רודולף שטיינר

תרגמה מאנגלית: אורנה בן דור

הגהה: אפרת מאייט

GA105

הרצאה מספר 1

התקופה המצרית והזמן הנוכחי

4 אוגוסט 1908 שטוטגרט

בהרצאה הראשונה של קורס זה, כהקדמה, עלינו לנסות לשרטט בקווים כלליים את הנושא שלפנינו. עדיין לא ניכנס באופן מלא לנושא. תחילה נשרטט בקווים כלליים את הדברים עליהם נדבר במהלך מספר הימים הבאים. הנושא שלפנינו הינו רחב מאוד: יקום, אדמה ואדם, ואני מציע לתת רְשֹׁמֶת קצרה של כל הידע שניתן להשיגו בהקשר לעולמות הנגלים לעין והבלתי נגלים לעין.

הרגשות שלנו נישאים לתוך המרחק הרב ביותר של הקוסמוס, כאשר – במובן העמוק ובעל הערך הרב ביותר – אנו משתמשים במושג "יקום" (Universe). "אדמה" ((Earth מציינת את שדה הפעילות עליו האנושות ממוקמת כעת, עליו עלינו לעבוד ולחיות, ואת השליחות של מה שאנו צריכים להבין. לבסוף, המילה "אדם" (Man) – מילה שאנו רוצים להבינה כאן במובנה האוקולטי, מציינת את מה שהמיסטיקה של התקופות כולן התכוונה אליו כאשר היא השתמשה בביטוי הזה, "הו אדם – דע את עצמך".

יש לנו גם תת-כותרת לנושא שלנו. מכיוון שהעמדנו בפני עצמנו מטרה גבוהה וחשובה כל כך, תת-הכותרת מוצדקת במידה מסוימת; מכיוון שכאשר אנו לוקחים בחשבון את הקשרים בין הציוויליזציה הפרה-כריסטיאנית הנפלאה, המצרית, לזו שלנו, אנו רואים עד כמה מסתוריים הם הכוחות החודרים לחיים האנושיים. שלוש תקופות של מאמץ ומחקר אנושי, התפתחות, מוסר וחיים אנושיים, עולות בפנינו כאשר אנו מתייחסים לציוויליזציה המצרית ולציוויליזציה בת זמננו. כאשר אנו מדברים על הציוויליזציה המצרית במובן האוקולטי, אנו מתכוונים לציוויליזציה שמושבה היה בצפון-מזרח אפריקה, על גדות נהר הנילוס, שנמשכה על פני שנים והסתיימה במאה השמינית לפני כריסטוס. אנו יודעים שבעקבות הציוויליזציה הזו הגיעה ציוויליזציה אחרת, אותה אנו מכנים היוונית-לטינית. מצד אחד, היא רוכזה בגזע היווני הנהדר – על חוש היופי הגבוה שטופח בו – ומצד שני, במדינה העוצמתית של רומא. אנו יודעים גם שבתקופה ההיא קרה האירוע העצום באבולוציה הארצית, אותו אנו מכירים כהתגלות של כריסטוס-ישוע. ואז הגיעה התקופה שלנו בה אנו חיים כעת.

תחילה, התקופה המצרית על כל מה ששייך לה – והרבה שייך לה. לאחר מכן, התקופה היוונית-לטינית עם תוצאותיה הנהדרות – עליית הכריסטיאניות, ואז התקופה הנוכחית. אלו הן שלוש התקופות העומדות מול עיננו כאשר אנו מתייחסים לתת-כותרת של ההרצאות האלו.

אנחנו נראה שהיה משחק הדדי של כל הכוחות המסתוריים בין תקופת הציוויליזציה המצרית לזו שלנו. כאילו בתקופה המצרית זרעים מסוימים נזרעו בחיקה של האנושות המתפתחת בהדרגה, זרעים שנשארו חבויים במהלך התקופה היוונית-לטינית והופיעו שוב בצורה מיוחדת בתקופתנו. רבות ממה שנובט בנפשות שלנו היום, הרבה ממה שנמצא סביבנו, עליו אנשים מדברים וחולמים, צמח כזרע מהציוויליזציה המצרית העתיקה מבלי שאנשינו יהיו ערים לכך.

