רודולף שטיינר

GA253

תרגמה מאנגלית ומגרמנית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר שיצא לאור בהוצאת חירות ראו כאן

1. החשיבה והמתודות של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית

דורנאך, 13.9.1915

נקודות מבט לגבי המשבר הקשור בהשקפה הפסיכואנליטית ושיטת הריפוי של פרויד, שתפיסתו את המיניות היא פועל יוצא של המדע המטריאליסטי. הסכנה שהדבר מהווה לאנושות. הצורך להילחם בה באמצעות מדע הרוח האנתרופוסופי.

חברים יקרים, אני מניח שבגלל סוג הדיונים שמתנהלים כעת, הראש שלכם אולי פחות מוכן לקבל הרצאה הממשיכה לעסוק בנושא שדנו בו אתמול. לכן, אעביר הרצאה זו מחר למי שרוצה להיות נוכח בה, ועכשיו הייתי רוצה לדבר על משהו שיהיה קשור באופן זה או אחר לדברים שמעסיקים אותנו וצריכים להעסיק אותנו ברגע זה.

קודם כול, אני רוצה להתייחס לשאלה: מול מה אנו עומדים בעצם במקרה גוש-שפרנגל? בהרצאות בשבועות האחרונים דיברתי לעיתים קרובות על הצורך למצוא את נקודת המבט הנכונה בכל מקרה נתון. אם כן, כיצד ניתן להגיע לנקודת המבט הנכונה במקרה ספציפי זה דרך חקירה אובייקטיבית לחלוטין?

אם רוצים להתייחס למקרה כזה באופן אובייקטיבי, קודם כול עלינו להוציא אותו מהקשרו האישי, ושנית, לשים אותו בהקשר רחב יותר. אם יתברר, כמו שאני מאמין, שההקשר הרחב הזה הוא הדבר החשוב ביותר עבורנו, עבור תנועתנו האנתרופוסופית, אז יהיה חובה עלינו לבחון מקרה זה כדי ללמוד ממנו, למען מדע הרוח עצמו. למעשה, המקרה עומד בהקשר רחב יותר. אפשר להבין באיזו מידה הוא עומד בהקשר רחב יותר אם קוראים את המכתב שד”ר גוש כתב ב-19 באוגוסט 1915 ושמים לב למניעים העיקריים ולנימוקים העיקריים שלו.

לא אקח יותר מידי מזמנכם עכשיו, מאחר שאתם עומדים בפני דיונים חשובים, אלא רק אדגיש מספר נקודות מפתח. אחת הנקודות החשובות האלו היא הטענה שלא קוימו הבטחות. אם הקשבתם למכתב בתשומת לב, בוודאי שמתם לב שהדגש איננו סתם על ההאשמה שהובטחו הבטחות והן לא קוימו, אלא שאני מחפש שיטה, ואני פועל באופן שיטתי כאשר אני מבטיח הבטחות לחברים ולא מקיים אותן; וברגע שהחברים מגלים שההבטחות האלה לא מתקיימות, הם מובאים למצב נפשי מסוים שבאמצעותו נכפה עליהם לשים את עצמם בקשר מסוים עם זה שהבטיח את ההבטחה ולא קיים אותה. כתוצאה מכך, מצטברים בנפשם של אותם חברים כוחות מסוימים, אשר בסופו של דבר מחלישים את כושר החשיבה שלהם.

זו ההנחה הראשונה שד”ר גוש מציג במכתבו. אם כן, יש לנו עסק עם הטענה שקיים ניסיון שיטתי לגרום לקהות שכלית אצל החברים, כלומר, להחשיך את חשיבתם, שהבטחת ההבטחות ואי קיומן באופן מכוון הוא אמצעי להקהות את התודעה הרגילה של החברים, להביא אותם למצב של טמטום ולהפוך אותם למעין זומבים. זאת הטענה הראשונה שהמכתב עוסק בה.

הנקודה השנייה קשורה לאמצעים שדרכם הדבר נעשה. נאמר שאחת מדרכי הפעולה היא ללחוץ ידיים, לנהל שיחות ידידותיות וכדומה, בקיצור, ליצור מפגש מסוים עם החברים, שעקב אופיו המיוחד וההשפעה שהוא מאפשר לי להפעיל על החברים, בין אם דרך לחיצת יד או דרך שיחה, יש ביכולתו לעורר משהו בנפשם, ולהביא לתוצאה שאותה תיארתי כעת.

הדבר השלישי שיש לקחת אותו בחשבון – ולמעשה הוא הבסיס שעליו ד”ר גוש בונה את כל מכתבו – הוא טבעו של הקשר בין גברת שפרנגל לבין ד”ר גוש. נתייחס קודם כול לשלוש נקודות אלו, אם כי אפשר היה להוסיף נקודות נוספות.

השאלה העיקרית היא: כיצד מצליח ד”ר גוש, על בסיס שתי הנקודות הראשונות שלו, לבנות תיאוריה שיטתית כזו על הדרך שבה נעשה שימוש באמצעים כדי לפגוע במצב התודעה של החברים? עלינו לבחון זאת לעומק ולנסות לברר מהיכן בא דבר כזה. ואז ד”ר גוש יוביל אותנו לשנים שבהן הייתה לו מעורבות עמוקה במה שמכונה התיאוריה הפסיכואנליטית הפרוידיאנית. אם נלמד תיאוריה זו, נתחיל לשים לב שיש לה קשר פנימי הדוק לאופן שבו מוצגת התמונה הפתולוגית במכתב, ושאפשר לעקוב אחרי חוטים מסוימים שמחברים בין תמונה פתולוגית זו, בהקשר של שתי הנקודות הראשונות במכתב, לבין תפיסת העולם הפסיכואנליטית הפרוידיאנית.

