו במקומות שונים, כולל ברלין, ובמיוחד זו אודות הטבע של הטמפרמנטים, אתם תיזכרו שיש שני זרמים של חיי אנוש. זרם אחד כולל את כל היכולות האנושיות והתכונות שאנו יורשים מהורינו ואבות אחרים, ושיכולות לעבור לצאצאינו, והזרם האחר כולל את האיכויות והתכונות שיש לנו בזכות זה שאנו נולדים אינדיבידואלים. זרם זה לוקח את התכונות המולדות כמו מעטה, האיכויות שלו והתכונות הנובעות מחיים שעברו בהתגשמויות קודמות.

האדם הוא בעיקר יצור כפול: חלק אחד של טבעו הוא יורש מאבותיו, ואת החלק השני הוא מביא עימו מהתגשמויות קודמות. כך ההבדל שבין הגרעין הממשי של ישות האדם, שעובר מהתגשמות להתגשמות, הוא כבר מאוחד עם טבעו הגופני הפיזי לפני הלידה, אל לכם לדמיין שכאשר אדם נולד זה אפשרי תחת תנאים נורמליים שאישיותו תשתנה. האינדיבידואליות כבר מאוחדת עם הגוף האנושי לפני הלידה.

אבל באיזה רגע גרעין זה של אינדיבידואליות יכול להתחיל את פעולתו הפורמטיבית על האדם זה עניין שונה. הגרעין האינדיבידואלי נמצא כבר בילד, כפי שאמרנו, כאשר הילד נולד. אבל לפני הלידה הוא אינו יכול להשפיע על היכולות שרכש בחיים שעברו. זה צריך לחכות עד אחרי הלידה. ובכן אנו יכולים לומר שלפני הלידה יש פעילות באדם הגורמת לכל התכונות והאיכויות שאנו יכולים לרשת מהורינו ואבותינו. גם הגרעין של האדם נמצא שם, כפי שאמרנו, זה יכול לקחת שליטה עד שהילד בא לעולם.

כאשר הילד נכנס לעולם, גרעין זה של אינדיבידואליות מתחיל לשנות את האורגניזם של האדם, ואם נניח שהתנאים הם נורמליים, כמובן, כפי שהם שונים במקרים יוצאים מן הכלל, זה משנה את המוח ואת האיברים האחרים כך שהם נהיים למכשירים שלו. אלו הן בעיקר האיכויות הנורשות שנראות בילד בלידה, ולאט לאט האיכויות האינדיבידואליות עושות את דרכן לאורגניזם הכללי. אם אנו רוצים לדבר על העבודה האינדיבידואלית על האורגניזם לפני הלידה, זהו פרק אחר לגמרי. אנו יכולים למשל לומר שהפעילות האינדיבידואליות נתפסת בבחירת הוריו. אבל גם זה נעשה בעיקר מבחוץ. כל העבודה שנעשית לפני הלידה על ידי האינדיבידואלית נעשית מבחוץ, לדוגמה דרך האם. אבל העבודה הממשית של האינדיבידואל על האורגניזם עצמו אינה מתחילה עד שהילד מגיע לעולם. ובגלל שזה כך, החלק האנושי האמיתי יכול רק להתחיל, לאט לאט, לבוא לידי ביטוי באדם אחרי הלידה.

אם כן, כדי להתחיל, לילד יש איכויות מסוימות במשותף עם טבע החיה, אך רק איכויות אלו המוצאות את הביטוי שלהן בנושאים בני ימינו כצחוק ובכי שבהם בא לידי ביטוי האדם. בשבועות הראשונים אחרי הלידה הילד באמת אינו יכול לצחוק או לבכות במשמעות הנכונה של המילים. בדרך כלל הוא מתחיל לחייך ולבכות אחרי ארבעים יום, משום שזהו הרגע שבו הזרע מהחיים הקודמים נכנס לראשונה לגוף ועובד עליו כדי לעשותו אמצעי של ביטוי. זהו בדיוק מה שנותן לאדם את עליונותו על החיות, שבמקרה של החיות איננו יכולים לומר שנפש אינדיבידואלית עוברת מהתגשמות להתגשמות. הבסיס של טבע החיה הוא הנפש הקבוצתית, ואיננו יכולים לומר שמה שהוא אינדיבידואלי בחיה נולד מחדש. הוא חוזר לנפש הקבוצתית ונהיה משהו שחי רק בנפש הקבוצתית של החיה. זה רק באדם שהפירות של מאמציו בהתגשמות אחת שורדים, ואחרי שהוא עובד דרך הדוואכאן, הם עוברים להתגשמות חדשה. בהתגשמות חדשה זו הם משנים בהדרגה את האורגניזם, כך שהם נהיים לא רק הביטוי של התכונות של אבותיו הפיזיים, אלא גם ליכולותיו האינדיבידואליות, לכישרונותיו, וכן הלאה.

