רודולף שטיינר

הרצאה תשיעית

ניתנה בדורנאך, 21 בספטמבר 1924 GA238

תורגם מאנגלית והוכן לדפוס על ידי עציון בקר

סייעו בעריכה ובתרגום: חברי החוג האנתרופוסופי הירושלמי, בן ציון פורת, דניאל זהבי

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

ההרצאות שאותן אני נותן כעת, בנוכחותם המרשימה של חברים רבים כל כך שבאו לכאן מכל מיני ארצות, מיועדות לתכלית מסוימת מאוד. מתוך המקורות הקארמאטיים, ניסיתי להעניק תיאור שעשוי להוביל, לפחות בכמה קווים כלליים, להבנה רוחית של חיי הרוח בימינו אלה. במובן מסוים הרצאות אלו יצרו משהו מוחלט, משהו שלם, אותו אביא לסיום בהרצאתי ביום שלישי הבא.

היום אני אביא דוגמא כדי להראות עד כמה קשה להביא לזמננו הנוכחי מדע רוחי שיתאים אל נכון לימינו אלה. לא אנסה לענות על השאלה היום באמצעות התייחסות לנסיבות חיצוניות, אבל אשיב על כך באמצעות דוגמא קארמאטית. האישיות אליה מתייחסת הדוגמא הזאת איננה בדיוק רגילה. זוהי אכן אישיות יוצאת דופן במיוחד. למרות זאת דוגמא זאת תמלא את יעודה בהראותה עד כמה קשה זה להביא אל החיים הארציים בזמן הנוכחי, מה שכל בן אדם מביא עימו ככלות הכול מחייו הקודמים עלי אדמות. אני מתכוון למה שהוא מביא עימו במובן שביוצא הדופן האפשרי של היוולדותו האחרונה ממש, הוא אכן ניצב ביחסים המקוריים מסוג כזה או אחר עם העולם הרוחי, או אם לא באופן ממשי, הרי שלפחות באופן על ידי מסורת. ובכל אופן למרות זאת קשה מאוד לשאת אל הטבע הגופני של בן האדם כיום, אל התנאים של החינוך והתרבות בני זמננו, כל מה שהוא רוחי שהתקבל ונספג בזמנים קודמים.

למטרה זאת אני אפרוש בפניכם רצף של חיים ארציים של אישיות שתחשוף בפניכם כל מיני סוגים של מעצורים שאכן עלולים לצוץ כדי למנוע את נשיאת התכנים הרוחיים לזמננו הנוכחי. דוגמה זאת גם תראה לכם כיצד קשיים כאלה הושמו כבר במקרים רבים, במהלכי חיים ארציים קודמים.

לשם התחלה, נתבונן באישיות שנולדה במאה השישית לפני הספירה. היה זה הזמן שבו נשלחו היהודים לגלות בבבל, וזמן מה לאחר מכן. בלימוד תקופה זאת נגעה בי עמוקות אישיות שנולדה כאישה השייכת לגזע היהודי. בכל אופן, כשהובלו היהודים לגולה, אבל לפני שהם הגיעו ממש לגלות בבבל, אישה זאת הצליחה להימלט. ובזמן שלאחר מכן (היא הגיעה לגיל מופלג באותה היוולדות) היא קיבלה באסיה הקטנה כל מיני תלמודים שהיו נגישים שם באותו זמן. היא קיבלה יחד עם עוד דברים מה שחי שם בעוצמה רבה, ברוב רושם, גם באסיה הקטנה, המשביחים בכיוונים שונים אודות מה שאנו מכנים תפיסת העולם הזורואסטרית על הדואליות רבת העוצמה שלה. אתם זוכרים את התיאור בפרק שבספרי – "מדע הנסתר": הדואליזם המכיר מצד אחד בְּ-אָהוּרָאמָאזְדָה, רוח האור הגדולה, המשגרת את האימפולסים שלה אל האבולוציה של המין האנושי, וכך היא מהווה את המקור של הטוב והמרומם והיפה, המוקפת ברוחות השליחים שלה, האָמשָאסְפָאנדים, כפי שהשמש מוקפת בהוד של התגלות פני השמים באמצעות שנים עשר הסימנים של גלגל המזלות. אזי אלו מהווים את מופעי האור הדואליים שנוצרו במקורם בפרס העתיקה. מאידך גיסא, קיימת ההתנגדות של הכוח האחרימאני, המביא לאבולוציה- העולמית של המין האנושי את כל מה שהוא אפל, ולא רק מה שהוא אפל, אלא גם הרוע, כל מה שמפריע וגורם לחוסר הארמוניה.

התורה הזאת הייתה כרוכה עם ידע מעמיק ומרשים של מערכות הכוכבים במשמעות האסטרולוגית וחכמת הכוכבים של הזמן העתיק.

את כל הדברים האלה, האישיות אודותיה אני מדבר, בהיוולדותה כאישה באותו זמן, הייתה מסוגלת לקבל משום שהיה לה כמורה וידיד שלה במובן מסוים, איש שנחנך לתורות הרבות הללו באסיה הקטנה, ובמיוחד לידע הכשדי של הכוכבים.

