מאת: אורי בן דוד

אורי בן דוד הוא מחנך, אמן נגן קלרינט ומוסיקאי. אוריתמיסט. ניהל במשך שנים את מרכז המוסיקה בעמק יזרעאל, ובין השאר ייסד את תוכנית ״מפנה״ לטיפוח מנהיגות מוסיקאלית רב תרבותית בשיתוף הפילהרמונית ומנהלה המוזיקלי המאסטרו זובין מהטה. ממקימי קהילת שקד בטבעון. פעיל ויזם חברתי.

12.2.2020

פתיחה

המניע העיקרי לכתיבת קובץ זה הוא הרגשה שמתעצמת ומתבהרת בי בעקבות שנים רבות של התנסות כתלמיד ומורה במגוון רחב ועשיר של מרחבי לימוד ויצירה בהשראת האנתרופוסופיה והיא – שקיימת 'אי בהירות בלשון המעטה', באשר ליסודות הרוחניים, הרעיוניים והתיאורטיים, העומדים בבסיס דרך האנתרופוסופיה. כדי להבהיר הרגשה זאת, אביא דוגמא מעולם הלימוד וההתנסות המוזיקלית.

אדם הרוצה להכיר את השפה המוזיקלית ולהתנסות בה, נדרש ללמוד 'מן השלבים הראשונים' את היסודות המוזיקליים היוצרים ומעצבים שפה זאת, ללמוד את התיאוריה של המוזיקה צעד אחר צעד. במקרים לא מעטים, זוכים הילדים ללמוד יסודות אלו במסגרת לימודי המוזיקה בכלל, בבית ספרם, ובמסגרת לימודי נגינה על כלי ונגינה בהרכבים בפרט, במסגרת קונסרבטוריונים למוזיקה הפעילים ברחבי הארץ.

לימוד תיאורטי ומעשי זה מתחיל כאמור מן היסודות, ואחרי שנמשך שנים רבות, הוא מאפשר לאדם המתנסה בלימוד זה לנגן וכן, להאזין ליצירות מתוך הכרת המבנה המוזיקלי שמאפיין אותן, מתוך הכרת היסודות המקצביים (ריתמיים), המלודיים (מאפייני המנגינה – הנושא של היצירה) וההרמוניים היוצרים אותן וכן, מתוך הכרת מאפייני התקופה שבה נוצרה ונכתבה היצירה.

במשך שנים רבות, בעיקר במסגרת לימודי שנות יסוד לאנתרופוסופיה ובמסגרת הכשרות, התעוררה השאלה המתבקשת: היכן מתחילים את לימודי היסוד של האנתרופוסופיה? מהו המינון המתבקש בין התנסות חווייתית ללימוד חשיבתי-תיאורטי חי וחיוני הכולל בין השאר את ידע האדם והעולם, את הכרת נתיב טיפוח הכשרים העל-חושיים, את הכרת נתיב הפילוסופיה של החירות ואת קווי היסוד של התיאוריה של ההכרה, עפ"י רוחו של גתה, בה ראה שטיינר את היסוד הרוחני-תיאורטי לנתיב האנתרופוסופיה, שצמח מתוך קווי יסוד אלו ובהשראתם. ועל הקשר בין הצעידה בדרך האנתרופוסופיה ובין שאלת ההשתלבות בהוויית החיים הרוחנית, התרבותית והחברתית בארץ בה חי, פועל ויוצר האדם כבר דיברנו?

בעשור האחרון הקדשתי לא מעט זמן ומשאבים גופניים, נפשיים ורוחניים, כדי להבהיר לעצמי 'היכן אני עומד' ביחס לשאלות כבדות משקל אלו, הרלבנטיות עד מאד לזמננו, בעיני כמובן. ותהליך זה הוביל אותי לכמה וכמה תובנות, שאחדות מהן חולק אני במהלך שנים אלו עם חברים, ובין השאר, באמצעות מאמרים המתפרסמים במגזין אדם עולם, ובארכיב שהקים דניאל זהבי לתרגום כתביו של רודולף שטיינר, שבו מופיעים גם מאמרים של כותבים אחרים.

התובנה שלי באשר ללימוד היסודות הרוחניים, הרעיוניים והתיאורטיים העומדים בבסיס דרך האנתרופוסופיה היא, שיש ללמוד אותם באופן מסודר והדרגתי, ממש כפי שלומדים במסגרת בית הספר, בקונסרבטוריונים ובאקדמיות למוזיקה את היסודות הרוחניים, הרעיוניים והתיאורטיים של היצירה המוזיקלית, כמובן שבמקביל ללימוד הנגינה, השירה או ההלחנה.

לאור תובנה זו, מובאת כאן 'סקיצה' המתארת את הנתיב שיש לצעוד בו, כאשר מבקשים ללמוד ולהתנסות ביסודות הרוחניים, הרעיוניים והתיאורטיים, העומדים בבסיס דרך האנתרופוסופיה. ובאשר לשאלה: היכן ניתן ללמוד ולהתנסות ביסודות אלו, התשובה היא, לעניות דעתי והרגשתי, בשילוב בין לימוד במסגרות המאפשרות לימוד זה, ובין לימוד עצמי קבוע, ריתמי, בדומה לאופן שבו מתאמן הנגן יום יום על כלי הנגינה, גם אם אינו 'נגן מקצועי'.