זוהי רק הפעילות של האגו באורגניזם שקוראת לצחוק ולבכי בישות כמו האדם. צחוק ובכי אפשריים רק בישות שהאגו שלה נמצא בתוך האורגניזם שלה והוא אינו אגו קבוצתי כמו בחיות. כי צחוק ובכי אינם פחות מאשר ביטוי אינטימי ומעודן של האגו בתוך הטבע הגופני. מה קורה כאשר אדם בוכה? בכי מופיע כאשר האגו מרגיש חלש ביחס למה שפוגש אותו בסביבה. אם האגו אינו נמצא באורגניזם, כלומר, אם זה לא עניין אינדיבידואלי, ההרגשה של חולשה ביחס לעולם החיצון אינה יכולה להתרחש. בהיותו במצב של 'אניות', האדם מרגיש דיסהרמוניה מסוימת ביחסו לסביבה. והרגשה זו של דיסהרמוניה מבוטאת בתשוקה להגן על עצמו ולהשיב על כנו את שיווי המשקל. וכיצד הוא משיב את שיווי המשקל? הוא עושה זאת בכך שהאגו שלו מכווץ את הגוף האסטרלי. במקרה של צער שמוביל לבכי, אנו יכולים לומר שהאגו מרגיש עצמו בדיסהרמוניה מסוימת עם הסביבה, והוא מנסה להחזיר לאיתנו את שיווי המשקל על ידי כיווץ הגוף האסטרלי בתוך עצמו, על ידי לחיצה יחדיו של הכוחות. זהו התהליך הרוחי שמאחורי הבכי. תיקחו את הבכי כביטוי לצער, לדוגמה. תצטרכו לבחון את הצער בזהירות בכל מקרה בודד, אם אתם רוצים לראות מה גורם לזה. לדוגמה, צער יכול להיות הביטוי של נטישה של משהו שהיה לכם קודם. יכולים להיות יחסים הרמוניים של האגו עם הסביבה אם מה שאיבדנו עדיין שם. דיסהרמוניה מתרחשת כשאיבדנו משהו והאגו מרגיש נטוש. האגו מכווץ את הכוחות של הגוף האסטרלי שלו, דוחס אותם כפי שהם, כדי להגן על עצמו כנגד נטישה. כשהאגו, המרכיב הרביעי של ישות האדם, מכווץ את הכוחות של הגוף האסטרלי, המרכיב השלישי, זהו הביטוי של צער המוביל לדמעות.

מהו צחוק? צחוק הוא משהו שמבוסס על תהליך הפוך. האגו מנסה לשחרר את הגוף האסטרלי, להרחיב ולמתוח אותו. בעוד שבכי נוצר על ידי כיווץ והתכווצות, צחוק נוצר דרך שחרור והתפשטות של הגוף האסטרלי. זהו המצב הרוחי של המאמץ. בכל פעם שמישהו בוכה התודעה של ראיה רוחית יכולה לאשר שהאגו מכווץ את הגוף האסטרלי. בכל פעם שמישהו צוחק, האגו מתרחב ויוצר בליטה בגוף האסטרלי. רק בגלל שהאגו הוא פעיל בתוך ישות האדם ולא עובד מבחוץ כאגו קבוצתי יכולים להופיע צחוק ובכי. כעת, בגלל שהאגו רק בהדרגה מתחיל להיות פעיל בילד, ובלידה הוא למעשה לא פעיל ועדיין לא מחזיר את החוטים שמכוונים את האורגניזם מתוכו, הילד עדיין לא צוחק ולא בוכה בימיו הראשונים ורק לומד לעשות כך במידה שהאגו נהיה לאדון של החוטים הפנימיים שהם, כדבר ראשון, פעילים בגוף האסטרלי. משום שכל דבר רוחי באדם מוצא ביטוי בגוף והגוף הוא פיזיוגנומיה של הרוח – רוח מעובה – איכויות אלו שאותן תיארנו מבוטאות בתהליכים גופניים. ואנו יכולים ללמוד להבין תהליכים גופניים אלה מנקודת ראות רוחית אם הדברים הבאים נהיים ברורים לנו:

