רודולף שטיינר

GA223

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל, עציון בקר

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 4

1.10.1923 וינה

חבריי היקרים, מטרת כל ההתבוננות שלנו בשלושת הימים האחרונים, הייתה להצביע על הדרך שבה ניתן להמיר את האדם שוב מאזרח כדור הארץ לאזרח הקוסמוס, כיצד ניתן להרחיב את אופק חייו עד למרחבי היקום, וכיצד ניתן להעשיר בכך גם את חייו הארציים, לא רק ביחס להתרחבות כזו, אלא גם בעוצמת האימפולסים הפנימיים שלו.

אתמול סיפרתי לכם כיצד גישה רוחית אמיתית יכולה לחשוף את הטבע האמיתי של כוכבי הלכת: שהם לא רק הגופים הפיזיים שעליהם מספרת לנו האסטרונומיה המודרנית, אלא שהם יכולים להיכנס לתודעתנו כביטויים של ישויות רוחיות. בהקשר זה דיברתי על הירח ועל שבתאי. זה לא אפשרי בזמן המוקצב להתבונן על כל כוכב לכת בנפרד, וגם לא הכרחי למטרותינו הנוכחיות. מטרתי הייתה רק להצביע על הדרך בה ניתן להרחיב את כל הלך-הנפש שלנו מכדור הארץ לחלל הקוסמי. אלא שרק בדרך זו מתאפשר להרגיש את העולם החיצוני כחלק מעצמנו, באותו אופן כפי שאנו פועלים בכל מה שמתרחש בתוך העור שלנו, בנשימה שלנו, במחזור הדם וכו'.

מדע הטבע של ימינו רואה בכדור הארץ שלנו רק גוף מינרלי מת. בציוויליזציה שלנו לא עולה בדעתו של אדם שחוקר היבט כלשהו של קוסמולוגיה, למשל, שאין כל אלמנט של מציאות במה שהוא חושב. הלך הנפש הנוכחי הוא קהה להדהים בעניין תחושת המציאות. אנשים מכנים בשמחה גביש מלח "אמיתי", וגם ורד, מבלי להבדיל בשום אופן את המציאויות הללו זו מזו. עם זאת, גביש מלח הוא מציאות עצמאית התחומה בתוך עצמה, בעוד שוורד אינו כזה. לוורד אין קיום מלבד הקשר עם שיח הוורד. ורד – אני מתייחס לפרח – לא יכול להיווצר מעצמו. אז אם אנחנו מדמיינים בכלל את פרח הוורד – גם אם זה ממלא אותנו עונג לראות את התפיסה הזו מתממשת – יש לנו הפשטה, כי בכל דרך שבה ניגע בה: אין לנו את המציאות המיוצגת על ידי שיח הוורד. אין שום מציאות אמיתית באותה אדמת סלע פרימיטיבית, צפחה, אבן גיר וכו', המתוארת על ידי המדע החיצוני המודרני, שכן אין אדמה כזו: היא רק בדיונית. האם כדור הארץ לא ייצר צמחים, בעלי-חיים ובני אדם ממשיים? הכול הוא חלק מכדור הארץ, בדיוק כמו הצפחה הגבישית של רכסי ההרים; אם אני מחשיב רק אדמה המורכבת מאבן אין לי אדמה כלל. אין מציאות בכול מה שמדע הטבע החיצוני עוסק בו כיום בכל ענפי הגיאולוגיה.