כך עלינו להתחיל עם חילופי מחשבות חיוניים בין שני אלו, בתקופה הבאה אחרי הליכתם של היהודים לשבי. ואנו רואים את התופעה הבאה יוצאת הדופן. באמצעות הרשמים רבי העוצמה שהיא מקבלת, באמצעות כל התלמודים שהיא מקבלת וסופגת בעניין ותפיסה בלתי רגילים, התעוררו כוחות של ראייה על חושית בחיים הפנימיים של האישה. התאפשר לה לחזות ביקום באמצעות חזיונות שתיארו באופן מוחשי ביותר את הסדר הקוסמי.

במקרה זה עלינו לעסוק באישיות יוצאת דופן באמת. כל מה שהתגלה ונחווה בינה לבין אותו אדם בעל חניכה רוחית חלקית מאסיה הקטנה שגם היה חברהּ, כל זה התפרץ לכאורה אל החיים בתוך תוכה. ותחושה השתלטה עליה אותה נוכל לבטא במילים האלו: מה היו כל הרעיונות אותן קיבלתי במהלך חינוכי כנגד החיזיון האדיר של האימגינאציות העומדות כעת בפני נפשי? עד כמה עצום ואדיר הינו היקום עצמו, עד כמה עשיר בתוכן פנימי! – משום שהיא נוכחה לדעת בזאת באמצעות כוח החזון האימגינאטיבי שלה.

הלך רוח זה חולל תחושת ניכור מסוימת בין השניים, משום שהאיש נטה יותר להעריך את המעקב אחר תפיסות ארציות יחד עם קווי מחשבה, בה בשעה שהאישה נטתה יותר ויותר אל היסוד התמונתי. אזי שתי האישיויות חלפו מבעד לשער המוות כמעט בו זמנית, אבל עם תחושה מסוימת של ניכור ביניהן.

כעת, התוצאות של שני החיים הארציים האלה הותכו באופן מוזר יחדיו. שתי האישיויות חלפו מבעד להתנסויות העזות ביותר כשהן מתבוננות אחורה על חייהן, חולפים אחורנית דרך חייהם שאחרי מותם, ובעיבוד הקארמה שלהם בין המוות ללידה חדשה. התוצאה של חייהם יחדיו עלי אדמות הייתה חיי שיתוף נמרצים זה עם זה לאחר המוות.

בזה שהיה אישה אנו מוצאים תחושת יתרון בנוגע לאימגינאציות החזיוניות שהיו לה לקראת תום חייה, שלא היו עוד רבות עוצמה כל כך לאחר מותה. אכן נובעת ממנה מעין כמיהה, שבהיוולדות הארצית הבאה היא תתפוס את הדברים האלה בצורה יותר מחשבתית. משום שבחיי העבר שלה אותם תיארתי כעת, היא הבינה אותם יותר בצורה של דיבור. מהיותם נחווים באופן חי בדיבור, הם הותמרו לחיי אימגינאציות חזיוניות.

שתי האישיויות, הכרוכות זו בזו בעוצמה כפי שהן היו עם הקארמה שלהן, נולדו שוב במאות הכריסטיאניות הראשונות בזמן שהמהות הרוחית של הכריסטיאניות התמלאה בהדרגה בלמדנות מסוימת ובפעילות למדנית. ציינתי פעם מקודם כי רבות מהנשמות שמתוך דחף אמיתי מצאו מאז את דרכן לאנתרופוסופיה, השתתפו בכריסטיאניות של אותן מאות כריסטיאניות מוקדמות. אבל באותו זמן הן יכלו לחוות את הכריסטיאניות בצורה הרבה יותר חיה ממה ששוער לאחר מכן.

כעת הופיע דבר משונה במקרה זה. מופיע בפנינו איש, שעד כמה שהדבר נוגע לקארמה, אין לו שום דבר עם שתי האישיויות אודותיהן אני מדבר. אבל יש לו קשר עימן באמצעות ההיסטוריה של הזמן בו הן חיות עכשיו. אני מתייחס למארטיאנוס קאפלה,^[1] אישיות רבת השפעה בחיי הרוח שבאותו זמן. הוא היה האיש שכתב לראשונה את העבודה הבסיסית אודות שבע האמנויות הליברליות, שמילאה תפקיד חשוב ביותר בכל מערכות הלימוד והחינוך לכל אורך ימי הביניים. שבע האמנויות הליברליות היו: דקדוק, אמנות הנאום, דיאלקטיקה, מתמטיקה, גיאומטריה, אסטרונומיה ומוסיקה. בפעילותן ובהשפעתן המשולבות הן סיפקו מה שחשו אז כידע של הטבע וגם של היקום.

עבודתו של מארטיאניוס קאפלה נראית מלכתחילה כיבשה ועניינית משהו. אבל אנו חייבים לדעת כי ספרים כאלו, במיוחד בימי הביניים המוקדמים, נבעו לא פחות מיסודות רוחיים. אכן, היה זה המקרה גם עם אותם תיאורים מאוחרים יותר שהופצו מבית הספר בשארטר, שגם טבעו נראה לכאורה כיבש, מסְָפְררים דברים על פי סוגם וכיוצא בזה. בתיאוריו של מארטיאניוס קאפלה העוסקים בשבע האמנויות הליברליות והטבע הפועל מאחוריהן, עובדתיים כפי שהם מופיעים כלפינו, אנו חייבים להיות נכונים להכיר בשפיעה של קונצפציות הדרכתיות אודות דברים עילאיים. משום ששבע האמנויות הליברליות אכן נתפסו כממשות חיה באמת, כפי שהטבע עצמו תואר כישות חיה. עד כמה שכתביהם היו יבשים, הרי שאישיויות כמו מארטיאניוס קאפלה היו לא פחות, מודעות היטב כי כל הדברים האלה ניתנים לצפייה ברוח. אמנות הנאום, דיאלקטיקה וכדומה, הינם ישויות חיות, המשרות על היכולות האנושיות, על הפעילות הרוחית האנושית. יתר על כן, כפי שהסברתי בהרצאות האלה, הטבע בממשותו, האלה נאטורה, נתפס באופן דומה לפרוסרפינה של ימי קדם.