נקודת המוצא – התהוותה ועיצובה של דרך האנתרופוסופיה, מתוך נתיב חייו של שטיינר, ורוח התקופה שבה חי, פעל ויצר, כפי שמהלך זה מתואר באוטוביוגרפיה שכתב שטיינר

לימוד והתנסות בתמונות מתוך האוטוביוגרפיה שכתב שטיינר בשנת חייו האחרונה עלי אדמות, מאפשרים לחוות בחיות רבה את מהלך התהוותה ועיצובה של דרך האנתרופוסופיה, מתוך נתיב חייו של שטיינר ורוח התקופה שבה חי, פעל ויצר. נקודת המוצא הגתאנית-אנתרופוסופית היא, 'לא לנתח ולפרש את האוטוביוגרפיה', אלא לאפשר לתיאור האוטוביוגרפי עצמו לדבר. ובעיקר, לראות ולהרגיש את מהלך התהוותו של הנתיב הגתאני-אנתרופוסופי מתוך השאלות שהתעוררו בנפשו של שטיינר – שאלות חיים שבפועל, עיצבו את נתיב חייו.

ההקדמות שכתב שטיינר לכתביו ומחקריו של גתה בתחום מדעי הטבע, שאותם גם ערך. הן יצאו לאור בהוצאת 'קירשנר' במספר קבצים בין השנים אלף שמונה מאות שמונים וארבע עד אלף שמונה מאות תשעים ושבע.

בהקדמות שכתב שטיינר לכתביו ומחקריו של גתה בתחום מדעי הטבע, שיצאו בהוצאת קירשנר, באה לידי ביטוי ומשתקפת דרך ההתבוננות והמחקר שבה צעד גתה, מבלי שהוא עצמו תיאר אותה באופן מדעי-שיטתי. כאן נזרעים הזרעים הראשונים לייסודו של מדע רוחי מודרני, שאופיו מתואר בספר 'קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה, על פי השקפת עולמו של גיתה'. בימים אלו יוצא ספר בתרגום לעברית בהוצאת חירות, ובו ההקדמות שנכתבו כאמור באותן שנים.^[1]

הספר 'קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה על פי השקפת עולמו של גתה' מאת שטיינר

פרי ראשון של המאמצים הכבירים והמאבק שניהל שטיינר כדי לפלס נתיב ידיעה מדעי-רוחי, אמנותי-רליגיוזי ברוח זמננו הוא הספר: 'קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה עפ"י השקפת עולמו של גיתה'. ספר זה תורגם מאנגלית על ידי ניר אליאב ויצא בעברית בהוצאת 'תלתן'. הוא נכתב על ידי שטיינר ב-1886, בגיל עשרים וחמש, למטרה עיקרית אחת: להעניק משנה תוקף להשקפתו המדעית-רוחית בנוגע ליצירתו העשירה והמגוונת של גתה בתחום מדעי הטבע – השקפה המבוססת על תיאוריית הכרה ברוח השקפת עולמו של גתה, שאותה לא כתב גתה באופן מסודר.

כאשר נתבקש שטיינר על ידי הוצאת קירשנר לערוך את הכתבים המדעיים של גתה, הוא לא שיער בנפשו, שגתה לא הותיר אחריו תיאור תיאורטי כלשהו, העשוי לסייע לאדם הרוצה בכך, להתחקות אחר מתודת המחקר המדעית רוחית שהנחתה אותו. וכך, תוך שהוא מאפיין את המדע על פי מתודת המחקר של שילר, וכן, את תפקידו של המדע בזמננו, יצר ועיצב שטיינר את תכני הספר החיוני והחשוב כל כך להבנת יצירתו המדעית-רוחית, האמנותית-רליגיוזית של גתה ושלו עצמו. תכני הספר מאפשרים לאדם המתנסה בהם 'לפלס בעצמו' דרך ליצירה מדעית-רוחית, אמנותית ורליגיוזית, המבוססת על תיאוריית הכרה, שניתן להגדירה גם כ'תיאוריית יצירה', כ'תודעת יצירה'.

הבעיה העיקרית שלא טופלה באופן רציני, מעמיק ומעשי, כבר בתקופת חייו של שטיינר ועד זמננו היא, שלא מתייחסים ליסודות הרוחניים, הרעיוניים והתיאורטיים שהבסיס להם מונח בספר ייחודי זה, כפי שמוזיקאים מתייחסים לתיאוריה של המוזיקה ככלי רוחני ומעשי למעשה ההלחנה, הנגינה וההאזנה.

הספר 'אסתטיקה של העתיד' – פרי רוחו של גתה, מאת שטיינר

את הספר 'גתה כאבי אסתטיקה חדשה' (יצא בעברית, בהוצאת מיכאל, בשם 'אסתטיקה של העתיד – פרי רוחו של גתה) כתב שטיינר ב-1888, כשנתיים אחרי שהשלים את כתיבת הספר 'קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה עפ"י השקפת עולמו של גתה. ספר זה מוקדש לנושא האסתטיקה ולזיקה האינטימית והמהותית המתקיימת בין חוויית האחדות וחירות היצירה האנושית לבין היצירה האמנותית. או, בשפתו של שילר 'המשחק האמנותי'. אין זה מקרה שהמילה 'לנגן' באנגלית וגרמנית משמעותה 'לשחק'.

