רודולף שטיינר

31 הרצאות שניתנו בברלין ב-1905

GA93a

תרגם מאנגלית: מוטי גולדנר

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

בספר יש הקדמות ונספחים חשובים שאין בארכיב!

הרצאה תשיעית

ברלין, 4.10.1905

ננסה להבין את הגוף הפיסי בדיוק רב קצת יותר. בזמן הנוכחי אנו מבדילים במבנה האדם בין ארבעה חלקים, בין הגוף הפיסי, הגוף האתרי, הגוף האסטרלי והאגו. בבואנו ללמוד על הגוף הפיסי אנו חייבים להיכנס לפירוט רב יותר. האדם כבר היווה משהו כאשר הוא הגיע לקיום הסטורן הקדום מהעבר הרחוק מאוד. הגוף הפיסי הוא החלק הוותיק והמפותח ביותר המוחזק כעת על ידי האדם. הוא עבר ארבעה שלבים של התפתחות, דבר שאינו נכון עבור שאר שלושת הגופים. על סטורן הקדום הבסיס הונח כבר בצורת נבט. הגוף האתרי התווסף לראשונה על השמש הקדומה, שם הגוף הפיסי התפתח שלב נוסף קדימה. הגוף האסטרלי התווסף על הירח הקדום והגוף הפיסי עבר שלב נוסף של התפתחות. על האדמה התווסף האגו, והגוף הפיסי עובר דרך שלב התפתחותו הרביעי. כך אנו יכולים לומר שהגוף הפיסי נמצא בשלב ההתפתחות הרביעי, כאשר הגוף האתרי נמצא בשלישי, הגוף האסטרלי בשני והאגו בראשון.

זוהי הסיבה מדוע רק לגוף הפיסי יש מודעות עצמית ולא לשאר שלושת הגופים האחרים. ברגע בו האדם סוגר את איברי החישה הפיסיים בשעת השינה, המודעות העצמית פוסקת, כאשר הוא פותח אותם שוב לקראת מה שקיים בחוץ, המודעות העצמית חוזרת. אדם משיג מודעות של עצמו מאחר ואיבריו מאפשרים לו להתבונן בסביבתו. רק הגוף הפיסי התקדם למרחק כה רב עד שהוא מסוגל לפתוח את איבריו כלפי מה שנמצא בחוץ. אם הגופים האתרי והאסטרלי היו מסוגלים באמצעות איבריהם להתבונן בסביבתם, האדם היה משיג מודעות עצמית גם בהם, אבל לשם כך נחוצים איברים. לגוף הפיסי יש מודעות עצמית באמצעות איבריו. איברים אלו של הגוף הפיסי הם החושים.

הבה נתבונן בשלבי ההתפתחות של החושים. למעשה קיימים שניים עשר חושים,^[1] מתוכם חמישה כבר קיימים בצורה פיסית והשניים האחרים יהפכו לפיסיים במהלך התפתחות נוספת על פני האדמה.

חמשת החושים שיש לנו כבר הם חושי הריח, הטעם, הראייה, המגע והשמיעה. במשך הזמן האדם יפתח שני חושים נוספים ויביאם למצב של חושים פיסיים מתאימים. השניים הללו ממוקמים כעת בבלוטת יותרת המוח ובבלוטת האצטרובל, שיְפַתחו את שני החושים הבאים בגוף הפיסי שיהיה אז בעל שבעה חושים. בכדי להבין את השלבים העוקבים של החושים אנו חייבים להבהיר שעד כמה שהאדם הוא ישות של תודעה עצמית, הוא נמצא בעקומת התפתחות יורדת. כך למרות שהגוף נמצא בעקומה עולה, החושים נמצאים בעקומה יורדת.^[2]

אשר לעקרונות העליונים באדם, האטמה פותחה על הסטורן הקדום, הבודהי על השמש הקדומה והמאנס על הירח הקדום. היה זמן בו המונד (Monad)^[3] הרכיב עצמו בהדרגה, ואז בתקופת למוריה חדר אל תוך הבית שהרכיב לעצמו. כעת המונד ירד לשלב הרביעי, שלאחר האטמה, הבודהי, והמאנס, אל השלב של הקמה-מאנס (Kama-Manas). עקומה יורדת זאת התבטאה בהתפתחות החושים. למעשה, בהתחלה, על הסטורן, רק חוש אחד היה קיים, חוש הריח. החושים שהתפתחו מאוחר יותר היו חייבים לרדת מהאזורים הגבוהים יותר אל הנמוכים יותר.

אנו מבחינים בטבע במוצק, בנוזלי, בגזי, באתר החום, באתר האור, באתר הכימי ובאתר החיים. אלו הם שבעת השלבים של החומר. בירידתו מטה האדם מתנסה בשלבים אלו מלמעלה למטה. בתחילת האבולוציה נבט-החיים האנושי הראשון היה יכול לגלות עצמו רק באתר החיים. מה שמקביל לשלב זה כחוש, הוא חוש הריח. האדם החזיק בחוש הראשון, זה של הריח, אשר ממנו מתקיים היום רק תוצר-לוואי. המוצק חי את חייו, כפי שראינו לפני מספר ימים במישור המהה-פרא-נירוונה, הנוזל במישור הפרא-נירוונה, הגזי במישור הנירוונה, אתר החום במישור הבודהי, אתר האור במישור המנטלי, האתר הכימי במישור האסטרלי, ואתר החיים במישור הפיסי. לכן אנו יכולים גם לדבר על האתר האטומיסטי.

אובייקט ניתן להרחה רק כאשר הוא פוגש באיבר ההרחה, מגיע לידי מגע עימו. איבר ההרחה חייב לאחד עצמו עם החומרי. להריח משמעו להגיע בעזרת חוש ליחסים עם החומר עצמו.

בשלב השני יש לנו את האתר הכימי. כאן חוש הטעם מתפתח. זה תלוי בהמסת מה שאמורים לטעום. יש לנו עניין, לא בחומר עצמו, אלא במה שנוצר ממנו. זהו תהליך כימי-פיסי באמצעותו החומר משתנה למשהו אחר. הלשון מסוגלת לעשות זאת, היא קודם ממיסה את החומר ואח”כ טועמת.

את השלב השלישי ניתן למצוא באתר האור. שם הראיה מתפתחת. כאן אנו לא מבחינים במה שפורק באמצעות תהליך כימי-פיסי, אלא קולטים תמונה של האובייקט שמתחוללת ע”י אור חיצוני.

הרביעי הוא אתר החום. בזה, חוש המגע מתפתח. כאן לא קולטים יותר תמונה. חום הוא מצב חולף של הגוף, מצב שמתבטא רק לרגע. אנו מדברים כאן על חוש המגע כקליטה של חום וקור. זהו למעשה ‘חוש חום’.

בשלב החמישי יש לנו את מה שמהווה את טבעו של האוויר. זה מקביל לחוש השמיעה. כאן אין אנו קולטים יותר את מצבו של הגוף הנדון, אלא את מה שהגוף מספר לנו. כאן אנו חודרים לטבעו הפנימי של הגוף. בצליל של פעמון אין זה הפעמון עצמו שמעניין אותנו, לא הצורה החיצונית, החומר, אלא מה שיש לו לחשוף אודות טבעו הפנימי. שמיעה היא התאחדות עם מה שמגלה עצמו כרוחי בטבע. בשלב זה חיי החושים עוברים ממצב פסיבי לאקטיבי. הצליל שנקלט בצורה פסיבית הופך באדם לאקטיבי בדיבור. באמצעות הצליל אדם נותן ביטוי לישות נפשו.

בשלב השישי יש לנו את יסוד הנוזל. איבר החישה המקביל לנוזל הוא בלוטת יותרת המוח. זה ממוקם במוח בצורת גליל מאורך.

בשלב השביעי יש לנו את המוצק. איבר החושים המתאים כאן הוא בלוטת האצטרובל.

כפי שכעת כאשר אדם מדבר הוא משפיע על האוויר, כך מאוחר יותר הוא ישיג השפעה על מה שהוא נוזלי.^[4] ה-‘אני חושב’, וחשיבה באופן כללי, יבטאו עצמם באוויר ולמעשה בצורות, למשל כקריסטלים. בשלב הבא רגש יהיה גם הוא מעורב בחשיבה. ההתפתחות תתבצע אחורה (כלפי מעלה במישורים). אז חום הלב יבטא עצמו בתנודתיות, ויזרום החוצה ביחד עם החשיבה. והשלב האחרון יושג על ידי האדם כאשר הוא ייצור ישות ממשית שנשארת, כאשר באמצעות המילים הוא יחצין את מה שהוא רוצה. ביטוי הרגש הוא רק שלב מעבר. כאשר האדם יהפוך ליוצר באמצעות רצונו, אז הישויות שהוא הוליד מתוך רצונו תהיינה בעלות קיום ממשי.

בבוא העת אדם יוליד אל תוך סביבתו את מה שהוא מרגיש. זה יוענק ליסוד הנוזלי. היסוד הנוזלי הכולל של הפלנטה שיעבור הלאה (אל יופיטר העתידי) יהווה ביטוי של מה שאנשים מרגישים (עכשיו). היום אדם שולח החוצה את מילותיו והן נרשמות באקאשה. שם הן נשארות, אפילו כשתנודות האוויר פוסקות. מתוך מילים אלו יעוצב מאוחר יותר יופיטר העתידי. כאשר משתמשים היום בשפה רעה ומנאצת, בעתיד תיווצרנה על יופיטר מתוך זה צורות איומות. זוהי הסיבה מדוע אדם צריך להיות זהיר ביותר בדבריו, ומדוע חשוב לאין שיעור שהאדם יעשה אדון לדיבורו. בעתיד האדם ישגר החוצה גם את רגשותיו. תנאי הנוזלים על יופיטר יתהוו כתוצאה מהרגשות שהורגשו על האדמה. מה שהאדם מדבר היום יקנה ליופיטר את צורתו. מה שהוא מרגיש יוליד את חומו הפנימי. מה שהוא רוצה יגדיר את הישויות הנפרדות שיאכלסו את יופיטר. יופיטר העתידי ייבנה מתוך הכוחות הבסיסיים של נפש האדם.

כשם שכיום אנו יכולים לעקוב אחורה אחר העיצוב הסלעי של האדמה עד למצבים קדומים יותר, כך העיצוב הסלעי של יופיטר העתידי יהווה תוצאה של מילותינו. האוקיינוס של יופיטר, החום של יופיטר, יתעורר מתוך הרגשות של האנושות בימינו. הישויות של יופיטר תתעוררנה מתוך רצון האדם. כך תושבי הפלנטה הקודמת יוצרים את התנאים הבסיסיים עבור הבאים אחריהם. וישויות שהיום עדיין [כאן מופיע חור בטקסט …] מרחפות מעל האדמה, כפי שפעם היה המצב עם המונדות, יכנסו להתגשמות ביופיטר העתידי. יתקיים אז סוג של גזע למוריאני-יופיטרי. יתקיימו כאן ישויות שאנו יצרנו כפי שעשו הפיטרים (Pitris). כשם שאנו אכלסנו את הצורות הגרוטסקיות של הירח הקדום, כך ישויות אלו יאכלסו את הצורות שאנו נפתח באמצעות בלוטת האצטרובל.

אנו בונים את הבית עבור המונדות העתידיות. תהליך דומה התרחש כאשר התפתחות האדם הובלה מהירח הקדום אל האדמה. כך מתבהר בצורה מוחלטת כיצד כול דבר חיצוני נוצר למעשה מבפנים החוצה.

קשה להבדיל בין הגוף הפיסי הטהור לבין מה שעוצב באמצעות טעות אנוש. גיבנת חייבת את עיוותה לאסטרלי, לקרמה. הצורה החיצונית, הפיסיוגנומיה וכ”ו, תלויה בקרמה. לכן שינוי הגוף הפיסי תלוי בגופים הגבוהים יותר. כאשר אדם מסלק כול דבר שתלוי בקרמה אנו מוצאים שלמעשה הגוף הפיסי מסודר בחוכמה. כול צורות המחלות הן שגיאות שבאו לידי ביטוי בגוף הפיסי. כול המחלות הן מעשים שגויים שנעשו בעבר, כול מעשה שגוי יהיה למחלה בעתיד. כאשר אדם נעשה לבעל ערך אמיתי, הגופים שהוא ייצור יהיו שרויים במידה שווה של חוכמה.

כל חוכמה, רגש ורצון, יוצגו למעשה כצורה וישות באבולוציה הבאה. הגוף הפיסי קרוי מקדש בכול הדתות העתיקות מאחר ומבנהו מלא בחוכמה כה רבה. אין זה נכון לדבר על הגוף הפיסי כעל הטבע הנמוך, מאחר שמה שנמוך באדם שוכן למעשה בגופים הגבוהים יותר שעדיין נמצאים היום בשלב הילדות שלהם.

כאן אנו יכולים להתייחס לקשר קרמתי חשוב. אנו חיים בתקופה מטריאליסטית שמהווה תוצאה של התקופה הקודמת. התקופה המטריאליסטית השלימה הרבה לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי פנים. אנו יכולים לחשוב למשל על הירידה בתמותה בעזרת האמצעים השומרים על הניקיון. זהו למעשה צעד קדימה, שהתחולל באמצעים היגייניים. התקדמות חיצונית כזאת מהווה תמיד תוצאה קרמתית של התקדמות פנימית שהתחוללה קודם לכן. צעדים אלו קדימה בפיסי נובעים כתוצאה מצעדים פנימיים קדימה בימי הביניים. לכן תהיה זו שגיאה להביט היום אחורה על ימי הביניים ‘החשוכים’. רוב המטריאליסטים הבולטים שלנו חונכו בצורה אידיאליסטית, למשל, הקל, בוכנר, ומולסכוט, וזוהי הסיבה בגינה נוסחו שיטותיהן בצורה נפלאה. הם חייבים זאת לחינוכם האידיאליסטי. המטריאליזם הנוכחי הוא למעשה ההתבטאות החיצונית של התקופה האידיאליסטית הקודמת.

גם עכשיו אנו חייבים לפעול עבור העתיד. כשם שהתוצאה הקרמתית של התקופה האידיאליסטית הקודמת מופיעה במטריאליזם, כך שוב התחלה חדשה חייבת להתבצע בכול הקשור לאידיאליזם ולדחפים רוחיים. האישים המובילים פעלו בהתאם לחוק זה כאשר הם זימנו את התנועה התיאוסופית אל תוך החיים.

המאה הארבע עשרה הייתה הזמן בו נוסדו הערים. תוך מספר מאות שנים ערים עצמאיות התפתחו בכול המדינות האירופאיות המתורבתות. תושבי הערים הם המייסדים של המטריאליזם בחיים המעשיים. זה בא לידי ביטוי באגדה של לוהנגרין (Lohengrin).^[5] לוהנגרין השליח של הגביע הקדוש, היה מנהיג חכם ששלט בימי הביניים והבין מהי הדרך לייסוד הערים. סימלו היה הברבור. המקודש מהדרגה השלישית הוא הברבור. תודעה מיוצגת תמיד כמשהו נקבי ואלזה מברבנט מייצגת את התודעה של ההכרה העירונית המטריאליסטית. החיים הרוחיים היו חייבים להישמר ודבר זה התרחש באמצעות הקמת המסדר הרוזנקרויצרי על ידי כריסטיאן רוזנקרויץ.^[6] כך החיים הרוחיים נשארו בבתי הספר של המיסטריות. כיום המטריאליזם הובל עד לקיצוניות הגדולה ביותר, וזוהי הסיבה מדוע משהו חדש חייב לחדור אל זמננו. בזמנו אחזה אותה התנועה (הרוזנקרויצרית) שהיום באמצעות התיאוסופיה הופכת לנפוץ את הלימוד הבסיסי של החיים הרוחיים בכדי ליצור שוב דחף פנימי חדש שמאוחר יותר יהיה מסוגל לגלות עצמו באופן חיצוני. הפנימי תמיד מגיע מאוחר יותר לידי ביטוי. מחלה היא תוצאה קרמתית של חטא קודם, למשל, אמירת שקר. כאשר משהו מסוג זה נעשה למציאות חיצונית, הוא מתגלה כמחלה. ניתן לעקוב הרחק אחורה אחרי הגורמים למגיפות עד לביצוע מעשי חטא בעבר על ידי אנשים. המגיפות הן משהו פגום שמחצין את מה שהיה קודם בפנים. החוש השישי הוא אור הקונדליני המקרין חום.^[7] החוש השביעי הוא החוש של הסינתזה.

