יסודות האזוטריות – 20

יסודות האזוטריות – 20

יסודות האזוטריות

רודולף שטיינר

31 הרצאות שניתנו בברלין ב-1905

GA93a

תרגם מאנגלית: מוטי גולדנר

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

בספר יש הקדמות ונספחים חשובים שאין בארכיב!

הרצאה עשרים

ברלין, 18.10.1905

אתמול עסקנו בצורות בעולם האסטרלי הנוצרות על ידי ההשפעות של האדם עצמו. היום אנו מגיעים לישויות הללו של המרחב האסטרלי שהן פחות או יותר תושבות קבועות שם.

בכדי להבין איזה חלק האדם נוטל בהתרחשויות האסטרליות, אנו חייבים להתבונן בטבעו של האדם היָשֵן. כפי שאנו יודעים, האדם מורכב מארבעה חלקים: הגוף הפיסי, הגוף האתרי, הגוף האסטרלי והאגו. כאשר הוא ישן, הגוף האסטרלי עם האגו נמצאים מחוץ לעטיפת האדם. אדם כזה משוטט במרחב האסטרלי. בדרך כלל, הוא לא נע הרחק מהגופים הפיסי והאתרי שנשארו מונחים במיטה. שני החלקים האחרים, הגוף האסטרלי והאגו, נמצאים אז במרחב האסטרלי.

כאשר הגופים הפיסי והאתרי נשארים במישור הפיסי, אנו חייבים שלא לדמות שעקב כך רק לכוחות פיסיים יש השפעה עליהם ורק לישויות פיסיות יש גישה אליהם. לכל דבר הקיים כמחשבה ודימויים מנטאליים יש השפעה על הגוף האתרי. כאשר מישהו ישן הגוף האתרי נשאר על המישור הפיסי. אם בסמוך לאדם הישן אנו חושבים אודות משהו, אנו מפעילים השפעות על גופו האתרי, אלא שהאדם הישן אינו חווה דבר מכל המתרחש. כאשר הוא מתעורר, האדם כה עסוק בעולם החיצוני עד שהוא מדחיק את כל המחשבות שחדרו אל תוך גופו האתרי. אבל בלילה הגוף האתרי נשאר לבד, ללא האגו, והוא חשוף לכל המחשבות המרחפות אנה ואנה סביבו, מבלי שהאדם הישן יודע דבר אודות זה. גם במהלך החיים הערים הוא אינו יודע דבר אודות זה, מאחר והגוף האסטרלי, השוכן בגוף האתרי, עסוק בעולם החיצון. כאשר האדם נמצא במצב של שינה, כל ישות בעלת יכולת לשגר מחשבות החוצה, יכולה להשיג שליטה בו. לכן הוא יכול להיות מושפע על ידי אינדיבידואלים גבוהים יותר, כמו הללו להם אנו קוראים מאסטרים. הם יכולים לשלוח מחשבות אל גופו האתרי של האדם הישן. לכן אדם יכול לקבל אל תוך גופו האתרי מחשבות טהורות ונשגבות כאשר המאסטרים מעוניינים להפוך זאת לעניינם בצורה מודעת. בלילה מחשבות המעופפות לתוכו מהעולם החיצוני חודרות גם הן אל גופו האתרי, מחשבות אותן האדם מוצא בבוקר כאשר הוא מחליק שוב אל תוך גופו האתרי. קיימים שני סוגים של חלומות. הסוג הראשון מתעורר ישירות מההתנסויות של העולם האסטרלי: מההדים של ההתנסויות היומיות ודברים מסוימים מהעולם האסטרלי. בדרך כלל בלילה האגו מתנסה במרחב האסטרלי במידה מועטה בדברים שונים מהקשורים עם החיים היום יומיים. כאשר האגו חוזר, הוא יכול להביא או שלא להביא עימו אל החיים הערים את התנסויותיו בעולם האסטרלי. אך דברים מסוימים קיימים בגוף האתרי. מה שנמצא שם נלקח מעלה על ידי הגוף האסטרלי ואז זה מתגלה לנו כחלומות. מה שמתרחש במהלך הלילה בכל הקשור לגוף האתרי מהווה סוג אחר של התנסות. כך בבוקר ניתן למצוא בגוף האתרי, קודם כל מחשבות שהגיעו מהסביבה ושנית מחשבות שהמאסטרים או אינדיבידואלים אחרים הטביעו לתוכו. הכנה למחשבות מהסוג האחרון מתאפשרת כאשר האדם מבצע מדיטאציה. בזה שאדם ממלא עצמו במשך היום במחשבות טהורות ונאצלות העוסקות בדברים הנצחיים, הוא מביא אל הגוף האסטרלי את הנטייה כלפי מחשבות אלו. אם לא תהיה בו הנטייה לכך, יהיה זה חסר תועלת מצד המאסטרים לשאוף לפעול על גופו האתרי. אם מישהו קורא את הספר ‘האור על השביל’ ומבצע עימו מדיטאציות, הוא מכין את הגוף האסטרלי בדרך כזאת שכאשר המאסטר משרה את הגוף האתרי במחשבות נשגבות הגוף האסטרלי יכול למעשה ליצור קשר איתן. זה נקרא היחס של האדם לעצמי הגבוה שלו. כזה הוא טבעו האמיתי של תהליך זה. העצמי הגבוה של האדם אינו חי בתוכו, אלא סביבו. האינדיבידואלים המפותחים ברמה גבוהה יותר הם העצמי הגבוה. חייב להיות ברור לאדם שהעצמי הגבוה נמצא מחוצה לו. אם יחפשוֹ בתוך עצמו לעולם לא ימצא אותו. הוא חייב לחפשו אצל הללו שכבר צעדו בנתיב בו הוא רוצה לצעוד. בתוכנו אין דבר נוסף למעט הקרמה שלנו, מה שכבר התנסינו בו בהתגשמויות קודמות. כל דבר אחר נמצא מחוצה לנו. העצמי הגבוה נמצא מסביבנו. אם, בהכנות עבור העתיד, אנו מעוניינים להתקרב אליו יותר, אנו חייבים לחפש זאת מעל לכל בחברתם של האינדיבידואלים שמסוגלים לפעול במשך הלילה על גופנו האתרי. העצמי הגבוה הוא היקום. לכן כותב הוודות אומר: ,טאט טוואם אסי, (‘Tat twam asi’) – זה הוא אתה. אם דרך כתבים מתאימים, כמו האור על השביל או האוונגליון של יוחנן, אנו משפיעים על הגוף האסטרלי להכניס לפנימו מזון רוחני נשגב וכך להבין את המאסטרים, בזה אנו פועלים בדרך טובה כלפי מה שיובילנו אל העצמי הגבוה.