לחיות יש נפש קבוצתית, או אפשר לומר אגו קבוצתי. הוא יוצר את חותמו עליהן על ידי אגו קבוצתי זה. אם כן, מדוע לחיות יש צורה מוגדרת שכזו, צורה שהיא מושלמת לעצמה? זה בגלל שצורה זו מוטבעת עליהן מתוך העולם האסטרלי, ובעיקר עליו לשמור אותה. לאדם יש צורה אשר, כפי שהדגשנו פעמים רבות, מכילה את כל צורות החיות האחרות בתוכה כשלם הרמוני. אבל צורה אנושית הרמונית זו, הגוף הפיזי האנושי, צריכה להיות יותר ניידת בתוך עצמה מאשר גוף של חיה. לא צריכה להיות לה צורה קשיחה כמו גוף של חיה. אנו יכולים לראות שזה כך בשינוי ביטויי הפנים של האדם. הביטו בפנים הבלתי משתנים ביסודם של החיה, כמה קשיחים הם, והשוו זאת עם הצורה האנושית הרבגונית, עם השינויים במחוות, בפיזיוגנומיה וכן הלאה. אתם חייבים להודות שבתוך גבולות מסוימים, כמובן, לאדם יש קלות תנועה מסוימת, וזו הדרך שנותרה לו להטביע את צורתו שלו על עצמו בגלל שהאגו שלו שוכן בתוך עצמו. אף אחד לא יאמר שלכלב או לתוכי יש ביטוי אינדיבידואלי של אינטליגנציה על פניו כמו לאדם, אלא אם הוא רק עושה השוואות. כשמדברים עליהם באופן כללי אפשר לעשות זאת, אבל לא באופן אינדיבידואלי, בגלל שאצל כלבים, תוכים, אריות או פילים האופי הכללי שולט. אצל האדם אנו מוצאים את אופיו האינדיבידואלי כתוב על פניו. אנו יכולים לראות את צורת נפשו האינדיבידואלית המיוחדת לעצמה יותר ויותר בפיזיוגנומיה שלו, במיוחד בחלקיו הנעים. לאדם עדיין יש תנועתיות זו משום שהוא יכול לתת לעצמו את צורתו שלו מתוכו. זוהי עובדה שהיותו מסוגל לעבוד באופן יצירתי על עצמו, מרוממת את האדם מעל הממלכות האחרות.

