רודולף שטיינר

הרצאה מספר 3, לונדון 18.11.1922 GA218

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

סייע: יוחנן מרגלית

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר: ידע כמקור של ריפוי

בזמן הנוכחי, ההתנגדות למה שאכנה ידע אנתרופוסופי של הרוח באה בעיקר משני צדדים. רמזתי בקצרה על כך בהרצאה אתמול לגבי ההתנגדות של חשיבת מדעי הטבע הטוענת כי ידע על-חושי הוא מעבר ליכולתם של היכולות האנושיות. אם כן, מצד זה האנתרופוסופיה נחשבת לא ראויה להתייחסות רצינית.

היום אנו מודאגים יותר מהתנגדות בעלת אופי שונה. היא באה מאנשים שחשים כי האנתרופוסופיה שוללת מהם ומחבריהם המאמינים את הקשר הפנימי שלהם עם כריסטוס. בדרכם שלהם, אנשים כאלה הם בדרך כלל כריסטיאניים אדוקים מאוד ומאותה דתיות נולדת העוינות. הם חשים שיחסו של האדם לכריסטוס צריך להיות תוצאה של התמסרות פשוטה ותמימה של הלב והנפש וכי הדבר משתבש ומביא למבוכה כאשר מביאים ידע אינטלקטואלי לגבי ישותו של כריסטוס. התשוקה היחידה של אנשים כאלה הוא שהשאיפה של הלבבות האנושיים הפשוטים לא תוטרד על ידי מאמץ לדבר על כריסטוס במונחים של הבנה אינטלקטואלית.

כמובן שיש לתת את הכבוד הראוי לרגשות כאלה. אף על פי כן, ביחסם לאנתרופוסופיה האנשים האלה טועים לחלוטין. אם הם יבינו את האמת, הם ימצאו שהאנתרופוסופיה עוזרת להם למצוא את השביל לכריסטוס; הם ימצאו שכל הכמיהה המושכת אותם אל כריסטוס בפשטות ובכנות של הלב מתחזקים כלפי פנים על ידי מה שיש לאנתרופוסופיה לומר עליו.

אני רוצה להמחיש זאת מנקודות מבט שונות – נחשוב בתחילה על האופי של החיים הדתיים, של התודעה הדתית של אנשים בתקופות שונות בהתפתחות האנושית על האדמה.

בואו ונחזור לתקופות קדומות – תראו בהמשך כי סקירה היסטורית זו אינה מיותרת, אלא מנקה למעשה אי-הבנות רבות השוררות בזמן הנוכחי. לא ניתן להשיג הוכחות וידע בנוגע לתקופות קדומות מאוד אלה מהמסמכים ההיסטוריים, אלא רק בשיטות של מדע הרוח עליהן דיברתי אתמול דרך התפתחותן של אותן יכולות תפיסה פנימית שתוארו אתמול כאמצעים המגלים את הטבע העל-חושי של האדם וגורלו העל-חושי. אנו מגלים כי בזמנים קדומים יותר אלה האנשים הודרכו על ידי אלה שהיו תלמידי המיסטריות. למסמכים חיצוניים אין כמעט מידע למסור אודות המיסטריות העתיקות, מסמכים פחות מרוחקים שעדיין קיימים, הם מתאריך הרבה יותר מאוחר ואינם אומרים לנו דבר על מה שהמיסטריות באמת היו.

בתחילה אנו מגלים כי מורים אלה נחשבו בעיני תלמידיהם כבעלי השראה אלוהית. כשדיברו באש ההשראה שהוצתה בהם במיסטריות ובאמצעות טקסים מקודשים, תלמידיהם הרגישו שהמילים לא נאמרו על ידי אנשים, אלא שהכוחות האלוהיים של היקום דיברו מתוך שפתיים אנושיות.

זו לא הייתה תפיסה סמלית, אלא חוויה ממשית אצל תלמידי המיסטריות הקדומות. תוכלו לדמיין את עומק ועוצמת יראת-הכבוד אצל תלמיד כזה כאשר ידע כי ישות אלוהית, אֵל – לא אדם – מדברת אליו דרך שפתי מורו. ככל שזה נראה לנו מוזר היום, היחס האופייני של תלמידי תורת המסתורין העתיקה היה שהם אחזו בדעה: בתקופות קדומות יותר של התפתחות המין האנושי, בשלבים הראשונים של התפתחות זו, ירדו הישות האלוהיות-רוחניות עצמן – במובן הרוחני, כמובן – לאדמה. ישויות אלוהיות-רוחניות אלה לא התגשמו בגופי בשר, אלא בדרך של ידע רוחני נכנסו לאיחוד עם אלה שהיו הגורואים הראשונים, המורים הראשונים במיסטריות; ההנחיה הראשונית לגבי מה שיש ללמד את בני האדם כדי שיוכלו להיכנס לחיבור אמיתי עם עולם הרוח, הגיעה מהישויות האלוהיות-רוחניות עצמן. לפיכך, הלימודים שנמסרו פעם לבני האדם על ידי האלים עצמם – הועברו מטה במשך הדורות לתלמידי המיסטריות בכל תקופה.

תאמרו שהדבר מסתכם בקביעה שמקור החוכמה האנושית נעוצה בעולמות על-חושיים. אך כאן אנו מגיעים לתחום שעדיין עטוף באי-בהירות מוחלטת. למשל, חישבו על ההסבר שניתן בדרך כלל על מקור הדיבור. ישנם אנשים המאמינים, בהתאם לתיאוריה הדרוויניסטית, כי הדיבור האנושי התפתח מהצלילים שהשמיעו בעלי חיים. אך היו וישנם אנשים – מעל לכל זה היה כך עד לעבר יחסית קרוב – שייחסו מקור אלוהי לדיבור אנושי.