בין קליטה חושית לבין הפעילות המדעית-רוחית, נזקק האדם לממלכה שלישית, בה הפרט מגלם את האידיאה, ולא רק הכלל. ממלכה בה מופיע הפרט בדמות החדורה באופי הכלל, בחוקיות הרוחית האידיאית. עולם כזה לא נמצא במציאות החושית. על האדם ליצור עולם זה, את עולם האמנות. ממלכה שלישית חייבת להיווצר בין ממלכת החושים לממלכת האידיאות, התבונה."

'על החינוך האסתטי של האדם בסדרת מכתבים' מאת שילר.

באוטוביוגרפיה כותב שטיינר: "מאוד הושפעתי מקריאת ספרו של שילר 'על החינוך האסתטי של האדם בסדרת מכתבים'. העובדה שתודעת האדם רוטטת בין מצבים שונים, העניקה לי משהו שאליו יכולתי לקשור את התמונה שפיתחתי על פעילותה של הנפש האנושית ואריגתה הפנימית.

שילר מבחין בין שני מצבי תודעה שמאפשרים לישויות אנוש לפתח זיקה לעולם. אם אנו נכנעים למה שמשפיע עלינו דרך החושים אנו נכפים על ידי הטבע. חיינו לכן מוגדרים ומתעצבים בהשפעת חושינו ודחפינו. מצד שני, כאשר אנו פועלים על ידי הלוגיקה והשכל הישר, הרי שנכפים אנו על ידי הרוח.

ואולם, יש ביכולתנו לפתח שלב ביניים של התודעה – 'מזג אסתטי' שאינו נכנע באופן חד-צדדי לא לכורח הטבע ולא לכורח ההיגיון הלוגי. 'מזג אסתטי' זה מאפשר לנפש לחיות דרך החושים, אולם מביא משהו רוחי לתפיסה הפיזית ולפעולותינו המופעלות על ידי העולם החושי. אזי, קולטים אנו באמצעות חושינו כאילו היו חדורים ברוח ומצליחים לעדן את תשוקותינו כך, שמה שהינו טוב, מהנה אותנו ומה שהינו רע, דוחה אותנו. ההיגיון הלוגי מתאחד עם החוויה החושית – עשיית הטוב הופך לצורך טבעי שהרוח האנושית חדורה בו ויוצרת דרכו.

שילר רואה ב'מזג אסתטי' זה, במצב התודעה שבו יכולים אנו להתנסות וליצור עבודות שבהן מוגשמת אידיאת היופי, את תחיית טבעה האמיתי של הישות האנושית. נמשכתי לקו מחשבתו של שילר.

הוא קבע שהתודעה חייבת קודם כל להגיע למצב מסוים לפני שזיקתה לעולם תעלה בקנה אחד עם הטבע האמיתי של ישות האדם. מה שזה הביע, ביטא והבהיר מאוד את השאלות שהתחבטתי בהם כתוצאה מהתבוננותי בעולם הפיזי ומהתנסותי ברוח."

אכן, ניתן לראות ולהרגיש, לאור העמקה בתיאורים אלו של שטיינר מתוך האוטוביוגרפיה, את השפעתה המשמעותית כל כך של יצירה פילוסופית-אמנותית זו על עיצובה של דרך האנתרופוסופיה.

'האגדה על הנחשה הירוקה והחבצלת היפה' מאת גתה

באוטוביוגרפיה מתאר שטיינר את תהליך התעמקותו ב'אגדה על הנחשה הירוקה והחבצלת היפה'. תיאורים אלו ממחישים ביתר בהירות את התהוותו והתפתחותו של 'הענף האמנותי-גתאני' כנתיב מרכזי להתפתחות ביוגרפית וקהילתית. מוטיב זה מגיע לידי פריחה ובשלות בארבע דרמות המיסתורין^[2] שכתב שטיינר בהשראת 'האגדה' של גתה. וכך הוא כותב:

"באותה תקופה מצאתי את האגדה של גתה 'הנחשה הירוקה והחבצלת היפה' מאוד משמעותית, ולכן התעמקתי בה ביסודיות. ראיתי שיצירה פיוטית זו של גתה עלתה מתוך שיחות והחלפת אידיאות בינו לבין שילר.

כאשר כתב שילר את ספרו 'על החינוך האסתטי של האדם בסדרת מכתבים' הוא היה בשלב הפילוסופי של התפתחותו. הבנה עצמית של התודעה האנושית הייתה משימת נפש ששילר היה שקוע בה עמוקות. מצד אחד הוא ראה את הנפש האנושית נתונה לתבונה פעילה; שילר חש שהנפש, בהיותה עסוקה בפעילות שכלית טהורה, אינה תלויה בטבע הניתן לקליטה חושית. עם זאת, הוא חש אי שביעות רצון בפעילות על תחושתית זו.