כמובן, אין לי אפשרות לתת לכם בקצרה תמונה מקיפה של התאוריה הפסיכואנליטית הפרוידיאנית. אני רוצה לומר רק כמה דברים שיעזרו להבהיר את המקרה גוש-שפרנגל. אך אני יכול לציין שבמובן מסוים אני מרגיש שאני רשאי לדבר גם על הפסיכואנליזה, היות שבשנים קודמות הייתי ביחסי ידידות עם אחד החוקרים המומחים^[1] ברפואה שהיה מעורב בייסוד הפסיכואנליזה. מאוחר יותר, הוא נטש את התיאוריה הפסיכואנליטית כשהיא הידרדרה בשנים המאוחרות יותר בחייו של ד”ר פרויד. בכל מקרה, אל תתייחסו למה שאני עומד לומר כתיאור מלא של התיאוריה הפסיכואנליטית הפרוידיאנית, אלא רק כבירור של נקודות מסוימות.

הפסיכואנליטיקן הפרוידיאני יוצא מתוך ההנחה שלצד חיי הנפש המודעים קיימים גם חיים פנימיים לא מודעים. כלומר, בנוסף לחיי הנפש שאנו מודעים להם, יש לנו גם חיים פנימיים לא מודעים, עם תוכן שאיננו ערים לו בתודעה רגילה. חלק גדול של הפסיכואנליזה בנוי על התורה שחוויות מסוימות שיש לאנשים במהלך חייהם יכולות לעשות עליהם רושם, אבל באופן כזה שהרושם נעלם ממודעותם, שוקע לתת-מודע וממשיך לחיות שם. לפי ההשקפה הפסיכואנליטית, איננו חייבים להיות מודעים לגמרי לחוויות אלה לפני שהן יורדות ללא-מודע. למשל, בילדותו של האדם משהו יכול לעשות עליו רושם שלא יעלה לגמרי למודעות, אך יפעל בצורה כה עוצמתית בנפשו שהוא שוקע ללא-מודע וממשיך לפעול ולהשפיע שם. ההשפעה של אותו רושם נשארת לאורך זמן. אם כן, אפשר לפגוש מקרים – אני מדלג על שלבי ביניים בתהליך זה ומציג ישר את התוצאה – שבהשפעת אותו רושם, מופיעות אצל האדם הפרעות נפשיות. במילים אחרות, אנו יכולים לדמיין מעין אי במעמקים הלא מודעים של הנפש, משהו שהתחיל כחוויה בשנים המוקדמות בחיי האדם, וממשיך לגדול פרא. דרך חקירה פסיכואנליטית, ניתן להעלות למודעות אִיִּים לא מודעים כאלה שמתפתחים בנפש, ועל ידי תהליך ההעלאה של התוכן התת-מודע לתחום המודע, מתרחש ריפוי של פגמים פסיכולוגיים באותו נושא ספציפי.

בשנים הראשונות של התנועה הפסיכואנליטית, בעיקר בעבודתו של ד”ר ברוייר תהליך החקירה נעשה תחת היפנוזה.^[2] אך מאוחר יותר, שיטה זו נזנחה, ובאסכולה הפרוידיאנית החקירה מתבצעת כעת עם המטופל בתודעה ערה רגילה. אם כן, ההנחה הבסיסית היא שקיימים “איים” אשר פועלים בעוצמה בנפש, אך נמצאים מתחת לסף המודעות.

תפיסה פסיכואנליטית זו התרחבה עד שמנסים להחיל אותה על כל מיני תופעות בחיים ולהסביר אותן באמצעותה, במיוחד בהקשר של חלומות שאנשים חולמים. כפי שאמרתי פעם בהרצאה^[3] לחברים שלנו בעיר אחרת, האסכולה הפרוידיאנית מטפחת רעיונות ללא כל בסיס מציאותי, וטוענת שהמשאלות הלא ממומשות של האדם משחקות תפקיד עיקרי בחלומות. הפסיכואנליטיקנים הפרוידיאניים אומרים שלעיתים קרובות עולה בחלומות בצורה מוסווית רצון שלא מומש, משאלה שלא ניתן לממש אותה בחיים החיצוניים.

יכול לקרות – וזה הדבר החשוב מנקודת מבטו של התיאורטיקן הפסיכואנליטי – שרצון או משאלה כזו, אשר נוכחת כאי לא מודע בנפש האדם, עולה בתוך החלום וחושפת בצורה מוסווית דחף שהתחיל והשפיע על האדם כבר בילדות. דווקא בקו מחשבה זה, חברים יקרים, יש משהו מאוד מוזר: ההנחה שבשנותיו המוקדמות, האדם, כילד צעיר או ילדה צעירה, עבר חוויה ששקעה לתת-מודע שלו ולאחר מכן נחווה כערפול של התודעה, כחוויה של פנטזיה.