אם כן, מה שעלינו לעשות בהרצאתנו האחרונה הוא להמשיך לא רק באופן הגיוני אלא גם באופן מציאותי. השגיאות הברורות בידע הכללי של ימינו אינן מכשולים אדירים במיוחד, משום שניתן להפריכן בקלות. הרוע הגרוע ביותר בידע ובהכרה של ימינו הוא מה שנראה כבלתי ניתן להפרכה לחלוטין. אתם מבינים, החישוב של כל דבר במדע הגיאולוגיה המודרני הנוגע, למשל, למקור כדור הארץ, לפני כך וכך הרבה מיליוני שנים, דורש גאונות שכלית וידע מדויק. נכון, ישנם כאלה החולקים במעט לגבי החישובים הללו: יש האומרים עשרים מיליון שנה, אחרים מאתיים מיליון; אך אנשים בימינו מיישמים זאת בפוסעם גם בתחומים אחרים. [בעניין האינפלציה שלאחר המלחמה, למשל, המצב הגיע לנקודה בשנת 1923 שבה שווי של 2 מיליארד מארק היה 1 מארק לפני המלחמה]. אולם למרות כל זאת, באמת יש לתת כבוד רב לשיטה שננקטה בחישובים כאלה. היא מדויקת, אך באיזה אופן היא מדויקת? היא דומה לנוהל הבא: אני בוחן לב אנושי היום, ואז שוב בעוד חודש. על ידי איזושהי בדיקה רגישה יותר אני מגלה שינויים בלב האנושי הזה, וכך אני יודע איך הוא השתנה במהלך חודש. אני מתבונן בו שוב לאחר חלוף חודש נוסף, וכן הלאה; כלומר, אני מיישם את אותה שיטה על הלב האנושי בה משתמשים גיאולוגים כדי לחשב תקופות גיאולוגיות במיליוני שנים: הם מחשבים את השינויים הקטנים לפי הווריאציות של משקעים בשכבות, וכן הלאה, כדי להגיע לזמן שחלף. אך מה אעשה עם המסקנות שהגעתי לגבי השינויים בלב האדם? אני יכול ליישם את השיטה הזו על השינויים האלה ולהבין איך הלב האנושי הזה נראה לפני שלוש מאות שנה ואיך הוא ייראה בעוד שלוש מאות שנה. החישוב עשוי להיות נכון למדי, רק שהלב הזה לא היה קיים לפני שלוש מאות שנה, וגם לא יהיה קיים בעוד שלוש מאות שנים. באופן דומה, שיטות החישוב המבריקות והמדויקות ביותר מפתות את מדע הגיאולוגיה הנוכחי להגדיר כיצד כדור הארץ נראה לפני שלושה מיליון שנים, כאשר לא היה זכר לשכבה הסילורית או שכבות אחרות.^[1] שוב, הנתונים יכולים להיות נכונים לחלוטין, אבל כדור הארץ לא היה קיים. הפיזיקאים היום מחשבים את השינויים שיתרחשו בחומרים שונים בעוד עשרים מיליון שנה. בכיוון הזה מדענים אמריקאים ערכו מחקר מעניין במיוחד ואמרו לנו, למשל, איך אלבומין הולך להיראות אז – אלא שכדור הארץ כבר לא יהיה קיים כגוף קוסמי פיזי.

שיטות לוגיות, ודיוק – אלו באמת מהוות את הסכנה הגדולה ביותר, כי לא ניתן להפריכן. בהינתן השיטה הנכונה, אי אפשר להפריך אמירות כמו איך הלב נראה לפני שלוש מאות שנה, או איך הופיע כדור הארץ לפני מאתיים מיליון שנה, וגם לא יועיל להתעסק בהפרכות כאלה: מה שאנו צריכים היא דרך חשיבה מציאותית, דרך מציאותית להסתכל על העולם.

הגורם ההכרחי בכל תחומי מדע-הרוח הוא בדיוק תפיסה אוניברסלית כזו של המציאות; באמצעות שיטות כפי שתיארתי – שיטות פנימיות ואינטימיות המובילות להיכרות עם אוכלוסיית הירח וזו של שבתאי – לומדים לא רק את היחס של כדור הארץ לישויותיו, אלא גם את היחס של כל ישות ביקום לישות של הקוסמוס. בכל מקום בעולם החומר מכיל רוח, שכן החומר הוא, כמובן, רק ביטוי הרוח. בכל נקודה אימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה מוצאים את הרוח באופן מוחשי, בפיזי – לא כלואה בקווי מתאר חדים, אלא כתנועה בלתי פוסקת, כחיים נצחיים. כשם שאין מציאות בתצורות האבן שמציעה לנו הגיאולוגיה – שכן מדובר בחיפוש אחר כדור הארץ, כולל יצירת הצמחים, בעלי-החיים והאנשים הפיזיים שלו – כך, אם רוצים לתפוס אותו בשלמותו החובקת-כל, יש להבין את כדור הארץ כתצורה החיצונית פיזית של הרוח.

דרך האימגינציה אנו לומדים תחילה כיצד עיקרון הרוח של כדור הארץ שונה מזה של האדם, אם יורשה לי לבטא זאת כך. בעמידה בפני מישהו, אני קולט ביטויים רבים ושונים של ישותו: אני שם לב איך הוא הולך, אני שומע איך הוא מדבר, אני רואה את הפיזיונומיה שלו ואת מחוות ידיו וזרועותיו; אך כל זה מניע אותי לחפש עיקרון נפשי-רוחי הומוגני השולט בו. כפי שכאן מחפשים באופן אינסטינקטיבי עיקרון נפשי-רוחי אחיד באדם המגודר בתוך עצמו, כך הכרה אימגינטיבית, בהתבוננות באדמה, מוצאת לא עיקרון רוח אדמה בלתי מחולק, אלא ריבוי של תצורות רב-גוניות. לכן אין זה נכון להסיק באנלוגיה, למשל, עיקרון רוח הומוגנית באדמה מעיקרון הרוח של האדם; שכן ראייה אמיתית מגלה ריבוי של רוחות באדמה, של ישויות רוחיות השוכנות בממלכות הטבע. אך הישויות הרוחיות הללו עוברות דרך החיים: הן נמצאות בתהליך של התהוות.

