רודולף שטיינר

GA198

דורנאך, 20.3.1920

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

סייעו: יוחנן מרגלית, דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר: ידע כמקור של ריפוי

הרצאה מספר 1

היום אנשים מחשיבים כטוב את הסמכות הכמעט בלתי מעורערת של המדע; מדע במובן בו הוא נלמד במוסדות החינוך של המדינה. לעיתים קרובות דיברנו עד כמה רחוק יכול להגיע תוקפו של המדע, וצוין גם שאנשים כיום חייבים להשתחרר מסמכותו. עכשיו אני רוצה להראות כיצד רק בשלוש או ארבע המאות האחרונות זוהי תופעה אופיינית לראות ברפואה את אחד המדעים הסמכותיים המקובלים. ואכן, כל מה שקשור לרפואה הוא רק מדע אחד בין היתר – מדע שהשפעותיו נועדו להביא לריפוי חולים. כיום כמעט ולא מבינים שיחס זה של הרפואה למדעים האחרים ולכל שדה הידע נוצר בערך רק בשלוש או ארבע המאות האחרונות. ככל שנלך לאחור באבולוציה האנושית כך נמצא שכל מה שטופח על ידי האדם בדרך של מדע, של ידע, מתואר פחות או יותר כבעל אופי רפואי – כקשור לריפוי. וכשנסתכל לאחור לתקופות קדומות יותר, במיוחד להתפתחות של מדע הנסתר, נראה שמושג הריפוי תמיד קשור עם התפיסה של מדע נסתר זה, של גוף ידע זה. בכל ריפוי היה תמיד מעורב מדע הרוח. לפיכך, באותה תקופה לא ניתן היה לומר: רפואה היא מדע אחד מיני רבים! באותם ימים שבהם לא ניתן מקום לאינטלקט הטהור במדע הנסתר, אמרו בכל המדעים שעלינו לחפש בכל הידע מהי מטרתו בריפוי האדם כולו – מחשבה זו התעוררה בנפש כשדיברו.

אך כעת עולה בהכרח השאלה: מה היה שם באותם הימים שהיה צריך להירפא? בעידן זה של מטריאליזם נאמר על אדם שהוא חולה כאשר מבחינים בו במשהו לא תקין כלפי חוץ בתפקודו הגופני או בהתנהגותו כלפי העולם החומרי. תפיסה מהותית זו של מחלה היא תוצר של האבולוציה האחרונה של האדם, תוצר של העידן הפוסט-יווני. שכן באותה תקופה ביוון, בה בני האדם היו ערים ופתוחים יותר כלפי העולם מאשר אלו שהגיעו מאוחר יותר, עדיין נמשכה תפיסת המחלה והנטייה למחלה ששררה בכל התקופות עד למאתיים-שלוש המאות האחרונות לפני הספירה. יש להדגיש במידה מסוימת דברים כאלו על מנת שיבינו ויתפסו אותם במשמעותם האמיתית. בימים ההם אנשים היו משוכנעים שכל בני האדם נושאים בתוכם באופן קבוע את זרעי המחלה. התפיסה הרווחת הייתה שלמעשה כולם הולכים בעולם עם נטייה למחלות. כולם נזקקו לעזרה לפחות כדי למנוע מחלות; הם היו זקוקים לריפוי כל הזמן – זו הייתה הדעה. אולי ניתן להבין טוב יותר את הדברים הללו אם משווים את הרעיון שלהם לדברים שבהם אנו נתקלים הרבה מאוד, במיוחד כעת בקשר לעניינינו החברתיים ודרישותינו החברתיות. אנשים רבים כיום רואים את עצמם נקראים לעורר מהומה בדבר הנחוץ בעניינים חברתיים, או אחרים, כדי לשפר את האנושות בעתיד. הם מתארים את התנאים שיהיו אם רעיונותיהם יתבצעו, כגן-עדן עלי אדמות, אכן נאמר שמימוש רעיונות מסוימים משמעותו שחר אחרית הימים. בהחלט יכול להיות שהכוונה טובה, אם כי יש לה שורשים בהבנה גרועה ואינטליגנציה אף ירודה מזה. אך זה יכול להשפיע על אנשים שמתלהבים דרך תעמולה. שכן מה יכול להיות בעל השפעה חזקה יותר מהסוג הזה, במיוחד בעידן מטריאליסטי, מאשר ההבטחה לגן-עדן על האדמה ואם לצד זה נאמר להם שזה יקרה לפני שהם מתים, סביר מאוד שהם יתמכו בכל מי שיבטיח הבטחה זו. לעומת זאת, כל דבר כמו הרעיון של "השילוש התלת-איברי" אכן נראה קשה, שכן הוא אינו מדבר על גן-עדן עלי אדמות, אלא על אורגניזם חברתי שנמצא בקשר עם החיים – אורגניזם שיכול באמת לחיות. בניגוד לתפיסה הכוללת את גן-העדן האפשרי הזה עלי אדמות, האמורה להיות מסוגלת להביא לבני אדם בריאות על ידי הפעלת האידיאלים שלהם רק באמצעות שיפור התנאים במישור הפיזי – כנגד דרך זו של חשיבה מונחת דרך אחרת.

ניסיתי לתאר דרך חשיבה אחרת, זו שהתקיימה בתקופות קדומות והיה לה גוון רגש שונה לגמרי, כשאמרתי: כל בני האדם, עד כמה שהם חיים ועובדים במישור הפיזי, הם במידה מסוימת פגועים מנטייה מוקדמת למחלות וזקוקים לריפוי מתמיד. תפיסה זו מבוססת על מה שאפשר לבטא כך: שכאן בעולם הפיזי אדם מסוגל להתמודד עם המנגנון הדרוש עבור המישור הפיזי – עם ענייניו המשפחתיים; זכויותיו וכן הלאה. אך כאשר כל זה מתבצע באמצעות כוחותיו בלבד, כאשר לא קורה דבר הקשור למוסדות חיצוניים, האורגניזם הפיזי של האדם הופך ליותר ויותר לא-בריא. צעדים רגילים אינם מסוגלים לקדם אורגניזם חברתי בריא, אלא רק אחד שהולך ונחלש. כדי להימנע מכך חייבים שהחיים הרוחניים יתנהלו זה לצד זה עם האמצעים שננקטו עבור העולם הפיזי. אז ישפיעו חיים רוחניים אלה על שיתוק חיידקי המחלה שנוצרים תמיד אצל בני האדם. כל הידע הוא חסר ערך לאנושות כאשר אין נטייה לנטרל את הרעל הנוצר כל הזמן באורגניזם החברתי. תהליך ההכרה הוא תהליך ריפוי. בימים ההם ידעו כי כאשר הידע נפגע בתקופה מסוימת, האורגניזם החברתי יחלה. מקדמת דנא ידעו שכוח ההכרה מוכר ככוח מרפא; רק במהלך הזמן הרופא, המורה והכומר הפכו לאינדיבידואלים נפרדים, ללא תלות במנהיג בעל הידע על המסתורין שהיה אחראי גם על סדרי החברה, כמו גם להיות רופא, מורה, כומר וכן הלאה, כל היכולות הללו שולבו במקור באדם אחד בעל הידע אשר, בשל אופיו המיוחד, שימש כגורם מרפא לאנושות. רק מאוחר יותר היה צריך להבדיל ביניהם. באותה תקופה של האבולוציה האנושית ניתנה הרבה פחות תשומת לב למחלות היחיד מאשר כיום. בוודאי התגבשו דעות לגבי מקרים בודדים, אך הם לא נאמרו למטופל מחשש לפגוע ברגשותיו ולהחריד אותו. מאידך, הצעדים שננקטו, שנשאבו ככל האפשר ממקורות הידע העמוקים, נחשבו כריפוי חברתי.

האמת היא שתפיסה כזו הייתה יכולה לשרור במלואה רק בתקופה שבה יחסו של האדם לעצמו היה שונה לגמרי ממה שהוא כיום. דיברנו לעיתים קרובות כיצד האינטלקטואליזם, שתופס כעת מקום כה בולט ברכישת הידע בצורתו הנוכחית, הוא באמת רק בן שלוש או ארבע מאות שנים. לאינטלקטואליזם זה, הרואה את האידיאל שלו בחוקי הטבע הנתפסים באמצעות מושגים מופשטים, אין שום קשר לאישיות האנושית. לעיתים קרובות תיארתי איזו השפעה יש לכך. דמיינו את כל מי שלומד מדע כיום, כל ענף מדעי, באחד ממרכזי הלמידה הרגילים בעולם המתורבת. הסטודנט יושב שם מאזין למרצה רק בראשו, בהבנתו, בשכלו; הוא צופה בניסויים שנעשים לפניו. בתוך כל זה רק חלק קטן מאוד נערך בהשתתפות נפשו, לבו וישותו בכללותה. זה היה שונה מאוד במיסטריות הישנות כשלא היה שום עניין להישאר מרוחק. כל מה שפעל על הראש, על האינטלקט, השפיע במקביל על האדם כולו, כשהוא אוחז בלבו, בנפשו וברצונו, כך שכל ישותו השתתפה. על ידי חשיבה מופשטת, על ידי חקירה מופשטת של הטבע, עצם חיינו הפכו למופשטים, עד כדי כך שהיום האדם כמעט אינו מחזיק באיבר המסוגל לראות באמת את מה שהיה קשור פעם לכל החיים החברתיים של האנושות. לעיתים קרובות דיברנו כאן אודות מה שבעידני עבר של היהדות כונה "השם המפחיד שאין לבטאו, של האלוהים", שבסופו של דבר מצא ביטוי במילה "יהווה". מדוע השם עורר פחד? זה היה בגלל שעוצמת הצליל, הלך הנפש היומיומי של מי שהשמיע אותו, תודעתו היומיומית נמחקה ועולם אחר קם לפניו. אמירת המילה הייתה מסוכנת מכיוון שזה הצריך את נסיגת התודעה הרגילה. אדם ממש הרגיש שכאשר השם הזה רטט דרכו הוא הועבר לעולם אחר, בו הכל שונה מהעולם הפיזי – זהו הלך-הנפש שאין יותר לאנשים, וגם הם אינם יכולים לקבל אודותיו שום מושג. נכון להיום, לשילוב של צלילים אין השפעה מנפצת שכזו.

כל זה קשור עם ההרכב של נפשו וגופו של האדם שבאותם זמנים ניתן היה למשוך מהם יותר ממה שיש כיום. היום האורגני ממלא את החלק הגדול יותר – רעב, צמא, רגשות שונים, תשוקות, השכנוע של הלב והנפש, סימפטיות ואנטיפטיות. כל מה שעולה בדרך זו מתוך האורגניזם של האדם הוא, אם כן, חלק ממנו כאינדיבידואל – אני אנושי אינדיבידואלי. במקרה של בני אדם מהזמנים העתיקים, בנוסף לרעב, לצמא ולרצונות החיים הרגילים, התגלו גילויים של האלוהי. הם הרגישו את נוכחות האל במה שצריך לעשות בדרך זו עם טבעם הגופני ועם נפשם שפעלו בתוכם כמו גם בטבע. מה שהתעורר אצל בני אדם מהזמנים העתיקים גרם להם להיות מסוגלים לראות בטבע סביבם לא את מה שאנו רואים היום, אלא את הרוח. האדם של ימינו אינו נוטה להודות שעצם התפיסה באותם ימים קדומים הייתה שונה מזו שיש לאדם כיום.

אפשר בהחלט להבין את הדעה הקדומה הזו, את ההנחה הזו שהעולם תמיד נראה כפי שאנחנו רואים אותו היום. אולם למי שרוצה הוכחות בעניינים כאלה, אפילו עובדות חיצוניות מראות בבירור שהיוונים עצמם – ולכן איננו צריכים לחזור הרבה לאחור באבולוציה של האדם – ראו את הטבע שמסביב באופן שונה מאיתנו. למדע הרוח עם הראייה הרוחנית שלו זה ברור לחלוטין, אך הידע המובא כך אל פני השטח בצורה כה חיה באמצעות הראייה הרוחנית, יכול להגיע גם דרך עובדות פיזיות, אם נסתכל, למשל, בסִפרות היוונית ונבחין בשימוש של המילה היוונית כלורוס. בכך התכוונו לירוק, אך באופן מוזר הם השתמשו באותה מילה לדבש זהוב ועלים זהובים בסתיו; הוא הוחל גם על הזהב של השרף. ליוונים הייתה מילה לתאר את כהות השיער, בו השתמשו גם כשדיברו על לפיס לזולי,^[1] אותה אבן כחולה. איש אינו יכול להניח שליוונים היה שיער כחול. יש הוכחות רבות לדברים כאלה, שמהם ניתן לראות כי כעם, היוונים פשוט לא היו מסוגלים להבדיל בין צהוב לירוק, וכי הם לא תפסו כחול כצבע כפי שאנו תופסים, אלא ראו הכל בצבע עם חיוניות של אדום או זהוב. אנו מוצאים אישור לכל זה במה שכתב סופר רומאי לגבי הנושא שהציירים היוונים השתמשו רק בארבעה צבעים – שחור, לבן, אדום וצהוב. אם לשפוט לפי תורת הצבע הנוכחית שלנו עלינו לומר: היוונים היו עיוורים בעיקר לצבע הכחול; הם לא ראו את הכחול בירוק אלא רק את הצהוב. לעולם שמסביב היה מבחינתם היבט לוהט הרבה יותר, שכן הם ראו הכל עם גוון אדמדם. אם כן, המטמורפוזות של האבולוציה האנושית משפיעות אפילו על הדרך בה האדם רואה, וכפי שאמרנו ניתן להוכיח זאת באופן חיצוני. לראייה רוחנית ברור לחלוטין שכל ספקטרום הצבעים של היוונים היה בצד האדום – שהייתה להם מעט תחושה כלפי הכחול והסגול. עבורם הסגול היה הרבה יותר אדום ממה שאנחנו רואים אותו. אם היינו, על פי תפיסתנו החזותית הנוכחית, מציירים את הנוף כפי שיווני ראה אותו, היינו צריכים להשתמש בצבעים שונים לגמרי מאלו שאנו עושים בדרך כלל. לא היה להם שום ידע על מה שאנו רואים כטבע, והטבע שהם ראו הוא עולם לא ידוע בעינינו. האבולוציה של האנושות אכן מתקדמת באמצעות מטמורפוזות. העניין הוא שהזמן בו התעורר האינטלקטואליזם ובני האדם נטו להגות – ליוונים הייתה נטייה קטנה לכך, הם חיו באופן אובייקטיבי בעולם הטבע – היה הזמן בו נרכשה תחושה לצבעים הכהים, לכחול ולכחול-סגול. לא רק הטבע הפנימי של הנפש השתנה, אלא גם מה שעבר מהנפש אל החושים.

לכן ניתן לומר שהיום, בתקופה פוסט-אטלנטית חמישית זו, אנו אכן בני אדם שונים בכישורי החושים שלנו מבני האדם האופייניים לתקופה הרביעית, העם היווני-לטיני. כל זה קשור למה שנאמר קודם. בתקופה בה כוחות רוחניים עדיין התהוו מרגשות, מסימפטיות ואנטיפטיות, אפילו מהגוף ברעב שלו, בצמא, בשובע שלו, כוחות רוחניים אלה נמזגו לאיברי החושים. כוחות רוחניים אלה, הזורמים מהטבע הגופני הנמוך ומוזגים את עצמם לאיברי החושים, הם אלה שמילאו את החלק העיקרי בעיניים במתן חיים לגוונים הצהובים והאדומים השונים, ואיפשרו לתפוס צבעים אלה. כעת הגיע הזמן שההיפך מזה הוא המשימה החשובה ביותר עבור האנושות. היוונים היו עדיין מאורגנים כך שתפישת עולמם היפה תווכה באמצעות חושיהם, אליהם זרמו חייהם האורגניים החדורים ברוח. במהלך מאות שנים של חיים אורגניים מלאי רוח אלה דוכאו על ידי בני האדם. מתוך נפשנו, מתוך רוחנו, עלינו להחדיר להם חיים רעננים; עלינו לרכוש את היכולת לפתח את דרכנו לנפש ולרוח – כפי שמדע הרוח מאפשר לנו לעשות זאת. אך עם רכישת יכולת זו באמצעות מדע הרוח ניקח את הכיוון ההפוך. במקרה של היוונים הזרמים הגיעו מהגוף ונמזגו לעין [ראה אדום בתרשים 1]; על המצב ההפוך להתרחש אצלנו; עלינו לפתח את הנפש והרוח כך שהזרמים (ראה כחול בתרשים 1) מהנפש והרוח יגיעו לאורגניזם האנושי; עלינו לקבל זרמים אלה בחושים האחרים כמו גם בעין. הדרך של האנושות בעתיד חייבת להיות בכיוון ההפוך לזה של אמצע תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הרביעית. אז יהפוך שוב האיש המעמיק ליודע של הרוח, אבל בצורה אחרת, בגלל מה שבא אליו מלמעלה. הפכנו להיות רגישים לצד הכחול של הספקטרום.

אם הייתי רוצה להכין תרשים הייתי צריך לצייר אותו בצורה הבאה: היווני היה רגיש לאדום, חי באדום והכיר את החלק האדום של הספקטרום (ראה בתרשים 2). אנו, לעומת זאת, חייבים להתרגל יותר ויותר לחלק זה (ראה תרשים 2). אך בעשותנו זאת, ובכך שאנחנו מוצאים שהכחול-סגול והכחול מושכים יותר ויותר, על איברי החושים שלנו לעבור בהכרח שינוי.

על איברי החושים להיות שונים למדי במבנה העדין שלהם ממה שהם היו. מה שאז נמזג בהדרגה לאיברי החושים בצורה טבעית, מפתח למשל, דרך העין – אימגינציה; דרך האוזן – אינספירציה; דרך חוש החום – אינטואיציה. לפיכך יש לפתח:

דרך העין: אימגינציה,

דרך האוזן: אינספירציה,

דרך חוש החום: אינטואיציה.

במהלך האבולוציה האנושית המבנה העדין יותר של האורגניזם האנושי עובר מטמורפוזה, נהיה שונה.

על האנשים היום להתעורר לדברים כאלה, מכיוון שהם עומדים בצומת דרכים משמעותי; זה אכן זמן שבו עליהם להחליט אם הם בוחרים בדרך שתאפשר להם לקבל רשמים מלמעלה. אינטלקטואליזם טהור לא מספיק; עלינו להחדיר את האינטלקטואליות ברוח ובנפש. ואז מה שמתפתח בתוכנו כרוח וכנפש יפעלו באורגניזם האנושי. אך מה אם לא נפתֵח זאת? כאשר איבר כלשהו מיועד למטרה שהוא לא מממש אותה, הוא נספה – מת. יש לכם באורגניזם האנושי עצמו את מה שבתקופה שעברה, מתוך ההנחות של הזמן, התקבל להתפתחות האנושות. רק חישבו על העיניים שלכם – אל תוך העיניים האלה צריך להימזג מה שצריך לזרום מלמעלה כחיים רוחניים לאנשי העתיד. אם זה לא יקרה, העיניים נידונות לסבול. מעצם טבען עליהן להידרדר; דבר דומה מתרחש במקרה של האוזניים, ואותו דבר עם חוש החום. איזה סוג של ידע עלינו לחפש? ידע שירפא את האורגניזם שלנו מנטייתו לחלות. עלינו למצוא בחזרה את הדרך לתפוס כי כל הידע – ככל שהוא קשור לאדם – צריך להיות בעל אופי מרפא. עלינו לחזור לתפיסה שעלינו לחפש ידע ליכולת ריפוי זו, שהרפואה אינה רק מדע אחד בין אחרים, אלא שבתהליך ההתפתחות האנושית כל הידע חייב להיות גורם מרפא. הסיבה לכך היא שבני אדם כל הזמן זקוקים לרפא את מה שמתעורר בהם במישור הפיזי. שוגה האיש המבטיח גן-עדן ארצי. צודק מי שאומר את האמת ומבהיר: כאשר הכל נעשה כדי לקבוע תנאים ארציים טובים, על האדם עדיין לחפש את הקשר שלו עם עולם הרוח. כי אפילו התנאים הטובים ביותר עלי אדמות זקוקים לריפוי תמידי – ריפוי החודר ישר לתוך האורגניזם האנושי הנוטה תמיד למחלות. במילים הבאות: חייבים להיות חיים רוחניים אצל בני האדם עם כוח ליצור כוחות ריפוי מתוך עצמם.

בקרב סיבות רבות, שמתוך תפיסת העולם האנתרופוסופית תרמו להענקת חיים לרעיון ה"שילוש" הם אלו שאתם יכולים לאסוף ממה שאמרתי היום. כי רעיון זה של ה"שילוש" הוא כזה שאיך שתסתכלו במה שהאבולוציה הנוכחית של האדם סיפקה לכם בתנאי שתוכלו להתבונן בה בצורה הנכונה – הצורך בחלוקה זו לשלושה מושגים מתגלה לאנשים שיש להם יכולת לחיפוש אחר האמת. אלו עם מעט היגיון, ששומעים על רעיון "השילוש" הזה לא יכולים לתפוס אותו מייד, או אולי למצוא אותו שונה מרעיונות אחרים, עליהם להמתין עד שילמדו עוד על כך. ואז הם יראו כי אין רק הוכחה אחת וגם לא רק מקור אחד בלבד להוכחת הצורך ב"שילוש", אלא שהם רבים. לאן שלא תסתכלו אתם תמצאו דוגמאות הנושאות בעצמאות עדות למה שאני יכול לתאר ככורח השעה להפצת רעיון זה של "השילוש" באורגניזם החברתי שלנו, ואחד התחומים החשובים מכל טמון בידע ובהבנת ישותו של האדם עצמו. אך היכן אנו מוצאים את המדע – כה גאה בכוח ההפשטה שלו – מפנה את תשומת ליבו לממשי? – היוונים היו עדיין מודעים באופן ברור לכך שכאשר הם ריסנו את רגשותיהם האלוהי התגלה בפניהם. עלינו לרכוש את היכולת להוריד מטה את הכוחות הרוחניים של הנפש מהגבהים הרוחניים; עליהם לחשוף בפנינו את הטבע, להראות לנו מהו טבע. במילים אחרות עלינו להתוודע לכך שאיננו יכולים ללמוד להכיר את הטבע על ידי תפיסתו מבחוץ, אלא רק בעזרת איברי חושים המחוזקים על ידי מה שמגיע מלמעלה – עם עין שנעשתה חדה על ידי אימגינציה, אוזן שמתחדדת באמצעות אינספירציה, וחוש החום באמצעות אינטואיציה – כלומר דרך התנסות חסרת-אנוכיות של הדברים והתהליכים הסובבים אותנו.

מתוך הרצון לרפא התפתח המדע.

לתוך הרצון לרפא חייב המדע לחזור.

מה שאנו רואים כמדע כיום, המציג הערצה כזו לסמכותו, הוא רק מצב ביניים: מצב המוביל בתחום החברתי לעימות הנורא ביותר.

נמשיך בנושא זה מחר.

————————————————————————————

1. לַפִּיס לַזוּלִי או אבן תכלת היא אבן חן יקרה למחצה. ↑