רובכם מכירים פחות או יותר את מכשיר הטלגרף. אתם יודעים שחוטי המתכת הקשורים למכשירים מסוימים נמשכים ממקום אחד לאחר, ומבלי שנדע רבות על הדברים האלו, נוכל להבין שהכוח המניע את המכשיר לפעולה קשור באופן כלשהו לכוח הזורם דרך חוטי המתכת. ייתכן ואתם יודעים שיש קשר למטה באדמה, שקצוות החוטים קשורים לאדמה. אך הקשר התת-קרקעי הזה הוא בלתי-נראה, משום שהוא עשוי מכוחות מסתוריים פחות או יותר, המופקים מהאדמה עצמה. דבר דומה לזה מתקיים כמיסטריה עמוקה בהתפתחות האדם. בהיסטוריה אנו רואים חוטים נשזרים המונחים בתוך העולם הבלתי-נראה. באמצעות ההיסטוריה והאוקולטיות נוכל לעקוב אחר מה שהתרחש במצרים העתיקה. אנו רואים כיצד חוטי התרבות נמתחים מתקופת יוון, רומא, הכריסטיאניות ועד לתקופה שלנו. כל זה מודרך על ידי סוג של קשר שמתרחש מעל לאדמה, אך ישנו גם כוח תת-קרקעי חבוי הפועל פחות או יותר ישירות מתקופת מצרים העתיקה לתקופה שלנו. סודות רבים יוצאים מן הכלל מתגלים לנו כאשר אנו עוקבים אחר הקשרים האלו ובוחנים אותם בקפידה.

תחילה אצביע בקצרה על עובדות מיוחדות הקשורות לתת-הכותרת של הנושא שלנו. כאשר אנו מסתכלים לאחור על מצרים העתיקה ומתבוננים על כמה מהרשומות העצומות שם, אנו מוכים בהלם מהפירמידות, לדוגמא, וגם מהספינקס – הדמות הנהדרת והחידתית הזו. ואז אנו מניחים למבט שלנו לחלוף ליוון העתיקה. כאן מופיע בפנינו המקדש היווני על הארכיטקטורה המיוחדת שלו, ואנו יכולים לראות את מה שאנו מכירים מההיסטוריה על הארץ הנהדרת הזו ולהעריץ אותו. אנו רואים את הפסלים שלה, את הצורות האנושיות הגדולות, האידיאליות והמושלמות המתוארות כאלים: זאוס, דמטר, פאלאס אתנה, אפולו. ואז אנו פונים לממלכה העתיקה של הרומאים. דבר מה יוצא מן הכלל מופיע בפנינו כאשר אנו מרשים למבטנו לעבור מחצי האי היווני העתיק לאיטליה. לפנינו מופיעות הדמויות של רומא העתיקה, רבות מהן עדיין נשמרו. אנו רואים דמויות הלבושות בטוגה, שהיא אכן הרבה יותר מבגד ותו לא. מה אנו מרגישים בנוגע לדמויות הרומאיות האלו? אנו יכולים להגיד על כמה מהדמויות האלו, השייכות לרפובליקה הרומית, שאנו מרגישים כאילו הדמויות האידיאליות של היוונים ירדו מהבמה שלהן והופיעו לפנינו כבני אדם בשר ודם. מה שאנו מובלים לראות הוא הכוח הפנימי שלהן. אנו מבינים מה מונח בכוח הפנימי הזה כאשר אנו משווים את מה שהתפתח ברומא העתיקה עם הרגש, המחשבה, התוכן של הדמות השייכת למדינות היווניות – זו של ספרטה או אתונה, לדוגמא. אנו חשים מה הדמות הזו מכילה.

בני האדם שהשתייכו לספרטה או לאתונה הרגישו שהם היו קודם כל ספרטנים או אתונאים. במובן מסוים, כאשר סופקה להם רמה מסוימת של הנפש המשותפת – האיש מספרטה או האדם האתונאי חשו יותר את מה שניתן לכנותו הרוח היוונית, מאשר את האישיות שלהם-עצמם הם חשו את עצמם יותר כספרטני או כאתונאי, מאשר כאזרחים אינדיבידואלים אנושיים. האדם היווני חש את הכוח שפעל כה חזק בתוכו, כנובע יותר מהרוח המשותפת של העם מאשר מכוחו האישי. הרומאי, להיפך, מופיע בפנינו כאלו היה ממוקם באופן מדויק יותר במרכז האישיות שלו. לפיכך, בממלכה הרומאית הופיע דבר מה מאוד מיוחד, כלומר – ההבנה לגבי זכויות האזרחים. כל מה שעורכי-הדין הוזים לגביו בנוגע למקור "הצדק" הקודם לזה, שונה לחלוטין ממה שבזמנים של מחקר טוב יותר כונה בצדק "חוקי רומא."

ברומא העתיקה האדם למד להתייחס לעצמו כאל אינדיבידואל, הוא עמד על שתי רגליו, לא עוד שייך לעיר מסוימת, אלא אזרח רומא. כלומר, הוא חש את עצמו ממוקם במרכז הטבע האנושי שלו. עם תחושת אינדיבידואליות זו הגיע הזמן בו מה שהיה רוחני באדם ירד לאדמה. לפני כן, הוא נתפס כמרחף, נאמר כך, מעל האדם באזורים הרוחניים.

