רודולף שטיינר

31 הרצאות שניתנו בברלין ב-1905

GA93a

תרגם מאנגלית: מוטי גולדנר

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

בספר יש הקדמות ונספחים חשובים שאין בארכיב!

הרצאה שלושים ואחת

ברלין, 5.11.1905

אטלנטיס, היבשת השקועה כעת בין אירופה לאמריקה קדמה לתקופת גזע-השורש החמישית שלנו, לתקופת האנושות הפוסט-אטלנטית הנוכחית. לא ניתן בשום אופן להשוות את האטלנטים לבני האדם המאכלסים היום את האדמה. מאחר ואפילו השרידים של הגזע הקדום למדו דברים מגוונים מהתושבים המאוחרים יותר של היבשת החמישית ולכן אין אנו מסוגלים לשחזר מהם את התנאים של אותה הציביליזציה. בהתחלת הציביליזציה האטלנטית לא היו כלים. באמצעות כוחות ראיה רוחית האטלנטי היה יכול להציב את האדמה לשירות צרכיו. הכנת המתכות לשימושים כאלו הופיעה לקראת סוף התקופה האטלנטית.

קבוצה קטנה נפרדה מהאוכלוסייה האטלנטית, כפי שכעת בחברה התיאוסופית צריכה להתרחש שוב הפרדה. היה זה תפקידם להוביל ציביליזציה חדשה אל שורש-הגזע החמישי. תמצאו את המקום בו הם בחרו להקים מושבה קטנה ממוקם בשטח של אנגליה ואירלנד של היום. באותם הזמנים זה היה המקום בו חיו השמיים המקוריים. הם היו האנשים הראשונים שהיו מסוגלים לחשוב בעזרת האינטלקט שלהם. כל הרעיונות של האטלנטיים היו עדיין בעלי טבע תמונתי. המצח הקדמי המעוצב בצורה מעוגלת, התהוות חלקו של המוח בו החשיבה תלויה, הופיע לראשונה אצל האוכלוסייה של השמיים המקוריים, אשר לא דמו בשום אופן לשמים של היום. השמיים המקוריים, שניתן לומר עליהם שהם גילו את החשיבה, יצאו למסע לאסיה דרך אירופה ויסדו שם ציביליזציה. הם יצרו את תת-הגזע החמישי של אטלנטיס. שבעת תתי-הגזעים של שורש-הגזע האטלנטי היו: הראשון הרמואהלים (Rmoahals), השני הטלבטלים (Tlavatlis), השלישי הטולטקים המקוריים (Toltecs), הרביעי הטוראניאנים המקוריים (Turanians), החמישי השֵמים המקוריים (Semites), השישי האכדים המקוריים (Accadians), השביעי המונגולים המקוריים (Mongolians).

לכן שורש הגזע החמישי נבע מתת הגזע החמישי של האטלנטים. כאשר אנו מפנים מבטנו לאסיה, אנו מוצאים שם כתת-הגזע הראשון של שורש הגזע החמישי את הגזע ההודי הקדום, את האנשים שנעו מאוחר יותר דרומה והפכו לאבותיהם של ההודים שהופיעו לאחר מכן. המאפיינים המהותיים ביותר של גזע האבות הקדמונים הזה, שנע לצפון הודו, היה שהוא לא פיתח הבנה אמיתית כלפי התרבות החומרית. הוא אחז בראיה רוחית של הסדר העליון במשולב עם הבנה בלתי מפותחת לחלוטין כלפי החומרי. ההודים הקדומים פנו הלאה מהעולם. נפשותיהן דמו לחלוטין לאלו של האטלנטים, בזה שהם היו מסוגלים לפתח תמונות נהדרות בעלות ערך של העולם. באמצעות תרגול היוגה, בעובדם מבפנים החוצה, הם פיתחו מאוחר יותר את מה שנראה לנו היום כתפיסה המלומדת של העולם. מתוך מה שהועבר מזה כמסורת חיצונית נשארו היום רק רסיסים. הוודות והבהגוודגיטה לא מעניקים יותר תמונה אמיתית של התפיסות הכבירות של ההודים, אלא הדים בלבד. גם בפילוסופיה של הוודנטה נוכחת רק שארית מופשטת של הלימוד המקורי של ההודים, שנמסר בעל פה.