במידה והאדם משנה את שיווי המשקל הכללי של הכוחות בגופו האסטרלי מחוץ לאגו שלו זה גם מופיע באופן פיזי בביטוי של פניו. ביטוי הפנים הנורמלי ומתח השרירים שיש לאדם כל היום חייב להשתנות כאשר האגו גורם לשינוי בכוחות של הגוף האסטרלי. כאשר, במקום להחזיק את הגוף האסטרלי במתח הנורמלי שלו, האגו נותן לו ללכת מרושל ומרחיב אותו, הוא יעבוד בפחות כוח על הגופים האתרי והפיזי, וכתוצאה מכך שרירים מסוימים ישנו את עמדתם. כך כאשר במקרה של מצב מסוים של רגשות האגו עושה את הגוף האסטרלי רפוי, שרירים מסוימים מחויבים לשאת מתח שונה מהרגיל. אם כן, צחוק אינו אלא ביטוי פיזי או פיזיוגנומי להיחלשות זו של הגוף האסטרלי שהאגו גורם לה. זהו הגוף האסטרלי, מתוכו, תחת השפעת האגו, שמביא את שרירי האדם למצבים אלה שנותנים לו את ביטויו הנורמלי. כאשר הגוף האסטרלי משחרר את מתח השרירים מתחרש צחוק. צחוק הוא הביטוי הישיר של העבודה הפנימית של האגו על הגוף האסטרלי. כאשר הגוף האסטרלי נדחס על ידי האגו באחיזה של הצער, דחיסה זו נמשכת לתוך הגוף, ונגמרת בהפרשה של דמעות שבמובן מסוים היא כמו זרימה של דם שמובא על ידי דחיסה של הגוף האסטרלי. זהו מה שתהליך זה הוא באמת. ולכן רק ישות שיכולה לקחת אגו אינדיבידואלי לתוך עצמה ולעבוד מתוכו על עצמה יכולה לצחוק ולבכות. האינדיבידואליות של האגו מתחילה בנקודה היכן שהאישיות מסוגלת למתוח או לשחרר את הכוחות של הגוף האסטרלי מתוכה. בכל פעם שאנו רואים מישהו מחייך או בוכה אנו עומדים בפני ההוכחה לעליונות של האדם על החיה. כי בגוף האסטרלי של החיה האגו פועל מבחוץ. מכאן כל המצבים של המתח בגוף האסטרלי יכולים להיווצר רק מבחוץ, והאיכות הפנימית של קיום שכזה אינה יכולה לבטא עצמה בצורה חיצונית כמו צחוק ובכי.

אנחנו נגלה הרבה יותר בתופעה של צחוק ובכי אם נביט בתהליך הנשימה כאשר אנשים צוחקים או בוכים. זה מאפשר לנו לראות עמוק יותר לתוך מה שמתרחש. אם אתם צופים בנשימה של מישהו שבוכה, אתם תבחינו שזה כולל בעיקר נשיפה ארוכה ושאיפה קצרה. זה ההיפך עם צחוק: נשיפה קצרה ושאיפה ארוכה. כך תהליך הנשימה משתנה כאשר האדם תחת ההשפעה של התופעה שאותה תיארנו. ואתם רק צריכים קצת דמיון למצוא את הסיבה מדוע זה צריך להיות כך.

בתופעה של הבכי הגוף האסטרלי נלחץ על ידי האגו, זה כמו לחיצה החוצה של הנשימה: נשיפה ארוכה. בתופעה של הצחוק יש הרפיה של הגוף האסטרלי. זה כאילו הייתם צריכים לשאוב את האוויר מתוך חלל מסוים, מכניסים את האוויר והוא נכנס פנימה בשריקה. זה כמו נשימה פנימה ארוכה כאשר אתם צוחקים. כאן, אם אפשר לומר כך, בשינוי בתהליך הנשימה אנו רואים את האגו בפעולה בתוך הגוף האסטרלי. זה שנמצא בחוץ במקרה של החיות, האגו הקבוצתי, אפשר לראות אותו בעבודה אצל האדם, כי פעילות מסוימת זו מלווה אפילו בשינוי הנשימה. אם כן, תנו לנו להראות את השינוי האוניברסלי בתופעה זו.

לחיות יש תהליך נשימה שאפשר לומר עליו שהוא נשלט מבחוץ ואינו כפוף לאגו הפנימי האינדיבידואלי בדרך שבה הוא תואר היום. זה אשר מקיים את תהליך הנשימה ולמעשה מווסת אותה נקרא בלימוד האוקולטי של הברית הישנה "נפש".^[1] זה באמת מה שאנו מכנים "נפש החיה". האגו הקבוצתי של החיות הוא הנפש. ובתנ"ך זה כתוב בצורה נכונה למדי: האל נשף לתוך האדם את הנפש – נפש החיה – והאדם נהיה נפש חיה. זה לעיתים קרובות מובן באופן מוטעה, כמובן, בגלל שאנשים אינם יכולים לקרוא היום כתבים עמוקים שכאלו, הם יותר מידי משוחדים היום. למשל כשנאמר: ואלוהים נשף נפש, נפש החיה, לתוך האדם, אין הכוונה שהוא יצר זאת ברגע זה, כי זה כבר היה קיים. זה לא אומר שזה לא היה קיים קודם לכן. זה היה שם בחוץ. ומה שהאל עשה היה לקחת את מה שהיה קודם לכן בקיום בחוץ כנפש קבוצתית ולשים אותו בתוך ישותו הפנימית של האדם. הדבר העיקרי הוא להבין את הממשות של ביטוי כזה. אפשר לשאול מה בא דרך העובדה שהנפש הושמה בתוך האדם? זה עשה את האדם מסוגל להתרומם מעל החיה ולפתח את האגו שלו עם פעילות פנימית, כך שהוא יכול לצחוק ולבכות ולחוות שמחה וכאב בדרך כזו שהם פועלים באופן יצירתי בתוכו.