ישנו דבר מה מיוחד בחוק הרומאי ובציוויליזציה הרומאית. הבה ונתייחס לנסיבות בהן חש היווני את עצמו בראש וראשונה כספרטני או כאתונאי. מה הייתה הרוח של אתונה או של ספרטה? עבורנו האנתרופוסופים אין זו הפשטה, אלא דבר מה כענן רוחני, אשר בתורו היה ביטוי של ישות רוחנית בתוכה היו אתונה או ספרטה מקובעות. אך ישות זאת לא הייתה גלויה במישור הפיזי. בראש וראשונה הסתכל האדם היווני על דבר מה מעליו ולא על עצמו. הרומאי הסתכל בראש וראשונה על עצמו. הוא זה שתחילה הכיר את האדם כיצור הגבוה ביותר שיכול לקבל צורה של בשר על המישור הפיזי. הרוח הגיעה לגמרי למטה לאנושות. זה היה הזמן בו האלוהות עצמה הייתה יכולה לרדת לתוך האבולוציה האנושית ולהתגשם בישוע-כריסטוס.

האופן בו הציוויליזציה המצרית נמשכת לתוך התקופה היוונית-רומאית היה תהליך נהדר ביותר. ניזכר כיצד משה – כאשר הוא קיבל במצרים את התפקיד מעולמות הרוח להוביל את עמו ל"אלוהים האחד", שאל את אלוהים – מה אומר להם כאשר הם ישאלו אותי מי שלח אותך?" יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. שמות ג' . וכיצד אלוהים ענה (ואנו רואים את האמת העמוקה החבויה במילים אלו) – אמור לאלו אליהם אני שולח אותך "אני הנני" (I AM) שלח אותי אליכם יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. שמות ג'

כך, אהיה, 'I AM', הוא השם של האלוהים האינדיבידואלי שפעל ושלט בזמן ההוא כעיקרון כריסטוס בגבהים הרוחניים, ושעדיין לא ירד למישור הפיזי. למי שייך הקול שיכול היה להפוך את עצמו נתפס על ידי המקודש משה, כשהוא אומר לו מתוך עולמות הרוח "הנני אשר הנני?" הייתה זו בדיוק אותה הישות – (וזה הסוד של המיסטריות היווניות הקדומות) – שלאחר מכן הופיעה בבשר ככריסטוס: רק לאחר מכן הוא נגלה לאלו שהיו סביבו, בעוד שקודם לכן הוא היה יכול לדבר רק דרך המקודשים, מתוך עולמות הרוח.

כך אנו רואים את האלוהות – זו שהייתה רוחנית – יורדת בהדרגה לאחר שהאנושות הוכנה, לאחר שהיא למדה בתקופה הרומאית את ההתגשמות החשובה בבשר, ואת הביטוי שלה במישור הפיזי. אנו רואים כיצד סדרה שלמה של התוצאות של הציוויליזציה התפתחה בצורה עמוקה ביותר, מתוך מה שהאדם קיבל כמתנה חדשה בזמן ההוא. אנו רואים כיצד צורת הפירמידות והמקדש משתנה לזו של הכנסייה הרומאית – תיעוד נוסף של עבודה יצירתית אנושית פנימית. אנו רואים כיצד מן המאה השישית הצלב עם ישוע המת מופיע, וכיצד בהדרגה, מתוך הזרם של הכריסטיאניות, עולה דמות נפלאה שהמיסטריות שלה חבויות ביותר. אנו צריכים רק לזמן את הדמות הזו בפני עיננו בצורה הנהדרת שניתנה לה על ידי אמנות הציור במדונה הסיסטינית, על ידי רפאל.

כולנו מכירים את הדמות הנהדרת הזו של הבתולה במרכז התמונה, הנושאת את הילד בזרועותיה, וכולנו ודאי חווינו את הרטט הרגשי התואם כאשר עמדנו לפניה. מכל מקום, אבקש מכם לציין דבר אחד בנוגע אליה, המביע את המאמץ הרוחני של האנושות בשלב עליו אנו דנים – שלוש הציוויליזציות שדובר עליהן קודם. לא לשווא הקיף האמן את המדונה בענן, מתוכו מתפתח מספר רב של ילדים קטנים דומים, קהל של צורות מלאכיות. הבה ונאפשר לרגש שלנו להיספג לחלוטין בתמונת המדונה הזו. כל מי שהרגש שלו עמוק מספיק על מנת שיוכל לעשות זאת, ירגיש ויתפוס שיש שם דבר מה שונה מאוד ממה שהאינטלקט הגס הרגיל יראה בתמונה. האין זאת שמלאכי-הענן המקיפים את המדונה אומרים לנו דבר מה? כן, הם אומרים משהו על המשמעות העצומה, אם אנו מתייחסים אליהם עמוק מספיק. כאשר אנו מאפשרים לעצמנו לשקוע עמוקות לתוך התמונה הזו, דבר מה לוחש בנפשנו – "כאן לפנינו קיים נס במובן הטוב ביותר של המילה." אנו לא חושבים שהילד אותו נושאת המדונה בזרועותיה נולד בדרך הרגילה מאישה. לא! צורות-מלאך מעודנות נהדרות אלו, אותן אנו רואים בעננים, נראות בתהליך של התפתחות, והילד שבזרועותיה של המדונה נראה רק כביטוי דחוס יותר שלהן, כדבר מה שהתגבש קצת יותר מאשר צורות-המלאך החולפות, שדומה כאילו הגיע למטה מהעננים ואחוז בחוזקה בזרועותיה.