חישבו אודות היכולת שהופיעה מאוחר יותר בלימודי הקבלה בצורה בה החומר מפורט לפרטי פרטים במורכבות שנונה, חישבו אודות יכולת זו ביחסה למחשבות הקוסמיות הנשגבות. כאשר מאוחר יותר היהודים היו מסוגלים ליישם חשיבה ביחס לדברים כאלו בלימוד הקבלי, יצא מזה שהלימוד האוקולטי היהודי היווה רק השתקפות מנוונת, הד של מערכת החשיבה המבוטאת בבהירות ועדינות של ההודים הקדומים. ומה שנעשה ללימוד הברהמיני אינו מהווה בשום אופן רק אמונה במובנן של השיטות המאוחרות יותר, אלא ידע, פיוטי ודתי בשלמות אחת גדולה. כל זה היווה, כאילו את הפרח העדין ביותר, את התמצית שנסחטה ממה שפותח בציביליזציה האטלנטית הקדומה.

האירופאים גם הם הגיעו מאטלנטיס למערב ומרכז אירופה ופיתחו כאן סוג לימוד שונה למדי. התיישבו כאן קבוצות אנשים שלא היו עדיין מספיק מתקדמות בכדי להיבחר לייסד ציביליזציות חדשות, אבל עדיין אחזו בצורה נבטית במה שבהודו בא לידי ביטוי בצורה כה מפוארת, אלא שכאן זה נשאר בשלב הרבה יותר מוקדם. מה שמצא את התחלתו באירופה נע הלאה והלאה לעבר אסיה. יוסד לימוד משותף, אבל באירופה זה נשאר ברמה קצת פרימיטיבית.

הלימוד ההודי מצא את ביטויו בוודות. ל-'וודה' יש אותה המשמעות כמו ה-'אדה (Edda’)',^[1] אלא שהתוכן של הוודות פותח בצורה מעולה יותר מאשר מה שנשאר כאן באירופה בצורה פרימיטיבית יותר כ-אדה, שנכתב רק לקראת סוף ימי הביניים. אנו חייבים להיות מודעים לעובדה שלימוד רוחי כביר עתיק זה עבר שינוי מסוים שחולל על ידי עמים נודדים. גדולתו המקורית מוכלת בתפיסת האחדות האלוהית הכבירה שהוכרה באמצעות ראייתם הרוחית של ההודים (הקדומים). זה לא היה יותר כך בגזע הפרסי (הקדום). בחוכמה המתעוררת מהראייה ההודית הקדומה מושג הזמן נעדר כמעט לחלוטין. היה זה בתת-הגזע השני, של הפרסים הקדומים, שמושג הזמן הופיע. זמן אכן הוכר על ידי ההודים אבל היה אחיד יותר. מושג ההיסטוריה, ההתקדמות ממה שהוא חסר שלמות לעבר שלמות רבה יותר, היה חסר. האידיאה שרווחה הייתה שכל דבר נבע מהשלמות האלוהית.

מושג הזמן שלט בחשיבה הפרסית. זרוון אקרנה (Zervan Akarana) מהווה אחד מהישויות האלוהיות החשובות ביותר אצל הפרסים וזהו למעשה הזמן. כיצד אדם מגיע לרעיון הזמן? כל מי שמחפש מעל לכל את האחדות הראשונית של האלוהות, כמו במקרה של ההודים הקדומים, חייב לתפוס זאת כטוב אבסולוטי. רוע, חוסר השלמות בעולם, היווה עבור ההודים הקדומים רק אשליה. 'אשליה' היוותה מושג חשוב ביותר. האנשים הקדומים הללו אמרו: דבר מכל הקיים בעולם אינו מהווה חוסר שלמות או רוע. אם אתה מאמין שמשהו רע קיים, פירוש הדבר שלא התבוננת בעולם בדרך החופשייה במידה מספקת מאשליה. חלודה, למשל, האוכלת את הברזל, מועילה ביותר במקום אחר: עליך רק לגלות היכן. כאשר אתה מתבונן בפושע דרך צעיף האשליה, הוא אכן יופיע לפניך ככזה. אבל אם תתרחק מהאשליה תתוודע שלא קיים שם דבר כמו רוע. – לימוד זה קשור באופן פנימי בהתרחקות מהעולם.