לא ארחיב על נקודה מסוימת זו שכן היא תוביל אותנו רחוק מדי היום. די לומר שמה שהעלה תחושות של יראת-כבוד עמוקה אצל תלמידי הגורואים היה השכנוע שהלימוד שהתקבל משפתיהם הועבר פעם לאנושות על ידי האלים.

מה הייתה המטרה והתכלית של סוג זה של לימודים? הלימודים התבססו על הבא להלן: התלמיד ויתר על עצמו לגורו שלו ביראת-כבוד מוחלטת ובמסירות; הגורו היווה את הקשר המחבר אותו עם עולמות הרוח; מורה זה נחשב לערוץ האחד והיחיד בחיבור אל האלוהי. התלמיד חש שללא קשר לאיכויות שיש לו עצמו, כל הכוחות שמתגלים אצלו נבעו בזכות המורה שלו; הוא הרגיש שהוא חייב הכל למורה שלו. מהמורה הוא קיבל הדרכה – בראש ובראשונה בנוגע לכיוון מחשבותיו. מחשבותיו לא היו צריכות להיות עסוקות בעולם הפיזי של החושים, אלא באמצעות הכוח שהושתל בנפשו על ידי הגורו, תוך שימוש במה שהיו אז שיטות לגיטימיות של סוגסטיה, לבו ונפשו של התלמיד הופנו כליל לעל-חושי. בפעולות של התבוננות חושית רגילה המחשבות פגעו כנגד העצמים החיצוניים… כשאנו חושבים על שולחן או עץ, המחשבה שלנו פועלת כנגד השולחן או העץ… אבל תחת השפעת הגורו מחשבותיו של התלמיד נעשו שקופות, כך שהוא לא ראה דבר שנמצא בעולם הפיזי, אלא עם הראיה של המחשבות הוא הביט אל אותם עולמות על-חושיים שתיארתי לכם אתמול במונחים של מדע-רוח מודרני. זה היה גם חיוני עבור התלמיד לחוות את המציאות של עולמות על-חושיים אלו, ולמטרה זו ניתנה לו הדרכה לגבי דיבור. כשאנחנו מדברים בחיים הרגילים, אנו חולקים עם אחרים מחשבות שאנו עיצבנו או שהועברו אלינו בדרך כלשהי; בקיצור, מה שזורם לדיבור שלנו מקורו בעולם הפיזי. הגורו מסר לתלמידו ביטויים מנטריים מסוימים, מילים שהוכרזו למחצה, מדוברות למחצה, אשר מטרתן הייתה לחנך אותו לשים לב לא כל כך למשמעות המילים, אלא לחוות את זרמי הקוסמוס האלוהי עצמו במשפטים הזורמים. המנטרה עצמה נאמרה בצורה כזו שהמציאויות האלוהיות בעולם ובאדם היו יכולות לזרום דרך המילים; למשמעות בפועל של מילות המנטרה לא הייתה חשיבות. לפיכך, על ידי כך שהמחשבות שלו נהיו שקופות, התלמיד היה מסוגל לראות את האלוהי. כאשר המנטרה פעלה בתוכו הוא לא היה צריך להיות מודע למשמעות המילים! אך הכוח האלוהי שזרם דרכן היה צריך לזרום לפעולות שבוצעו בטקסים הקדושים. רצונו של התלמיד צריך היה להיות מופנה אל האלוהי באמצעות הטקסים והפולחנים. אפילו בימינו תוכלו למצוא אינדיקציה לכך בתנוחת הבודהה. התנוחה בה מונחים הגפיים אינה מתאימה לפעילות ארצית; אכן האדם מורם מהעולם הארצי וה"אני", יחד עם הפעולות שהוא מבצע כלפי פנים, מובלים כלפי מעלה אל האלוהי.

מה הייתה מטרת הליך כזה? נפשו של התלמיד, המכוונת בדרך המשולשת הזו אל האלוהי, הייתה להיות מסוגלת להפוך את הרוע, החטא ואת העבירה האנושית לכיוון העולמות העל-חושיים אשר תיארתי בפניכם אתמול, אמרתי לכם שעם התקדשות מדעית מודרנית, האדם יכול גם לחדור לעולמות שבהם הוא חי כישות של נפש ורוח לפני שהוא נכנס לקיום ארצי; הוא יורד מעולמות אלה כדי להתאחד עם הגוף שמספקים האב והאם, וכאשר הוא עובר דרך שער המוות, הוא חוזר לשם כדי להתכונן לחיים חדשים על האדמה. מטרתם של מורים אלוהיים אלה במיסטריות העתיקות הייתה לא רק להפנות את מבטו של התלמיד לעולמות העל-חושיים, אלא להצית בו כוח של חשיבה הדומה לתפילה, כוח שנולד מהכוח האלוהי הזורם באמירות המנטריות, כוח של הערצה עמוקה ביותר בעת ביצוע הפולחנים המקודשים. כשהוא חדור בכוח זה, התלמיד הצליח אז להפנות את גֵאוּת החטא על פני האדמה לעבר העולמות העל־חושיים. תלמידים אלה, בתורם, מסרו לבני אדם אחרים את מה שהם עצמם למדו במיסטריות, וכך התוכן של הציביליזציה באותם זמנים קדומים קיבל צורה.

כעת, על איזו הנחה בסיסית נשענת הוראה זו? ההנחה הבסיסית הייתה שהעולם בו האדם חי כאן על האדמה לא מקיף את כל ישותו כמו העולם האלוהי. בימים העתיקים ההם הגורו לימד את תלמידו: עולם זה בו אתה חי בין לידה למוות מורכב משאר ממלכות הטבע, אך לא מן הישות העמוקה יותר של האדם. ובנפרד לגמרי מן התפיסה שהפעילויות האנושיות בין לידה למוות היו כרוכות בחטא, התלמיד למד להכיר: אף לא אחת מההתנסויות שלי כאן בעולם בין לידה למוות, ואף לא אחד מהמעשים שעשיתי אינם ביטוי לאנושיותי המלאה, כי זה שייך לעולמות העל-חושיים.