אמת היא – הנפש נמצאת 'בתוך רוח' כאשר היא מתמסרת ל'לוגיקה החיונית' של התבונה, אך בכניעה זו אין הנפש חופשייה ואין היא חיה באורח רוחי בפנימיותה. הנפש נכנעת לתמונה מופשטת-מעורפלת של הרוח אך אינה אורגת ואינה מחזיקה עצמה בחיים האמיתיים ובהוויית קיומה של הרוח. מצד שני, שילר הבחין בכך, שנפש אנוש נכנעת גם לסוג מנוגד של פעילות שבה הנפש מוגבלת לגמרי על ידי הטבע הגופני, מתוך תפיסה חושית ופעילות האינסטינקטים. במקרה זה, התמונות המעורפלות של הרוח לא יעילות ומאבדות את כוחן. הנפש נכנעת לחוקי הטבע, שאינם מהווים את המהות האמיתית של הנפש.

שילר הגיע למסקנה שהאדם אינו 'ישות אנוש אמיתית' באף אחת מהפעילויות הללו, ואולם, אנו עצמנו יכולים לחולל משהו שאינו ניתן, לא על ידי הטבע וגם לא על ידי הצללית השכלתנית של הרוח, אשר עולה באופן בלתי תלוי בפעילות שלנו.

יכולים אנו להכניס תבונה בפעילות הארצית שלנו, כאשר נושאים אנו פעילות זו לרמת תודעה גבוהה יותר, כך שתפעל כמו רוח. יש ביכולתנו לטפח פעילות פנימית שהיא 'אמצע הדרך' בין צורך לוגי לבין צורך טבעי.

עבור שילר – לחיות באלמנט האמנותי הוא אחד המאפיינים המייחדים אותנו כבני אדם. הבנה אסתטית של העולם רואה את 'המוחש החושי' באורח כזה שהיא מוצאת בו את הרוחי. היא חיה בצללים המושלכים על ידי הרוח באמצעות פעילות יצירה או הנאה. היא מעניקה לרוח צורה חושית כך שהיא אינה רק בעלת קיום מוצלל.

מאבקו של שילר להגיע להשקפה חיה ובהירה באשר ל'ישות האנושית האמיתית' משך את תשומת לבי שנים לפני כן, ועתה שבו ועלו תמונות אלו בתוכי, כאשר 'האגדה המסתורית' של גתה הפכה לחידה עבורי. ראיתי כיצד אסף גתה את תיאורו של שילר על "הישות האנושית האמיתית". לשניהם הייתה בעיה חיונית: כיצד מוצאת צללית רוח גילוי פיזי בנפש, וכיצד מפלסת ישות הטבע החיה את דרכה דרך החווייה החושית מעלה, אל הרוח.

תשובתו של שילר הייתה מופשטת מדי ובקושי פילוסופית עבור גתה. ניתן לראות זאת מההתכתבות ביניהם וממה שידוע מהקשר הרוחי שהיה קיים ביניהם. גתה יצר תמונות מקסימות: הנחל המפריד בין שני העולמות; אורות התעתואורים המנסים לעבור מעולם אחד לאחר; ההקרבה העצמית של הנחשה הירוקה כדי לגשר בין שני העולמות; החבצלת היפה שהללו שיכולים לראותה רק כשולטת ברוח 'מעבר' לנחל הם, השוכנים 'בצד הזה' ועוד הרבה יותר.

מול הפיתרון הפילוסופי של שילר, מציב גתה פיתרון עם השקפה פיוטית בצורה של אגדה. הוא חש שאם משתמשים בטיעונים פילוסופיים כדי לפתור את המסתורין של הנפש שזוהה על ידי שילר, כי אז, בחפשנו אחר ישותנו האמיתית, אנו מדוללים פנימית. גתה רצה לעסוק במסתורין זה באמצעות שפע של התנסויות נפש.

ב'אגדה' שכתב, הוביל גתה את האימגינציה היוצרת סמוך מאוד לנקודה שבה פוגשת הנפש הפנימית את העולם הרוחי. האמנתי שניתן להגיע להבנה עמוקה של הטבע מלא-הרגש של גתה על ידי התעמקות בעבודתו הפואטית. לא היה לי חשוב להסביר את תוכנה של ה'אגדה'. הדבר החשוב בעיני היה האופן שבו הומרצתי פנימית תוך כדי עבודה זו.

'המרצות' אלו המשיכו לפעול הלאה בחיי נפשי והדבר בא לידי ביטוי בדרמות המיסתורין אותן כתבתי מאוחר יותר. ככל שהשתקעתי יותר ב'אגדה', כך הוענקה לחיי הפנימיים השראה בשפע. אגדה זו סיפקה לי תוכן משמעותי להתבוננות ולמדיטציה ולכן, מטבע הדברים, שבתי אל תוכן מעורר השראה זה שוב ושוב. 'האגדה' הכינה אותי היטב לקראת העבודה שקיבלתי על עצמי בוויימר."

אכן, אי אפשר להפריז בחשיבותה של יצירה זאת לחייו ויצירתו של שטיינר, לאופייה הייחודי של הדרך האנתרופוסופית. מומלץ אם כן, לקרוא שוב ושוב את האגדה, ולהיעזר בשלוש הרצאות נפלאות המוקדשות לתכני ה'אגדה', אותן העניק שטיינר, המופיעות בארכיב שהקים דניאל זהבי.

'אמת וידע' – תקציר עבודת המחקר שכתב שטיינר ו'הקדמה' לפילוסופיה של החירות.