הדברים התרחשו אחרת אצל תת-הגזע השני. שם אצל האנשים הפרסים הקדומים, ניתן לטוב מקום מיוחד בתהליך העולם, התייחסו אליו כאל מטרה. נאמר שם: חייבים לחפש את הטוב. העולם מהווה טוב ורע, אורמוזד (Ormuzd) ואהרימן (Ahriman). ומה שכובש את הרע זהו זרוון אקרנה, הזמן. זוהי הצורה בה טוב ורע הגיעו לתפיסת העולם הפרסית כעקרונות של אבולוציה. הלימוד הזראתוסטריאני התבסס על מיקום הרוע בעולם, ועל מושג הזמן. האדם הוצב בחיים בכדי להתגבר על הרוע. תפיסה זו קשורה לעובדה שתת-הגזע השני לא התנכר לעולם, אלא פעל בתוכו. תשומת ליבם הופנתה לעולם החיצון באמצעות ענפים שונים של עבודת אדם יצרנית, אקטיבית, והעסקת עצמה בשאלה כיצד האדם עצמו יכול ליצור טוב מתוך העולם. זה היה תת-הגזע השני. לכן אצל הפרסים הופיעה חבורה שלמה של אלים. לא מאפיינים של אל אחד, אלא ריבוי של אלים. מאחר ואם מתייחסים אל העולם לא כאל אשליה, אלא כאל מציאות, העולם נוכח כרב גוניות, כריבוי. האלים שהעריצו שם היו פחות או יותר ישויות אלוהיות רוחיות-אישיות.

המקודשים הקדומים, שיסדו את הלימוד ההודי הקדום, היו גם המורים של תת-הגזע השני, הגזע הפרסי הקדום. כאן הם התאימו את כל הלימוד לאנשים העובדים. הם יצרו את הדת שהגיעה לידי הגשמה על ידי הזרתוסטרות השונים.^[2]

ההתקדשות התקדמה הלאה לעבר המזרח הקרוב: למצרים, לבבל, לאשור, ולכלדיאה, שהיוו את האבות הקדומים של הערבים. שם פותח תת-הגזע השלישי. תת-גזע שלישי זה היה כזה שכעת ביקשו להביא להרמוניה את שני הכיוונים – את טבעו הפנימי של האדם ואת העולם החיצוני. אם תחפשו אחר הרעיון הפועל בבסיס תת הגזע השלישי בכלדיאה או מצרים, תמצאו בכל מקום מודעות בולטת לקשר שבין פעולת האדם וכוחות הטבע. זה מהווה הבדל מהותי בהשוואה לגזע הפרסי. בפרס התקיימו שני כוחות, הטוב והרע, אשר נלחמו האחד בשני. כעת האדם מנסה להציב את כוחות הטבע או הישויות השונות לשרותו. מה שפותח כדת פרסית נבנה בעיקר על מוסריות האדם ועשייתו. כעת בתת-הגזע השלישי התפתחה ההכרה שהאדם לא רק שולט בטבע באמצעות כוחו הגופני והתנהגותו המוסרית, אלא בצורה הטובה ביותר באמצעות הידע. בארצות אלו כמו מצרים וכלדיאה היכן ששאפו לפתח חקלאות מיומנת, פותח שיתוף הפעולה בין הכוחות הרוחיים השמיימיים לבין המתבצע בעבודת האדם. התפתחה שם הכרת הסביבה המטאורולוגית והגופים השמיימיים. באמצעות הכרת הטבע ביקשו להעניק עוצמה לעבודה המתבצעת. כך קרה שהאדם כיוון את מבטו אל הכוכבים, ונוצר קשר בין האסטרונומיה לבין האנושות על האדמה. חיפשו את מקור האדם בכוכבים. כך במשמעות זו יש לנו לראשונה עסק עם מדע. כעת בתת-הגזע השלישי, במקום תפיסה פנימית, יש לנו ידע מעשי. כך אנו שומעים על מקודשים גדולים שלימדו גיאומטריה, את הצד המעשי של ההתבוננות, את המיומנות הטכנית. פירות פעילותו של האדם עם החוכמה הקוסמית שהובאו מטה מהעולמות הרוחיים הופיעו והתגלו בתת-הגזע השלישי. בזה ניתן משהו שתירגם את התפיסה השלמה של חיי האדם לסוג של מדע שמיימי. דבר זה התבטא בדרכים שונות בעמים שונים. במקרה של המצרים, אוזיריס, איזיס והורוס נתפסו כמי שמייצגים את התופעות האסטרונומיות.