כל תלמיד באותם זמנים קדומים ידע בוודאות גמורה ברגעי חיים מסוימים שלפני שירד לאדמה הוא חי בעולם על-חושי ויהיה עליו לחזור לשם לאחר המוות. בהירות זו של תובנה נבעה מראיה רוחית פרימיטיבית, דמוית חלום שאותה הוא לא היה צריך לרכוש במאמץ, מכיוון שהיתה זו יכולת טבעית בכל בני האדם. כך, התלמיד ידע: כאשר מעשיי וחיי עוסקים רק במה שקיים כאן, באדמה הפיזית, אנושיותי המלאה אינה פועלת. עלי להדריך את הכוחות שבתוכי לאותם עולמות רוח שאליהם הם באמת שייכים.

מטרת המיסטריות הקדומות הייתה שעל ידי הטקסים הפולחניים והכוח האלוהי הזורם דרך צלילי המנטרות, הכוחות שהאדם במעשיו על פני האדמה לא יכול להפוך לטוב צריכים להיות מובלים כלפי מעלה והרחק מהעולם הארצי אל העולמות העל-ארציים, העל-חושיים – שכן שם ושם בלבד האדם חי במלוא ישותו.

הגורואים לימדו את תלמידיהם שכאשר האדם עובר דרך שער המוות הוא יודע שפעולותיו והישגיו על האדמה קטנים ממה שדורשת אישיותו המלאה; הוא יודע שצריך לפצות בעולם הרוח על פעולות שעל פני האדמה היו מלאות בחוסר שלמות וחוסר חוכמה.

ידע העולמות העל-חושיים כולל את ההבנה שמה שנותר בלתי מושלם על האדמה ניתן להעלותו קרוב יותר לשלמות בעולמות העל-חושיים.

אך כפי שנראה, התנאים בימי המיסטריות הקדומות היו שונים למדי ויש להכיר ולהבין הבדל זה בימינו. התלמידים באותם ימים קדומים למדו ממוריהם שכאשר האדם עובר דרך שער המוות וחי תקופה מסוימת בעולם העל-חושי, ישות רוחנית נעלה מתקרבת אליו, ישות נעלה שהביטוי החיצוני שלה וצורות ההתגלות שלה היא השמש. מכאן חכמי המיסטריות הקדומות דיברו על ישות השמש האלוהית. כמו שאנו אומרים כי נפשו של אדם מתבטאת בפיזיונומיה ובמשחק הפנים שלו, כך גם האנשים של פעם חשבו על השמש עם תנועתה וצורות התגלותה כמהוות את ביטויי הפנים שלה. התגלותה של ישות השמש הנעלה אשר נחבאה מעיניהם על האדמה אך הופיעה בפניהם לאחר מותם, עוזרת להם להפוך את חסרונותיהם ואת הישגיהם הלא מושלמים בחיים הארציים למושלמים יותר. "ביראת השמיים העמוקה ביותר של הלב, שימו את מבטחכם בישות השמש הנעלה אשר אינכם יכולים למצוא באדמה, אשר תימצא רק בעולמות הרוח… שימו את מבטחכם בישות השמש האדירה על מנת שאחרי מותכם היא תוכל לעזור לכם ללכת בדרך הנכונה בעולם הרוח." בצורה כזו דיברו הגורואים מימי קדם על הישות שדרכה כל הפגמים של האנשים נעשו טובים.

כאשר התקרב הזמן של מיסטריית גולגתא, חכמה עתיקה זו כבר נפלה לניוון; מעט ממנה נותר, שמור פה ושם במסורות ושרידים. אך מתקדשים – במובן הישן של המילה עדיין התקיימו – אנשים שנצמדו באותה מסירות ואמונה אדוקה לאלוהי האב האלוהי שבאמצעותו בימי קדם נשלחו לאדמה השליחים האלוהיים, המורים של הגורואים הראשונים. מתקדשים אלה היו מודעים היטב לנחמה העמוקה שניתנה לתלמידי המיסטריות הקדומות כשנאמר להם: אחרי המוות תמצאו את ישות השמש הנעלה – היא שעוזרת לכם לשנות ולהפוך את כל החסרונות של החיים הארציים למושלמים, היא לקחה מכם את המציאות המרה שנפלתם מסדר העולם האלוהי. אלה שהיו מתקדשים בזמן מיסטריית גולגתא ידעו שאותה ישות שמש נשגבת ירדה מטה לאדמה, לקחה על עצמה את האנושיות בישוע מנצרת ומאז המוות בגולגתא צריך לחפש אותה לא עוד בעולם העל-חושי, אלא בקרב בני האדם על האדמה. כך דיברו המתקדשים מעת מיסטריית גולגתא ועד למאה השלישית של תקופתנו. לאלה שהיו מוכנים להקשיב, הם היו מסוגלים לומר שהישות שממנה בא ריפוי אמיתי ואליה אתם מתגעגעים היתה בהישג-ידם של בני האדם בימים עברו. באמצעות מעשה אלוהי ירדה ישות זו מטה לאדמה לתוך גוף אנושי וחיה מאז כמציאות על-חושית בהתפתחות האנושות. ומכיוון שהתלמידים בימי קדם היו מחויבים ללכת למיסטריות ושם דורבנו על ידי הטקסים המקודשים להרים את מבטם אל העולם העל-חושי, בני אדם מזמן מאוחר יותר היו חייבים ללמוד על האדמה עצמה ליצור קשר ישיר עם ישות הכריסטוס שירדה לאדמה והפכה לאדם כמו בני אדם אחרים.