כך מופיע הילד בפנינו, ולא כאילו נולד מאישה. אנו מְכֻוָּנִים לקשר המסתורי בין הילד לאם הבתולה. אם נעלה את התמונה בפני עיננו, אֵם-בתולה אחרת תופיע בפני מבטנו המנטלי: איזיס המצרית הקדומה עם ילדה הורוס, ונוכל לשים לב לקשר המסתורי בין המדונה הכריסטיאנית לדמות המצרית על המקדש בו היו כתובות המילים, "אני הנני, שקיים, שהיה, ושאת המסך שלי אף בן תמותה לא יכול להרים."

מה שהצבענו עליו כעל נס בתמונה של המדונה מתגלה גם במיתוס המצרי, משום ששם מתואר הורוס כאחד שלא נולד דרך עיבור. שם מתואר כיצד קרן של אור נפלה מאוזיריס על איזיס, סוג של לידה ניסית התרחשה, והילד הורוס הופיע. גם כאן אנו רואים כיצד החוטים מקשרים דבר אחד לשני. מה שאנו מסוגלים לחקור כאן, אין לו קשר ארצי.

הבה ונעבור כעת למקום בו מתחילה התקופה שלנו. הבה ונחשוב על הקתדרלה הגותית ועל המבנה הנהדר של הקשתות המחודדות שלה, הבה ונעלה בתודעתנו את מה שהתרחש שם בימי הביניים, בהתכנסויות בהן מאמינים אמיתיים פגשו כוהנים אמיתיים. חישבו על ההשפעה של הקתדרלה הגותית הזו, על השמשות הצבעוניות הרבות דרכן חדר אור השמש. חישבו, כמה רבים מאלו שהיו מסוגלים לדבר על הסודות העמוקים של אבולוציית העולם יכלו לאפשר לצלילים להצטלצל, צלילים אשר התמונה החיצונית שלהם הייתה האור הנהדר שהתחלק כך לצבעים רבים. שוב ושוב קרה שהכוהנים הראו כיצד הכוח המשותף של הישות האלוהית הועבר לאנושות בקרניי-כוח נפרדות, התחלק כאור אשר זרם פנימה דרך החלונות הצבעונים.

החלוקה של האור נראתה לחושי בני האדם, ובנפשות שלהם עלה מה שמונח באופן רוחני מאחורי הסימבול הזה. בדרך הזו, הקתדרלה הגותית חדרה לכוחות התפיסה והרגש של המעריצים.

הבה וניכנס יותר עמוק למה שתואר באופן כזה בתודעות שלנו. הבה ונתייחס תחילה לפירמידות המצריות – צורות מאפיינות ביותר של אדריכלות! עלינו להתאמץ מנטלית על מנת לגלות מה יש להן לומר לנו. בהדרגה נראה כיצד בפירמידה, הסוד של העולם, האדמה והאדם, בא לידי ביטוי. אנו נראה ששם בא לידי ביטוי מה שהרגיש הכוהן המצרי בהתאם לצורת הדת שלו. מאוחר יותר נחדור עמוק יותר לדברים האלו. היום נשים לב רק למה שכוהן כזה הרגיש והעביר לעם שלו בתמונות. החכמה שבאה לידי ביטוי בצורת הדת המצרית הייתה עמוקה ביותר. היא הייתה התוצאה הישירה של מסורת עתיקה. היא הייתה כזיכרון, והחכם המצרי במפגש שלו עם סולון היה יכול לומר באמת: "הו, אתם היוונים, אתם נשארים ילדים כל חייכם, ובנפשות הילדותיות שלכם אין כלום מהאמת הקדומה!" הוא התייחס כאן לתקופה של החכמה במצרים. מניין הגיעה החכמה הזו?

כפי שאתם יודעים, לאנושות בת זמננו קדמה אנושות אחרת שחיה על יבשת שעליה מתנחשלים גלי האוקיינוס האטלנטי בימינו. כאשר המבול האטלנטי הגדול התרחש, הידע של האטלנטיים נישא לעבר המזרח דרך אירופה בת-זמננו. המיתוסים הצפוניים נשארו מאחור כזיכרונות של חכמת אטלנטיס. אנו יודעים שהיורשים של האטלנטיים נשאו את החכמה של הודו ופרס הקדומות לאסיה. אנו יודעים גם שהחכמה המצרית קמה לתחייה בחלקה על ידי אסיה, אך שהיא זרמה גם ישירות מהמערב, מאטלנטיס, לעבר אפריקה.