שלושה תתי-גזע שונים פותחו באסיה. מושבות שהונהגו על ידי מקודשים נעו מאטלנטיס לאסיה, וכתוצאה מכך נוצרו הציביליזציות המיוחדות: בהתחלה של ההודים הקדומים, לאחר מכן של הפרסים ואז של המצרים-כלדאים. לכולן היה מקור מקודש משותף. אך באירופה נשארו מאחור תמיד קבוצות שנפלו משיאי הרוממות שהושגו בשלוש הציביליזציות הגדולות הללו. זרמי תרבות נפרדים אלו התפזרו באירופה בדרכים שונות ביותר. גם באירופה התקיימו מקודשים שיסדו בתי ספר ללימודי המיסטריות לקראת סוף התקופה אודותיה אנו מדברים. הם נקראו דרואידים (Druids): דרייס (Drys) משמעו עץ אלון. האלון החזק היה סמלם של הכוהנים-מורים האירופאים הקדומים, מאחר ומה ששלט בעמי הצפון הייתה המחשבה שצורת תרבותם הישנה הייתה בהכרח צריכה לשקוע. שם לוּמד על דמדומי האלים והכריסטיאניות העתידית הגיעה לביטוי מפואר דרך הנביאים הצפוניים הללו במה שמאוחר יותר הפך לסאגה של זיגפריד.^[3] ניתן להשוותה לסאגה של אכילס.^[4]

אכילס בלתי פגיע בכל גופו למעט בעקבו, אצל זיגפריד הנקודה הפגיעה נמצאת בין הכתפיים. להיות בלתי פגיע בדרך כזאת מורה על התקדשות. באכילס יש לכם את המקודש של תת-הגזע הרביעי הניצב על העקומה העולה של התפתחות תרבות האדם, ולכן כל חלקיו העליונים של אכילס הם בלתי פגיעים. רק העקב – הטבע הנמוך פגיע, כשם שהפייסטוס (Hephaistos – או בשמו הרומי וולקן) צולע. זיגפריד הגרמני היה גם הוא מקודש של תת-הגזע הרביעי, אבל פגיע בין שכמות הכתפיים. הנקודה הפגיעה הזאת שלו, נעשתה לראשונה לבלתי פגיעה על ידי האדם שנשא את הצלב. בזיגפריד האלים הגיעו לנפילתם, האלים הצפוניים הגיעו לסופם (דמדומי האלים). זה מעניק לסאגה הצפונית את ציונה הטראגי, מאחר והיא אינה רק מצביעה אל העבר, אלא גם אל הזמן העתיד לבוא, אל דמדומי האלים. הדרואידים העניקו לאדם את הלימוד אודות שקיעתם של האלים הצפוניים. כך מה שהיווה עדיין צורה סמלית, הקרב של בוניפציוס^[5] (Boniface ) הקדוש עם האלון מייצג את הקרב של הדרואידים נגד הכמורה הישנה.