כעת הבה נראה מה תופסת אימגינציה זו במהלך השנה במובן של פעילות האדמה כשהיא משלימה את עצמה דרך אינספירציה, ונפנה תחילה את מבט נפשנו אל החורף. כלפי חוץ, כפור ושלג מכסים את האדמה, והזרעים של ישויות האדמה, של הצמחים, אפשר לומר, מתקבלים בחזרה לאדמה. כל מה שקשור לאדמה כנביטה – אנו יכולים להתעלם כאן מעולם בעלי-החיים והאדם – נסוג על ידי האדמה לתוך עצמה. בנוסף לחיים הצמחיים המוכרים של האביב והקיץ, החורף מראה לנו גסיסת חיים. אך מה המשמעות של גסיסת חיים אלה של החורף במובן הרוחי? המשמעות היא שאותן ישויות רוחיות שאנו מכנים ישויות רוחיות אלמנטריות – ישויות המהוות את העיקרון המעניק חיים, במיוחד בצמחים – נסוגות אל האדמה עצמה ומתחברות איתה באופן אינטימי. כזה הוא ההיבט האימגינטיבי של האדמה בחורף: ניתן לומר שהיא לוקחת לגופה את ישויותיה האלמנטריות הרוחיות ונותנת להן מחסה בתוכה. בחורף האדמה בשיא רוחה; כלומר, היא חדורה באופן המלא ביותר על ידי ישויות הרוח האלמנטריות שלה.

כמו כל התבוננות על-חושית, אצל מי שרואה זאת, כל זה עובר לתחושה, לרגש. כשהוא מתבונן עם רגש על האדמה בחורף ורואה את השלג על הקרקע, הוא יודע שהשלג יוצר כיסוי לגוף האדמה, כך שבתוכו יוכלו להתגורר ישויות הרוח האלמנטריות עצמן של חיי האדמה. עם בוא האביב היחס של ישויות אלו לאדמה הופך ליחס לסביבה הקוסמית. כל מה שיש בישויות הללו שבמהלך החורף יצר קשר הדוק עם האדמה עצמה, הופך באביב להיות קשור לסביבה הקוסמית: הישויות האלמנטריות מבקשות להימלט אל מחוץ לאדמה; והאביב באמת מורכב ממסירות ההקרבה של האדמה ליקום בכך שהיא מאפשרת לישויות האלמנטריות שלה לזרום החוצה לקוסמוס. בחורף הישויות האלמנטריות הללו זקוקות למנוחה בחיק האדמה; באביב הן צריכות לזרום כלפי מעלה דרך האוויר, דרך האטמוספירה – באופן שנקבע על ידי כוחות הרוח של המערכת הפלנטרית, כלומר של מרקורי, מאדים, צדק וכו'. שום דבר ממה שיכול לפעול על רוחות האדמה מהמערכת הפלנטרית לא עושה זאת בחורף: זה מתחיל באביב. כאן אנו יכולים להתבונן בתהליך קוסמי רוחי יותר, ולהשוות אותו לתהליך מקביל אך חומרי יותר באדם: תהליך הנשימה שלנו. אנו שואפים את האוויר החיצוני, מחזיקים אותו בגופנו, ואז נושפים אותו שוב. נשימה פנימה, נשימה החוצה – זה מרכיב אחד בחיי האדם.

כעת, בחורף, האדמה שאפה את כל הרוחיות שלה, ועם תחילת האביב היא מתחילה לנשוף אותה שוב אל הקוסמוס. בתקופות העתיקות מאוד של האבולוציה האנושית, כשעוד הייתה קיימת מעין ראיית-רוח אינסטינקטיבית, בני האדם חשו זאת; לכן הם הרגישו שזה תואם את הקיום הארצי לחגוג את חג המולד במהלך היפוך החורף. אז האדמה הייתה בשיא רוחה – זה היה הזמן שבו הייתה יכולה להכיל את המסתורין של חג המולד. הגואל יכול היה להתאחד עם האדמה רק כאשר היא שאבה את כל הרוחיות שלה לתוך עצמה. אך בגלל שהחג נועד לעורר באדם תחושה שהוא שייך לא רק לאדמה אלא ליקום כולו, שכאזרח האדמה ניתן להעיר את נפשו באמצעות נציגויות קוסמיות, את החג הזה של תחיית המתים יכולה לשרת רק אותה עונה אשר נושאת את כל הרוחיות של האדמה אל הקוסמוס. לכן אנו מוצאים את חג המולד מקושר עם תופעות הנוגעות לאדמה, עם חשכת החורף, עם מעין שנת אדמה, בזמן שמצד שני אנו רואים את חג הפסחא שכה משתלב במהלך העונות, שאנו קובעים אותו לא על ידי אירועים ארציים, אלא על ידי אירועים קוסמיים: יום ראשון, הראשון לאחר הירח המלא הראשון של האביב. היו אלה הכוכבים שבזמנים הקדומים היו צריכים לומר לבני אדם מתי יש לחגוג את חג הפסחא – הזמן שבו כל האדמה נפתחה אל הקוסמוס. האדם פנה לכתב הקוסמי: היה עליו להיות מודע לכך שהוא ישות אדמה, ושבפסטיבל האביב של חג הפסחא עליו להיפתח למרחבים הקוסמיים.