זה מביא אותנו להשפעה המשמעותית שיש לכאב ולשמחה בחיים. אם לאדם לא היה את האגו שלו בתוכו הוא לא היה יכול לחוות כאב ושמחה באופן פנימי והם היו צריכים לעבור אותו באופן חסר משמעות. מכיוון שיש אגו בתוכו והוא יכול לעבוד מתוכו על גופו האסטרלי וכתוצאה מכך על כל טבע גופו, כאב ושמחה נהיים לכוחות שיכולים לפעול באופן יצירתי בתוכו. כל השמחה והכאב שאנו חווים בהתגשמות אחת נהיים חלק מאיתנו, ואנו נושאים אותם להתגשמות הבאה. הם פועלים באופן יצירתי בתוך ישותנו. וכך אתם יכולים לומר שכאב ושמחה נהיים כוחות עולם יצירתיים באותו זמן שבו האדם לומד לבכות ולצחוק, כלומר, באותו זמן שבו האגו של האדם מושם לתוך ישותו הפנימית. בכי וצחוק הם התרחשויות יומיומיות, אבל איננו מבינים אותם אלא אם אנו יודעים מה שקורה למעשה בחלק הרוחי של האדם, מה קורה למעשה בין האגו לגוף האסטרלי כאשר אדם צוחק או בוכה.