אם תיקחו את הרעיון שחוויות יומיומיות נדחקות לתוך התת-מודע, ממשיכות לפעול שם ומובילות לתודעה מוחלשת – תגיעו בדיוק לסכימה שד”ר גוש בונה לגבי הבטחת הבטחות שלא מתקיימות, אך ממשיכות להפעיל השפעה בתת-מודע, דבר שנעשה במכוון כדי ליצור את אותו אפקט בתת-מודע כמו ה”איים” בתיאוריה הפסיכואנליטית הפרוידיאנית. לפי ד”ר גוש, זה נעשה בצורה ערמומית ושיטתית, והתוצאה היא ערפול התודעה, בדומה למה שקורה כאשר חוויות שנחוו בחיים במצב ערות שוקעות לתוך התת-מודע ועולות שוב בחלום.

זוהי תיאוריה מתעתעת, ואם אתה חי איתה זמן רב, היא מעוררת צורות חשיבה מסוימות שלאחר מכן מתפשטות בכל החשיבה שלך. כמו שאתם מבינים, העובדה שלד”ר גוש בכלל עלה רעיון פרוע כזה קשורה לתיאוריה זו.

כמו שציינתי קודם, הרעיון של המגע משחק תפקיד חשוב. חברים יקרים, אני רוצה להקריא לכם כמה קטעים מאחד הספרים של פרופסור זיגמונד פרויד, ומבקש מכם שתקשיבו בתשומת לב גדולה. אך לפני שאקריא קטעים אלה – הם מתוך ספר הבנוי מאוסף של מאמרים שפורסמו בז’ורנל “אימגו”^[4] של פרויד – עלי לומר עוד דבר, מפני שהוא קשור למקרה גוש-שפרנגל.

אלה מכם שמכירים את גברת שפרנגל כבר זמן רב יזכרו שהיא דאגה תמיד להגן על עצמה מפני אנשים שעשויים להשפיע על ההילה שלה, שהיה לה פחד גדול מללחוץ ידיים וכדומה. הרעיון שלחיצת ידיים מהווה פשע חמור בחוגים האזוטריים שלנו הוא רעיון שנוצר עוד לפני שד”ר גוש הגיע אלינו. המקרה הבא הוא לגמרי אופייני: הייתי צריך לעשות משהו במעבדה של ד”ר שמידל^[5] ופגשתי שם גם את גברת שפרנגל. הושטתי לה את ידי וזה גרם לה לומר: “זה תמיד ככה איתו. הוא עושה לך כל מיני דברים, ואז לוחץ לך את היד וזה גורם לך לשכוח את הכול.” אז הנה המקור של התיאוריה על לחיצת הידיים.

אתמול קראתי לכם למה הפכה התיאוריה הזאת בתוך המבנה הנפשי המסובך של גברת שפרנגל בעזרתו של ד”ר גוש: הוא הוסיף לכך את מה שהוא הבין מהתיאוריות של פרויד וחיבר באופן שיטתי בין הדברים לרעיונות הפרוידיאניים. בעמוד 27 של ספרו של פרויד מופיע הקטע הבא:

“התכונה העיקרית של הקונסטלציה הפסיכולוגית שנקבעה בצורה זו היא מה שניתן לתאר כיחס אמביוולנטי של הפרט (אם נשתמש במונח המוצלח של בלוילר) כלפי אובייקט אחד, או נכון יותר כלפי פעולתו על אותו אובייקט. הוא רוצה לבצע פעולה זו – המגע – שוב ושוב, מפיק ממנה הנאה גדולה ביותר, אך אסור לו לבצע אותה, והוא גם מתעב אותה. אי אפשר ליישב את הסתירה בין שני הזרמים בדרך קצרה מפני שהם ממוקמים – אפשר לתאר זאת רק כך – בחיי הנפש של אותו אדם בצורה כזו שהם לא יכולים להיפגש. האיסור צועק בתוך המודע, בעוד שהדחף המתמשך למגע הוא בלתי מודע, והאדם אינו יודע דבר עליו. אלמלא הגורם הפסיכולוגי הזה, האמביוולנטיות לא הייתה יכולה להימשך זמן כה רב, וגם לא הייתה יכולה להוביל לתוצאות כאלה.”

כאן פרויד דן הרבה בתפקיד החשוב שיש לפחד ממגע פיזי אצל האדם הנוירוטי.