מהו סוג החכמה אליה התייחס החכם הקדום כאשר הוא דיבר על "האמת הקדומה"? הדבר יתגלה אם נעצור לרגע ונתייחס להבדל בין החיים היום והחיים באטלנטיס הקדומה. בזמן ההוא הייתה לאדם ראיה על-חושית עמומה, מסביבו הוא ראה ישויות הנמצאות גם מסביבנו היום, אך בימינו האדם לא רואה אותן יותר. האדמה לא מכילה רק צמחים, מינרלים וחיות. ישויות רוחניות נמצאות גם הן מסביבנו, אך הן נראות רק לעיניים של הרואה-הרוחי. באטלנטיס, בזמן בו האדם היה רואה-רוחי באופן הרגיל, ישויות רוחניות היו בנות הלוויה שלו, הוא חי איתן כפי שאנו חיים היום עם בני האדם. לא הייתה עדיין הבחנה חדה בין תודעת-יום לתודעת-לילה כפי שיש היום. בהווה, כאשר האדם נכנס בבוקר עם גופו האסטרלי והאני לתוך החיים הפיזיים, יש מסביבו אובייקטים פיזיים. וכאשר בלילה הוא מתרומם מגופו הפיזי, הופך העולם הזה לחשוך ולעמום עבורו. זה המצב היום אצל האדם הנורמלי. אך באטלנטיס זה לא היה כך, במיוחד בתקופות המוקדמות שלה. בלילה, כאשר האדם יצא מתוך גופיו הפיזי והאתרי, החשכה לא התפשטה סביבו. הוא נכנס לעולם של ישויות רוחניות וראה את הדמויות הרוחניות-אלוהיות בדיוק כפי שהוא ראה דמויות בבשר. הוא ראה את בלדור, אודין, זאוס ואפולו – שאינן דמויות מדומיינות, אלא הביטוי של ישויות אמיתיות, אשר – בזמן עליו אנו מדברים – לא לקחו על עצמן גופי בשר, אלא חוננו בגופים שקופים אתריים כצורות הדחוסות ביותר שלהן. בלילה, כאשר האדם נסוג מגופו הפיזי, הן היו מסביבו כצורות אתריות. ובבוקר, כאשר הוא נשאב חזרה לתוך גופו הפיזי, הוא היה בעולם של מציאות שהיום, בינתיים, הפך לעולם היחיד עבורו. ניתן לומר שהוא עזב לזמן מה את העולם של האלים וצלל למטה לתוך העולם של הקיום הפיזי בבשר. לא היה גבול נוקשה בין תפיסת היום ותפיסת הלילה שלו, ובזמנים ההם, כאשר המתקדש דיבר לאנשים רגילים על הישויות האלוהיות האלו, הוא לא דיבר על דבר מה שהיה זר עבורם. היה זה כאילו היינו מדברים היום על בני אדם ומכנים אותם בשמותיהם. המתקדשים דיברו על ישויות כמו אודין ובלדור, משום שהם הכירו אותם כישויות אלוהיות אתריות.

זיכרון של חכמה קדומה זו ושל ההוויות האלו נישא הלאה על ידי אלו שעשו את מסעם לעבר המזרח. ומהם צמחו הזיכרונות אשר היו קשורים עם דבר נוסף שהתפתח במבנה המסוים של העמים המצריים – המשוכנעות שחלק רוחני נצחי שוכן באדם, וכאשר הגוף שלו הופך לגווייה הוא ננטש על ידי החלק הרוחני האלוהי הזה. משוכנעות זו באה לידי ביטוי בסימבולים ובלימודים רבים אותם נתנו הכוהנים המצריים לעם. לא הייתה זו אמת מופשטת בלבד עבורם, הייתה זו אמת בה הם חיו, ואותה הם חוו באופן ישיר.

הבה ונתאר מה תפס המצרי. הוא אמר, "אני רואה כאן גווייה, עפר של אדם שהיה נושאו של 'אני'. אני יודע – משום שאני מכיר זאת מהמסורת הקדומה ומתוך החוויה של אבותיי – שיש שם דבר נוסף, חלק רוחני, העובר לתוך עולמות אחרים. הדבר לא יכול היה להשלים את המטרה שלו כאשר הוא חי רק בעולם הרוח. היה חייב להיווצר קישור בין החלק הרוחני לבין העולם הארצי. עלינו ליצור כוח מגנטי עבור הנפש שחולפת במוות לתוך העולמות הגבוהים, על מנת לעלות בתוכה רגש של קביעות, כך שהיא תוכל לחזור שוב ולהופיע שוב על פני האדמה.