כעת האישה אודותיה דיברתי כעת שבה ונולדה בזמן זה וניצבה בקרב הזרם הזה – בקרב כל מה שקם למען המין האנושי תחת ההשפעה של מה שהיה כלול בשבע האמנויות הליברליות, ואודות התפיסה של הטבע שהמשיכה להשפיע עליהם. כעת, בכל אופן, היא נהייתה לאיש, שלמרות היותו בעל גוף ושכל גבריים, נשא בחובו מלכתחילה את הנטייה למצות את מה שאמור היה להיות הידע שלו, לא כל כך במחשבה, אלא שוב בתפיסות חזיוניות.

אפשר אולי לומר שמועטים בלבד באותו זמן, בתחילת המאה השישית או בסוף המאה החמישית לספירה, – מעטים היו בין אלה שאפשר לכנותם תלמידיו של מארטיאנוס קאפלה, שבהם התוכן הרוחי של אותו זמן חי באופן פעיל במלואו, תמונתי וחי. אבל האישיות אליה אני מתייחס, החיה כעת בהיוולדות זכרית, יכול לדבר ממש על התמזגותו עם הכוחות האינספיראטיביים, עם הדיאלקטיקה, תורת הנאום וכן הלאה. הוא היה מלא בתפיסה של פעילויות רוחיות חיות.

ושוב הוא פגש את האישיות האחרת שהייתה איש בהיוולדות הקודמת וכעת נהיה לאישה, מבורכת בשכל רב. ושוב (אנו יכולים לשער היטב כיצד זה הותנה באופן קארמאטי משום שאנו עדים כאן לפעולת הקארמה) – פעם נוספת התעוררה התמזגות רוחית עזה ביניהם, העברה, אינני יכול לומר של אידיאות, אלא של תפיסות, הטמעה חיה ורבת עוצמה.

אבל דבר מוזר התחולל באותה אישיות שבמאות הקדם כריסטיאניות הייתה אישה וכעת היה לגבר. משום שיכולת ההבחנה והאידיאות היו חיים כל כך, הרי שנוצר באיש ידע כביר כיצד אותם חיים חזיוניים שהוא רכש היו כרוכים יחד עם הטבע הנשי. אינני מתכוון לומר שחיי החזיונות קשורים בדרך כלל עם האישיות הנשית, אולם במקרה הזה, האופי הבסיסי בכללותו של חיי החזיונות באו מההיוולדות הקודמת של האינדיבידואל כאישה. כך סודות לאין מספר נגלו לאיש זה, סודות המתייחסים במיוחד ליחסי הגומלין שבין האדמה והירח, סודות המתייחסים, לדוגמא, לחיי הרבייה. האישיות החיה בהיוולדות הזאת כאיש נעשתה מאוד בקיאה במיוחד בתחומים האלה.

כעת אנו רואים שוב את שתי האישיויות האלו חולפות מבעד לשער המוות, נושאות את החיים שבין המוות ללידה מחודשת, ואל חייהן קרב שחר עידן התודעה, תחילה במחוזות העל חושיים. משום שהן היו עדיין בעולמות העל חושיים בעת שהן חוו את השחר הראשון של עידן הנפש הרוחית. אזי האדם אותו תיארתי לראשונה כאישה בהיוולדות הבאה שלה כאיש, שב ונולד כאיש פעם נוספת. מעניין מאוד כי שניהם נולדו פעם שנייה יחדיו, אבל האחר, שבהיוולדות הקודמת, זאת אומרת, בשנייה, היה אישה, כעת היה שוב לגבר. וכך שניהם נולדו יחדיו כגברים. זה שיעניין אותנו באופן מיוחד, שהיה אישה בתקופה העתיקה, ואיש במשך המאות הכריסטיאניות הראשונות, זה שבאירוע הראשון היה שייך לעם היהודי, ובשנייה דמו היה מעורב בצורה בלתי רגילה בהתאם לתורשתו הגשמית, איש זה שב ונולד במאה השש עשרה כאוטופיסט האיטלקי, תומאס קאמפנלה^[2], אישיות יוצאת דופן בהחלט.

הבה נביט כעת מקרוב על חייו של תומאס קאמפנלה עד כמה שהדבר נחוץ להבנת הקארמה שלו. הוא נולד עם כושר תפיסה באמת בלתי רגיל לחינוך הכריסטיאני אותו הוא קיבל. וכך בגיל מוקדם הוא החל ללמוד את "הסומא" של תומאס אקווינאס הקדוש. מתוך הלכי הרוח הממשיים והתחושות שנרכשו באמצעות חיי החזון הקודמים שלו, שהותמרו יותר ויותר אל מקביליהם – אל האימפולס ללמוד לדעת דברים בצורתם המחשבתית ממש – הוא נכנס בחיים מלאים אל היסוד החזק של מחשבה שאפשר למצוא אותה בסומא של תומאס אקווינאס הקדוש. כך הוא למד בהתלהבות ונהפך לדומיניקאני במאה השש עשרה.