“בהיסטוריה הקלינית של המקרה הדגשנו שהאיסור הופיע בגיל מוקדם, וזו הנקודה המכרעת; יש חשיבות דומה להתפתחות מנגנון ההדחקה באותו גיל מוקדם. כתוצאה מההדחקה שהתרחשה, אשר מלווית בשכיחה – אמנזיה – המניעים לאיסור (שהפך להיות מודע) נשארים לא ידועים, וכל הניסיונות לפרק אותם בדרך של האינטלקט חייבים להיכשל, מאחר שלא ניתן למצוא את הנקודה שבה אפשר להתקיף אותם. האיסור מקבל את עוצמתו – את אופיו הכפייתי – דווקא מהקשר שלו עם המקבילה הבלתי מודעת, מהדחף המוסתר שאינו נחלש, כלומר מצורך פנימי שלא נגיש להתבוננות מודעת, שלגביו לא קיימת תובנה מודעת. היכולת להעביר בקלות ולהרחיב את האיסור לתחומים נוספים משקפת תהליך שמתרחש עם הנאה בלתי מודעת ונתמך במיוחד על ידי התנאים הפסיכולוגיים הקיימים בלא-מודע. הדחף האינסטינקטיבי זז כל הזמן כדי לברוח מהמחסום, ומחפש תחליפים – אובייקטים ופעולות חלופיים – במקום הדבר האסור. כתוצאה מכך, גם האיסור זז ומתפשט לכל מטרה חדשה שהדחף האסור יאמץ. התגובה לכל התקדמות חדשה המושגת על ידי הליבידו האסור היא חיזוק חדש של האיסור. העיכוב ההדדי של שני הכוחות הנאבקים זה בזה יוצר צורך בפורקן כדי להפחית את המתח הקיים, וזה מה שמוביל לפעולות כפייתיות. במקרה של נוירוזה, ברור שאלה הן פעולות פשרה: מצד אחד, אפשר לראות בהן סימנים לחרטה, מאמץ לכפר וכו’, אך מצד שני, הן בו-זמנית גם פעולות תחליף שמפצות על הדחף האסור. זהו חוק של מחלת הנוירוזה שהפעולות הכפייתיות האלה משרתות יותר ויותר את האינסטינקט ומתקרבות יותר ויותר לפעולה שהייתה אסורה במקור.”

קחו את כל התהליך הכפייתי הזה של פחד ממגע, ותוכלו לתאר לעצמכם איך זה היה אילו גברת שפרנגל, בתור מישהי הסובלת מפחד ממגע, הייתה מגיעה לפסיכואנליטיקן והוא היה פועל על פי הנוהל הפסיכואנליטי הרגיל, היה חוקר ומנתח את הפחד שלה ממגע והיה מנסה לגלות את המקור לפחד זה.

גורם שלישי שאני רוצה להדגיש הוא הקשר בין גברת שפרנגל וד”ר גוש. על פי התיאוריה הפסיכואנליטית, יש, כמובן, לאפיין אותו כקשר שמושפע במידה רבה מאוד מרעיונות ארוטיים מוסווים. אני מתכוון לכך באופן אובייקטיבי לגמרי…^[6] השאלה כעת היא כיצד נוצר קשר… על ידי הנוכחות של דחפים מוסווים כאלה… דווקא בין שתי דמויות מסוג זה…

חברים יקרים, עלינו להמשיך לבחון יותר מקרוב את כל המבנה של תפיסת העולם הפסיכואנליטית. כאמור, הפסיכואנליזה מעלה מתוך התת-מודע “איים” מסוימים הקיימים בנפש, וההנחה היא שרוב האיים האלה בנפש הם בעלי אופי מיני. המשימה של הפסיכואנליטיקן היא להגיע לחוויות מוקדמות כאלה במהלך התקופה הראשונה בחיי האדם, ואז לרדת לתת-מודע ולהעלות משם חוויות אלו כדי שיתרחש ריפוי. על פי התיאוריה הפרוידיאנית, הריפוי קורה עקב העלאת תסביכים מיניים מוסתרים מתוך מעמקי התת-מודע של חיי הנפש כדי שהמטופל יהיה מודע להם. מידת ההצלחה של שיטה זו בריפוי מהווה נושא לדיונים רבים בספרות הרלבנטית.

אפשר לראות שהחשיבה של הפסיכואנליטיקנים צבועה כולה ברעיון של מיניות נפשית, וזה מרחיק לכת כל כך, חברים יקרים, עד שמיישמים את הפסיכואנליזה על כל מיני תופעות בחיים. זה מרחיק לכת עד כדי כך, שלמשל, פרויד ותלמידיו מפרשים במובן הפסיכואנליטי את המיתולוגיה ואת האגדות, כך שהם מייחסים את מקורן למיניות מודחקת. הם מנסים, למשל, להסביר את הסיפור של אדיפוס, את הבעיה של אדיפוס. התוכן של סיפור אדיפוס הוא, בקיצור, שגורלו של אדיפוס הוא להרוג את אביו ולהתחתן עם אימו. כשהפסיכואנליטיקנים שואלים על מה סיפור זה מבוסס, הם מגיעים למסקנה שדברים כאלה מבוססים תמיד על תסביכים מיניים מודחקים שבדרך כלל קשורים לחוויות מיניות מהילדות המוקדמת מאוד. הפרוידיאניים משוכנעים שהקשר של הילד עם אביו ואימו הוא קשר מיני כבר מאז הלידה, כך שאם מדובר בתינוק ממין זכר, הוא מאוהב באימו באופן בלתי מודע, ולכן באופן לא מודע או בתת-מודע שלו, הוא מקנא באביו.

חברים יקרים, זה המקום שבו התיאוריה נהיית כזו שהיא יכולה לפתות אותנו לומר שאם הפסיכואנליטיקנים מאמינים בתיאוריה שלהם, הם צריכים ליישם אותה קודם כול לגבי עצמם, ולהודות שמקור השקפתם טמון בעובדה שבילדותם הם חוו יותר מידי תהליכים מיניים ששקעו ונדחקו אל תוך חיי הנפש הלא מודעים שלהם. קודם כול, פרויד ותלמידיו צריכים ליישם את התיאוריה על עצמם.