לכן בלילה אנו מוצאים במרחב האסטרלי את הגופים הישנים, או את התלמידים עם המאסטר, עד כמה שמי שיצר באמצעות מדיטאציה מתאימה קשר שמאחדו עם המאסטר, מובל אליו. זה מה שיכול להתרחש במהלך הלילה. אפשרי הדבר עבור כל אדם על ידי השקעת עצמו בכתבים מעוררי השראה להגיע אל הנקודה בה ייטול חלק ביחסים כאלו ובאמצעות זה להגיע להתפתחות העצמי הגבוה שלו. מה שבמהלך אלפי שנים ייעשה לעצמי שלנו הוא עכשיו העצמי הגבוה. אך בכדי להגיע להכרת העצמי הגבוה אנו חייבים לחפשו היכן שהוא נמצא כבר היום, עם האינדיבידואלים הגבוהים. כזוהי התקשורת של התלמידים עם המאסטרים.

משהו אחר שאנו יכולים לפגוש במרחב האסטרלי הוא המאגיסט השחור (העוסק במגיה שחורה) עם תלמידיו. בכדי לאמן עצמו להיעשות למכשף שחור, התלמיד חייב לעבור חינוך מיוחד. האימון במאגיה שחורה מורכב מהסתגלותו של האדם, תחת הנחיה שיטתית, להיות מסוגל לענות, לחתוך ולהרוג חיות. זהו האלף בית. כאשר אדם מענה במודעות יצור חי זה נושא תוצאה מוגדרת. הכאב הנגרם בדרך זו, כאשר זה מבוצע בכוונת תחילה, מפיק השפעה מוגדרת על גופו האסטרלי של האדם. כאשר אדם מבצע במודעות חתך באיבר מסוים זה ממריץ בתוכו הגברה של כוח.