ניתן להצביע בכל מקום בצפון על עקבות מה שהגיע לידי ביטוי מאסיה. למשל מוספלהיים (Muspelheim) וניפלהיים (Niflheim) הם המקבילים של אורמוזד ואהרימן. הענק ימיר (Ymir) מתוכו נוצר כל העולם, מקביל לגזירתו לחתיכות של אוזיריס. כך בצורה מפורטת ביותר ניתן לעקוב אחר הקשר בין העמים האירופאים של הצפון והציביליזציות האחרות. כאשר בדרום אירופה התפתח תת הגזע הרביעי, השבטים הצפוניים ביצעו גם הם את המעבר לשלב הרביעי, כך טאקיטוס (Tacitus)^[6] מצא בעמים הגרמאניים הרבה מהמיוחס לתרבות הדרומית. למשל אירמין (Irmin )^[7] הוא אותה הדמות כמו הרקולס. טאקיטוס מספר לנו גם על סוג של סגידה לאיזיס שם בצפון. כך הסאגות הקדומות יותר של הציביליזאציות התקדמו אל מה שאמור היה להגיע ככריסטיאניות.

חישבו על אירופה, מרכז אסיה ומצרים כעל זרועים בזרע של מה שפותח תחת השפעתם של בתי הספר להתקדשות. בתי הספר להתקדשות הללו שלחו החוצה מקרבם את מייסד תת הגזע החמישי, אשר הוכן במשך זמן רב במחסי המיסטריות. זוהי האישיות הנקראת בתנ"ך אברהם. הוא בא מאוּר בכלדיאה והתפתח כתמצית של שלוש הציביליזציות הקודמות. המשימה שיוצגה באברהם הייתה לשאת אל תוך ממלכת האדם את כל מה שהוערץ בעולם החיצוני, וליצור מקודשים שישימו דגש רב על מה שהיווה האדם, בכדי לייסד את פולחן האישיות. זה הוליד את המאפיינים האישיים באבות העם היהודי. כאן יש לנו עסק עם עורמה ותחבּוּלנוּת. יעקב השיג את ירושתו באמצעות עורמה ותחבולנות בכדי לגזול את מה שהוא רצה מאחיו. זוהי המציאות מתוכה הציביליזציה של ימינו התפתחה: היא התבססה על תבונה ורכושנות. זה בוטא בצורה נפלאה כהפצעת החדש, בסיפורים של הברית הישנה. יהיה זה בלתי אפשרי להציג מקור זה בדרך רבת עוצמה יותר. עשיו הוא עדיין אדם שעיר, כלומר הוא מייצג את סוג האדם שעדיין לכוד יותר בפיסי. יעקוב מייצג אדם המסתמך על תבונתו ורמאותו ובאמצעות זה משיג את מה שלמעשה מתפתח כעת בטבע האדם. נחנכה כאן ההתגברות על הכוח הפיסי באמצעות התבונה. המקודשים לא תמיד הכניסו משהו גדול לעולם, אלא את מה שהיה חייב בהכרח להתרחש. משמעות השם 'ישראל' היא: הוא אשר מוביל את האדם לאל הבלתי נראה, השוכן בפנים. יִשְרָ-אֵל: אֵל משמעו היעד. יִשְרָ = האל הבלתי נראה. עד אז האל נראה, בין אם הוא היה האחד שהעניק את הדחף לטוב ולרע כמו אצל הפרסים, ובין אם זה האל שגופו נמצא בכוכבים, ביקום, אל זה נחווה כמשהו הניתן לראייה.

וכעת יש לנו את ההתקדשות היהודית המתוארת ביוסף ושניים עשר אחיו. זוהי אלגוריה נפלאה ורבת עוצמה. כעת מופיע הצד האלגורי: האינטלקט, כאשר הוא רוצה להיות אפקטיבי, הופך למְסַפֵּר אלגוריות.

בהתחלה מסופר כיצד יוסף התקדש. הוא נלקח מסביבתו הטבעית, נמכר בעשרים חתיכות כסף והושלך לבור, בו הוא שהה שלושה ימים. זה מצביע על התקדשות. אז הוא הגיע למצרים היכן שפעולותיו הביאו חיים חדשים. וכאן יש בפנינו הצבעה עדינה על המעבר שהחל באותו הזמן מהידע של האל בכוכבים אל הידע של האדם. יוסף נידחה מאחר והיו לו חלומות. הוא חלם שהשמש, הירח ואחד עשר כוכבים משתחווים בפניו. אחד עשר הכוכבים הם אחד עשר הסימנים של גלגל המזלות. הוא הרגיש עצמו כשניים עשר. הסימבוליזם של דת-הכוכבים עברה כעת אל האדם. בשניים עשר האחים, נקודת מוצאם של שנים עשר השבטים, הידע של האל בכוכבים הועבר אל האישי. "כעת בוודאי לא תרצה לטעון" אמר אביו – "שאחיך ישתחוו בפניך" (הבוא נבוא, אני ואמך ואחיך, להשתחוות לך ארצה). כאן ניתן לנו השינוי. הידע האלוהי של הכוכבים הוחלף על ידי הידע הקשור באדם הפרטי. זה מגיע לידי גיבוש בתורת משה.