כאמור, את סיפורו של אדיפוס מייחסים הפסיכואנליטיקנים לעובדה שבעצם לרוב הבנים יש כבר מאז לידתם קשר אסור עם אימם, ולכן הם מקנאים באביהם. האב הופך להיות האויב שלהם, והתוצאה היא שבדמיון המעורפל של הבנים האב ממשיך להתחזק באופן כלשהו כאויב. אבל היות שמאוחר יותר השכל גורם להם להבין שאסור להם לנהל קשר כזה עם האם, הדחף לקשר זה נדחק לתת-מודע. הבנים ממשיכים לחיות את חייהם עם משהו שהוא אף פעם לא עולה למודעותם, אבל הוא מעין קשר אסור עם האם וקשר עוין עם האב, שאותו הם חווים כיריב.

אם כן, על פי התיאוריה הפסיכואנליטית, במקרה של נפשות פגומות יש לחפש תסביכים נפשיים, ואז יתגלה שיכול להתרחש ריפוי אם תסביכים אלה מובאים למודעות. חבל שאני לא יכול להמשיך לפתח את הדברים בצורה מפורטת יותר, אבל אנסה לתאר אותם בקווים כלליים באופן מדויק ככל האפשר. למשל, בעמוד 16 של הספר שדיברתי עליו, ניתן למצוא את הדברים הבאים:

“בתיאורים הקודמים לא הייתה לנו הזדמנות רבה להראות שבאמצעות יישום החשיבה הפסיכואנליטית, ניתן לראות באור חדש את העובדות של הפסיכולוגיה העממית, שכן הפחד העז מגילוי עריות אצל הפראים מוכר כבר זמן רב ככזה ולא דורש שום פרשנות נוספת.”^[7]

במאמר זו מוסבר מדוע הפראים כל כך מקפידים לאכוף את האיסור להתחתן עם האם והאחות, מדוע קשרים מסוג זה נענשים בצורה כה קשה. “גילוי עריות” הוא האהבה בין אנשים שיש ביניהם קשר דם, ואחד המאמרים הראשונים בספר זה נקרא “האימה מגילוי עריות”. המאמר מתבסס על ההנחה שקיימת למעשה נטייה לגילוי עריות, במיוחד אצל הגברים, מפני שקיים דחף לקשר אסור עם האם.

“כל מה שאני יכול להוסיף הוא לציין שמדובר בתכונה אינפנטילית”

אצל הפראי היא נשארת לאורך כל חייו, אצל הילד היא נדחקת לתוך התת-מודע

“והיא תואמת בצורה בולטת את חיי הנפש של המטופל הנוירוטי. הפסיכואנליזה לימדה אותנו שהבחירה המוקדמת ביותר של אובייקט מיני אצל בנים היא בחירה בגילוי עריות, המופנית כלפי האובייקטים האסורים – האם והאחות. למדנו גם את הדרכים שבהן הנער משתחרר מהמשיכה הזו לגילוי עריות. אך אצל האדם הנוירוטי ניתן למצוא תמיד מידה מסוימת של אינפנטיליות נפשית, כי או שהוא לא הצליח להשתחרר מהמצב המיני-נפשי שהיה קיים בילדות או שהוא חזר אליו. (התפתחות מוגבלת ורגרסיה.) בחיי הנפש הלא מודעים שלו, הקיבוע של הליבידו בקשר של גילוי עריות עדיין משחק או חוזר שוב לשחק תפקיד. הגענו להבנה שאת התסביך הנמצא בלב ליבה של הנוירוזה ניתן להסביר דרך הקשר בין הילד להורים, קשר אשר נשלט על ידי דחף לגילוי עריות.”

אם כן, על פי התיאוריה הפסיכואנליטית, התסביך המרכזי המעורב בנוירוזה הוא המשיכה המינית האסורה של הילד לאימו ולאחותו.

“החשיפה של חשיבות גילוי העריות בנוירוזה, נתקלת, כמובן, בספקנות כללית ביותר מצד אנשים מבוגרים ונורמליים. באותה דחייה וספקנות נתקלים, למשל, הכתבים של אוטו ראנק, המציג יותר ויותר הוכחות המראות עד כמה נושא גילוי העריות נמצא במרכז ההתעניינות אצל משוררים, ומספק חומר לשירה באינסוף וריאציות וצורות מעוותות. אנו נאלצים להאמין שדחייה כזו היא בעיקר תוצאה של הסלידה העמוקה של האדם מול הדחף לגילוי עריות שהוא חש בעבר ומאז הצליח להדחיק. לכן יש חשיבות לכך שאנו יכולים להראות שאותם דחפים לגילוי עריות, אשר מאוחר יותר אמורים להפוך לבלתי מודעים, עדיין נחשבים בעיני עמים פראיים כסכנה מיידית שיש לנקוט באמצעיים חמורים ביותר נגדה.”

מנקודת מוצא זו, מתפשטת אווירה של מושגים ורעיונות מיניים החודרת לכל הפעילות של הפסיכואנליטיקנים. הם חיים ורוקמים, כביכול, רעיונות מיניים. לכן אף תחום לא גרם יותר מאשר הפסיכואנליזה לכך שמשהו טבעי ביותר בחיי האדם הפך לכזה מושא ללעג, לעג בלתי יאמן שהזדחל לתוך החיים בהדרגה, אפשר לומר מבלי שאנשים ישימו לב. אני מוכרח לומר שאני חש אהדה עמוקה לדבריו של ג’נטלמן מבוגר מאוד בשם מוריץ בנדיקט,^[8] אדם שניסה כל חייו להביא מוסריות לתוך הרפואה: אם מסתכלים סביבנו, מגלים שלפני 30 שנה אנחנו הרופאים ידענו פחות על סטיות מיניות ממה שיודעות היום נערות בנות 18 שלומדות בפנימייה. אפשר להזדהות איתו מפני שזאת האמת. אני רוצה לציין זאת במיוחד מפני שחשוב מאוד לראות תהליכים מסוימים בחיי הילד כתהליכים טבעיים, ולא לפרש אותם מייד ושלא לצורך מזווית של מיניות.