כואב מאוד לשמוע אנשים דנים במחשבות נפלאות כאלה לגבי התקופה שהייתה, כפי שהם עושים כעת כבר עשרים או עשרים וחמש שנה: אנשים בעלי כוונות טובות שלא רוצים שחג הפסחא יהיה בעל ניידות שכזו. לכל הפחות, הם אומרים, עליו להתקיים ביום ראשון, הראשון בחודש אפריל; הם רוצים את הכול די חיצוני ומופשט. נאלצתי להקשיב לטיעונים המצביעים על כך שזה יוצר בלבול בפנקסי החשבונות המסחריים לקיים את חג הפסחא כשהוא כה לא סדיר, ושעסקים יכולים להתנהל בצורה הרבה יותר סדירה אם תאריך חג הפסחא היה מוגדר בקפדנות. זה באמת מעיק לראות עד כמה הציוויליזציה שלנו הפכה זרה לעולם – הציוויליזציה הזו שחושבת שהיא מעשית. הצעה כמו זו שהוזכרה זה עתה היא הכי לא מעשית שאפשרי, כי הציוויליזציה שלנו יכולה לייסד משהו שעשוי להיות מעשי ליום אחד, אך לעולם לא למאה שנה. כדי להיות מעשי למשך מאה שנה, הנושא המדובר חייב להיות בהרמוניה עם היקום. אך כאן מחזור עונות השנה חייב תמיד להיות מסוגל לכוון את האדם לחייו הפנימיים בשילוב עם הקוסמוס כולו.

בהתקדמה מהאביב לקיץ, האדמה מאבדת יותר ויותר את הרוחיות הפנימית שלה. רוחיות זו, הישויות האלמנטריות האלו, עוברות מהתחום הארצי אל החוץ-ארצי ולגמרי באות תחת השפעת העולם הפלנטרי הקוסמי; בתקופה קדומה תהליך זה נחגג בטקסים הגדולים והעמוקים שבוצעו בשיא הקיץ במיסטריות מסוימות, העונה שבה ייסדנו את חג יוחנן הקדוש. זה היה הזמן שבו המקודשים של פעם, כוהני המיסטריות של אותם מקדשים שבהם נחגג חג יוחנן הקדוש במשמעותו המקורית, היו חדורים עמוקות בהתבוננות: זה שבזמן החורף, בזמן היפוך החורף, היה עלי לחפש על ידי התבוננות אל פנים האדמה מבעד לשמיכת השלג שהפכה שקופה עבורי, אמצא כעת על ידי הפניית ראייתי החוצה; הישויות האלמנטריות שבמהלך החורף נקשרו לאדמה הפנימית, כעת הן נקשרות על ידי כוכבי הלכת. מהישויות שבחורף נאלצתי לחפש באדמה, כעת בשיא הקיץ אני אוסף ידע על חוויותיהן עם כוכבי הלכת. בדיוק כפי שאנו חווים את תהליך הנשימה שלנו באופן לא-מודע, פשוט כמשהו פנימי שהוא חלק מקיומנו, כך חווה פעם האדם את קיומו כחלק ממהלך העונות ברוחיות הקשורה לאדמה. בחורף האדם חיפש את הישויות האלמנטריות הטבעיות בקשרן למעמקי האדמה, באמצע הקיץ הוא חיפשן גבוה בעננים. באדמה הוא מצא אותן חדורות באופן פנימי ורוויות בכוחות האדמה שלהן יחד עם מה שכוחות הירח השאירו מאחור בכדור הארץ; ובימות הקיץ הוא מצא אותן נמסרות ליקום העצום.

כשהקיץ מתחיל להתמעט לאחר עונת יוחנן הקדוש, האדמה מתחילה לשאוף שוב את הרוחיות שלה; שוב מתקרב הזמן שבו האדמה תטמון בתוכה את רוחיותה.

