רודולף שטיינר

7 הרצאות שניתנו בפראג ובפאריס בין 29 במרס לבין 25 במאי 1924. GA 239

תורגמו מגרמנית לאנגלית ע"י D.S.Osmond.

תרגמו לעברית: בן-ציון פורת ועציון בקר

הערות ותיקונים: משה בר-נס, רונן האן, דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

פרק רביעי

פראג, 5 באפריל 1924

לימודים קודמים בחברה האנתרופוסופית כאן בפראג היו צריכים להבהיר לכם שהאבולוציה של האנושות מנוהלת על ידי הרוח – או שאולי מוטב לומר, על ידי ישויות רוחיות – ונפשות אנושיות, בעצמן מלאות ברוח, נושאות הלאה את הישגיהן מעידן אחד למשנהו, כולל כמובן את נטל האשמה שצברו בעידן מסוים. כול הדברים הללו מאפשרים לנו להתבונן לעומק לתוך חיי הקוסמוס גם מההיבט הפיזי וגם מהיבטי הנפש והרוח, ורק בדרך זאת ניתן לנו להבין את טבענו וישותנו האמיתיים. בלי להיכנע לגאווה אנו חייבים להכיר בכך שבטבענו האנושי אנו מאוחדים עם מקורו של הקוסמוס ואנו יכולים להבין את ישותנו והרכבנו רק באמצעות הבנה רוחית של הקוסמוס.

כעת, מאז כנס היסוד בחג המולד אין זה רק עניין של ניהול ענייני האנתרופוסופיה במסגרת החברה האנתרופוסופית; הניהול של עניינים אלה חייב להיות בעצמו אנתרופוסופיה. וזה חייב להתבטא גם בעיצוב מחדש של העבודה האנתרופוסופית. לכן, בהרצאות אלה, לא חששתי מהובלת לימודינו מתחומים אקזוטריים ליותר אזוטריים, ומתוך התייחסות זאת ברצוני להוסיף היום משהו למה שכבר נאמר – משהו המספק הוכחה מוצקה לאופן בו הנפש האנושית עוברת מעידן אחד למשנהו. העיקרון הכללי תופס במידה שווה לאינדיבידואלים, ודרך הבנת הקארמה של אישים ידועים לכולנו, הקארמה שלנו יכולה להיות מוארת. לכן נמשיך היום בלימוד הקארמה באופן מפורט יותר.

במהלך ההרצאות האלה הזכרתי את שמו של אינדיבידואל אחד המהווה דוגמא מצוינת כיצד תכונת כוח חזון מסוימת יכולה להתגלות במי שהינו באופן מיוחד בעל כוח רצון. ציינתי את שמו של גריבאלדי, גיבור שאיפת החירות באיטליה, ודיברתי גם אודות אחדות מתכונותיו המצוינות. כול דבר בקשר אליו נותן ביטוי לרצון, לדחף הרצון. איזה כוח רצון אדיר הוכח כאשר כאיש צעיר יצא שוב ושוב למסעות מסוכנים דרך הים האדריאטי, לגמרי בהתנדבות, בשנות העשרים ושנות השלושים המוקדמות של המאה התשע-עשרה, ולאחר שנאסר פעמים אחדות הצליח להימלט באמצעות כוחו ואומץ ליבו. איזה כוח רצון יוצא מן הכלל פעל כאשר ראה שבאותה העת אין לו שדה פעולה באירופה, עבר לדרום אמריקה ונהיה לאחד מהלוחמים האמיצים ביותר לעניין החופש שם. כמו כן אמרתי כיצד התעלם מהמנהגים המקובלים בנסיבות ארוסיו ונישואיו וקבע את דרך חייו כפי שמצא לנכון. בחזרתו לאירופה נעשה לאדם שאליו באמת, חייבת איטליה המודרנית את הכול.

כאשר נשאלתי יום אחד: " מה יכלו להיות הקשרים הקארמתים של אישיות זאת?" שני היבטים באו בחשבון. מציאת קשרים קארמתים אינה משימה פשוטה כלל וכלל אלא מסובכת מאד. ציינתי כבר שיש להתחיל מפרטים למרות שברור שהינם בעלי חשיבות פחותה ולהיות מובל על-ידם לעקרונות שעל-פיהם העובדות של חיים ארציים מסוימים נישאות הלאה לחיים מאוחרים יותר. המקרה של גריבאלדי מוזר בכך שאף-על-פי שבליבו וברגשותיו היה רפובליקאי בכול נפשו ומאודו, השקיע את כול כוחות הרצון שלו בחיזוק המלכות האיטלקית בראשות ויקטור עמנואל.^[1] ניתן להבחין בסתירה יסודית בין מגמה רגשית פנימית זאת לבין מעשיו בפועל של גריבאלדי פשוט בלימוד קורות חייו. ניתן להבחין, גם, שהוא חש קשר מחייב עם אנשים כדוגמת מאציני^[2] וקאבור^[3] שעם רעיונותיהם והכרתם היה במחלוקת גלויה ומגמת חשיבתם היתה שונה באופן קיצוני כול כך משלו. אך קיימת העובדה המרשימה שגריבאלדי נולד בשנת 1807, בקרבת מקומות הולדתם של שלושת האחרים: ויקטור עמנואל המלך לעתיד, קאבור המדינאי ומאציני הפילוסוף. מקומות הולדתם היו באמת בקרבה רבה. ואז מונחה החוקר לחקור את הקשרים בין הקארמה של דמויות כאלה.

ההיבט האחר, מרחיק לכת במיוחד, הוא כדלהלן. בלימוד מדע הרוח חייבים לזכור תמיד במחשבתנו שבימים קדומים היו מתקדשים, חוזים, אנשי חזון במובן הרחב ביותר של המילה. ויכולה להישאל השאלה: מאחר שחכמים אלה מימים עברו חייבים להתגשם שוב, היכן הם פועלים כיום, בעידן המודרני? היכן הם, האנשים הגדולים האלה שפעלו כמתקדשים בעבר? ודאי שהם שבו, אך חובה לזכור שכאשר אדם נולד בעידן מסוים הוא חייב להשתמש בגוף המוענק באותו העידן. הגופים בימי קדם היו יותר גמישים, ניתנים לעיצוב, מוכנים להתמסר יותר לרוח, ובקיום ארצי אדם חייב להשתמש בגופו כדי להפוך לצורה ארצית ומעשים ארציים את אשר הוחדר לתוכו לפני שירד אל האדמה. כשאנו מתייצבים מול תנאים מלאי חידות, עלינו לזכור – ואין נרמזת כאן ביקורתיות – שמזה מאות שנים השפעת כלל החינוך על האורגניזם האנושי היתה כזאת שמה שחי בעבר בקרב המתקדש, אינו יכול לבוא עוד לידי ביטוי. הרבה צריך להיוותר נסתר בתשתיות העמוקות של הקיום. לכן, מתקדשים רבים מהעבר מופיעים שוב כאישים שעם המושגים והדעות השולטים אינם יכולים להיות מזוהים כמתקדשים לשעבר כי הם חייבים להשתמש בגוף הניתן על ידי העידן.

גריבאלדי הינו בדיוק דוגמא כזאת. אם נפנה הרחק לעבר, נמצא מיסטריות עמוקות ורבות משמעות, מתקדשים גדולים, באירלנד העתיקה. אך המיסטריות האיריות שרדו עד לעידן הכריסטיאני. אפילו כיום קיימת רוחיות רבה באירלנד, לא באופן מופשט ורעיוני, אלא חיה ומלאת חיוניות רוחית. עד כמה שהתנאים בארץ זאת נראים חסרי סדר כיום, יש באירלנד הרבה חיי רוח אמיתיים. אך זהו השריד האחרון של מה שהתקיים בעבר. בהיברניה,^[4] באירלנד, היו מיסטריות עמוקות וחודרות שהשפעותיהן עשו עדיין את דרכן לעבר אירופה במאות הראשונות של התפשטות הכריסטיאניות. ושם ניתן למצוא מתקדש שדרכו במהלך המאות השמינית והתשיעית לאחר יסוד הכריסטיאניות הובילה אותו מאירלנד לאיזור התואם פחות או יותר את אלזס בת ימינו. בתנאים הסוערים שמשלו אז, מתקדש זה השיג יותר לעניין הכריסטיאניות האמיתית, אשר לה, אם לומר את האמת, בוניפציוס^[5] השיג מעט מאד. אל המתקדש הזה באו שלושה תלמידים מאזורים שונים של העולם, שלושה תלמידים שהפקידו את עצמם בידיו. שלושת התלמידים האלה שבאו אליו, האחד בא מרחוק מאד, האחר מהסביבה הקרובה. אך במיסטריות האיריות היה צו אחד שאינו ניתן להפרה, שמתקדש שבידיו הפקידו תלמידים את עצמם, חייב שלא לזנחם בהתגשמות מאוחרת יותר אלא חייב להשיג בחיים הארציים משהו המבסס קשר מחייב בינו לבין תלמידיו. המתקדש שעליו הנני מדבר נולד שוב כג'וזפה גריבאלדי, עם איכות חזון מיוחדת זאת של הרצון שהייתה יכולה בעבר לבטא את עצמה באופן שונה מזה האפשרי בגוף השייך למאה התשע עשרה. חינוכו של גריבאלדי היה ירוד מאד, הרבה פחות מהחינוך האופייני במאה התשע-עשרה. שלושת האחרים שציינתי את שמותיהם היו התלמידים שבאו אליו בעבר מחלקי עולם שונים. אך הדחף שפעל מהתגשמות אחת לשנייה היה הרבה יותר עמוק ורב השפעה מעקרונות הפעולה החיצוניים. בהשוואה לקשר הנמשך מעבר להתגשמויות בין אדם לאדם, זה חסר חשיבות לטעון: אני רפובליקאי, אתה מלוכן. בדברים אלה יש להבין עד כמה מאיה ארצית, האשליה הגדולה, הרושם החיצוני של הקיום, סוטה מהמציאות הרוחית שהיא הכוח המניע באמת מאחורי תופעות הקיום. וכך למרות שוני קיצוני ברגש והכרה, גריבאלדי לא יכול היה לזנוח, לדוגמא, את ויקטור עמנואל. רגש והכרה חשובים בקשר לעניינים ארציים ולא לבני אדם השייכים לעידן, לא לאינדיבידואליות העוברת מחיים ארציים לחיים ארציים.

ברצוני לתת דוגמא נוספת, כזאת שעמה הגעתי לקשר אישי קרוב. היה לי מורה לגיאומטריה^[6] שהיה לי לעזר גדול ביותר. הביוגראפיה שלי תראה לכם שגיאומטריה היא אחד הנושאים שלהם אני חייב הרבה מאד עקב הדחפים שהמריצה בי. המורה הזה לגיאומטריה מילא תפקיד רב ערך בחיי. העובדה שהוא היה בונה מעולה היתה יכולה בהחלט להוביל לחיבתי הגדולה אליו, כי גם אני בעצמי אהבתי בנייה גיאומטרית מאחר והוא הביע כול דבר במחשבה מקורית ועצמאית ובכול הייחודיות שבחשיבה הגיאומטרית. שכלו היה ממוקד בעצמה כול כך מוחלטת בגיאומטריה שהוא לא היה מתמטיקאי במשמעות האמיתית של המילה. הוא היא מומחה לגיאומטריה ותו לא. בתחום זה הוא היה מבריק אך לא ניתן להגיד שהיה בקי מאד במתמטיקה. הוא חי בתקופה שבה חל שינוי בכול הגיאומטריה התיאוּרית, תחום שהיה מקצועו המיוחד. בדרך אופיינית, בכול אופן, הוא המשיך עם הצורות הישנות. אך דבר אחר ביחס אליו סיפק רמז הרבה יותר חושפני לחקירה רוחית: היה לו מה שנקרא כף רגל מעוותת^[7]. כעת הדבר המוזר הוא שהכוח – לא, כמובן, המהות הפיזית – הכוח שיש לאדם ברגליו בהתגשמות אחת, אופייה של הליכתו, כיצד רגליו הובילוהו לתוך מעשה נלוז או מעשה טוב – כוח זה עובר התמרה. כול מה שקשור עם הרגליים יכול לחיות בהתגשמות שלאחר מכן במבנה הראש; ואילו מה שאנו נושאים כעת בראשנו יכול לבוא לידי ביטוי, בהתגשמות הבאה, במבנה הרגליים. מטמורפוזה לוקחת כאן צורה מיוחדת. אדם הבקי בדברים אלה יכול להבחין מסגנונו או מאופן הילוכו של אדם, כיצד הוא דורך עם בהונותיו או עקביו, איזו איכות חשיבה אפיינה אותו בהתגשמות מוקדמת. ומי שצופה באיכויות חשיבת האדם – אם מחשבתו מהירה, חולפת, שטחית, או שקולה היטב וזהירה – יוכל לתאר כיצד הלך האדם למעשה בהתגשמות קודמת.

בהתגשמות המוקדמת, אדם שמחשבותיו חולפות ושטחיות הלך בצעדים קצרים, מהירים, כאילו מקיש קלות על האדמה, ואילו הליכתו של אדם החושב בזהירות ובשקול דעת היתה יציבה ואיתנה בחייו הקודמים. אלה הם בדיוק המאפיינים השוליים לכאורה המובילים הלאה כאשר מחפשים קשר עמוק, רוחי ולא אלו מהסוג החיצוני, המופשט. וכך, כאשר שוב ושוב העליתי ברוחי את תמונתו של המורה המאוד אהוב הזה, הונחיתי להתגשמותו הקודמת. עם תמונה זאת קישרה את עצמה תמונה אחרת, גם היא של אדם עם כף רגל מוטה: לורד בירון^[8]. השניים הופיעו לפני בתמונה פנימית זאת. והקארמה של מורי, כמו גם המוזרות אשר אודותיה כבר סיפרתי לכם, הובילוני לגילוי שבמאה העשירית או האחת עשרה, שתי נפשות אלה חיו בהתגשמותן הקודמת הרחק במזרחה של אירופה, שם הן באו יום אחד תחת השפעתה של אגדה, נבואה. אגדה זאת הייתה תחת ההשפעה כי הפלאדיום,^[9] שמכוח כישוף כלשהו סייע לשמר את עוצמתה של רומא, הובא לעיר טרויה העתיקה והוחבא שם. כאשר הקיסר קונסטנטין הגה את הרצון להעביר את תרבות רומא לקונסטנטינופול הוא גרם להעברת הפלאדיום ברוב פאר והדר לקונסטנטינופול שם הוא הוצפן מתחת לעמוד, שפרטיו נתנו ביטוי לגאוותנותו היהירה. הוא ציווה להציב פסל עתיק של אפולו בראש העמוד, אך שינה אותו כך שנהיה דיוקן של עצמו. הוא הביא עץ מהצלב שעליו נצלב כריסטוס ועיצב אותו כמעין כתר שהונח על ראש הפסל. זאת היתה ההזדמנות להתמכר לאורגיות ממשיות של יהירות!

האגדה גם ניבאה שהפלאדיום יועבר מקונסטנטינופול לצפון והכוח הטמון בו יוקנה לבסוף לאימפריה סלאבית. נבואה זאת באה לידיעתם של שני האנשים אשר אודותיהם דיברתי והם החליטו ללכת לקונסטנטינופול להעביר את הפלאדיום לרוסיה. הם לא הצליחו. אך באחד מהם, במיוחד בבירון, נותרה הכמיהה, והומרה בחיים המאוחרים יותר לדחף לתמוך בעניין החופש ביוון. דחף זה הוביל את בירון, במאה התשע עשרה, ממש לאותו האזור, שבו חיפש את הפלאדיום בהתגשמות קודמת.

זאת היא שאלה, כפי שהנכם רואים, של מציאת החוטים המקשרים המובילים בחזרה לתקופות קודמות. במקרה אחר תשומת ליבי הופנתה אל אישיות שחיתה בערך במאה התשיעית בצפון-מזרח צרפת כפי שצרפת הינה כיום, ואשר בחלק הראשון של חייה היתה בעלת נכסי מקרקעין נרחבים. האישיות היתה, ביחס לאותם הימים, אדם עשיר, שכבעל טבע לוחמני השתתף בהרבה הרפתקאות צבאיות דון קישוטיות, לא בהיקף גדול אלא בקנה מידה מצומצם. כאשר הגיע לגיל מסוים, אדם זה ליכד סביבו אנשים שהצטרפו אליו למערכה שהסתיימה באסון והביאה בעקבותיה להתפכחות מרירה. בלי להשיג דבר כלשהו, היה חייב לשוב לביתו. אך בינתיים, כמנהג אותם הימים, אדם אחר השתלט על ביתו, אדמותיו ואנשיו בעת העדרו. בהגיעו מצא שאחוזותיו היו בידיים אחרות. עד כמה שהסיפור הוא מוזר, כך למעשה התרחשו הדברים – הוא נאלץ לשרת בבית אחוזתו כבן מעמד נחות או צמית. פגישות רבות נערכו עם אנשי האזור, בדרך כלל בלילה, עובדו רעיונות להשתלטות בכוח, באופן חפוז וגס – למרות שדבר לא היה יכול לנבוע מהם, מעבר לעובדה שהן עובדו. רעיונות אלה למרד כנגד האדונים העליונים, כמעט כמו בימי רומא, היו נושאיהם של דיונים לוהטים ומשולהבים. עניינינו יכול להתעורר באדם זה שנושל ממעמדו, מרכושו ומסמכותו, אך עם רצון קשה עורף התסיס את כול המחוז, במיוחד כנגד אותו אדם שהשתלט על הרכוש. האישיות אשר אודותיה הנני מדבר נולדה שוב במאה התשע עשרה, כאשר בתוכה, במחשבה ונפש, היא נהייתה הטיפוס שניתן לצפות ומי שרעיונותיו משפיעים עד היום בתחומים רבים, מכוח הנסיבות של ההתגשמות הקודמת. היא נולדה כקארל מרכס^[10] המנהיג הסוציאליסטי. חשבו רק איזה אור מוטל על היסטוריית-העולם כאשר היא נלמדת בדרך זאת, כאשר ניתן לעקוב באופן מעשי אחר הנפשות העוברות מעידן אחד למשנהו. היסטוריה ואבולוציה נראות בדרך זאת בסדרן האמיתי והממשי.

לאחרונה בדורנאך הייתי יכול להתייחס לקשר קארמתי אחר, קשר שגרם לי שוב ושוב במשך המלחמה, ובמיוחד לקראת סיומה, להזהיר אנשים כנגד מתן היתר לעצמם להסתמא על ידי דמות בולטת של הזמנים המודרניים. בהרצאות הלסינגפורס^[11] בשנת 1913 דיברתי כבר אודות יכולותיו המוגבלות מאד של האיש הנדון. היה זה משום שהיה ברור לי הקשר בין מועאויה,^[12] חסידו של מוחמד במאה השביעית, לבין וודרו וילסון.^[13] הפאטאליזם אשר אפיין את אישיותו של מועאויה הופיע בפאטאליזם שאחרת לא ניתן להסבירה של וודרו וילסון במקרה זה, פאטאליזם של כורח הנסיבות. ואם מישהו רוצה למצוא אימות, לגלות את מקורותיהם של ארבע עשרה הנקודות הידועות היטב, עליו רק לפנות לקוראן. כאלה הם הקשרים. דברים אלה חייבים להישמר חופשיים באופן מוחלט מסימפטיה או אנטיפטיה. זאת אינה שאלה של ביקורתיות אלא רק של האובייקטיביות הטהורה ביותר. אך אובייקטיביות מוחלטת זאת מובילה מנקודה אחת בהיסטוריה שבה הנפש הזאת הופיעה, לנקודה אחרת כזאת. כאשר האנושות תתרחק במידה מסוימת מהמורשת הממשיכה להתקיים עדיין של המטריאליזם, אנשים יהיו מוכנים להקשיב לדברים כאלה ולהתבונן בעצמם. הם יחושו אז אחרת לגמרי ביחס למקומם בציביליזציה המודרנית כי יהיו מסוגלים לראותו לא בסביבה מתה אלא חיה. זאת היא הנקודה החשובה. כול התהליך של התפתחות היסטורית יהיה חדור בחיים. כדי שהאדם יחלץ מהמבוי הסתום שבו הוא עומד כעת בתרבותו, הוא זקוק לרוח חיה ולא לרוח המתה של מושגים ורעיונות מופשטים.

בלומדם היסטוריה, אנשים יירתעו בוודאי לפנות אל הרוחי בדרך שהצבעתי עליה בהרצאתי לציבור כאן לפני ימים אחדים, אך אף-על-פי-כן הם יהיו חייבים לעשות זאת בסופו של דבר. מחקר היסטורי רגיל המתייחס רק אל עדויות מתועדות הינו מלא בתעלומות חסרות פשר. דברים שמקורותיהם אינם ניתנים להסבר מושמטים תמיד. מדוע זה כך? זה משום שהמקורות אינם מובנים, הם טושטשו לגמרי. כאשר דברים כאלה נחקרים, הרבה מאד מההיסטוריה הופך למציאות חיה, אך מתגלה גם שבני אדם בעצמם עשו רבות לסלף ולעוות היבטים חשובים בהיסטוריה.

זה ייראה בודאי מוזר ומביך כאשר ביחס לעבר קרוב למדי, החוקר הרוחי נאלץ לטעון שיצירת אומנות נפלאה נמחתה מהקיום מכוחו של זרם חיים רוחי עוין מסוים. במאות המוקדמות של העולם הנוצרי היתה קיימת עדיין באזורים הדרומיים יותר של התרבות האירופאית יצירת אומנות ספרותית הקובעת את טבעה של התרבות המתקדמת, מיד לאחר שהנצרות השתרשה באבולוציה של האנושות באירופה. יצירת אומנות זאת שהיתה דראמה אפית, אפוס דרמטי, תיארה כיצד מאז ההתגלות האחרונה של הנצרות אדם אינו יכול להתקרב לישות האמיתית של כריסטוס עד שלא יתנסה בהכנה מוגדרת דומה לזאת שניתנה במיסטריות.

כדי להבין את המשמעות האמיתית של זה, הדבר הבא חייב להיות ברור לנו. כריסטוס הבהיר לתלמידיו הקרובים ביותר באופן מלא, שהוא, כישות השמש, ישות קוסמית, נכנס לתוכו של האדם שנולד במזרח כישוע, בשנה השלושים של חייו. ישוע מנצרת נולד בדת ירח. מה היה טבעם של דת יהווה, ושל ישות יהוה עצמה? בהביטם כלפי מעלה ליהוה, בני אדם הסתכלו, באמת, ב"אני" האנושי, ה"אני" המותנה ישירות בתצורה האנושית הפיזית שנולדת עימנו. אך מה שנולד עימנו, מה שהתעצב והתפתח כיוון שבגוף האם אנו מעוצבים לכלי ל"אני" האנושי, זה תלוי בכוחות הירח. יהוה הוא אל הירח. בהפנותם את מבטם למעלה אל יהוה, בני האדם אמרו לעצמם: יהוה הוא מושל ישויות הירח, מהם נובעים הכוחות הנושאים את האדם לקיומו הפיזי עלי אדמות. אך אם כוחות הירח היו פועלים לבדם, האדם לא היה מסוגל להביא להתעלות את מה שנטמן בו בחיים השייכים לאדמה. את זה הוא איננו יכול יותר לעשות בעצמו, אך בזמנים קודמים היה זה אחרת. אם אנו חוזרים לזמנים הפרה-היסטוריים אנו מוצאים משהו ראוי מאד לציון, משהו הנשמע מוזר ביותר למחשבה המודרנית. אנו מוצאים שבשנת החיים השלושים, ישויות אנוש התנסו בטרנספורמציה מלאה של הנפש. כך זה התרחש בקרב רוב האנשים שהשתייכו למעמד מסוים. מוזר ככול שיישמע לאוזניים מודרניות, זה היה כך באמת בתקופה שהוודות הינן רק הד שלה. היו אנשים בהודו העתיקה שלהם היה יכול לקרות הדבר הבא. כאשר אדם אחר שהם ראו שנים אחדות קודם לכן בא אליהם, הוא היה יכול לגלות שאף על פי שראו אותו, הם לא זיהו אותו. הם שכחו לחלוטין כול דבר שאירע להם במשך שלושים השנים הקודמות, הם שכחו הכול, אפילו את זהותם העצמית. היה מוסד ממשי, מחלקה רשמית או מועצה של בעלי אחריות, שאליה אדם כזה היה צריך לפנות כדי לקבל מידע מי הוא היה והיכן נולד. רק כאשר במיסטריות, אנשים אלה קיבלו את ההכשרה המתאימה הם היו מסוגלים לזכור את חייהם לפני גיל שלושים. הם היו אנשים שבזמן מאוחר יותר נקראו "הנולדים פעמיים", שחבו את התקופה הראשונה של קיומם לכוחות הירח, את התקופה השניה לכוחות השמש.

המטמורפוזה שאירעה בימי קדם באופן כה קיצוני במהלך חיים ארציים, "נולד בפעם השנייה", יוחסה לשמש, ובצדק, כי כוחות השמש קשורים למה שאדם יכול, מכוח רצונו החופשי, לעשות מעצמו. אך ככול שהאבולוציה של המין האנושי התקדמה, זה פסק בהדרגה להיות חלק מתהליך ההתפתחות. אדם לא הביא יותר לתחום הפיזי הכרה כלשהי של התבוננות בעולמות הקוסמיים. יוליאנוס האפוסטאט שאף להחיות את הידע של דברים אלה אך היה חייב לשלם עבור הניסיון במותו. אך דרך הכוח שקודש במילותיו, כריסטוס רצה להביא לבני האדם דרך מוסריות, דרך העמקת חיי המוסר והדת, מה שהטבע אינו מביא. היה זה כריסטוס שלימד: "כאשר תלמד להרגיש כפי שאני מרגיש, כאשר במקום להפנות את מבטך לשמש תתבונן במה שחי בי – האחרון לקבל את מילת-השמש בשנה השלושים – אז תמצא שוב את הדרך למהות השמש!" המורים במיסטריות במשך התקופה המוקדמת של הנצרות ידעו בוודאות שהתפתחות האינטלקט, האינטלקטואליות, מתחילה אז. אינטלקטואליות מביאה אכן חירות לאדם אך מונעת ממנו את הראיה הרוחית העתיקה המובילה אותו לרוחיות קוסמית. לכן חכמים אלה של המיסטריות הכריסטיאניות הישנות ייסדו לימוד שהוצג באותה הדרמה האפית שדיברתי עליה. היה זה תיאור ניסיונותיו של תלמיד במיסטריות הכריסטיאניות, שעל-ידי הקרבת האינטלקט בנקודה מסוימת בצעירותו יכול היה להיות מובל לכריסטיאניות אמיתית כאשר עלתה ההבנה בו שכריסטוס הוא ישות שמש ששכנה בישוע מנצרת משנתו השלושים ואילך.

האפוס הזה היה תיאור נוגע ללב ומרשים כיצד אדם המחפש את האמת הפנימית ביותר של הכריסטיאניות מקריב את האינטלקט בשנים המוקדמות, כלומר, הוא נודר לכוחות הרוחיים העליונים שהאינטלקטואליות לא תהיה משענתו העיקרית, אלא שהוא יעמיק את חייו הפנימיים במידה כזאת עד שיוכל להגיע להכרת הכריסטיאניות לא רק כהיסטוריה או מסורת, אלא כמציאות והרקע הקוסמי שלה הוא הבנת כריסטוס כנושא הרוחיות של השמש. חזיון עתיר הוד דרמטי ותוכן רב-רושם הוצג על-ידי הטרנספורמציה הזאת בישות האנושית באמצעות הקרבת האינטלקטואליות. ישות אנושית שקיבלה מלכתחילה את הכריסטיאניות רק באופן מילולי לפי הברית החדשה, כפי שהיה מקובל לאחר מכן, נהייתה כזאת שלמדה לראות את האמיתות הקוסמיות והקשר החי של כריסטוס לקוסמוס. התעוררות הראיה העל-חושית של הכריסטיאניות כמציאות קוסמית, כזה היה תוכנה של הדרמה האפית. הכנסייה הקתולית דאגה לוודא שכול עקבות האפוס יושמדו. דבר לא נותר, לכנסייה הקתולית היה די כוח לזה. היה זה רק במקרה שעותק השתמר ממנו, הגם שדבר לא היה נודע אילו לא בא מידי אדם חשוב שחי בחצרו של שארל הקירח, מידי ( (Scotus Erigena יוהן סקוטוס.

אלה המבינים את חשיבות הדברים הללו לא יראו את זה כמוזר במיוחד כאשר חקירה רוחית מעודדת דיבור אודות האפוס הזה של האדם שעל ידי נדר להקרבת אינטלקטואליות השתנה בדרך כזאת שהשמים נפתחו בפניו. קטעים רבים של האפוס העתיק השתמרו בצורת מסורת, ללא שינוי מהותי בתוכנם, אך הבנתם אבדה, בעיקר לא הובנו יותר הרקע הכביר והדימויים. תוכנה של עבודת האומנות הפיוטית הזאת הפך לנושאם של ציורים רבים. גם ציורים אלה הושמדו ונותרו רק המסורות. קטעים של מסורות אלה היו ידועים בחוגים שלהם השתייך ברונטו לטיני,^[14] מורהו של דנטה אליגיירי. מהמורה הזה דנטה שמע משהו אודות המסורות, ודאי שלא בדיוק ובפירוט, אך בתוצאות ובקומדיה האלוהית שלו חיים עדיין הדים מהאפוס העתיק הזה. אך העבודה התקיימה, באמת ולבטח כפי שהקומדיה האלוהית עצמה קיימת.

כפי שאתם רואים, היסטוריה מתועדת אינה מתחשבת באמיתות והרבה ממה שהושמד על ידי אויבים יהיה צורך לגלות בעזרת חקירה רוחית. היה זה האינטרס של צד אחד לשרש כול סימן שכריסטוס בא מהקוסמוס. הולדת כריסטוס, שלמעשה התרחשה בשנתו השלושים של ישוע, התערבבה עם הלידה הפיזית. מה שנהיה דוקטרינה נוצרית לעולם לא יכול היה להתקיים אם הדרמה האפית שעליה דיברתי לא היתה מושמדת. תבוא העת שבה חקירה רוחית תשחק תפקיד אם הציביליזציה האנושית תתקדם באמת.

יודעים אתם את התוצאות ההרסניות של החולי מהסוג שעלה בגורלו של מישהו שהכרתי היטב. הוא החזיק עמדה בעלת סמכות חשובה אך יום אחד עזב את ביתו ומשפחתו, רכש כרטיס רכבת ליעד רחוק מאד, שכח לפתע כול דבר אודות חייו עד כה, שכלו היה תקין אך זכרונו היה מטושטש לחלוטין. כאשר הגיע ליעדו הראשון, רכש כרטיס רכבת נוסף ונסע באופן זה דרך גרמניה, אוסטריה, הונגריה, גליציה, לבסוף, כאשר זכרונו שב אליו, מצא את עצמו בבית מחסה לחסרי בית בברלין.

זהו באמת הרס מוחלט של האני כאשר אדם שוכח את החיים שעבר והתנסה בהם. זאת יכולה להיות גם הכוונה להרס האני של הציביליזציה, האני של האנושות האירופאית, כאשר אנשים שוכחים לחלוטין את הדברים שהיו חלק מניסיונם ההיסטורי, הדברים שנעקרו מן השורש. רק מדע הרוח יכול להחזיר את כוח הזיכרון.

אך גם לאנשים שבאופן יחסי הינם בעלי נטייה חיובית, מדע הרוח נראה עדיין זר ומוזר. לא ניתן לקרוא ללא אירוניה מסוימת מה שאדם, שבמובנים אחרים כול-כך מבטיח, אומר אודותיי כמייסד האנתרופוסופיה. בהסוד הגדול, מוריס מאטרלינק^[15] נראה שאינו מסוגל להכחיש שבהקדמות לספרי יש הרבה מן ההיגיון. זה נגע בו עמוקות. אך אז הוא מוצא דברים המביכים אותו ואין הוא יודע מה לעשות איתם. אנו יכולים לשנות מעט את אחת מהבחנותיו של ליכטנברג, באומרנו: "כאשר ספרים ואינדיבידואל מגיעים לידי התנגשות וישנו צליל חלול, הפגם אינו חייב להיות בספרים!" אך חישבו רק על כך, מוריס מאטרלינק הינו בודאי כוכב בתרבותנו המודרנית ולמרות זאת כותב כדלהלן, אני מצטט כמעט מילה במילה: "בהקדמות לספריו, בפרקים הראשונים, שטיינר נראה תמיד כבעל מחשבה מעמיקה, הגיונית ותרבותית ובפרקים הבאים הוא נראה כאילו השתגע". מה אנו יכולים להסיק מזה? פרק ראשון – מחשבה עמוקה, הגיונית, תרבותית. פרק אחרון – משוגע. ואז מופיע ספר אחר. שוב, בהתחלה, מחשבה עמוקה, הגיונית, תרבותית, ולבסוף – משוגע. וכך זה נמשך הלאה. מאחר שכתבתי מספר ניכר של ספרים אני חייב להיות מומחה בסוג זה של דברים! לפי מוריס מאטרלינק צריך לפעול בספריי סוג של להטוט. אך הרעיון שזה מתרחש מרצון… מקרים כאלה נמצאים בבתי מחסה לחולי נפש!

ספריהם של כותבים החושבים מישהו למשוגע הינם עדיין יותר מבלבלים. האירוניה הקיצונית שעמה חייבים לקבל דברים כיום מראה עד כמה עדיין קשה לבני הדור הנוכחי להבין חקירה רוחית אמיתית. בכול זאת חקירה כזאת תהיה חייבת לבוא. וכדי שלא נימצֵא דלי כוח להביא להעמקה זאת של חיי הרוח, התקיים כנס היסוד בחג המולד כמראה דרך להתפתחותה הנוספת של החברה האנתרופוסופית בכיוון שציינתי. כנס היסוד בחג המולד היה מיועד, בראש ובראשונה, לחנוך בתנועה האנתרופוסופית עידן שבו עובדות מעשיות של חיי הרוח מקודמות ללא חשש, כפי שאירע היום ובהרצאות הקודמות. כי אם רוח הנחוצה לאנושות צריכה למצוא מבוא, נחוץ דחף חזק יותר מזה שמשל עד כה.

היה זה עבורי מקור של שמחה אמיתית שבהרצאות כאן, שניתנו לציבור או לחוג מצומצם יותר, ניתנה לי שעת הכושר להוביל מעט יותר הלאה אל מעמקי חיי הרוח. ועם שמחה פנימית זאת הרשו לי לבטא את תודתי מקרב הלב למילותיו הלבביות כלפי של פרופסור האוּפן בתחילת המפגש הערב. הנני מודה לקבלת הפנים שלכם ולאופן בו הגיבו נפשותיכם במשך שהותי כאן. תוכלו להישאר בטוחים שמילותיו של פרופסור האופן יישארו עימי כמקור בלתי נדלה של המחשבות שאשלח אליכם תמיד ושיהיו עמכם כאשר הנכם משיגים את מטרותיכם כמו גם כאשר הנכם עובדים כאן. גם כאשר אנו מופרדים זה מזה במרחב, אנו כאנתרופוסופים מאוחדים בלבבותינו, ויש לדעת ולזכור זאת. במשך שנים רבות היתה לי הזכות לדבר בפראג אודות היבטים שונים של חיי הרוח וזה היה תמיד מקור של סיפוק עבורי. במיוחד נכון הדבר בהזדמנות הזאת, כי הדרישות שהוצבו בפני לבבותיכם ונפשותיכם היו חדשות יחסית, כי הפעם הייתם צריכים לקבל בפתיחות מחשבה גדולה עוד יותר מאשר היה לי להגיד לכם בהוצאה לפועל של מטרה רוחנית. כאשר הנני אומר "מטרה רוחנית", הבה נראה במילים אלה כמרמזות שאנו נותרים יחדיו ברוח. המטרה לנגד עינינו תושג אם ידידים עובדים ביחד בכול ליבם, אם מעל הכול, הם נותרים מאוחדים בחשיבה, רגש ורצון אנתרופוסופיים.

ביחד עם תודותיי, קבלו זאת בבקשה כפרידה לבבית שאינה מבשרת הפרדה אלא דווקא הקמת שיתוף רוחי. הרגשת השיתוף הזאת צריכה לזרום דרך כול מילה המדוברת בינינו. כול דבר הנאמר בינינו צריך לשרת את איחודנו בקרבה רבה יותר ויותר. בהרגשה הזאת הרשו לי להבטיח לכם שמחשבותיי יהיו עמכם, מחפשות ביניכם את אחד המקומות שבהם רצון אנתרופוסופי אמיתי והזרם האנתרופוסופי של חיי רוח יכולים לעבוד. וכך כול אחד ילך לדרכו, אך רק בגוף, וניוותר בלבבותינו יחדיו מהצד הרוחי.

—————————————————————————————

1. King Victor Emanuel (1820-1878) המלך הראשון של איטליה המאוחדת. ↑
2. Giuseppe Mazzini (1805-1872) פטריוט ופילוסוף שפעל לאיחוד איטליה. ↑
3. Camillo Benso, conte di Cavour (1810-1861) ראש הממשלה הראשון של איטליה המאוחדת. ↑
4. Hibernia , שמה הלטיני של אירלנד. ↑
5. Boniface מבשר הנצרות בגרמניה ↑
6. "נתיב חיי" פרק 2, האוטוביוגרפיה של רודולף שטיינר . יצא בעברית בהוצאת בדולח↑
7. clubfoot, or congenital talipes equinovarus מצב שבו כף הרגל מוטה פנימה ואינה מאפשרת הליכה רגילה. ↑
8. Lord Byron לורד ביירון – (1788-1824) מגדולי המשוררים האנגלים בראשית המאה ה-19 ↑
9. . Palladium or palladion פסל האלה פאלאס אתנה בטרויה, שהייתה אמורה להגן על העיר על פי האגדה. ↑
10. (Carl Marx) קרל מרקס (1818 – 1883), סוציולוג ופילוסוף יהודי גרמני, הוגה המרקסיזם ביחד עם פרידריך אנגלס. קרל מרקס היה הראשון לפתח את המטריאליזם הדיאלקטי. הוא נחשב למשפיע על פיתוח תורות מרקסיסטיות כמו קומוניזם, מאואיזם וטרוצקיזם. ↑
11. תשע הרצאות שניתנו בהלסינקי (הלסינגפורס) בירת פינלנד בחודשים מאי-יוני 1913: "היסודות האוקולטיים של הבהגאוואד גיטה". ↑
12. מועאויה בן אבו ספיאן – הח'ליף הראשון משושלת בית אומיה ששלטה כ-90 שנה (750-661 לספירה) קיבל את שבועת האמונים (ה"ביעה") בשנת 660 לספירה בירושלים, אך הוכתר באופן רשמי כח'ליף של האימפריה המוסלמית על ידי כל העולם המוסלמי בשנת 661 לספירה. ↑
13. תומס וודרו וילסון – נשיא ארצות הברית בעת מלחמת העולם הראשונה. בוועידת השלום בוורסאיי הציע את תוכנית "ארבע עשרה הנקודות" שלו לסדר עולמי חדש, שדיברה על דמוקרטיזציה, הגדרה עצמית ודה-קולוניזציה. וילסון הגה את הקמת חבר הלאומים. ↑
14. בפרק החמישי של הכרך השמיני של "הרצאות הקארמה" (לונדון, 24.8.1924), מתואר הקשר הקארמתי בין ברונטו לטיני למורו הרוחני, האינדיבידואליות הידועה כמשורר הרומי אובידיוס – שרודולף שטיינר מציין שהוא סר לורנס אוליפנט, העיתונאי, הסופר והמיסטיקן וחובב ציון, המוכר בישראל כדיפלומט הבריטי שהתגורר בזמן השלטון הטורקי בדלית-אל-כרמל, שם הקים את ביתו המשמש כיום כ"בית יד לבנים" לזכר נופלי העדה הדרוזית, ואשר נפתלי הרץ אימבר מחבר ההמנון "התקווה" היה עוזרו ומזכירו – המתרגם. ↑
15. מוריס מאטרלינק – (1862 – 1949) משורר ומחזאי בלגי. ↑