אבל בחיי מחשבתו, שבהם הוא ניסה לאחוז בקפדנות בכיוון שבו הונחתה המחשבה ב"סומא" (Summa) של תומאס אקווינאס הקדוש, נכנס באופן קבוע אי שקט מסוים מאותה מורשת קדומה של חיי חזיונות רוחיים אותם הוא חי בעבר. כך יהיה זה בלתי רגיל לראות כיצד קאמפנלה אכן חיפש אחר תמיכות ונקודות של מפגש כדי להביא לסדר ולקשרים מסוימים לאותו יסוד שבו הוא פעם שלט כשהיה בעל חזיונות בתפיסתו את העולם. מפליא לראות כיצד מצד אחד תומאס קאמפנלה נהפך לדומיניקאני מלא התלהבות פנימית. אך אפילו במינזר בקוזנצה הוא נפגש עם מקובל יהודי מזהיר. כעת הוא מחבר את הלימוד של הקבלה היהודית עם מה שמתגלה כהד של חיי החזיונות הקודמים שלו, ומשלב זאת מצד שני עם התומיזם^[3] שהתפתח במיסדר הדומיניקאני. כל הדברים האלו חיו בקרבו כמעין כמיהה לחזיונות. הוא חפץ לעשות משהו כדי לחשוף באופן חיצוני את מלוא האור הפנימי של כל חייו הרוחיים. לא תמצאו זאת בתולדות חייו, אבל כך זה נראה בחזון הרוחי. קיימת תחושה מתמדת בנפשו: אכן הרוח קיימת בכל מקום מאחורי הדברים. בוודאי שגם בחיי בני האדם חייבת להיות רוח, אותה רוח הקיימת בכל-דבר אוניברסאלי.

והדברים האלו השפיעו על התחום הרגשי שלו. הוא חי בדרום איטליה. הארץ סבלה מעריצות הספרדים. הוא השתתף בקשר לשחרור דרום איטליה. בגלל קשר זה הוא נאסר על ידי הספרדים ונכלא בצינוק משנת 1599 ועד 1626, כשהוא חי חיים המנותקים מהעולם, חיים אודותיהם אפשר לומר שבוודאות היו מחוקים מהקיום הארצי למשך עשרים ושבע שנים.

כעת, הבה נתבונן בשתי העובדות יחדיו. – בתקופת מאסרו, תומאס קאמפנלה היה בתחילת שנות השלושים לחייו, ממש בתחילת שנות השלושים. הוא בילה את מהלך הזמן בכלא. זה דבר אחד. אבל איזו רוח הוא היה? איזו אישיות? הוא כונן את הרעיון של מדינת השמש, המדינה הסולארית. האינכם יכולים לראות שמהיוולדויות קודמות קורנות לנשמתו של תומאס קאמפנלה כל אותן תפיסות אסטרולוגיות, אותם חזיונות של העולם הרוחי? ביצירתו על המדינה הסולארית, הוא הוגה ומתאר אוטופיה סוציאלית, שבה הוא מדמיין שבאמצעות עיצוב רציונאלי של החיים הסוציאליים, כל בני האדם יהיו מאושרים. מה שהוא מתאר בצורה זאת כעיר השמש, או כמדינה הסולארית, נמצא בו קורטוב של חומרה נזירית. הרבה ממה שהוא ספג מהמיסדר הדומיניקאני חדר לאופן שבו הוא תופס את המבנה של המדינה. ובאופן יוצא מהכלל, הרבה מהרוחניות שלו מוצאת את דרכה פנימה. בראש המדינה האמורה להיות אידילית, יהיה מנהיג אחד, מעין ראש ממשלה בעל כישורים על חושיים האמור לגלות מתוך הרוח את הקווים המנחים עבור העיצוב והניהול של המדינה. פקידים אחרים יעמדו לצידו של ראש הממשלה, פקידים האמורים להוציא לפועל עד לפרט האחרון את החוקים והתקנות שבן אדם מאותו זמן יכול להעלות אותם בנפשו רק אם הם צצים בנפשו באמצעות כוחות קארמאטיים כהעלאת זיכרונות של תפיסותיו הקודמות אודות האדמה. אבל בקרבו התעוררו כל הדברים האלו. למעשה הוא חפץ שמדינת השמש שלו תתנהל על פי עקרונות אסטרולוגיים. יש לבחון את מערכות הכוכבים בקפדנות. נישואים אמורים להתרחש על פי מערכות הכוכבים. העיבור אמור היה להתרחש באופן כזה שההיוולדויות יתרחשו בד בבד עם מערכות כוכבים מסוימות, אותן יש לחשב. וכך, על פי מערכות הכוכבים השמימיים הגזע האנושי אמור לכאורה להיוולד על גורלו עלי אדמות.

כמובן שבני האדם של המאות התשע עשרה והעשרים, הנוירולוגים והפסיכיאטרים של המאות התשע עשרה והעשרים, כשיפגשו ביצירה כזאת יאמרו: זה מתאים לרשומות של מוסד לחולי נפש. אכן, כפי שנראה כיום, הפסיכיאטרים של המאה העשרים אכן ביטאו במובן מסוים שפיטה דומה מאוד לכך.

