רודולף שטיינר

31 הרצאות שניתנו בברלין ב-1905

GA93a

תרגם מאנגלית: מוטי גולדנר

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

בספר יש הקדמות ונספחים חשובים שאין בארכיב!

הרצאה עשרים ושמונה

ברלין, 31.10.1905

אתן לכם דוגמא מיוחדת נוספת כיצד אדם יכול להיכנס לעומק הכתבים הדתיים ולהשיג הבנה רבה יותר באשר לתוכנם.

אם אנו לומדים את איברי החושים שלנו כפי שלומדים בדרך כלל, אנו רואים שבאמצעות חוש הריח יש לנו את האפשרות לקלוט את החומר עצמו. לולא סובסטאנציה עדינה זו הייתה נפלטת חוצה, האדם לא היה מסוגל להריח. מה שמתרחש כאן מהווה קשר עם החומר עצמו. איבר הטעם אינו קשור עם החומר עצמו, אלא פועל דרך תהליך של המסה וקולט את תוצאותיו של תהליך זה. כך שאנו יכולים לקרוא לטעם חוש כימי, מאחר והוא חודר אל מבנה החומר. לחוש השלישי, חוש הראייה, אין יותר קשר ישיר עם החומר, מאחר והוא קולט רק תמונות הנוצרות על ידי החומר. לחוש הרביעי, לחוש המגע יש אפילו פחות קשר ישיר עם החומר ככזה, מאחר והוא קולט רק מאפיינים של מה שמקיף את האובייקט, כמו למשל חום וקור. זהו מצב של חומר שאינו תלוי יותר בחומר עצמו, אלא בתנאים המקיפים אותו. שמיעה אינה תלויה בשום אופן באוויר, מאחר ואנו קולטים רק את התנודות, את הוויברציות של האוויר, משהו הניצב ביחסים חיצוניים למדי עם מה שמהווה חומר. האוויר כחומר מהווה רק את כלי הרכב עליו נישאים גלי הצלילים.

הקליטה הנמוכה ביותר של החומר היא ההרחה, אז מגיע הטעם, לאחר מכן הראייה, ולבסוף המגע והשמיעה. אנו יכולים כעת לשאול: מה מהווים חום וקור? הם מהווים את מה שמוכל באתר החום. כך שחוש המגע קולט את אתר החום, הראייה קולטת את אתר האור, הטעם קולט את האתר הכימי, הריח קולט את האתר האטומיסטי או אתר החיים, ושמיעה קולטת את האוויר. החושים השישי והשביעי שיפותחו רק בעתיד,^[1] יקלטו את המים והאדמה.

לכן יש לנו בחושינו רצף של שלבים הניצבים בקשר עם מה שאנו קוראים לו חומר. נעקוב תחילה אחר התפתחות שלושת החושים הנמוכים שלנו.

חוש הראיה קולט באמצעות אתר האור את האובייקטים שמסביבנו. אך היה זמן בו כל דבר היה חשוך. הבה נחזור אחורה אל רגע הזמן בו ראיה הגיעה לידי קיום והעולם החיצוני כשלעצמו הפך מוחש לנו. קודם לכן העין עדיין לא הייתה פקוחה כלפי העולם החיצוני. אנו חייבים לדמיין את אותו הכוח, אותו העין סופגת מבחוץ באתר האור, כנשפך החוצה מבפנים, זורם החוצה דרך העין בכיוון ההפוך. במצב כזה הישות האירה את הדברים האחרים סביבה. זה התקיים בזמן מסוים בו בני האדם היו בעלי עיניים כמו של קיקלופ. הארה התחוללה באמצעות זרימת אור החוצה. אור זה זרם מבפנים החוצה. האדם האיר את האובייקטים סביבו ואת גופו, כפי שיצורים ימיים רבים עדיין עושים זאת היום. באותם הזמנים לא הייתה לו תודעה משל עצמו, אלא הוא שימש רק ככלי בעבור ישות אלוהית מקבילה, בכדי להאיר את העולם עבורה. לישות האלוהית לא היו אמצעים אחרים לראות את האובייקטים הסובבים אותה, חוץ מעיניו של האדם.