בימינו איננו נוטים להתבונן בנשימת האדמה פנימה והחוצה. נשימה אנושית היא יותר תהליך פיזי; נשימת האדמה היא תהליך רוחי – היציאה של הישויות האלמנטריות של האדמה אל המרחב הקוסמי ושקיעתן מחדש באדמה. אולם זוהי עובדה שכפי שאנו משתתפים, במהלך חיינו הפנימיים, במה שמתרחש במחזור הדם שלנו, כך, כבני אדם אמיתיים, אנו לוקחים חלק במחזור העונות. כפי שמחזור הדם בתוכנו חיוני לקיומנו, כך זרימת הישויות האלמנטריות בין האדמה לשמים היא גם הכרחית עבורנו; בימינו רק חוסר הרגישות של בני האדם מונעת מהם להציץ בגורמים בתוכם המותנים במהלך החיצוני הזה של השנה.^[2] אך מה שיחדד וישכלל את יכולת הקליטה של בני האדם יהיה ההכרח שבמשך הזמן יאלץ את בני האדם ללמוד לקבל את הרעיונות של מדע-הרוח, של הכרה על-חושית – ההכרח לפתח את הפעילות הפנימית ההכרחית למימוש מלא של מה שגילויי מדע-הרוח מפקידים בידיהם.

ידידיי היקרים, זה מה שאתם באמת צריכים לצפות כתוצאה מספיגה עמוקה של אותה הכרה על-חושית שאליה מכוונת האנתרופוסופיה. תבינו, אם אתם קוראים ספר או מחזור הרצאות על אנתרופוסופיה בדיוק כפי שאתם קוראים כל ספר אחר – כלומר, בצורה מופשטת כפי שאתם קוראים ספרים אחרים – אזי אין טעם בכלל לקרוא ספרות אנתרופוסופית. במקרה כזה עלי לייעץ לקרוא ספרי בישול או ספרים טכניים על מכניקה: זה יהיה שימושי יותר; או קיראו על איך להפוך לאיש עסקים טוב. לקריאת ספרים או להאזנה להרצאות על אנתרופוסופיה יש הגיון רק כאשר אתם מבינים שכדי לקבל את המסרים שלה נדרשת מסגרת נפשית שונה לחלוטין מזו המעורבת בליקוט ידע אחר. זה מאושש אפילו על ידי העובדה שבימינו מי שחושבים את עצמם חכמים במיוחד, מחשיבים את הספרות האנתרופוסופית כמשוגעת למדי. ובכן, חייבת להיות להם סיבה לדעה הזו, והיא זו: כל השאר מתארים דברים בצורה שונה לגמרי, מציגים את העולם בצורה אחרת לגמרי; ואנחנו לא יכולים לסבול את האנתרופוסופים האלה שבאים ומשנים את הכול מסביבם.

ואכן, המסקנות אליהן מגיעה האנתרופוסופיה ושמופיעות בעולם כיום, שונות מאוד ממה ששופע משאר החלקים; אני חייב לומר שמדיניות מסוימת שאליה נצמדים מספר מחברינו, כלומר של הפיכת האנתרופוסופיה לנגישה באופן כללי יותר על ידי צמצום הפערים בינה לבין דעותיהם הקטנוניות של אחרים – מאמצים כאלה כלל לא ניתן לאשר, למרות שהם מתקיימים לעיתים קרובות. דרושה גישה אחרת לגמרי, כיוון אחר של הנפש, אם על המסר של האנתרופוסופיה להתקבל על הדעת, להיות מובן ושיהיה אינטליגנטי – במקום משוגע.

אבל בהינתן כיוון שונה זה, לא רק האינטלקט האנושי אלא ה-Gemüt^[3] האנושי יעברו תוך זמן קצר לימוד שיהפוך אותם לרגישים יותר לרשמים: לא נרגיש עוד חורף רק כזמן שבו יש ללבוש מעיל כבד, או קיץ כאות להסרת פריטי לבוש שונים; אלא, נלמד להרגיש את המעברים העדינים המתרחשים במהלך השנה, מהשלג הקר של החורף ועד לאמצע הקיץ הלוהט של חיי האדמה. נלמד לחוש את מהלך השנה כפי שחשים את הביטויים של ישות חיה, בעלת נפש. אכן, לימוד נכון של האנתרופוסופיה יכול להביא אותנו לנקודה שבה נחוש את גילויי העונות כפי שאנו מזהים הסכמה או התנגדות בנפשו של חבר. כשם שבדברי חבר ובכל יחס נפשו אנו יכולים לתפוס את פעימות הלב החמות של ישות בעלת נפש, שדרך הדיבור שלה אלינו שונה בתכלית מזו של דבר חסר-חיים, כך הטבע, שהיה אילם עד כה, יתחיל לדבר אלינו כאילו מתוך נפשו. במחזור עונות השנה נלמד להרגיש נפש, נפש בתהליך היווצרות; נלמד להקשיב למה שיש לשנה כישות חיה גדולה, לומר לנו, במקום להעסיק את עצמנו רק בישויות חיות קטנות, נמצא את מקומנו בכל הקוסמוס הניחן בנפש.