בשונה מהבסיס המדעי רוחי בספר 'קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה על פי השקפת עולמו של גתה', שנוצר מתוך דרך יצירתו של גתה, כאן נקודת המוצא היא פילוסופית, והיא נובעת ישירות 'מנשמתו של שטיינר'.

בהקדמה לתרגום מאנגלית לעברית של ספר זה, כותב המתרגם מוריס איטח: "מקורו של ספר זה, הוא בעבודת המחקר שכתב שטיינר 'התודעה האנושית מגיעה להבנה עם עצמה', שאותה הגיש, כחלק מעבודת הדוקטורט, להיינריך פון שטיין באוניברסיטת רוסטוק בגרמניה. מאוחר יותר ערך שטיינר עבודה זאת, הוסיף לה שני עמודים (הפרק האחרון בספר) ופרסם אותה תחת השם 'אמת וידע'.

בהרצאה שנשא שטיינר ב-1919 הוא אמר בין השאר את הדברים הבאים: "התפתחות המושגים שהיו לי בתחום האפיסטמולוגיה מגיעה לשיאה בשני העמודים האחרונים בספרי 'אמת וידע', בו מראה אני, שהאדם הוא זירת הפעולה של מעשים קוסמיים המתרחשים בו, ושהדברים שאותם הוא עושה, יוצר, תופסים מקום בתוך הקוסמוס, 'מחוצה לו' ולא 'מתוך פנימיותו'.

ספר זה מנסה להשיב על השאלה: מהי משמעות רכישת הידע ולימוד חוקי המדע עבורנו? במובנים רבים, מהווה ספר זה חולייה המשלימה שתיים מיצירותיו: 'קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה על פי השקפת עולמו של גתה', ו'הפילוסופיה של החירות. וזאת, על ידי כך, שהיא מציגה את היסודות הנדרשים לפיתוח חשיבה בהירה, עצמאית וחיה, כמענה לצורך התקופה. בספר זה מניח שטיינר יסודות להתעמקות באחד האתגרים החשובים ביותר, העומדים בפני החשיבה האנושית – הבנת האדם כישות חופשית, שיסודה המהותי ביותר הוא ישותה העצמית."

וזהו תוכן שני העמודים, היוצרים כאמור את הפרק השמיני 'מסקנה מעשית', החותמים ספר זה: "מטרת הדיון הקודם היתה לשפוך אור על הקשר שבין האישיות המכירה שלנו והעולם האובייקטיבי. מהי משמעות רכישת הידע והידיעה המדעית עבורנו? זו היתה השאלה ששאפנו למצוא לה תשובה.

הדיון שקיימנו הראה, שהגרעין הפנימי ביותר של העולם בא לידי ביטוי בידע שלנו. ההרמוניה בחוקיות השולטת ביקום קורנת בהכרה האנושית. מרכיב חשוב בפעילות האנושית הוא להביא לידי ביטוי אל תוך ספירת הפעילות ה'גלוייה' את החוקיות הפועלת ביקום, אשר, אם לא יבואו לידי ביטוי בפעילות אנושית חופשית ויזומה, הם לעולם לא ייתגלו, יגיעו לקיום ניגלה.

הטבע המהותי של הידע הוא, שיסוד העולם, שלא ניתן למוצאו במציאות החיצונית האובייקטיבית, קיים בו, בתוכו, ביסוד העולם. הידע שלנו, שבא לידי ביטוי בתמונות, הוא בעצם, בפועל, חדירה הדרגתית, ממשית, אל תוך יסודות הקיום של העולם. והכרה זו חייבת לשפוך אור על הבנתנו את החיים המעשיים. האידיאלים המוסריים שבהם אנו מתנסים בפנימיותנו, מגדירים את אופי פעילותנו, את דרך התנהגותנו בחיים. אידיאלים מוסריים אלו מכוונים ומצביעים על משימותינו בחיים, מורים לנו את הדרך להגשמתם באמצעות מעשינו. והפעולה שלנו, שהינה יצירה בפועל, מהווה חלק בלתי נפרד מתהליך העולם האוניברסלי. ולכן, היא כפופה לחוקיות של אותו תהליך כלל עולמי.

בכל פעם שמתרחש משהו ביקום, יש להבחין בין שני דברים: המהלך החיצוני של האירוע במרחב ובזמן, והחוקיות הפנימית המכוונת – 'שולטת' בו. להכיר את החוקיות הזו בספירת ההתנהגות האנושית, הינו בפשטות, מקרה מיוחד של הכרה. והמשמעות היא, שהתובנה שרכשנו ביחס לטבע הידע חייב להיות ישים גם כאן.

המשמעות של היות האדם מאוחד עם מעשיו היא להחזיק, כידע, במושגים ואידיאלים מוסריים התואמים למעשיו. ואם נכיר את החוקיות הפועלת במעשינו, אזי יהיו מעשינו יצירותינו שלנו.