העיקרון הבסיסי של כל מאגיה לבנה הוא שלא ניתן להשיג כוח ללא התמסרות חסרת אנוכיות. כאשר מושג כוח באמצעות התמסרות כזאת, הוא זורם מכוחות החיים המשותפים של היקום. לעומת זאת, אם אנו לוקחים אנרגיית-חיים זו מישות מסוימת, אנו גונבים אנרגיית-חיים. מאחר וזה שייך לישות נפרדת זה מצופף ומחזק את האלמנט של ההפרדה באדם אשר נוטל זאת ללא רשות, והַעֲצָמָה זו של ההפרדה הופכת אותו למתאים להיעשות לתלמיד של הללו הנמצאים בקונפליקט עם הכוחות הטובים.

מאחר ואדמתנו משמשת כשדה קרב. היא משמשת זירה לשני כוחות מנוגדים: ימין ושמאל. הצד האחד, הכוח הלבן הניצב מימין שואף – לאחר שהאדמה השיגה מידה מסוימת של חומריות, של צפיפות פיסית – להפוך אותה לרוחנית שוב. הכוח השני, כוח השמאל או הכוח השחור, שואף להפוך את האדמה לדחוסה יותר ויותר, כמו הירח. כך, לאחר תקופת מה, האדמה יכולה להיעשות לביטוי הפיסי של הכוחות הטובים, או לביטוי הפיסי של הרוע. היא נעשית לביטוי הפיסי עבור הכוחות הטובים באמצעות איחודו של האדם את עצמו עם הרוחות הפועלות למען האיחוד, בזה שהוא מחפש את האגו בקהילה. זה מתפקידה של האדמה להפריד עצמה באופן פיסי במידה הולכת וגוברת. כעת, אפשרי הדבר עבור החלקים הנפרדים להמשיך בדרכם וליצור אגו עבור כל חלק. זוהי הדרך השחורה. הדרך הלבנה היא זו השואפת אל המשותף אשר יוצר אגו בקהילה. אם נשאף לחקור יותר ויותר עמוק אל תוך עצמנו, להשקיע את עצמנו אל תוך מבנה האגו שלנו, לרצות תמיד יותר ויותר עבור עצמנו, התוצאה הסופית תהיה שנחתור להפריד עצמנו מהאחרים. אם מצד שני נתקרב יותר, כך שרוח משותפת תעורר בנו השראה, כך שיעוצב מרכז בינינו, בקרבנו, אז נתקבץ יחדיו, אז נתאחד. בלהיות מאגיסט שחור הכוונה לפתח יותר ויותר את רוח ההפרדה. קיימים מומחים שחורים הנמצאים בדרכם להשיג כוחות מסוימים של האדמה עבור עצמם. אם חוג תלמידיהם ייעשה כה חזק כך שהדבר ייעשה לאפשרי, אז האדמה תעלה על הנתיב המוביל להרס.

האדם נקרא להיכנס אל האטמוספירה של המאסטרים הטובים במידה רבה יותר. ליד המומחה ותלמידיו, נמצאים על המישור האסטרלי גם המאגיסט השחור עם תלמידיו. אדם מוצא שם גם ישויות שנפטרו זמן מה קודם לכן והן נמצאות שם בכדי להתגבר בהדרגה על הקשרים שהיו להם עם האדמה. סיפוק התשוקות חייב להיות מונח בצד. תשוקות כאלו הן תהליך בגוף האסטרלי, אבל הגוף האסטרלי אינו יכול לספקן. כל עוד האדם חי על המישור הפיזי הוא מסוגל לספק את התשוקות של הגוף האסטרלי דרך הכלים של הגוף הפיסי. לאחר המוות התשוקה להנאה עדיין שם, אבל האמצעים עבור סיפוקה אינם בנמצא. כל דבר אשר יכול להגיע לסיפוקו רק באמצעות הגוף הפיסי חייב להינטש. זה מתרחש בקמלוקה. כאשר אדם מניח בצד את כל תשוקותיו, הקמלוקה מסתיימת ולאחריה מגיעה תקופת הדוואכן.

