רודולף שטיינר

הרצאה רביעית

דורנאך, 12 בספטמבר 1924 GA238

תורגם מאנגלית והוכן לדפוס על ידי עציון בקר

סייעו בעריכה ובתרגום: חברי החוג האנתרופוסופי הירושלמי, בן ציון פורת, דניאל זהבי

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

אם חפצים אנו שמחשבת האדם ומעשיו יתמלאו שוב בחיים רוחיים, הרי שהכרחי הדבר לקבל שוב במלוא הרצינות רעיונות כאלו של העולם הרוחי כפי שחלפו בנפשותינו בהרצאות האחרונות הללו. במשך מאות רבות רעיונות אלו חסרו למעשה לאנושות ובמיוחד לאנושות המתורבתת.

כשאנו מתבוננים אל תקופות עברו בהיסטוריה האנושית אנו נגלה כיצד בזמנים מוקדמים, פעילות האדם עלי אדמות היתה כרוכה עם מה שהתרחש בעל חושי. אין זה שהתודעה של העל חושי – מעין צורת תודעה מופשטת – היתה מנוּעה ממירב המין האנושי בזמנים האלו. אין זאת – אלא שנעדר האומץ להצמיד את המעשים וההתרחשויות הממשיים בספֵרה הארצית באופן שווה לצורות החיים הממשיות והתנועות בעולמות הרוח.

עם לימודינו האחרונים אנו באים לעשות זאת פעם נוספת. ואנו עושים זאת במיוחד כשאנו מביאים את חיי האדם הארצי, כפי שכבר עשינו כאן, לקשר עם החיים בין המוות ולידה חדשה, כשאנו מקשרים מה שמתחולל בחיים ארציים מסוימים עם מה שמושג במהלכי חיי האדם הבאים.

התחלנו לבחון כי זרם רוחי, על חושי, שאודותיו הורשה לי לומר שהוא קשור עם הזרם הנוכחי של מיכאל אשר בשירותו העמידה האנתרופוסופיה את עצמה. כך פנינו לדרך שבמובן מסוים הינה לבחון את הקארמה של התנועה האנתרופוסופית עצמה, ובאותו זמן, את הקארמה של בני האדם שאיחדו במלוא מאודם את חיי הנפש והרוח שלהם, מכוח דחף פנימי גלוי, עם התנועה האנתרופוסופית.

סיפרתי לכם על אירוע על חושי שהתרחש תחת חסותו, אם אפשר לומר זאת, של הכוח של מיכאל, בעת ובעונה אחת כאשר התכנסה המועצה של שנת 869 עלי אדמות. אנו יודעים עד כמה עמוק הושפעו החיים והתרבות של ימי הביניים על ידי המועצה הזאת. אנו רואים את ההתאפקות הרבה שבה נמנעו מלדבר בני אדם מוארים על שלושת המרכיבים של האדם, של גוף, נפש ורוח. משום שהמועצה האקומנית השמינית בקונסטנטינופול הצהירה כי התורה המתארת את האדם כבעל שלושה מרכיבים מהווה כפירה. כשבוחנים את העוצמה של הצו הזה בימי הביניים ברור לגמרי כי כל הכיוון של חיי הרוח כאן עלי אדמות באותו זמן היה חייב למצוא את דרכו, אם אפשר לומר כך, תחת צל ההצהרה הזאת המאשימה את הטריכוטומיה^[1] ככפירה.

אולם עזים יותר היו אותם חיים רוחיים שפעלו כבר זמן רב בהכנת זרם מיכאל עבור המאה ועשרים, זרם מיכאל שבו אנו עומדים מאז השליש האחרון של המאה התשע עשרה ושבו תהיה האנושות למשך שלוש או ארבע המאות הבאות.

כיום אנו נדבר על מהלך הזרם הזה של מיכאל שאליו כבר החלנו להפנות את תשומת לבנו. וביום ראשון הבא, אנו נעסוק באופן קרוב יותר בעניינים הקשורים מצד אחד עם הקארמה של התנועה האנתרופוסופית, ומצד שני נדון ביחסי הקארמה של חיי הרוח והאינטלקטואליות בזמננו.

סיפרתי לכם על מעין מועצה על חושית שהתקיימה בעולמות הרוחיים מעל עולמנו הגשמי באותו זמן שנועדה המועצה האקומנית השמינית בקונסטנטינופול. באותה מועצה רוחית נפגשו יחדיו היישויות האינדיבידואליות של הרון אל ראשיד ויועצו החכם, וגם היישויות האינדיבידואליות אלכסנדר ואריסטו. יתר על כן, נפגשו שם גם היישויות האינדיבידואליות מזמן העבודה הרוחית של המלך ארתור; וכפי שהסברתי, כל זה התרחש תחת חסותו של מיכאל.

כמו כן סיפרתי לכם כיצד הופיע שוב הרון אל ראשיד, כשהוא מביא עימו לאירופה חיי רוח מזרחיים יחד עם דוקטרינה אריסטוטליאנית שהפכה להיות בלתי כריסטיאנית. אמרתי לכם כיצד הוא הופיע כלורד בייקון מוֶורוֹלוּם, שהיתה לו השפעה רבה על חיי הרוח של אירופה, אבל השפעה של נטייה חומרנית באופן מהותי. כמו כן סיפרתי לכם כיצד יועצו של הרון אל ראשיד שאותו תיארתי, הופיע שוב כאמוס קומניוס. רבות נאמר, ובצדק, בשבחו של אמוס קומניוס. למרות זאת, במובן אחד, במאמציו להביא מצגות תֵאוּריוֹת ברורות לשיטות ההוראה, הוא פעל בעוצמה רבה עבור החומרניות. משום שלמעשה, הוא הניח את הדגש הרב יותר על ההבחנה המיידית של הדברים באמצעות החושים הגשמיים.

כך אנו רואים כיצד מתפרץ זרם כלפי חיים ארציים אלה לקראת סוף המאה השש עשרה ותחילת המאה השבע עשרה, זרם שאיננו מיוסד בקו הברור של ההתפתחות הכריסטיאנית, אבל שמביא גורם זר, הזר לכריסטיאניות, לתוך האבולוציה הרוחית והאינטלקטואלית של אירופה. מאידך גיסא, האינדיבידואלים אריסטו ואלכסנדר שנשארו מאוחדים עם הזרם האמיתי של מיכאל פעלו הלאה והלאה יחד עם כל אלו שהשתייכו אליהם. הם המשיכו ופעלו בעולמות הרוחיים.

יתר על כן, עוד בני אדם פעלו בתוך אותו זרם, באופן חלקי בעולם הרוחיים ובאופן חלקי עלי אדמות ממש. היו בני אדם שהיו קשורים עם זרמים רוחיים אלו וחיו בין מוות ללידה חדשה. היו אחרים שהופיעו כאינדיבידואלים עלי אדמות במהלך המאות. היו אלו האינדיבידואלים שהיו קשורים עם האפלטוניות במקום עם האריסטוטליאניות, קשורים עם כל מה שהתפיסה האפלטונית הפכה מאז להיות.

במיוחד במאות הבאות אחרי התשיעית, אנו רואים רוחות אפלטוניות יורדות אל האדמה, רוחות של זרם ומגמה אפלטוניים. הם היו אלו שהמשיכו לכל אורך ימי הביניים בלימודים כריסטיאניים שנחשבו ככפירה בעיני הנצרות הרשמית, הקתוליות הרשמית, אבל למרות זאת היתה הלימוד הכריסטיאני האמיתי יותר. בינתיים האינדיבידואלים שהמשיכו בזרם של האריסטוטליאניות הכריסטיאנית, נשארו, בתור התחלה, בעולמות הרוח. משום שמחמת התנאים של התרבות לא היתה נקודת קשר אמיתית לזרם שלהם עלי אדמות במאות התשיעית, העשירית, האחת עשרה והשתים עשרה. מאידך גיסא, אלו שאופיים היה יותר אפלטוני, יכלו לגלות את חייהם הרוחיים בעוצמה בלתי רגילה במקומות מבודדים, במחוזות מבודדים לכאורה של הרוח. משובצת בסוג הנצרות של הכנסייה הקתולית, שהלכה ותפסה את מקומה יותר ויותר באופן רשמי, אנו מגלים אינדיבידואלים שהתכנסו בבתי ספר פה ושם, מתמידים במסורות של המיסטריות העתיקות ומאירים את הכריסטיאניות ממקורות עתיקים אלו. והיה מקום אחד שבו כל הזרמים של המסורת העתיקה נראו כזורמים יחדיו. אני מתכוון, כמובן, לבית הספר של שארטר, אליו התייחסתי לעתים קרובות כל כך בהרצאות האחרונות, בית ספר שהיה מלא וגדוש רוחניות, ושבו פעלו אנשי רוח דגולים כמו ברנרדוס סילבסטריס, אלאנוס אב אינסוליס ואחרים. כעת איזה סוג של חיי רוח היו אלה שעלו וצמחו בצורה כזאת, ששפעו לרוויה בבית הספר הנפלא הזה שבשארטר, שרק צדדיהם החיצוניים נודעו אל נכון למין האנושי? היו אלה חיים רוחיים שכוסו לגמרי בדומן בזמנים המודרניים, חיים רוחיים שבהם המסורות העתיקות של המיסטריות נמסרו הלאה.

מעל הכל בקרב חיי רוח אלה אנו מוצאים תפיסה רוחית מעמיקה היורדת לחקרי הטבע, השונה לחלוטין מאותה תפיסה מופשטת של הטבע שהשתלטה לאחר מכן, המכירה רק את חוקי הטבע המתבטאים במחשבה מופשטת. הזרם הרוחי אליו אני מתייחס כעת קיבל משהו רוחי מהטבע עבור נשמת האדם. כך שבטבע בכללותו, לא רק הוכרו תפיסות של חוקי טבע מופשטים וחסרי חיים, אלא פעילות יוצרת מלאת חיים. בני האדם לא התבוננו כל כך ביסודות הכימיים הנוכחיים אליהם מתייחסים בהערצה כזאת כיום, אלא הם התבוננו הרבה יותר עמוק במה שהיה מכונה האלמנטים במובנם העתיק: אדמה, מים, אוויר ואש. לא היתה זאת שאלה של הכרתם במילים באמצעות מסורת סתמית. המסורת היתה רוויה עדיין במיסטריות הקדומות ביותר. ובעת שכך הוא הדבר, אנו רואים באלמנטים מה שבאמת לא נמצא בשבעים או שמונים היסודות כימיים שלנו, את העולם של האלמנטים הרוחיים, את העולם של יישויות אלמנטאריות מסוימות אליו אנו חודרים בעת שאנו נכנסים בחיינו אל ארבעת האלמנטים.

או אז אנו נראה כיצד האדם עצמו יחד עם טבע גופו החיצוני נוטל חלק בחיים ובתנועה של אדמה, מים, אוויר ואש, שנהפכו בקרבו לדמות ולצורה האורגנים. אלו שהתבוננו בצורה זאת על החיים והתנועה של היסודות, של אדמה, מים, אוויר ואש לא ראו סתם חוקים טבעיים, אלא שמאחורי כל החיים והתנועה האלו הם ראו יישות רוחית חיה גדולה, את האלה נאטורה. ומכוח ראייתם היתה להם תחושה ברורה כי האלה הזאת, נאטורה, מראה רק צד אחד מישותה לבני אדם בתור התחלה, בה בשעה שהצד השני נותר חבוי בעולם שבו מבלה האדם את זמן השינה מהזמן ששינה נופלת עליו ועד שהוא מתעורר מחדש. משום שאז האני והגוף האסטראלי מצויים בסביבה רוחית הנמצאת בבסיס הטבע. האני והגוף האסטראלי נמצאים עם הישויות האלמנטאריות המונחות ביסוד האלמנטים. בכל מקום בבתי הספר והמרכזים הרוחיים הנפוצים אליהם התייחסתי, אנו נמצא כי המורים משוחחים עם קבוצה קטנה או גדולה של תלמידים, ומספרים להם כיצד בהופעה החיצונית של הטבע כפי שזה מופיע לבני האדם בחיי ערות, האלה נאטורה מראה רק צד אחד של הוויתה החיה ויוצרת. בה בשעה שמאידך גיסא, בכל הפעילות של האלמנטים ברוח ובמזג האוויר, בכל מה שסובב את בן האדם ומרכיב אותו, גם כאן פועל מה שבן האדם איננו יכול לראות, מה שנסתר ממנו בחשכת השינה.

חכמים אלו מימי הביניים הרגישו את האלה נאטורה כאלה העולה מעלה מחצית הזמן, מגלה את עצמה בתנועה ופעילות החיצוניים בטבע הנתפס בחושים ויורדת מאידך מדי לילה ומדי שנה כדי לחיות ולפעול במרחבי הבריאה הסמויים מבני האדם בתודעת השינה האפלה.

כעת זה היה המשך ישיר של התפיסה העתיקה על אודות פּרוֹסֶרְפִּינָה^[2] כפי שהתקיימה במיסטריות העתיקות. אנו חייבים לבחון מה משמעות הדבר. כיום יש לנו תפיסה של הטבע הארוגה מחשיבה מופשטת, מורכבת מחוקים טבעיים, מדברת וחושבת במושגים אבסטרקטיים, ואיננה מכילה שום דבר חי. אבל באותה תפיסה עתיקה של הטבע הם עדיין היו מתבוננים בטבע כפי שבני האדם התבוננו פעם בפעילותה הממשית של האלה פרוסרפינה, בִּתָהּ של דֶמֶטֶר.^[3] וברעיונות שבהם הודרכו התלמידים של אותם בתי ספר, שהמשיכו כפי שעשו ממסורת שעדיין היתה חיה, היו שם הרבה אמרות וביטויים שהיו למעשה המשך מדויק של מה שסופר על פרוסרפינה במיסטריות הקדומות.

אזי המורים היו אמורים להוביל את בן האדם מתפיסה של חייו הגופניים להבנה של חיי הנפש שלו. הם הבהירו זאת עבורו: ביחס לטבעך הגופני, אתה מורכב מהאלמנטים שבהם הישויות האלמנטאריות פועלות עמך. אבל אתה גם נושא את הנפש בקרבך. אין זה כפוף להשפעות היסודות בלבדם. להיפך, זה שולט בסדר של האלמנטים בקרבך ונשמתך כפופה להשפעת העולם הפלנטארי, למרקורי, צדק ונוגה,לשמש ולירח, לשבתאי ולמאדים. לפיכך אם היה צורך ללמוד את הפסיכולוגיה, ראייתו של האדם היתה מופנית מעלה לסודות העולם הפלנטארי. ממשותו של בן האדם היתה מתרחבת מהטבע הגופני אל הטבע הנפשי באופן כזה שיתפוס תמיד את הקשר החי עם היקום. מהפעילות והמארג של האלמנטים, אדמה, מים, אוויר ואש, זה התרחב לכל מה שכוכבי הלכת פועלים בחיי הנפש של בני האדם – כוכבי הלכת במסלוליהם, בהדרם, בפעילות אורם, בהשפעותיהם האוקולטיות המסתוריות. כך מהאלה נאטורה, יורשתה של פרוסרפינה, הם התבוננו מעלה אל האינטליגנציות, אל היישויות הרוחיות השוכנות בכוכבי הלכת, בעת שהם ביקשו להבין את חיי הנפש של האדם.

אז כאשר זאת היתה שאלה של הבנת החיים הרוחיים (משום שהמורים של בתי ספר מבודדים אלו לא הרשו לדוגמא של המועצה השמינית של קונסטנטינופול להסיט אותם מלימוד הרוחי כשלעצמו) – כאשר זה היה עניין של בחינת החיים הרוחיים, הם היפנו את מבטם מעלה אל כוכבי השבת ואל מערכותיהם. בראש ובראשונה הם התבוננו אל מה שמיוצג בגלגל המזלות. והם התייחסו למה שהאדם נושא בחובו כרוחי בהקשר למערכות הכוכבים, את הודם של כוכבי השבת, הכוחות הרוחיים שהם ידעו שהם קיימים בכוכבים.

כך מכל רחבי היקום, מהקוסמוס, הם הבינו את בן האדם. כך היה שם המאקרוקוסמוס באופן ממשי, והמיקרוקוסמוס, בן האדם. כזאת היתה תורת הטבע באותו זמן, שלומדה בהתלהבות בבתי ספר מבודדים וכמו כן הוצעה לאנושות בידי בני אדם מבודדים שהתפזרו בכל מיני מקומות. ובהרחבה, כמעין שיא, כל הדברים האלה שוחזרו באופן נפלא על ידי בני אדם כמו בֶּרנארדוּס סִילוֶוסְטרִיס, אַלַאנוּס אַבּ אינסוּליס ואחרים בבית הספר בשארטר.

אכן באמת נפלא היה בית ספר זה בשארטר. אם נתבונן בכתבי בית הספר כיום, הם ייראו, כפי שכבר אמרתי, בדומה לקטלוג של שמות. אבל באותו זמן לא היה נהוג לכתוב באופן אחר כלשהו על דברים שחפץ אדם להביא בפני אדם במלוא החיוּת הרוחית. האדם קיטלג אותם בפשטות כמות שהם. מי שבכל זאת מסוגל לקרוא את הדברים האלו, מי שמסוגל מעל הכל לקרוא בסדר בו הם נרשמו, יוכל לתפוס היטב עד כמה חדורה ברוחיות עתיקה הינם הכתבים שנמסרו לנו מהמורים בשארטר. אולם הרוחניות העמוקה של בית הספר התממשה רק בתלמודים אותם היא העניקה, ולא בעובדה שהיו שם הרבה תלמידים שנשאו עימם מצידם לעולם את מה שהם למדו שם. לא, זה פעל באופן רוחי ישיר. הרוחניות החיה שהיתה קיימת באותו בית ספר הקרינה גם באופן אוקולטי לאווירה הרוחית של המין האנושי. אנו רואים את הקרניים הרוחיות של בית הספר בשארטר חולפות דרך צרפת אל איטליה. ובבתי ספר רבים ששמם החיצוני נרשם בדפי ההיסטוריה, לימוד אותו הטבע ניתן כפי שציינתי כאן. ברונטו לאטיני, מורהו של דאנטה, ששב מְמִשׂרתו כשגריר בספרד, סבל אותו זמן ממכת שמש קלה ומהלם גדול כשהתקרב לעיר אבותיו, פירנצה. באותו רגע הקרינה האוקולטית של בית הספר בשארטר נגעה בו עמוקות והוא עבר התנסות אותה הוא מתאר בעצמו דלהלן: הוא אמר שבעת שהתקרב לפירנצה הוא נכנס ליער עבות. שם הוא נתקל בתחילה בשלושה בעלי חיים ואז הוא פגש את האלה נאטורה שבנתה את ממלכות הטבע ממש באופן שבו זה לוּמד במהלך המאות כפי שציינתי. בכל אופן, הוא חזה בזאת באופן ישיר. במצב הפתולוגי למחצה שחלף עד מהרה, מה שלומד בבית הספר הפך לחזון ישיר עבורו. אז, כשהוא ראה את האלה נאטורה, יורשתה של פרוסרפינה, בעבודתה היוצרת, הוא ראה כיצד בן האדם נבנה מהאלמנטים וכיצד הנפש חיה ונעה בכוחם של כוכבי הלכת. ובכוח מחשבתו הוא הורם גם לשמי כוכבי השבת. וכך הוא עצמו חווה במדע מלא ההוד מימי הביניים הזה. והוא היה מורהו של דאנטה. אם זה לא היה קורה לו, לוא לא היה מעניק לתלמידו דאנטה את מה שהוא קיבל בחזון מלא הוד זה, לא היתה בידינו הקומדיה האלוהית, משום שהקומדיה האלוהית מהווה את הדי לימודיו של ברונטו לאטיני בנפשו של דאנטה.

כעת אתם חייבים לראות כי באותו זמן לא היתה שום אפשרות אחרת לעבוד עם דברים כאלה בתוך המימסד של הכנסייה, והם היו חופשיים הרבה יותר ממה שזה נעשה לאחר מכן. למעשה, כל המורים האלה של שארטר השתייכו למיסדרי נזירים. אנו רואים אותם לובשים את הגלימות של הציסטרציאנים.^[4] אנו רואים אותם קשורים עם הנטיות הטובות בחיי מיסדרי הנזירים הנוצרים.

אז הגיע שלב התפתחותי משונה. במשך כל התקופה הזאת, כאשר האפלטוניסטים היו פעילים בדרך שעכשיו תוארה, האריסוטליאניים לא יכלו לפעול עלי אדמות. לא היו שם תנאים מתאימים. אבל במקום זאת, הם עסקו בהכנת זרם מיכאל בעולם העל חושי, שומרים על קשר מתמשך עם אלו שפעלו עלי אדמות באותו הכיוון ושמצאו את דרכם לשארטר. בית הספר בשארטר היה בשיא פריחתו מסוף המאה האחת עשרה ולכל אורך המאה השתים עשרה, ואז התרחשו מעין חילופים על חושיים של רעיונות בין הנשמות האפלטוניות מבית הספר של שארטר שכעת הגיעו אל העולם הרוחי דרך שער המוות, והנשמות האריסטוטליאניות שנשארו למעלה. הייתה זאת החלפת רעיונות שהתקיימה בימי הביניים בסוף המאה השתים עשרה ובתחילת המאה השלוש עשרה, ביחס לאופן העבודה בעתיד. (חייבים להשתמש במושגים ארציים לדברים כאלה, הגם שבאופן טבעי אין להם תוקף ויכולים בקלות להפוך את האדם למגוחך).

התוצאה של החלפת הרעיונות הזאת – מאחר ותנאים שונים שררו כעת בחיי הרוח של האנושות האירופאית – היה שהאפלטוניים שהיו פעילים כל כך בשארטר וכעת עלו אל העולם העל חושי, מסרו את שליחותם אל האריסטוטליאנים. ונפשות אריסטוטליאניות אלה ירדו כעת לעולם הגשמי כדי להמשיך בדרך שבה איפשרו התנאים, מה שאני מכנה השירות הקוסמי של מיכאל.

בקרב המיסדר הדומיניקאני, היכן שהם היו פעילים בדרכים המסועפות ביותר, אנו מוצאים שוב את אותן נשמות שפעלו יותר במובן האריסטוטליאני. משום שעבור העבודה עלי אדמות, הנשמות האפלטוניסטיות הוחלפו, אם אפשר לומר כך, בנשמות אריסטוטליאניות. וכעת התפתחה אותה שיטה מחשבתית שלאמיתה אפשר להוקירה כיום רק בקרב התנועה האנתרופוסופית – פעם הענקתי כאן הרצאות על הצורה והרקע האמיתיים של הסכולסטיקה^[5] – התפתחה שם סכולסטיקה של ימי הביניים, תלמוּדים שבתקופה שכבר דהרה לקראת החומרניות, שאפו לשמר כמה שיותר רוחניות בתפיסות האנושיות עד כמה שניתן היה לשמר אותם.

לפני שביירון מוורולאם וקומניוס הופיעו עלי אדמות, הסכולסטיקה נשאה את שירותו של מיכאל. אנו רואים כיצד הסכולסטיקה, אותו בית ספר ממשי לכאורה של פילוסופיה, התאמץ להציל את מקור הרוחיות אותה נושא האדם במחשבותיו. הסכולסטים מייחסים לממשות מה שהאדם תופס באמצעות מחשבותיו. זוהי רוחיות קלושה וצרה שיכלה לשרוד כך, אבל היא עדיין רוחיות.

כאלו הם החיים הרוחיים שהתמשכו הלאה באבולוציה של העולמות. כשרואים זאת באופן ממשי, עם שליטה במדע ההתקדשות הרוחית, איננו יכולים לעשות משהו אחר: אנו חייבים תמיד לתפוס את הגשמי, או מה שמתרחש בהיסטוריה הגשמית עלי אדמות, יחד עם הרוחי הממלא אותו, הנובע מעולמות הרוח. כך אנו משיגים תפיסה הארמונית מאוחדת. תחילה, עד לזמן של שארטר, פועלות הנשמות האפלטוניות, ואז האריסטוטליאניות. תחילה אנו רואים את הנשמות האריסטוטליאניות משפיעות באופן השראתי מהעולמות העל חושיים על המורים, אשר, בהיותם נשמות אפלטוניות, שוהות עלי אדמות, מלמדות ומפתחות את המדע עלי אדמות בצורות ארציות של הבנה. אנו מתבוננים במשחק ההדדי החי הזה; אנו רואים את המורה של שארטר יושב שם עלי האדמה הארצית הזאת, פורש את תלמודיו המלאים בחזון רוחי, בה בשעה שחודרת אל התמונה הארצית הקרן המשרה מהנשמה האריסטוטליאנית למעלה, מביאה את התלמודים האפלטוניים הצבעוניים אל הנתיבים הנכונים. זוהי תפיסה שונה לגמרי של החיים ממה שמקובל כיום. משום שבחיים החיצוניים בני האדם אוהבים כל כך להנגיד ולהפריד בין אפלטוניסטים מהאריסטוטליאנים. אולם למעשה אין הדבר כך. הזמנים והתקופות של כדור הארץ דורשים שינתנו תלמודים, פעם במושגים אפלטוניים, ופעם כאריסטוטליאניים. אבל אם חוכמתנו תכלול את החיים העל חושיים ברקע, אנו נתפוס את האחד כמפרה את השני, האחד צפוּן בחובו של השני.

ושוב, כשהאריסטוטליאנים לימדו במיסדר הדומיניקאני, הנשמות האפלטוניות, שהיו כעת שוב בעולם הרוחי, היוו את כוח ההשראה האלוהי. הן כבר הגיעו להסכמה עם הנשמות האריסטוטליאניות שירדו לאחר מכן עלי אדמות. החיים היו שונים לגמרי באותם זמנים. יכולים אתם להאמין לכך או לא, אבל כך היו הדברים. כשנתבונן אחורה באופן רוחי אל ימי הביניים הללו אנו נגלה איש רוחי כמו אלאנוס אב אינסוליס היושב בתאו המבודד, מתמסר ללימודיו, ומקבל מהעולם העל חושי, כמעין מבקר רוחי הבא אליו כבן לוויה, נפש אריסטוטליאנית. אכן, גם לאחר מכן, כשהופיעו האריסטוטליאנים במיסדר הדומיניקאני, עדיין קיימת תודעה רבת עוצמה של השתייכות לעולם הרוחי. אנו יכולים לראות זאת בדוגמאות כדלהלן. אחד מהמורים הדומיניקאנים ירד על החיים הגשמיים עלי אדמות מוקדם יותר מנשמה אחרת שעימה הוא מאוחד. הנשמה האחרת נשארה בכוונה מאחור בעולם הרוחי, כדי להשלים משהו שאותה היא תעביר זאת לאחר מכן לבן לווייתה, שבא לפניה. ובכלל, שניהם פועלים יחדיו שוב עלי אדמות. כל זה מתרחש באופן מודע. בעבודתם ובפעילותם הם מכירים את עצמם כבעלי קשר חי עם העולם הרוחי.

במהלך ההיסטוריה לא נותר זכר מכל הדברים האלו. אבל, ידידי היקרים, כדי לדעת את האמת על החיים ההיסטוריים אל לנו לשאוף ולהשיג אותה רק מהמסמכים של הזמנים המודרניים. יתר על כן, חייבים לראות את החיים בכוח החזון רחב האופקים. ייתכן וזה נפרש בחוגים שאולי איננו אוהבים אותם. אבל אנו חייבים לראות זאת כמשהו שהושם על ידי הקארמה בחוגים האלו ממש, והמשמעות הפנימית שלהם שונה לחלוטין.

התפקיד והאפשרות של קריאה כזאת באירועים הממשיים הגיעו אלי במהלך חיי בדרכים רבות יוצאות מן הכלל. רק כעת אני תופס ומתעמק בחוויות רבות שעברתי במהלך חיי, ברורים וצלולים בדומה לכתיבה אוקולטית. אין ספק שלגבי רוב החוויות בעלות המשמעות פועלת הקארמה ואורגת בדרכים עמוקות ומסתוריות. אם יתאפשר לי לומר, קיימת קארמה חזקה מאוד ביסוד העובדה שכיום ובזמנים האחרונים, במקומות רבים, דיברתי על אודות דברים כמו בית הספר בשארטר, מה שהיה לפני כן ומה התרחש לאחר מכן. משום שהגדולים מבין אלו שלימדו בבית הספר של שארטר השתייכו למיסדר הציסטרציאנים. כעת המיסדר הציסטרציאני, בדומה למיסדרים אחרים בזרם ההתפתחות הקתולי, הלך ונשחת, אבל בשחיתות גוברת זו קיימת כמו כן אשליה חזותית רבה. אינדיבידואלים מוצאים את עצמם לעתים בקשרי חיים חיצוניים שאליהם הם לא ממש שייכים כראוי, בה בשעה שלמעשה הם נושאים חוט מקשר ישן של חיי רוח בעלי ערך רב מאוד לאנתרופוסופיה עצמה. אולם החיים והקארמה מביאים אותם לתוך קשרים חיצוניים האלו. לפיכך נדהמתי תמיד מהעובדה שכבר מימי נעורי, עד לתקופה מסוימת בחיי, משהו מהמיסדר הציסטרציאני הגיע אלי שוב ושוב. לאחר שסיימתי את בית הספר היסודי, ניצלתי בקושי – מסיבות אותם הסברתי באוטוביוגרפיה שלי, “מהלך חיי” – מלהיות תלמיד בגימנסיה או בית ספר לדקדוק שהתנהל על ידי המיסדר הציסטרציאני. הכל נראה כמוליך לכיוון הזה; אבל הורי, כפי שהסברתי, החליטו לבסוף לשלוח אותי במקום זאת לבית ספר מודרני. כך לא הפכתי לתלמיד בבית הספר לדקדוק הקשור עם הציסטרציאנים, ומיותר לומר, גם זה היה מחמת סיבה קארמאטית טובה מאוד.

אבל בית הספר המודרני בו למדתי היה מרוחק רק חמישה צעדים מבית הספר לדקדוק של הציסטרציאנים. כך יכולנו להכיר את כל המורים הציסטרציאנים הנפלאים הללו שעבודתם היתה באיכות גבוהה באותו זמן. אינני מדבר על המיסדר עצמו; אני מתייחס לאותם בני אדם. עד היום אני חושב בהערכה עמוקה על אחד מאותם כמרים ציסטרציאנים שהורה ספרות גרמנית באותו בית ספר לדקדוק בהתלהבות רבה. ואני רואה את הכומר הציסטרציאני לפני באינדיבידואלים אחרים, בסימטת אליגאסיי שבווינה החדשה, היכן שהמורים נהגו לפסוע הלוך ושוב לפני שהחלו שעות הלימודים – כמרים ציסטרציאנים בלבוש אזרחי, אנשים מוכשרים בצורה בלתי רגילה. באותו זמן עניין אותי יותר לקרוא את מאמריהם של המורים בספר השנה של בית הספר בסוף השנה, מאשר את ספרי הלימוד הרגילים במשך השנה. קראתי מרותק מה שאותם ציסטרציאנים כתבו בחוכמתם בספר השנה של בית הספר לדקדוק בווינה החדשה.^[6]

בקצרה, המיסדר הציסטרציאני היה קרוב אלי. וללא ספק (למרות שאלו כמובן הינם השערות בהם משתמש האדם לצרכי הבהרה), לוא הייתי הולך לבית הספר הציסטרציאני, הייתי נהפך לציסטרציאני, ללא ספק.

אז באתי לווינה. (כל הדברים האלו מתוארים ב”מהלך חיי“). לאחר כמה זמן התוודעתי לחוג שסבב את מרי יוג’ין דל גרציה^[7], היכן שפרופסורים רבים מהפקולטה לתיאולוגיה בווינה נהגו להתכנס. התיידדתי עם כמה מהם באופן מעמיק. כל הפרופסורים הללו היו חברי המיסדר הציסטרציאני. שוב פעם התרועעתי עם ציסטרציאנים, ובאמצעות הזרמים הנובעים כיום מהמיסדר הציסטרציאני, התאפשר לי לבחון דברים רבים מהעבר.

כדי להראות כיצד פועלת הקארמה אתייחס לאירוע אחד. היה עלי להרצות. כעת באמצעות מסיבות התה אחרי הצהרים אצל דל גרציה התוודעתי היטב אל הפרופסורים לתיאולוגיה הציסטרציאנים שנהגו לבקר בביתה. נתתי הרצאה. כומר מהמיסדר הציסטרציאני היה שם – אדם נפלא ומצוין. כשסיימתי את הרצאתי הוא העיר הערה משונה, שאת טבעה אוכל רק לציין באומרי: הוא ביטא מילים שבהם נכלל הזיכרון שהוא היה עימי במהלך חיים קודם עלי אדמות.

אכן דברים כאלו מחנכים אותנו לחיים. היה זה בשנת 1889. בשבועון הגיתיאנום,^[8] כמובן, שיכולתי להתייחס למובן החיצוני של הדברים האלה; אבל מאמרי האוטוביוגרפיים יודפסו בספר עם הערות נוספות שבהן יובהר בזמן המתאים גם המובן הפנימי. רואים אתם, כאן אמרתי לכם משהו מהיסודות הקארמאטיים שאפשרו לי בכלל לדבר בצורה זאת על אודות זרמים רוחיים מסוימים אלו. משום שאין האדם יכול ללמוד דברים כאלה בלימוד סתמי. לימוד האדם אודותיהם חייב להתבסס על החיים עצמם.

כך הראיתי כיצד הזרם האפלטוני והאריסטוטליאני פעלו יחדיו. ואז גם האריסטוטליאנים חלפו פעם נוספת מבעד לשער המוות. וכפי שאנו יודעים, יחד עם תקופת נשמת הרוח, החומרניות הלכה והשתלטה על כדור הארץ. אבל ממש באותו זמן כאשר החלה החומרניות עלי אדמות, יוסד בעולמות העל חושיים מעין בית ספר של מיכאל. כפי שאמרתי, אנו יכולים להתייחס לדברים האלו רק במונחי היומיום שלנו. היה זה בית ספר נרחב של מיכאל שבו רוחות כמו ברנרדוס סילבסטריס ואלאנוס אב אינסוליס התאחדו לאחר המוות. ויחד עימם שוב אלכסנדר ואריסטו. הם ונשמות אנושיות אחרות שלא היו בהיוולדות ארצית באותו זמן, התאחדו כאן עם יישויות רוחיות, למרות שהם בילו את חייהן מבלי שאי פעם ייוולדו בגוף עלי אדמות, עדיין הן קשורות עם נשמות ארציות. מיכאל עצמו היה מורה, מתבונן אחורה על פני כל מה שהיו התלמודים הגדולים של המיסטריות העתיקות, תופס בכוח חזון מקיף בלתי רגיל את הסודות של המיסטריות העתיקות, ופותח בו זמנית פנוראמה רחבת היקף של מה שעשוי לבוא.

בצורה אחת או אחרת אנו מוצאים נשמות מסוימות שהשתתפו באותו בית ספר על חושי במאות הארבע עשרה והחמש עשרה. הן היו קשורות פחות או יותר במהלכי חיים רבים עלי אדמות. אנו מגלים אותן בצבא השמים השואף אל הזרם של מיכאל, מקבלים אל דחפי הרצון שלהם מה שאנו יכולים לכנות: הרצון להתאחד עם הזרם של מיכאל.

אנו מתבוננים בנשמות אלו. בודדות מתוכן היו עלי אדמות. רובן היו בחיים שבין המוות ללידה חדשה, משתתפים באותו כינוס על חושי, באותו בית ספר רוחי. אנו מוצאים אותן שם, את הנשמות האלו, אנו מוצאים אותן שם, מאזינות לתלמודים של מיכאל, ואנו מוצאים אותן שוב כיום בנשמות, הקשורות עלי אדמות, מפתחות השתוקקות מסורה ורצינית של חייהן הפנימיים כלפי התנועה האנתרופוסופית.

בקארמה של אלו הנוטים בנאמנות פנימית אל התנועה האנתרופוסופית, שוכנים הדחפים העמוקים, החשיבות הקארמאטית של מה שחייבים ללמוד שוב בעולמות הרוח עצמם. כמובן שהעובדה שאותם נשמות נדחפו מכוח הקארמה שלהן לקהילה שמימית כזאת באותו זמן, נובעת שוב מהעובדה שבמחזורי חיים קודמים הן עיצבו לפי זה את הקארמה שלהן, כך שהיא הובילה אותן לשם. בכל אופן אין האדם יכול להכיר את הקארמה של נשמות בני האדם מבלי להתבונן גם למה שמתרחש בין המוות ללידה מחודשת, ולא רק למה שמתרחש בכל זמן שהוא עלי אדמות.

מבטנו אודות העולם מועשר לאין שיעור מחמת זאת. אם נתבונן בנשמות הפועלות בעולם – וכברירת מחדל זה נוגע בכל בני האדם – אין אנו צריכים עוד להתחיל בנקודה בעת שהן נכנסות לקיום הארצי, או נפסיק בנקודה בה הן מתות; משום שלמעשה אין הן מתחילות לפעול, וגם לא מפסיקות. ובכל מה שמתרחש מהבחינה הרוחית, לא רק הנשמות שנולדו כיום עלי אדמות פועלות, אלא גם נשמות אחרות, שהן כעת בין המוות ללידה מחודשת, והשולחות את קרני השפעתן עלי אדמות. בפעולותינו כלולים דחפיהן. משום שכל הדברים האלו פועלים יחדיו, גם כשהפעולות עלי אדמות חודרות לתחומים השמימיים, וממשיכים לפעול שם, כפי שציינתי מפעם לפעם, לדוגמא, בדמויות של קפסיוס ושטראדר במחזה המיסתורין הראשון.

ברונטו לאטיני, מורהו של דאנטה, הינו שם. הוא נפטר. הוא חלף מבעד לשער המוות, אולם המוות עצמו מהווה השתנות של החיים. הוא עדיין שם. הוא ממשיך לפעול, ואנו נמצא אותו עם נחפש אותו באופן הרוחי.

תמונת האבולוציה הרוחית של האנושות תהיה מלאה אם נוכל לכלול בתוכה את אלו המכונים מתים. אכן, למעשה, הם חיים הרבה יותר מאלו המכונים חיים. בדברים רבים המתרחשים עלי אדמות אנו מוצאים את ברונטו לאטיני חיי ופועל כיום, למרות שאין הוא מצוי בגוף עלי אדמות. כך אתם תוכלו לראות כיצד מאוחדים החיים הארציים באופן אינטימי עם העל חושי. איננו יכולים לדבר כלל על העולם העל חושי כנפרד מעולם החושים הארצי. משום שכל מה ששייך לחושים חדור באותו זמן באופן על חושי, וכל מה שהוא על חושי מתגלה מתי שהוא והיכן שהוא בעולם החושים. יתר על כן, אנו יכולים לתפוס ולהבין את החיים הארציים על נכונה, אם נכיר שהדברים האלו עומדים מאחוריהם.

כך, ידידי היקרים, יהיה העתיד של התנועה האנתרופוסופית מאז כנס ייסוד חג המולד. אנו חייבים לטפל בעובדות העל חושיות באופן גלוי וללא איפוק, מודעים בהם בידע מלא. זאת צריכה להיות התכונה האזוטרית המפעפעת בתנועה האנתרופוסופית. ורק כך יתאפשר להעניק לה תוכן רוחי ממשי.

ובכן אתם רואים, כל מה שתיארתי לכם כזרם של מיכאל המשיך אל זמננו. אולם בני אדם אינדיבידואליים המופיעים שוב עלי אדמות חייבים לעשות בראשונה שימוש, בגופים הגשמיים האפשריים בכל תקופה. הם חייבים למצוא את דרכם אל הדחפים של החינוך אותו מאפשרת תקופה נתונה. בעידן החומרני כל הדברים האלה הופכים לגלימתם החיצונית. והתקופה החומרנית שלנו מציעה את המיכשולים הגדולים ביותר אותם אפשר לשער, לנשמות שהיו בעלי רוחניות עשירה במהלכי חיים קודמים עלי אדמות. להשפיע את הרוחניות הזאת אל גופים בעידן זה, במיוחד כשהם צריכים להתכונן באמצעות שיטות חינוך מודרניות, הינו קשה במידה בלתי רגילה. כך שאל לכם להתפלא כשאני אומר: הנשמות השואפות אל האנתרופוסופיה באופן רציני, תמצאנה באופן זה בעידנים קודמים של האבולוציה. איננו יכולים להניח את היסודות של ידע אמיתי אלא אם נוכל לתפוס את משחקי הגומלין של כל מה שחי ופועל בעולם. משום שהמחקר הרוחי עצמו תלוי בחיים הרוחיים ודורש מאיתנו לבקש את הרוחי לאורך הנתיב האמיתי שלו. נתיבי הרוח שונים הם בכל תקופה. בתקופה שלנו הם מתאפשרים רק אם תמצא מתחת לרגלינו הקרקע המוצקה של ידע רוחי של הטבע החיצוני.

בעקבות התקופה הקודמת אותה תיארתי בתוך הזרם של מיכאל, בא זרם שכאן עלי אדמות הפגין פן חומרני לגמרי, תקופה שבה כל הדברים מתפתחים באופן חומרני. באבולוציה העל חושית של התקופה הזאת נמצאת הפעילות העזה ביותר של ההכנות אל הדחפים של מיכאל, שכעת הובאו מטה, אם אפשר לומר כך, מהשמים אל הארץ. אולם תקופה חדשה כיום איננו יכולה להתחיל ממה שהתרחש מקודם במאות השנים האחרונות. אכן אנו חייבים להכיר את הדברים שנחשפו עלי אדמות במאות השנים האחרונות, אבל איננו יכולים להתחיל מהם. עם התודעה של העידן המודרני הזה אנו חייבים להתחיל ממה שהתרחש בעל חושי במאות השנים האחרונות. באומרנו זאת אנו נוגעים במצע שחייב להיות הבסיס של החיים והעבודה האנתרופוסופיים בתקופה נוכחית זו. תפיסות כפי שהסברתי בכמה ההרצאות האחרונות, אין לקבל בשכלתנות קרה ולבבות אדישים. יש לקבלם עם כל הווייתנו, בכל מלוא הנפש והלב האנושיים. יכולה להיות משמעות לאנתרופוסופיה עבור האנושות רק אם היא תתקבל על ידי הלב והנפש האנושיים בכל מאודם.

כזהו הבסיס לרצון של התנועה האנתרופוסופית, שהתאחדה מאז פגישת הייסוד עם החברה האנתרופוסופית. אנו כמהים שזה יחדור עמוק לנשמות בני האדם המאוחדים עם התנועה הזאת, שתודעתם תצמח למה שקשור באמת עם הקארמה שלהם במעמקי נפשותיהם.

כך הנחנו מעין בסיס, ומנקודה זאת אנו נתקדם ביום ראשון הבא בעת שנלמד את המהלך הבא של זרם מיכאל, כדי שנתפוס את התפקידים הנובעים מכך עבור האנתרופוסופיה ולכל החיים הרוחיים של תקופתנו הנוכחית.

—————————————————————————————————————————-

1. Trichotomy הדעה שבן האדם מורכב משלושה חלקים: גוף, נפש ורוח. ↑
2. :Proserpina באגדה היוונית, בתה של דמטר שנחטפה על ידי מלך השאול הַדֶס, הדס ופרוסרפינה היו גם השופטים העליונים של למעשי בני האדם, והם היו קובעים לאן ישלחו לאחר מותם: לגן עדן או לגיהינום. ↑
3. :Demeter באגדה היוונית, אחותו ואשתו של זאוס, אלת עולם הצמחים, ובמיוחד צמחי התבואות. ↑
4. Cistercian Order: מיסדר נזירים קתולי החל מהמאה האחת עשרה. ↑
5. גאולת החשיבה. לימוד בפילוסופיה של תומאס אקווינאס. שלוש הרצאות שניתנו על ידי רודולף שטיינר ב-1920. תורגמו ונערכו עם מבוא, סוף דבר ונספחים, על ידי א. פ. שפרד ומילדרד רוברטסון ניקול. יצא בעברית בשם: שחרור החשיבה – הוצאת תלתן – ראו כאן. ( ,Hodder & Stoughton 1956) ↑
6. Wienner Neustadt עיירה באוסטריה, כמאה קילומטרים מדרום לווינה. נוסדה בשנת 1194. ↑
7. סופרת ומשוררת אוסטרית. Delle Grazie, Marie Eugenie (1864-1931)ראה אוטוביוגרפיה של שטיינר באינטרנט: http://wn.elib.com/Steiner/Books/GA028/TSoML/GA028_c07.html ↑
8. השבועון שהתפרסם בגיתהאנום, דורנאך, שוויץ. רודולף שטיינר נפטר לפני שמאמריו האוטוביוגרפיים הושלמו, אבל אלו שהיו זמינים נאספו בספר “רודולף שטיינר, אוטוביוגרפיה”, מהדורה שניה 1980, הודפס על ידי מולטימדיה פבלישרס קורפ. ניו יורק. ↑