אבל אז, כשהקיץ יעבור לסתיו, והחורף יתקרב, משהו מאוד מיוחד ידבר אלינו מהטבע. מי שרכש בהדרגה את התחושה הרגישה לטבע שתוארה זה עתה – ואנתרופוסופיים ישימו לב בבוא העת שאכן ניתן לחולל זאת בנפש, ב-Gemüt, באמצעות מאמץ אנתרופוסופי – אדם כזה ילמד להבחין בין תודעת-טבע, שנוצרה במהלך האביב והקיץ, ומודעות עצמית ממשית המשגשגת בסתיו ובחורף. מהי תודעת-הטבע? בבוא האביב, האדמה מפתחת את חייה הנובטים והפורחים; ואם אגיב לזה בצורה הנכונה, אם באמת אתן לכל מה שהאביב מקיף לדבר בתוכי – אני לא צריך להיות מודע לכך: הוא מדבר גם למעמקים המושלמים הלא מודעים של חיי האדם – אם אגיע לכל זה, אין אני רק אומר, הפרח פורח, הצמח נובט, אלא אני מרגיש מתואם באופן אמיתי עם הטבע ואוכל לומר, האני שלי פורח בפרח, האני שלי נובט בצמח. תודעת הטבע נוצרת רק על ידי כך שאלמד לקחת חלק בכל מה שמתפתח בחיים הנובטים והמתגלגלים של הטבע. להיות מסוגל לנבוט עם הצמח, לפרוח עם הצמח, להניב פרי עם הצמח, זאת הכוונה ב"יציאה מהעצמי הפנימי" ו"להיות אחד עם הטבע החיצוני". באמת, המונח "לפתח רוחיות" אינו אומר להפוך למופשט: זה אומר להיות מסוגל לעקוב אחר הרוח בהווייתה ובהתפשטותה. אם על ידי השתתפותו בנביטה, בפריחה ובתנובת הפרי, האדם מפתח את התחושה העדינה הזו לטבע במהלך האביב והקיץ, הוא מכין את עצמו לחיות במסירות ליקום, לרקיע, בדיוק בשיא הקיץ. כל גחלילית קטנה תהיה עבורו התגלות סודית של הקוסמוס; כל נשימה באטמוספירה באמצע הקיץ תכריז על העיקרון הקוסמי בתוך הארצי.

אבל אז – אם למדנו להרגיש עם הטבע, לפרוח עם הפרחים, לנבוט עם הזרעים, לקחת חלק בתנובת הפירות – אז, בגלל שלמדנו לשכון בטבע עם ישותנו, אנו גם יכולים לחוות את מהות הסתיו ואת מהות החורף. מי שלמד לחיות עם הטבע באביב לומד גם למות עם הטבע בסתיו. כך אנו מגיעים שוב בדרך אחרת, לאותן תחושות שפעם כה חדרו לנפשו של כוהן המיתרס, כפי שתיארתי. הוא חש את מהלך העונות בגופו. עבור האנושות של ימינו זה כבר לא אפשרי; אך מה שיותר ויותר יוטל על האנושות בעתיד הקרוב – וכאן האנתרופוסופים חייבים להיות החלוצים – הוא לחוות את מחזור העונות: ללמוד לחיות עם האביב ולמות עם הסתיו.

אך אסור לאדם למות: אסור לו לתת לעצמו להיכנע. הוא יכול לחיות מאוחד עם הטבע הנובט והפורח, ובכך הוא יכול לפתח את תודעת-הטבע שלו; אבל כאשר הוא חווה את הגוסס בטבע, החוויה היא אתגר להתנגד לגסיסה זו עם הכוחות היצירתיים של ישותו הפנימית. אז עיקרון הרוח-נפש, תודעתו העצמית האמיתית, יתעורר לחיים בתוכו; על ידי השתתפות בגסיסת הטבע במהלך הסתיו והחורף הוא יהפוך בדרגה הגבוהה ביותר למעורר של תודעתו העצמית. בדרך זו מתפתח האדם: הוא משנה את עצמו במהלך העונות, על ידי התנסות בחילופין זה של תודעת-טבע ותודעה-עצמית. כשהאדם לוקח חלק במותו של הטבע, זה הזמן שבו כוח החיים הפנימי שלו חייב להתעורר; כאשר הטבע שואב את הישויות האלמנטריות שלו לתוך עצמו, הכוח האנושי הפנימי חייב להפוך להתעוררות המודעות העצמית.

