רודולף שטיינר

דורנאך, 16/10/1921 GA207

תרגם: מוטי גולדנר בעזרת בן ציון פורת

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר בשם: עמנואל וסודות נוספים, בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאותינו האחרונות הצביעו על ההבדל היסודי בין תפיסתו השלמה של האדם כאן, מהלידה עד המוות, ובעולם הרוחי, מהמוות ללידה חדשה. כבר הסברנו שבתקופה הנוכחית, כלומר, מאז אמצע המאה ה-15, יכול האדם להשיג חירות במהלך קיומו שבין הלידה למוות. כל דבר על פני האדמה אשר מגשים הוא כפועל יוצא מדחף החירות, נותן להווייתו, משקל, מציאות וחיים. כאשר גואלים אנו עצמנו מהצרכים של הקיום הארצי, כאשר מתרוממים אנו אל מניעים חופשיים המנחים את רצוננו. כלומר, אם אין לוקחים אנו דבר מהחיים הארציים עבור רצוננו, אז יוצרים אנו את האפשרות לעצמאות גם בין המוות ולידה חדשה. אבל בתקופה הנוכחית היכולת הזאת של שימור קיומנו העצמאי אחרי המוות דורשת לבקש אחר משהו אשר יכולים אנו לציינו כקשר עם המיסטריה של גולגולתא^[1], מאחר והמיסטריה של גולגולתא יכולה להראות מנקודות מבט שונות. במהלך השנים שעברו, למדנו מספר מה של היבטים אלו. היום נתבונן במיסטריה של גולגולתא מההיבט המתעורר מלימוד החירות וחשיבותה עבור האדם.

כאן על פני האדמה, בין לידה למוות, באמת שאין לאדם בהכרתו הרגילה תפיסה כלשהי של עצמיותו. הוא אינו יכול להביט אל תוך עצמיותו. זאת, כמובן, אשליה להאמין, כפי שעושה המדע החיצוני, שאפשר להשיג ידע אודות ההרכב הפנימי של האורגניזם האנושי על ידי התבוננות בחלקים חסרי חיים של האדם, למעשה לעיתים רק על ידי למידת הגווייה. זו היא אשליה, הולכת שולל. כאן, בין לידה למוות, יש לאדם תפיסה רק של העולם החיצוני. אבל מאיזה סוג תפיסה זו? היא זאת אשר אפיינו תכופות כתפיסה של אשליה, של רושם, והדגשתי זאת שוב אתמול.

כאשר חושינו מופנים אל הדברים הסובבים אותנו בעולם בו חיים אנו מהלידה ועד המוות, אז העולם מופיע לנו כרושם, כאשליה. רושם זה יכול להילקח אל תוך ישות האני שלנו. אנו יכולים, למשל, לשמרו בזיכרוננו, ובמשמעות מסוימת להפכו לשלנו. אבל כל עוד הוא ניצב לפנינו כאשר מביטים אנו החוצה אל העולם, זו אשליה אשר מציגה עצמה במיוחד – כפי שכבר הסברתי לכם אתמול – על ידי היעלמותה עם המוות ועל ידי הופעתה מחדש בצורה חדשה. כלומר, איננו חווים אותה יותר בתוכנו, אלא לפנינו או מסביבנו.

אם בתקופה הנוכחית לא יכולנו לחוות את העולם כאשליה במשך קיומנו מהלידה עד המוות, אם לא היינו מסוגלים לחוות אשליה זו, לא היינו יכולים להיות חופשיים. התפתחות החירות אפשרית אך ורק בעולם של אשליה. הזכרתי זאת בספרי “חידת האדם”, וציינתי שבמציאות העולם אותו חווים אנו יכול להיות מושווה עם הדמויות המשתקפות אלינו ממראה. תמונות אלו אינן כופות עצמן עלינו, מאחר והן רק תמונות, רק רושם. באותו אופן העולם בו אנו מתנסים יכול להיות מושווה לתמונות הנשקפות אלינו ממראה. תמונות אלו אינן יכולות לכפות עצמן עלינו, מאחר והן רק תמונות, רק רשמים. באותו האופן העולם אותו אנו רואים הוא מראית עין, אשליה. אבל האדם אינו שזור לגמרי בתוך אשליה זו של העולם. הוא ארוג בתוכו רק בכל הנוגע לתפיסתו, הממלאת את הכרתו הערה. אבל כאשר מתייחס הוא לדחפים, לאינסטינקטים, לתאוות ולמזג שלו, ולכל הפורץ מעלה ממעמקי האדם מבלי היותו מסוגל לתפוס זאת בצורה של מושגים ברורים, לפחות בצורה של מושגים של שעות העירות, אז כל זאת לא רק רשמים או אשליה. זו היא מציאות, אבל כזאת אשר אינה עולה בהכרת האדם הנוכחית.