הציבו את שני הדברים לפני נפשכם. כאן ניצבת אישיות עם כל ההנחות הקודמות, עם התנאים שנקבעו מראש מחיים ארציים קודמים אותם תיארתי כעת. מתוך כוחה של השמש והכוכבים הוא חפץ להוריד עלי אדמות ולמצוא את הקווים המנחים של הנהלת המדינה. הוא חפץ להביא את השמש עצמה אל החיים הארציים, בה בשעה שהוא עצמו נמק יותר מעשרים שנה בצינוק חשוך, ויכול היה רק להציץ מבעד לחרך צר באור השמש שבטבע, בה בשעה שבנפשו, ברגש ובתחושה מלאי כאב, כל טבעם של הדברים שחדרו לתוכו במהלכי חיים קודמים התגלו ובאו לידי ביטוי. לבסוף הוא שוחרר מבית הכלא על ידי האפיפיור אורבן. הוא נסע לפאריס ומצא חן בעיני רישלייה. הוא קיבל פנסיה וחי עד סוף ימיו בפאריס.

וזהו הדבר המוזר. הרב היהודי אותו הוא הכיר בקוזנצה, שדרכו חשיבתו הושפעה מהקבלה, כך שהרבה יותר חי בקרבו מאשר מה שיכול היה להתרחש בחייו – הקבליסט היהודי הזה היה האישיות השנייה שנולדה שוב, זה שהיה איש בהיוולדות הראשונה אותה תיארתי, ובשנייה אישה.

כך אנו רואים את שיתוף הפעולה של שתי האישיויות האלו, תומאס קאמפנלה וחברו הרב היהודי. וכששניהם חלפו שוב מבעד לשער המוות, התעוררה באישיות שהייתה קאמפנלה בחייו האחרונים, תגובת נגד עזה למה שהוא קיבל בחייו האחרונים עלי אדמות. תחושתו הייתה בערך כזאת. הוא אומר לעצמו: מה היה קורה לולא נמקתי בצינוק החשוך כל אותן שנים, מתבונן מבעד לחרכים צרים באור השמש שבטבע? אבל יחד עם זאת הוא מתמלא במעין אנטיפאתיה ודחייה של מה שהיה לו מקודם כחזיון רוחי, תפיסה רוחית מהתקופה הקדם כריסטיאנית ובמאות הכריסטיאניות הראשונות. זהו הדבר המוזר. בה בשעה שמתקרבת התקופה של הנפש הרוחית, האינדיבידואליות ממשיכה להתפתח בעל חושי, ונעשית ממש עוינת לרוחניות הקודמת אותה היא רכשה. זה אכן התרחש עם נפשות רבות. גם לפני חייהן הארציים, בעת שהן חיו במשך התקופה של הנפש הרוחי בעולמות העל חושיים, הן התמלאו בעוינות כלפי חוויותיהן הרוחיות הקודמות. משום שלמעשה אכן קשה לשאת אל הגוף הארצי הנוכחי מה שנחווה באופן רוחי בתקופות קודמות. הגוף הגשמי הנוכחי, החינוך הארצי הנוכחי, מוליכים את בן האדם לרציונאליזם ולאינטלקטואליות.

כעת האינדיבידואליות הזאת, הממשיכה לחיות לאחר חייה כקאמפנלה, לא מצאה שום אפשרות אחרת ליצירת איזון נכון אלא באמצעות חזרה, קודם זמנה, פחות או יותר, לחיים ארציים חדשים. אבל התנאים הקיימים אינם עושים זאת לקל, משום שמצד אחד גם בתוך העל חושי היא התפתחה בעוצמה עזה אל היסוד של הנפש הרוחית – אני מתכוון לרציונאליזם ואינטלקטואליות של התקופה הראשונה בעידן של הנפש הרוחית. מאידך גיסא, במיוחד בעת שהוא חי שוב את הזמן של מאסרו, חיי החזיונות הקודמים שלו והתפיסה הרוחית דחקו קדימה שוב ושוב.

כך הוטל לכאורה עומס על נפשה של האישיות הזאת, מצד אחד עם הנטייה החזקה להארה אינטלקטואלית, המתכחשת לחיי הרוח הקודמים שלה. יתר על כן, הכחשה זאת הולכת ולובשת צורה אישית ואינדיבידואלית משונה. משום ששם התעוררה בקרבו אנטיפאתיה להיוולדותו הקדם כריסטיאנית כאישה ובסך הכול לסלידה כלפי נשים בכלל. סלידה זאת כלפי נשים מצאה את דרכה אל אישיותו, אל חייו האינדיבידואליים. כך הדבר עם קארמה. במקום להיות עניין תיאורטי זה נהפך לעניין אישי, להלך רוח אישי, לסימפאטיה או אנטיפאתיה אישית – במקרה זה – לאנטיפאתיה.

כעת נוצרה עבורו האפשרות לחיות שוב ביחסי גומלין חופשיים ופתוחים עם העולם את אותם חיים ארציים שבמהלך חייו הקודם כקאמפנלה הוא בילה בבית האסורים.