כוחות מיכאל! כעת אנחנו מרגישים אותם שוב. בימים ההם של ראיית-הרוח האינסטינקטיבית, תמונת מאבקו של מיכאל עם הדרקון עלתה מהנחות שונות לגמרי. אולם כעת, אם נבין היטב את הרעיון שאומץ בתודעת-טבע – תודעה-עצמית: אביב-קיץ – סתיו-חורף, סוף ספטמבר יגלה לנו שוב את אותו כוח שמפנה אותנו אל הכוח המנצח שאמור להתפתח על הקבר הזה אם ניקח חלק במותו של הטבע: הכוח המנצח שמלהיט את התודעה העצמית האמיתית והחזקה של האדם ללהבה בוהקת. כאן יש לנו שוב את מיכאל המנצח את הדרקון.

זה הכרחי שידע אנתרופוסופי, הכרה אנתרופוסופית, יזרמו אל ה-Gemüt האנושי ככוח. הדרך מובילה מהתפיסות היבשות והמופשטות, אם כי המדויקות של היום, אל אותה מטרה שבה ההארה החיה שנלקחה לתוך ה-Gemüt שלנו שוב מעמתת אותנו עם משהו מלא חיים כמו שהייתה בתקופות קדומות התמונה המפוארת של מיכאל בקרב עם הדרקון. היא מחדירה לקוסמוגוניה^[4] שלנו משהו שונה מאוד ממושגים מופשטים; יתרה מכך, אל תדמיינו שחוויה כזו היא ללא השלכות על מכלול חייו של האדם על האדמה!

ציינתי תדיר בפגישותינו כאן בווינה כיצד אנו יכולים להיכנס ולהרגיש בבית בתודעת האלמוות, במודעות לקיום הטרום-לידתי. בפגישה זו רציתי במיוחד להראות לכם כיצד אנו יכולים לאסוף לתוך ה-Gemüt שלנו את כוחות הרוח מעולם הרוח, במובן מעשי לחלוטין. זה באמת לא מספיק לדבר בצורה כללית, פנתאיסטית או מעורפלת באופן אחר על הרוח העומדת בבסיס כל החומר. זה יהיה מופשט כפי שמרוצים מהאמת: האדם ניחן ברוח. איזו משמעות אפשרית יכולה להיות לכך? המונח רוח מקבל משמעות רק כאשר הוא מדבר אלינו בפרטים מעשיים, כאשר הוא ממשיך להתגלות לנו באופן מעשי, כאשר הוא יכול להביא לנו נחמה, התרוממות-רוח ושמחה. ה"רוח" הפנתיאיסטית בספקולציות פילוסופיות לא אומרת כלום. רק הרוח החיה, המדברת אלינו מהטבע באותו האופן שבו נפש האדם שבאדם מדברת אלינו, יכולה להיכנס אל ה-Gemüt האנושי בצורה מחייה ומרוממת. אבל כשזה אכן יקרה ה-Gemüt שלנו יפיק כוחות מהנאורות שתשתנה בו, בדיוק לאותם כוחות הדרושים בחיינו החברתיים. במהלך שלוש או ארבע המאות האחרונות האנושות פשוט רכשה את ההרגל להתבונן בכל הטבע, וגם בקיום האנושי, בתפיסות אינטלקטואליות, מופשטות; כעת, כשהאנושות מתמודדת עם הבעיות הגדולות של כאוס חברתי, אנשים מנסים לפתור גם זאת באותם אמצעים אינטלקטואליים. אבל בדרך זו יובאו לעולם רק חזיונות תעתועים. לב אנושי מושלם הוא תנאי מוקדם לזכות לדעה בתחום החברתי ; אך אף אדם לא יוכל להחזיק זאת בלי למצוא את הקשר שלו עם הקוסמוס, ובפרט, עם החומר הרוחי של הקוסמוס.

כאשר ה-Gemüt האנושי יקבל לתוכו תודעת-רוח – תודעת הרוח שנוצרה מהמעבר מתודעת-טבע (אביב-קיץ) לתודעה עצמית (סתיו-חורף) – אז יתעורר הפיתרון, בין היתר, של הבעיות החברתיות של זמננו. לא המהות האינטלקטואלית של בעיות כמו השאלה החברתית, אלא הכוחות שזקוקים להם, תלויים במובן עמוק באפשרות שמספר מספיק של אנשים יוכלו להפוך אימפולסי רוח כאלה לשלהם.