כבר זמן רב התיאוריות הפסיכואנליטיות הסבוכות האלו גורמות לנו לתייג דברים רבים שילדים עושים כסטייה מינית, למרות שרובם תמימים לחלוטין. ברוב המקרים, היה מספיק לראות דברים אלה רק כמעשי שובבות או שטות ילדותיים שאפשר לטפל בהם בקלות עם כמה טפיחות על חלק מסוים של הגוף. הדרך הגרועה ביותר לטפל בהם היא לדבר הרבה, במיוחד עם הילדים עצמם, ולהכניס להם לראש כל מיני תיאוריות. קשה מספיק לדבר בצורה ברורה על דברים אלה אפילו עם אנשים מבוגרים. לרוע מזלם של אלה שמתבקשים לתת עצות והמלצות בנושאים מגוונים ביותר, קורה לעיתים קרובות שמגיעים הורים עם כל מיני תלונות, חלקן מטופשות לגמרי, על כך שהילדים סובלים מסטיות מיניות. על מה יכולה להתבסס תלונה כזו? הסיבה היחידה לתלונה היא שהילד התגרד. בדיוק כמו שלגרד את היד איננה פעולה מינית, אין זו פעולה מינית גם כשמתגרדים במקום אחר. אך ד”ר פרויד מאמין שכל גירוד, כל מגע, גם מוצץ בפה של התינוק, מהווה פעולה מינית. ד”ר פרויד שם הילה של מיניות סביב כל ההיבטים של חיי האדם.

יהיה באמת כדאי להתמודד עם דברים אלה, ולבחון יותר לעומק את מה שנקרא הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, אשר רואה הכול במונחים של מיניות, כדי ללמוד להכיר את ההגזמות של המדע המטריאליסטי. בספר שד”ר פרויד מצטט, פסיכואנליטיקן הונגרי כותב על ילד בשם ארפד, ועל מקור העניין שלו במתרחש בלול התרנגולות. לדעתו של פסיכואנליטיקן הונגרי זה, שנדור פרנצי,^[9] אין כל ספק: “הפעילות המינית הבלתי פוסקת בין התרנגול לתרנגולת, הטלת הביצים ובקיעת האפרוחים מתוך הביצים סיפקו את סקרנותו המינית, שלמעשה הייתה קשורה לחיי המשפחה האנושית. הוא עיצב את משאלותיו לגבי אובייקטים מיניים על פי חיי העופות, כשהוא אמר פעם לילדה השכנה: אתחתן איתך ועם אחותך ושלוש בנות הדוד שלי והטבחית; לא, בעצם אני מעדיף להתחתן עם אימא שלי במקום הטבחית.”^[10]

היינו מעדיפים לחזור לימים שבהם אפשר היה לשמוע דברים כאלה מילדים מבלי שנצטרך להשתמש בתיאוריות מיניות סבוכות כאלה. חבריי היקרים, אני יכול רק לגעת בנושא זה היום, אבל בעתיד הקרוב^[11] נוכל לדבר על נקודה זו כדי להרגיע אבות ואימהות. כי מבלי שאנשים ישימו לב לכך, התיאוריה הפרוידיאנית מתפשטת, אם כי היא רק סימפטום למגמה עולמית. כשהורים מתלוננים שבניהם או בנותיהם סובלים מסטייה מינית, התשובה המתאימה בדרך כלל חייבת להיות: במקרה זה, הסטייה היא בעיקר בדרך שבה אתם חושבים על הדבר. לרוב, זוהי באמת הסטייה הגדולה ביותר.

זאת האווירה שבה שוחה הפסיכואנליזה הפרוידיאנית. אני יודע, כמובן, שהפרוידיאנים יכולים להתווכח עם תיאור כה קצר של נושא שכזה. אבל מוצדק לחלוטין לומר שהפסיכואנליזה כמכלול מוצפת ורוויה בעניינים פסיכו-מיניים אלה, כפי שניתן לראות בספרות המקצועית הפסיכואנליטית.

תארו לעצמכם עכשיו, חברים יקרים, שהנחת היסוד שקיימים איים פסיכו-מיניים בתת המודע האנושי באמת נכונה. מה יכול לקרות אז? יכול לקרות שתיאורטיקן פרוידיאני יחקור את המטופל שלו ויוכל להוסיף עוד פרק או מקרה לתיאוריה הפסיכואנליטית הפרוידיאנית. במקרה שאנו מדברים עליו, יכול להיות שד”ר גוש אמר לעצמו שהוא יחקור את הדברים, ואז ימצא באיים הפסיכו-מיניים הללו הרבה דברים שיעזרו לו לאמת את התיאוריות הפרוידיאניות. אך כדי לעשות זאת, נפשו של ד”ר גוש הייתה צריכה להיות חזקה יותר. במקום זאת, היא נכנעה לסוג מסוים של קשר עם חברתו החדשה, והחומר שנמצא בידינו מהווה הוכחה מספקת לקשר זה ומאפשר לכל מי שבוחן אותו בצורה נכונה לתאר את הקשר ביניהם באופן אובייקטיבי ומדויק ביותר.

מאחר שלעיתים קרובות פחות מעניין אותנו האם מדובר במקרה חשוב או חסר חשיבות, אלא מה שמשמעותי הוא מה שניתן ללמוד ממנו, אני חייב לומר שבסופו של דבר המקרה הזה מביא אותנו לאותן המסקנות שהצגתי במאמר שלי, שפורסם בשנת 1900 ב- Wiener Kliniken Rundschau בשם “הפילוסופיה של פרידריך ניטשה כבעיה פסיכופתולוגית.”^[12] שכן בנוסף לכל מה שנתנה לעולם הגאוניות של ניטשה, היה חשוב לציין שהעולם לא יוכל להבין נכון את ניטשה אם יתעלם מהפסיכופתולוגיה שלו. חשוב מאוד בחיי הקהילה שלנו שהגורם הפסיכופתולוגי לא יתפוס שליטה, שאנשים יבינו אותו נכון ויראו אותו באור הנכון, ולא יראו בפסיכופת ישות גבוהה יותר. לכן חשוב לבחון נכון מקרים כאלה ולשפוט במה מדובר מנקודת מבט נכונה.

כבר מאוחר מידי כדי שאוכל לתאר בפרטי פרטים איך התפתחה הסערה בסופו של דבר. כשהייתי בווינה בחודש מאי השנה, קיבלתי מכתב מאחד החברים שלנו. מאחר שאסור להעביר מכתבים מעבר לגבול, נאלצתי לקרוע אותו בחזרתי לכאן. במכתב זה היו בערך אותן ההאשמות שניכרת בהן השפעת הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, בדיוק כמו ההאשמות שאותן העלה ד”ר גוש בהשפעת גברת שפרנגל. הטענות במכתב הגיעו מאותו כיוון; נושבת בהן אותה רוח, אפשר לומר. אילו יכולתי להקריא לכם משפטים מסוימים, הייתם מבינים שהם דומים מאוד למה שד”ר גוש כתב בהשראתה של גברת שפרנגל.

אז מה קרה באמת במקרה גוש-שפרנגל? ד”ר גוש לא היה הפסיכואנליטיקן המתאים ולא יכול היה לתפקד נכון כפסיכואנליטיקן, מפני שלשם כך הוא היה צריך להיות במערכת יחסים אובייקטיבית עם גברת שפרנגל, כמו זו בין רופא למטופל. ההשפעה של גברת שפרנגל עליו הייתה עוצמתית מידי, ולכן החקירה שלו לא הייתה לגמרי אובייקטיבית, ולא הייתה מעורבת בה רק תודעתו הגבוהה. במושגים פרוידיאניים, יצא לאור כל מה שחי ופעל בנפשה של החברה, “נושאת החותם”. אך מפני שזה שנכנס לתוך הלא מודע של ד”ר גוש, הוא הוסווה על ידי כל התיאוריה שנוכחת במכתבו של ד”ר גוש.

עם המקרה גוש-שפרנגל, שנובע מאחת הטעויות גדולות ביותר המבוססת על אחת התיאוריות המטריאליסטיות הגרועות ביותר של זמננו, מגיעים ישר להבנה ששניהם הלבישו במעטפת מיסטית את הקשר ביניהם, קשר שהוא אנושי לגמרי. בעיקרון – והיבט זה עולה בצורה ברורה מספיק מהמסמכים – הם הלבישו את הקשר האנושי ביניהם בתיאוריות פסיכואנליטיות פרוידיאניות.

חברים יקרים, כאשר אנו מנסים לעזור לאנשים שבאים אלינו עם מבנה נפשי כה מסובך, קורה לעיתים קרובות מאוד שאצל אנשים אלה, שבהתחלה היו מעריצים נלהבים, ההערצה שלהם הופכת לעוינות. זה משהו שניתן לברר בצורה פסיכואנליטית לחלוטין. אך הדאגה העיקרית שלנו כעת צריכה להיות הקשר שלנו עם העולם. כי כשם שיכולים לעלות כל יום עוינות והתנגדויות חדשות מהכיוון הזה, מהכיוון של הזרם הפסיכואנליטי המוצף ברעיונות מיניים, כך אנו יכולים להיתקל בעוינות מהכיוון של כל מידי סטיות אחרות, מתוך דחפים הנובעים מחולשות אנושיות.