כאשר לאדם לא היה עדיין אינטלקט היה זה אפשרי בעבור האור הפעיל של האלוהות לעבור דרכו ולהאיר את האובייקטים. האדם שימש כאמצעי מתווך עבור האלוהות. האחרונים רצו להפוך את האובייקטים המוצקים לנראים באמצעות האור. מאחר והאור עבר בתוכו, האדם עצמו נוצר. לפני שהאור עבר דרך בני האדם האלוהות לא נזקקה לאור, מאחר והאובייקטים לא היו מוצקים עדיין, אלא נוזליים, כך שלא היה ניתן לעשות שימוש כלשהו באור. זהו המצב המתואר בתנ"ך: 'וחושך על פני תהום, ורוח אלוהים מרחפת על פני המים'. באותם הזמנים העולם היווה פשוט מים, אפילו הזהב הכסף והמתכות האחרות היו נוזליות. כאשר בתוך המים, כמו גושי קרח, הופיעו אובייקטים מוצקים, האדם הפריד את צורת איבריו והאור נעשה נחוץ. האל אמר: 'יהי אור ויהי אור'. אז היה זה הזמן בו גם האדם קיבל לראשונה את צורתו. זהו הרגע בו הוכנס אתר האור ויסוד המוצק נפרד. האל אמר: 'הבה נאפשר ליבשה להופיע'. לפני כן כל דבר היה בעל טבע מימי. באותה הדרך בה אתר האור התמזג לתוך היסוד המוצק, כך התמזג האתר הכימי לתוך המים. יחסים כימיים פעלו באדם כאשר הוא היה נוזלי עדיין. היחסים הכימיים על פיהם הסובסטאנציות השונות משתלבות היום, הוטבעו אל תוך האינדיבידואל. אז אנו מגיעים למצב בו האדם וכל שאר האדמה היו עדיין בעלי צורה גזית. אתר החיים, או האתר האטומיסטי זרמו לתוכו. אתר החיים הוכנס באותם הזמנים אל העולם דרך האדם.

כעת הבה נפנה את תשומת לבנו פעם נוספת למצב שהתקיים כאשר האל אמר: 'יהי אור'. האדמה התחילה להתעבות. האור האיר אותה. זה היה הזמן בו גם האדם התחיל להתעבות. אך היה צריך לשמור את הכוחות הקודמים. כעת הגענו אל המצב בו האדם אִפשר לאור לעבור דרכו. אז התרחש היפוך מוחלט. האדם החל לקלוט את האור כמשהו הנמצא מחוצה לו.

לראשונה הוכנסו דרכו לעולם הזה הדברים הבאים:

1. אתר החיים או האטומיסטי.
2. האתר הכימי.
3. אתר האור.

ומהכוון הנגדי:

3. קליטה של אתר החיים.
2. קליטה של האתר הכימי.
1. קליטה של אתר האור.

כעת האדם קיבל בחזרה את האור מהעולם. (התבצע היפוך לולייני). קודם לכן הוא היווה מקור של אור, כעת האור זרם לתוכו. הוא נעשה עצמי-סגור. ובאמצעות זה הוא רכש תודעה. האור זהר לתוכו. האדם החל להרשות לעולם הסובב לשקף עצמו בתוכו. השלב הבא הוא זה בו הוא למד לזהות אובייקטים ביחס למבנם הכימי. הוא פיתח סימפטיה או אנטיפטיה לסובסטאנציות, פיתח יחסים לעולם שמחוצה לו. אז לבסוף הוא השיג גם תפיסה פנימית של האתר האטומיסטי או של אתר-החיים.

באמצעות החדרת האור אל העולם האדם השיג את צורתו המוצקה. באמצעות החדרת האתר הכימי הוא פיתח יחסים עם העולם. באמצעות החדרת האתר האטומיסטי הוא רכש חיים. כך באמצעות העיניים הוא השיג צורה. באמצעות חוש הטעם, קשר לעולם. באמצעות חוש הריח, האף, חיים. יהווה הפיח את רוח החיים לתוך נחיריו.

כאשר אנו ניגשים לכתבים הדתיים עם אידיאות כאלו אנו מוצאים שרוב האמיתות העמוקות הוכנסו לתוכם. נוכל לראות האם במקור הוכנסו אמיתות אלו לכתבים הדתיים כפי שיש לנו אותם כעת.

הבה ניקח למשל את הבנאי של מנהרת גוטהרד ואז אדם שמתאר אותה. הבנאי שבנה למעשה את מנהרת גוטהרד לא ניזקק אולי להחזיק דרגה גבוהה של מדע הנדסי בתודעתו העצמית, אלא הפך בפועל מחשבה למציאות. כזה הוא היחס שבין האנשים החכמים של הזמנים העתיקים לבין אלו של היום. באותם הזמנים הם היו בעלי חוכמה יוצרת. היום יש לנו חוכמה שמתבססת על תצפיות. החוכמה היוצרת היא החוכמה שפעם עיצבה את האדם, בנתה אחד אחרי השני את החלקים שהיום האנטומיסט נוטל החוצה ומתארם. החוכמה היוצרת היא בדיוק אותה החוכמה שניתן לגלותה היום. היא הונחה בתוך העולם. כעת אתם יכולים להבין מדוע העוסק בנסתר חייב לסגת אל תוך עצמו. העוסק האמיתי בנסתר חייב להיות החוקר של הפנימי. הוא מנסה לחפש את שלבי האבולוציה דרכם הוא עצמו נוצר.

לו היינו מסוגלים לנתק לחלוטין את האור מהעיניים ואז ליצור אור בתוכנו, עד שהעולם יופיע כמואר מבפנים החוצה, אז היינו יכולים להשקיע עצמנו פנימה בחוכמה יוצרת ולחדור לכל דבר עם ראייה פנימית. היה לזה ערך מעשי, מאחר ואדם יכול להיזכר כיצד למעשה הוא נבנה בעוברו דרך ממלכות המינראלים, הצמחים והחיות, משום שכל זאת נמצא גם בתוכו. מה שנמצא בחוץ בעולם, הן השאריות של מה שהאדם עצמו היווה פעם.