את כל זה יש להביא ל-Gemüt שלנו אם נשקול להוסיף את חג הסתיו, חג מיכאל, לשלושה שיש לנו: חג המולד, חג הפסחא וחג יוחנן הקדוש, שהפכו לצללים בלבד. כמה נפלא יהיה אם ניתן היה לחגוג חג מיכאל זה בסוף ספטמבר בכל הכוח של הלב האנושי! אבל לעולם אסור לחגוג אותו על ידי ביצוע סידורים מסוימים שאינם מביאים דבר מלבד תחושות Gemüt מופשטות: חג מיכאל קורא לבני אדם שמרגישים בנפשם במלוא המידה את כל מה שיכול להפעיל את תודעת הרוח.

מה מייצג חג הפסחא בחגי השנה? זה חג של תחיית המתים. הוא מנציח את תחיית המתים שהתממשה במיסטריית גולגותא דרך ירידתו של כריסטוס, רוח השמש, לגוף אנושי. קודם מוות, אחר כך תחיית המתים: זהו ההיבט החיצוני של מיסטריית גולגותא. מי שמבין את מיסטריית גולגותא במובן זה רואה את המוות והתחייה בדרך זו של גאולה, ואולי ירגיש בנפשו שעליו להתאחד ב-Gemüt שלו עם כריסטוס, המנצח על המוות, כדי למצוא תקומה במוות. אבל הכריסטיאניות אינה מסתיימת במסורות הקשורות למיסטריית גולגותא: עליה להתקדם. ה-Gemüt האנושי פונה פנימה ומעמיק יותר ויותר ככל שעובר הזמן; בנוסף לחג זה המעורר לחיים את מותו ותחייתו של כריסטוס, האדם זקוק לחג האחר שמקביל בתוכו למהלך השנה, כדי שיוכל קודם כול למצוא בסבב העונות את תחיית הנפש – למעשה, זהו הכרח להשיג תחיית מתים זו – על מנת שהנפש תוכל לעבור אז דרך שער המוות בצורה ראויה. פסחא: מוות, ואז תחיית המתים; חג מיכאל: תחיית הנפש, ואז מוות. זה הופך את חג מיכאל לחג פסחא הפוך. חג הפסחא מנציח עבורנו את תחיית כריסטוס מהמוות; אבל בחג מיכאל עלינו להרגיש בכל עוצמת נפשנו: כדי לא לישון במצב חצי-מת שיעמעם את התודעה העצמית שלי בין מוות ללידה חדשה, אלא כדי שאהיה מסוגל לעבור דרך שער המוות בערנות מלאה, אני חייב לפני שאמות, לעורר את נפשי דרך כוחותיי הפנימיים. ראשית, תחיית הנפש – אחר כך מוות, כדי שבמוות ניתן להשיג את אותה תחיית המתים שהאדם חוגג בתוכו.

אני מאמין שהרצאות אלו תרמו מעט כדי לגשר על הפער בין ההארה הנפשית הטהורה שיש לאנתרופוסופיה להציע, לבין המשמעות של האנתרופוסופיה הזו ל-Gemüt האנושי. זה ישמח אותי מאוד, ואוכל להסתכל לאחור בחיבה על כל מה שזכינו לדון בהרצאות הללו, שבאמת לא פנו אל הכרתכם אלא אל ה-Gemüt שלכם, ובאמצעותן, באופן שאינו נהוג בימינו, רציתי להצביע, בין יתר הדברים, על ההמרצה החברתית שכה נחוצה לאנושות כיום. האנושות תתכוונן לאימפולסים חברתיים כאלה רק על ידי העמקה פנימית של ה-Gemüt. זה מה שממלא את נפשי, כעת כשאני חייב להביא את ההרצאות האלה לסיומן. מצורך פנימי של ליבי מסרתי אותן אליכם, חבריי האוסטרים היקרים.

———————————————————————————-

1. סילור הוא תור בעידן הפליאוזואיקון. ↑
2. ראו לוח השנה לנפש מאת רודולף שטיינר – יצא בעברית בהוצאת מיכאל ובתרגום חדש בהוצאת משכן. ↑
3. Gemüt – בתרגום מגרמנית לאנגלית השאירו כפי שהיא את המילה הגרמנית. זהו מונח דינמי שקשה לתרגום גם בעברית. לרוב המילה Gemüt תורגמה כנפש השכלית רגשית, אך אפשרות יותר קולעת למשמעות המילה בעברית היא: נפש החשיבה האינטלקטואלית חדורת התבונה והחום האנושי. מכיוון שההגדרה ארוכה, אשאיר את המילה Gemüt גם בתרגום העברי. [המתרגם] ↑
4. קוֹסְמוֹגוֹנְיָה היא התורה בתחום מדעי החלל אשר עוסקת באופן היווצרות היקום מראשיתו ועד למצבו הנוכחי. ↑