רודולף שטיינר

דורנאך 18.2.1923

GA221

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

עריכת תרגום: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר: ידע כמקור של ריפוי

(מהערות סטנוגרפיות שעברו עריכה על ידי המרצה)

בהזדמנויות רבות הדגשנו שהרגע ההיסטורי הנוכחי של האבולוציה האנושית הוא כזה שבו החיים האינטלקטואליים בולטים. התקופה שאופיינה כתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, כתקופה היוונית-רומית, היוותה הכנה לתקופה הנוכחית. ואתם גם יודעים, מתכונות נפש מסוימות של האדם אשר התפתחו במשך תקופות אלו, שאנו מחשיבים את התקופה היוונית-רומית מן המאה השמינית לפני הספירה ועד למאה החמש עשרה אחרי הספירה. מאז הזמן ההוא אנו צריכים לקחת בחשבון את התקופה שבה אנו חיים, שבה איכויות הנפש של האנושות המערבית צריכות להתגלות, ושעליה אנו מסתכלים ברגע הנוכחי בהיסטוריה.

לפני המאה ה-15 כל היחס לעולם של האינטלקט היה שונה למדי מזה שבא אחריו. מאז המאה הרביעית אחרי הספירה היתה לנפש האנושית נטייה מסוימת לקראת החיים האינטלקטואליים שהתקיימו ביוון העתיקה. אנו מוצאים בתקופה שניה זו של התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית הלך נפש שאפשר לתפוס אותו במלואו רק אם אנו משרים עצמנו בהרגשת הנפש לתוך האופי של היוונים העתיקים, במיוחד במשך הזמן שההיסטוריה מתארת באופן שטחי למדי, כאשר החיים היווניים החלו להתפתח, מהזמן של סוקרטס ואפלטון עד לסוף התקופה היוונית.

כל מה שמבחינים בו שהוא חיצוני – דרך התיאור ההיסטורי השטחי – אפשר להכיר, אפילו מבלי העמקה מדעית-רוחית, שכאשר היוונים העתיקים השיגו את מה שאנו מכנים כעת תפיסת עולם אינטלקטואלית, זה נתן להם תענוג, או לפחות חוש של סיפוק, וכאשר על ידי כוח אינטלקטואלי זה הם יכלו ליצור תמונה של היקום, אחרי שעברו דרך השלבים השונים של למידה של זמן זה, הם האמינו שהם עלו לשלב גבוה יותר של התפתחות אנושית. כאשר הם יכלו לתפוס את העולם באופן אינטלקטואלי, הם האמינו שהם בני אדם במובן גבוה יותר. במשך התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, התקיימה במידה מלאה שמחה פנימית וסיפוק שנגזרו מהחיים של האינטלקט.

את זה אפשר לראות בתכונות ההיסטוריות של התקופה העוקבת. לדוגמה, הדרך שבה ג'ון סקוטוס אריגנה מהמאה התשיעית יצר ותיאר את הרעיונות שלו, זה מראה לנו שהוא האמין שיש בהם משהו שיוכל לעורר התלהבות פנימית. גם אם מאוחר יותר צורה קרירה יותר של דיון התפתחה, אנו מוצאים גישת נפש זו אצל אנשים שחשבו להשיג תמונה אינטלקטואלית של העולם דרך סכולסטיקה, ולעיתים תכופות נותרו לבד במאבקם, מבודדים משאר העולם. מהלך ההתפתחות במשך המאות האחרונות הכין את בני האדם להאמין שאם יתרוממו מעלה למחשבות אינטלקטואליות הם יאבדו את החום הנפשי הפנימי שלהם.

אבל על ידי חזרה לזמן לא רחוק מאיתנו, לדוגמה, תפיסת העולם האינטלקטואלית עדיין היתה קיימת אצל שילר, או אפילו במורפולוגיה המדויקת ויוצאת הדופן שפותחה על ידי גתה, אנו רואים שאנשים אלו ציירו את תמונת העולם שלהם באינטלקטואליזם-אידיאלי ראוי לציון והאמינו שהם בני אדם במשמעות האמיתית של המילה רק אם הם יוכלו להביא חום פנימי לתוך הרעיונות שלהם. לא לפני זמן רב, העולם של האידיאות לא תואר עדיין בדרך כה חיוורת וקרה כפי שזה נעשה לעיתים כה תכופות היום.

עובדה זו קשורה בחוק חשוב של התפתחות אנושית. היא קשורה עם העובדה שהאדם עצמו אימץ גישה שונה לגמרי כלפי עולם האידיאות שנתפס דרך האינטלקט שלו. זו היתה גישה שונה לגמרי מזו של תקופות שעברו. בזמנים מוקדמים יותר, עולם האידיאות היה קשור עם המהות החיה של היקום, כי היקום נראה כמו אורגניזם חי. אני יכול לומר: התבוננות אמיתית לתוך צורות קודמות של חשיבה יכולה להראות לנו שבעבר כל דבר מת, כל דבר שלא היה חי, באמת נראה כמשהו שנפל מן המהות החיה של העולם, וזה נחשב כישות המתפזרת על פני היקום כולו. היא נופלת ממנו, כמו אפר הנושר מחומר בוער. עמדת הרגש של האדם כלפי היקום היתה שונה למדי מגישתו הנוכחית. הוא הביט ביקום כעל אורגניזם גדול וחי, והחלק חסר החיים שבו, לדוגמה, כל השטח של ממלכת המינרלים, היווה עבורו אפר הנופל מן התהליכים של היקום, ואפר זה היה מת, בגלל שהוא לא היה אלא פסולת של המהות החיה של העולם.

במשך המאות שעברו, הרגשה זו כלפי היקום עברה שינוי מהותי. לדוגמה, ידע מדעי מוערך כעת במלואו – או כך זה המקרה – רק כל עוד הוא עוסק בחומר חסר חיים ותהליכים חסרי חיים. במידה גדולה והולכת גברו הגעגועים להתבונן בכל דבר חי רק כסוג של שילוב כימי של חומרים חסרי חיים. הרעיון של בריאה ספונטנית מחומר חסר חיים נהיה שכיח ונפוץ.

ציינתי כבר בהזדמנויות רבות את הדבר הבא: במשך ימי הביניים, כאשר אנשים ניסו לייצר את ההומונקולוס במעבדה מתוך מרכיבים מסוימים, הם לעולם לא קישרו זאת עם הרעיון של לידה ספונטנית במשמעות של מחקר מדעי מודרני, אלא הם הביטו על ההומונקולוס כמהות חיה מסוימת העולה כבמטה קסמים מיקום חי בלתי מוגדר. כי הם עדיין לא חשבו על היקום כמשהו חסר חיים, כעל מכניזם. כתוצאה מכך אנשים האמינו באפשרות של שליפת מהות חיה מוגדרת מתוך מהות חיה בלתי מוגדרת. תודעת ימי הביניים אף פעם לא קישרה חוסר חיים עם דברים חיים. דברים כאלה קשה מאוד לתפוס ללא עזרת מדע הרוח, בגלל שאנשים מודרניים רגילים ליצור את הרעיונות שלהם על ידי הנחה שהמחשבות שלהם לגמרי נכונות והן נהיו כה מושלמות, בגלל שהמין האנושי השאיר מאחור את שלבי הילדות.

אנשים גם מתרברבים בהתקדמות המודרנית, אבל המחשבות שהם יוצרים כעת מעולם לא היו כה נוקשות בעבר. באמת, נוקשות זו, במיוחד ביחס לכוח התפיסתי של האדם, היא בעלת יסוד סובייקטיבי. כאשר אדם מפנה את מחשבותיו ורעיונותיו לדברים חסרי חיים, זהו משהו פסיבי למדי. כי הוא יכול ליצור את מחשבותיו במלוא הנוחות והרווחה. העולם חסר החיים אינו משתנה, והוא יוצר את מושגיו על העולם הפיזי מבלי להיות מופרע על ידי העובדה שבהתקרבו לטבע עם המחשבות חסרות החיים שלו, הטבע עצמו, עם אופיו החי והמשתנה, דורש ממנו להיות כה חי ורבגוני במחשבותיו.

לגתה היתה עדיין הרגשה שכאשר תופעה בודדת צריכה להיות מוסטת מתוך כל ההיקף של העובדות וצריך לתפוס אותה בצורה של רעיונות, אז באופן פנימי דרושות מחשבות חיות, לא בעלות קווים חדים, אלא מחשבות התואמות לצורת הקיום החיה ומשתנה-תמיד, עם ישויות חיות משתנות-תמיד.

אם לבטא זאת באופן יותר פרדוקסלי, אנו יכולים לומר שהאדם המודרני אוהב מחשבות שאפשר ליצור אותן ללא מאמץ רב. נטייה זו למחשבות נוקשות, למחשבות עם קווים חדים יכולה להיות שימושית רק לדברים מתים, לדברים שאינם משתנים, כך שהמחשבות עצמן נשארות בלתי משתנות וקשוחות. אבל מחשבות קשוחות אלו, אשר באמת מתעלמות מן החיים בעולם החיצוני, נותנות לאדם – כפי שתיארתי לעיתים קרובות – את התודעה הפנימית של חירות.

שני דברים צצים דרך העובדה שהאדם איבד לגמרי חיים בתחום של מחשבותיו: אחד הוא התודעה של החירות, והשני הוא האפשרות להשתמש במחשבות קשוחות אלו, שנמשכו מתוך דברים חסרי חיים וניתנים לשימוש רק עבור דברים חסרי חיים, עבור ההישגים הטכניים של ניצחון מרשים ומפואר, המבוסס על מימוש של השיטה הקשוחה של רעיונות.

זהו כיוון אחד של ההתפתחות המודרנית של המין האנושי. אנו צריכים לתפוס שהאדם הפריד את עצמו מהעולם החי, הוא נהיה זר לו. אבל באותו זמן אנו צריכים לתפוס גם את הדבר הבא: אם האדם אינו רוצה להישאר בתוך המהות חסרת החיים של העולם, אלא רוצה לקחת לתוך נפשו את האימפולס של החיים, הוא צריך לגלות את המהות החיה של העולם דרך כוחו שלו, בכל פעם שהוא עומד בפני עולם חסר חיים.

כאשר אנו הולכים בחזרה לזמנים עתיקים, אנו מוצאים שכל צורה מעוננת, הברק מגיע מתוך הענן, הרעם המתגלגל, הצמח הצומח, וכ"ו, נותנים לאדם מהות חיה. דרך ידע, הוא נושם בחיים וכך הוא מתקיים באופן מיידי בתוך המהות החיה של העולם. הוא רק צריך לקחת פנימה חיים מבחוץ. בהתאמה לשלב ההתפתחות הנוכחי של האדם, שרק מאפשר לו לאחוז בדברים חסרי חיים במחשבותיו, כך שהעולם החיצוני כבר לא נותן לו מהות חיה, בתקופה הנוכחית הוא חייב להוציא את המהות החיה הזו מתוך המעמקים הפנימיים ביותר של חייו שלו. הוא בעצמו צריך להיות חי. ההיסטוריה אינה יכולה להיתפס באופן תיאורטי, דרך האינטלקט. זה יהיה יותר מידי חד-גוני. עם כל נפשנו אנו צריכים לחדור לדרך שבה אנשים חווים היסטוריה במשך התקופות השונות. אז נגלה ששינוי כביר התרחש בכל התקופות שקדמו ליוון – אם אשתמש בביטוי זה, ואשר האנתרופוסופיה מתחקה אחריו לאחור עד לתקופה האטלנטית, כלומר, עד למאות השביעית והשמינית לפני הספירה – אנו נגלה את השינוי הגדול שהתרחש מהזמן של יוון העתיקה ועד עכשיו. הרשו לי לתאר לכם שינוי זה של הרגש האנושי בקשר ליקום – תנו לי לתאר בפניכם באופן אובייקטיבי למדי. אני רוצה לתאר כיצד שינוי זה של רגשות בנפשות האנושיות הפוגשות את היקום מופיע לאור מושגי מדע הרוח.

כאשר אנו חוזרים לאחור לתוך הזמנים העתיקים – רק שרידים חיוורים של עבר רחוק זה ידועים להיסטוריה הרגילה, כי כדי לתפוס דברים אלה אנו צריכים לחדור לתוכם דרך מדע-הרוח, דרך השיטות שאותן למדתם לדעת – כאשר אנו חוזרים לאחור לתוך הזמנים העתיקים, אל האדם של התקופה הטרום-יוונית, לדוגמה אל התרבות המצרית, או הבבלית-כלדית, או אפילו אל התרבות הפרסית העתיקה, אנו נמצא שבכל מקום האדם ירד מטה אל האדמה מהחיים שלפני הלידה, לפני האדמה, והם עדיין נשאו בתוכם, כתופעת לוואי מאוחרת, את כל מה שהאלים שתלו בתוכם במשך הקיום הקדם-ארצי שלהם.

בעבר, האדם הרגיש שהוא חי על האדמה באופן שגרם לו לומר לעצמו בדיבור אימגינטיבי: אני עומד כאן על האדמה, אבל לפני שעמדתי עליה, חייתי בעולם נפשי-רוחי, בעולם של אור. אבל אור זה המשיך לזרוח באופן מסתורי בישותי הפנימית. כאדם, אני הייתי עטוי באור אלוהי זה שהמשיך לחיות בי.

האדם ידע אז שיסוד אלוהי ירד עימו מטה אל האדמה. במציאות הוא לא אמר – ואת זה ניתן להוכיח באופן פילולוגי – אני עומד עכשיו על האדמה, אלא הוא אמר: אני, האדם, מחבק את האל אשר בא מטה אל האדמה. זה מה שבאמת חי בתודעתו.

וככל שאנו הולכים לאחור לתוך האבולוציה האנושית, כך לעיתים תכופות יותר נמצא תודעה זו: אני, האדם, מחבק את האל אשר בא למטה אל האדמה. כי היסוד האלוהי היה רב-פנים. אפשר לומר: בעבר, האדם היה מודע לעובדה שהאלים האחרונים בהיררכיה האלוהית מגיעים מטה לאדמה היכן שבני האדם נמצאים. אלו שאינם מסלפים את התרבות המזרחית באופן האיום שבו דאוסון מסלף אותה עבור אירופה, אלו שאינם מקבלים בדרך שטחית וחיצונית, אלא עם סוג של רגשות אמיתיים את מצב התודעה של ההודים העתיקים שחשו עצמם אחד עם ברהמן שאותו עבדו, יוכלו להרגיש מה שבאמת מרכיב את המהות האמיתית של נפש החיים בזמנים העתיקים.

מתוך זה התפתחה התודעה של האב, הגישה של האדם כלפי האל האב. הוא הרגיש שהוא היה בן האלים. הוא לא הרגיש זאת ביחס לגוף הבשר והדם שלו, אלא בקשר עם חלק זה של ישותו העטוף בבשרו ובדמו, גם אם לפי אנשים רבים של הזמנים העתיקים, הוא לא היה ראוי לישות מן המעטפת של האל. לא האדם של בשר ודם נראה כאלוהי, אלא החלק שבא מעולם הרוח ונכנס לחלק הפיזי-ארצי של האדם, הישות של בשר ודם.

הקשר הדתי של האדם הורגש מעל לכל ביחס לאל האב. במיסטריות העתיקות הכבוד הגדול ביותר, המעמד הגבוה ביותר היה זה של האב. כמעט בכל המיסטריות של המזרח המועמדים להתקדשות היו צריכים לעבור דרך שבעה שלבים שונים. השלב הראשון או הדרגה הראשונה היה סוג של הכנה, שבו הוא רכש מערכת נפשית הנותנת לו רעיון ראשוני של מה שהמיסטריות מגלות לו. השלבים שלאחר מכן, עד לרביעי, איפשרו לו להיות בעל הבנה מלאה של נפש העם שלו, כך הוא כבר לא חש שהוא היה אדם בודד, אלא חבר בקבוצה שלמה של אנשים. ועל ידי עליה לשלבים גבוהים יותר, מדרגה חמישית ושישית, הוא חש במידה גדולה מתמיד שהוא היה המעטפת של המהות האלוהית. המעלה הגבוהה ביותר היתה של האב. אנשים שהשיגו שלב זה הבינו בחיים ובקיום החיצוני שלהם את השלב האלוהי ארכיטיפי זה שהיה יכול להיחוות על ידי האדם, ושבאמת היה יכול להיות מובא לקשר עם האדם. כל התרבות הרוחית החיצונית היתה לחלוטין בהתאמה עם נקודה מרכזית זו של חיים דתיים: לחוות בתודעה אנושית קשר עם העיקרון היוצר של האל האב. כל מה שהיה יכול להיתפס על ידי ישותו הפנימית של האדם נחווה בהתאמה: האדם חש שהאור של הידע אשר היה יכול לעורר בתוכו בא אליו מהאל האב. באינטלקט שלו הוא חש את ההשפעה של האל האב. פולחנים וטקסים נערכו בהתאם, כי הם היו רק צורה חוזרת של השביל של הידע שאפשר היה לעקוב אחריו במיסטריות.

ואז הגיעה התקופה היוונית. היוונים הם הנציגים הכי מושלמים של שלב זה של התפתחות אנושית שעלתה מתוך מצבים אלו של נפשות מבוגרות יותר שזה עתה תיארתי לכם. היוונים העתיקים הרגישו שהאדם היה יותר מאדם, לא רק המעטפת של משהו אלוהי. אבל הרגשה יוונית זו היתה מסוג כזה שאדם שעבר דרך הכשרה יוונית – בואו ונקרא לזה בית ספר יווני של האינטלקט, או אמנות יוונית, או חיים דתיים יווניים – הרגיש שהמהות האלוהית לגמרי זיהתה עצמה עם האדם. היווני העתיק כבר לא חשב שהוא מחבק את האל, אבל הוא חש שהוא היה הביטוי של האל, שהוא הציג ישות אלוהית. אבל אמת זו כבר לא התבטאה כמו אמת אחרת בתקופות קדומות יותר. ביוון העתיקה אמת זו: כאדם, אתה הינך ישות אלוהית, בן האלים, התגלתה רק לתלמידי המיסטריות בשלב מסוים של התפתחותם. זה נראה בלתי אפשרי לתאר סוד זה של התפתחות אנושית לאנשים שלא היו מוכנים במידה מספקת לכך. אבל יוונים שלא חונכו לתוך המיסטריות ידעו אמת זו. זה מסביר את ההרגשה היסודית של תקופה זו שלא היה לה בבירור רעיון מוגדר, אלא הרגשה בסיסית של הנפש.

אנו מגיעים לצד השני של הרגשת נפש בסיסית זו באמנות היוונית, אשר הציגה את האלים כאילו היו בני אדם אידיאליים. דרך זו של הצגת האלים כאנשים אידיאליים נבעה מהרגשה יסודית זו. היוונים לקחו בחזרה את יחסם לאלוהי לתוך הרגשות הצנועים.

כאשר נקבעה סופית תפיסת העולם היוונית, מצב רוח נפשי חדש לחלוטין הגיע במאה ה-15. לא עוד האדם הרגיש שהוא מחבק מהות אלוהית או מציג משהו אלוהי, כפי שחווה עצמו ביוון העתיקה, אלא הוא הרגיש שהוא ישות שעלתה משלבים פחות מושלמים לשלב אנושי ושהוא יכול רק להביט מעלה למהות אלוהית שמעבר לעולם הפיזי. האדם המודרני קרא לתוך החיים את מדע הטבע המבוסס על הרגשה יסודית זו, אשר עדיין אינה יכולה לגלות את הקשר של האדם עם העצמי שלו.

זהו מבחנה של האנתרופוסופיה לגלות מחדש את הקשר של האדם עם העצמי שלו ועם המהות האלוהית. אפשר לחשוב על זה בדרך הבאה: תרשו לי להעביר את עצמנו לתוך הנפש של אדם שחי לפני הזמן של יוון העתיקה. הוא יאמר: אני מחבק מהות אלוהית. על ידי כיסויה עם גופי העשוי מבשר ודם, אני מציג אותה פחות מן הראוי, באופן אשר אינו עולה בקנה אחד עם המהות האמיתית שלה. אני רק יכול למשוך אותה למטה לרמה נמוכה יותר. אם אני רוצה להציג את המהות האלוהית בטהרתה, אני צריך לטהר את עצמי. אני צריך לעבור דרך סוג של קתרזיס, זיכוך רגשות, לנקות את עצמי, כך שהאל בתוכי יפגין את סמכותו.

זוהי למעשה חזרה לעיקרון הארכיטיפי של האב והוא בא לידי ביטוי בהרבה צורות של חיים דתיים מן העבר, דרך העובדה שאנשים חושבים שאחרי המוות הם שבים אל אבותיהם, אל אבותיהם הקדמונים הרחוקים. חיים דתיים מגלים ללא ספק תכונה זו, נטייה זו לקראת האבטיפוס הקלאסי, העיקרון היוצר של האב. האדם עדיין אינו חש בטוח בביתו על האדמה. הוא עדיין אינו שואף לסוג של עמדה זרה, לסוג של אל שמעבר לתפיסת האדם. הוא שואף לכך שמוטב להציג אדם טהור ככל האפשר, באמונה שהאל עשוי לבטא את עצמו דרך האדם.

ביוון העתיקה החיים עברו שינוי. האדם לא עוד הרגיש קשור כה קרוב לעיקרון האלוהי של האב, כמו בעבר. כאדם, הוא חש עצמו קשור באינטימיות עם המהות האלוהית, אבל באותו זמן גם עם האדמה. הוא חי בשיווי משקל בין האלוהי והארצי. זהו הזמן שבו התרחשה מיסטריית גולגותא. זוהי התקופה שבה אדם לא היה יכול רק לומר: "בהתחלה היה הלוגוס, והלוגוס היה עם אלוהים (בכך מתכוונים לאל-האב), והלוגוס היה אל." אדם צריך לומר במקום זה: "והמילה נהייתה לבשר" – המילה, באופן מקורי נראתה אחת עם האל-האב, וכעת נראתה כך שהיא מצאה מקום מגורים באדם, היא שכנה במלואה באדם, והאדם היה צריך לחפש אותה בתוכו.

מיסטריית גולגותא פגשה הלך רוח זה שהתהווה במין האנושי. האל האב לעולם לא היה יכול להידמות לצורה אנושית. הוא היה צריך להידמות לצורה רוחית טהורה. כריסטוס, בנו של האל, נדמָה להיות אלוהי-אנושי. במציאות, הכמיהה שחשו היוונים העתיקים, או מה שהם הציגו כמציאות אמנותית, הגיע למימוש אנושי במאורע שהתרחש במיסטריית גולגותא.

אנו לא צריכים להיכנס לפרטים, אבל מה שמהותי הוא שמהות אלוהית נכנסה לאדם, באיכות שלו כאדם החי על האדמה.

מיסטריית גולגותא עומדת במרכז של כל האבולוציה האנושית על האדמה. העובדה שמיסטריית גולגותא נכנסה להיסטוריה כאשר היוונים התאמצו להציג את האלוהי באדם מכיוון חיצוני מהכיוון של האדמה, לא צריך להיות מתואר כצירוף מקרים היסטורי. אנו חייבים לומר, וזה יותר מדימוי פואטי: היוונים היו צריכים להציג את האלוהי באדם באופן אמנותי, מתוך מרכיב יסודי של האדמה, והיקום שלח מטה לאדמה את האל שנכנס לאדם, כתשובה קוסמית לשאלה הנפלאה שנשלחה החוצה לחלל העולם על ידי היוונים. בהתפתחות ההיסטורית שאנו יכולים לחוש, מתוך התיאור האנושי של האלים היוונים יחסו את השאלה הבאה ליקום: האם האדם נהיה לאל? והיקום ענה: האל יכול להיות אדם. תשובה זו ניתנה דרך המאורע של מיסטריית גולגותא.

בהזדמנויות רבות הסברתי שזה אפשרי לתפוס את המהות הממשית, המקורית, של מיסטריית גולגותא רק על ידי התקרבות אליה לא רק עם הידע של דברים חסרי חיים שנמצא בשימוש אצל האדם המודרני, אלא עם ידע חי חדש, ידע החדור יותר ברוח.

כך אנו מגיעים לנקודה שבה אנו אומרים לעצמנו: האדם הגיע מצד אחד להכרה של החופש, ומצד שני, בעזרת המחשבות חסרות החיים, להתקדמות הטכנית מכנית בתרבות החיצונית. הוא אינו יכול להישאר עומד בתוך חוסר חיים פנימי זה. מתוך כוחו שלו הוא צריך להשיג את הדחף לחיים, של משהו שהוא חי באופן רוחי. כלומר, הוא צריך שוב להיות מסוגל לזכות ברעיונות חיים באופן פנימי, אשר לא רק אוחזים באינטלקט, אלא באדם כולו. אדם מודרני צריך באמת להשיג את מה שציינתי בספרי על תפיסת העולם של גתה.^[1] הוא צריך פעם נוספת להיות מסוגל לדבר לא על רעיונות חסרי חיים ועל הפשטות, אלא להתרומם אל הרוחיות שהוא חודר לתוכה על ידי רעיונות, ולוקח לתוך ספירה זו של אידיאות את כל החום החי שמבהיק בנפשו, האור הזוהר ביותר אשר ההתלהבות שלו יכולה לעורר בנפשו. האדם שוב צריך להביא לתוך רעיונותיו את כל החום והאור של נפשו. באופן פנימי הוא שוב צריך להיות מסוגל לשאת את ישותו כוּלה לתוך הרוחיות של העולם של האידיאות. זה מה שאיבדנו בזמן הנוכחי.

ניתן לומר: בתרבות המודרנית יתכן ואין משהו כה מזעזע עמוקות כמו הפרק הראשון של התיאור של ניטשה של הפילוסופיה היוונית, אשר הוא עצמו ציין "כתקופה הטרגית של היוונים". ניטשה תיאר את הפילוסופים שלפני סוקרטס: תאלס, הרקליטוס, אנקסגורס – ועבור אלו בעלי רגש אמיתי ולב פתוח עבור דברים שכאלה, זה מעורר עמוקות לקרוא את התיאור של ניטשה כיצד ברגע מסוים של החיים ביוון, היוונים התרוממו מעלה להפשטה של קיום בלבד. מן הרשמים המגוונים של הטבע הממלאים את הנפש האנושית בחום, הם עברו הלאה אל המחשבה החיוורת של הקיום.

ניטשה אמר פחות או יותר את הדבר הבא: זה נותן למישהו הרגשה צוננת, כאילו שהוא נכנס לאיזורי קרח, כאשר פילוסוף יווני עתיק, לדוגמא פרמנידס, מדבר על הרעיון המופשט של הקיום המקיף. ניטשה, אשר חי כולו בתרבות המודרנית, כפי שתיארתי לכם שלשום, חש עצמו מועבר לאיזורי קרח.

ניטשה נכשל, רק בגלל שהוא היה יכול ללכת רק עד הקור, אפשר לומר, האופי הקרחוני של עולם האידיאות של האדם. ראיה רוחית ממשית יכולה להביא לנפש חום ואור נפש לתוך הספירה האינטלקטואלית, כך שאנו יכולים להגיע למחשבות טהורות, המתוארות ב"פילוסופיה של החירות"^[2] שלי, מבלי להיות יבש מבפנים, אלא מלא בהתלהבות. על ידי נטישה של החום הארצי של חיי החושים, אנו יכולים לחוש באיזורים הקרים של אינטלקטואליזם את כוחות השמש החמים של היקום. על ידי נטישה של האובייקטים הזורחים של האדמה ועל ידי חוויה של החְשכה פנימית דרך העולם האינטלקטואלי של המחשבה, האימפולסים של הנפש החיה, אשר אנו מביאים לתוך חשיכה זו, יכולים לקבל את האור הקוסמי, אחרי שהתגברו על החשיכה הארצית.

בכל מקום אצל ניטשה אנו מוצאים כמיהה זו לאור הקוסמי, לחום הקוסמי. אך הוא אינו יכול להגיע אליהם וזוהי הסיבה האמיתית לכישלונו. אנתרופוסופיה אוהבת לציין את השביל המוליך למטרה שבה איננו מאבדים חום ארצי, אור ארצי, היכן שאנו שומרים על העניין העמוק שלנו בכל עובדה ממשית של החיים הארציים, ומתרוממים למושג הגבוה ביותר היכן שהמהות האלוהית נהיית ברורה וגלויה במחשבה טהורה. כמו אנשים מודרניים אנו לא מרגישים יותר את המהות האלוהית בתוכנו, כפי שחוו בני האדם מתקופות עברו, אלא אנו עצמנו צריכים למצוא תחילה את הדרך לכך, אנו צריכים ללכת לשם.

זהו הלך הרוח שבאמת מאפשר לנו לחוות את המיסטריה של רוח הקודש. וזה כולל את ההבדל בין חיי הרוח של אדם מודרני ואדם עתיק. האדם של תקופות קדומות יותר ספג את רוחיותו מכל יצור בודד בטבע. כפי שכבר הוסבר: הענן דיבר אליו על הרוח, הפרח דיבר אליו על הרוח. דרך כוחותיו שלו האדם המודרני צריך לעורר לחיים את מושגיו, שנהיו קרים וחסרי חיים. אז הוא יגיע אל רוח הקודש שגם תאפשר לו לראות את מיסטריית גולגותא בדרך הנכונה.

כאשר נפשט כך את האידיאות שלנו – הרשו לי לומר זאת קצת ביובש – בדרך אנתרופוסופית עם חום נפש ואור נפש, אז נמשוך משהו מתוך האנושיות וניקח את זה עימנו. כי אם לא ניקח את זה הלאה, איננו יכולים ללכת מעבר לאופי היבש, הבנאלי, המופשט של עולם הרעיונות. אבל אם נתרומם להבנה של העולם, עם העזרה של ידע זה שנכלל בספרים אנתרופוסופיים, הרעיונות שלנו יישארו כה מדויקים כמו מתמטיקה או רעיונות מדעיים אחרים. איננו חושבים בדרך פחות מדויקת מאשר הכימאי במעבדתו, או הביולוג בחדרו. אבל המחשבות שאנו מפתחים דורשות משהו שבא מן האדם ומלווה אותו. כאשר אנתרופוסוף מדבר מתוך אימגינציה ואינספירציה ושכל ישר מבוסס אמת, אזי היחס של אימגינציה זו או אינספירציה זו, עומד בפניו באותו אופן כמו שדמויות מתמטיות או גיאומטריות עומדות בפניו במתמטיקה. אבל האדם צריך להביא משהו נוסף, כי אחרת הוא אינו תופס רעיונות אלו בדרך הנכונה. מה שהוא צריך להביא עימו זה אהבה.

אם ידע אינו חדור באהבה, זה בלתי אפשרי לתפוס את האמיתות שניתנות על ידי אנתרופוסופיה. כי אז הן נשארות משהו בעל אותו ערך כמו אמיתות אחרות. הערך הוא אותו דבר כאשר, בהתאם לרעיונות של כמה מדעני טבע מטריאליסטיים אתם אומרים: חיות כיס, קופי אדם, אדם… או שתאמרו: האדם כולל גוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ו'אני'. רק המחשבות הן שונות, אבל לא הלך הרוח. הנפש, הלך הנפש, משתנים רק כאשר התפיסה הרוחית של האדם בתוך הטבע נהיית לתפיסה פנימית חיה. אבל לא תיתכן הבנה ממשית אלא אם ידע מתחבר עם רגש של הלך נפש שחי גם באהבה. אם הידע חדור בחוויה של האהבה, אזי ידע זה יכול להתקרב למיסטריית גולגותא. אז יש לנו לא רק את האהבה התמימה עבור כריסטוס, שהיא בעצמה מוצדקת לחלוטין – כפי שכבר הובהר, אהבה פשוטה ותמימה זו מוצדקת למדי – אבל יש לנו גם ידע אשר מקיף את היקום כולו ושיכול להעמיק את ההבנה של מיסטריית גולגותא. במילים אחרות: חיים ברוח הקודש מוליכים לחיים בכריסטוס, או לנוכחות של כריסטוס, בן האלוהים.

אנו לומדים אז להבין שדרך מיסטריית גולגולתא הלוגוס עובר למעשה מן האב לבן. אז האמת החשובה הבאה תתגלה לנו: כי האדם של הזמנים העתיקים אמר בצדק: "בהתחלה היה הלוגוס^[3], והלוגוס היה עם האלוהים והלוגוס היה האל", אבל במשך התקופה היוונית הם היו צריכים להתחיל לומר: "והלוגוס נהיה לבשר." האדם המודרני צריך להוסיף: "ואני צריך לחפש כדי להבין את הלוגוס החי בבשר, כדי לרומם את המושגים והרעיונות שלי ואת כל התפיסה שלי של העולם לספירה הרוחית, כך שאמצא את הכריסטוס דרך רוח הקודש, ודרך כריסטוס את האל האב."

ללא ספק זו אינה תיאוריה, אלא משהו שיכול לחדור לתוך ההתנסות הישירה של האדם המודרני, וזוהי העמדה כלפי הכריסטיאניות אשר צומחת באופן טבעי למדי מתוך האנתרופוסופיה.

אתם רואים, ידידיי היקרים, זה באמת חיוני שהאדם המודרני יתפוס את הצורך לצעוד בדרך רוחנית. הוא צריך זאת למראה התרבות חסרת החיים של ההווה המבוססת על המכניזם של החיים המודרניים – אשר לא צריך לבוז להם, מכיוון אחר צריך להעריך אותם מאוד. אבל יש צורך בדחף פנימי כדי שהאדם המודרני יעלה על דרך רוחנית זו. ודחף פנימי זה – לאחרונה דיברתי עליו כהתעוררות אמיתית – מהווה התפתחות שאנשים רבים מעדיפים להימנע ממנה. ההתנגדות של אנשים מודרניים לאנתרופוסופיה היא בעיקר בגלל העובדה שהם לא חוו דחף זה, משיכה זאת, בתוך נפשם. זה לא נוח לחוות זאת. כי זה משליך אותנו, כפי שאנו, לתוך המערבולת של ההתפתחות הקוסמית. אנשים ממש מעדיפים להישאר בשקט, עם מחשבות כלליות חריפות שרק פונות לדברים חסרי חיים שאינם בקו התגוננות, כשהעולם נמצא בשליטה, בעוד כל דבר חי מגן על עצמו, נע ומנסה לחמוק מתוך מחשבותינו, כאשר אנו מנסים לתפוס אותו עם מושגים חסרי חיים. אנשים מודרניים אינם אוהבים זאת. הם מרגישים זאת. הם מסתירים זאת בכל מיני דברים אחרים ונהיים כועסים מאוד כאשר הם שומעים שכיוון מסוים, שבא מספירות שונות של חיים, קורא לדרך שונה לחלוטין של תפיסת העולם.

הלך רוח זה לבדו מסביר את הדברים המיוחדים ביותר שניתן לראותם בקרב המתנגדים לאנתרופוסופיה. מספיק לציין כמה דוגמאות מן הזמן האחרון, כי זה יכול להראות לנו כמה כל זה מוזר.

אנו פגועים מן האסון הגדול של איבוד הגתהאנום שלנו. אנו יודעים היטב שלמרות כל המאמצים לבנות אותו שוב, הגתהאנום הראשון אינו יכול להיבנות שוב. הוא יכול רק להישאר כזיכרון, וזהו צער כביר עבורנו לומר: הגתהאנום שאף להציג סגנון של אמנות השומר על רוחיות חדשה, וסגנון זה של אמנות אשר התכוון להפעיל השפעה ממריצה, נעלם מפני האדמה עם הגתהאנום. רק כאשר אנו מציינים עובדה זו, אנו יכולים להרגיש את הצער הגדול הקשור עם אובדן הגתהאנום.

בדרך כלל, בעומדנו בפני אסון, אפילו המתנגדים מפסיקים להשתמש בשפה חסרת רחמים ומזלזלת.. אבל בדיוק חוסר המזל אשר שלל מאיתנו את הגתהאנום, גרם למתנגדינו לדבר בצורה מבזה יותר ובאופן מעליב ופוגע. הם חושבים שזה נכון: זה כל כך מוזר. זה מתאים ושייך – אבל בדרך לא ראויה – לדבר האחר שצוין למעלה.

התנועה האנתרופוסופית החלה כפעילות חיובית טהורה. אף אחד לא הותקף – הצורה היחידה שלנו של חרדה היתה להבהיר את העובדות ולחקור על ידי שיטות אנתרופוסופיות של מחקר וחיכינו בסבלנות עד שהנפשות האנושיות שללא ספק קיימות בזמן הנוכחי, יבואו אלינו מודרכות על ידי הדחף שחי בהן, כדי להשיג ידע על האמיתות שצריכות להתגלות מתוך עולם הרוח. זו היתה הנטייה של כל העבודה האנתרופוסופית שלנו. לא התכוונו להתסיס, להניח מראש תוכניות, אלא פשוט שאפנו להבהיר את העובדות המתקבלות דרך מחקר של עולם הרוח, ולחכות ולראות באלו נפשות חיה הכמיהה לדעת ממשויות אלו.

היום יש הרבה אנשים שמתנגדים לאנתרופוסופיה מבלי לדעת למה. הם פשוט עוקבים אחר אלו המדריכים אותם. אבל יש כמה שיודעים היטב מדוע הם מתנגדים לאנתרופוסופיה. הם יודעים זאת בגלל שהם רואים שמתוך היסוד האנתרופוסופי באות אמיתות אשר קוראות לזעזועים פנימיים אלו שצוינו למעלה. לזה הם מסרבים. הם מסרבים לכך מהרבה סיבות, בגלל שסוג זה של אמיתות תמיד נשמר בתוך חוגים מצומצמים יותר, כדי להישמר משאר המין האנושי בקבוצות קטנות היוצרות סוג של אריסטוקרטיה רוחית. כתוצאה מכך השונאים שלהם התכוונו באופן מיוחד לקראת האדם אשר משך את האמיתות מעולם הרוח עבור כל בני האדם, פשוט בגלל שזוהי שמירה על התקופה הנוכחית. באותו זמן מתנגדים אלה – אני מתכוון, המנהיגים של המתנגדים – יודעים שבאמת הזאת אין לגעת, כי היא מוצאת דרכה דרך הבקיעים הקטנים ביותר בסלע ולא חשוב באיזה מכשולים היא פוגשת. ככלל, הם אינם מתקיפים אם כן אמיתות אלו: כי האמיתות תגלנה במהרה דרכים ואמצעים לסלק את האויב. הביטו במתנגדים, באמת בחוגים האנתרופוסופיים שלנו זה היה רצוי ביותר ללמוד את המתנגדים שלנו בזהירות: הם מתכחשים לכך שהם פוגעים באמת, ושמים דגש עליון על התקפות אישיות, רמזים אישיים, עלבונות אישיים והשמצות אישיות. הם חושבים שבאמת אי אפשר לגעת, ויש עדיין להרחיק אותה מן העולם, והם מאמינים שניתן לעשות את זה על ידי השמצה אישית. הטבע של התנגדות שכזו מראה כיצד המנהיגים של המתנגדים יודעים כיצד להתקדם כדי להשיג ניצחון, לפחות לזמן מה.

אבל זהו משהו אשר אנתרופוסוף צריך לדעת מעל לכל. כי יש עדיין הרבה אנתרופוסופים שחושבים שמגיעים למשהו על ידי שיחה ישירה עם המתנגדים. אין דבר שיכול לעשות לנו יותר נזק מאשר הצלחה בשליחת האמיתות שלנו בצורה של שיחה. כי אנשים אינם שונאים אותנו בגלל שאנו אומרים משהו שאינו נכון, אלא בגלל שאנו אומרים את האמת. וככל שאנו מוכיחים יותר שאנו אומרים את האמת, כך הם שונאים אותנו יותר.

כמובן שזה אינו יכול למנוע מאיתנו לומר את האמת. אבל זה יכול למנוע מאיתנו מלהיות כה נאיביים ולחשוב שזה אפשרי להתקדם על ידי שיחה. רק עבודה חיובית מאפשרת לנו להתקדם. האמת צריכה להיות מוצגת חזק ככל האפשר, כדי למשוך כה הרבה נפשות שנועדו מראש, כי הן רבות הרבה יותר בזמן הנוכחי מאשר מניחים בדרך כלל. נפשות אלו תמצאנה את המזון הרוחי הדרוש עבור הזמן שבו לא תעשה פעולה הרסנית, אלא פעולה של בנייה, אם על עקומת ההתפתחות האנושית להיות עולה ולא יורדת.

אין שום דרך מתוך התוהו ובוהו הנוכחי אם נלך אחרי השביל המטריאליסטי. הדרך היחידה החוצה היא לעקוב אחר השביל הרוחי. אנו יכולים ללכת לאורך השביל הרוחי אם הרוח מדריכה אותנו: לבחור ברוח כמדריכה שלנו, להבין כיצד אנו צריכים לבחור בה, זוהי התובנה אשר האנתרופוסופים צריכים לרכוש. זה מה שהם צריכים ללמוד לדעת במובן העמוק ביותר.

———————————————————————-

1. קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה – יצא בעברית בהוצאת תלתן. ↑
2. יצא לאור בעברית בהוצאת ניצת השחר. ↑
3. לוגוס – דבר, מאמר: מיוונית. ↑