רודולף שטיינר

לונדון 15/4/1922 GA211

תרגם: יצחק בר-יונה

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

אתמול דיברתי אודות הנתיב המוביל לעולם העל-חושי מהעולם הפיזי של החושים, עולם שהאנתרופוסופיה של היום מתארת כזה המוביל לראיה על-חושית מדויקת. דיברתי על ראיה על-חושית מדויקת, כיוון שהיא הדרישה המחייבת בימינו. ראיה על-חושית שמהווה בסיס למדע ההתקדשות המודרני, התקיימה תמיד. בעבר היה זה משהו שעלה בישות האנושית ככוח אלמנטארי ובדרכם להתקדשות, אלה שעברו דרך השלבים הנמוכים, נהיו תלויים לצורך התפתחותם, בסמכותם של אלה שכבר עברו שלבים גבוהים יותר. כדי לענות על צרכי הנפש המודרנית, איננו יכולים לבנות על סמכותיות. לעשות כן יהיה דבר מנוגד לרמה שהשיגה הנפש בימינו. במהלך שלוש, ארבע, או חמש המאות שחלפו, היינו בשליטתו של מדע מדויק אשר בוודאי איננו מדע התקדשות, אך הוא מממש דרגה מסוימת של שליטה בשיטות החשיבה והמחקר שלנו. יהיה זה מעל לכל, מתוך תודעה מלאה של הישות האנושית שהמדע יממש את שליטתו, וזהו סוג השליטה שצריך להיות מיושם באופן מתמיד על-ידי אלה המבקשים להשיג ראיה על-חושית במובן האנתרופוסופי.

באמצעות ראיה על-חושית מדויקת התגלו דברים רבים אודות העולם וטבע האדם. לידע כזה אין רק אפקט תפיסה תיאורטית של העולם, המהווה סכום רעיונות אודות עולמות הרוח, העולמות העל-חושיים, אשר מוחזקים כגוף של ידע תיאורטי. מדע ההתקדשות המודרני פועל גם ככוח רוחי חי, החודר ומביא השראה לישות האנושית בכל כישוריה. במובן מסוים היה אפשרי זה מכבר, להוכיח שאכן כך הדבר. מה שאילולי כן היה מופיע כרעיונות אודות העולם הרוחי, יכולנו להראותו כמציאות, באמצעות אמנות יוצרת. בניין הגיתהאנום בדורנאך, המאכלס את בית-הספר למדע הרוח, נבנה באמצעות הקרבה עצמית של חברי התנועה האנתרופוסופית. חרף היותו בשלבי בנייה, התקדם הבניין דיו והוא בשימוש זה זמן מה. אילו ביקשה תנועה רוחנית כלשהי להקים בניין, הייתה ממנה אדריכל, כדי לעצב בניין כזה בסגנון קלאסי, רנסנסי או אחר. אך בגיתהאנום שבשוויץ, היה זה בלתי-אפשרי ליטול כיוון שכזה. לעשות כן היה דבר מנוגד לרוח התפישה האנתרופוסופית אשר אינה מבקשת לבטא את עצמה במישור הרעיוני בלבד, אלא מבקשת להיות חיה בספירת הרצון והפעולה האנושיים.

אין צורך לומר שהגיתאנום אינו מושלם. בעניין זה אני המבקר המחמיר ביותר של עצמי. אך ככל שהינו בלתי מושלם, היה זה נחוץ לבנותו כבניין או כיצירת אמנות כוללת, בסגנון ארכיטקטוני ואמנותי חדש. הדבר נעוץ בסיבה הפשוטה שעל האנתרופוסופיה להציג בניין זה בפני האנושות של ימינו כדוגמה חדשה, כהתחלה חדשה. באופן כזה נובעות התצורות הארכיטקטוניות שתמצאו בגיתהאנום שבדורנאך, ממעיין החיים שמתוכו נובעים הרעיונות אודות העל-חושי, כשהם מבוטאים במילים. כל דבר בגיתהאנום, כולל הפסלים והציורים, נוצר בסגנון חדש הנובע מתוך החיים המודרניים, שם נולדה האנתרופוסופיה עצמה. אלה המבקרים בבית הספר למדע הרוח ימצאו שהמילים הנשמעות מעל הבמה אודות ההשקפה האנתרופוסופית של העולם, הן ביטוי של אותו דבר שנראה בתצורות הבניין ובעבודות הצבע האמנותיות שבתוכו. מה שבא מהבמה הוא ביטוי מילולי של אותם הדברים עצמם. האנתרופוסופיה אינה יכולה לחפש ביטוי במילים בלבד, כיוון שהשורשים מתוכם היא נובעת, טמונים עמוקות בנבכי החיים האנושיים. אנתרופוסופיה תיאורטית היא רק אחד מהענפים הגדלים מתוך השורשים האלה. ענפים אחרים הם אלה של החינוך והאמנות. חיים אנתרופוסופיים מהווים גורם של ממש בספירות השונות של הקיום האנושי.

בית-הספר ולדורף נולד בשטוטגרט. אין זה בית-ספר בו המבוגרים מלמדים את הילדים אנתרופוסופיה, כיוון שאין זה בית-ספר להפצת פילוסופיית חיים. שעורי הדת ניתנים שם על ידי כמרים קתוליים, עבור ילדים קתוליים ועל ידי כהני דת פרוטסטנטים, עבור ילדים פרוטסטנטיים. אלה שאינם דורשים חינוך דתי מסוים, ויש כעת רבים כאלה בגרמניה, מקבלים הנחיות דתיות בהתאמה למחשבה האנתרופוסופית. כך או כך, מה שבית-הספר ולדורף מתכוון להשיג, נובע כאשר האנתרופוסופיה יוצאת לחיים, לתוך מעשיות הלימוד והשיטה וכך נבנית דרך הלימוד עצמה. מה שעושים המורים, האופן שהם מחנכים את הילדים ונותנים את שיעוריהם, יוצא מתוך אישיותם השלמה שניצתה באש האנתרופוסופיה.

הזכרתי במיוחד את החינוך כדוגמה לאופן על-פיו מתכוונת האנתרופוסופיה לפעול באופן החי ביותר בספירות השונות של החיים. אחת הספירות בו עסקה האנתרופוסופיה לא מעט, היא זו של הצרכים הדתיים. הדבר אודותיו ארצה לדבר היום, הוא השאלה: כיצד עובדת האנתרופוסופיה למען הצרכים הדתיים של חלק העולם התרבותי שקשור למה שנובע מתוך המסתורין של גולגותא. אקשור זאת למה שתיארתי אתמול, כנתיב האנתרופוסופי לעולם הרוח.

הראיתי כיצד ניתן, קודם כל, להשיג תפישה אימגינטיבית באמצעות תרגילים ספציפיים עבור הנפש. תפישה אימגינטיבית זו חיה בנפש באופן שמאפשר לנו להשתמש בכוח החשיבה הרגילה – אשר אם לא כן היה מספק לנו מחשבות אבסטרקטיות, צלליות – להפקת תמונות פנימיות חיות ואינטנסיביות, בדומה לתמונות שאנו רואים בעיניים כאשר מביטים באובייקט חיצוני כלשהו. באמצעות תפישה אימגינטיבית אנו מתנסים במחשבתנו באופן חי כמו ברושם המגיע לעינינו בצבעים באמצעות העיניים, או מגיע בצלילים, כאשר אנו מאזינים למה שאוזנינו מאפשרות לשמוע. אנו שרויים בתפישה אימגינטיבית כאשר אנו יכולים לחיות למעשה את מחשבותינו באופן פנימי, כתמונות מלאות תוכן, במקום לחוותן בקווי-מתאר דהויים ומופשטים.

אתמול הצבעתי על כך שתפישה אימגינטיבית מאפשרת לראות את ‘איבר הזמן’ שלנו. תמונת גופנו. עלינו להיות ערים לכך שניתן להתקדם לתפישה אימגינטיבית בדיוק משום שיש לנו משהו מהאימגינציות בתוך עצמנו. גם ברגע שהצלחנו לראות את גוף כוחות-היצירה, באמצעותו ניתן להבחין כיצד עבד כוח עיצוב פיסולי על גופנו הארצי מאז הלידה, אנו רואים עדיין רק משהו סובייקטיבי. אמרתי לכם אז, שתוכלו לכבות תמונות אלה ולרוקן את תודעתכם. כך לא תהיינה ברשותכם יותר אותן תמונות סובייקטיביות שהיו שם בהתחלה. אך הודות לכוחה של התודעה הריקה יכולה הרוח לקלוט תמונות כאלה מבחוץ.

כחוקרים אנתרופוסופיים עלינו להיות ערים לכך שיש לכבות את התצורה ההתחלתית של האימגינציות ורק אז להשיג תודעה מרוקנת, רחבה ואנרגטית דיה כדי לתפוס תמונות רוחיות טהורות מהעולם האמיתי שמחוץ לעצמנו. התמונה הראשונה שמגיעה היא זו של חיינו, הנפש והרוח שלנו, לפני רדתנו מעולמות הרוח, כדי להעמיס על עצמנו את התנגדותו של הגוף הפיזי. אז אנו שמים לב לתמונות אובייקטיביות של עולם רוח ונפש הנמצא סביבנו. אנו מגיעים לתמונות אובייקטיביות כאלה כאשר אנו רוכשים תודעה אינספירטיבית. החוקר הרוחי מקבל התגלויות רוח לתוך תודעתו הריקה. אלה הן תמונות אובייקטיביות, כמו שקודם לכן היו הן תמונות סובייקטיביות שהושגו באמצעות חיזוק החשיבה בתרגילים מדויקים.

מהו הדבר שאנו לומדים על עצמנו כאשר תודעתנו הריקה מתמלאת באימגינציות אובייקטיביות שנבעו מתפישה אינספירטיבית? אנו לומדים את הדבר שידענוהו עוד לפני הירידה מעולם הרוח לעולם הפיזי. דבר נוסף שאנו לומדים הוא מה שהבאנו עימנו לתוך הקיום הפיזי מתוך העולם הרוחי. הדבר הראשון שאנו מודעים לו כבר תחילה הוא כוח החשיבה. זוהי תגלית חשובה ביותר. פילוסופים עסקו רבות בשאלה – כיצד נוצרת החשיבה. האנתרופוסופים כבר יודעים שאין היא יכולה להופיע מתוך הגוף הפיזי שכן כוח זה מובא על ידי האדם מתוך עולם הרוח טרם ירידתו לאדמה. בעולם הרוח הייתה החשיבה משהו שונה לחלוטין ממה שהיא עבור תודעה ארצית רגילה. כאן מחשבותינו מופשטות ועל כן מותאמות לחשיבה אודות מה שהינו חסר חיים. מכאן שאדם המתייחס ברצינות למדע ההתקדשות, חייב לדבר על משהו שאולי אין מעוניינים לשמוע. ברצוני להביא דוגמה, כדי להבהיר את הנאמר:

בתום פרק הזמן שאנו מבלים על פני האדמה, מחכה לנו המוות והוא מביא לכך שנשאיר גוויה מאחורינו. הגוויה מהווה את מה שנשאר מגופנו הפיזי לאחר המוות. באמצעות שריפה או קבורה, הגוף חוזר ליסוד ממנו נגזר – לאדמה. לאחר המוות חדל הגוף הפיזי לציית לחוקים להם היה נתון על ידי הנפש האנושית, מאז הלידה. מעתה הוא מציית לחוקיות האדמה. בהעדר דבר השייך לחיי הנפש והרוח שלו, מציית הגוף הפיזי של האדם לנתונים השולטים בעולם המינרלים שבטבע. זהו גורלו של גופנו הפיזי לאחר המוות.

עלינו ללמוד שמוות מסוג דומה מתהווה, כאשר הנפש יורדת מממלכת הרוח והנפש, כדי להתגשם בגוף הפיזי עם הלידה. הנפש חודרת לגוף הפיזי באותו אופן שהגוף הפיזי נמסר ליסודות הארציים לאחר המוות. מכל מה שהיה ברשותנו בעולם הרוח, אלה הן המחשבות, כוח המחשבה שלנו, המופיע מיד בתודעתנו, כאן על האדמה. כוח המחשבה שלנו הינו הגוויה של מה שהיה ברשותנו שם בעולם הרוח והנפש. לפני רדתנו לאדמה, היה לחיי הרוח והנפש שלנו קיום משלהן, אך מעתה אנו נוטלים לתוכנו את חלק החשיבה המהווה בעצם רק את גווייתה. כמו שהאדמה נושאת את גופנו הפיזי לאחר המוות, כך נושאים אנו בגופנו הפיזי מחשבות שאינן אלא גוויות-נפש של החיים הנפשיים עצמם.

זוהי הסיבה שהידע שברשותנו כיום הוא כה בלתי מספק. מאחר שברשותנו גוויית-נפש בלבד, אנו יכולים לתפוש רק את מה שהינו חסר-חיים בטבע. זוהי אשליה להאמין שנמצא משהו מעבר למה שהינו חסר-חיים, באמצעות הניסויים שאנו עורכים. נוכל אמנם להתקדם מעבר לגלוי, לחסר-החיים ונהיה מסוגלים לתאר דברים אורגניים מסוג פיזי, אך באמצעות החשיבה הזו שהיא רק גוויית-הנפש, ובשל כך מתה מבחינה רוחנית, נהיה מסוגלים להבין רק מה שהוא מת בעצמו.

זוהי אמת שנצטרך פשוט לקבל, כיוון שאיננו יכולים לברוח מהעובדה שבהתפתחות האנושות קיימת תקופה שבה אנשים נוטלים לעצמם מחשבות מופשטות כאלה. רק באמצעות חשיבה מופשטת זו שאין בה חיים פנימיים משלה ואשר איננה כופה את עצמה על ישותנו הפנימית, אנו משיגים את החופש. כך מתחיל להתפתח החופש האנושי מרגע שהתחיל המוות.

מה שאני מתכוון עדיין לומר, יראה כיצד אנו יכולים להשיג אימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה באמצעות חשיבה, כפי שהצעתי אתמול. אלה הן התוצאות האמיתיות הנובעות מהבאת החשיבה המתה, חזרה לחיים. אם התרגילים שאנו עושים מתקדמים עד לנקודה שבה מופיעה האימגינציה, אזי החשיבה מתחייה מחדש בתוכנו. אנו יכולים אז לומר לעצמנו: “לפנים לא יכלה מחשבתנו להעניק תמונות פנימיות המראות מה היינו לפני שירדנו לאדמה מממלכת הרוח, אך עתה כשמחשבתנו חיה מחדש, אנו יכולים להביט חזרה באמצעות אימגינציה ומחשבה אינספירטיבית לקיומנו בעולם הרוח טרם הלידה. עתה אנו רואים כי לפני שנלקחנו לעולם הפיזי באמצעות ההתעברות, חיינו בקיום רוחי.”

בעולם רוח זה, הקיום הינו מלא-חיים, ואולם בדרך שאנו חושבים על כך בתודעה האינדיבידואלית שבגוף הפיזי, הקיום הינו מת. האימגינציה מחזירה אותו לחיים מחדש. אנו מביאים לחיים את נפשנו הטרום-לידתית. עולם הרוח שאנו משיגים באמצעות אימגינציה ואינספירציה בו חיים אנו אז, יכולת גבוהה זו של החשיבה, תפישת הדמויות הרוחיות, ההוויות הרוחיות, מאורעות רוחיים, אינם אלא החייאה מחודשת של מה שהינו מת עבור חשיבתנו הרגילה.

בהחייאת החשיבה הרגילה שלנו אשר מובילה לאימגינציה ואינספירציה, משהו קורה היום שלא יכול היה לקרות לאלה שביקשו את ידע ההתקדשות ביוון העתיקה, במצרים או בפרס, או בכל מקום אחר לפני הזמן בו ארעה המיסטריה של גולגותא. לפני שאל-עליון ירד לארץ מהגבהים הרוחיים, הביא מדע ההתקדשות חיים לתוך החשיבה באופן שונה לחלוטין מאשר כיום. ההיסטוריה, כפי שהיא נראית כיום, היא צרוף מאורעות חיצוניים ואיננה לוקחת בחשבון את השינויים שחלו בנפש האנושית עם חלוף הזמן. דברים כאלה יכולים להיוודע רק באמצעות ההתקדשות, באמצעות ראיה על-חושית מדויקת.

בהשיגנו אימגינציה ואינספירציה, אנו מתחילים להיווכח שמשהו שקרה גורם לנו לחוש בחוסר נחת מסוים. דבר זה חייב הייתי להזכיר כעובדה חשובה ביותר. לאחר שהשגנו אימגינציה ואינספירציה, אנו מתחילים לחוש אי-נוחות מסוימת. כך הוא הדבר, כיוון שלאחר שהפכנו להיות רואים על-חושיים, אנו נאלצים להודות בכך שהתפתחותנו עשתה אותנו אגואיסטים מדי. האני שלנו נעשה עז, חזק מדי.

כל מי שיודע אודות הדברים האלה, מי שאינו מתאר אשליות, ימסור תמיד בנקודה זו אותה אינפורמציה עצמה. כל מי שמכיר את העובדות, יודע שרגש זה של חוסר שקט, מגיע אלינו כאשר אנו נאלצים להודות: האני שלי עובד באופן אינטנסיבי מדי, בעוצמה רבה מדי. לפני המיסטריה של גולגותא, מצד שני, היה לאנשים ניסיון מנוגד. הם מצאו שמדע הרוח החליש את האני שלהם דווקא. הם חשו פחות מודעים, פחות נתונים בתוך עצמם, כאילו בעלי שליטה חלשה יותר בעצמם כישויות אנוש. הם חשו שהאני שלהם מתחזק דווקא כשאינם עוסקים במדע ההתקדשות. קיים אגואיזם טבעי ובריא, המהווה חלק מהחיים הרגילים, ולפני המיסטריה של גולגותא היה דבר זה מכובה באמצעות ההתקדשות. אנשים חשו כאילו נמזגו לתוך העולם ועוצמת תודעתם נעשתה מעומעמת. כיום גורמת ההתקדשות לתחושה של מודעות יתרה. האני נעשה ער וחזק יותר.

האדם הראשון שחש בכך שבעוברו תהליך התקדשות היה צורך במשהו נוסף, כדי למנוע את התחזקותו של האני, היה פאולוס. הוא חש זאת מהרגע שתואר בברית החדשה כמאורע של דמשק. מה שידע פאולוס באמצעות התקדשותו, באמצעות המיסטריה של גולגותא, כשנהיה מסוגל לראות לתוך העולם הרוחי, הוא – שכדי לשאת התנסות זו ללא סיכון, על האני שלו היה להיות עז פחות. הוא ביטא זאת עבור העולם בנוסחה האוניברסאלית הקובעת שאינדיבידואל שמתקדש מעתה יהיה חייב לומר: “לא אני אלא אל-עליון בתוכי.”

כדי לעבוד באופן שעולה בקנה אחד עם כוחו של אל-עליון, עלינו להכיר בכך שכאשר אנו לוקחים את ישותו של אל-עליון לתוך לבנו, בהיעשות האני חזק מדי, אנו ממלאים את עצמנו ברוח אשר נכנסה לאדמה באמצעות המיסטריה של גולגותא. כך מועתק האני שלנו חזרה למקומו הראוי בתוכנו. למילותיו של פאולוס משמעות אוניברסאלית: “לא אני אלא אל-עליון בתוכי”. מילים אלה מעניקות כיוון והתמצאות לזה שמתנסה בכוחות של אל-עליון במהלך ההתקדשות המודרנית.

תיאורי הנוגע לחשיבה המופשטת של היום כגוויה שחיה בגופנו הפיזי, בהשוואה למה שהייתה החשיבה לפני הלידה, מתייחס לישות האנושית רק בעת הנוכחית. בכך אני מתכוון לנפש עצמה שהתפתחה בהדרגתיות מאז המסתורין של גולגותא. החשיבה קיבלה את אופייה העכשווי רק בהדרגה, תהליך שהחל אולי לא לפני המאה השלישית או רביעית לאחר המסתורין של גולגותא. לפני כן הייתה החשיבה עדיין חיה. היא כללה בתוכה איכויות שהתקיימו באנשי התקופה העתיקה.

קל להבחין שכך הדבר, אם לומדים את התפתחות האנושות בהתייחס לתכונות הנפש הפנימיות. הביטו במושגים הישנים של העולם אשר נבעו ממדע ההתקדשות ואפילו באלה שלא השתייכו למדע ההתקדשות. בכולם ראו האנשים את הרוחי שבעולם המינרלים, בנחלים ובנהרות, בעננים, ברעמים, בברקים, בצמחים ובבעלי חיים. שטחי מדי לשער, כפי שעושים זאת כיום, שהרוח בטבע, מה שקוראים אַנימִיזִם, הינו פנטאזיה פואטית. אנימיזם במובן הזה לא התקיים מעולם. מה שכן התקיים בנפשות אנוש, היה אופן החשיבה שאיפשר להן להביט בצמח ולראות כיצד עובדת הרוח בתוכו. כשם שאנו רואים כיום את הירוק שבעלים, או את האדום שבפרח, באותו אופן ראו אנשי התקופה העתיקה את הרוח והנפש שבכל הדברים, את העננים, הנהרות, ההרים והעמקים שאנו רואים היום כמשוללי רוח, ראו הם רוויים ומלאים ברוח זו.

מדוע הם יכלו לראות את הדברים כמלאי רוח? כיוון שהיה ברשותם הכוח החי החודר לתוכם. חשיבתם הגיעה לרוח הדברים בדיוק כפי שאנו מגיעים כיום לתחושה של משהו כאשר אנו נוגעים בו בידנו. להשיג את הדברים באמצעות איברי חשיבה חיים, איברי מגע רוחניים, ניתן לומר, היה האופן בו תפשו את העולם. ואולם היסוד החי בחשיבה שהיה כה עז בימי קדם נחלש בהדרגה. הוא נעשה עמום בהדרגה, כך שמאז המאה הרביעית, רכשנו כושרות חשיבה מתים באופן פנימי. כאשר אנו מביטים בדברים, רואה חשיבתנו חסרת החיים את מה שחסר חיים בנו – בצומח, בבעלי החיים ואפילו בהיבטים החיצוניים של הישות האנושית.

כאשר בני התקופה העתיקה הביטו בחייהם הפנימיים, ראו שם חשיבה חיה שהייתה המשך של מה שהתקיים בעולם הרוח טרם הלידה. הם יכלו לבטא זאת בהכרה כמעט מלאה באומרם: אני חי עתה באותו יסוד בו הייתי לפני תקופת החיים שעל פני האדמה. הם חשו בתוכם משהו שנולד עימם ופשוט נכנס יחד איתם לגוף הפיזי. אך עבור ישויות אנוש החיות מאז המאה השלישית או הרביעית, הדברים מתקיימים באופן שונה. כאשר הם מביטים לתוך עצמם הם חשים בנוכחותה של חשיבה חסרת חיים. תהליך גוויעתה של החשיבה הינו מאורע היסטורי חשוב ומשמעותי במידה רבה.

נדמה נא שדבר כאילו לא קרה במהלך הקיום הארצי והחשיבה הייתה ממשיכה להופיע כשהיא מעורבת יותר ויותר במוות. דמו נא לרגע שהתפתחות האדמה הייתה ממשיכה כפי שהחלה, ממשיכה מעבר למאה השלישית והרביעית לאחר ירידת אל-עליון, אך כאילו לא ארע המאורע של גולגותא כלל. מה היה קורה לנפש האנושית אילולי הוצב הצלב בגולגותא? בני האדם היו מתחילים לחוש עצמם מתים בתוך גופם הארצי. בראותם את תהליך מותו של הגוף הפיזי הם היו חייבים לומר: “מרגע לידתי מתחילה נפשי למות, היא משתתפת במותו של הגוף הפיזי.”

אילולי התקיימה המיסטריה של גולגותא, היה גורל האנושות על פני האדמה כזה שכאשר היו הגופים הפיזיים מתחילים למות, היו הנפשות נאלצות למות עימם. תחילה באופן הדרגתי ואח”כ באופן הולך ומתפשט על פני כל האדמה. אנו יכולים להבחין, באורח גובר ועולה, כמה טרגי היה הדבר, אילו נאלצנו לומר לעצמנו: “אנו ישויות אנוש כה קשורות לאדמה עד שאנו מתות עם מותו של גופנו הפיזי. האלמנט החי שהיה קיים בנו עד למאה השלישית, שוב אינו שייך לנו יותר. עתה חולקת נפשנו את גורלה עם גופנו ומתה עימו. במקרה הטוב היינו מוצאים שהחיים ממשיכים לזמן מה שכן המוות לא אחז עדיין בכולנו. אך בסופו של דבר היה המוות משיג את כולנו.” אך דבר זה לא קרה. מיסטריית גולגותא אכן ארעה, כך שהתפתחות האנושות שוב אינה נמשכת בדרך הישנה.

אלה שעברו התקדשות יוכלו לראות את מיסטריית גולגותא באופן שונה מזה של המחשבה והלב הרגילים, אשר ניגשים אליה באמצעות בשורות הברית החדשה. אין בכך לומר דבר כלשהו נגד העיסוק בנושא באמצעות הבשורות, שכן זוהי הדרך שיש לעבור תחילה כדי להגיע לשורשי הכריסטיאניות. בכל אופן, גם מה שהנפש הפשוטה ביותר לומדת מהבשורות, ניתן לפיתוח, עבור אלה שמתקדמים לקראת מדע הרוח, שכן אלה שאינם מחזיקים באמונה בלבד ומתקדמים מאינספירציה לאינטואיציה, עבורם נפתח עולם המראה שמיסטריית גולגותא מהווה את הנחמה הגדולה שבקיום העולם. בעברו דרך אימגינציה ואינספירציה בדרך הולמת, יודע המתקדש שהאני שלו נעשה חזק יתר על המידה. לא כל כך משום שהוא מהווה בסיס להתפתחות החירות האנושית, אלא משום שהוא עלול להפריע לדבר שצריך להתפתח, כדי שבני אדם יינצלו מתוצאות החשיבה המתה. נקודת המבט שניתנת לנו על ידי מדע ההתקדשות מסוגלת, יותר מכל דבר אחר, לגלות את הטרגדיה של המחשבה הגוועת. ואולם ברקע, זורחת מעלה האמת של מיסטריית גולגותא. מצד אחד קיימות ברגשות האנושיים התנסויות והבנות האומרות: האני שלי נעשה חזק מדי, אך כאן עומד אני כישות רוחית חזקה ומגובשת. מצד שני, כמאורע היסטורי שמגיע ברגע הנכון בהיסטוריה, אנו רואים באופן על-חושי, כיצד הישות האלוהית של אל-עליון עוברת לראשונה אינקרנציה, בגופו של ישוע מנצרת ואח”כ דרך המוות בגולגותא.

כאשר עוברים התקדשות נאותה, חווים מצד אחד את חיזוקו של האני ומצד שני את אמיתות המיסטריה של גולגותא. מעבר לכתוב בבשורות, מעבר למה שנגיש לקריאה רגילה, מופיעה תפישה אינטואיטיבית, כזו שממנה נובעות הבשורות עצמן. עתה אין המתקדש תלוי יותר במה שהבשורות מוסרות לו. מהכוח שרכש, זה הנותן לו את התודעה שתוארה בדבר הקיום לאחר המוות, מאינספירציה לאינטואיציה, הוא משיג באופן אובייקטיבי את האימגינציה והאמת של העולם שמחוצה לו, עד שיוכל לכתוב את הבשורות, גם אלמלי נכתבו כבר בעצמן.

כמו-כן, הוא נעשה מודע לכותבי הבשורות, ומוצא שבשלוש או ארבע מאות השנים הראשונות לאחר מאורע אל-עליון, שררה עדיין חיות רבה שנותרה מזמנים עברו, כך שמספר אינדיבידואלים, גם כאלה שלא עברו התקדשות, היו יכולים לראות את המיסטריה של גולגותא ולבאר אותה באופן נכון. אילולי בארו מתקדשים אלה של ארבע מאות השנים הראשונות, בגנוסטיקה של אותה תקופה – שהייתה דומה אך לא זהה לאנתרופוסופיה של היום – אלמלי בארו את המיסטריה של גולגותא, לא היו הבשורות קיימות כלל, כוון שהן נכתבו באמצעות מדע ההתקדשות של הזמן העתיק. כשהמאורעות שתוארו בבשורות על ידי המבשרים הראשונים ניצבים לפנינו ברוח, אנו לומדים את המיסטריה של גולגותא כמו גם את מקור הבשורות עצמן.

בדרך זו לומדים להבין את המיסטריה של גולגותא. אנו לומדים להבין כיצד ניתן לפאולוס לומר: אילולי קם אל-עליון, הייתה אמונתנו לשווא ובשל כך הייתה נפשנו מתה. אנו מגלים מה היה קורה אילו לא ארעה המיסטריה של גולגותא, אלמלי ירד האל כדי ללבוש גוף אנושי, לסבול בתוכו את המוות ואז להתאחד עם רוחות האדמה. שכן מאז אותו מאורע מאוחד אל-עליון עם רוחות האדמה. מאז המיסטריה של גולגותא, התאחדו הרוחות עם האדמה ובמיוחד עם התפתחות האנושות על האדמה. רוחות אלה לא היו שם לפני מאורע זה.

זהו הדבר אליו כוון פאולוס בדברו אודות אל-עליון הקם ועולה. היה על אל-עליון להתנסות במוות. הוא סבל אותו והשיג את הניצחון על המוות. בקומו לתחייה הופיע כישות רוחית חיה מנצחת, ומאז הוא ממשיך לחיות עם ועבור האנושות שהיו נותרות ברשותה מחשבות מתות בלבד, אלמלי עבר אל-עליון את הדברים הללו. בני-האדם יכולים לזכור כי האל, אל-עליון, ירד לאדמה וחי בה עתה. בעוד שבזמן העתיק הביאה החשיבה את חיותה שלה לאדמה, מאז המאה השלישית והרביעית – לפני כן היה הדבר קל – נפשות אנושיות ארציות יכלו לעורר מחדש את חשיבתם על ידי חזיון ישיר של מיסטריית גולגותא. מותו ותחייתו של אל-עליון החיו מחדש את החשיבה שנפשות אלה היו מסוגלות לחשוב אותה, עד שבני האדם אינם צריכים למות יותר עתה במות גופם הפיזי, כפי שהיה קורה אילו לא ארעה המיסטריה של גולגותא.

כאשר המתקדש מביט מעלה, מהאני שלו אשר גדל והתחזק מדי ורואה את התמונות של מיסטריית גולגותא, הוא יכול עתה, במידת מה, לקרוא בעולם הרוח אודות התפתחות הנפש האנושית. באמצעות ראיה פנימית לתוך פרק מיוחד זה של מדע ההתקדשות, הוא יודע כי אל-עליון הביא נפשות אנוש חזרה לחיים באמצעות תחייתו שלו. כך מוביל מדע ההתקדשות המודרני במשמעות האנתרופוסופית להבנה פנימית חיה של מיסטריית גולגותא. זו הדרך אל אל-עליון ולא הלאה ממנו. בדרך זו ניתן למצוא את אל-עליון בדרך הרוחית.

הרשו לי לסכם, בקווי מתאר קצרים, את אבולוציית האנושות שעולה מתוך מדע ההתקדשות המודרני בהקשר לידע אודות מיסטריית גולגותא.

בהביטנו לאחור, לעבר ההיסטוריה הרחוקה של התפתחות האדם, אנו מגלים שהתודעה הרגילה התפתחה באופן שתיארתי. החשיבה הייתה חיה ובני-אדם מצאו עצמם מוקפים על-ידי יצירי טבע שלכולם יש יסוד רוחי בתוך גופם הפיזי. תודעת האנשים הייתה חלומית בטבעה, כאשר צפו ביסוד הרוחי. אך לתודעה חלומית זו, לראיה על-חושית אינסטינקטיבית זו, היה קשר מקורי לעולם הרוח שהוענק על-ידי החשיבה החיה.

בתקופה קדמונית זו התקיימו אינדיבידואלים שניצבו מחוץ לאנושות הרגילה, בדומה למדענים החשובים היום. הייתה ברשותם דרגה של מדע התקדשות במובן העתיק, למרות שבאמת תוכלו לומר שכל הידע שהיה לבני-האדם היה בעצם ידע של מדע התקדשות, מאחר שלבני אדם רגילים הייתה אז מידת-מה של ראיה על חושית. הם לא השיגו את מה שתיארתי, אך הייתה להם דרגה של אימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה. באמצעות אינטואיציות מסוגים שונים, בני אדם התנסו לא רק בתמונות של מדע הרוח, אלא בישויות עולם הרוח עצמן. עם ישויות האני שלהם, הם זרמו לתוך הרוח. זהו הדבר שהתנסו בו באמצעות מדע ההתקדשות בימים הראשונים של האבולוציה האנושית. הישויות שירדו מטה לממלכת האדם מעולמות הרוח נחוו על ידם בהתנסות חיה. לא היו אלה ישויות פיזיות ולא כאלה שניתן היה לתפשן באמצעות החושים הפיזיים, ישויות שהשתמשו במילים אשר ניתן לשמען באוזניים פיזיות. הדרך היחידה להתייחס אליהן הייתה באמצעות חזיון רוחי. באמצעות ראיה רוחית, יצרו המתקדשים של ימי קדם, מגע עם ישויות שירדו אליהן בגופים רוחיים, לא בגופים פיזיים. ישויות אלה לימדו אותם אודות החיים בעולמות של נפש ורוח, דבר שלא יכלו לתפשו באמצעות החשיבה הפיזית.

ההיבט המהותי ביותר של מדע עתיק זה הינו שהמורים הגדולים של האנושות היו ישויות רוחיות שיצרו קשר עם מתקדשים ארציים בדרך רוחית. הם לימדו אותם את המיסטריה של הולדת בן-האדם, מיסטריית הנפש החיה היורדת מתוך העל-חושי, עולם הרוח, לפני הלידה. בני אדם למדו להבין משהו שכבר ידעו באמצעות ראיה על-חושית אינסטינקטיבית, למדו שהיו להם חיים טרם לידתם. הם למדו, באמצעות מדע ההתקדשות העתיק, להביט לאחור לעבר גורלם בעולם הרוח טרם הירידה לעולם הפיזי.

מיסטריית הלידה של האדם נלמדה בזמן העתיק. טקסים קלטיים חיצוניים מסוימים בוצעו ללא ספק במיסטריות אלה. אך מה שהיה אמור לקרות על-פי הידוע באופן נבואי, באמצעות מיסטריית גולגותא, היה שונה עדיין ממה שקרה לאחר מיסטריית גולגותא. לפני מיסטריית גולגותא בני-אדם לא ראו את המוות כפי שראו זאת לאחר מכן. הם ידעו שהיו ברשותם חיים לפני הלידה, שהייתה ברשותם נפש חיה טרם ירדו לחיים הפיזיים. הם שמעו על העובדה שנפש חיה זו עתידה להמשיך לחיות לאחר המוות. הטרגיות שבמוות לא הייתה עדיין משהו שעמדו מולו. לא עלה בדעתם לחשוב שבבוא המוות תמות גם הנפש עצמה. הם ידעו שנפשם חיה.

ואז באופן הדרגתי התקרב הזמן שכוח החשיבה נעשה פחות ופחות חי, וחשיבה מופשטת ירדה כגוויה מעולם הרוח. בני האדם התנסו במותו של גופם הפיזי, דבר שהיה משמעותי גם לחייהם הפנימיים. הם שאבו עידוד מהטקסים שבוצעו והצביעו לעבר המסתורין של גולגותא. האלים, כך סברו, ולפיכך גם נפשות אנוש אלוהיות, לא ימותו, הם יתחיו מחדש. מכל מקום, לא היה זה יותר מנוחם שהוצע על ידי הטקסים הקלטיים. לא היה זה ידע מעשי. ידע מעשי שמעבר למוות הגיע רק באמצעות מיסטריית גולגותא.

הבטנו חזרה למורי הרוח העתיקים שירדו מטה מעולמות הרוח. עד כמה שיהיה הדבר מוזר כיום, אנו יודעים ממדע ההתקדשות שמורי-הרוח הללו שחיו כישויות רוחיות בעולם העל-חושי, ירדו מטה רק כאשר נפשות אנוש נפתחו בפניהם. מורים רוחניים אלה של האנושות חיו בעולם האלוהי וירדו מטה אל בני-האדם רק כמורים. הם לא השתתפו בגורל האנושות ובעצמם לא הכירו את מיסטריית המוות.

דבר זה עצמו הינו מיסטריה עמוקה וחשובה מאוד. באופן בסיסי, קיבלו בני-האדם בימי קדם ידע מעולמות עליונים אך ורק אודות מיסטריית הלידה, אך לא על מיסטריית המוות. הם למדו אודות מיסטריית החיים מנפשות שחיו בעצמן רק את הלידה. כאשר המתקדשים הכריסטיאניים הראשונים ראו את מיסטריית גולגותא ברוח, הם גילו דבר אשר שום חכמת מסתורין קדומה לא יכלה לספר להם. הם גילו שבעולמות מהם קבלו חכמה זו, לא היה ידע כלשהו אודות המוות, משום שאף אחת מישויות אלה לא נטלה חלק בגורל אנוש ועברה דרך שער המוות. מורי הרוח האלוהיים הללו של האנושות ידעו אמנם אודות הלידה, אך אודות המוות לא ידעו דבר.

באמצעות הגורל שמחוץ לממלכת האלים, הפכה החשיבה לכזו, שבני-אדם החלו לחיות בפחד שמות-הגוף יביא עימו גם את מותה של הנפש. בממלכת האלים התקבלה החלטה שלאדמה יישלח אל, אשר יעבור כאל דרך המוות וייקח עימו התנסות זו לתוך החכמה האלוהית. זהו הדבר שהתגלה באמצעות תפישה אינטואיטיבית של מיסטריית גולגותא: במיסטריה הזו הושג משהו לא רק עבור בני-האדם, אלא גם עבור האלים עצמם. היה זה כאילו האלים – אלה שיכלו לדבר אל בני-אדם ארציים אך ורק אודות מיסטריית הלידה – ראו כיצד עתידה האדמה להתפתח מעבר לכוחות שהם עצמם העניקו לה וכיצד עתיד המוות לאחוז גם בנפש עצמה. לכן שלחו את אל-עליון לאדמה, כדי שאל ילמד אודות המוות האנושי וינצח אותו באמצעות כוחו האלוהי.

זהו האספקט האלוהי של המאורע. בשם גורלם שלהם הכניסו האלים את מיסטריית גולגותא כמאורע אלוהי לתהליך התפתחותו של היקום, כך שהם עצמם יצאו נשכרים מהדבר. לפני כן אירעו כל המאורעות בעולמות הרוח האלוהיים. אך עתה אל ירד ומאורע על-ארצי התרחש על פני האדמה באורח ארצי. מה שקרה בגולגותא היה מאורע רוחי שהושתל באדמה. זוהי תפישה חשובה שמדע הרוח האנתרופוסופי המודרני מביא, ביחס לכריסטיאניות.

כאשר אנו מפנים את תשומת לבנו למיסטריית גולגותא, מקום בו אנו רואים את האלוהי לוקח חלק באבולוציית האדמה ומביא משהו חשוב לגורל האדמה, אנו מביטים גם למשהו שנוגע לאלים עצמם. כל זמן שאנו חיים ועובדים כאן על האדמה, אנו לומדים לפתח רק את מה שנוגע לנו ולאדמה. כל זמן שכך הדבר, כוחנו המועט אינו מספיק כדי להתגבר על האני החזק. אך כאשר עלינו ללכת מעבר לכך, כדי לתפוש ולהבין את מיסטריית גולגותא, אזי משיגים אנו משהו על-ארצי שאינו יכול להיות מובן באמצעות הבנה ארצית בלבד. עתה אנו זקוקים לסוג של הבנה החוצה ועוברת את ממלכת האדמה.

לכן, אך ורק באמצעות העידוד שאנו מקבלים ממדע ההתקדשות, יכולים אנו להשיג הבנה על מיסטריית גולגותא כמאורע שהוצב בתחום הארצי, כמשהו שהינו קוסמי וארצי גם יחד. בכך אנו מעוררים בעצמנו כוח עז של ידע שביכולתו להוליכנו לומר: “באמצעות כוחות ארציים רגילים אני לוקח לתוכי כל מה שהאדמה יכולה להעניק לאני האנושי שלי. אם אני פונה לעבר מיסטריית גולגותא, אזי מגיע אלי משהו שמוציא אותי מתחום האדמה ומצית בי חיים שלא יכולים היו להיות מוצתים בשום דרך אחרת. אני לוקח פנימה משהו על-חושי כאשר אני פונה במסירות לעבר מיסטריית גולגותא. אני מכיר בעובדה שהאנושות צריכה לרכוש סוג של ידיעה ורגישה על-חושיים, בשונה מאלה של הזמן העתיק כאשר בני-האדם חשו בחשיבה שהייתה אז חיה. אני מכיר בכך שבני-האדם יכולים לקבל ידע שכזה ממיסטריית גולגותא, באמצעותו יתנסו בחשיבתם המתה החודרת לקיום העל-חושי, באופן שיביאם לומר: “לא אני אלא אל-עליון שבתוכי מחיה אותי עתה, מאז מיסטריית גולגותא.”

ההמרצה החיה שמציע מדע ההתקדשות המודרני והאנתרופוסופיה המודרנית, מבקשים לאפשר לבני-האדם לומר דבר שכזה. כאשר אנו מקבלים המרצות כאלה בעצמנו באמצעות מדע ההתקדשות המודרני, נראה שהתוצאות אינן אנטי דתיות, או בעלות חיים חילוניים, אלא דווקא כהעמקה של החיים הדתיים, כיוון שאנו נפטרים באופן מודע ממשהו שירד מטה אלינו בתקופה העתיקה. בהבנת מיסטריית גולגותא באמצעות מדע ההתקדשות אנו מובלים מעבר לכל הספקות שהם כה חזקים כיום בחיים הדתיים, בשל מה שנלמד באמצעות המדעים החיצוניים, אשר יחד עם זאת גרם לנו להיות חופשיים. מצד אחד השיג המדע החיצוני ניצחונות כבירים, ומאידך טבע ספקות מובנים בלבנו ביחס לחיים הדתיים ולכל הידע אודות הקיום העל-חושי.

האנתרופוסופיה לקחה על עצמה לטאטא מתוך נפשות בני האדם את הספקות החזקים שהושתלו בהם על ידי המדע החיצוני. ברוח מדעית אמיתית לוקח על עצמו מדע האנתרופוסופיה משימה, להתגבר על מה שהמדע החיצוני אינו מסוגל לו. יהיה זה אפשרי להציג מחדש חיים דתיים אמיתיים עבור נפשות בני האדם. הדבר לא יגרום להכחדה של הרגשות הדתיים, אלא יביא עבור האנושות את המשמעות הרליגיוזית שבכל דבר ודבר. בני-אדם ישיגו הבנה חדשה של הנצרות כאשר יפנו לעבר מיסטריית גולגותא אשר האנתרופוסופיה בלבד יכולה לסייע להבינה ולקבלה באופן מלא.

מאחר שהאנתרופוסופיה מביאה לבני-האדם לא רק התעוררות מחודשת של הבנות דתיות עתיקות, אלא גם משמעות דתית באמצעות הידע, אין היא יכולה להיחשב כמשהו המוביל לכיתתיות. בעניין זה יש לה כוונה קטנה ביותר, כמו כל מדע אחר. האנתרופוסופיה אינה שואפת ליצור כיתתיות. היא שואפת לשרת את הדתות הקיימות ובמובן זה היא מבקשת להביא חיים חדשים לתוך הכריסטיאניות. אין היא מעוניינת לשמר רגשות דתיים ישנים ולעזור לדת להתנהל קדימה באופן הישן. היא מבקשת לתרום לתחייתם של החיים הדתיים, כיוון שהללו סבלו רבות מידיה של התרבות המודרנית. לכן מבקשת האנתרופוסופיה להיות שגריר של אהבה. אין היא מבקשת להביא לתוך הדת במובנה העתיק, חיים חדשים בלבד. היא מבקשת לחדש ולהעיר מחדש את החיים הדתיים של האנושות.