מהלידה ועד המוות, חי אדם בעולם אמיתי אשר אינו מוכר לו, עולם כזה אשר אינו יכול להעניק לו אי פעם חירות. דבר זה יכול להחדיר בו דחפים אשר מונעים ממנו חירות. זה יכול להעלות צרכים פנימיים, אבל לעולם לא יוכל לאפשר לו להתנסות בחירות. ניתן להתנסות בחירות רק בעולם של תמונות, של רשמים. כאשר מתעוררים אנו בבוקר, חייבים אנו להיכנס לחיי קליטת רשמים, כך שחירות תוכל להתגלות. אבל חיי רשמים אלו, אשר מהווים את חיי התפיסה הערה שלנו, לא תמיד התקיימו בצורה כזאת במהלך האבולוציה ההיסטורית של האנושות.

אם נפנה לאחור לעת העתיקה, אשר נחקרה לעיתים כה תכופות בהרצאותינו, לזמנים בהם לאנשים עדיין הייתה ראיה רוחית אינסטינקטיבית מסוימת, או שרידים של ראיה רוחית זו (דבר אשר נמשך עד לאמצע המאה החמש עשרה), אין יכולים אנו לומר באותה הדרך שאדם היה מוקף רק בעולם של רשמים. כמובן, כל דבר אשר ראה אדם בדרכו הוא, כרקע הרוחי של העולם, דיבר דרך רשמים אלו. הוא קלט את האשליה, אבל בצורה שונה. עבורו הייתה זו התבטאות, התגלות של עולם הרוח. ואז עולם רוח זה נעלם מאחורי הרושם, ורק הרושם נשאר. הדבר החיוני בהתפתחות האנושות הוא שבזמנים קדומים יותר הרושם נראה כהתגלות של עולם אלוהי רוחי, אבל האלוהי רוחי נעלם מהרושם, כך שהאדם ניצב רק מול אשליה, בכדי שיוכל למצוא חירות בעולם זה של רושם. לכן, חייב אדם למצוא חירות בעולם של אשליה. הוא לא מוצא זאת בעולם של מציאות אמיתית אשר נסוגה לגמרי אל עבר התנסויותיה החשוכות של ישותו הפנימית. כאן יכול הוא רק למצוא צרכים. לכן יכולים אנו לומר שהעולם אשר אדם תופס מהלידה ועד המוות – אבל כל דבר שאני אומר מתייחס לתקופתנו – הוא עולם של רושם, של אשליה. אדם תופס את העולם, אבל בצורה של רושם.

היכן עומדים הדברים בכל הנוגע לחיים שבין מוות ללידה חדשה? בהרצאותינו האחרונות הסברנו שאחרי המוות האדם אינו תופס את העולם החיצוני אשר אותו רואה הוא כאן, בין לידה למוות, אלא בין מוות ולידה חדשה הוא תופס בעיקר את האדם עצמו, את ישות האדם הפנימית. עולמו של האדם הוא אז הישות האנושית. מה שנסתר כאן על האדמה, הופך גלוי בעולם הרוח. בין מוות ללידה חדשה אדם רוכש תובנה החודרת אל מלוא הקשר שבין נפש האדם לבין האורגנים שלו, או לפעילות של איברים בודדים. בקצרה, אל תוך כל דבר אשר, בלשון ציורית, שוכן סגור בתוך עור האדם.

אבל מוצאים אנו שבתקופתנו אדם אינו יכול לחיות בעולם של אשליה לאחר המוות. יכול הוא לחיות בעולם של אשליה רק בין הלידה למוות. אבל בין המוות ללידה חדשה אינו יכול לחיות באשליה. כאשר עובר הוא דרך שער המוות, הכרחיות כולאת אותו. כאן עלי אדמות הוא חש שהוא חופשי בכל הנוגע לתפיסותיו, מאחר והוא יכול להפנות את עיניו אל הדברים שאותם רוצה הוא לראות. הוא יכול לאסוף את תפיסותיו החושיות בצורה של מחשבות, כך שיוכל להרגיש את חירות הפעולה בספירת החשיבה. אבל בין מוות ללידה חדשה הוא חש במחסור מוחלט של חירות ביחס לעולם של תפיסותיו. עולם זה משתלט עליו בכוח, לכאורה. זה כמו שאם את מה שתופס הוא לאחר המוות היה תופס הוא כאן עלי אדמה אזי כל תפיסה חושית הייתה מהפנטת אותו, כאילו כל תפיסה חושית הייתה משתלטת עליו והופכת אותו לבלתי מסוגל לשחרר עצמו ממנה על דעת עצמו.

זהו מהלך התפתחות האדם מאז אמצע המאה החמש עשרה. העולמות האלוהיים נעלמו מהרושם אשר ניצב לפניו, אבל בין מוות ללידה חדשה, העולמות האלוהיים כולאים אותו כך שהוא אינו יכול לשמור על עצמאותו. אמרתי שאם אנו באמת מפתחים חירות על האדמה. כלומר, אם אנו נכנעים לגמרי לרושם בחיים, נוכל לשאת את ישותנו העצמית דרך שער המוות. על ידי ראיית הבדל נוסף בין התפיסות של ימינו לבין אלו של זמנים קודמים, נבין מה נדרש בנוסף לזה.

בין אם מתייחסים אנו אל המין האנושי באופן כללי, או למתקדשים והמיסטריות של הזמנים הקדומים, מוצאים אנו שכל תפיסת העולם הייתה בעלת כיוון שונה מזו של ימינו. אם נשאר קרובים למה שרכש האדם מאז אמצע המאה החמש עשרה, דרך צורת הידע שהתעוררה מאז זמן זה, ניתקל ברעיונות מוגדרים מסוימים על התפתחות האדמה והגזע האנושי. אבל אדם איבד את עקבות התפיסות אשר יכלו לתת לו אינדיקציות משביעות רצון אודות ההתחלה והסוף של האדמה. מותר לנו לומר שהוא היה מסוגל לסקור קו התפתחות מסוים. הוא הביט אחורה בהיסטוריה. הוא הביט אחורה בהתפתחות הגיאולוגית של האדמה. אבל כאשר פנה אחורנית יותר, הוא החל לפתח הנחות (היפותזות). הוא שיער לעצמו שמקור העולם בערפילית,^[2] סוג של מבנה פיסי. מתוך ערפילית זו התפתחו, כלומר, לא ממש, אלא שאנשים משערים שכך היה – ממלכות הטבע הגבוהות יותר: צמחים, חיות, וכולי. שוב, בהתאם לתפיסותיה של הפיזיקה, אנשים חשבו שהחיים על פני האדמה והאדמה עצמה יסתיימו על ידי חום – שוב, היפותזות. כך נסקר מקטע אשר שוכן בין התחלתה וסיומה של האדמה. התחלה וסוף הפכו לתמונה מעורפלת, שאינה משביעת רצון.

אבל כל זה היה שונה בעבר הרחוק יותר. בזמנים עברו לאנשים היו מושגים ברורים יותר אודות תחילתו וסיומו של העולם, מאחר והם עדיין ראו את הרוחני אלוהי ברושם. שאו בנפשכם, למשל, את התנ”ך, או משנות דתיות אחרות מן העבר. בתנ”ך מוצאים אנו רעיונות אשר מעל לכל מקושרים לתחילתו של העולם, והם מתוארים בצורה נגישה לאדם, המאפשרת לו להבין את קיומו עלי אדמה. הערפילית של קאנט-לפלס לעומת זאת, אינה מאפשרת לו להבין את חיי האדם על האדמה. אם לוקחים את הקוסמוגוניות^[3] הנפלאות של האומות הפגאניות השונות, תמצאו שוב שהן אפשרו לאדם להבין את קיומו הארצי. כך הפנה האדם את מבטו אל עבר תחילת האדמה ורכש מחשבות מקיפות לגבי האדם. תפיסות לגבי סוף האדמה נשארו למשך זמן ממושך יותר בתודעת האדם. ב”יום הדין” של מיכאלאנג’לו אנו פוגשים ברעיונות הקשורים בסופו של העולם, אשר מועברים לדורות הבאים עד לתקופתנו אנו ואשר כוללים את האדם. למרות שתפיסות של חטא וכפרה הן קשות, הן לא מחסלות את האדם.

אבל קחו את התפיסה ההיפותטית המודרנית של סוף העולם: דהיינו, שכל דבר יסתיים בחום אחיד. ישותו השלמה של האדם מתמוססת, לא נשאר מקום עבורו בעולם. בנוסף להיעלמותם של החיים האלוהיים רוחיים מהאשליה של התפיסה, איבד האדם, במהלך הזמן, את תפיסתו לגבי תחילתו וסופו של העולם. בתוך רעיונות אלו הוא יכול היה עדיין להביע עצמו ולראות עצמו בתוך הקוסמוס כישות המחוברת עם התחלתה וסופה של האדמה.

כיצד ראו האנשים מהעבר את ההיסטוריה? ללא חשיבות באיזו צורה הם ראו זאת, היסטוריה הייתה משהו שנע מתחילתה ועד סופה של האדמה, וקיבל את משמעותו באמצעות התפיסה של ההתחלה והסוף של האדמה. קחו קוסמולוגיות פגאניות כלשהן: הן תאפשרנה לכם לצייר את התפתחות האדם ההיסטורית. הן מגיעות אחורה לתקופות בהן חיי האדמה היו מאוחדים עם שזירת הרוחי-אלוהי. להיסטוריה יש משמעות. אם פונים אנו לתחילתה וגם לסופה של האדמה, היסטוריה מקבלת משמעות. הואיל והתפיסה של סוף האדמה, כתפיסה אימגינטיבית המוכלת ברגשות דתיים, המשיכה להתקיים אפילו בתקופות מאוחרות יותר. התפיסה של סוף האדמה המשיכה להתקיים ברעיונות היסטוריים, כסוג של פיגור, אפילו בתקופות מאוחרות יותר. בעבודות היסטוריות, כמו ה-“היסטורית העולם” של רוטק (Rotteck), יכולים אתם עדיין למצוא את ההשפעה של רעיון זה של תחילת העולם, אשר נותן משמעות להיסטוריה. העובדה המיוחדת והמשמעותית היא שבאותו הזמן אשר בו האדם נכנס לשלב של תפיסת העולם כאשליה, כך שהוא תפס את העולם החיצוני כאשליה, ההיסטוריה החלה לאבד את משמעותה והפכה לבלתי נגישה לידיעה ישירה של האדם, מאחר ולא היה לו יותר מושג כלשהו לגבי תחילתה וסופה של האדמה.

שיקלו עובדה זו ברצינות. קחו את הערפילית בתחילת התפתחות האדמה, אשר ממנה צורות מעורפלות עיבו עצמן, ואז כל הישויות, עלו עד לאדם והתייחסו למוות על ידי חום בסוף התפתחות האדמה, בו כל דבר יושמד. בתווך שוכן מה שמכירים אנו, למשל, במה שנוגע למשה, לאנשים הדגולים של סין העתיקה, לאנשים הדגולים של הודו הקדומה, פרס, מצרים – וכך הלאה, של יוון ורומא, עד לתקופתנו הנוכחית. בחשיבה מורשים אנו להוסיף את כל אשר עתיד לבוא. אבל כל זה מתרחש על האדמה כאפיזודה, ללא התחלה וסוף. כך מופיעה ההיסטוריה כחסרת משמעות. הבה נכיר בזה.

אפשר להתבונן בטבע, למרות שאין אנו יכולים להתבונן במהותו הפנימית. הוא עולה לפנינו כרושם ביחד עם חוויית עצמנו, בין לידה ומוות. האנשים המודרניים פשוט חסרי אומץ להודות שלהיסטוריה אין משמעות. היא חסרת משמעות, מאחר והאדם איבד את העקבות של ההתחלה והסוף של העולם. הוא צריך היה להרגיש באמת שההתפתחות ההיסטורית של האדם היא החידה הגדולה ביותר בין כל החידות. הוא היה צריך לומר לעצמו שמהלך ההתפתחות ההיסטורי חסר היגיון.

למספר אנשים הייתה הבנה לאמת זו. קראו מה שופנהאואר כתב על מחסור במשמעות בהיסטוריה, כאשר ניגשים אליה מנקודת מבט של האמונות המערביות. זה ייראה לכם ששופנהאואר באמת חש את המחסור הזה של משמעות בהיסטוריה. צריכים אנו להתמלא בגעגועים לגילוי מחודש של המשמעות ההיסטורית בדרך אחרת כלשהיא. עולם הרשמים מאפשר לנו לפתח את ידיעת הטבע בצורה מספקת, במיוחד במשמעות הגיתאנית (של גיתה), אם נוותר על היפותזות (השערות) ונשאר עם התופעה, כלומר, על ידי האמת המתבססת על רשמים, על אשליה. מדע הטבע יכול לספק אותנו, אם נסיר את כל ההיפותזות המפריעות המקושרות עם התחלת וסוף העולם. אלא שאז אסורים אנו, כביכול, במערתנו הארצית ואין אנו מביטים החוצה ממנה. התיאוריה של קאנט-לפלס וסוף העולם על ידי חום חוסמים את מבטנו אל תוך מרחקי הזמנים הקוסמיים.

זה אחרי הכול מצב האנושות בת-ימינו מנקודת מבטה של ההכרה הרגילה: כתוצאה מכך המין האנושי מאוים על ידי סכנה. הוא אינו יכול לחדור לגמרי לתוך עולם של תופעות בלבד. מעל לכל הוא אינו מסוגל לחדור לעולם זה של רשמים עם כוחות החיים הפנימיים. אדם מעוניין להיכנע לצורך הפנימי, לאינסטינקטים שלו, לדחפיו, ולתאוותיו. כיום אין אנו רואים הרבה מכל אשר יכול להיות מובן על בסיס של דחפים חופשיים הנולדים מתוך חשיבה טהורה. אבל באותה המידה בה האדם חסר חירות במהלך חייו בין לידה למוות, הוא מוכרע ע”י מחסור בחירות, ע”י תחושה המתעוררת מתוך היפנוזה כופה אשר קיימת בין מוות ללידה. אדם לכן מאוים ע”י הסכנה של מעבר דרך שער המוות מבלי לקחת עימו את ישותו העצמית ומבלי לחדור לתחום חופשי באשר לעולם תפיסתו, אלא לתוך משהו אשר משקיע אותו לתוך מצב של כפייה, אשר גורם לו, כאילו, לצמוח קשיח בעולם החיצון.

האימפולס אשר חייב בעתיד להיכנס אל חיי האנושות הוא זה שהעולם האלוהי רוחי חייב להופיע בפני האדם בדרך חדשה, לא באותה הדרך בה הופיע בזמנים קדומים. בתקופות קודמות אדם יכול היה לתאר לעצמו מהות רוחנית בפיזי בתחילתה ובסיומה של האדמה, בה היה הוא מאוחד ואשר לא גירשה אותו. אבל זה חייב להתרחש במידה הגדלה תמידית מהמרכז, במקום מההתחלה והסוף. כשם שבתנ”ך מתייחסים להתחלת העולם כאל ראשיתו של האדם, בו קיומו היה מובטח, וכשם שהקוסמוגוניה הפגאנית דיברה על התפתחות האדם מתוך הקיום האלוהי-רוחי, כשם שההתבוננות בסוף האדמה, אשר – כפי שנאמר – הייתה עדיין מוכלת בתפיסות של סוף העולם ויום הדין הסופי, אשר לא שולל מהאדם את העצמי שלו, כך הזמנים המודרניים חייבים למצוא בתפיסה נכונה של מיסטריית גולגולתא, במרכז התפתחות האדמה, את זה אשר מאפשר שוב לאדם לראות חיים אלוהיים מאוחדים עם חיי האדמה.

אנו חייבים לתפוס בדרך הנכונה שהאל התנסה באדם במיסטריה של גולגולתא. זה יחליף את אשר איבדנו בכל הקשור להתחלה והסוף של האדמה. אבל קיים הבדל מהותי בין הדרך בה צריכים אנו להביט על המיסטריה של גולגולתא והדרך הישנה של ההתבוננות בתחילתה וסיומה של האדמה.

נסו לחדור אל הדרך שבה הקוסמוגוניה הפגאנית התעוררה. בזמננו פוגשים אנו תדיר תפיסות המצהירות שקוסמוגוניה פגאנית זו נהגתה באותה הדרך בה האדם המודרני מצרף בחופשיות מחשבה למחשבה ומנתקן שוב. אבל זו תפיסה אוניברסיטאית מוטעית חסרת בסיס הגיוני. במקום זאת מוצאים אנו שבעבר האדם מסר עצמו לחלוטין להתבוננות בעולם. הוא יכול היה לראות את התחלת העולם רק בדרך בה הופיע זו לפניו בקוסמוגוניה ובמיתוסים. חירות לא נכחה בזה. זה היה בסך הכול תוצאה של הכרחיות. אדם חייב היה לחזות בתחילתה של האדמה, הוא לא יכול היה להימנע מלעשות כך. בזמננו, אין אנו הוגים יותר בדרך הנכונה כיצד בעבר נפש האדם התייצבה בפני תחילתו של העולם, ובמובן מסוים, גם בפני סופו של העולם בעזרת ידע אינסטינקטיבי. כיום זה בלתי אפשרי בעבור נפש האדם לחזות במיסטריית גולגולתא בדרך זו. זה מהווה את השוני הרב שבין הכריסטיאניות לבין הלימוד העתיק של האלים. אם משתוקקים אנו למצוא את כריסטוס, אנו חייבים למצוא אותו בחירות ולפנות אל המיסטריה של גולגולתא באופן חופשי. אך התוכן של הקוסמוגוניה העתיקה נכפה על האדם, בעוד שהמיסטריה של גולגולתא אינה כופה עצמה עליו. הוא חייב לגשת אל המיסטריה של גולגולתא מתוך חירות וישותו חייבת לעבור דרך מעיין תחיית מתים.

אדם מובל לחירות כזאת ע”י פעילות אשר ציינתי לאחרונה במדע הרוח האנתרופוסופי כפעילות הכרתית. כומר אשר מאמין שהוא יכול להשיג ידע של “הכרוניקה האקאשית” דרך “הוצאה יוקרתית מאוירת”, כלומר ללא איזו שהיא פעילות פנימית מצידו, בכדי לתפוס את האמיתות אשר צריכות להופיע לפני נפשו בצורה של מושגים ולהפוך לתמונות אימגינטיביות – כומר כזה היה פשוט מראה שהוא נוטה לתפוס את העולם רק בדרך הפגאנית, לא בדרך כריסטיאנית. מאחר וחייבים להגיע אל כריסטוס מתוך חירות פנימית. במיוחד הדרך בה חייבים להתייצב מול המיסטריה של גולגולתא, מהווה את האמצעי האינטימי ביותר של חינוך לקראת חירות.

אם המיסטריה של גולגולתא נחווית באופן נכון, היא כבר מנתקת אותנו מהעולם. מה מתעורר במקרה כזה? ראשית, חיים אנו בעולם של תפיסה גלויה ובה מתנחשל כלפי מעלה משהו אשר מוביל אותנו לחיים רוחיים מובטחים על ידי המיסטריה של גולגולתא. זה דבר אחד. אבל הדבר האחר הוא שההיסטוריה מאבדת את משמעותה, בגלל שהתחלה וסוף אבדו. היא רוכשת משמעות חדשה כאשר היא מקבלת זאת מחדש מהמרכז. אנו לומדים לזהות שכל דבר לפני המיסטריה של גולגולתא כיוון לעבר המיסטריה של גולגולתא כמטרתו, וכל דבר אחרי המיסטריה של גולגולתא יוצא לדרך ממנה.

כך רוכשת ההיסטוריה שוב משמעות, שעה שאחרת היא אינה אלא אפיזודה כוזבת ללא התחלה וסוף. העולם שאנו קולטים בחוץ מתייצב לפנינו כאשליה למען חירותנו וגם משנה את ההיסטוריה למשהו אשר אינו אמור להיות – אפיזודה כוזבת ללא מרכז כובד. זה מתפוגג לכדי טשטוש וערפול ובאופן תיאורטי מוצאים אנו זאת זה מכבר בכתביו של שופנהאואר.

על ידי הנטייה אל עבר המיסטריה של גולגולתא, כל אשר היה פעם רק אשליה בהיסטוריה רוכש חיים פנימיים, נפש היסטורית, הקשורה בכל דבר אשר נחוץ לאדם המודרני מעצם העובדה שהוא חייב לפתח חירות בחייו. הוא יעבור אז דרך שער המוות עם הדרכה גדולה של חירות. הודאה במיסטריה של גולגולתא זורה אל תוך החיים אור אשר חייב ליפול על כל דבר באדם המסוגל לחירות. ומהיותו בעל זיקה לחירות במשמעות האשלייתית של העולם אשר נתונה לו, נותנת לו את האפשרות להימלט מסכנת כישלון בפיתוח חירות, מאחר ולאחר המוות הוא נכנע לאינסטינקטים ותאוות, וכך נופל טרף לנחיצות הכרחית (כופה). על ידי קבלת אמונה דתית אשר בהחלט שונה מאלו של העבר, על ידי מתן רשות למלוא נפשו להתמלא באמונה דתית אשר חיה אך ורק בחירות, הוא הופך להיות מסוגל להתנסות בחירות.

בציביליזציה הנוכחית, רק מספר מועט של אנשים באמת תפסו כבר שרק ידע שנרכש מתוך חירות, ידע שנרכש על ידי פעילות פנימית, מסוגל להובילנו אל כריסטוס, אל המיסטריה של גולגולתא. כתבי הקודש נתנו לאדם את הרשומה ההיסטורית כך שיתאפשר לו לקבל מסר של המיסטריה של גולגולתא בעבור הזמן בו לא היה מסוגל עדיין לקלוט מדע רוחי.

ללא ספק, הברית החדשה לעולם לא תאבד את ערכה. היא תהיה בעלת ערך רב יותר, אבל הברית החדשה חייבת להיות מוספת לידע הישיר של מהות המיסטריה של גולגולתא. כריסטוס חייב להיות מורגש ומוכר גם בעזרת כוחותיו של האדם, לא רק בעזרתם של הכוחות הפועלים דרך הברית החדשה. זה מה שמדע הרוח חותר אליו ביחס לכריסטיאניות. מדע הרוח מבקש להסביר את הברית החדשה, אבל הוא לא מבוסס על הברית החדשה. הוא מסוגל להעריך את הברית החדשה בצורה כה שלמה, רק משום שהוא גילה, לאחר מכן, את כל אשר שוכן ניסתר בה, כל אשר אבד זה מכבר במהלך התפתחותה החיצונית של האנושות.

רואים אתם, ההתפתחות השלמה של האנושות קשורה כך מצד אחד עם חירות והאשליה של התפיסה, ומצד שני, עם המיסטריה של גולגולתא והמשמעות של ההתפתחות ההיסטורית. רצף השתלשלותן של אפיזודות רבות אשר מהוות היסטוריה כפי שבדרך כלל מתוארות ונתפסות כיום, רוכשות את משקלן האמיתי אם המיסטריה של גולגולתא יכולה להיות מוחדרת למהלך ההתפתחות ההיסטורית.

אנשים רבים חשו זאת בדרך הנכונה וגם השתמשו בדימויים הנכונים עבור זה. הם אמרו לעצמם: פעם, אדם הביט החוצה אל עבר החלל השמיימי. הוא ראה את השמש, אבל לא כפי שרואים אנו אותה כעת. כיום ישנם פיזיקאים אשר חושבים שמחוץ לכאן צפה ספירה עצומה של חומר גזי. אמרתי לעיתים תכופות שהם היו נדהמים לו יכלו לבנות ספינת אוויר ולהגיע לשמש, היכן שהם משערים שקיימת הספירה הגזית, הם היו מוצאים חלל שלילי, אשר היה מעבירם מיד לא רק אל תוך לא כלום, אלא מעבר ללא כלום, הרבה מעבר לספירת הלא כלום. הקוסמולוגיה שפותחה היום, הקוסמולוגיה המטריאליסטית המודרנית, היא פנטזיה טהורה. בתקופות עבר, אנשים לא דימו את השמש כספירה גזית שצפה בחלל השמימי, אלא ראו ישות רוחית בשמש. אפילו כיום השמש היא ישות רוחית עבור אלו המתבוננים בעולם בדרך אמיתית. זו היא ישות רוחית המגלה עצמה רק כלפי חוץ בדרך בה העין מסוגלת לראות את השמש. בכריסטוס המין האנושי הקדום יותר הרגיש את נוכחותה של ישות רוחית מרכזית זו. כאשר דיברו על כריסטוס, זה הצביע על השמש.

על ידי הכרת השמש כישות רוחית, היה זה אפשרי לקשר תפיסות ראויות של האדם עם ההתחלה והסיום של האדמה. התפיסה של ישוע, שהיווה משכן לכריסטוס, מאפשרת תפיסה ראויה לאדם ביחס לאמצע התפתחות האדמה, ומכאן יקרון החוצה אל עבר התחלה וסיום אשר יגרום פעם נוספת ליקום כולו להופיע באור שנותן לאדם את מקומו בעולם. צריכים אנו לכן לראות עתיד שבו הנחות באשר להתחלת העולם וסופו לא יורכבו על בסיס מטריאליסטי, תפיסות מדעי-הטבע, אלא אשר בו נקודת המוצא תהיה ההכרה של מיסטרית-גולגולתא. זה גם יאפשר לנו לסקור את ההתפתחות הקוסמית השלמה. בזמנים קדומים, הכריסטוס הורגש כמי שנמצא בחוץ בקוסמוס, היכן שהשמש זהרה. הכרה נכונה של המיסטריה של גולגולתא מאפשרת לנו לראות בהתפתחותה ההיסטורית של האדמה את השמש של התפתחות האדמה קורנת דרך כריסטוס. השמש קורנת מבחוץ בעולם וגם בהיסטוריה – היא קורנת פיזית מבחוץ, ורוחנית בהיסטוריה. שמש כאן, ושמש שם.

זה מציין את הדרך למיסטריה של גולגולתא מההיבט של החירות. האנושות המודרנית חייבת למצוא את זה, אם היא רוצה להיחלץ מכוחות הירידה ולהיכנס לכוחות העלייה. זה חייב להיות מובן במלואו ומעומק הלב. ידע זה לא יהיה מופשט, לא רק תיאורטי, אלא כזה שממלא את כל הישות האנושית. זה יהיה ידע אשר חייב להיות מורגש ונחווה ברגש. כריסטיאניות אשר האנתרופוסופיה תהיה חייבת ללמד, לא רק תספק מבט מרמז בכריסטוס, אלא תתמלא על ידי הכריסטוס.