כאשר הקמלוקה מגיעה לסיומה יכול להתרחש משהו שאינו נורמאלי למדי בהתפתחות האדם. באופן נורמאלי מתרחש הבא להלן: האדם משחרר עצמו מהתשוקות, המאוויים, האינסטינקטים, התאוות וכדומה, ואז כל דבר שהוא בעל טבע גבוה מרים עצמו מעלה מתוך הגוף האסטרלי. במקביל נשארות מאחור מעין סוג של קליפות המהוות את השארית של מה שהאדם השתמש בו בכדי ליהנות מהנאות החושים. וכאשר האדם עוזב את מישור הקמלוקה, קליפות אנושיות אלו צפות שם מסביב. הן מתמוססות בהדרגה, וכאשר האדם חוזר, בדרך כלל רובן כבר נעלמו. בהחלט יכול לקרות שאדם סהרורי מאוד או בעל טבע מדיומיסטי יוטרד על ידי קליפות אסטרליות אלו. זה מתגלה במקרים של אנשים בעלי נטיות מדיומיסטיות חלשות בצורה של הפעלת רשמים לא נעימים עליהם. יכול לקרות מצב בו לאגו של מישהו יש נטייה חזקה כלפי הגוף האסטרלי, למרות העובדה שהוא התפתח כה הרבה כך שהוא מוכן לכניסה לדוואכן, כך שחלקים מהמנאס שלו שכבר התפתח נשארים מאוחדים עם הקליפה הזאת. אין זה כה גרוע אם מישהו פיתח תשוקות נמוכות כאשר הוא עדיין אדם פשוט, אבל זה בהחלט גרוע אם מישהו משתמש באינטלקט שלו המפותח לדרגה גבוהה לסיפוק תשוקות אלו. אז חלק מטבע המאנס שלו יתאחד עם תשוקות נמוכות אלו. בתקופה המטריאליסטית זהו מצב שכיח ביותר. באנשים אלו חלק מהמאנס נשאר מאוחד עם הקליפה, ואז לקליפה זו יש אינטלקט אוטומאטי. קליפות אלו נקראות צללים. צללים אלו המחוננים באינטלקט אוטומאטי הם מה שמתגלה לעיתים קרובות מאוד דרך מדיומים. באמצעות זה, אדם יכול להיחשף לאשליה שמה שהוא רק הקליפה של האדם היא האינדיבידואליות האמיתית. לעיתים קרובות מאוד מה שנודע לאחר מותו של האדם נובע מקליפה כזאת שאין לה דבר עם האגו שהתפתח הלאה. אבל בהתמוססות הצללים, הקרמה אינה משתחררת.

אנו לוקחים איתנו את הסיבה לכל תמונה-נגדית (counter-image) שיצרנו במרחב האסטרלי. פעולותינו מלוות אותנו. כשם ששילוב אותיות מוטבע לתוך חותם, כך הדבר עם מה שהטבענו אל תוך המרחב האסטרלי וזה יכול להוביל לתוצאות הרסניות. אנו נושאים עימנו את המקבילה של החותם. אך אין אנו יכולים להתעלם ממה שנשאר מאחור במרחב האסטרלי. הבה נתאר לעצמנו שבחיים הללו היה על מישהו להתפתח אל מעבר לשלב מוגדר כלשהו של התפתחות. בשלב הקודם הוא אחז בדעות הסותרות את אלו בהן הוא החזיק לאחר מכן. כאשר הוא מתקדם לדוואכן הדעות הישנות, אשר עימן הוא לא הגיע להסכמה מספקת, נשארו מאחור בקליפה. כעת, אם מדיום יוצר קשר עם הקליפה, יכולות להימצא בה הדעות הללו אשר סותרות את הדעות השייכות לשלב המאוחר יותר בחיי אותו אדם. זה היה למעשה המצב לגבי הניסיון ליצור קשר עם הלנה פטרובנה בלבצקי במישור האסטרלי. פעם גישתה הייתה שלא קיים דבר כזה כמו גלגול נשמות. המדיום הנדון[1] קיבל דעה זו מקליפתה של בלבצקי שנשארה מאחור, דעה עליה הצהירה כשגויה בהוראת לימודיה המאוחרים יותר.

טעויות רבות מספור יכולות להסתער על מי שנכנס למרחב האסטרלי. לצד שאר הדברים, נמצאת על המישור האסטרלי ההטבעה של הכרוניקה-האקשית. אם למישהו יש את יכולת הקריאה במישור האסטרלי, בכרוניקה-האקשית המשתקפת שם בחלקיה הבודדים, הוא יהיה מסוגל לראות את התגשמותו הקודמת. הכרוניקה-האקשית אינה מורכבת מאותיות מודפסות, אלא האדם קורא שם את מה שהתרחש בפועל. אפילו לאחר אלף וחמש מאות שנים, תמונה-אקאשית מעניקה את הרושם של האישיות הקודמת. כך על המישור האסטרלי ניתן למצוא את כל התמונות-האקאשיות מזמנים קודמים. כך אדם יכול ליפול לידי טעות בחושבו שהוא מדבר עם דנטה, שעה שהיום דנטה התגשם כאישיות חיה. אפשרי גם עבור התמונה-האקאשית להשיב תשובות הגיוניות, אפילו להתעלות על עצמה. לכן יכול לקרות שאנו מקבלים פסוקים פיוטיים מהתמונה האקאשית של דנטה אשר אינו נובע מהאינדיבידואליות שהתקדמה, אלא חייבים להתייחס לזה כאל פסוקים המגיעים מהאישיות הקודמת של דנטה. התמונה האקאשית היא משהו חי, בשום אופן לא אוטומט נוקשה.