בבקשה, הבינו זאת נכונה. במקרה זה האישיות השנייה לא נלוותה אליו, משום שלשני לא הייתה שום סיבה לבוא אל האדמה. בשלושת המהלכים העוקבים של חיים ארציים לאינדיבידואליות של קאמפנלה הייתה תמיד את בן הלוויה השני לתמוך בו ולהדריכו בחייו. כעת נוצרה עבורו ההזדמנות לחיות פעם נוספת חיים ארציים את כל מה שהוא החסיר בשנים הארוכות של מאסרו בחייו כקאמפנלה. מה שהוא עבר בחשכת מאסרו חולל את האפשרות לחיות שוב כחיים חדשים עלי אדמות.

ככלות הכול, מה הייתה התוצאה, אחרי שכל הדברים התרחשו מקודם? דמיינו לרגע, כאשר קאמפנלה היה בן שלושים שנה, או בערך באותו זמן, הוא נכלא. דמיינו את הבגרות היחסית של אדם בתקופת הרנסאנס בשנות השלושים לחייו. דמיינו שמה שהוא החסיר באותו זמן פועל שוב. ובאותו זמן כל שאר היסודות, הרוחי והרציונאלי, זוהרים, קורנים מהחוץ פנימה. כל השאר וכל מה שסובב הינו אור, רק שנות המאסר האלו הינם חשיכה. כל ההשפעות האלו קורנות ומתמזגות: תפיסה על חושית, שנאת נשים, שנוצרו מתוך הניסיונות אותם תיארתי, ובנוסף, חוכמה רבה מאוד. כל הדברים האלו פעלו זה בתוך זה באופן שהם היו יכולים לעשות כתוצאה של מצב הבגרות של אדם מתקופת הרנסאנס בשנות השלושים לחייו.

כל זה שב ונולד בשנות התשעים של המאה התשע עשרה או מעט מוקדם יותר. בגוף של הילד נולד מה שיועד למעשה לתקופה מאוחרת יותר בחיי האדם. אין פלא שהנער – בפעם זו הוא נולד כזכר, משום שזה רק חזרה של הזמן של מאסרו; זוהי שפת הקארמה במקרה זה – אין פלא שהנער נולד שוב מפותח יתר על המידה. כמובן אלו רק הכוחות של הצמיחה של הילד, אבל הם פועלים עם בגרות מוקדמת יוצאת מן הכלל. בוודאי אלו הם רק כוחות הצמיחה של ילד אבל פועלים בבגרות מוקדמת, עם הבשלות של שנות השלושים בחיים. – כזאת היא פעולת הקארמה, הפועלת עם כל מה שהוחסר בזמן המאסר.

ונטייה משונה הופיעה בסיכום מאוחר זה של החיים, אם אוכל לכנות זאת כך. התפיסות האסטרולוגיות הישנות החלו להפציע שוב, התפיסות הישנות של חיים רוחיים בטבע בכללותו ששכנו בו בצורה כל כך נפלאה במאות הכריסטיאניות הראשונות. אכן, דברים אלו נֵעורו בקרבו באופן ילדותי אבל הם חיו בו באופן ממשי כל כך שנוצרה בו אנטיפאתיה ממשית לצורה המתמטית המודרנית של המדע. בשנות התשעים של המאה התשע עשרה הוא נכנס לבית הספר התיכון. הוא לומד שפות וספרות באופן יוצא מן הכלל; הוא איננו לומד את המדעים או את המתמטיקה. אבל הדבר המשונה ממש הינו, משונה כל כך עד שהוא מדהים בהפתעה ומשמח אדם המסוגל להבין את ההקשרים הקארמאטיים כשהוא רואה זאת – במצמוץ עין, פרט לשאר השפות המודרניות, צרפתית ואיטלקית, הוא לומד ספרדית כדי להביא לנפשו את כל מה שחוללו ההתנגדות והמרד כנגד השליטה הספרדית בחייו הקודמים, כדי לרענן את כל זאת.

ראו עד כמה מוזרה היא פעולת הקארמה, כיצד היא פועלת אל תוך האישיות הזאת! אכן מדהים עד כמה מהר הנער לומד ספרדית, שפה רחוקה, מחוץ לפעילות בבית הספר, פשוט משום שלאביו יש חיבה לכך. שוב, גם זה פעולתה של הקארמה. וזה מציין השפעה מעמיקה על הלך רוחו הכללי והכיוון של נפשו. הסימן המרכזי של מאסר בעת שזעם והתמרמרות כלפי הספרדים שמילאו את נפשו, מופיע שוב בנפשו כעת בעת שהשפה הספרדית נעורה לתחייה בקרבו ומפעפעת במחשבותיו וברעיונותיו. עצם הדבר שהיה המר ביותר עבורו בתקופת מאסרו חודר כעת לתחום התת מודע היכן שהשפה שולטת למעשה.

רק בעת שהוא מגיע לאוניברסיטה הוא מתחיל לעבוד עם מדעי הטבע, משום, שלמעשה, התקופה תובעת זאת. כדי שתהיה איש משכיל בתקופתנו הרי שאתה חייב לדעת משהו אודות מדעי הטבע.

כעת אני חייב לספר לכם מיהו, משום שאני חייב להתייחס למה שהתרחש לאחר מכן. אין זה אלא אוטו וויניגר^[4] האומלל. הוא מפצה עבור הזמן האבוד כשהוא לומד את מדעי הטבע באוניברסיטה. הוא לומד פילוסופיה באוניברסיטה של ווינה ורוכש את התואר של דוקטור לפילוסופיה. ובעבודת המחקר שלו הוא מבטא את כל מה שתוסס בקרבו, תוסס באופן שרק אפשרי בעת שחיים ארציים מהווים חזרה של פער ממשי בחיים הקודמים. כך הוא כותב את עבודת המחקר שלו שלאחר שקיבל את התואר הוא מפתח לכרך גדול, "מיניות ואופי". (Sex and Character)

בספר זה "מיניות ואופי", כל מה שהיה שם קודם רותח ותוסס. בהזדמנויות אנו רואים אוטופיאניזם קאמפאנאלי מבזיק החוצה עם תפיסות ראשוניות קדמוניות מבוטאות בדרך יוצאת מן הכלל. – מהי מוסריות? וויניגר עונה לשאלה כך. האור הזורח בטבע הוא התופעה החיצונית של המוסריות. מי שיודע אור יודע מוסריות. מכאן שבצומח ובחי המתקיימים בעומק הים אשר חיים ללא אור אנו חייבים לחפש את מקור חוסר מוסריות עלי אדמות. והנך מוצא אינטואיציות נפלאות בעבודתו. לדוגמא, הוא אומר: הבט בכלב, הבט בתווי הפרצוף היוצאים מן הכלל שלו. מה זה מראה? זה מראה שהכלב איבד משהו, משהו חסר בו; למעשה הוא איבד חירות.

כך בוויניגר הנך מוצא משהו של חזון רוחי משולב עם ראציונאליזם קיצוני ביותר ואיבה לידע הקודם ואיבה למה קרה לו בהתגשמותו הקודמת. אולם כעת שנאה זאת באה לידי ביטוי כעת לא כשנאה אל הידע הקודם שלו אלא כאיבה אל התגשמותו כאישה אשר מוצאת מפלט בשנאת נשים המגיעה לשיא האבסורד בספר, "מיניות ואופי".

כל זה יראה לכם את המידה הגדולה של רוחניות העשויה להיות חבויה בנפש, עד כמה זה יכול לבוא יחד עם האינטלקטואליות בעולם העל חושי בהגיע תקופת הנפש הרוחית אבל אין זה יכול לבוא לידי ביטוי בתקופה הנוכחית. זה חפץ לבוא לידי ביטוי אבל איננו יכול, גם אין החיים הנוכחיים אינם אלא חזרה על תקופת חיים שאבדה, לכאורה, בזמנים קודמים.

נטיות משונות צצות בוויניגר, בעלות משמעות בלתי רגילה עבור מי שמסוגל לתפוס את השרשרת הקארמאטית. הביוגרף שלו מספר לנו שלקראת סוף חייו הוא סיגל את ההרגל להתבונן החוצה מבעד לחרך צר מאוד בחלל חשוך אל משטח מואר. הוא התענג במיוחד בעשותו כן. כאן אתם מוצאים את הזמן אותו בילה בצינוק, מקרין שוב אל ההרגלים העמוקים והזמינים ביותר של חייו.

חישבו שוב כיצד דרום איטליה הייתה קשורה עם חייו, משום שבדרום איטליה התרחשו כל אותם דברים שהוליכו אותו לחייו הנוכחיים עלי אדמות.

אבל קיים פרט נוסף אותו אני חייב לציין שהוא חשוב תמיד לתלמיד הקארמה. אין צורך לומר שוויניגר עצמו היה מבין קוראיו של ניטשה. תארו את הלך הרוח והתחושה שחיו בנפשו כשהוא קרא את "מעבר לטוב ולרוע" של ניטשה, וכפצצה נחתה בנפשו הצהרתו של ניטשה והסבריו הנוספים שהאמת הינה אישה. אכן מה שתיארתי לכם מקודם מופיע כאן יחדיו מוכתם בשינאת הנשים שלו.

כעת הוא בן עשרים ושתים, בשנה העשרים ושלוש לחייו. כל הדברים הללו פעלו עליו. מנהגים משונים מתפתחים בנפשו. האם יש להתפלא על כך שחיים המסכמים תקופת מאסר ארוכה מושפעים באופן מכאיב על ידי שקיעת השמש המזכירה לו את החשיכה הממשמשת ובאה? וכך וויניגר חש תמיד שאין בכוחו לשאת את השקיעות. וכל הזמן, בגופו הנערי יש לו את הבשלות של שנות השלושים של חיי האדם. אני מודה שבעת שאנשים פחות מוכשרים הינם שחצנים וריקניים, אין הדבר נאה. אבל כאן כל הקארמה יכולה לגרום לנו להבין שהוא החשיב מאוד את עצמו. אין ספק שהיו לו כמה דברים בלתי נורמאליים, משום שחייו היו חזרה על חיי מאסר, היכן שהאדם איננו עושה מה שמקובל, דברים נורמאלים, ובעת שהאדם מוצא כי הקארמה באה לידי ביטוי, האדם עשוי ליצור רושם של אפילפטי בעיני פסיכיאטר רגיל. וויניגר אכן יצר רושם כזה, אבל האפילפסיה שלו הייתה חזרה על חיים של מאסר. התקפותיו היו פעולות של דחייה והתגוננות. ללא משמעות בחייו החופש הנוכחיים שלו, הם היו חזרות קארמאטיות של חיי מאסר. הוא לא היה אפילפטי רגיל.

אל לנו להתפלא שבתחילת שנות העשרים לחייו הוא חש בבת אחת בדחף מהיר ופתאומי וללא סיבה, לנסוע לאיטליה. במהלך המסע הזה הוא כותב ספר קטן נפלא: "אודות הדברים האחרונים",^[5] הכולל תיאורים של הטבע האלמנטאלי הנראה כמעט כניסיון לעשות קריקטורה מהתיאורים של אטלנטיס, נהדר, אבל כמובן משוגע לגמרי מנקודת המבחן של הפסיכיאטר.

אבל חייבים לבחון את הדברים האלו באופן קארמאטי. פתאום הוא נחפז לצאת לאיטליה, אז הוא חוזר ומבלה זמן קצר בהרי ברונר^[6] ליד ווינה. בחוזרו מאיטליה הוא עדיין רושם כמה מחשבות שבאו אליו במהלך מסעו, רעיונות נפלאים אודות ההארמוניות של העולם המוסרי ועולם הטבע. אז הוא לוקח חדר בבית שבו נפטר בטהובן. הוא חי עוד כמה ימים בחדר המוות של בטהובן וכעת הוא סיים לחיות את תקופת מאסרו הקודמת. הוא יורה בעצמו. הקארמה שלו התמצתה. הוא יורה בעצמו מכוח דחף פנימי עמוק, בהחזיקו את הרעיון שאם הוא ימשיך לחיות הוא עלול להיהפך לאיש משוגע לגמרי. אין לו עוד שום אפשרות לחיות, משום שהקארמה שלו התמצתה.

ידידי היקרים, התבוננו בעולמו של אוטו וויניגר מזווית הראיה שנחשפה כאן. אתם תראו את כל המכשולים בנפש שהוצבה באופן כל כך לא נורמאלי מתקופת הרנסאנס לתקופה הנוכחית. אתם תראו את כל המכשולים העומדים בדרך ומונעים מבעדו לגלות את הרוחי, למרות שבבסיס התת מודע של הנפש יש לו כל כך הרבה. כעת אתם יכולים להסיק את המסקנה, עד כמה רבים הם המכשולים בתקופה של מיכאל העלולים להכשיל את האדם ממיצוי מלא של התקופה הזאת.

משום שכמובן אין להעלות על הדעת שאם נפשו של וויניגר הייתה מסוגלת לקבל את תפיסת העולם הרוחית הוא היה מסוגל להמשיך בהתפתחות שלו. הוא לא היה חייב לשים קץ לחייו על ידי איבוד לדעת, ובכך מסיים את החזרה על חיי מאסרו. אכן יש משמעות למעקב באופן זה כיצד רוחיות עתיקה מתפתחת בנפשות בני האדם אל הזמן המודרני ואז היא קופאת. רק בתופעה מעניינת כזאת אנו יכולים לראות כיצד זה קופא.

אני אכן סבור שזה יבהיר כמה קשרים קארמאטיים מסוימים בחיי הרוחיים והאינטלקטואליים בזמן הנוכחי. זה יאפשר לנו להתבונן באופן מעמיק יותר ביחסים הקארמאטיים, בעת ששמנו לפנינו כעת את ארבעת מהלכי ההיוולדות של אישיות מעניינת בצורה בלתי רגילה, היוולדויות הנמשכות מהמאה השישית לפני הספירה לפני המיסטריה של גולגולתה ועד היום. זהו בהחלט תחום הזמן הכולל את כל מה שאנו חייבים ללמוד אם נחפוץ להבין את החיים בזמננו.

כיום התבוננו במקרה המלמד אותנו עד כמה רבים הם הדברים על הנפש לחוות במהלך התקופה הזאת. הייתי בהחלט מעדיף לתאר את הדברים האלה באמצעות התנסויות ממשיות של הנפש מאשר באמצעות הסברים מופשטים.

אני אסיים את מחזור ההרצאות הנוכחי בערב יום חמישי הבא שאכן תהיה ההרצאה האחרונה לחברים.

—————————————————————————————-

1. Martianus Capella (De nuptiis philologiæ et Mercurii)

   (המאה החמישית לספירה), היה סופר פאגאני מהפרובינציה אפריקה הרומאית, שעבודתו המפורסמת היחידה "החתונה של הבלשנות ומרקורי", בתשעה ספרים, הגם שכולם בלתי קריאים כיום, היו בעלי ערך עצום בקביעת הנוסחאות הבלתי משתנות של האקדמיה מזמן האימפריה ברומאית שהתנצרה של המאה החמישית לספירה ועד לטקסטים הערביים והאריסטוטליאניים הפכו שוב לנגישים במערב אירופה במאה השתים עשרה. הספר שכולו פאגאני ואין בו שום רמיזה לכריסטיאניות, המשיך לעצב את החינוך האירופאי בימי הביניים וברנסאנס הקרולינגי. ↑

2. Tommaso Campanella (1568-1639) נרדף ועונה על ידי הכנסייה הקתולית בעוון כפירה, בדומה לג'ורדנו ברונו, שהועלה על המוקד בשנת 1600. ↑
3. Thomism השיטה הפילוסופית של תומאס אקווינאס. ↑
4. Otto Weiniger 1880 – 1903 ↑
5. Über die letzen Dinge ↑
6. Brunner mountains ↑