מאת: אמיל בוק

אמיל בוק נולד בוופרטל בגרמניה בשנת 1895. למד גרמנית ותיאולוגיה וקיבל את הסמכתו בשנת 1921. הוא היה בין המנהיגים שייסדו את הכריסטיאן קומיוניטי בשנת 1922, מתוך השראתו ותמיכתו של רודולף שטיינר. משנת 1938 ועד מותו בשנת 1959 הוא היה הראש של התנועה לחידוש דתי.

ספרים נוספים של אמיל בוק בעברית: בראשית * משה * יהושע, השופטים, רות * שלוש השנים.

תרגום מאנגלית: יוחנן מרגלית

עריכת תרגום: מרים פטרי

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

כל הזכויות שמורות © להוצאת חירות. 2016

פרק ראשון בלבד

לספר כולו: ראו כאן

קרבות ותחושות נבואיות

של העתיד המשיחי

יהושע וישוע

בסגנון הנבואי שלו, יוהן גורג האמאן, איש המאגיה של הצפון, ניסח פעם את ההתכתבות בין רצף הדמויות בתנ"ך ובברית החדשה בצורה הבאה: "מבנה המשפחה העברית לא היה אלא הארכיטיפ של היסטוריה הטרנסצנדנטלית, ההורוסקופ של גיבור שמיימי".^[1] העובדה שהדמויות של התנ"ך, עם מעשיהן וגורלן, הן דימויים המושלכים על האדמה של הגורלות השמיימיים של ישות הכריסטוס, הגיבור השמיימי, ההולך ומתקרב לאדמה, היא הנכונה ביותר במקרה של יהושע. יהושע הוא נבואה משיחית שנהייתה לצורה, אפילו מבחינת השם שמשה נתן לו, השם של המושיע. יהושע וישוע הן אותן המילים ומשמעותן: 'עוזר ומביא הגאולה'.

התנ"ך מתחיל בסגנון של סאגה של האלים. כמעט לאורך כל סיפורו של משה, ממשיך להופיע אלמנט מיתולוגי זה, שעדיין מביט מעלה אל תוך הגבהים הקוסמיים. מהספר של יהושע והלאה, הסגנון של סאגת הגיבורים נע למקום בולט בחזית. בעוד שמשה היה עדיין המורה הגדול, המתווך של ההתגלות האלוהית, תפקיד שהוא אינו היה יכול למלא מבלי חיבור אינטימי עם הישויות של העולם העליון, יהושע היה כעת איש הפעולה הלוחם, שנמשך כולו בתוך הספרה של הרצון. יהושע היה המנהיג ההרואי של הברית הישנה. האומץ העל-אנושי והיוזמה שלו הגיעו הרבה מעבר לרמות אנושיות, אבל היסוד האלוהי העל-אנושי אינו פוגש בו מבחוץ, כמו במקרה של קודמו הגדול, משה. אצל יהושע זה פעל בו כרצון אנושי מחוזק.

על פי הפרשנות הרגילה והרגש המקובל, יהושע נחשב הרבה פחות ממשה. אך זה לא תואם את הדעה השולטת בספרי התנ"ך. עבורם יהושע היה מי שנועד להגשים את מה שמשה לא היה מסוגל לעשות, בגלל מגבלה טרגית בטבעו. משה הוציא את ישראל ממצרים. בהקשר זה, משימתו הייתה שלילית. יהושע, מצד שני, הדריך את עמו לתוך הארץ המובטחת. הוא הביא את התועלת ואת הברכה של הגשמה חיובית. עם זאת, אצל משה, פועלו עומד בהיסטוריה מחוץ לאישיותו. פועלו הרבה יותר רחב ממנו עצמו. לעומתו, במקרה של יהושע, המעשה והאיש זהים. מה שגדול ורב עוצמה אצלו הוא קודם כל אישיותו וטבעו. היה טמון בתוכו סוד של התגלמות. משהו לבש בו צורה.

הרצף של אישים גדולים בתנ"ך חושף את החוקים והרצון של ההשגחה בדרכים רבות ושונות. בהתחלה עומדים האבות. הם היו המייסדים והנושאים של התורשה שדרכה הופיעו לא רק העם הנבחר, אלא גם השושלת המשיחית. אחרי האבות באו המנהיגים: משה, יהושע, השופטים עד לשמואל. העובדה שהם אינם שייכים לשושלת המשיחית היא משמעותית. תרומתם להיסטוריה של בני ישראל לא הייתה גופנית, אלא נפשית ורוחנית. לבסוף באה תקופה שלישית: תקופת המלכים. מדוד ושלמה, הם שוב היו שייכים לשושלת המשיחית. בו זמנית, הם היו אבות, כי מבחינה פיזית, הם המשיכו את השושלת שהחלה עם אברהם, יצחק ויעקב: את הבנייה של גוף המשיח, המטוהר מכל שרידים אטוויסטיים. במישור של נפש ורוח הם המשיכו לפתח את התרבות אשר החלה בתקופת המנהיגים. שני הזרמים נפגשו, והביאו לאחדות גדולה, אם כי רק לזמן קצר עד לחלוקה של הממלכה, של המשימות התרבותיות והתורשתיות בתוך בני ישראל כולם.

את הדואליות של השליחות הישראלית-יהודית יש להבין מן הכיוון של ההגשמה האחרונה. היה הכרחי לעצב עבור המשיח העתיד לבוא כלי פיזי וכלי נפשי, שבהם הוא יוכל לשכון. לכן העתיד המשיחי דרש גם הכנה גופנית וגם הכנה נפשית. ההכנה הגופנית התרחשה בתורשה המודרכת בקפדנות שהתחילה מהאבות בשבט יהודה. ההכנה הנפשית נוצרה יותר מבחוץ דרך ההשפעה של תרבויות אחרות ואיכויות גזעיות שונות. כאן המנהיגים שבאים משבטים אחרים, שאינם יהודים במובן הספציפי, מוצאים את מקומם בין האבות והמלכים.

בזרם היהודי המיוחד, נבנתה צעד אחר צעד גופניות פיזית, שטוהרה בשלמותה משרידי הראיה הרוחית שנותרו מן השמש הקדומה והיו קשורים לגוף. כוח הראיה השמשי של התקופה הקדומה היה פעיל באדם כל עוד הגופניות שלו שמרה על שקיפותה האתרית ועל הפלסטיות שלה. ככל שהאורגניזם הפיזי התקשה ונהיה סמיך יותר, האדם איבד את אור הראיה הרוחית שלו, אם כי במקומו רכש צורת מודעות חדשה. באדם התרחש תהליך שניתן להמחיש בדרך של השוואה. אם מישהו משתמש בציפוי עבה יותר ויותר בצד אחד של שמשת זכוכית, השקיפות הבהירה שלה אובדת. במקום זאת, הזכוכית מקבלת אופי של ראי. במקום להיות דומה לשמש הזורחת, היא נהיית דומה לירח שרק משקף אור שאינו שלו. זו הייתה משימתו של העם היהודי להשביח את הגזע כך שתיווצר גופניות שאינה עוד שמשית ושקופה לטבע הרוחי של העולם, ואינה חדורה עוד ברוח עצמה, אלא יכולה במקום זאת לפגוש את הדברים של העולם באופן דומה לירח כראי, ובדרך זו יכולה ליצור את התנאי המוקדם עבור תפיסה חושית ברורה וידע אינטלקטואלי.

אך הגיע הזמן בו המשיח, הכריסטוס, שהוא לגמרי דמוי-שמש, היה אמור להיכנס מן הקוסמוס הרוחי לתוך צורה אנושית, שכבר הפכה לכלי ירחי. כדי שרוח השמש תוכל לשכון במגורי ירח ארציים, הזרים למהותה, היה צריך לעצב צורה של נפש המסוגלת לשמש כמתווכת בין השתיים בזכות קרבתה לשמש. בקרב עם ישראל היו צריכים לטפח תרבות ורגש, שבאמצעותם הוכשר שביל לכניסת תוכן שמשי לתוך הכלי הירחי.

זו הייתה הסיבה שבגללה, בתקופת האמצע, בתקופת המנהיגים, התרחשה השיבה של הענף השמשי של העם, אשר לפני כן הורחק מן ההתפתחות הפיזית של עם ישראל. 'מבחוץ', בעזרתם של המנהיגים שלא השתייכו לשושלת המשיחית, התרבות הישראלית הועשרה בזכות תרומות מהזרם של ישמעאל, עשיו ויוסף, שנפסל פעם. משה, בן השבט לוי, היה האישיות הגדולה ביותר הנושאת את ההשגה מחדש של התרבות, שהתרחשה כולה מבחוץ. הוא העביר הלאה את התרומה של יוסף באמצעות החניכה שהוא קיבל מהתרבות המצרית, את התרומה של הגר וישמעאל במקום המיסטריה הערבית של יִתְרוֹ.

בקרב היורשים של משה, העיקרון של ההשגה מחדש של ההתרבות נמשך באופן פחות נראה לעין. ההשגה מחדש החיצונית הוחלפה בהשתקפות של אימפולסים שמקורם בשמש, ושנכנסו לשבילים פנימיים יותר. יהושע והשופטים לא היו מורים אלא לוחמים. בהם, מרכיבי העם, שפעם זוקקו וטוהרו, חזרו לא כיצירה של תרבות, לא כלימוד ועבודה, אלא כממשות דרך בני אדם אינדיבידואליים. היו אלה אנשים שבהם כוחות מסוימים דמויי שמש מהעבר היו פשוט נוכחים שוב בצורה שונה. ההמשכיות הקפדנית של שליחות התורשה היהודית אובטחה במידה כזו שלא תוכל עוד להפריע לה ההופעה של אותם כוחות נפש שמוקדם יותר היו מטמאים את קו הדם – כוחות נפש שנציגיהם היו אישים מן השבטים הלא יהודיים של ישראל. מבלי לסבול מהיחלשות כלשהי, הטבע הגופני, הירחי של האינדיבידואלים היה צריך להוכיח את עצמו כמתאים למבנה הנפש השמשי של העם כולו, מבנה שקיבל צורה במנהיגים אינדיבידואליים. זה היה כאילו שאלו שהושלכו החוצה קיבלו רשות לחזור הביתה בצורה שונה אך שוב אנושית. אצל שמשון, נראה שאימפולס השמש של עשיו חוזר שוב. אצל יהושע, חוזר שוב טבע-האדוניס של יוסף. יתכן שהחוק של חיים ארציים חוזרים ונשנים היה באמת אחת מן הדרכים שבהן התרחשה חזרה זו יותר אנושית במהותה. נדמה שהאגדות היהודיות מנסות לגלות את הסודות הנחבאים כאן באומרן שיהושע, אשר בא מן השבט של אפרים, ולכן היה צאצא של יוסף, היה התגשמות חוזרת של יוסף.^[2]

מאחורי הדואליות של המשימות הפיזיות והתרבותיות של עם ישראל ההולכות ומתקרבות אחת לשנייה היה מוסתר משהו שקשור מאוד למה שזה עתה צוין, כלומר, ההתקדמות הבלתי פוסקת של פעולת הגומלין בין הנפשות האינדיבידואליות ורוח העם של ישראל. כדי להיות המשרתים והנושאים של אימפולס-האני הראשון, בני העם האינדיבידואליים היו צריכים לשאת את טבע הירח באמצעות צורת-'האני', נבדלת מן הקוסמוס, של גופם. מצד שני, מיכאל, המלאך-העליון של השמש, הפך להיות רוח העם של כולם, ובכך הכין את השביל להתגשמותו של הכריסטוס כבן אדם. על הכלי של הירח האפיל חומר-השמש, לא רק מפני שהרוח המשיחית של השמש הייתה בעצמה בדרך לאדמה, אלא גם מפני שהמלאך-העליון של השמש בחר בעם ישראל בתור הגוף שלו.

מספר דימויים מן התנ"ך מייצגים את הדרך של התפתחות מקודשת נשגבה.

אברהם השתחווה בפני הכוהן של רוח השמש שהופיע מתוך הרקע של המיסטריות, וקיבל מידיו לחם ויין. שם נפגשים, עדיין מובדלים, זרם הירח של העם, העומד להתהוות, ומיסטריית השמש. המקודש של השמש כיוון את אברהם למשימת הירח שלו.^[3]

בסצנה של הקורבן על הר המוריה, יצחק חווה את ההעלאה כקורבן של החלק השמשי של טבעו כדי לזכות ביכולת לשמש אב לעם בעל טבע ירחי. אבל בכך הזוהר של השמש מציף אותו, שמרמז באורח נבואי את העתיד המשיחי של השמש. קרן ראשונה מהשחר של כריסטוס נגעה בדמותו ממרחקים.

יעקב, כולו בעל טבע ירחי, נאבק עם המלאך-העליון של השמש, מיכאל, במעבר יבוק. כשיעקב קיבל את השם ישראל, העם המתהווה קיבל את רוח העם שלו. מרגע זה, מיכאל, כמו עיט, פרש את כנפי השמש שלו מעל העם, שהלך קדימה בשביל הירח שלו.

מכאן, זרם הירח של התורשה המשיחית התקדם במסלול נפרד דרך שבט יהודה. אך, משום כך, דרך דמותו של יוסף, האדוניס שבין בניו של יעקב, נראה כי העם קיבל את הזכות להיות בקירבה שקופה במיוחד אל מיסטריית השמש המרחפת מעליו. הזרם הגופני והזרם של תרבות השמש נפרדו זה מזה. למרות שיוסף לא השתייך לאבות, הוא משך אל עצמו את כל העם – וביניהם את יהודה שפעם בגד בו ונשא את התורשה המשיחית – למצרים לתוך הספירה של חכמת השמש של מצרים העתיקה. תמונות חלומיות של לחם ויין עברו בתחום הנפש של העם, כאילו הברכה של הטקס המקודש של השמש כבר הייתה בדרכה ומתקרבת בספירה מלאת האור של העננים, המימד של רוח העם.^[4]

מאות שנים עברו עד שמשה הוליך את עמו דרך המדבר. באמצעות הביסוס של מצוותיו, הוא הכריז על האופי הירחי האינדיבידואלי של בני ישראל. באותו זמן, הוא פתח באנושות מימדים המשתרעים הרבה מעבר לספירה של רוח העם. אבל אז, כשהעם חצה את הסף של הארץ המובטחת, האימפולס של רצון עליון חדר בקרב העם כולו, כאילו שרוח העם קיבל את מקומו המיועד. כאילו דרך הבזקים רבים של השמש, רצון זה הצית אומץ מיכאלי והתלהבות מודעת כלפי העתיד של בני ישראל. מיכאל, המלאך העליון של העם, היה קרוב באופן מוחשי. וגיבור שמשי הוליך את תהלוכת הקרב בה נראה שהרוח המיכאלית עצמה הפכה לאדם: יהושע.

התנ"ך אומר שכאשר הוא הוליך את העם מעבר לירדן, ליהושע היה חזון רב עוצמה: צורה גבוהה וגברית של ישות רוחית עמדה לפניו עם חרב שלופה בידה. היא התגלתה לפניו כמנהיג הן של צבא שמיימי והן של עם ישראל (יהושע פרק 5 פסוקים 13-15). עבור יהושע, חוויה זו הייתה יותר מדימוי שצץ ונעלם שוב. היא הייתה התמרה והגשמה של עצם ישותו שלו. כאשר אמר לו המלאך העליון "עַתָּה בָאתִי", הכרזה זו כאילו סימנה את כניסתו לתוך ישותו של יהושע. הרוח יכולה להישאר עם העם דרך נפשו הקורנת של יהושע.

האור שיצחק לא היה רשאי עדיין להכיל בעצמו, אבל למרות זאת קרן סביבו אחרי קורבנו; הישות שיעקב עדיין היה צריך להילחם בה ולהשתחרר ממנה, למרות העובדה שבדרך זו הוא השיג איחוד יותר גבוה עימה; אצל יהושע, ישות זו ירדה והתקרבה בעוד צעד לספירה של הנפש האנושית. יהושע היה נבואה משיחית שלבשה צורה, כי השפעתו של המלאך-העליון מיכאל על נפשו קשורה להתגשמותו של כריסטוס במי שיישא בעתיד את השם יהושע-ישוע, כשם שהשחר המוקדם של הבוקר קשור לשמש הזורחת.

1. האמאן: גולגותא ושבלימיני. ↑
2. גוריון: אמירות 5:15 – (בהמשך לימודנו נצטט תכופות מן הספרים החיצונים ומן האגדות של המסורות שבחלקן הגדול לוקטו בספרים אחדים על ידי מיכה יוסף בן גוריון – ברדיצבסקי ]ב.ג – סופר עברי, הוגה דעות ומבקר. נולד בשנת 1865 בזיבוז', אוקראינה, ונפטר בשנת 1921 בברלין, גרמניה[. על אף שעושר-סיפורת זה עלול להיראות דמיוני ובדוי מן הלב, הרי שמשתקף בו משהו ממה שנמסר כידע אוקולטי קדום במדרשות תיאולוגיות אזוטריות מסוימות כדי להשלים ולהבהיר את ספרי הברית הישנה שסגנונם אקזוטרי יותר). ↑
3. ראו את הספר: בראשית – של אמיל בוק – יצא בעברית בהוצאת חירות. ↑
4. בוק, בראשית, (175 באנגלית) ↑