אנו יודעים מהלימודים של מדע הרוח, שהאנושות בעצמה דאגה שהנפש תחזור שוב ושוב לאינקרנציות נוספות. אנו יודעים שכאשר האדם עובר במוות לתוך סְפֵרוֹת אחרות, במהלך התקופה בקמלוקה (התקופה במהלכה נגמל האדם ממה שהוא ארצי) הוא קשור עדיין דרך כוחות מסוימים למה שהינו פיזי. הוא יודע שכוחות אלו אינם מאפשרים לו להתרומם בבת אחת לתוך איזורי הדוואכן, והם גם אלו המושכים אותו חזרה למטה לאינקרנציה חדשה. אך בימינו, אנו בני אדם אשר חיים בהפשטות ומציגים דברים כאלו כתיאוריות. במצריים הקדומה כל זה חי כמסורת. המצרי היה ההיפך מתיאורטיקן או הוגה גרידא. הוא רצה לראות בעזרת חושיו כיצד הנפש עולה מהגוף המת לתוך עולמות גבוהים יותר, הוא רצה לראות זאת ניצב מול עיניו. אלו המחשבות אותן הוא הגשים בפירמידות. הדרך בה הנפש עולה, כיצד היא עוזבת את הגוף, כיצד היא אזוקה עדיין באופן חלקי ומובלת כלפי מעלה לעולמות גבוהים יותר. באדריכלות של הפירמידות אנו יכולים לראות את הכבילה של הנפש למה שהוא ארצי, אנו יכולים לראות כיצד קמלוקה, על הצורות המסתוריות שלה, עומדת בפנינו, ואנו יכולים לומר שאם מתייחסים לכך באופן חיצוני, זהו סימבול של הנפש שעזבה את הגוף ומתרוממת לעולמות הגבוהים יותר.

הבה וננסה להבין את המסורות העתיקות האלו. בתקופה האטלנטית האדם ראה עדיין מסביבו הרבה ממה שבימינו חבוי מאיתנו לחלוטין. זיכרו מהרצאות קודמות, שבאטלנטיס הגוף האתרי של האדם לא היה קשור בצורה כה אינטימית עם הגוף הפיזי כפי שהוא היום, הראש האתרי הקרין הרחק מעבר לראש הפיזי. התצורה הזו נשארה בחיות עד לימינו. כאשר מתבוננים על הסוס בראייה על-חושית, רואים את הגוף האתרי מתרומם למעלה כצורה של אור מעל לאף של הסוס, ואצל הפיל מבנה ראוי באמת לציון יכול להיראות מעל לחדק שלו. באנושות האטלנטית הראש האתרי היה בעמדה דומה משהו, למרות שלא בלט כל כך החוצה. מאוחר יותר הוא נמשך יותר ויותר לתוך הראש הפיזי, כך שכעת הוא בערך באותו הגודל של האחרון. מסיבה זאת, הראש הפיזי – שתחילה נשלט רק בחלקו על ידי הראש האתרי, ורבים מהכוחות הנמצאים בתוכו היו עדיין מחוצה לו – לא היה עדיין אנושי ברמה גבוהה כלשהי. הוא היה רק במהלך התפתחות, וניצב עדיין בצורה חייתית נמוכה משהו.

מה ראה האטלנטי כאשר הוא הסתכל על החבר שלו במהלך היום? הוא ראה אדם עם מצח נסוג ביותר, עם שיניים בולטות מאוד – דבר מה שהזכיר לו חיה. אך בלילה, כאשר הוא ישן, התחילה ראייה על-חושית, הדמות דמוית-החיה הפכה לפחות מובחנת, ומתוך הראש הפיזי גדל ראש אתרי שכבר היה בצורה אנושית, ואכן, צורתו הייתה יפה בהרבה ממה שאנו רואים היום. בזמנים רחוקים אף יותר, הרואה העל-חושי האטלנטי יכול היה להסתכל לאחור לתקופה בה הצורה הפיזית של האדם הייתה עדיין יותר דמוית-חיה, למרות שהוא ניחן בגוף אתרי שהיה לחלוטין אנושי, יפה בהרבה מהצורה הפיזית הנוכחית, שהתאימה את עצמה לכוחות הגסים, הדחוסים יותר. כעת דמיינו את הזיכרון של האדם האטלנטי מושם באופן מודע אך סימבולי לפני האנשים במצרים. דמיינו את הכוהן המצרי אומר לעם: "בזמנים האטלנטיים, כאשר הייתם ערים, הנפשות שלכם ראו את הדמות האנושית בצורה של חיה, אך בלילה גדל מתוכה ראש אנושי יפיפה." זיכרון זה, כשהוא מוצג בפיסול, הוא הספינקס. רק כך ניתן להבין את הצורות האלו. עלינו להבין שהן אינן צורות שהומצאו, אלא מציאויות.