זה היה הלך הרוח והגישה שהתעוררה בקרב בני האדם בזמן מיסטריית גולגתא וגם אצל רבים שהיו מתקדשים בשלוש המאות הראשונות של העולם הכריסטיאני. תעודות היסטוריות כמעט לא עוזרות משום שהושמדו כל הראיות האמיתיות של הלימוד. אבל תפיסה על-חושית, כפי שתוארה בפניכם אתמול, מוליכה לידע שבשלוש המאות הכריסטיאניות הראשונות זו הייתה הגישה והרגש ששררו בקרב בני האדם שהיו מוכנים להקשיב למתקדשים שעדיין חיו בתקופות ההן… ואז רגש כריסטיאני אמיתי זה נעלם ובימינו הוא צריך שוב להיקרא לחיים.

בימי קדם יראת הכבוד של התלמיד לגורו שלו היתה אמצעי שדרכו בני אדם למדו להביט כלפי מעלה אל האלוהי. המורה או הגורו נתפסו כערוץ שבאמצעותו זרם האלוהי מטה לאדמה ובתורו הפנה לכיוון עולם הרוח את הרגשות של מסירות ויראת הכבוד בלב האדם. תחושות וחוויות אלה עברו לאורך זרם התורשה מדור לדור והודרכו על ידי אלו שנהיו למורים הראשונים של הכריסטיאניות, כבר לא לגורו במובן הישן, אלא לכריסטוס שירד מעולמות הרוח ולקח על עצמו אנושיות בישוע מנצרת. אנשים מעטים מבינים כיום את הפנימיות העמוקה ואת עוצמת המסירות שאפיינו את מורי הכריסטיאניות הראשונים הללו.

רגשות אלו של יראת כבוד ומסירות נמשכו לאורך מאות שנים, והופנו כעת אל ישותו של מי שהכריסטיאניות הצהירה שהוא עבר את המוות בגולגתא על מנת שמעתה והלאה האנושות תוכל למצוא אותו על פני האדמה.

המטרה והכיוון של מדע-ההתקדשות המודרני עליו דיברתי אתמול היא לגשת מתוך הבנה אמיתית למיסטריית כריסטוס זו, מיסטריית גולגתא זו.

הכריסטיאניות של ימי הביניים אכן הייתה שופעת אדיקות ומסירות דתית שהיתה באמת כמו המשך של ההערצה ויראת הכבוד שניתנה לגוראים הקדומים, אבל הראיה הרוחית דמויית החלום שפעם היתה לבני האדם נמוגה. בנפרד לגמרי מן העבר ההיסטורי, מדע הרוח האנתרופוסופי מסוגל לחקור את חיי האדם כפי שהיו בתקופות הרחוקות של העבר. ברגעים מסוימים בחייהם היה זה אפשרי עבור בני אדם לעבור למצב של ראיה רוחית דמויית חלום שבו הם התוודעו לעולם ממנו ירדו הם עצמם לקיומם הארצי. אך ידע זה שהנפש שייכת לנצח אבד בהדרגה. בהשפעת ידע זה אנשים לעולם לא היו מסוגלים לפרוש את תודעת החירות האנושית. תודעת החירות – שהיא חלק בלתי נפרד מאנושיות מלאה – נועדה להתעורר אצל האדם כשהזמן יבשיל. העידן בו הפציעה תחושת החירות הייתה של ימי הביניים; אך באותה עת נמוגה התודעה הישנה שלעולם לא הייתה יכולה לחוות את מציאות החירות. שכן, כאשר האדם הביט כלפי מעלה לקיומו כישות נפש בקרב ישויות נפש אחרות בחיים קדם-ארציים, הוא היה מודע רק לתלות, לא הייתה לו תחושת חירות. הראיה הרוחית העתיקה של עולם הרוח הלכה והתעממה ובמצב דמדומים זה של תודעה, גילתה האנושות את אותה תחושת חירות, שבתרבות המודרנית שלנו הגיעה לשיא מסוים. אך במצב זה המבט של האנושות לא יכול היה לחדור לעולמות העל-חושיים שמהם כריסטוס ירד לתוך ישוע מנצרת. לפיכך, מהתחלה סגידה כריסטיאנית אמיתית נשענה על המסורת; אנשים נשענו על המסורת ההיסטורית ועל הכוח שירד מטה דרך הדורות מן ההערצה שפעם ניתנה לגורואים. הכבוד העמוק לאלוהי שחי פעם אצל בני האדם יכול היה כעת להיות מכוון אל הישות שעברה את מיסטריית גולגתא. אך במצב דמדומים זה של תודעה, אנשים פיתחו בהדרגה מדע בעל אופי פיזי שלא היה ברשותם בימי קדם, וכתוצאה מכך, דהה אפילו הרמז הקלוש ביותר שעולם הרוח נגיש לתפיסה אנושית.

הידע העל-חושי שעליו דיברתי אתמול הוא הרחבה ממשית של הידע על עולם הטבע. כל היכולות שפותחו על ידי אדם באמצעות מדיטציה וריכוז בצורה כזו שהוא חודר לעולם הרוח כיודע – כל היכולות הללו מתחזקות לאין ערוך כאשר, כשייך לתקופה המודרנית, הוא לא מסתפק בדברים שיש למדע הטבע לומר על העולם החיצוני, אלא נאבק איתם פנימית, מטמיע מחשבות מדעיות מדויקות אלה, אך אז מנסה לאחד אותן עם הכוחות הפנימיים ביותר של ישותו. אז עולה עמדה או גישה מסוימת של הנפש – לא קל להגדיר אותה. אך אם גישה זו הופכת להיות נקודת המפתח של המדיטציה והריכוז בתחום המחשבה ובתחום הרצון, הרי שהנפש מובלת כלפי מעלה אל עולמות הרוח ומושגת הבנה של המציאות העל-חושית. אנו לומדים להסיט את מבטנו מהאדמה כפי שמדע הטבע מלמד אותנו, אל עולם על-חושי השייך לאדמה ויש להכיר בו כחלק בלתי נפרד מן האדמה – מעל הכל כשמדובר בהבנת חיי האדם ובהבנת האדם על האדמה.

עולות שאלות בעלות חשיבות מרחיקת לכת אצל מי שנאבק לרכוש ידע אנתרופוסופי, וכשהוא מבקש למצוא תשובות, הוא מובל להבנה של מיסטריית גולגתא. לאחר שהעלה את תודעתו מהאדמה, לאחר שפיתח כושר תפיסה מחוץ לגוף הפיזי ושל פעולה דרך הכוח של מאגיה אידיאלית, אדם כזה מסוגל לראות את הרוח. בעזרת התודעה שהפכה להיות בלתי תלויה בגוף, הוא מסוגל לחדור לעולם הרוח עם ידע ועם כוח של רצון.

אם אדם המצויד בהבנה פנימית זו של עולם הרוח מפנה את תשומת ליבו שוב לכריסטוס ולמיסטריית גולגתא כאירוע על פני האדמה, מחשבתו – שלא כמו זו של תיאולוגים מודרניים רבים – לא תעסוק רק באיש ישוע מנצרת. התפיסה שלו לגבי מה שהתרחש במיסטריית גולגתא כבר אינה מטריאליסטית מכיוון שהוא רכש את הכוח של ראיה על-חושית, ורואה באיש ישוע מנצרת את נושא הכריסטוס האלוהי – ישות הכריסטוס האלוהית-רוחנית. מכיוון שהאלוהי-רוחי הוא מציאות ישירה של "תיאוסופיה" מודרנית זו, הוא יכול להכיר באיש ישוע מנצרת את הכריסטוס שהוא ישות רוחנית וצריך תמיד להגות בו ככזה. בעזרת הידע וההבנה של העל-ארצי שרכש, אדם מובל אז אל כריסטוס, כשהוא רואה בו את העיקרון העל-ארצי, האלוהי, האל-אדם.

* * * * * *

באמצעות הבנה של ממשות עולם הרוח, האנתרופוסופיה המודרנית מובילה את הדרך אל כריסטוס – מובילה אליו לאחר הכנה ראויה. כדי להבהיר זאת היטב ברצוני לדבר על דרכים שגויות ואמיתיות^[1] בהן יכול האדם בן זמננו להתקרב אל עולם הרוח… בימים עברו היו אנשים שהשראתם נבעה ישירות מהמיסטריות; ואז התודעה הרוחנית של האנושות הלכה והתעמעמה, אך אפילו בתודעה עמומה זו אנשים עדיין התבוננו בתחומים מסוימים של קיום קדם-ארצי וחתרו לאפשר לכוח הרוחי לזרום מהטקסים הקדושים שלהם. אך ממשיכי דרכם של אותם אנשים אלוהיים, יראי שמיים אלה מהזמן הקדום, הפכו, בתקופה המודרנית, לאנשים שמתאמצים באמצעים מפוקפקים ביותר ליצור קשר עם עולם הרוח. האנשים האלוהיים של התקופות המוקדמות יותר הגבילו את עצמם לתחום של הנפש, הפנו את עיני נפשם לעולמות העל-חושיים; מצב רוח זה של קדושה ויראת שמיים התקיים ברגשותיהם של אותם חסידי הכריסטיאניות שדיברתי עליהם בתחילת ההרצאה ואשר שאפו לדבוק ביראת השמיים התמימה והפשוטה. גישה כזו היא נאיבית בימינו מכיוון שבתודעתו הטבעית, לאדם אין עוד שום ראייה של קיום על-חושי. יראת שמיים תמימה זו אינה מובילה עוד את בני האדם כלפי מעלה אל העולמות העל-חושיים, שכן התודעה שלהם נשארת בגוף הפיזי הארצי. זה אופייני ליראת שמיים תמימה זו שהיא נצמדת לרגשות, לחוויות התחושה, המגיעות לנפש כשהיא שוקעת בתוך עצמה, לתוך טבעה האנושי. נכון שרצון זה מוביל את האדם להבנה שהגוף הפיזי מורכב לא רק מבשר ודם, אלא שגם הרוח קיימת – הרוחני, שאנשים יראי שמיים באמת היו שולחים כלפי מעלה לאלוהי. אך אלו שהם ממשיכים-טועים של תלמידי הגוראים הקדומים, מתאמצים באמצעות תרגילים מדיומיסטיים להדליק כוח רוחני זה.

איזה סוג של אדם הוא מדיום? מדיום הוא זה שמאפשר לרוח לדבר מתוך הגוף הפיזי, לכתוב באמצעות הידיים הפיזיות או להתבטא בדרך אחרת. עצם העובדה שהמדיומים מדברים או כותבים תוך כדי עמעום תודעתם הרגילה, מצביעה על כך שגוף האדם אינו פיזי לחלוטין, שכוח רוחני נובע ממנו, אבל מסוג מכני ונחות. המדיום חפץ לא רק לחוות את הרוח בגוף, אלא שואף להביא את הרוח להתבטאות פיזית. והכוח הרוחני שנמצא בגוף אכן מתבטא כאשר המדיום מדבר או כותב. המוזרויות של אנשים מדיומיסטיים שהם הופכים לפטפטנים באופן קיצוני, הם אוהבים להרבות בדיבור ולהאריך בכתיבה… אבל כל הגילויים האלה של הרוח דרך הגוף מכילים הרבה ממה שהיגיון רגיל יחשיב כמפוקפק ביותר. המדיומים הללו הם עצמם ההוכחה לכך שלא נכון שהאדם המודרני יחזור לשיטות עתיקות ליצירת קשר עם האלוהי-רוחני, אלא שהוא צריך לחפש דרך שונה לחלוטין.

דרך שונה זו של גישה אל עולם הרוח היא זו של מדע הרוח האנתרופוסופי ואני אדבר על היבט מסוים אחד. אם אדם לוקח ברצינות את מדע הטבע, ומתייחס לתוצאותיו כהישגים גדולים באמת של התרבות המודרנית, אז במאמציו להתקרב לעולמות הרוח הוא ימצא בהתחלה שזה קשה מאוד לדבר על הרוח בכלל, להעלות בלבו מחשבות בנוגע לכך, קל וחומר להתפנק בכל סוג של כתיבה אוטומטית. כאשר באמצעות מדיטציה וריכוז האדם מתוודע לרוח שבתוכו, הוא יעדיף בהתחלה להישאר בשקט. בעוד שהמדיום הופך לדברן ונותן לרוח להתנסח באמצעות איברי הדיבור שלו, הרי שכאשר ידע על-חושי מתחיל להפציע אצל מישהו קפדני ויסודי, בעל הכשרה מדעית, הוא יעדיף לשמור על שתיקה אודות החוויות העדינות והרגישות שאליהן נפשו מתוודעת. הוא אפילו מעדיף לאסור על מחשבות להתפרץ בגלל שמחשבות מתחברות לדברים פיזיים ארציים. הוא מעדיף לא לתת למחשבות לזרום אל תוך נפשו כיוון שיש לו פחד פנימי שמא באופן חצי מודע מחשבות שקשורות לדברים חיצוניים, פיזיים יכולים לחול על מציאויות רוחניות; הוא חושש שכאשר מחשבות יושמו על מציאות רוחנית, מציאות רוחנית זו לא רק תחמוק אלא שתחוּלל, תעוּות. פחות מכל הוא ינסה לכתוב – שכן הוא יודע שבימים עברו, כשפולחן האל היה רב-עוצמה, מעשה רוחי בטקס מקודש, אנשים לא נזקקו לכתיבה – שהיא מעשה גופני. הכתיבה הפכה לראשונה למנהג כאשר יכולות האינטלקט וההיגיון האנושי הופנו לעולם החומרי של החושים ולכל מי שיש ידע מסוים על הרוחי-אלוהי, זוהי פעילות שמאוד נוגדת את הטבע. וכך כאשר אדם מתחיל להיות מודע למציאותו של הרוחי-אלוהי, של העולם העל-חושי, הוא מרגיע את מחשבותיו; הוא פשוט שותק בכל הקשור לדיבור; הוא נמנע מכתיבה על עניינים הקשורים לאלוהי.

ידידיי היקרים, אמרתי קודם שמותר לי לדבר על דברים אלה מכיוון שהם התוצאות של התנסותי שלי בנתיב התפתחות שהוביל ממדע הטבע להבנה ותפיסה ממשית של עולמות הרוח ושל מיסטריית גולגתא כמציאות רוחנית. אך תבינו שמיסטריית גולגתא מציגה קשיים לכל מי שמנסה להתקרב אליה לאור מדע הרוח האנתרופוסופי. מיסטריית גולגתא כפי שהיא חושפת את עצמה במהלך ההיסטוריה האנושית חייבת להיות מוגדרת במלוא הדרה ותפארתה המלכותית כעובדה היסטורית. בתוך האדם ישוע מנצרת, עברה אלוהות את המוות בגולגתא ועלינו ללמוד להתבונן בתמונה שממנה נעדר כל אלמנט של חיי-חושים, כמאורע הגדול ביותר בהיסטוריה. אבל זה קשה מאוד להתמודד דרך חשיבה עם תפיסה חופשית-מחושים זו של מיסטריית גולגתא, להציג אותה במילים או לכתוב עליה.

מה שמגיע אלינו בדרך זו הוא יראת כבוד והערצה כאשר אנו מתבוננים במיסטרייה הגדולה שנחקקה בגולגתא. יראת כבוד זו נמזגת דרך נפשו של מי שבאופן שתיארתי השתיק את מחשבותיו ומילותיו, שחש ביראת כבוד עמוקה כאשר כוח הרוח בתוכו מושך אותו אל מיסטריית גולגתא. רגשות של יראת כבוד והערצה עמוקה נמזגו דרך נפשו של אדם כזה… זה כאילו הוא לא מעז להתקרב למיסטריה כה מדהימה. לפיכך הדרך של מדע הרוח האנתרופוסופי מובילה לא רק לידע… אם כי מלכתחילה זה הידע שמפנה את מבטנו לעולמות העל-חושיים ההם. אך ידע זה הזורם לתוך חיי הרגש, הופך ליראת כבוד קדושה; הוא הופך לכוח שתופס את הנפש האנושית הרבה יותר עמוק מכל כוח אחר, אפילו יותר עמוק מאשר יראת הכבוד וההערצה שניתנה לגורו על ידי תלמידיו בימים עברו. בראש ובראשונה צומח רגש זה לכמיהה וערגה להבנת ישוע כריסטוס בגולגתא. מה שהיה בהתחלה ראייה על-חושית בחיי הנפש הופך דרך מטמורפוזה פנימית לרגש. רגש זה מבקש את האדם-האל על גולגתא ויכול למצוא אותו דרך המראה של הרוח שכבר הושג. האדם גם לומד להבין את ישוע מנצרת, כשהוא מבין כי בתוכו, ישוע עשוי להיראות כמציאות בתוך קיום ארצי. וכך מדע הרוח האנתרופוסופי מביא את הידע של ישות כריסטוס הרוחני אך יחד עם זאת את יראת הכבוד העמוקה והאמיתית לאלוהי, הנובע מידע זה של העל-חושי.

* * * * * *

כאשר אדם מתוודע לראשונה לכוח של הידע העל-חושי הוא מעדיף לשתוק במחשבותיו ובמילותיו, ובשום דרך לא להשתמש ביכולותיו הגופניות ככלי להבעת חוויותיו. עם זאת, לאחר שהגיע לשלב מעבר, כשהוא מחליט לדבר על חייו הפנימיים, הוא חווה משהו שמצדיק את הדיבור על טבעו הרוחני של ישוע כריסטוס. בשלב מעבר זה הוא גומר אומר לתת לרוח צורה מוגדרת במחשבותיו, לדבר ולכתוב אודות הרוח. והחוויה שמגיעה אליו כעת היא, שהוא מרגיש כאילו הוא מורם מגופו הפיזי בכל פעם שהוא מדבר או חושב על הרוח. הגוף הפיזי הוא מכשיר חיוני בחשיבה ובדיבור הרגילים, אך כעת, בשלב גבוה יותר זה, האדם מודע לכך שהוא מורחק בצורה מסוימת מגופו הפיזי. בעוד שהמדיום מרגיש את עצמו כולו בתוך הגוף הפיזי ואף מעמם את תודעתו כדי להישאר בתוך הפיזי בעודו מאפשר לרוח להיראות בבירור דרך הגוף, אדם שהשיג ידע אמיתי של העל-חושי, מרומם עצמו מתוך גופו הפיזי למצב עדין יותר של התודעה. בגלל שהוא חווה את מציאות עולם הרוח, הוא מוצא שזה קשה מאוד להחזיק בעולם הפיזי. יכולת הדיבור שלו והזרימה הטבעית של חשיבתו מתחמקים ממנו; הוא לא יכול למצוא את הדרך לגפיים או לגופו הפיזי. עליו לעבור כעת את החוויה של הניסיון למצוא שוב את הכיוון שלו בעולם פיזי זה, ומייד לאחר מכן את המחשבות והשפה שבה ניתן לבטא את המציאות של העולם העל-חושי, שהוא התוודע אליו. לאחר שעבר ניסיון זה, האדם מרגיש כאילו עליו להיכנס לחיים מחדש, כאילו עליו לעבור לידה שנייה בהולדה עצמית. הוא לומד להכיר את העומקים הפנימיים של הטבע האנושי שכן הוא נכנס למעמקים אלה פעם שנייה על מנת ליצור מכשיר לחשיבה ולדיבור על המציאות הרוחנית. בכך האדם חודר לאורגניזם שלו עם ידע על-חושי, והוא מבין שגם שם הוא ימצא את כריסטוס הואיל וכריסטוס עבר דרך מיסטריית גולגתא. כעת יש לו הבנה מסוימת לא רק של הכריסטוס אשר ירד פעם לאדמה ועבר דרך המוות, אלא שאם הוא באמת פיתח את עומק ישותו, הוא חווה שם את כריסטוס אשר מת כדי שכוחו יזרום לכל האנושות.

זו החוויה שמגיעה, עכשיו עם הרבה יותר ביטחון, לאדם המחזיק בידע על-חושי. והוא יכול להלביש את הידע שהושג לגבי כריסטוס במילים שיש בהן אמת עמוקה: "לא אני אלא הכריסטוס שבתוכי." שכן הוא יודע: בגולגתא כריסטוס מת; דרך מותו נכנס כריסטוס לכוחות האנושיים של הלידה וחי עד מותו בישותו של אדם. אם כן, המתקדש המודרני מכיר את אמיתות דבריו של פאולוס הקדוש, יודע שהוא ימצא את כריסטוס בתוכו רק אם הוא יצליח לרדת למעמקי אנושיותו שלו.

כדי להפוך את האנשים לכריסטיאניים במובן האמיתי, המתקדש אינו צריך לדרוש שכולם צריכים להגיע לרמתו. מצויד בהבנה ובידיעה זו של כריסטוס, הוא יכול גם לגלות דרכים חדשות עבור מעשי יראת השמיים של הלבבות-הפשוטים. אנשים יראי שמיים אכן יכולים למצוא את כריסטוס, רק שדרכם היום אינה יכולה להיות זהה לזו שהובילה בימים עברו אל ההערצה וההשתפכות לרגלי הגורו. יראת השמיים והמעשים הטובים שמתאימים לתקופה המודרנית חייבים להיות פנימיים, שכן האדם כבר לא נקרא לעלות לתוך עולם על-חושי דרך רגשות יראת הכבוד שלו לאלוהי, עליו לחדור אל תוך ישותו כדי למצוא שם את כריסטוס אשר מאז מיסטריית גולגתא היה על האדמה ככריסטוס החי.

מדע הרוח האנתרופוסופי יכול לומר לאדם בעל יראת שמיים פשוטה: "אם תחדור מספיק עמוק לתוך ישותך שלך, תמצא את כריסטוס; זו לא אשליה מכיוון שבמותו בגולגתא כריסטוס אכן ירד למעמקי העצמי הפנימי ביותר שלך." מי שלומד את מדע הרוח יודע שכאשר מדברים כך לאדם בעל יראת שמיים פשוטה, הוא אומר את האמת; הוא יודע שהוא לא משחק ברגשותיו של האחר, אלא מצביע על מטרה שבהישג ידו. זה לגמרי אפשרי עבור אנשים פשוטים וטובים לצעוד בנתיב שמוביל, גם בתקופה המודרנית, לידע על-חושי.

בעוד שבתקופות קדומות יותר, יראת הכבוד וההערצה לגורו גרמו למחשבותיו של התלמיד להיות שקופות, ואיפשרו לכוח אלוהי להדהד במנטרות ולטקסים להיות רבי עוצמה, האדם שרוצה למצוא את הדרך האמיתית לכריסטוס בתקופתנו המודרנית חייב, מעל לכל, להעמיק באופן פנימי את נפשו. עליו ללמוד להסתכל בתוך עצמו על מנת שיוכל למצוא ולהיות מודע למציאות הפנימית כאשר הוא מפנה את מבטו מעולם החושים. וגם בתוך עצמו הוא ימצא את הכוח הנושא אותו דרך שער המוות, מכיוון שכאן, על האדמה, ידע על כוח זה מגיע אליו דרך מסירות לכריסטוס ולמיסטריית גולגתא.