אנשים תמיד רוצים לדעת את ההבדל בין ההוראה של התיאוסופיה והאמיתות החיות באנתרופוסופיה. האין הבדל זה ניכר? התיאוסופיה הישנה חיממה (warmed-up)^[4] את הקוסמולוגיה הפגאנית. בספרות התיאוסופית תגלו בכל מקום קוסמולוגיות פגאניות מולהבות, אשר אינן מתאימות יותר לאדם המודרני, ולמרות שהתיאוסופיה מדברת על התחלת העולם וסופו, משמעות הדברים אינה זאת אשר הייתה בעבר. מה חסר בכתבים של התיאוסופיה הישנה? המרכז חסר, המיסטריה של גולגולתא חסרה בכל. היא חסרה אפילו במידה גדולה יותר מאשר במדעי הטבע החיצוני.

אנתרופוסופיה מכילה קוסמולוגיה מתמשכת אשר אינה מסתירה את אורה של מיסטריית גולגולתא, אלא מודה בה, כך שהיא מוכלת בה. האבולוציה השלמה מגיעה הרחק אחורה עד לשבתאי וקדימה עד וולקן, תיקח את מהלכה בדרך כזו אשר בה האור המאפשר לנו לראות זאת, יקרון מהידע שלנו אודות המיסטריה של גולגולתא. אם רק נכיר בניגוד בסיסי זה, לא יהיה לנו יותר ספק כלשהו אודות ההבדל בין התיאוסופיה הישנה לבין האנתרופוסופיה.

במיוחד כאשר תיאולוגים המתקראים כריסטיאניים שוב ושוב קושרים ביחד אנתרופוסופיה ותיאוסופיה, זאת הודות לעובדה שהם אינם באמת מבינים הרבה אודות כריסטיאניות. מכיוון שזה בעל משמעות עמוקה שחברו של ניטשה, אוברבק (Overbeck), התיאולוג הבולט באמת של באזל, כתב ספר על כריסטיאניות של התיאולוגיה המודרנית, בו הוא מנסה להוכיח שתיאולוגיה מודרנית. כלומר, תיאולוגיה כריסטיאנית, אינה יותר כריסטיאנית. אדם יכול לכן לומר: אפילו ביחס לנקודה זו, המדע החיצוני כבר הפנה את תשומת הלב לעובדה שהתיאולוגיה הכריסטיאנית המודרנית אינה מבינה דבר אודות כריסטיאניות ואינה יודעת דבר אודותיה.

אדם יכול להבין לעומק שכל זה אינו כריסטיאניות. תיאולוגיה מודרנית אינה כריסטיאניות. היא אינה כריסטיאנית בדרך של אהבת הנוחות, בדרך של עצלות. למרות זאת אנשים מעדיפים להתעלם מדברים אלו, דברים שחייבים שלא להתעלם מהם, מאחר וכל עוד מתעלמים מהם, אנשים יאבדו את האפשרות לחוות כריסטיאניות בדרך אמיתית, מבפנים. דבר זה חייב להחוות, מאחר וזה הוא הקוטב הנגדי של ההתנסות בחירות, אשר חייב להופיע. חייבים להתנסות בחירות, אבל ההתנסות בחירות לבדה תוביל אותנו לתוך התהום. רק המיסטריה של גולגולתא יכולה להובילנו מעל תהום זאת.

———————————————————————————————

1. גולגולתא (בארמית “גולגולת”; לטינית ;Calvaria יוונית Γολγοθάς) הוא שמם של הגבעה והסלע שעליהם התקיימה לפי המסורת צליבת ישוע. המקום שכן בימי בית שני מחוץ לחומת ירושלים, ושימש, בין היתר, כאזור קבורה. ככל הנראה ניתן השם למקום בשל כך שצורתו הזכירה גולגולת, והדבר אף הלם את האתר בו התקיימו הוצאות להורג, בין היתר, בדרך של צליבה. עם זאת קיימות גרסאות נוספות למקור השם, הנשענות כולן על אלמנטים מורבידים. לפי המסורת הכריסטיאנית מתחת לסלע נקבר אדם ראשון, ורוב הזרמים הכריסטיאניים מזהים כיום את הסלע בכנסיית הקבר הקדוש. ↑
2. באסטרונומיה: הצטברות של חומר בין-כוכבי בחלל השמיים – המתרגם. ↑
3. חקר התהוות היקום – המתרגם. ↑
4. warmed-up – לפי מילון קמברידג’, זה הוא מצב שמתחיל להיות יותר מעניין, מהנה או מלהיב. – המתרגם. ↑