במקרים כאלה, החוקים אינם משהו נתון, כלומר, הם אינם נמצאים מחוץ לאובייקט שבו מופיעה הפעילות. הם התוכן של האובייקט עצמו, העסוק בפעילות חיה. האובייקט במקרה זה הוא אנו עצמנו. אם ה'אני' חדר בתובנה מלאה למעשה שלו, בהתאמה עם טבעו, אזי הוא גם מרגיש אדון לעצמו, חופשי. כל עוד אין זה המקרה, מעמתת אותנו החוקיות השולטת בדברים עם משהו זר – החוקיות שולטת בנו. מה שאנו עושים נעשה מתוך הרגשת 'הכרח'.

אם ה'אני' חדור כולו בחוקיות ולא חש כל זרות 'במחיצתה', אזי נעלמת הרגשת ה'הכרח'. מה שהורגש כ'כופה את עצמו עלינו מבחוץ', הפך לישותנו שלנו. עתה לא שולטת בנו החוקיות – היא מעצבת דרכנו את המעשה הנובע מתוך ה'אני' החופשי, מלב עצמיותנו.

הוצאה לפועל של מעשה תחת השפעתה של חוקיות 'חיצונית', הינה פעילות לא חופשית. ביצוע מעשה מתוך חוקיות השוכנת באדם שחולל אותה, הינו פעולה הנעשית מתוך חירות. הכרת החוקיות הפעילה במעשינו, משמעותה – היות מודע לחירות פעילותנו. לכן, תהליך הידיעה במובן שתואר ואפיין כאן הוא בפועל מהלך התפתחות לקראת חירות.

לא על כל מעשינו חלים מאפיינים אלו. לא פעם 'אין בידינו' את הידיעה על החוקיות השולטת במעשינו. מעשים אלו הינם חלק מפעילותנו שאינה חופשית. בשונה מכך, ישנן פעילויות שבהן מאוחדים אנו לחלוטין עם החוקיות השזורה במעשינו, ביצירתנו, ואז חווים אנו את חירות היצירה. רק לפעילות זו, מתוך חירות היצירה חדורת החוקיות המודעת לנו, יכולים אנו לקרוא 'פעילות מוסרית'. טיפוח וקידום מהלך התפתחותנו כאינדיבידואלים הפועלים יותר ויותר מתוך חירות היצירה, כפי שתואר ואופיין כאן, הוא משימתנו האנושית הפרטית, ובו זמנית, משימתה של האנושות ככלל, כקהילה אנושית. אתגר מהותי וחיוני העומד אם כן בפני החשיבה האנושית הוא להבין ולחוות את האדם כישות שבאפשרותה להגיע לחירות היצירה, שיסודה מצוי בישותו של האדם עצמו.

הפילוסופיה של החירות – המאפיינים העיקריים של השקפת עולם מודרנית, תוצאות של התבוננות נפשית לפי שיטה מדעית.

בהקדמה הראשונה שנכתבה ב-1894 משווה שטיינר בין הפילוסופיה לתיאוריה של המוזיקה. הוא אומר שהרעיונות הפילוסופיים אמורים להפוך לכוחות יוצרים, אחרי שהאדם השתלט עליהם והפך אותם לכלים ליצירה. לאורך חייו, ממש עד התקופה האחרונה לפני פרידתו ממרחב היצירה הארצי, ניסה שטיינר להביא את החברים, הקוראים לאותה גישה אמנותית-יצירתית, המתפתחת מתוך לימוד והעמקה בתכני הספר, כמו שלומדים בעל פה ולעומק פרטיטורה מוזיקלית, יצירה מוזיקלית כשלמות כלל מרכיביה. אתגר רציני, שחלקו הגדול מונח עדיין לפתחנו.

ההקדמה הבהירה ומעוררת ההשראה שכתב צבי מדר, מתרגם הספר: 'הפילוסופיה של החירות' לעברית, עשוייה לסייע רבות למבקשים להתנסות בזיקה היסודית והעמוקה, המתקיימת בין חוויית האדם את אחדותו עם העולם, בהכרה, ופעולתו במקרה המיוחד, מתוך הכרה זו, מכוח אהבתו, לבין חוויית החירות האנושית.

הקדמה זאת מתארת באופן תמציתי וחווייתי את התהליך, שעל האדם לעבור בתחום ההכרתי, כדי להגיע ל"אינטואיציה הכרתית“, לחווייה הכרתית ממשית וחייה של אחדותו עם העולם, ומתוך הכרה זו, שנרכשה בעמל רב ולאורך תקופה ממושכת, לממש את אהבתו, במקרה המיוחד, כדחף חופשי לפעולה, כ"אינטואיציה מוסרית“, המתעוררת מתוך ובהשראת האינטואיציה ההכרתית.

נחתום קובץ זה, המוקדש להיבטים רוחניים, רעיוניים ותיאורטיים העומדים בבסיס דרך האנתרופוסופיה, בהקדמה שכתב צבי מדר לתרגומו לעברית של הספר: 'הפילוסופיה של החירות'.

"הספר: הפילוסופיה של החירות יצא לאור בשנת 1894, כלומר, קודם לחשיפת האנתרופוסופיה לציבור הרחב, בתחילת המאה העשרים. מצד אחד, אופיו פילוסופי ולכן אין צורך להכיר את המונחים המיוחדים למדע הרוח האנתרופוסופי כדי לקרוא בו. מצד שני, הקוראים המכירים מונחים אלה במידת מה, עשויים למצוא בו עזרה לפיתוח פעילות נפשית פנימית, המאפשרת לשוב וללמוד את כתבי מדע הרוח המאוחרים יותר ביתר בהירות ומתוך עצמאות מחשבתית.