בכדי שאדם יוכל למצוא את דרכו במישור האסטרלי נדרש חינוך שיטתי קפדני, מאחר ותמיד קיימת שם האפשרות להולכת שולל. וחשוב במיוחד להימנע מיצירת שיפוטים עד כמה שאפשר.

הבה נפנה כעת את תשומת ליבנו לתהליך המיתה בכדי להבין את הטכניקה של ההתגשמות החוזרת. רגע המוות מורכב מההפרדה בין הגוף האתרי לפיסי. ההבדל בין שקיעה בשינה למוות הוא בזה שבשקיעה בשינה הגוף האתרי נשאר מחובר לגוף הפיסי. כל מחשבות האדם והתנסויותיו מוטבעות בגוף האתרי. הן משובצות עמוק בתוכו. אדם היה מסוגל לזכור הרבה יותר מהתנסויותיו אם הם לא היו נמחקות ללא הרף על ידי העולם החיצוני. הוא לא מודע תמיד למחשבותיו והתרשמויותיו מאחר ותשומת לבו מכוונת החוצה. אם הוא מפסיק לעשות זאת, הוא מבחין במה שמאוחסן בגופו האתרי. הוא בעיקר מכוון את תשומת ליבו החוצה וסופג את הרשמים אל תוך גופו האתרי. את זה הוא שוכח בחלקו. כאשר ברגע המוות הגוף הפיסי מונח בצד, הוא מבחין במה שמאוחסן בגופו האתרי. זה מה שקורה לאחר שהאגו נפרד מהגוף הפיסי ביחד עם הגופים האסטרלי והאתרי. לכן מיד לאחר המוות ניתנת ההזדמנות להיזכר בחיים שחלפו.

אנו חייבים כעת לנסות להבין רגע דומה אחר, דהיינו רגע הלידה, כאשר האדם נכנס להתגשמות חדשה. כאן משהו שונה מתרחש. הוא מביא עימו את כל מה שהוא עבד עליו במישור הדוואכן. כמו פעמונים, הגופים האסטרלים, החפצים בהתגשמות, מסתחררים לעבר אתר-החיים ויוצרים כעת גוף אתרי חדש. כאשר האדם איחד עצמו עם גופו האתרי העתידי, מתעוררת לרגע ראיית הנולד כשם שקודם לכן, במוות, הוא התבונן אחורה על חייו שחלפו. אך זה מבטא עצמו בדרך שונה למדי, כהתבוננות אל תוך העתיד, כתחזית. אצל ילדים עם נטיות רוחיות במקצת, ניתן לפעמים, בשנותיהן המוקדמות, לשמוע אותם מספרים דברים כאלו, כל עוד התרבות המטריאליסטית לא השפיעה עליהם עדיין. זוהי ראיית הנולד של הקיום שבדרך.

אלו הם שני רגעים חיוניים, מאחר והם מראים לנו מה הביא האדם עימו כאשר הוא ירד בכדי להתגשם. כאשר הוא מת, מה שחיוני הוא הזיכרון. כאשר הוא מתגשם מחדש מה שחיוני הוא הראייה מראש של העתיד. השניים הללו קשורים אחד לשני כסיבה ותוצאה. כל דבר בו האדם מתנסה הוא הקיבוץ ביחד של כל החיים הקודמים. בדוואכן זה עובר שינוי צורה ממה שהיה קשור לעבר אל מה שקשור לעתיד. שני רגעים אלו יכולים לעצב ציון-דרך המצביע על קשרים מוגדרים בין שתי התגשמויות עוקבות או יותר.

————————————————————————————–

  1. במדיום הנדון מתייחסים לספרון שנכתב על ידי גאורג פון לנגסדורף, מהעיר פרייבורג בברייסגאו, הידוע כמוציא לאור של חומר ספיריטואלי. רודולף שטיינר מתייחס לחומר זה גם בהרצאה מה-24.8.1906 בסדרה: בשערי מדע הרוח. יצא בעברית בהוצאה פרטית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *