יחסי קארמה כרך 5
רודולף שטיינר
7 הרצאות שניתנו בפראג ובפאריס בין 29 במרס לבין 25 במאי 1924. GA 239
תורגמו מגרמנית לאנגלית ע"י D.S.Osmond.
תרגמו לעברית: בן-ציון פורת ועציון בקר
הערות ותיקונים: משה בר-נס, רונן האן, דניאל זהבי
תיקונים: דליה דיימל
ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן
פרק שני
הרצאה שניתנה בפראג, 30 במארס 1924
בהרצאה אתמול נתתי אינדיקציות מסוימות בקשר להבנת הגורל האנושי, ואמרתי שמושג כלשהו אודות כוחו של הגורל יכול לנבוע לאדם מההתנסויות אשר היתה להן השפעה ניכרת על חייו. נניח שבגיל מסוים אדם פוגש אדם אחר, ולאחר הפגישה גורלותיהם נעים בכיוון דומה אך התנהלות חיי שניהם אחריה השתנתה לחלוטין. אירוע בדומה לפגישה זאת יכול היה להיות נטול סיבה או משמעות לוּ היה מנותק לגמרי מאירועים אחרים בחייהם, אך לא זהו המקרה. תצפית משוחררת מדעות קדומות על העבר מגלה שלמעשה כול צעד שנקטו בחיים הוביל לכיוון אירוע זה. אנו יכולים להישיר מבט לאחור אל ילדותנו ונמצא תמיד שמעשה כלשהו שארע זמן רב לפני התרחשות האירוע הזה, שלמעשה כול מהלך חיינו, הוביל אל האירוע כאילו שבמחשבה ובכוונה תחילה פסענו בדרך אליו.
עניינים כאלה מפנים תשומת לב שוב ושוב אל מה שבאנתרופוסופיה אנו חייבים לכנות "יחסים קארמאתיים". כמו כן אמרתי שהכרויות שונות באופיין וכדוגמאות הבאתי שני מקרים מנוגדים. במקרה הראשון אנו פוגשים מישהו ויוצרים עימו קשר, ללא התייחסות לרושם החיצוני שהוא עושה על חושינו או על תחושותינו האסתטיות. איננו חושבים אודות תכונותיו האישיות, משיכתנו אליו נגרמת על ידי משהו הנובע מפנימיותנו. במקרה השני, כאשר אנו פוגשים אנשים אחרים, איננו מוּנעים פנימית בדרך זאת. אנו מודעים יותר להופעתם המוצגת בפני חושינו, חיינו הנפשיים ותחושותינו האסתטיות. אמרתי שההבדל הזה בא לידי ביטוי אפילו בחיי החלומות. אנו עושים היכרויות מהסוג הראשון ובמשך הלילה, כאשר אנו חיים באני ובגוף האסטראלי מחוץ לגופים הפיזי והאתרי, אנו מתחילים מיד להיות מודעים לאנשים הללו; אנחנו חולמים אודותיהם. החלומות הינם אות שחולל ריגוש בקרבנו עקב הפגישה. אנו פוגשים אנשים אחרים אשר אודותיהם איננו חולמים מאחר והם לא עוררו את פנימיותנו ודבר איננו נובע ממנה. אנו יכולים להיות בקרבה רבה אליהם בחיים אך לעולם לא נחלום אודותיהם כי אין דבר המגיע אל תוך הגוף האסטראלי ומכלול האני שלנו שחולל ריגוש.
שמענו שאירועים כאלה מתייחסים לכוחות החוץ-ארציים שהאדם קשור עמם, אשר החשיבה המודרנית אינה מביאה כלל בחשבון – הכוחות פועלים פנימה על הארץ מהיקום העל-ארצי האופף אותה. למדנו שהכוחות הפועלים מישויות הירח הרוחיות קשורים לכלל העבר של האדם. משום שהעבר פועל בקרבנו אל נכון כאשר אנו פוגשים בן אדם ומייד מונעים לפעולה כלפיו מכוח משהו הנובע מפנימיותנו.
ספקולציות ורגשות עמומים, חייבים להיות מוחלפים על ידי מדע החניכה-הרוחית, היכול לחשוף את הקשרים הפנימיים של הדברים הללו. לחניך-הרוחי אשר העולם הרוחי נפרש לפניו, יש את שני סוגי ההתנסויות, אך בעוצמה עזה הרבה יותר מזאת האפשרית לתודעה הרגילה. במקרה האחד, כאשר משהו התעורר מהפנימיות אל ההכרה הרגילה בעת שהחניך-הרוחי פוגש את הזולת, עולה מקרבו תמונה ברורה או סדרת תמונות שלמה מלאה באמת חיה, ככתב שהוא יכול לקרוא. ההתנסות ברורה לו לגמרי, הוא עצמו נמצא בתוך התמונה העולה בדרך זאת – הרי זה כאילו אמן צייר תמונה אך במקום לעמוד מול בד הציור היה אורג באריג עצמו, חי בכול גוון, חווה את התמצית האמתית ביותר של הצבע. החניך-הרוחי יודע שהתמונה המתעוררת בדרך זאת קשורה באופן כלשהו לאדם שהוא פוגש. ובאמצעות חוויה הדומה לפגישה עם אדם לאחר שחלפו שנים רבות, הוא מזהה באדם הניצב פיזית בפניו, את ההעתק המדויק של התמונה שעלתה בקרבו. בעת שהוא משווה תמונה פנימית זאת עם האדם שמולו, הוא יודע שזאת היא תמונת ההתנסויות שחלקו יחדיו במהלכי חיים ארציים קודמים. הוא מתבונן באופן מודע לתקופה קודמת בעת שההתנסויות הללו נחלקו ביניהם. כתוצאה של מה שהוא התנסה בהכנה למדע החניכה, הוא חווה כתמונה חיה – לא בתחושה עמומה כמו בתודעה רגילה – מה שהוא והאדם שהוא פוגש כעת עברו יחדיו במהלך חיים ארצי קודם או במספר מהלכי חיים ארציים קודמים. מדע החניכה מאפשר לנו לראות תמונה של חוויות שנחלקו עם אדם אשר עמו אנו קשורים קארמאתית. התמונה עולה בעוצמה כזאת כאילו שהאדם עומד לפרוץ החוצה מזהותו הנוכחית ולעמוד בפנינו בצורתו הקודמת, בא לפגוש את עצמו בצורתו הנוכחית. הרושם הינו עז עד כדי כך. מאחר ולחוויה ממשות עזה כול כך, אנו יכולים לייחס אותה לכוחות המונחים ביסודה וכך לגלות למה ומדוע תמונה זאת עלתה מקרבנו.
כאשר יורד אדם לחיים ארציים מהקיום שבו הוא מבלה בעולמות של נפש ורוח בין מוות ולידה חדשה, הוא עובר דרך תחומי היקום השונים – האחרון הוא ספֵרת-הירח. כאשר הוא חולף דרך ספֵרת-הירח הוא פוגש את אותן ישויות אשר אודותיהן דיברתי אתמול, ואמרתי שהן היו בעבר המורים הקדמונים של האנושות. הוא פוגש ישויות אלו שם במרחבי היקום, לפני ירידתו לארץ, והן אלה שחוקקות כול דבר אשר אירע בחיים בין אדם לחברו, אל תוך החומר המעודן הזה, שבניגוד לחומרים ארציים, חכמי המזרח קראו בעבר 'אקאשה'. זהו באמת העניין שכול מה שקורה בחיים, כול חוויה המגיעה לאדם, כול דבר נבחן בקפידה על ידי אותן ישויות שהן ישויות רוחיות שלא מתגשמות, ובעבר אכלסו את כדור הארץ ביחד עם בני האדם. כול דבר נבחן ונחקק אל תוך המהות האקאשית כמציאות חיה, לא כמאמר מופשט. ישויות ירח רוחיות אלה, שהיו המורים הגדולים בתקופת חוכמת היקום הקדמונית, הן המתעדות את ההתנסויות האנושיות. וכאשר בחייו בין מוות ללידה חדשה נמשך האדם פעם נוספת אל האדמה כדי להתאחד עם הזרע שהוכן על-ידי ההורים, הוא עובר דרך התחום שבו ישויות הירח רשמו מה שחווה על פני הארץ בהתגשמויות קודמות. הואיל וישויות הירח הללו, כאשר חיו על-פני הארץ, הביאו לבני האדם חוכמה המתייחסת במיוחד לעברו של היקום, בקיומן הקוסמי הנוכחי הן משמרות את העבר. כאשר אדם יורד לקיום ארצי, כול דבר שהן שימרו נחקק אל תוך גופו האסטראלי. נוח מאוד לומר שהאדם מורכב ממכלול-האני, מגוף אסטראלי, מגוף אתרי וכן הלאה. מכלול-האני הוא המזוהה ביותר עם כדור הארץ; הוא כולל את מה שאנו לומדים וחווים בקיום הארצי. אברי ישות האדם השוכנים עמוק יותר הינם בעלי אופי שונה. אפילו הגוף האסטראלי שונה מאד, מלא ברישומים, מלא בתמונות. מה שמוכר בפשטות כ'תת-הכרה' חושף עושר של תכנים כאשר הוא מואר על ידי ידע אמיתי. חניכה-רוחית מאפשרת לחדור אל תוך הגוף האסטראלי ולצפות בכול מה שישויות הירח חקקו בו – כגון החוויות המשותפות עם בני אנוש אחרים. מדע-החניכה מאפשר לנו לרדת לעומק הסוד כיצד כול העבר צפון בקרב האדם ואיך 'גורל' מעוצב דרך העובדה שבקיום-הירח ישנן הישויות המשמרות את העבר כך שהוא שוכן בתוכנו כאשר אנו שוב מציבים את כף רגלנו על-פני האדמה.
וכעת מקרה אחר. כאשר החניך-הרוחי פוגש אדם שביחס אליו התודעה הרגילה קולטת סתם התרשמות אסתטית או שכלית שאינה מלווה על ידי חלומות, הרי שמלכתחילה לא עולה בו תמונה. במקרה זה מבטו של החניך הרוחי מכוון אל השמש, לא אל הירח. סיפרתי לכם אודות הישויות הקשורות לירח – באותה הדרך, השמש אינה רק אותו גוף גזי אשר אודותיו מדברים המדענים המודרניים. המדענים היו נדהמים לחלוטין אם היו יכולים לשגר משלחת לאזור שהם משערים שהוא מלא בגזים לוהטים ושהם סבורים שזאת השמש. במקום בו הם שיערו את נוכחות הגזים הלוהטים, הם היו מוצאים מצב שאינו מהווה אפילו חלל, שהינו פחות מריק – ריקנות בחלל הקוסמי. מהו חלל? האדם אינו יודע באמת – פחות מכול יודעים הפילוסופים שהקדישו מחשבה רבה לכך. רק חשוב: אם יש כאן כסא ואני הולך לקראתו בלי לשים לב לנוכחותו, אני פוגע בו – הוא מוצק, בלתי חדיר. אם אין כסא אני הולך דרך החלל ללא הפרעה.
אבל קיימת אפשרות שלישית. אני יכול לגשת למקום בלי להתעכב או להיפגע, אך אני עלול להישאב ולהיעלם: כאן אין חלל אלא הניגוד של חלל. וניגוד זה של החלל הוא המצב בשמש. השמש היא חלל שלילי.[1] ובדיוק בגלל זה השמש היא המשכן, המשכן הטבעי, של ישויות המדורגות במעמדן מיד מעל האדם: אנגלוי, ארכאנגלוי, ארכאי. במקרה אשר אודותיו הנני מדבר, מבטו של החניך הרוחי מופנה כלפי ישויות אלו בשמש, הישויות הרוחיות של השמש. במילים אחרות: מפגש מסוג זה אשר אינו שייך לעבר קארמאתי, אלא חדש לגמרי, הינו עבור החניך-הרוחי אמצעי להתקשרות עם ישויות אלו. מתגלה הנוכחות של ישויות מסוימות אשר לאדם יש קשר קרוב עם אחדות מהן, כאשר עם אחרות הקשר יותר מרוחק. הדרך בה ישויות אלה פונות אל החניך הרוחי מגלה לו – לא בפרטים אך בקו מתאר רחב – איזה סוג של קארמה צפוי בקירוב לקבל צורה. במקרה זה זאת לא קארמה ישנה אלא קארמה שבאה אליו בפעם הראשונה. הוא מבחין שישויות אלה הקשורות עם השמש עסוקות עם העתיד, בדיוק כפי שישויות הירח עסוקות עם העבר.
גם אם אדם אינו חניך-רוחי, כול חיי הרגש שלו יעמיקו אם יתפוס מה שמדע-החניכה יכול להשיג בדרך זאת ממעמקי הקיום-הרוחי, מאחר והדברים הללו עצמם הינם מקור להארה. השוואה שהשתמשתי בה לעיתים תכופות היא שבדיוק כפי שתמונה יכולה להיות מובנת למי שאינו צייר בעצמו, כך אמיתות אלה יכולות להיות מובנות על ידי אדם שאינו חניך-רוחי בעצמו. אך אם אדם מאפשר לאמיתות אלה לפעול עליו, כול יחסיו ליקום מעמיקים ללא שיעור. כשמתבונן האדם מעלה אל היקום ומבנהו כיום, כמה מופשטים, כמה יבשים, פרוזאיים ועקרים הם מושגיו! כאשר הוא מביט אל כדור הארץ הוא עדיין מגלה עניין במידה מסוימת. הוא מסתכל על החיות ביער בעניין מסוים. אם הוא תרבותי, הוא מתענג מאייל דק גזרה, מצבי קל תנועה; אם טעמיו מעודנים פחות, חיות אלה מעניינות אותו כציד, הוא יכול לאכול אותן. הוא מתעניין בצמחים וירקות, כי כול הדברים הללו מתייחסים ישירות לחייו. אך ממש כפי שרגשותיו ותחושותיו מונעים על-ידי יחסיו עם העולם הארצי, כך חיי הרגש שלו יכולים להיות מונעים על-ידי היחסים שהוא חושף אל הקוסמוס שמעבר לכדור הארץ. וכול דבר שבא כגורל מהעבר, אם הוא מרשים אותנו, ממריצנו בלב ונפש להסתכל למעלה אל ישויות הירח, אומרים לעצמנו: "מגורי בני האדם הינם עלי אדמות, על הירח ישנן ישויות אשר אי פעם בעבר היו ביחד עימנו עלי אדמות. הן בחרו מקום משכן שונה אך אנו עדיין קשורים עמן. הן רושמות את עברנו, מעשיהן הם מציאות חיה בתוכנו כאשר העבר פועל אל תוך קיומנו הארצי".
אנו מביטים למעלה בהערצה וביראת כבוד, בידיעה שהירח הכסוף הוא רק אות וסימן של ישויות אלה הקשורות באופן אישי כול-כך עם עברנו. ובאמצעות מה שאנו חווים כבני האדם, אנו מצטרפים לקרבה עם הכוחות הקוסמיים העל-ארציים הללו, שדמויותיהם הן הכוכבים, ממש כפי שבאמצעות קיומנו בבשר אנו נמצאים בקשר עם כול דבר החי על פני הארץ. כשאנו מתבוננים בציפייה לקראת העתיד והמשכיות החיים אל תוך אותו העתיד עם כול תקוותינו ושאיפותינו, אין אנו חשים יותר מבודדים בתוך חיינו הנפשיים אלא מאוחדים עם מה שקורן אלינו מהשמש. אנו יודעים שהאנגלוי, הארכאנגלוי והארכאי הן ישויות שמש הפוסעות עמנו מההווה אל תוך העתיד. כאשר אנו מביטים למעלה אל הקוסמוס ותופסים כיצד קרינת הירח תלויה בקרינת השמש וכיצד הגופים השמיימיים הללו מצויים בזיקה הדדית, אז הרחק בקוסמוס אנו רואים תמונה של מה שחי בתוככי עצמנו. בדיוק כפי שהשמש והירח מתייחסים זה לזה בעולם הכוכבים, כך עברנו – הקשור לירח – מתייחס לעתידנו – הקשור לשמש. גורל הינו מה שזורם בקרב האדם מהעבר, באמצעות ההווה, אל תוך העתיד. אנו מתבוננים בתמונה הארוגה בתוך הקוסמוס, אל מהלכי הכוכבים ויחסי הגומלין של הכוכבים, שכעת הינה מוגדלת לאין שיעור, של מה שחי בתוך ישותנו.
חזוננו מתרחב וחודר לעומק אל תוך הספירות הקוסמיות. כאשר אדם עובר דרך המוות הרי שהוא משתחרר בתחילה מגופו הפיזי בלבד. הוא חי במכלול-האני, בגופו האסטראלי ובגופו האתרי. אך לאחר ימים אחדים גופו האתרי שיחרר עצמו מהגוף האסטראלי ומה"אני". מה שהוא חווה כעת הוא משהו המתגלה כאילו היה זה מתוך עצמו; בתחילה זה איננו גדול, אבל אז הוא הולך ומתפשט יותר ויותר – זהו גופו האתרי. גוף אתר זה מתרחב אל חלל הקוסמוס, עובר אל עולם הכוכבים עצמו – כך זה מופיע בפניו. אך ככול שהוא מתרחב הגוף האתרי נעשה כול כך עדין וקלוש, שלאחר ימים אחדים הוא נעלם ממנו. אך ישנו דבר-מה אחר הקשור לעניין: בשעה שגופנו האתרי ניתן לקוסמוס, בעת שהוא מתרחב ונהיה יותר עדין וקלוש, הרי שאנו כביכול פונים אל סודות הכוכבים, חודרים אל הסודות של הכוכבים.
בעת שאנו עוברים למעלה דרך ספֵרת-הירח לאחר המוות, ישויות הירח קוראות מגופנו האסטראלי את מה שחווינו בקיום הארצי. לאחר עזיבתנו את הקיום הארצי אנו מתקבלים על-ידי אותן ישויות ירח, וגופנו האסטראלי שבו אנו חיים כעת הינו עבורן כספר שהן קוראות בו. והן מתעדות ללא שום טעות את מה שהן קראו, על מנת שזה יהיה חקוק אל תוך הגוף האסטראלי החדש בבוא העת לרדת לארץ שוב.
אנו עוברים מספֵרת-הירח דרך ספֵרת-מרקורי, ספֵרת ונוס ואז אל תוך ספֵרת-השמש. בספֵרת-השמש, כול דבר שחיינו באמצעותו, כול דבר שחוללנו והשגנו בהתגשמויות קודמות נעשה לממשות חיה בתוכנו. אנו יוצרים קשרים משותפים עם הישויות של ההיררכיות הגבוהות יותר, לוקחים חלק במעשיהן, וכעת אנחנו ממש בתוך הקוסמוס. בדיוק כפי שבמשך קיומנו הארצי אנו נעים על-פני האדמה, מרותקים לכאורה בתוך תנאים ארציים, כעת אנו חיים במרחבי הקוסמוס. אנו חיים במרחב האינסופי, בה בשעה שעלי אדמות חיינו במצב של הסגר. ככול שאנו חולפים דרך קיומנו בין מוות ללידה חדשה, הרי שזה נראה לנו כאילו עלי אדמות נחבשנו בבית אסורים …. אבל כעת כול דבר התרחב לאין סופיות. אנו חווים את סודות הקוסמוס, אך לא כאילו הם היו נשלטים באופן כלשהו על ידי חוקי הטבע הפיזי: או אז חוקי טבע אלה נראים לנו כתוצרים חסרי חשיבות של השכל האנושי. אנו מתנסים במה שמתרחש בכוכבים כמעשיהן של ישויות אלוהיות-רוחיות ואנו מאחדים את עצמנו עם המעשים הללו: ככול שזה תלוי בנו אנו פועלים בקרב ישויות אלה ויחד עימן ומהקוסמוס עצמו אנו מתכוננים לקיומנו הארצי הבא.
מה שאנו חייבים להבין על כול משמעותו העמוקה זה שבמשך חייו בקוסמוס בין מוות ללידה חדשה, האדם עצמו יוצר ומעצב מה שהוא נושא בתוכו. בחיים החיצוניים האדם תופס מעט, מעט מאד, אודות מבנהו וארגונו העצמי. אפשר להבין באמת מהו איבר רק כאשר ידוע מקורו הקוסמי. חישבו אודות הנעלה שבאיברים – הלב האנושי. מדענים מבתרים כיום את העובר, מתבוננים כיצד הלב מתעצב בהדרגה ואינם מהרהרים יותר בעניין. אך מבנה חיצוני גמיש זה, הלב האנושי, הוא לאמיתו של דבר התוצאה של מה שכול אחד, בשיתוף פעולה עם האלים, עיבד בין מוות ללידה חדשה. בחייו בין מוות ללידה חדשה חייב אדם לעבוד, קודם לכול, בכיוון המוביל מהארץ אל מערכת הכוכבים אריה שבגלגל המזלות. זרם זה הזורם מהארץ למזל אריה שוקק כוחות ובכיוון זה חייב האדם לעבוד כדי שבבוא העת הוא יהיה יכול להקרין את הנבטים הראשוניים של הלב – כלי המכיל כוחות קוסמיים. ואז, לאחר שעבר בתחום זה של מרחבי היקום הרחוקים, מגיע האדם לאזורים קרובים יותר לארץ; הוא עובר אל תוך ספֵרת השמש. כאן שוב פועלים כוחות המביאים את הלב לדרגת התפתחותו הבאה. ואז נכנס האדם לאזור בו הוא כבר בא במגע עם מה שיכול להיקרא חום-הארץ. הרחק במעמקי הקוסמוס לא קיים חום-ארצי, אלא משהו שונה לחלוטין. באזור החום-הארצי הכנת הלב מגיעה לשלבה השלישי. הכוחות הזורמים בכיוון מזל אריה שמהם מעוצב לב האדם הינם כוחות מוסר ואמונה טהורים; בשלבי ההתפתחות הראשונים הלב מכיל רק כוחות מוסר ואמונה. זה ייראה מגוחך לכול מי שנוכח לדעת שמדע הטבע המודרני יתייחס לכוכבים כאל מסות פיזיקאליות אדישות בלבד, ומתעלם לגמרי מהגורם המוסרי. כאשר אדם עובר דרך אזור-השמש, הכוחות האתריים משתלטים על כוחות המוסר האלה. ורק כאשר מתקרב האדם יותר לארץ, לחום, מושגים שלבי ההכנה הסופיים. או אז מתחילים להיות פעילים הכוחות המעצבים את הגרעין הפיזי למען הישות של נפש-ורוח היורדת מטה.
כול איבר נוצר ומעוצב על ידי כוחות קוסמיים; הוא תוצר של כוחות קוסמיים אלו. האמת לאמיתה היא שהאדם נושא את כוכבי השמים בקרבו. הוא קשור עם הכוחות של הקוסמוס כולו, לא רק עם עולם-הצומח באמצעות החומרים שהוא מכניס לקיבתו ואז נספגים בתוך גופו. בוודאי שדברים אלה יכולים להיות מובנים רק על-ידי אנשים שנחנו במתת כוח ההתבוננות האמיתית. יגיע זמן כאשר ההיבט המאקרוסקופי[2] של דברים יובא בחשבון כמו ההיבט המיקרוסקופי – שממש הפך לפולחן כיום. אנשים מנסים לגלות את סודות גופי בעלי החיים, הגוף האנושי, באמצעות התעלמות מכוונת מהקוסמוס. הם מציצים בצינור וקוראים לזה חקירה מיקרוסקופית; הם מבתרים קטע זעיר, מניחים אותו על משטח זכוכית ומנסים לבטל את העולם והחיים עד כמה שיכולתם מגעת. חלק פעוט מופרד ונלמד באמצעות מכשיר החוסם כול מראה של העולם הסובב אותו. בוודאי שאין שום סיבה להמעיט בערכן של חקירות מסוג זה המגלות דברים מופלאים. אך שום ידע אמיתי של האדם אינו יכול להיות מושג בדרך זאת.
כשאנו מסתכלים מכדור הארץ החוצה אל הקוסמוס שמעבר לכדור הארץ, אזי מתגלה לראשונה חלק מהעולם. כי לאחר הכול רק חלק הוא הנגלה לעין. הכוכבים אינם מה שהם מציגים בפני העין הפיזית – מה שהעין רואה זה רק תמונת החושים – אבל ככלות הכול, במידה מסוימת זאת הם נראים. העולם בכללותו שאנו חולפים דרכו בין מוות ללידה חדשה הוא סמוי מן העין, על-חושי. קיימים תחומים המשתרעים מעל ומעבר לעולם הנגלה לחושים. האדם שייך לתחומים אלה של קיום על-חושי בוודאות כפי שהוא שייך לעולם החושים. לא יהיה לנו ידע אמיתי של ישות האדם עד שניקח בחשבון את החיים שעבר במרחבי הקוסמוס הכבירים. ואז מתברר לנו כי לאחר שעברנו את שער המוות אל הקוסמוס, חזרנו לארץ פעם נוספת, הקשרים עם החיים הקוסמיים האלה עדיין חיים בקרבנו. יש בתוכנו ישות שאי פעם בעבר התגוררה עלי אדמות, התרוממה לקוסמוס, עברה דרך תחומי הקוסמוס וירדה פעם נוספת מטה אל הקיום המוגבל עלי אדמות. אנו לומדים בהדרגה מה היינו בקיום קודם על פני האדמה; מבטנו מוסט מהפיזי ונישא אל תוך הרוחי. מאחר ובשעה שאנחנו מסתכלים לאחור אל תוך חיים ארציים קודמים הכוח הטבוע במדע-החניכה הרוחית ממיס בקרבנו כול שאיפה לתמונות חומרניות.
בהקשר זה התרחשו גם דברים משונים רבים. בתקופה אחת היו תיאוסופים מסוימים אשר ידעו מתוך ידע מזרחי שהאדם עובר דרך חיים ארציים רבים, אך הם חפצו בתמונה מטריאליסטית אף-על-פי שהם התעו את עצמם שלא כך הוא הדבר. נאמר באותו הזמן שהגוף הפיזי של האדם מתפורר במותו אבל רק אטום אחד נותר ובצורה מופלאה כלשהי עובר לחיים הארציים הבאים. זה נקרא "האטום התמידי". זאת הייתה בפשטות דרך לספק תמונה חומרנית. אך כול נטייה לחשיבה חומרנית מסוג זה נעלמת כאשר נוכח האדם לדעת אל נכון שהלב האנושי ארוג ומעוצב על ידי היקום.
הכבד, מאידך, מתעצב בסביבה הקרובה לארץ; לכבד יש רק קשר ישיר מצומצם למרחבי הקוסמוס. הידע הנרכש בהדרגה ממדע-החניכה גורם לנו להבין שהלב כלל לא יכול היה להתקיים אם הוא לא היה מוכן ומעוצב על-ידי הקוסמוס באופן פנימי. אך איבר כדוגמת הכבד או הריאה מתחיל להיווצר רק בסביבת הארץ. כפי שנראה מהקוסמוס, אדם קשור לארץ בזיקתו לריאות והכבד; בזיקתו ללב הוא מהווה ישות קוסמית. אנו מתחילים להבחין באדם את היקום כולו. על-פי האנטומיה הרוחית, אפשר לתאר את הריאות ואברים מסוימים אחרים באמצעות שרטוט כדור הארץ; הכוחות הכלולים באברים אלה פועלים באזור קרוב לאדמה. אך עבור הלב על האדם להכין שרטוט של הקוסמוס כולו. היקום כולו מרוכז ודחוס באדם. אדם הוא באמת מיקרוקוסמוס, מסתורין כביר. אך ידע של המקרוקוסמוס שאליו עובר האדם לאחר המוות, הינו חופשי מכול יסוד של חומרניות. אנו לומדים כעת לזהות את הקשרים האמיתיים בין הרוחי לפיזי, בין איכות אחת של הנפש לאחרת.
לדוגמא, יש אנשים שהינם בעלי הבנה מולדת של סביבתם, של בני האדם סביבם בעולם. אם נתבונן בחיים נמצא אנשים היוצרים קשרים עם בני אדם רבים, אבל הם כלל אינם מכירים אותם באמת. מה שהם אומרים לגבי אנשים אחרים הוא תמיד לא מעניין ואיננו מלמד את האדם דבר מה חיוני. אנשים כאלה אינם יכולים להתעמק בישותם של אנשים אחרים, אין להם יכולת להבין אותם. אך ישנם אנשים אחרים בעלי מתת ההבנה הזאת. כאשר הם מדברים אודות אדם אחר, תיאוריהם ציוריים וברורים כול-כך עד שכול אחד יודע מיד מהו אותו אדם מבלי לפגוש בו מעולם; הוא ניצב שם לפני האדם. התיאור אינו חייב להיות מפורט. אדם המסוגל להתעמק בישותו של הזולת יכול למסור תמונה שלמה שלו בקצרה. הדבר נכון לא רק לגבי תיאור של אדם אחר; זה יכול להיות משהו בטבע. אנשים רבים מנסים לתאר הר, או עץ, אך זה מייאש לתפוס תמונה אמיתית כלשהי; הכול ריק והאדם חש בשיממון. שוב, אנשים אחרים חוננו בהבנה מיידית; ניתן לצייר בקלות את מה שהם מתארים. מתת או פגם כזה – הבנת העולם או קהות חושים – אינו בא יש מאין אלא הינו תוצאות קיום ארצי קודם. אם בעזרת מדע החניכה מתבוננים באדם בעל הבנה עמוקה של סביבתו האנושית והלא-אנושית, ואז חוקרים את חייו הארציים הקודמים – יהיה לי הרבה מה לומר אודות הנושא הזה – מגלים את האיכויות המיוחדות של אופיו באותם חיים קודמים וכיצד הם הותמרו בין מוות ללידה חדשה להבנה הזאת של העולם סביבו. ויכול האדם למצוא שאיש המבין את העולם סביבו היה בטבעו מוכשר לשמחה גדולה, אושר גדול, בחיים הקודמים. זה מעניין מאד: אנשים שבחייהם הקודמים לא היו מסוגלים להרגיש שמחה אינם מסוגלים, כעת, להבין בני אדם או את העולם סביבם. אדם בעל הבנה כזאת התענג בחייו הקודמים מסביבתו. אבל גם התכונה הזאת נרכשה בחיים מוקדמים עוד יותר. כיצד אדם זוכה לאותה שמחה, מתת זאת של הנאה מהסביבה? יש לו אותה אם בחיים קודמים עוד יותר הוא ידע כיצד לאהוב. אהבה במהלך חיים ארצי אחד מומרת לשמחה, לאושר; השמחה של החיים הארציים הבאים מומרת להבנה חמה של העולם הסובב בחיים השלישיים.
בראיית הרצף של חיים ארציים יכול האדם ללמוד להבין מה זורם מההווה אל תוך העתיד. אנשים המסוגלים לשנוא שנאה עזה נושאים הלאה לחיים הארציים הבאים את הנטייה להיפגע מכול דבר כתוצאה של שנאה זאת. אם לומד אדם אודות מישהו העובר מהלך חיים מלא טינה תמידית כיוון שכול דבר פוגע בו, גורם לו לסבול, הרי שזה מה שהוא יגלה. באופן טבעי יש לחוש חמלה אל אדם כזה אך תכונה זאת מובילה בחזרה להתגשמות קודמת כאשר הוא נכנע לשנאה. בבקשה אל תבינו אותי שלא כהלכה בעניין זה. כאשר מוזכרת שנאה, טבעי שכול אחד יאמר: "אינני שונא, אני אוהב כול אחד." אך תן להם לנסות ולגלות כמה שנאה חבויה אורבת בנפש! זה נהיה ברור מאד כאשר שומע מישהו בני אדם מדברים זה אודות זה. רק חשוב על כך ותיווכח שהדברים המשפילים הנאמרים לגבי אדם רבים הרבה יותר ממה שנאמר מעולם בשבחו. ואם נכנסים לסטטיסטיקה אמיתית יימצא שיש מאה פעמים – באמת מאה פעמים – יותר שנאה מאהבה בקרב בני אנוש. זוהי עובדה אף-על-פי שהיא איננה מוכרת בדרך כלל. אנשים מאמינים תמיד ששנאתם מוצדקת ונסלחת. אך שנאה הופכת בחיים הארציים הבאים לרגישות יתר לסבל ובחיים השלישיים לחוסר הבנה, קהות חושים – תכונות העושות אדם לקשה ואדיש, המנוע מלגלות עניין אמיתי בדבר כלשהו.
כך מתאפשר לסקור שלוש התגשמויות רצופות שדרכן פועל חוק: אהבה מותמרת לשמחה, השמחה מותמרת במהלך החיים השלישיים להבנת הסביבה. שנאה מותמרת לרגישות יתר לסבל ושוב, במהלך החיים השלישי, לאטימות וחוסר הבנה של העולם מסביב. כאלה הם הקשרים בחיי הנפש המובילים הלאה מהתגשמות אחת לשנייה.
אך הבה ונדון כעת בצד אחר של החיים. ישנם אנשים – ייתכן שמסיבה זאת הם כפי שהם – שאין להם כלל עניין בדבר כלשהו פרט לעצמם. אם אדם מגלה עניין אמיתי במשהו או אינו מתעניין כלל, הרי שיש לזה משמעות רבה בחיים. ביחס לזה נחשפים גם דברים מוזרים. הכרתי אנשים ששוחחו עם גברת בבוקר אך אחר הצהריים לא היה להם מושג קלוש איזה סוג של כובע או סיכה לשיער היא חבשה, או מה היו צבעי בגדיה! ישנם אנשים שפשוט אינם מתבוננים בדברים כאלה. לעיתים קרובות זה נראה כהרגל שיש לסלוח לו, אך באמת אין הדבר כך כלל וכלל. זהו למעשה חוסר התעניינות, לעיתים קרובות מרחיק לכת כול כך שהאדם איננו פשוט יודע אם האדם שפגש לבש מעיל שחור או בהיר. לא היה קשר פנימי עם מה שממש עמד כנגד עיניו. זאת דוגמא קיצונית במקצת. אינני רומז שאדם נופל לאחיזת אהרימן או לוציפר כאשר הוא אינו יודע אם לגברת שעמה שוחח היה שיער בהיר או כהה, אך ברצוני רק להצביע על כך שלאנשים יש מידה מסוימת של עניין בסביבתם או שאין להם. זה דבר בעל חשיבות רבה לנפש. אם מתעניין האדם במה שסביבו, הרי שזה ממריץ תמיד את נפשו, החיה עם הסביבה. אך כול מה שנחווה מתוך התעניינות מלאת חיים, בסימפטיה אמיתית, נישא דרך שער המוות אל תוך המרחב הקוסמי במלואו. ובדיוק כפי שלאדם יש עיניים כדי לראות צבעים על פני הארץ, כך בקיומו הארצי הוא חייב להתמלא בהתעניינות מומרצת, כדי שיתאפשר עבורו בין מוות ללידה חדשה לראות את כול מה שנחווה בקוסמוס מהבחינה הרוחית. אם אדם עובר מהלך חיים ללא עניין, אם דבר אינו שובה את עיניו או תשומת ליבו, אזי בין מוות ללידה חדשה אין לו קשר אמיתי עם הקוסמוס, כאילו שנפשו לקויה בעיוורון, הוא אינו יכול לעבוד עם הכוחות הקוסמיים. אך כאשר זה המקרה, הגוף ואבריו אינם מוכנים כהלכה לחיים הבאים. כאשר אדם כזה נכנס לספירה של כוחות הזורמים למזל אריה, ההכנות הבסיסיות ללב אינן יכולות להתבצע; הוא מגיע לתחום השמש ואינו יכול לעבוד על המשך התפתחותו; אזי, בתחום החום הארצי, חום הארץ, הוא שוב אינו מסוגל להשלים את ההכנה. לבסוף הוא מגיע לארץ עם נטייה לבעיות בלב.
כך חוסר עניין – שהינו מאפיין של חיי הנפש – ממשיך לפעול בחיים הארציים הנוכחיים. טבעה של מחלה יכול להיות ברור במלואו רק כאשר ניתן להבחין בקשרים אלה, כאשר רואים כיצד מגבלה פיזית אשר ממנה אדם סובל כעת התעוררה ממשהו הקשור לחיי הנפש בהתגשמות קודמת והותמר בהתגשמות הנוכחית לתכונה גופנית. ייסורים פיזיים בהתגשמות אחת קשורים להתנסויות בהתגשמות קודמת. באופן כללי, בני אדם שנאמר עליהם "שבריאותם מתפרצת", שלעולם אינם חולים, אשר הינם תמיד חסונים ובריאים, מפנים את מבט המתבונן בחזרה מקיומם הנוכחי לחיים קודמים כאשר הם התעניינו בעומק רב ביותר בכול דבר סביבם, התבוננו בכול דבר בתשומת לב נלהבת ומלאת חיים.
באופן טבעי, אין ללחוץ חזק מדי על דברים השייכים לחיי הרוח. זרם של קארמה יכול גם להתחיל. חוסר עניין יכול להתחיל בחיים הנוכחיים; ואז העתיד יכוון שוב לכך. זאת אינה רק שאלה של הליכה בחזרה מההווה אל העבר. לכן כאשר קארמה פועלת ניתן רק לומר, ככלל העניין הוא שמחלות מסוימות קשורות עם תכונות או איכויות מסוימות של הנפש.
אם כך, כאשר נדבר בהכללה, ניתן לומר שאיכויות נפשיות בחיים ארציים מסוימים מותמרות לתכונות גופניות בחיים ארציים אחרים; תכונות גופניות בחיים ארציים מותמרות לאיכויות נפשיות בחיים אחרים. העניין הוא שכול מי שרוצה לתפוס את הקשרים הקארמתיים חייב לשים לב בדרך כלל למה שנראה כפרטים נטולי חשיבות. חשוב מאד שהמבט לא ירותק לדברים שבדרך כלל נראים כבעלי חשיבות בלתי רגילה. כדי לזהות כיצד מהלך חיים ארצי אחד מוביל אל חיים קודמים, הרי שבדרך כלל המבט חייב להיות מכוון לתכונות הנראות כבעלות חשיבות משנית. לדוגמא, ניסיתי בעבר – בכול הרצינות כמובן, לא באופן שחקירות כאלה נעשות לעיתים קרובות – לגלות את היחסים הקארמתיים של דמויות שונות בהיסטוריה ובעולם הידע, ותשומת ליבי נפלה על אישיות שחייה הפנימיים ביטאו את עצמם באופן קיצוני ובמידה ניכרת כול כך עד שלבסוף הוא טבע מטבעות לשון בלתי רגילות. הוא כתב מספר ספרים שבהם אירעו צורות מוזרות ביותר של מילים. הוא היה מבקר מחמיר מאד של מצבים חברתיים, של בני אדם והתנהגותם זה עם זה. הוא גם גינה את הקנאה שרוחשים משכילים רבים בהתנהגותם כלפי עמיתיהם. הוא מצטט דוגמאות להמחשת התחבולות והמזימות של מלומדים מסוימים במאמץ להוריד את קרנם של עמיתיהם, וכותרת הפרק הנדון היא: דרכים מפוקפקות בעולם המדעי. כעת כאשר אדם טובע מטבע לשון כדרכים מפוקפקות[3], ניתן להרגיש שזהו משהו טיפוסי. ותפיסה פנימית ערנית של מה שמונח מאחורי ביטוי זה מובילה לתגלית שבהתגשמות קודמת האישיות הזאת עסקה בכול מיני משימות מלחמתיות, ולעיתים תכופות היתה זקוקה למידה רבה של תמרון ופעולות מוסוות. תכונות אלו הותמרו, באופן קארמתי, לכשרון לטביעת מטבעות לשון כאלה לתככים, מחלוקות ומריבות. ביצירת תמונות מילוליות לשם תיאור עובדות שהן כעת נושא התעניינותו, ראשו תאר מה שבחייו הקודמים הוא ביצע ברגליו ובידיו. וכך ביחס לאישיות מיוחדת זאת הייתי יכול להדגים כיצד הפיזי הותמר בדרך מסוימת לתכונות נפשיות.
——————————————————————————-