הבה ונעבור כעת מהפירמידה המצרית למקדש היווני. המקדש הזה יובן רק על ידי אלו המסוגלים להרגיש שישנם כוחות בחלל (במרחב). היווני ניחן ברגש הזה. כל מי שלומד את החלל מנקודת המבט של מדע הרוח, יודע שאין הוא הריק המוחלט עליו הוזים המתמטיקאים והפיזיקאים הרגילים שלנו, אלא שהוא מובחן ומובדל. זהו דבר מה הממולא בקווים, בקווי כוח בכיוונים שונים, מלמעלה כלפי מטה, מימין לשמאל, קווים ישרים וקווים מעוקלים הפונים לכל כיוון. ניתן לחוש את החלל, ניתן לחדור אליו עם הרגש. מי שיש לו תחושה כזו לחלל, יודע מדוע ציירים קדומים מסוימים יכלו לצייר את הצורות המלאכיות המרחפות בתמונה של המדונה, באופן כה נאמן לטבע. הוא יודע שמלאכים אלו תומכים האחד בשני, בדיוק כפי שהפלנטות תומכות הדדית זו בזו בחלל בעזרת כוח המשיכה שלהן. שונה הדבר כאשר אנו מתייחסים לתמונה של בקלין (Bocklin) "אדיקות" (Piety). לא נֹאמַר כלום נגד המצוינות של התמונה הזו, אך לכל מי ששימר תחושה חיה למרחב (חלל), יש תחושה שצורות המלאכים הנהדרות האלו יכולות ליפול בכל רגע. לציירים בזמנים הקדומים הייתה תפיסה שהשתייכה לראייה על-חושית קדומה. בזמנים המודרניים זה אבד. כאשר האמנות ניחנה עדיין במסורות אוקולטיות, הכוחות התומכים הדדית זה בזה שהתקיימו בחלל, שזרמו אנה ואנה, הוכרו. הם נתפסו בידי אלו שבתודעתם נוצרה המחשבה של המקדש היווני. הם לא חשבו על הצורות האלו; הם תפסו את הכוחות הזורמים דרך החלל ומילאו אותם באבנים. את מה שהיה שם כבר באופן אוקולטי הם מילאו בחומר. לפיכך, המקדש היווני הוא ייצוג חומרי של כוחות ממשיים הקיימים בחלל. המקדש היווני הוא מחשבת-חלל מגובשת במובן הטהור ביותר של המילה. התוצאה של זה הייתה חשובה מאוד. בכך שהם נתנו ביטוי חומרי לצורות הכוח בחלל, נתנו היוונים את ההזדמנות לישויות אלוהיות רוחניות להשתמש בצורות החומריות האלו. כאשר אנו אומרים שהאלים ירדו בזמן ההוא לתוך המקדשים היווניים, על מנת להיות בקרב בני האדם על המישור הפיזי, זוהי עובדה ולא צורת ביטוי.

בדיוק כפי שבימינו הורים נותנים את הצורה הפיזית, גוף הבשר, לרשות הילד על מנת שהרוח תוכל לבוא לידי ביטוי במישור הפיזי – כך, דבר דומה התרחש במקדש היווני. סופקה ההזדמנות לישויות אלוהיות רוחניות לזרום מטה ולהתגשם במבנה הארכיטקטוני. זהו הסוד של המקדש היווני. אלוהים נכח במקדש. אלו שחשבו על הצורה של המקדש היווני בצורה הנכונה, חשו שלא צריך אדם בקרבת המקדש או בתוך המקדש עצמו, ועדיין, המקדש לא יהיה ריק. משום שאלוהים אכן נכח שם. המקדש היווני הוא שלמות; הוא שלם בפני עצמו, משום שיש לו צורה המושכת באופן מאגי את האלים אליו.

אם נתייחס לכנסיה הרומאית, במיוחד זו עם הקְרִיפְּטָה (חדר תת-קרקעי בכנסייה), נראה התפתחות נוספת. בפירמידה אנו רואים את השביל אותו לוקחת הנפש לאחר המוות כשהוא נוכח; זוהי הצורה הארכיטקטונית החיצונית עבור הנפש בעזיבתה. המקדש היווני הוא הביטוי של נפש אלוהית הרוצה להשתהות במישור הפיזי. הכנסייה הרומאית, על הקריפטה שלה, התואמת את הצלב עליו הגוף המת של כריסטוס נתלה. בשלב הזה התקדמה האנושות לתודעה מתקדמת בַּסְפֵרוֹת הרוחניות. הקשר למה שהינו ארצי, התקופה בקמלוקה, מיוצגת על ידי הפירמידות. הניצחון על הצורה הפיזית, הניצחון על המוות, בא לידי ביטוי בצלב ומזכיר לנו את הניצחון הרוחני של כריסטוס על המוות.

צעד אחד נוסף נלקח בקתדרלה הגותית. ללא קהילה אדוקה בתוכה, היא לא שלמה. אם אנו רוצים לחוש אותה כשלמות, אזי לקשתות המחודדות צריכות להתווסף הידיים בתנוחת התפילה והרגשות הזורמים מעלה אותן הן מביעות. לא רגשות כמו אלו הנמצאים בקריפטה – בהם הזיכרון של הניצחון הרוחני על המוות נשמר – אלא רגשות ניצחון, כאלו אותם תופסת הנפש שכבר בגוף היא הרגישה שהיא גוברת על המוות. הנפש גוברת על המוות, בעוד הגוף – השייך למבנה הגותי – אינו שלם אם הוא לא מלא ברגשות כאלו.