מתוך שלוש הציביליזציות העתיקות, באמצעות ההתקדשות של האבות היהודים, נגזרה ציביליזציה רביעית זו, היהדות הקדומה. את זה יש לנו כתת הגזע הרביעי, ואליו שייכות גם הציביליזציות של יוון ורומא הקדומות. הציביליזציות של יוון ורומא (החוק הרומאי) עלו לגדולה בדיוק באמצעות האלמנט האישי הזה, עד שלבסוף מחשבה זו התגשמה והגיעה לשיאה בכריסטיאניות. כך הופיע הזרם הממשי של תת הגזע הרביעי בענף הגזע הקטן יותר הזה. הזרם היווני-רומי מהווה את הצורה הגבוהה יותר של היהדות. כאן מוגבר פולחן האישיות. לא מתקיימת סתירה בין ירידה זו אל הנקודה העמוקה ביותר ואז בהתרוממות מעלה.

אנו יכולים לראות זאת בכל מקום [בתת הגזע הרביעי]. האישי מתבטא בפועל בדרך המתוארת בסיפור של יעקב ועשיו, בכדי למצוא את טהרתו ביופייה של תרבות האדם של היוונים ואת גדולתו בתרבות האדם של הרומאים. באגדת אודיסאוס הציביליזציה הקדומה של הכוהנים נכבשה בעורמה^[8]. מתוך הציביליזציות שנבעו מזה יכלה להתפתח לראשונה הכריסטיאניות, שלאמיתו של דבר מכילה בתוכה את כל התרבויות הקדומות ולכן יכולה גם לקלוט אותן. לפי הוריו ישוע כריסטוס היה יליד הגליל…. ב-'גלילי' הכוונה ל-'הזר', למישהו שלא באמת שייך. ב-'גליל' מתכוונים לטריטוריה מבודדת קטנה היכן שאדם היה יכול לגדול ולקלוט מתוך סביבתו, לא רק את היהדות, אלא גם את כל צורות התרבויות הקדומות.

מתוך המגע שנוצר בין הרומאים לבין העמים הצפוניים התפתח כעת תת הגזע החמישי בו אנו עצמנו חיים. הוא עדיין מחזיק באימפולס שהגיע מבתי הספר להתקדשות של המוּרים והשפעת הערביות שהגיעה מאסיה. זו תמיד אותה ההשפעה, אותו בית הספר להתקדשות. אנו יכולים לעקוב ולבדוק כיצד הנזירים האירים, ובאותה המידה גם הללו הפועלים בתחום המדע, קיבלו את השראתם מהמדע הערבי-מוֹרי. זה מעניק לאותו מאפיין בסיסי צורה חדשה, בדרך בה הוא יכול היה להיקלט כעת. זהו המקום בו הכריסטיאניות מוצאת לראשונה את ביטויה האמיתי. היא פשוט עברה דרך הציביליזציה היוונית כל עוד תקופת התרבות החמישית הוכנה. ואז מצאה כאן אדמה מוצקה, והתגלמה לתוך טווח שלם של אומות. כל דבר באותם הזמנים קיבל השראה והיה חדור בכריסטיאניות. תקופתנו הנוכחית על תרבותה המטריאליסטית מהווה את הביטוי הרדיקאלי האחרון של מה שנחנך אז. הולדתה של התרבות החדשה הזאת מיוצגת באופן סימבולי באגדה של לוהנגרין (Lohengrin).^[9] לוהנגרין הוא היזם של 'עיר-מדינה', וחיי העיר המובילים לשלב תרבותי חדש מסומלים על ידי אלזה מבראבט.