ליבו של האדם כפי שהגיע לידי קיום היה קשור אל מה שהתרחש בחוץ. ברגע בו אדם משקיע עצמו לתוך הלב, הוא יוצר לעצמו את הסביבה כפי שהיא התקיימה כאשר בתקופה הלמוריאנית הלב הגיע לידי קיום. אם מתרכזים בפעילות הלב, ניתן להעלות באוב את שאר הסביבה של התקופה הלמוריאנית כאשר הלב נוצר. תמונת הנוף של למוריה מתעוררת בתוכנו. מי שמתרכז בלב רואה את ראשיתו של המין האנושי.

באמצעות התרכזות בחלקו הפנימי של המוח, אשר התפתח בהדרגה במהלך התקופה האטלנטית, תמונת הנוף האטלנטי מופיעה. אם מתרכזים במקלעת השמש מובלים לתקופה ההיפרבוריאנית. כך ניתן לסייר בעולמות כפי שהם היו פעם. אין הכוונה לשקיעה בהרהורים בתוכנו, אלא לתפיסה בפועל של האיברים השונים על יחסם אל העולם. זוהי הדרך בה פאראצלזוס מצא את תרופותיו והשיג את ריפויַו. הוא ידע שאצבעונית הארגמן נוצרה באותו הזמן בו נוצר ליבו של האדם. באמצעות התרכזות באיבר מסוים, תרופות מקבילות גילו עצמן. כך אכן אברי הטבע המקרו-קוסמי והמיקרו-קוסמי של האדם ניצבים ביחס האחד אל השני.

את הבא להלן קל להבין. האדם מקבל דם אדום חם כפי שקיבלו גם החיות המפותחות יותר. כלומר, מרגע זה ואילך האדם יכול להפריד עצמו מסביבתו ולהיעשות לעצמאי, השלם סגור בתוך עצמו .דבר זה לא קיים בדג. לדג יש את אותה הטמפרטורה כמו לסביבתו. עם דם אדום חם נעשה הדבר אפשרי עבור האדם לפתח חום בתוך עצמו. אז הוא היה מסוגל להפריד עצמו מסביבתו. קודם לכן הייתה לו אותה הטמפרטורה כמו לסביבתו. מהו זה שהתרחש למעשה?

הבה נתבונן באורגניזם הבלתי מופרד של האדם לפני התקופה הלמוריאנית. שררה שם טמפרטורה אחידה על פני כל האדמה. מצב החום בתוך האדם היה כמצב החום בחוץ.

אז תנאי החום הפנימי הוגברו. חום זה משמעותו חום אינדיבידואלי, חום המשמש לצורך אינדיבידואליזציה. ובעולם בחוץ התחולל דבר הפוך: הופץ חום, הופצה אש. קודם לכן אש לא הייתה קיימת עדיין. הצתת אש בטבע הפכה לאפשרית לראשונה כאשר אש הופיעה בתוך האדם. מאז זמן זה האש רבת החסד הופצה בחוץ, ובתוך האדם האש האגואיסטית.

וכעת יש לנו את נקודת הזמן בה האש נסוגה מהישויות הרוחיות לטובת האדם. בני האדם משכו את חומם מסוג מיוחד של ישויות רוחיות – מהאגני (Agni). כתוצאה מכך, היה על מה שהיה קיים שם בעולם קודם לכן כאש-רוחית לסגת, ומזמן זה ואילך הוא היה יכול להופיע מידי פעם בצורה של אש. האגדה של פרומתאוס מבוססת על עובדה זו. האל איבד את גופו הקודם ויצר עבור עצמו גוף חדש באש החיצונית. כאן יש לנו דוגמה מצוינת כיצד בדרך מסוימת האדם פועל באופן הרסני על הכוחות האלמנטאריים של הטבע. האדם עצמו חולל את אלמנט האש וכך הוא נעשה לישות אינדיבידואלית. זה מונח ביסוד האמירה האוקולטית, שבכל הקשור לישויות האלמנטאריות האדם פועל בצורה הרסנית. זהו דבר מרחיק לכת עד מאוד ומבהיר לנו כיצד האדם היום עדיין יוצר ללא הפסק מצבים חדשים, כוחות חדשים של הטבע בעולם סביבו, בשעה שהוא עצמו מתקדם בהתפתחותו. הוא מעצב את מבנה האדמה. האש התעוררה בתקופה הלמוריאנית וכתוצאה מכך למוריה נהרסה באמצעות האש שהאדם עצמו יצר.

היבשת האטלנטית הושמדה על ידי מים. הנפילה של היבשת החמישית תתחולל באמצעות הרוע. אנו יכולים להבחין בסוגי הנסיגה בדרך הבאה: