רודולף שטיינר

7 הרצאות שניתנו בפראג ובפאריס בין 29 במרס לבין 25 במאי 1924. GA 239

תורגמו מגרמנית לאנגלית ע"י D.S.Osmond.

תרגמו לעברית: בן-ציון פורת ועציון בקר

הערות ותיקונים: משה בר-נס, רונן האן, דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

פרק שביעי

פאריס, 25 במאי 1924

דיברנו אודות החיים בין מוות ללידה חדשה ונוכחנו לדעת שאדם מתקבל לאחר מותו לעולם על-ארצי המתבטא כלפינו על-פני האדמה רק באמצעות סימניו ואותותיו – הכוכבים, מאחר וכוכבים הינם אותות של עולם אחר, ציונים של עולמות רוחיים בתוך תחום תודעתנו במשך חיינו בין מוות ללידה חדשה. שמענו גם, כיצד אדם נכנס לספֵרת-ירח, ספֵרת-מרקורי, ספֵרת-ונוס, ואתמול התחלנו לחשוב אודות ספֵרת-השמש. באותה העת הסברתי כיצד טבעם של עולמות אלה יכול להיות מובן באמצעות ידע-החניכה.

לאחר שנרכשה היכולת להתבונן בעולם הרוחי באמצעות השיטות המתוארות בספריי, אנו מסוגלים לסקור במבט לאחור את כול חיינו הארציים. הם ניצבים שם, מוצגים בחיזיון כביר, ואנו סוקרים אותם בפרקי זמן שכול אחד מהם נמשך שבע שנים. אנו רואים את ילדותנו המוקדמת עד להתחלפות השיניים, ובה בעת מתגלה לנו מסתורין ספֵרת-הירח. מסתורין ספֵרת-מרקורי נגלה לנו בעת סקירת התקופה שבין התחלפות שינינו לבין ההתבגרות. המסתורין של ספֵרת-ונוס מתגלה על-ידי סקירת העבר בתקופה שבין גיל ארבע-עשרה או חמש-עשרה עד לתחילת שנות העשרים של חיינו. וכאשר בגרנו בחיים הארציים, אנו מתבוננים לאחור בתקופה שבין בערך גיל עשרים ואחת שנים לגיל ארבעים ושתיים, כאשר האדם נמצא במיטב חייו וטרם החל לדעוך, אז מציגים המסתורין של ספֵרת-השמש את עצמם בפנינו. בספירה זאת אין תהליכים ואין פעולות של הטבע. אף לא אחת מהסיבות והתוצאות הנראות בחיים הארציים קיימת בספֵרת-השמש. כאשר חלפנו את ספירות הירח, מרקורי וונוס ונכנסנו לספֵרת-השמש אין פעולות טבע סביבנו אלא ישנן רק פעולות מסוג מוסרי. לכול דבר טוב יש את התוצאות הטובות המתאימות לו. כול הרוע נפל זה מכבר בספֵרת-הירח. ספֵרת-השמש הינה טוּב טהור, טוּב זוהר ומאיר. אין לרוע מקום כלשהו בה. אנו חייבים לעיתים קרובות לחיות בקיום השמשי הזה במשך מאות שנים, כי הזמן מתמשך יותר בחיים בין מוות ללידה מחדש מאשר על-פני האדמה. בספֵרת-השמש אנו נכנסים לא רק לחברת הנפשות אשר עמן היינו קשורים על ידי קארמה על-פני האדמה, שעברו דרך שער המוות ונכנסנו לעולם הרוח כפי שאנחנו עשינו, אלא שבספֵרת-השמש אנו באים גם למושבם של האקסזוסיאי, דינאמיס וקיריוטטס. טבען של הישויות האלה הינו רוחי טהור ופעולותיהן הינן רוחיות טהורות. והעולם המוסרי שאנו רואים סביבנו בספֵרת-השמש שייך להן, בדיוק כפי שממלכות המינראלים, הצומח והחי שייכות לאדמה.

כדי להבין את חיי נפש האדם בספֵרת-השמש אנו חייבים להבין שעל-פני האדמה אנו ניצבים במרחב סגורים בתוך עורנו. אנו מביטים החוצה על העולם מתוך מה שמתוחם על-ידי עורנו. בספֵרת-השמש ההיפך הוא הנכון. שם, כול דבר שאנו מכנים כאן העולם נמצא בתוכנו. הירח בתוכנו, לא מחוץ לנו. מרקורי בתוכנו. למעשה ספֵרת השמש עצמה נמצאת בתוכנו, לא מחוץ לנו.

כאן בחיים הארציים אנו מבדילים בין גופנו וראשנו, אנו מבינים שאם על הראש לבצע את פעולתו כאיבר של הכרה עליו להיות מוצב בדרך שונה משאר הגוף. ובדיוק כפי שאנו יודעים שהראש חייב להיבנות באופן שונה מיתר הגוף, כך, בספֵרת-השמש אנו יודעים שאורגניזם-העולם הוא בתוכנו, שייך לנו כירח, מרקורי, ונוס ושמש. אך יש לנו משהו מיוחד התואם לראש בחיים הארציים, כלומר: מארס, יופיטר וסטורן. הם יוצרים את ראשנו בקיום השמשי. אנו יכולים להגיד: בקיום השמשי ירח, מרקורי וונוס הם גפינו. השמש עצמה היא כול המערכת הריתמית שלנו; ספֵרת השמש עצמה, על כול ישויותיה, היא ליבנו וריאותינו; בה בשעה שאיבר התבונה והחשיבה שלנו, הראש, מיוצג בספֵרת השמש על ידי מארס, יופיטר וסטורן. ובדיוק כפי שאנו מדברים באמצעות הפה בחלקו התחתון של הראש, כך, מאחר ואנו נושאים את מארס בתוכנו בגופנו הקוסמי, אנו חיים בחסד המילה הקוסמית. המילה הקוסמית נשמעת דרך מרחבי החלל. לכן, בדיוק כפי שכאן על האדמה אנו נושאים בראשינו את אותן המחשבות הארציות חסרות החשיבות, כך באמצעות יופיטר אנו נושאים בתוכנו את חוכמת העולמות. וכמו שכאן יש לנו זיכרון, חוויות של היזכרות, כך בקיום השמשי אנו נושאים בתוכנו את ניסיון הסטורן, הנותן לנו זיכרון קוסמי. וממש כמו שכאן אנו חיים בתוך עורנו ומסתכלים החוצה, כך אנו חיים, כפי שכבר תיארתי, בקיומנו השמשי ומסתכלים החוצה על העולם החיצוני, על אדם – לא, כמובן, על הישות שאליה אנטומיה מתייחסת, אלא על ישות כבירה ומרוממת כיקום על כול כוכביו.

כפי שזה נראה מנקודת מבט ארצית, יש לנו מושג מצומצם מאד אודות מה שכלול באדם וזה מועיל מאד לבני אנוש ארציים אשר אם לא כך היה, היו הופכים למגלומנים. באופן בסיסי, אם נכלול את כול בני האדם על-פני הארץ, הינם נושאי כול ההירארכיות, כי ישויות ההיררכיות מגלות את טבען באדם. אכן, באדם אשר הינו הרבה יותר גדול ומפואר מאשר כול העולם הכוכבי, מאשר נתיבי ומופעי הכוכבים, שהינם עולמנו החיצוני בקיום השמשי. וזה ביחד עם האקסזוסיאי, הדינאמיס והקיריוטטס, עם ישויות אחרות השייכות לספֵרת-הירח, עם המלאכים, עם הישויות המאכלסות את ונוס, עם היררכית הארכאי, עם כול הנפשות האנושיות האחרות אשר עמן אנו קשורים קארמתית ומכינים את חיינו הארציים הבאים. עבודה זאת של עיבוד החיים הארציים הבאים בקיום-השמשי, הינה מזהירה לאין שיעור מכול דבר שאדם יכול לבצע למען תרבות וציוויליזציה על-פני האדמה. מה שציוויליזציה ארצית מציעה הוא, בסך הכול, מעשה האדם. אך האדם עצמו הינו הרבה יותר, לאדם הוענקה העבודה למען חייו הארציים הבאים בשיתוף פעולה עם הישויות בספֵרת-השמש. התוצאה הייתה יכולה להיות מעוררת רחמים אם האדם היה פועל רק עם נפשות אנוש אחרות בבניית מה שלאחר מכן נוצר כחיים ארציים. הוא חייב לפעול בשיתוף פעולה עם כול ההיררכיות הגבוהות. כי הישות הנולדת מאימא לא הופיעה על-פני האדמה, זאת היא רק זירת ההתרחשות, לכאורה, אשר באה לידי קיום על פני האדמה. יצירה קוסמית נפלאה, הנוצרת בעולמות העל-חושיים, בקיום-השמשי, מתגשמת לתוך מה שנוצר באמצעות תורשה.

אם דברים אלה מובנים מכוח הבנה נכונה, הרי שאנו חייבים להתבונן בבטחה כלפי מעלה אל השמש ולהגיד שהקרניים הפיסיות, הזוהרות אל האדמה בחום, הן ברכוֹת המוענקות על-ידי השמש. אך כאשר אנו יודעים מהי השמש באמת, נרגיש: הרחק למעלה, היכן שכדור השמש הלוהט נע דרך היקום, נמצאת זירת ההתרחשות, שבה מתעצבים אבות-הטיפוס הרוחיים של דורות העתיד של בני האדם; שם ההירארכיות הגבוהות עובדות יחדיו עם נפשות האנשים שחיו על-פני האדמה בהתגשמויותיהם הקודמות, כדי להביא לידי קיום את אנשי העתיד. השמש היא למעשה העובר הרוחי של חיי-האדמה של העתיד. למען האמת, זאת היא המחצית הראשונה של הקיום-השמשי שבה אנו מבלים עם האלים, מעצבים ביחד עמם את קיומנו הארצי בעתיד.

עבודה מסוג חדש מתחילה לאחר שחיינו את מחצית פרק הזמן שבין מוות ללידה חדשה והגענו לנקודה הנקראת "שעת חצות". שמענו שהקיום-השמשי הינו טוּב טהור. אם כול מה שתיארתי לכם היה פועלה של החוכמה הקוסמית העילאית לבדה, היו מגיעות לאדמה ישויות דמויות מלאכים, שמיימיות, במקום בני אדם. אך ישויות שמיימיות אלה היו נטולות חירות, כי בהתמדה בקיום-השמשי אשר ממנו הן נבעו הן היו מסוגלות רק לעשיית הטוב. לא היתה יכולה להיות להן בחירה בין טוב לרע.

במחצית השנייה של הקיום-השמשי, חלק מהמציאות האנושית הנוצרת שם הופך, מתמוסס לכאורה, לתמונה. מלכתחילה, אדם נוצר באופן כזה שבאורגניזם שלו הוא יהיה באופן בלתי נמנע ישות טובה לחלוטין. אז, בכול אופן, במחצית השנייה של הקיום-השמשי, חלק מטבעו לא מתעצב כמציאות, אלא רק כתמונה, כך שאנו ממשיכים בנתיבנו בספֵרת השמש במידת-מה כמציאות רוחית, במידה אחרת כתמונה. מציאות רוחית זאת היא היסוד לגופנו בחיים הארציים הבאים. החלק שהינו תמונה בלבד הוא היסוד של ראשנו. מאחר וזאת היא רק תמונה היא יכולה להתמלא בחומר צפוף יותר, למעשה בחומר גרמי. בו בזמן מתחבר לתוך חלק זה שאינו מציאות רוחית אלא תמונה בלבד, מה שאנו חווים על פני האדמה כהדהוד של התמונה הזאת. הדרישות של קיבתנו, הכבד שלנו וכן הלאה, נחוות כצרכים טבעיים. הדחף המוסרי בתוכנו הינו ניסיון רוחי כאן על-פני האדמה. העיקר של מה שמהדהד ממצפוננו נוצר באותו החלק של האבטיפוס העוברי השמשי של אדם הנעשה לתמונה.

כעת האדמה באבולוציה שלה, אבולוציית האנושות על פני האדמה – לכול אחת יש את ההיסטוריה שלה. תרבות וציוויליזציה מתפתחות במשך ההיסטוריה. הקיום-השמשי, התקופה הממושכת החולפת בין מוות ללידה חדשה, גם לה יש את ההיסטוריה שלה. האירוע החשוב ביותר בהיסטוריה של האדמה הוא מיסטריית גולגותא, ובהיסטוריה הזאת אנו עושים הבחנה ברורה בין התקופה הקודמת למיסטריית גולגותא לתקופה שאחריה. הבחנה דומה חייבת להיעשות בקיום-השמשי בין מה שאירע בו לפני האירוע של גולגותא ולאחריו. להלן העובדות. –

לפני שהתרחשה מיסטריית גולגותא ישות הכריסטוס לא היתה נוכחת על פני האדמה; הופעתו הייתה צפויה אך הוא לא היה עדיין כאן, הוא היה עדיין בקיומו-השמשי. למתקדשי המיסטריות במרכזי המסתורין שלהם היו דרכים ואמצעים להשתתף בחיים-השמשיים. כאשר המתקדשים הצליחו בהשגת ידע עילאי מחוץ לגוף, הם היו מסוגלים, באמצעות התקדשותם, להגיע לכריסטוס בספֵרת-השמש שבה הוא יכול היה להימצא. מאז שמיסטריית גולגתא אירעה על-פני האדמה, כריסטוס לא היה יותר בספֵרת-השמש. הוא איחד את עצמו עם הקיום-הארצי. בתחילה כריסטוס נוכח בספֵרת-השמש; לאחר מכן הוא אינו שם יותר. בקיום-הארצי זה בדיוק להיפך: בתחילה, כריסטוס אינו שם; לאחר מיסטריית גולגתא הוא נוכח. אך בדיוק כפי שאימפולס הכריסטוס חודר באופן יסודי לקיום-הארצי, כך זה נעשה לקיום-השמשי. כאן על האדמה עלינו להתאמץ להעמיק את חיי הנפש שלנו כך שנחווה את הכריסטוס, שנוכל להיות מלאים בתוכנו, חדורים בכריסטוס; באופן דומה, זה קשה במשך הקיום-השמשי לסקור, לראות את טבעו המהותי של האדם השלם. ובמיוחד היה זה קשה בשחר ימי אבולוציית האדם, למרות הראיה העל-חושית האינסטינקטיבית שהייתה נפוצה אז, להבחין בישות האנושית בקיום-השמשי לאחר המוות. בדיוק מפני שעל פני האדמה אדם ראה משהו רוחי בתוך עצמו, היה זה קשה לו בקיום-השמשי לראות את מסתורין האדם כעולם מחוץ לו. לפני מיסטריית גולגותא היה זה הכריסטוס שנתן לאדם בספֵרת השמש את הכוח לראות את ישותו במלואה. מאז מיסטריית גולגותא אנו, כבני אדם על פני האדמה, חייבים לחולל את ההעמקה הרוחית, היכולה להיות נרכשת באמצעות התבוננות חיה במיסטריית גולגתא, באמצעות השתתפות פנימית בחיי הכריסטוס. בדרך זאת, במהלך קיומנו הארצי, אנו יכולים לערוך את הכוחות שאנו יכולים לשאת עימנו דרך המוות אשר יכולים לתת לנו את היכולת לראות את ישות האדם בשלמותה בספֵרת-השמש. לפני מיסטריית גולגתא, כריסטוס נתן לישויות אנושיות בחייהן בין מוות ללידה מחדש את היכולת לראות אדם בקיום-השמשי; מאז מיסטריית גולגותא מכין כריסטוס בני אדם במהלך החיים הארציים עצמם להיות מסוגלים לראות את טבעו המלא בכללותו של האדם בקיום-השמשי. לכן אנו מסוגלים ללמוד באמת להבין את מהות הכריסטיאניות רק כאשר אנו מביטים מעבר לקיום-הארצי אל תוך הקיום-השמשי. וכפי שכבר ראינו, אנו לומדים לזהות בקיום-השמשי מחצית ראשונה כאשר אדם נוצר מלכתחילה כמציאות, כאשר הוא טוּב טהור. ואז נולד החלק דמוי התמונה ומקרין אל תוך החיים הבאים, נותן לאדם חירות ומכיל את זרע ההתנסות המוסרית.

כעת, אם אנו לומדים באמצעות מדע ההתקדשות את הכישורים המוסריים של אדם ואת הכוחות תומכי הבריאות שבו, אין אנו רואים דבר כראוי באמצעות אימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה, אלא אם יכולות אלה מחוזקות על ידי מה שאנו מסוגלים לקלוט מהספירות שאל תוכן נכנס האדם בהדרגה בעת מעברו החוצה מהקיום-השמשי – ספירות קיום-מאדים, קיום-צדק וקיום-שבתאי. ואז, כדי להבין לאשורו חלק שני זה של חיי אנוש בין מוות ללידה חדשה, אנו חייבים להתבונן לאחור פעם נוספת בתקופות חיים מסוימות בנות שבע שנים. בכול אופן, כדי לראות את כול זה בצורה מקושרת, אנו חייבים לעבור כבר את שנתנו השישים ושלוש, כפי שכבר ציינתי. אם נתבונן לאחור על התקופה שבין השנה הארבעים ושתיים לשנה הארבעים ותשע, המסתורין של מאדים קורנים ביותר בתקופה זאת של החיים. מהשנה הארבעים ותשע ועד לשנה החמישים ושש, מאירים המסתורין של צדק, ומהתקופה שבין חמישים ושש לשישים ושלוש שנות חיים, ההארה נובעת מהמסתורין של שבתאי. רק באמצעות האור הקורן כלפינו בסקירת העבר הזאת, אנו יכולים להבין מה מתחולל בספירות מאדים, צדק ושבתאי על מנת להכין אדם לחיים ארציים חדשים. כי לאחר שאדם נכנס לספירות האלה, לאחר שעבר דרך הקיום-השמשי, מתחילות ישויות ההיררכיות הגבוהות לעבוד באופן גלוי: ראשית הכתרים בספֵרת מאדים; ולאחר מכן הכרובים בספֵרת צדק והשרפים בספֵרת שבתאי.

לאחר תום מעברנו דרך מחצית שנייה זאת של החיים בין מוות ללידה מחדש, המצב מנוגד שוב במובן מסוים לזה שבחיים הארציים. כאן על-פני האדמה אנו מסתכלים במרחבי עולם הכוכבים, אנו רואים את נפלאותיו ורוממותו ממלאת אותנו ביראה. כאשר תוך כדי הכנה לחיים הארציים הבאים אנו מתקדמים מהקיום-השמשי דרך ספירות מאדים, צדק ושבתאי, בכול אשר נתבונן אנו מצויים בספֵרת החיים הדתיים. אך בהביטנו מטה אל האדמה, היא אינה נראית לנו בצורה חומרית כפי שזה סביבנו כאן; להיפך, כלפי האדמה מופיעים חיי רוח אדירים ונשגבים, ארוגים מאירועי מאדים, צדק ושבתאי, ממעשי השרפים, הכרובים והכתרים. כעת, בכול אופן, זה לגמרי לא כפי שהיה קודם לכן, כאשר הרגשנו את העולם כולו בתוכנו. הרגשנו את האקסזוסיאי, דינאמיס וקיריוטטס בתוך תוכנו. עכשיו, מביטים כלפי מטה כשאנו חווים את מעשי שרפים, כרובים וכתרים, אנו רואים אותם, ראשית, מחוץ לעצמנו; אנו רואים מתחתינו את הרקיע העל-חושי, כי העולם הרוחי הטהור, עבורנו, נמצא אפילו מעבר לו. אנו רואים את השמים העל-חושיים ומביטים למטה לתוך ספירות מאדים, צדק ושבתאי; אנו רואים כתרים, כרובים ושרפים חיים, מתאמצים ועובדים. אך איזה מחזה מציג את עצמו בפנינו כאשר אנו מתבוננים בעבודה הזאת? – ככול שאנו צופים, אנו חווים באופן על-חושי בקרב השרפים, הכרובים והכתרים את מה שיצור את הגשמת הקארמה שלנו בחיים הארציים הבאים; אנו רואים את מה שנחווה באמצעות אותם אנשים אחרים שהקארמה שלנו שזורה עמם בדרך כלשהי. בזה אנו מתנסים בראש ובראשונה באמצעות מעשים אלוהיים בינות לשרפים, כרובים וכתרים. הם מחליטים בינם לבין עצמם במה נתנסה כהגשמת הקארמה שלנו בחיים הארציים הבאים. האלים אכן הינם בוראנו, אך הם גם יוצרי הקארמה שלנו. הגשמת הקארמה שלנו נחווית ראשית על ידי האלים בתמונה שמיימית; וזה יוצר את ההתרשמות שאנו נושאים עמנו אל המשך קיומנו. אנו לוקחים את הקארמה שלנו על עצמנו משום שאנו רואים אותה לראשונה במעשים האלוהיים של השרפים, הכרובים והכתרים. ובמחזה הזה מוצג לנו מה צפון לנו בחיינו הארציים הבאים, המוצא לפועל על ידי האלים.

מזה תבינו שידע הקארמה נרכש באמצעות מדע ההתקדשות אם עוקבים אחר חיי אדם במהלך המחצית השניה של המסע ממוות ללידה חדשה ואם אנו מסוגלים לפענח את המתרחש בספירות-מאדים, צדק ושבתאי דרך מעשי הכתרים, הכרובים והשרפים. ולמי שלמד כבר להתבונן לאחור ברוח אל עבר חייו בין שנותיו הארבעים ושתיים והארבעים ותשע, אפשרי הדבר לחדור למסתורין מאדים, לחזות במידה כלשהי במתרחש בספירה ההיא – במיוחד בקרב הכתרים – אך באופן כללי בקרב כתרים, כרובים ושרפים – כאשר אדם עובר דרכה. מנקודת מבט של החיים הארציים בלבד, לא ניתן לשפוט כהלכה את הדרך שבה פועלת הקארמה של אדם; העולם העל חושי חייב להיות בעזרנו. ואם מישהו שואף ללמוד קארמה, הוא חייב להפנות את תשומת ליבו לאותו חלק של היקום שאותו עובר אדם בין מוות ללידה חדשה בספירות מאדים, צדק ושבתאי. במקרים מסוימים כעת מה שקורה בספֵרת מאדים הינו בעל משמעות מיוחדת לחיים הארציים הבאים.

בין מוות ללידה חדשה אנו מביטים בספֵרת-מאדים וקולטים מה שמתחולל שם. כול דבר הוא 'מילה'. ישויות ספֵרת מאדים הן 'ישויות-מילה' – אם אני יכול לכנותן כך. תארו לכם זאת כך: אדם בנוי מבשר ודם; כאשר הוא מדבר הוא מביא את האוויר לידי תנועה. כאשר גלי האוויר פוגעים באוזנינו, אנו שומעים; הקולות והצלילים מגולמים בגלי אוויר. ישויות מרס מתהוות מגלים כאלה; כול טבען מורכב ממילים, וכאשר אנו שומעים בעזרת אזני הרוח אנו חווים ישויות אלו. אם בחיים מאוחרים אנו משקיפים לאחור על התקופה שבין השנים הארבעים ושתיים לארבעים ותשע, אם זאת היא התקופה בעלת ההשפעה החזקה ביותר על אדם בין מוות ללידה חדשה, אם זה בעיקר בספֵרת מאדים שהקארמה שלו מעובדת, אזי מה שהוא יחווה על פני האדמה קשור במיוחד עם קיום-המאדים. בצומת המכריע שבחייו לאחר המוות הוא מתבונן מטה באמצעות ספֵרת-מרס ויוצר עבור חיים ארציים הקשורים בעוצמה חזקה ביותר עם קיום-מרס.

הבה ונתבונן בדוגמא: היה אדם שחי בזמן שבו הערבים, תחת השפעת האיסלאם, זרמו מאסיה וצפון אפריקה להילחם נגד אירופה, מאיימים על האימפריה הספרדית ומקימים שלטון מורי-ערבי. נניח שלפני התפשטות השליטה הערבית באפריקה רכש אדם ידע באופן הנהוג באותה העת. אדם כזה היה קיים. הוא הטמיע את הידע שהיה זמין בצפון אפריקה, לא בדיוק כפי שזה הוטמע על ידי אוגוסטין הקדוש, אלא באופן דומה לו במידה מסוימת. אדם זה – אינני מדבר כעת אודות אוגוסטין הקדוש אלא אודות האישיות האחרת – ספג צורה מאוחרת של ידע צפון אפריקני אשר בזמן ההוא הכיל מרכיבים של חשיבה מורית-ערבית. אישיות זאת עברה לאחר מכן לספרד ושם אמונותיה עברו סוג של התמרה; הוא פנה לנקודת מבט כריסטיאנית יותר, ומיזג את המושגים הערביים שהטמיע קודם לכן עם תלמודים כריסטיאניים אותם קיבל כעת. לאחר מכן נהיה חדור במרכיבים של ידע קבלי – לא במה שכעת נקרא באופן כללי קבלה, אלא עם מגמות מסוימות של חשיבה קבלית. התוצאה היתה שהיו לו ספיקות רבים, ספיקות פנימיים וחוסר ודאויות; והוא נפטר בהלך נפש זה של חוסר ודאות. זמן קצר באופן יחסי לאחר מכן, במחצית הראשונה של ימי הביניים, אישיות זכרית זאת נולדה מחדש כאישה, מביאה לחיים החדשים הצטברות של כול אותם הספיקות, אשר השתרשו כעת עמוק יותר מאשר אי פעם. אותה האישיות מופיעה שוב לאחר מכן, כשהוכנה כבר להעברה מחיים כאישה לחיים שוב כגבר, באופן חלקי לפני ובאופן חלקי במשך החיים בין מוות ללידה מחדש. הגורל לחיים הארציים הבאים מעובד בעיקר בספֵרת מאדים, אישיות זאת היתה קשורה באופן בלתי נמנע עם ספֵרת האינטלקטואליות החריפה על-פני האדמה – ספֵרת השיפוט האינטלקטואלי מלווה עם מרכיבים של ביקורתיות, של מרדנות. אישיות זאת, ששתיים מהתגשמויותיה תיארתי כאן, נהייתה אז וולטייר.

רואים אתם כיצד בחיים בין מוות ללידה מחדש החיים הארציים מעוצבים באמצעות הקשר הקיים בין אדם והמציאויות הרוחיות מעבר לכוכבים. אנו מבינים את מהלכם ההיסטורי של חיים ארציים רק כאשר אנו יכולים לראות את הקשר בין מופע אחד של חיים ארציים למופעי חיים אחרים של אותו האינדיבידואל.

כיצד, אם כן, דברים שהיו נוכחים כסיבות ותוצאות בעידנים קודמים של אבולוציה היסטורית עוברים הלאה אל תוך העידן החדש? אלו הם האנשים עצמם הנושאים אותם הלאה. כולכם היושבים כאן הבאתם מהתנסויותיכם בעידנים קודמים את אשר הינכם חווים בתקופה הנוכחית. אלו הם אנשים עצמם העושים היסטוריה, אך אנו מבינים היסטוריה רק אם במקום ספקולציות מופשטות אנו מסוגלים להבחין במה שקורה לאינדיבידואלים בין מוות ולידה חדשה במציאות ממשית.

יש חשיבות מיוחדת להבנת חיי אנוש ארציים ללימוד האבולוציה הקארמתית הנחשפת כאשר אדם מביא עימו ממחזורי חייו המוקדמים עלי אדמות את תוצאות עיבוד הדחפים העיקריים של הקארמה שלו בספֵרת-שבתאי. אנשים שהדחפים הקארמתיים העיקריים שלהם מעוצבים בקיום-המאדים נהיים כמו וולטייר. כול מחשבותיהם מתייחסות לחיים הארציים, ביקורת עליהם, מלחמה נגדם, לעיתים – במקרה של וולטייר בגאוניות – ממצות אותם באמירות, בפתגמים שנונים. זה שונה כאשר הקארמה מעוצבת בעיקר באמצעות דחפי שבתאי. לדחפי שבתאי הללו יש השפעה מיוחדת מאד על בני אדם. אפילו תחושתם כאשר אדם מסתכל לאחור על חייו הארציים בין השנים החמישים ושש ושישים ושלוש – אפילו ראייתם של מסתורין שבתאי הינה מעורערת במידה רבה; מסתורין אלה הינם זרים במובן מסוים לחיים ארציים. מי שלומד בהדרגה בעזרת ידע התקדשות לראות את מסתורין שבתאי הקשורים לתקופת חיים זאת, מתנסה בחוויות בעלות עוצמה דרמטית, חוויות מזעזעות, שיותר ויותר קשה לשאתן כי מסתורין אלה פוגעים בשורשים העמוקים ביותר של החיים. אף-על-פי-כן ניתן לומר שאנו נהיים מודעים לכול רקע הסידור הנפלא של חיי אדם כאשר אנו רואים כיצד קארמה מקבלת את עיצובה בספירה זאת. אמחיש גם זאת בעזרת דוגמא, אך דבר מה חייב להיאמר כהכנה.

שאלה יכולה לעלות בדעתכם – שאלה מוצדקת לחלוטין ומבוססת על הצהרות שניתנו על-ידי לעיתים קרובות בספרים והרצאות, כלומר, שבזמנים מוקדמים היו מתקדשים גדולים שחיו בין האנשים. תוכלו לשאול: היכן הם כעת, בדור מאוחר יותר זה? ככול הנראה אם תביטו סביב בהווה לא תגידו אודות אנשים רבים הפעילים בעולם שהינם בעלי תכונות אופייניות של מתקדשים – וזה הוא המצב מזה זמן ממושך למדי. כך שחייבת להישאל השאלה: היכן הם המתקדשים בהתגשמויותיהם המאוחרות?

כעת מישהו שהיה מתקדש בהתגשמות קודמת, בהכרה מלאה וגם כלפי חוץ, אינו חייב להיעשות שוב כזה בהתגשמות שלאחר מכן. פירות ההתקדשות יכולים להישאר בתת-ההכרה. אדם מחויב לעשות שימוש בגוף שתקופתו יכולה לספק לו. הגופים כיום אינם מתאימים כראוי לידע רוחי; הם למעשה מהווים מכשול קבוע כי הם תוצרי עידן חומרני; והחינוך שאנו מקבלים מילדות ואילך הוא מכשול גדול עוד יותר. כאשר אדם שהיה מתקדש בעבר גודל בתנאים אלה, הוא אינו יכול לתת שוב ביטוי חיצוני של מה שנותר מההתקדשות בהתגשמות זאת. אנו לומדים לכתוב בילדותנו אך כתיבתנו הנוכחית אינה מתאימה למתן ביטוי למה שהיה בזמנו מדע-ההתקדשות; וכך הוא הדבר גם בתחומים אחרים. מתקדשים מעידנים קודמים יכולים להופיע בחיים כדמויות גדולות במובן אחר, אך לא כמתקדשים. חיים רבים בהווה ובעבר הקרוב מצביעים לאחור על התקדשות מוקדמת.

ברצוני לתת לכם דוגמא של אישיות שבחיים ארציים קודמים התקדשה לדרגה גבוהה של המיסטריות ההיברניות, המיסטריות של אירלנד הקדומה, במשך המאה הכריסטיאנית הראשונה, בעת שהמיסטריות הכבירות ההן היו כבר בשקיעה, אך בכול זאת שימרו ידע מרחיק לכת, מעמיק. הידע שהיה ברשות המיסטריות האיריות האלו היה עמוק במיוחד, לא במובן אינטלקטואלי אלא במובן אנושי רב עצמה. ניתן לתאר את התהליכים במיסטריות האלה כך: לאחר שמועמד הוכן במשך זמן רב להבין שאמת יכולה להיות נתונה להטעיה על האדמה, היה עליו לחוות בתמונה משהו שרק בצורה כזאת יכול היה לחולל את הרושם העמוק ההכרחי. התלמיד נלקח לפני שני פסלים. האחד היה עשוי מחומר גמיש, אך היה חלול. היה זה פסל ענק מימדים ומרשים מאד. נאמר לתלמיד לגעת בו וזה גרם להלם חזק, כי הפסל נתן רושם שהוא חי. האצבע נלחצה לתוכו, ואז נסוגה במהירות וצורתו המקורית שבה לקדמותה מיד. הרושם היה של משהו חי שמייד שב לעצמו אפילו אם הופרע במידה הזעירה ביותר. זה נועד לציין כול דבר באדם שהוא מטבעה של השמש.

הפסל האחר היה פלאסטי יותר. שוב נאמר לתלמיד לגעת בו, ובמקרה הזה נשאר הרושם שנותר על ידי המגע. ביום הבא, כאשר התלמיד הובא שוב לפני הפסל, צורתו המקורית שוחזרה במשך הלילה. מעשה טקסי מסוג זה הביא לשינוי בחיים הפנימיים של תלמיד המיסטריות.

בדרך זאת נוצר רושם עמוק במיסטריות האיריות על אישיות מסוימת שחיתה באותה התקופה כגבר. תוכלו להבין שכאשר דוגמאות מסוג זה ניתנות כיום, סביר שההתגשמויות הזכריות יהיו הבולטות ביותר כי בעידנים מוקדמים כמעט אך ורק הגברים מילאו תפקיד חשוב. התגשמויות כאישה הן התגשמויות ביניים. כיום, כאשר נשים מתחילות להיות דמויות חשובות בחיים היסטוריים והתפתחות, באה העת שבה התגשמויות נשיות יהיו משמעותיות הרבה יותר.

כעת ישנה אישיות שהטקסים והמנהגים של המיסטריות האיריות עשו עליה רושם עמוק ביותר; הייתה להן השפעה עמוקה על חייה הפנימיים וחוויותיה היו בעלות עוצמה כזאת שהיא שככה את האדמה לחלוטין. ואז, לאחר שאישיות זאת כבר חיתה במשך התגשמות כאישה, כאשר הדחפים של ההתקדשות הקודמת גילו את עצמם רק באופי הכללי של הנפש, היא שבה לאדמה כאדם חשוב במאה התשע-עשרה. הוא חי את התוצאות של הקארמה שלו בספֵרת שבתאי – הספירה שבה חיים בין ישויות אשר, באופן בסיסי, חסרות הווה. זאת חוויה מרסקת להתבונן במבט גלוי עיניים בספֵרת-שבתאי, היכן שחיות ישויות שאין להן הווה אלא מסתכלות רק על עברן. כול פעולה שהן עושות נעשית ללא הכרה; כול מעשה שלהן בא לידי תודעה רק לאחר שאירע ונחקק אל תוך קארמת העולם. היכרות עם ישויות אלה המושכות את עברן אחריהן כזנב שביטים רוחיים, הינה בעלת תוצאה הרסנית. האישיות אשר אודותיה הנני מדבר, שהתקדשה כבר פעם ולכן התעלתה מהקיום הארצי במובן מסוים, נשאה נפשה לישויות אלה שאינן לוקחות חלק בהווה, ועיבדה את הקארמה שלה ביניהן. היה זה כאילו כול מה שנחווה עד עתה בקיום המתקדש האיר כעת בזוהר נשגב את כול החיים הארציים הקודמים. עבר זה הובא לידי בשלות על ידי מה שנחווה באמצעות המיסטריות ההיברניות. כאשר אישיות זאת הופיעה שוב על האדמה במאה התשע עשרה היה עליה, באופן מנוגד, לחשוף דחפים לעתיד. וכאשר נפש זאת ברדתה מספֵרת שבתאי, עם מבטה אל העבר המואר באור ההתקדשות, הגיעה לאדמה, היא הציגה ניגוד זה: עמדה יציבה על האדמה ובה בעת מבט אל תוך העתיד ומתן ביטוי לרעיונות, דחפים והשקפות מרחיקי לכת. מתקדש היברני זה נהיה ויקטור הוגו. אנו יכולים להעריך אדם נכון רק כאשר אנו יכולים לראות גם את ההתפתחות שעבר בין מוות ללידה חדשה. איכויותיו המוסריות, הדתיות והאתיות נהיות ברורות לנו. אישיות אינה נהיית דלה יותר אלא להיפך, עשירה הרבה יותר, כאשר היא נצפית בעיני הרוח.

דוגמאות אלה נבחרו בדייקנות רבה ביותר. כיצד הן מסייעות לנו להבין את חיי האדם, את שיתוף הפעולה של הקוסמוס עם בני האדם? כיצד דוגמא שלישית עוזרת לנו להבין הרבה אשר אחרת עלול להיות בעייתי מאד גם לשכל נטול דעות קדומות? כיצד הקשרים הקארמתיים מסבירים במקרה כזה משהו לחלוטין יוצא מן הכלל, משהו שאם לא כן נראה בלתי נתפס?

אנו מובלים למיסטריות שהתנוונו לגמרי. מיסטריות אלה היו בעבר גורם בעל משמעות רבה מאד באמריקה אך הן התנוונו, עם התוצאה שתפיסת הטקסים וביצועם הממשי נהיו ילדותיים לחלוטין, בהשוואה עם גדולת הזמנים הקודמים. אך אפילו מרכיבי האמונה הטפלה והכישוף שהיו שכיחים במיסטריות מאוחרות אלה לפני מה שנקרא "גילוי אמריקה" – לכן לא כול כך מזמן – עדיין הדהדו משהו מכוח ההשפעה של המיסטריות העתיקות ביותר.

היתה אישיות שקיבלה במיסטריות מאוחרות אלה לא רק תמונות אלא גם רשמים ברורים של ישויות שהיו ידועות אז בשמות טאוטל, קוויטזאלקוטאל, טזקאליפוקה.^[1] ישויות אלה עשו רושם חזק מאד, אך הייתה זאת השפעה בלתי טהורה – לא טהורה במובן האתי, כפי שקורה לעיתים קרובות במיסטריות מתנוונות. אני רואה אישיות זאת נולדת שוב מאוחר יותר כאדם שתת-הכרתו היתה חדורה בכוח המשפיע שנבע ממיסטריות אלו. הוא נולד מחדש כאליפז לוי וכתביו מקימים לתחייה את המושגים המופשטים, הרציונאליסטיים והחיצוניים בלבד, אשר נובעים תמיד ממיסטריות מתנוונות. זה שופך אור על אישיות שאם-לא-כן היא אפופת סוד, שלכתביה יש גדולה מסוימת אך גם משהו היכול לטמטם את הנפש.

אין זה משנה לאן אנו מביטים, חיים מובהרים על ידי הסימנים הממשיים הניתנים על ידי האנתרופוסופיה. האם תוכלו להאמין כעת שניתן להקשיב לתיאורים מקוריים של תנאי קיום מעל ומעבר לחיים ארציים בלי שהתלהבות הלב, בלי שחמימות רוחית והארה יובאו אל תוך נפשותיכם? האם אין חיי אנוש בין לידה למוות נראים שונים, האומנם אינם מורגשים כשונים, כאשר ניתן לתיאורים אלה של חיים על-חושיים לפעול על הנפש במלוא עוצמתם הפנימית? אנו מבינים שהגענו למטה מעולם שבאמת אפשר לתארו; אנו נושאים אל תוך העולם הפיזי משהו שהיה חי בין אלים.

תפיסת דברים אלה באופן תיאורטי הינה בעלת חשיבות משנית. מה שיש לו משמעות היא ההבנה שכבני אנוש על האדמה בגוף הפיזי חובה עלינו להיעשות ראויים למה שהבאנו עמנו מהעולמות העל-חושיים. אם ידע הופך להיות דחף של רצון בעל ערך הראוי לחיי הנפש שלנו לפני הירידה דרך לידה, אזי למה שנלמד מאנתרופוסופיה יש השפעה מוסרית ישירה. העצמת הדחף המוסרי הינה היבט יסודי של אנתרופוסופיה. לדעתי תוכנן של שלושת ההרצאות האלה יבהיר זאת.

הבה ונביט עתה בהיבט האחר, ההיבט של מוות המסיים חיים פיזיים על האדמה, המציב אפסות במקום החיים. אם, בכול אופן, ביכולתנו לצייר את שניתן לתיאור מהעולם העל-חושי, אזי אחרי אפסות מתנשא שם עולם הרוח של האלים, ואדם נעשה מודע לכך שיהיה לו הכוח להתחיל את עבודת עיצוב גוף פיזי חדש בדיוק היכן שאפסות גופו הפיזי הקודם נהייתה ברורה. זה נותן דחף דתי חזק ואמיתי וכך נובעת תמונת חיים קוסמיים ואנושיים מאנתרופוסופיה. יתר על כן, אנתרופוסופיה הינה המקור שממנו אידיאלים מוסריים ודתיים מתמלאים בעוצמה.

ברצוני לסכם הרצאות אלה באמירה אודות האנתרופוסופיה החיה החייבת להישאר עמנו, כך שגם אם אנו מופרדים במרחב אנחנו ביחד ברוח. מחשבותינו ייפגשו ובמציאות איננו נפרדים כלל. דרך לימוד מציאויות על-חושיות אנו יודעים שהללו שהובאו יחדיו על ידי אנתרופוסופיה יכולים תמיד להיות ביחד בנפש ורוח. לכן נאפשר להרצאות האלה שניתנו לקבוצה כאן להסתיים בהודעה הזאת: אתם ואני היינו ביחד בזמן ובמרחב, וברוח נישאר מאוחדים.

————————————————————————————

1. Taotl, Quetzalcoatl, Tezcalipoca. ↑