אל תוך כל הזרמים הללו חדרו אחרים למשל השבטים המונגולים. מה שבמקור הגיע מהמערב היה בעל קירבה משפחתית למה שהגיע עם ההונים מהמזרח. כך מהמזרח ומהמערב התכנס משהו בעל קירבה משפחתית: השבטים המונגולים והגרמאנים. הללו שמקורם במערב היו הצאצאים של האטלנטים שנשארו מאחור, כפי שהיו גם המונגולים מהמזרח. ביסודם שני הזרמים היו קרובים מבחינה משפחתית. זהו תמיד זרם אחד המצטלב בשני. אך לשניהם מקום לידה משותף מאחר ומוצאם מאטלנטיס.

כעת כאן בצפון, כל דבר שנשאר מהזמנים הקדומים התרחש בצורה מבוססת יותר. בתקופת הנביאים היהודים, במאות שלפני הכריסטוס, אנו מוצאים כאן בצפון סימנים לקיומו של מקודש אטלנטי קדום גדול. ווד-וודהה-אודין (Wod-Wodha-Odin).^[10] זוהי מעין אטלנטיס שעברה מודרניזציה, בצורה חדשה, אטביזם, נסיגה אל התקופה האטלנטית. וזה התרחש בכל מקום, אפילו באסיה. באסיה ה-וו (W) הצליל ו (V), הפך ל-ב (B), כך ש-וודהה הפך לבוֹדהה שהפך לבוּדהה (Wodha = Bodha = Buddha). הבודהיזם הופיעה כנסיגה אל התקופה האטלנטית. זוהי הסיבה מדוע אנו מוצאים את הבודהיזם נפוץ ביותר בקרב העמים המונגולים. ובטיבט היכן שניצבות המצבות הגדולות ביותר לגדולה זו, שם אנו מוצאים ביטוי מודרני ענק של התרבות האטלנטית.

אדם חייב להיות מסוגל להכיר יחסים כאלו בין העמים, ואז הוא גם יהיה מסוגל להבין את ההיסטוריה. כאשר אטילה,^[11] הלוחם עבור המונותיאיזם, הופיע באירופה, הייתה זו הכריסטיאניות שבהתחלה עצרה אותו, מאחר ושם הוא ניצב מול משהו גדול יותר מכל דבר שהיה ברשות ההונים. המונותיאיזם של ההונים היווה, כפועל יוצא מהציביליזציה האטלנטית, גדולה אותה הם לא מצאו בעמים אחרים אותם פגשו בדרכם. רק הכריסטיאניות לבדה עשתה עליהם רושם עז. דברים רבים בהתפתחות ההיסטורית ניתנים להבנה לאור העיונים הגדולים הללו.

הנוסע המפורסם פטר^[12] הרגיש ללא ספק שהבודהיזם הישן והווטאניזם יכולים לזרום ביחד, אבל הוא לא ידע שאנו באירופה לא מייצגים רק את מה שמגיע מהעבר העתיק, אלא מייצגים משהו חדש, ספיראלה חדשה. החדש ביותר מסתער לתוך החלק הישן של הספיראלה, החוכמה שמצביעה לעבר העתיד. זה מתייחס אל החוכמה הישנה כמו שהתודעה היומית הבהירה מתייחסת לתודעת הטראנס. עם תודעה בהירה לחלוטין אנשי העתיד יפתחו תרבות רוחית שתהיה שונה מהישנה. מסיבה זו התיאוסופיה חייבת שלא להיות רק מה שהועבר מהישן, מהבודהיזם וההינדואיזם. זה ללא ספק יקרוס. משהו חדש חייב להתעורר מתוך הזרעים שנמו את שנתם במזרח אירופה, בהתכנסו יחד עם כל מה שעבדו עליו שם.

התרבות הטבועה פנימה של העתיד שוכנת בפיתוחו של מה שכעת נמצא במצב של זרע ביסודות העמים המזרח אירופאים. אנו עצמנו במרכז אירופה מהווים את קרש הקפיצה. מזרח אירופה חייבת לספק את האמצעים, את החומר האנושי עבור מה שנוסד כאן למפרע.