הספר עוסק בשאלת חירות האדם. אמנם הדיון נערך במישור פילוסופי, אך נקודת המוצא שלו היא תודעתנו היום- יומית. לכן הספר שווה לכל נפש חושבת. האם מצא ד"ר שטיינר תשובה לשאלת החירות? האם מובטח לנו שעם גמר הקריאה נוכל לומר שמצאנו תשובה מוחלטת לשאלה? התשובה אינה פשוטה שכן הספר כולו נדרש לה.

אף על פי כן, אפשר לומר שהאדם הפועל במודעות מלאה מתוך אהבה למושא פעילותו, חווה שאין דבר, מבחוץ או מבפנים, הכופה אותו לפעול. כלומר, הוא חופשי.

לכאורה, עניין פשוט. אם כך, מדוע נחוץ הדיון הפילוסופי הממושך? לקראת סופו של הפרק הראשון כותב שטיינר "…הדרך ללב עוברת דרך הראש. האהבה אינה יוצאת מכלל זה. כשהיא אינה ביטוי לדחף מיני גרידא, אזי היא מותנית בדימוי שאנו יוצרים לנו מהאהוב. וככל שהדימוי הזה אידיאליסטי יותר – כך רבה ברכת אהבתנו. גם כאן, המחשבה היא אם הרגש.

אומרים: האהבה מעוורת את עיני האוהב מראות את חולשות האהוב. אפשר לבטא זאת גם להיפך ולומר: האהבה פוקחת את עיני האוהב ליתרונותיו של האהוב. רבים חולפים על פני יתרונות אלה בלי להבחין בהם. אדם אחר רואה אותם ובדיוק משום כך ניעורה בנפשו האהבה. והוא לא עשה אלא זאת: יצר לעצמו דימוי על אודות דבר מה שרבים אחרים לא הצליחו לראות. להם אין אהבה, כי חסר להם הדימוי."

במה כרוכה אפוא יצירת הדימוי בתודעתנו? תשובה אנו מוצאים בשבעה הפרקים המהווים את חלקו הראשון של הספר. אנו בוחנים עם המחבר את תהליך ההכרה ומגלים כיצד אפשר לתפוס בחשיבה הנחווית באופן אינטואיטיבי את "התהליך העולמי" באחד מקצותיו – הקצה ההכרתי. בשבעה הפרקים המהווים את חלקו השני של הספר, אנו שבים עם ההכרה שרכשנו בחלק הראשון אל ה"קצה" הנגדי והמשלים להכרה, הלא הוא תחום הפעולה (המימוש). כמקוטב לדימוי, שבאמצעותו אנו מכוננים את היחס האינדיבידואלי ההכרתי עם מושא אהבתנו, אנו מוצאים כאן את מה ששטיינר מכנה הדמיון המוסרי. באמצעותו אנו מדמים בנפשנו את הפעולה הייחודית שננקוט במצב נתון.

במבנה הספר מתגלה דופק-חיים הפועם בין הקצוות המנוגדים, הכרה ופעולה. בפעימה זו אנו מזהים את המרכז הדינמי של הווייתנו האינדיבידואלית, כשם שבפעימת ליבנו ובנשימת אפנו אנו מזהים את המרכז הדינמי של גופנו.

ברם, דופק החיים פועם לא רק במבנה הכללי, אלא גם ב"איברים" השונים של האורגניזם הספרותי-פילוסופי: בחלק הראשון, כשאנו מתחקים אחר תהליכי ההכרה, נעה הפעימה בין הקצוות המנוגדים שהם רושם ומושג ואנו מגלים אותה בתודעתנו כתהליך החשיבה. 'נקודת המוצא' לתהליך ההכרתי היא ההתרשמות באמצעות ההתבוננות והמשכה ביצירת המושגים. שאיפתנו להכרה באה על סיפוקה כאשר הצלחנו, באמצעות החשיבה, לגלות איך הפרט הנבדל (הרושם) קשור (באופן מושגי) לשאר הדברים.

אפשר לתאר זאת גם כך: כשאנו מתרשמים, אנו שואפים לתוך תודעתנו, מתוך כלל העולם, תוכן רשמים מסוים. אפשר לתאר את המאמץ להבינו באמצעות החשיבה כפעולת נשיפה, מבחינה זו שמה שיוחד ו"נדחס" כביכול בהתרשמות, מופקע מייחודו ו"מתפשט" אל כלל הווית העולם, הנתפשת באופן אינטואיטיבי. בנקודת המפנה בין התרשמות להשגה אנו מוצאים את עצמנו כחושבים ומגלים בקרבנו מעין תהליך יצירתי.