כעת, כל מה שיוצר אדם נמצא בהתפתחות מתמשכת. לאדם יש את היכולת לצחוק ולבכות בזכות העובדה שהוא יכול לעבוד על גופו האסטרלי מתוך האגו שלו. זה לבטח נכון. אבל מצד שני גופו הפיזי של האדם וגם גופו האתרי היו כבר מיועדים מראש לאגו הפועל בתוכם ולאדם שנכנס להתגשמותו הארצית הראשונה. האדם היה מסוגל לזה. אם אנו יכולים ללחוץ אגו אינדיבידואלי לתוך סוס, הוא ירגיש מאוד לא נוח כאן, בגלל שהוא לא יהיה מסוגל לעשות דבר. הוא אינו יכול למצוא שום פורקן לעבודה אינדיבידואלית של האגו. דמיינו אגו אינדיבידואלי בתוך סוס. האגו האינדיבידואלי רוצה לעבוד על הגוף האסטרלי של הסוס על ידי דחיסה או התפשטות שלו, וכן הלאה. אבל גוף אסטרלי מצטרף לגוף פיזי וגוף אתרי שאינם יכולים לסגל את עצמם לצורות של הגוף האסטרלי, ואז הגופים הפיזי והאתרי יוצרים מכשול עצום. זה יהיה כמו לנסות להילחם בקיר. האגו בתוך הישות של הסוס ירצה לדחוס את הגוף האסטרלי אבל הגופים הפיזי והאתרי לא יעקבו בהתאמה, וזה יגרום לסוס להשתגע. האדם צריך להיות מיועד לפעילות שכזו. כדי שזה יהיה כך הוא צריך ישר בהתחלה לקבל סוג של גוף פיזי שבאמת יכול להיות כלי עבור האגו ויכול בהדרגה להישלט על ידי האגו. מכאן הדבר הבא גם יכול להתרחש: הגוף הפיזי והגוף האתרי יכולים להיות בעלי תנועה בתוך עצמם, כלים מתאימים לאגו, אם לדבר כך, אבל האגו יכול להיות מאוד בלתי מפותח ועדיין לא בכושר מתאים לעליונות מתאימה על הגוף הפיזי והגוף האתרי. אנו יכולים לראות זאת בעובדה שהגופים הפיזי והאתרי יוצרים נרתיקים עבור האגו אבל לא כך שהם ביטוי מושלם של האגו. זהו המקרה עם סוג של אנשים שצוחקים ובוכים באופן לא רצוני, צוחקים בכל הזדמנות ואין להם שליטה על שרירי הצחוק. זה מראה שיש להם טבע אנושי גבוה בגופיהם הפיזי והאתרי, אבל באותו זמן עדיין לא הביאו את האנושיות שלהם תחת השליטה של האגו. לכן צחוק מטופש גורם רושם כה בלתי נעים. זה מראה שהאדם נמצא ברמה גבוהה ביחס לזה שהוא אינו יכול לעשות דבר ביחס אליו וביחס לזה שהוא יכול לעשות משהו ביחס אליו. זה תמיד עושה רושם בלתי נעים כשיש ישות אשר אינה נמצאת ברמה שאליה הביאו אותה הנסיבות החיצוניות. אם כך, צחוק ובכי הם במידה מסוימת בהחלט הביטוי של טבע האגו של האדם, משום שהם רק יכולים להופיע דרך העובדה שהאגו שוכן בתוך ישות האדם. בכי יכול להיות ביטוי של אגואיזם נורא ביותר, כי בדרך מסוימת בכי הוא רק לעיתים קרובות מאוד סוג של התבוססות בהנאה חושית. האדם שחש זנוח מצמצם את גופו האסטרלי עם האגו שלו. הוא מנסה לעשות עצמו חזק בתוכו בגלל שהוא מרגיש חלש בחיצוניותו. והוא מרגיש חוזק פנימי זה על ידי כך שהוא יכול לעשות משהו, כלומר להוריד דמעות. תחושה מסוימת של סיפוק – אם זה מתקבל או לא – זה תמיד קשור עם הזלת דמעות. כמו בנסיבות שונות סוג של סיפוק מתקבל משבירת כיסא, דמעות לעיתים קרובות נשפכות ללא סיבה אחרת מאשר ההנאה החושית של פעילות פנימית. הנאה מעייפת את המסווה של הדמעות, אפילו אם האדם אינו מודע לכך.

צחוק יכול להיות סוג של ביטוי של טבע האגו בגלל שאם אתם באמת מבקשים בתוככם אתם תמצאו שצחוק תמיד יכול להיות מיוחס לעובדה שהאדם מרגיש עליון על האנשים והמאורעות סביבו. מדוע אדם צוחק? מישהו כמעט תמיד צוחק כשהוא מחשיב את עצמו מעל למה שהוא רואה. אתם תמיד יכולים למצוא אמירה זו מאומתת. אם אתם צוחקים על עצמכם או על מישהו אחר האגו שלכם תמיד מרגיש עליון על משהו. ומתוך הרגשה זו של עליונות זה מתפשט לכוחות של הגוף האסטרלי, מתרחב ונושף אותם למעלה. אם לדבר ישירות זה באמת נמצא בשורש הצחוק. ולכן הצחוק יכול להיות דבר כה בריא. גאווה עצמית זו לא צריכה להיות מגונה באופן מופשט כאגואיזם, כי צחוק יכול להיות מאוד בריא כאשר הוא מחזק את הרגשת העצמיות של האדם, במיוחד אם זה מוצדק ומוביל אותו מעבר לעצמו. אם אתה רואה משהו בסביבתך או בעצמך או באחרים שהוא אבסורדי, הרגשה של היות מעל אבסורדיות שכזו יוצרת ניצוצות וגורמת לך לצחוק. זה קורה שהאדם מרגיש עליון לדבר זה או אחר בסביבתו, והאגו מביא זאת לידי ביטוי על ידי התרחבות הגוף האסטרלי.