המקדש היווני הוא הגוף של אלוהים; הוא שלם בפני עצמו. הכנסייה הגותית היא דבר מה הדורש קהל-מאמינים. היא לא מקדש, אלא Dom"", קתדרלה. המילה הגרמנית "Dom" מופיעה בסיומת האנגלית "Dom" לדוגמא במילים “kingdom,” “Christendom”. היא נמצאת גם בשורש של המילה הרוסית "Duma". Dome או Dom, היא דבר מה בתוכו מתכנסים בני האדם האינדיבידואלים יחד בקהילת מאמינים אחת. מכך ניתן לראות כיצד התקדמו בזמן המחשבה האנושית והתפיסה האנושית מהפירמידות למקדש היווני, ואז לכנסיה הרומאית על הקריפטה שלה ולאחר מכן לקתדרלה הגותית.

כך אנו מגיעים בהדרגה לזמננו, ואנו נראה כיצד כוחות האבולוציה אינם פועלים רק על פני השטח, אלא שזרמים אוקולטיים מסתוריים פעילים גם מתחת, כך שמה שקורה היום בציוויליזציה שלנו, מופיע כהתגשמות-מחדש של דברים רבים שנזרעו בתוך האנושות בזמנים של מצרים העתיקה.

נסיים במחשבה הרומזת על הקשר המסתורי. מה מרכיב את המטריאליזם של הציוויליזציה בת זמננו? מהו האופי המיוחד של האדם אשר – כאשר הוא שואף לרצות דבר רוחני כלשהו – איבד את ההרמוניה המשלימה בין אמונה לידע? הוא לא רואה כלום! הוא מתייחס לחלק הפיזי, הגס, החומרי של העולם. הוא חש אותו כאמיתי, כקיים, והוא אף מכחיש את מה שהינו רוחני. הוא מאמין שהקיום של האדם מסתיים כאשר הגווייה מונחת על האדמה. הוא לא רואה שום דבר עולה לעולמות הרוח. האם תפיסה כזו יכולה להיות תוצאה של דבר מה שנזרע בזמן בו הייתה אמונה איתנה בהמשכיות חיי הנפש, כזאת שהתקיימה במצרים? כן, משום שבציוויליזציה זה לא כמו בממלכת הצומח, בה צומחים דברים דומים שוב ושוב מהזרע. בציוויליזציה דבר אופייני אחד מתחלף עם אחר שנראה שאינו דומה לו – ועדיין יכול להתקיים דמיון אינטימי ועמוק יותר.

בימינו, המבט של האדם מוגבל לגוף הפיזי; הוא מתייחס אליו כאל מציאות. הוא לא יכול להתרומם למה שהינו רוחני.

הנפשות המתייחסות כעת לגופיהן הפיזיים דרך העיניים שלהן ואינן מסוגלות להתרומם למה שרוחני, התגשמו בקרב העמים הקדומים כיוונים, כרומאים וכמצרים קדומים. כל מה שקיים בנפשות שלנו היום הוא תוצאה של מה שנרכש באינקרנציות קודמות.

דמיינו את הנפש שלכם בתוך גוף מצרי. דמיינו את הנפש שלכם לאחר המוות מובלת שוב דרך הפירמידה לתוך ספרות גבוהות יותר, אך הגוף שלכם מוחזק כמומיה. לעובדה זו יש תוצאה אוקולטית. הנפש הייתה צריכה כל הזמן להסתכל למטה כאשר הגוף החנוט שלה היה למטה. המחשבות שלה התקשו, התמצקו ונמשכו לעולם הפיזי. היא הוכרחה להתבונן למטה מעולמות הרוח על הגוף הפיזי החנוט, וכתוצאה מכך הפכה המחשבה למושרשת בה, כך שלגוף הפיזי הייתה מציאות גבוהה יותר מאשר יש לו בפועל. דמיינו אדם, בנפשו, מסתכל מטה בזמן ההוא על המומיה שלו. המחשבה בנוגע לפיזי התקשתה. היא עברה דרך אינקרנציות חוזרות, וכעת היא כזו שהאדם לא יכול לשחרר את המחשבות שלו מהצורה הגופנית הפיזית.

מחשבה מטריאליסטית היא לעיתים קרובות התוצאה של חניטת הגוף.

כך אנו רואים כיצד מחשבות ורגשות פועלים מאינקרנציה אחת לאחרת. כיצד ציוויליזציות ממשיכות דרך אינקרנציות חוזרות, וכיצד הן מופיעות שוב מאוחר יותר בצורות שונות לחלוטין. דבר זה צריך להעלות בנו מושג קלוש על אינספור חוטים אוקולטיים החבויים מתחת לפני השטח.

בהרצאה זו הצבענו בקצרה על הנושאים בהם נדון בהרצאות הבאות. המבט שלנו יסחף מעלה לאיזורים הגבוהים ביותר של אותם העולמות שנראו על ידי הכוהנים המצריים. יהא עלינו לכוון את תשומת הלב שלנו לטבע, למטרה, ולגורל של האדם. אנו נבין כיצד בעיות כאלו נפתרות, כאשר נראה שהפירות של תקופת תרבות אחת מופיעים שוב בצורה נהדרת ומסתורית בתקופה שלאחריה.