גם כאן יש דוגמה המראה לנו שעלינו לבחון מקרים כאלה, ושמקרים אלה חייבים לעניין אותנו מאוד, מפני שהחברה שלנו מייצגת תנועה רוחנית. יכולתי להמשיך לדבר עוד זמן רב, אבל עלי לעצור כאן להיום כי אתם אמורים להמשיך עוד בדיונים שלכם. רציתי רק להצביע על הצעדים הראשונים בדרך שבה עלינו לבחון את הדברים כדי לראות היכן טמונות הסכנות לתנועה שלנו וכמה דחוף שכל אחד מאיתנו יפעל בעולם – לפי יכולתו – כך שהעולם בחוץ יידע שאיננו שפנים פחדניים, אלא אנשים שיודעים איך לעמוד על שלנו. כאשר מופיעים דברים בסוג של מסכה, כמו כאן במכתב זה, זו האחריות שלנו לתלוש את המסכה ולחשוף מהיכן באים הדברים. מקורותיהם טמונים הרבה יותר עמוק ממה שאנו רגילים לחפש אותם; הם טמונים בהשקפה המטריאליסטית של זמננו, שלא רק הפכה להיות הכיוון המוביל במדע, אלא גם מזהמת את כל חיינו. עלינו להיאבק למען המטרות שלשמן קיימת התנועה שלנו. אסור לנו להירדם, כלומר רק לספוג את המושגים ההכרחיים ביותר, אלא עלינו לפקוח את עינינו ולראות את מה שקורה בעולם, ולזהות את מה שאנשים שמגיעים אלינו למדו בעולם ומביאים איתם כאשר הם באים אלינו.

—————————————————————

1. יוֹזֶף בְּרוֹיֶר (1842‏-1925) רופא יהודי אוסטרי. יש הטוענים, ביניהם פרויד עצמו, כי שיטת הטיפול החדשנית בה השתמש ברוייר, “טיפול בדיבור”, הניחה את היסוד לשיטת הפסיכואנליזה. (ויקיפדיה)

   רודולף שטיינר פגש את ברוייר בביתם של משפחת שפכט, שבה שטיינר עבד כמורה פרטי בין 1890-1884. ראו את האוטוביוגרפיה של שטיינר: נתיב חיי – יצא לאור בעברית בהוצאת בדולח – GA28, פרק 13 וגם קרל קוניג “הגורל של זיגמונד פרויד ויוזף ברוייר“. ↑

2. בתרפיה של ברוייר, מטופלות היסטריות הוכנסו להיפנוזה שדרכה הסימפטומים הוחזרו לנקודה שבה הופיעו לראשונה. לרוב, כאשר שוחזרו התנאים הללו, הסימפטומים התעצמו, אך בדרך כלל נעלמו מאוחר יותר. ברוייר ופרויד תארו צורה זו של תרפיה על בסיס מקרים אינדיבידואלים ב”עיונים על היסטריה“, 1895. (מההערות באנגלית) ↑
3. 4.11.1910, ברלין, נכלל ב: חוכמת האדם, הנפש והרוח – GA115. יצא לאור בעברית בשם: פסיכוסופיה – הוצאת מיקרוקוסמוס. וגם ב: כריסטיאניות אזוטרית והשליחות של כריסטיאן רוזנקרויץ 18.11.1911, מינכן – GA130 ↑
4. זיגמונד פרויד, טוטם וטאבו, tr. James Strachey, זכויות יוצרים 1950 מאת Routledge & Kegan Paul Ltd. (ניו יורק ולונדון: W. W. Norton & Company). במגזין אימאגו, (כרכים. I ו-II 1912 ו-1913), מאמרים אלה הופיעו תחת הכותרת, “כמה התכתבויות בחיים הפנימיים של פראים ונוירוטים”. ↑
5. Dr. Oskar Schmiedel , 1887–1959 – ד”ר אוסקר שמידל, כימאי, ראש המעבדה שבהם הופקו הפיגמנטים הצמחיים עבור בניית הגתהאנום הראשון. (מההערות באנגלית) ↑
6. בהמשך הוכח בצורה ברורה הקשר בין המקרה גוש-שפרנגל לבין הפסיכואנליזה. אך הקצרן הצליח לרשום רק את המילים:

   “השאלה כעת היא כיצד נוצר קשר… על ידי הנוכחות של דחפים מוסווים כאלה …דווקא בין שתי אישיויות מסוג זה…” (מההערות באנגלית). ↑

7. פרויד, טוטם וטאבו – עמוד 16. ↑
8. Moritz Benedikt, 1835–1920. Aus Meinem Leben. Erinnerungen and Erörterungen, Vienna, 1906, vol. II, – p. 162. מוריץ בנדיקט, רופא ואנתרופולוג פורנזי. הציטוט המדויק: בימינו אנו מגלים שתלמידות – בפנימיות פרטיות משלימות (finishing schools בהן נלמדות הלכות התנהגות תרבותיות ) מעודכנות יותר בנושא של סטיות מיניות מאשר אנחנו היינו כרופאים צעירים. לעיתים קרובות הייתי רוצה לומר הלוואי והיה אפשר להשתמש במכות כדי להעניש את המורות-נשים “המשוחררות” שמעודדות סוג זה של ידע (מתוך האוטוביוגרפיה של שטיינר). ↑
9. Sandor Ferenczi, 1873–1933 – שנדור פרנצי, תלמיד אהוב של פרויד, אשר מאוחר יותר הלך בדרך משלו בפסיכואנליזה. ↑
10. פרויד, טוטם וטאבו, עמ’. 131. הדו”ח של פרנצי הופיע באנגלית בשם “A Little Chanticleer” ב-Contributions to Psycho-Analysis, 1916, עמ’. 270. ↑
11. לא היה ניתן לקבוע האם זה קרה בהמשך או לא (מההערות באנגלית). ↑
12. הפילוסופיה של פרידריך ניטשה כבעיה פסיכופתולוגית”, בספר פרידריך ניטשה: לוחם לחופש, GA5, (Englewood, NJ: Rudolf Steiner Publications, 1960). ↑