בחלק השני אנו מוצאים את 'נקודת המוצא' לתהליך המוביל לפעולה בצד האינטואיטיבי החובק כל, באינטואיציה המוסרית. ההבדל במינוח בין אינטואיציה הכרתית לאינטואיציה מוסרית הוא רק ב"כיוון": בכל מקרה האינטואיציה מציתה בנו תפישה רעיונית 'סימולטנית' של כלל העולם. אך לאינטואיציה הכרתית מגיעים מתוך שאיפה להכרה ואילו האינטואיציה המוסרית נחווית כדחף לפעולה. היא מכונה 'מוסרית', כי פעולה מתוך דחף אינטואיטיבי תתאים מתוך עצם טבעה ל'סדר העולם'. האדם 'שואף' כביכול אל קרבו את האינטואיציה המוסרית. ה"נשיפה" מתבטאת כאן בהוצאה לפועל של הרעיון שיוחד, וזאת בתחום מסוים של רשמים.

לשם כך דרושה מיומנות נרכשת ששטיינר מכנה בשם טכניקה מוסרית. כיון שאני הוא המייחד את האינטואיציה ופועל באופן המיוחד רק לי, בא כאן שוב לידי ביטוי המקורי שבי. אם אפשר לכנות פעולה מקורית בשם יצירה, הרי אני פועל כיוצר. איך מתאר שטיינר את הפעימה שהינה מקוטבת אבל גם כוללת באופן הרמוני את הקטבים? בתחום ההכרה היא מתוארת כך: "לחדירה זו גורם כוח הזורם דרך פעילות החשיבה עצמה, והוא כוח האהבה בצורתו הרוחנית" (תוספת לפרק שמונה). האהבה אפוא, היא המוליכה אותנו מן הנבדל אל המאחד, בזרמה דרך פעילות חשיבתנו. וכך, באופן אינטואיטיבי, אנו מכירים את אחדות העולם ואחדותנו עימו.

בתחום המימוש אנו קוראים: "כל עוד אני פועל, מניע אותי הערך המוסרי מהבחינה שהוא יכול לחיות בתוכי באופן אינטואיטיבי. הוא קשור באהבתי לאובייקט, שאותה אני רוצה לממש באמצעות פעולתי" (פרק תשע). לפנינו אפוא המימוש של הכללי, הנתפש אינטואיטיבית, במקרה הספציפי, מתוך אהבה לאובייקט. האהבה, היא היא מהות הפעימה שאופיינה כאן. ומה שמייחד את האינדיבידואל כאוהב מצוי "בתכולה הנפשית" שלו: כאשר מדובר בחיי ההכרה שלו, הרי אלה הדימויים שהאדם מעצב בתוך נפשו, כשהוא מחבר באופן המיוחד לו רשמים עם אינטואיציות. הם מהווים את סך כל הניסיון שצבר. ניסיון זה מותנה ב"עמדתו המתמטית" בעולם ובמבנה שלו.

בתחום המימוש, האדם מתאר לעצמו בדמיונו המוסרי כיצד יגשים באופן המיוחד לו אינטואיציה מסוימת וכך יטביע את חותמו על העולם. מה שקובע אם דימוי שעיצב לעצמו האדם יניע אותו לפעולה, שטיינר מכנה, בעקבות הרטמן, "נטיית אופי", המקבילה בתחום המימוש לניסיון בתחום ההכרה. בלי ההתנסות בחשיבה האינטואיטיבית, אין בכוחנו להתגבר על הכרת עצמנו כישויות נבדלות ומוגבלות בלבד. כך לא ניתן להתגבר על ההרגשה שאנו חיים בין קטבים, בלא גישור, ובתחום הפעולה נמצא עצמנו מונעים תמיד, מבחוץ או מבפנים, באופן כפייתי.

אפשר להיווכח בכך כשעוסקים בהשקפות עולם שההתנסות הנזכרת לעיל אינה כלולה בהן. שטיינר מצטט השקפות עולם כאלה, המיוצגות באמצעות הוגים חריפים ובהירים במיוחד, כדי להתמודד עם קשיים שנקלעים אליהם כאשר מרגישים באופן חד צדדי חלק מן התהליך, שתיארנו גם כדופק החיים. השקפות דומות עשויות לצמוח בכל אחד ואחד מאתנו כשאנו מנסים להבין את עצמנו ואת עולמנו. אין כאן התפלמסות אקדמית – היסטורית שאבד עליה הכלח, אלא מאמץ "להפשיר" תצורות-מחשבתיות חד-צדדיות ולסחפן מחדש בזרם-התהליך שהוזכר.

כאשר אדם חווה בהכרה את אחדותו עם העולם ופועל במקרה המיוחד מתוך הכרה זו מכוח אהבתו, הוא חווה עצמו חופשי. בלי האהבה הוא חווה הן את החוקיות הרעיונית והן את תנאי החיים ככופים וכובלים. כך מצביע שטיינר על התחום שבו אפשר למצוא חירות באדם. עם זאת, ידוע לנו מניסיוננו שלא בכל רגע ורגע של חיינו אנו מוצאים ומבטאים את התחום הזה. לכן אנו מכירים את עצמנו כישות שהינה לא חופשית וחופשית כאחת. אנו יכולים לראות במימוש חירותנו אידיאל. ברם, האידיאל אינו מדומה ולא ניתן לנו מבחוץ: הוא מבטא את עצם הווייתנו, החותרת למימוש עצמי.“

1. מדע גתאני – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. ↑
2. ארבע דרמות המסתורין – יצאו לאור בעברית בהוצאת סופיה: שער ההתקדשות * מבחן הנפש * שומר-הסף * התעוררות הנפש. ↑