הגורו של הזמנים העתיקים אמר לתלמידיו ודרכם לכל בני האדם: כשתעברו דרך שער המוות תמצאו את ישות השמש הנשגבת ההופכת לטוב את חוסר השלמות של קיום-האדמה. המורה של הזמנים המודרניים אומר: אם כאן באדמה, ביראת כבוד פנימית ובדבקות עמוקה בלב אתם תייסדו קשר עם הכריסטוס שירד, ועם מיסטריית גולגתא, תתמלאו באופן פנימי בכוח שלא ימות עימכם, אלא יישא אתכם דרך המוות ויפעל יחד אתכם לקראת הגשמתו של מה שאי אפשר להגשים על האדמה באופן מלא בזמן שאתם חיים בגוף פיזי. מה שבימים עברו עוצב על ידי ישות השמש הנשגבת, יעוצב כעת, על ידי כוחו של כריסטוס בתוך ישותכם שלכם שממנה הגוף מושלך באין חפץ לעת המוות. כוחו של כריסטוס יפעל על הפגמים האנושיים על פני האדמה ואנשים יימשכו יחדיו בחיי החברה באמצעות הכרתם בו. כי הכוח הזורם מכריסטוס, הכוח שעליו מדע הרוח האנתרופוסופי יכול להטיל את אור ההבנה, יכול להיכנס למעשיהם ולרצונם של בני האדם ומשם לזרום לתוך חייהם החברתיים.

מדברים כיום רבות על רפורמה חברתית והתקדמות חברתית. מיהו המתקן הגדול בחיי החברה כאשר פעולותיהם של בני האדם יבוצעו בשם ישוע כריסטוס והעולם יהפוך לכריסטיאני באמת? מי יהיה המתקן רב-העוצמה, שיש לו את הכוח לבסס שלום בין סכסוכים חברתיים על האדמה? הכריסטוס – הוא ורק הוא יכול להביא שלום, כאשר בני אדם יובילו חיים חברתיים מקודשים על ידי פעולות של התקדשות, כאשר הם יביטו אל כריסטוס הם לא יאמרו "אני", אלא דווקא: כאשר שניים או שלושה, או רבים, מתאספים בשם כריסטוס, אז הוא נמצא בקרבנו והפעילות בתחום החיים החברתיים הופכת להיות קדוּשה אמיתית, המשך של הפעולות המקודשות והפולחן בימי קדם. כריסטוס עצמו באמת יהיה המתקן החברתי הגדול, מכיוון שהוא פועל כיום כמציאות חיה בתוך ישותו של האדם.

על החיים החברתיים להיות חדורים באימפולס הכריסטוס… בני אדם עם יראת שמיים פשוטה מייחלים למצוא את כוחו של כריסטוס בתוך הנפש, כך שמה שהם עושים בחיי החברה עשוי להיעשות בשמו של כריסטוס. אנשים אלה עם יראת שמיים פשוטה יכולים עדיין להיות בטוחים באדמה שהם עומדים עליה כאשר מתקדש מודרני אומר להם: הכוח שתוכלו למצוא באמצעות יראת שמיים של הנפש הפשוטה שלכם כשאתם מודטים על ישותכם ועל הכריסטוס החי בתוככם – כוח זה זרם מהמוות בגולגתא, מכריסטוס עצמו. זה פועל כאימפולס כריסטוס במעשים שאתם מבצעים בחיים החברתיים, מכיוון שכריסטוס נוכח בקרבכם כמציאות חיה כאשר אתם מוצאים את הדרך אליו. בני אדם מובלים אליו דרך אותה אהבה פנימית עמוקה המחברת בין לבבות אנושיים ומביאה לידי הרגשה את היסוד העל-חושי, כמו שהאור שנדלק בתוך ישות האדם מביא יסוד על-חושי לתוך ידע.

וכך בני אדם יראי שמיים ובעלי מעשים טובים אינם צריכים לומר עוד כי דרכם מופרעת על ידי הידע שמעביר מדע הרוח האנתרופוסופי. אם מדע הטבע היה ממשיך רק בדרכים חיצוניות, יראת שמיים פשוטה זו הייתה עם הזמן גוועת לחלוטין; אך אם מדע הטבע עצמו יכול להוביל לידע של "העל-חושי" ומכאן לידע של הכריסטוס כישות על-חושית, אז כל האנשים יראי השמיים באמת יוכלו למצוא את זה שאליו הם מייחלים זמן ממושך: ביטחון בחיי הנפש שלהם, וודאות כי מעשיהם ופעולותיהם הם בהרמוניה עם אימפולס הכריסטוס. מה שאנשים יראי שמיים ואדוקים כמהים אליו יכול להתמלא באמצעות מדע הרוח האנתרופוסופי בכל הוודאות של הידע. לכן יש למדע רוח זה זכות להתעקש שהוא לא מפריע לשביל של יראת שמיים פשוטה או שהוא מוביל אנשים הרחק מכריסטוס. האנתרופוסופיה מחפשת להוביל את הדרך אל עולם הרוח על ידי עבודה עם ולא נגד המדע המודרני. זהו המסר של האנתרופוסופיה: אסור למין האנושי להתקדם לעתיד בלי הכריסטוס אלא איתו – עם הכריסטוס כישות הידועה ומוכרת, שהמציאות שלה מורגשת והאימפולסים שהאנשים מקבלים הם כדי להיות אפקטיביים בעולם.

———————————————————————————-

1. להרחבה ראו את סדרת ההרצאות של רודולף שטיינר שיצאה לאור בעברית בהוצאת כחותם בשם: דרכים נכונות ודרכים שגויות בחקירה הרוחנית. ↑