אם בתהליך הנשימה אתם מבינים את מה שאנו מנסים להסביר עם האמירה: ואלוהים נשף נפש לתוך האדם, והאדם נהיה לנפש חיה, אתם גם חשים את הקשר שיש לזה עם צחוק ובכי, כי אתם יודעים שכאשר צחוק ובכי משתנים, אפילו תהליך הנשימה של האדם משתנה בעצמו. באמצעות דוגמה זו הראינו שבאמת רוב הדברים היומיומיים ניתנים להבנה רק כאשר אנו לוקחים את הרוח כנקודת התחלה. אנו יכולים להבין צחוק ובכי רק כאשר אנו מבינים את הקשר שבין ארבעת המרכיבים של ישות האדם. בימים שבהם היתה לאנשים עדיין מידה מסוימת של מסורת ראיה רוחית וגם את היכולת להציג את האלים עם אימגינציה אמיתית, הם ציירו אותם כישויות שמחות, שתכונתם המרכזית היתה סוג של צחוק שמח. לא לחינם אנשים יחסו חריקת שיניים גדולה מאוד לאזורים אלה של קיום העולם שבהם בראש וראשונה משפיע מישהו המזכיר אגואיזם מוגזם. מדוע זה היה כך? זה היה משום שצחוק מצד שני מסמל התרוממות עצמית, התרוממות של האגו מעל סביבתו. ככה זה, הניצחון של הגבוה על הנמוך. בעוד שבכי מסמל כניעה, נסיגה ממה שיש בחוץ, הקטנה, האגו מרגיש נטוש, נסוג לתוך עצמו. עצב בחיים הוא כה מרגש, בגלל שאנו יודעים שלרוב מתגברים עליו. אבל בדרכים כה שונות, חוסר תקווה ולא עצב הוא המראה של הצער ושל הדמעות בעולם זה שבו אי אפשר להתגבר עליהן. שם הן מופיעות כביטוי של אובדן, של אובדן בתוך החשכה.

אנו צריכים לשים לב להרגשה זו שבאה עלינו כאשר אנו עושים סקירה נרחבת במה שבא לידי ביטוי באדם כפעולה של האגו על עצמו, העוקב אחר פעולותיו הנפתלות. אז נבין הרבה מאוד מהדברים שפוגשים אותנו במהלך הזמן. אנו צריכים להיות מודעים לעובדה שיש עולם רוחי מאחורי העולם הפיזי, ומה שמופיע בחיי אנוש כחילוף שבין צחוק לבכי, כשאנו פוגשים אותם בנפרד מהאדם, מופיעים מצד אחד כאור שמח של השמיים ומצד שני כחשכה מרה ואומללה של הגיהנום. שני אספקטים אלו הם לחלוטין שם בשורשי העולם שלנו, ואנו צריכים להבין את העולם האמצעי שלנו כגוזר את כוחותיו משתי מציאויות אלו.