—————————————————————————-

1. ראה חוכמת האדם הנפש והרוח. שניים עשר החושים ושבעת תהליכי החיים. ↑
2. התיאוסופיה מלמדת שכול התפתחות מתקדמת במחזורים. בהתחלה בעקומת התפתחות יורדת מהרוחי אל החומרי ואז שוב בחזרה על עקומת התפתחות עולה מהחומרי אל הרוחי. בהרצאה לאותם המאזינים בברלין ב-17.10.1904 רודולף שטיינר אמר: ‘הכתבים התיאוסופיים מתארים התפתחויות אבולוציוניות מסוימות כיורדות ועולות …. במהלך הירידה ההתפתחות מאיטה ובמהלך העלייה היא מאיצה. התפתחות מואצת זו אינה חלה על כול המישור הפיסי, אלא רק על הישויות האינדיבידואליות’. בהרצאה בברלין מ-27.1.1908 ניתנת הבהרה נוספת: ‘…. כך שכאשר אנו נמצאים ברגע מיוחד בהתפתחותנו אנו יכולים לומר: כן, קיימים כאן כוחות מסוימים שנמשכו אל תוך האדם ויוצאים החוצה ממנו, כוחות שיורדים וכוחות שעולים. עבור כול כוח כזה קיים תמיד הרגע בו הוא משתנה מכוח יורד לכוח עולה. כול הכוחות שהפכו לכוחות עולים – בהתחלה היו כוחות יורדים. ניתן לומר שהם ירדו מטה אל האדם, ובאדם הם השיגו את הכוח להתרומם’. לפי זה המשפט ‘למרות שגוף נמצא בעקומה עולה החושים נמצאים בעקומה יורדת’ צריך להיות מובן במשמעות שהגוף הפיסי באופן כללי נמצא בעקומה עולה מאחר והוא חצה את הנקודה העמוקה של תהליך הדחיסה החומרית שלו, שעה שהחושים נמצאים עדיין על עקומה יורדת מאחר ונותרו עוד שני חושים שצריכים להתפתח כחושים פיסיים ↑
3. גרעין ישותו הפנימית של האדם. המתרגם. ↑
4. לצורך השגת הבנה ברורה יותר של קטע זה, ראה הרצאה ‘חותמות ועמודים אוקולטיים’ מה-12.6.1907. ↑
5. דמותו של לוהנגרין הופיעה לראשונה ב-‘פרסיפל’ של אשנבך כאביר של הגביע הקדוש והבן של פרסיפל. הסגה פותחה יותר בפואמה בגרמנית בסוף המאה השלוש עשרה. ראה גם הרצאה של רודולף שטיינר על פרסיפל ולוהנגרין מה-29.3.1906. ↑
6. ראה: השליחות של כריסטיאן רוזנקרויץ הרצאות מהשנים 1913-1912. וגם כריסטיאן רוזנקרויץ לקט – יצא לאור בהוצאת חירות. ↑
7. אור הקונדליני בהזרמה החוצה של חום הרגש. ראה הרצאה מ-18.10.1904 ‘ההיסטוריה של ימי הביניים’. ↑