בתי הספר הרוזנקרויצריאנים לימדו תמיד שמרכז ומערב אירופה מהווים רק נקודות התחלה למה שיפותח במזרח אירופה, מה שינבע מהפריית יסודות העם והידע האירופאי. אצל טולסטוי כל דבר הופרה באמצעות התרבות המערב אירופאית, אבל בדרך שונה מאשר אצל הללו שקדמו לו. מתוך פשטות רבת עוצמה הוא מבטא את מה שלא קאנט ולא ספנסר יכלו לבטא. מה שהופיע שם כמשהו שהבשיל יתר על המידה הופיע בו כמשהו שעדיין לא הגשים את עצמו. אבל זה תמיד כך באשר למה שנימצא במצב של זרע. הצמח העתידי החדש צומח, לא מתוך צמח מושלם, אלא מתוך שתיל.

בכל מה שאדם עשוי להתנסות בו, הוא יכול להביט בביטחון מלא לעבר העתיד. מאחר שכשם שהגביש מתפתח בהתחלה מתוך תמיסה בסיסית רק לאחר שהוא נבחש נמרצות, כך גם משהו חדש יכול להתפתח רק לאחר מהפך גדול.

——————————————————————————

1. ספר המשמש כמקור עיקרי של המיתולוגיה הנורדית. המתרגם. ↑
2. ראה הערה בהרצאה 24. הזרתוסטרא ההיסטורי חי במאה השישית לפני הספירה ולפי אלכסנדר פוליהיסטור ופלוארך, היה המורה של פיתגורס. לפי המסורת בבתי הספר של המיסטריות, העבירו את שם המורה עם הלימוד ממורה למורה, השווה לדברי רודולף שטיינר על דיוניסוס אראופגיט בהרצאה 13. ↑
3. אביו של זיגפריד, ראה הרצאה מה-22.2.1906, זיגפריד ודמדומי האלים. ↑
4. התקדשות המצוינת על ידי אי פגיעות. ראה הרצאה שביעית בסדרה אודות האוונגליון של מרקוס. – יצא בעברית בהוצאה פרטית. ↑
5. במאה השמינית בונפיציוס הקדוש (למעשה וינפרית) השליח מרומא, הידוע כשליחם של הגרמנים, הפיץ את הכריסטיאניות בתורינגיה (תורינגן, אחת מ-16 המדינות המרכיבות את גרמניה), פריסלנד (אזור בצפון הולנד) והֶסֶן (מדינה במרכז גרמניה). נרצח ב-754 על ידי עובדי האלילים הפגנים של פריסלנד. ↑
6. גאיוס קורנליוס טאקיטוס. משפטן וסנאטור רומי, נחשב לאחד מההיסטוריונים הגדולים של העת העתיקה. ↑
7. אירמין 'האדיר', האב האלוהי הקדום של השבטים הגרמניים. ↑
8. טרויה מסמלת את תרבות הכוהנים. אודיסאוס הוא מי שהגה את רעיון הסוס הטרויאני שהערים על הטרויאנים. המתרגם. ↑
9. דמותו של לוהנגרין הופיעה לראשונה ב-'פרסיפל' של אשנבך כאביר של הגביע הקדוש והבן של פרסיפל. הסאגה פוּתחה יותר בפואמה בגרמנית בסוף המאה השלוש עשרה. ראה גם הרצאה של רודולף שטיינר על פרסיפל ולוהנגרין. מ-29.3.1906. ↑
10. רודולף שטיינר דיבר על כך בפירוט רב יותר, למשל בהרצאה העשירית של הסדרה יקום אדמה ואדם. ↑
11. רודולף שטיינר מתייחס כאן לפלישתו של אטילה לאיטליה בשנת 452, כאשר אקוויליאה (עיר באיטליה) נחרבה ואז הבישוף הרומאי ליאו הראשון פנה עם צבאותיו כנגד אטילה וגרם לו לסגת. ↑
12. ערך מסעות במיוחד באפריקה היכן שייסד את המושבות הגרמניות המזרח אפריקאיות ואת החברה המזרח אפריקאית. בין היתר כתב גם את Das Goldene Ophir Salomos (1895) ואת Im Goldland des Altertums (1902). ↑