אנו צריכים לדעת הרבה יותר דברים על ישות האדם. אבל אני רוצה לומר שאחד מהפרקים העמוקים ביותר בישותו של האדם הוא זה של הצחוק והבכי, מלבד העובדה שצחוק ובכי הם התרחשויות כה יומיומיות. החיה אינה צוחקת או בוכה בגלל שאין לה את טיפת האלוהות בתוכה אשר האדם נושא באגו שלו. אנו יכולים לומר שכאשר במהלך חייו מתחיל האדם לחייך ולבכות, זה מוכיח לכל מי שיכול לקרוא את כתב היד הגדול של הטבע, שניצוץ אלוהי באמת חי בתוך האדם וכאשר אדם צוחק ניצוץ זה של האל פעיל בתוכו ומבקש לרומם אותו מעל מה שהוא הבסיס, כי חיוך וצחוק מרוממים. מצד שני כאשר אדם בוכה זהו שוב הניצוץ של אלוהים המזהיר אותו שהאגו יכול לאבד את עצמו אם לא יחזק עצמו בתוכו כנגד כל הרגשות של חולשה וכנגד הינטשות. זהו האל באדם המזהיר את הנפש בצחוק ובבכי. זהו הזעם שעובר על כל מי שמבין את החיים כאשר הוא רואה בכי בלתי הכרחי. כי בכי בלתי הכרחי בוגד בעובדה שבמקום לחיות ולהרגיש את הסביבה, ההנאה של היות בתוך אגו מסוים היא גדולה מידי. אבל רגשות מרים גם מרימים. כשמבינים את העולם יודעים שכאשר האגו מתרומם מעל לסביבתו הוא מבטא עצמו בצחוק בריא, אך הוא גם יכול להימצא במישהו כקצה של עצמו, כצחוק חסר הבחנה, או כמו ביקורת זדונית. כי הוא מבין שאם האגו אינו מושך לתוך עצמו את כל מה שהוא יכול מסביבתו, ואינו רוצה לחיות עם סביבתו, אלא מרים את טבע האגו שלו מעליה ללא סיבה, אז לטבע אגו זה לא יהיה את העומק הדרוש או הדחיפה למעלה שאנו יכולים רק להשיג על ידי לקיחה מהסביבה של כל דבר שאנו יכולים עבור התפתחות האגו. אז האגו יזוז בחזרה במקום קדימה. שיווי המשקל הנכון בין צער לשמחה נותן משמעות להתפתחות אנושית. כאשר צער ושמחה אינם רק בתוך העצמיות של האדם אלא יש להם הצדקה בסביבתם, וכאשר האגו רוצה לייסד את היחס הנכון בין צער לבין שמחה והעולם הסובב כל הזמן, אז צער ושמחה יהיו באמת גורמים אבולוציוניים ממשיים עבור האדם.

משוררים גדולים מוצאים לעיתים מילים יפות שכאלה עבור סוג הצער והשמחה שבשום אופן אינם מושרשים ביהירות ולא בהתכווצות של האגו, אלא נובעים מתוך היחסים שבין האגו לסביבה, היכן ששיווי המשקל ביניהם מופרע מבחוץ ושהוא לבדו מסביר מדוע אדם צוחק ובוכה. אנו יכולים להבין זאת בגלל שאנו יכולים לראות שזה בתוך ודרך העולם החיצון שהיחסים בין האגו לעולם החיצון הופרעו. לכן האדם צריך לצחוק ולבכות. כי אם זה רק מונח בתוך האדם, איננו יכולים להבין מדוע הוא צוחק ובוכה בגלל שאז זה תמיד אגואיזם חסר שחר. לכן זה כל כך מרגש כאשר הומרוס אומר על אנדרומכי, כאשר היא נמצאת תחת העסק הכפול של דאגה לבעלה ודאגה לתינוקה: "היא יכולה לצחוק בעוד היא בוכה!" זו דרך נפלאה של תיאור משהו נורמלי בבכי. היא אינה צוחקת ואינה בוכה מחשבונה שלה. היחסים הנכונים נמצאים שם עם העולם החיצון, כשהיא צריכה להיות עסוקה בבעלה מצד אחד ומצד שני בילד שלה. וכאן יש לנו את היחס הנכון של צחוק ובכי, השומרים על שיווי המשקל בין אחד לשני: מחייכת בעודה בוכה – בוכה בעודה צוחקת. לעיתים קרובות בצורה טבעית הילד מבטא את עצמו גם בדרך זו, כי האגו שלו לא נהיה כה קשה בתוכו כמו מאוחר יותר בבגרות, והוא עדיין יכול לבכות כשהוא צוחק ולצחוק כשהוא בוכה. ומי שמבין דברים כאלה יכול שוב לוודא את העובדה שמי שמתגבר על האגו שלו עד לנקודה שהוא אינו מחפש יותר את הגורמים לצחוק ובכי בעצמו, אלא מוצא אותם בעולם החיצון, גם יכול לצחוק בעודו בוכה ולבכות בעודו צוחק. באמת, במה שהולך סביבנו בכל יום, יש לנו, אם אנו מבינים זאת, את הביטוי האמיתי לרוחי. צחוק ובכי הם משהו שיכול במשמעות הגבוהה ביותר להיקרא תווי הפנים של האלוהי באדם.

—————————————————————————

1. גם במקור האנגלי כתוב נפש באותיות לועזיות. הערת התרגם.